הרצל והציונות: מבזל ועד בלפור

פריז, 1895

חרב שבורה בפריז

שבת, 5 בינואר 1895. בחצר של האקול מיליטר, בית הספר הצבאי של פריז, עומדות שורות חיילים בדממה. אל מרכז החצר מובילים את קפטן אלפרד דרייפוס, שהורשע בבגידה לפני שבועיים.

קצין קורע מבגדי דרייפוס את הכפתורים והסרטים ושובר את חרבו על ברכו. דרייפוס צועק שהוא חף מפשע וקורא: ״יחי צרפת!״

בין העיתונאים שבאו לראות עומד מחזאי ועיתונאי וינאי, תיאודור הרצל, הכתב הפריזאי של העיתון ״נויה פרייה פרסה״ (Neue Freie Presse). הוא בן 34. בתוך פחות משלוש שנים הוא יכנס את הקונגרס הציוני הראשון.

סיפור מפורסם אומר שהבוקר הזה הוליד את הציונות. האם זה נכון? נחזור לשאלה בסוף השיעור.

מקור: ״הבוגד״: השער שאמר לצרפת מה לחשוב

אנרי מאייר, Le Petit Journal, Supplément illustré, מס׳ 217, 13 בינואר 1895

מוסף שבועי מאויר, שנמכר בחמישה סנטים. האמן מצייר את מה שהעיתון רוצה שהקוראים ירגישו.

• קראו את הכותרת לפני התמונה. מה אומרת המילה ״הבוגד״? שהאשמה כבר הוכרעה, אף שהמשפט היה סודי ברובו ונשען על השוואת כתבי יד; דרייפוס, כפי שהתברר שנים אחר כך, היה חף מפשע.
• מי נמצא בתמונה, ומי חסר? קצין שובר חרב, דרייפוס זקוף, שורות חיילים וכיפה מוזהבת. חסרים ההמון שמחוץ לשער והעיתונאים, העדים שנשקול את דבריהם בהמשך.
• האם איור יכול להוכיח מה קרה? הוא מראה מה שהעיתון רצה להראות: את החרב השבורה. ייתכן שהצייר לא היה שם, ואיור אינו יכול לומר לנו מה צעק ההמון.

רקע

קפטן חף מפשע

אלפרד דרייפוס הוא קצין תותחנים ממשפחה יהודית מאלזס, שהואשם במסירת סודות צבאיים לגרמניה. ב־22 בדצמבר 1894 שבעה קצינים מרשיעים אותו פה אחד. העונש: השפלה פומבית, ואחריה גלות באי השטן, מול חופי דרום אמריקה. שנים אחר כך הוא יזוכה. אבל בינואר 1895 כמעט איש אינו מפקפק בפסק הדין, ועיתונים אנטישמיים כבר זועקים שהבוגד הוא יהודי.

שאלה לבדיקה

מדוע אי אפשר להסתמך רק על שער Le Petit Journal מ־13 בינואר 1895 כדי לדעת מה קרה בחצר האקול מיליטר?

התשובה: כי הוא מראה את מה שהעיתון רצה שהקוראים ירגישו. ייתכן שהצייר לא היה שם, והאיור אינו יכול לומר מה צעק ההמון.. נכון. איור מראה את הרגע שהעיתון בחר להציג, ולכן הוא עדות על הדעה שהעיתון רצה ליצור ולא הוכחה למה שקרה בחצר.

לפני הרצל

רקע

הבטחה שנסדקת

מאה שנה מציעה אירופה ליהודים עסקה: היו אזרחים. צרפת מתחילה ב־1791, הארצות הגרמניות הולכות אחריה, וב־1871 גרמניה המאוחדת מעניקה שוויון זכויות על הנייר. זו האמנציפציה. רבים מקבלים בשמחה: לומדים באוניברסיטאות, משרתים בצבא, יושבים בפרלמנטים, ובבית מדברים גרמנית או צרפתית.

אבל ההצעה מתפוררת. בשנות ה־70 וה־80 מתפשטת שנאה חדשה, אנטישמיות מודרנית: היהודים הם ״גזע״, היא טוענת, ושום טבילה לא תשנה זאת. ב־1879 מייסד העיתונאי הגרמני וילהלם מאר ״ליגת האנטישמים״. אירופה מתווכחת על שאלת היהודים. יש שעונים: התבוללות. יש שעונים: מהפכה. יש שעונים: להגר. ומעטים עונים: מדינה.

1881–1882

הסופות בנגב

ב־13 במרץ 1881 מהפכנים רוצחים את הצאר אלכסנדר השני, והשמועה מאשימה את היהודים. מאפריל המונים פורעים בבתים ובחנויות של יהודים ביליזבתגרד, בקייב, באודסה ובעשרות עיירות: סופרים יותר מ־200 מקרים ב־1881–1882, רובם בזיזה והרס, וההרוגים הם עשרות, לא אלפים. השלטונות כמעט אינם עוצרים את ההמון, ובמאי 1882 באים ״חוקי מאי״ ומגבילים את חייהם עוד יותר. בעשורים עד 1914 יעזבו את האימפריה הרוסית כשני מיליון יהודים, רובם לארצות הברית. בספרות העברית נודעו הפרעות האלה בשם ״הסופות בנגב״.

הרופא יהודה לייב (ליאון) פינסקר מאודסה משיב בחוברת בגרמנית החתומה ״מאת יהודי רוסי״. ״אוטואמנציפציה!״ (1882) זועקת: ״איזה תפקיד אומלל לעם שהוא מצאצאי המכבים!״ ומטרתה: ״לא ארץ הקודש, אלא ארץ משלנו״. (תרגום שלנו, מן האנגלית של דייוויד ס. בלונדהיים, 1916.)

1882–1903

חובבי ציון

יהודים אחרים פועלים. ברחבי מזרח אירופה אגודות חובבי ציון שולחות מתיישבים לארץ ישראל, אז מחוז עות׳מאני. ב־1882 סטודנטים מחרקוב מייסדים את ״ביל״ו״, והראשונים בהם נוחתים ביפו. זו העלייה הראשונה, 1882–1903 (יש המונים אותה מ־1881). ההערכות לגבי מספר העולים נעות בין 25,000 ל־60,000 (את המספר הגבוה מביאה ויקיפדיה האנגלית בשם אניטה שפירא; ויקיפדיה העברית נותנת 25,000–35,000), ורבים עזבו שוב. המושבות, וביניהן ראשון לציון, שורדות בזכות כספו של הברון אדמונד דה רוטשילד. לרוב יהודי העולם זה ניסוי רחוק.

שאלה לבדיקה

איזה מאלה בא בעקבות הפרעות של 1881–1882 באימפריה הרוסית?

התשובה: פינסקר מפרסם את ״אוטואמנציפציה!״, ואגודות חובבי ציון שולחות מתיישבים לארץ ישראל.. נכון. החוברת של פינסקר יצאה ב־1882, וביל״ו והעלייה הראשונה התחילו באותן שנים. אלה תגובות יהודיות ישירות לפרעות.

הרצל

העיתונאי שבא מהצד

הרצל אינו רב ואינו מארגן. הוא נולד ב־1860 בפשט, עובר לווינה בנעוריו, מקבל ב־1884 דוקטורט למשפטים ופונה למחזות ולטורים בעיתון. ב־1891 שולח אותו ה״נויה פרייה פרסה״ לפריז. בסתיו 1894 הוא כותב מחזה, ״הגטו החדש״; הדיווחים הראשונים על פרשת דרייפוס מגיעים בעודו כותב, ולדברי הביוגרף אלכס בין ״לא עשו עליו רושם מיוחד״.

בנימין זאב (תיאודור) הרצל

עיתונאי וינאי שהפך ויכוח מפוזר לתנועה מדינית מאורגנת, בפחות מעשור.

• נולד: 2 במאי 1860, פשט (היום חלק מבודפשט)
• נפטר: 3 ביולי 1904, אדלאך, רייכנאו אן דר אקס, אוסטריה, דלקת ריאות על רקע לב חלש, בגיל 44. ב־1949 הועברו עצמותיו להר הרצל בירושלים.
• ניצחונות: ״מדינת היהודים״, 1896; הקונגרס הציוני הראשון, 1897; העיתון ״די וולט״, 1897
• כישלונות: אין צ׳רטר מהסולטאן או מהקיסר; הצעת אוגנדה מפלגת את התנועה, 1903

היהודים שרוצים מדינה, תהיה להם, והם יהיו ראויים לה.

מיתוס

הרצל המציא את הציונות.

האמת

לא. פינסקר פרסם את חוברתו ב־1882, חובבי ציון קמו ב־1881, מתיישבים כבר עיבדו אדמה, ונתן בירנבאום טבע את המילה ״ציונות״ ב־1890. הרצל לא הכיר את חוברתו של פינסקר כשכתב את שלו. מה שהוסיף היה במה: קונגרסים, דיפלומטיה, עיתון וכסף.

הראיות

הרצל, יומן, 10 בפברואר 1896, אחרי קריאת פינסקר: ״חבל שלא קראתי את החיבור הזה לפני שחוברתי שלי נדפסה. מצד שני, טוב שלא הכרתי אותו, אולי הייתי זונח את מפעלי.״ (The Complete Diaries, תרגום זוהן, כרך 1, עמ׳ 299; התרגום לעברית שלנו.)

שאלה לבדיקה

איזו עובדה מהשיעור מפריכה בצורה הטובה ביותר את הטענה ״הרצל המציא את הציונות״?

התשובה: פינסקר פרסם את חוברתו ב־1882 וחובבי ציון קמו ב־1881, ומתיישבים כבר עיבדו אדמה בארץ ישראל לפני שהרצל כתב מילה.. נכון. התנועה ופעולות ההתיישבות קדמו להרצל. מה שהרצל הוסיף היה במה: קונגרסים, דיפלומטיה, עיתון וכסף.

החוברת

1895

בלי תקציב, בלי תנועה

פריז, תחילת יוני 1895. הרצל מבקש פגישה מהברון מוריס דה הירש, בנקאי שמממן מושבות חקלאיות של יהודים בארגנטינה, ומביא עמו תוכנית לכלל העם. הירש אינו מגלה עניין. הרצל כותב לו בכל זאת מכתב ארוך: את חייו של עם שלם אפשר להניע, הוא טוען, רק ב״דברים בלתי מוחשיים, התלויים גבוה באוויר״, בחלומות, בשירים ובדמיונות.

עד מהרה הוא מתחיל יומן, ובתוך כחמישה ימים כותב שישים וחמישה עמודים: ״נאום לבית רוטשילד״. מקס נורדאו מבין אותו מיד; בלונדון מקשיבים לו זנגוויל ומועדון המכבים. לתוכנית אין תקציב, אין חברים ואין שם.

נקודת החלטה

אתם תיאודור הרצל.

חורף 1895–1896

אתם בני 35, מתפרנסים מעיתונות וממחזות, ומיוני אינכם חושבים על דבר אחר. הברון דה הירש לא השתכנע, וביסמרק לא ענה. בלונדון, בנובמבר, הקשיבו לכם זנגוויל ועוד כמה יהודים בעלי השפעה, ואיש מהם לא רצה לשמוע על ארגנטינה: רק ארץ ישראל עלתה על הפרק.

יש בידיכם שישים וחמישה עמודים ויומן, ועדיין אין לכם איש. את מי אתם מנסים לשכנע?

מה אתם עושים?

• ממשיכים לפנות לעשירים, להירש ולבית רוטשילד. קודם הכסף, אחר כך הפרסום. כנראה תקבלו פגישות וסירובים מנומסים. להירש יש כבר מושבות משלו בארגנטינה, והברון אדמונד דה רוטשילד, כשתגיעו אליו, יכנה את התוכנית בלתי מעשית. תוכנית לכל העם נשארת טובה שהעשירים עושים או לא עושים.
• מפרסמים את התוכנית ופונים לציבור היהודי ולממשלות. כנראה לעג מצד העיתונות המתבוללת וסכנה למשרתכם. אבל זו הדרך היחידה להגיע ליהודים פשוטים, לסטודנטים וליהודי מזרח אירופה, שאולי ילכו אחרי אדם שקראו.
• הולכים ישר לשליטים, לסולטאן ולקיסר, בלי רעש מוקדם. כנראה דלתות סגורות. שליטים מקשיבים למי שיש מאחוריו ציבור, ואין לכם כזה. ביסמרק כבר התעלם.

מה קרה בפועל

מפרסמים את התוכנית ופונים לציבור היהודי ולממשלות.

אתם בוחרים בציבור. ״מדינת היהודים״ (Der Judenstaat) יוצא לאור בווינה ב־14 בפברואר 1896, בכ־3,000 עותקים. העיתון שלכם אינו מזכיר אותו אף פעם, ולדברי בין עיתונאים אחדים רומזים ל״הרפתקן שרוצה להיות ראש ממשלה או מלך היהודים״. גם על דלתות השליטים אתם דופקים: איש קשר אינו משיג לכם פגישה עם הסולטאן ביוני, והברון אדמונד דה רוטשילד אומר לא ביולי.

אלכס בין, ביוגרף הרצל הידוע ביותר, כותב שאחרי חוויותיו באנגליה ״החליט הרצל להציג את תוכניתו לציבור הרחב״. הרצל עצמו הסביר להירש שאת חייו של עם מניעים רק דברים בלתי מוחשיים, ולשם כך צריך קהל. הספר נתן לו קהל, וגם מושג, ״מדינת היהודים״, שאנשים יתווכחו עליו.

מקור: ״אנו עם – עם אחד״

״זוהי שאלה לאומית, שאפשר לפתור אותה רק אם נהפוך אותה לשאלה מדינית־עולמית, שתידון ותוכרע בידי העמים המתורבתים בעצה אחת. […] אנו עם – עם אחד. […] האם נבחר בארץ ישראל או בארגנטינה? נקבל את מה שיינתן לנו ואת מה שתבחר בו דעת הקהל היהודית. החברה תקבע את שני הדברים. […] מוצב קדמי של תרבות מול ברבריות.״

חוברת דקה מאת עיתונאי שאין מאחוריו תנועה, הפונה לאירופאים משכילים ולנכבדים יהודים. במבוא הוא כותב שתלוי ביהודים עצמם אם החוברת תישאר ״לפי שעה רומן מדיני״. הטקסט כאן תורגם לעברית מהמהדורה האנגלית המתוקנת (1943, 1946) של תרגום משנת 1896: תרגום של תרגום.

• האם הרצל מגדיר את שאלת היהודים כדתית, חברתית או מדינית, ומי יכריע בה? לא חברתית ולא דתית: ״לאומית״, שאלה מדינית־עולמית שהעמים המתורבתים יכריעו בה. המעצמות, לא היהודים לבדם: מכאן שמה של הציונות המדינית.
• איזו ארץ הוא מזכיר? הוא שואל ״ארץ ישראל או ארגנטינה?״ ומשאיר את ההכרעה ל״חברה״ ולדעת הקהל היהודית. הארגון הוא העיקר, לא הארץ.
• למי הוא כותב, ומה חסר בקטע? לממשלות אירופה ולנכבדים יהודים, בלשון האימפריות של 1896: ״מוצב קדמי של תרבות״. אין בקטע הזה מילה על האנשים שכבר חיים בארץ. זה מקור מאותה התקופה, לא מקור מודרני.

שאלה לבדיקה

מה אומר ״מדינת היהודים״ (1896) על המקום שבו תקום המדינה?

התשובה: ארץ ישראל או ארגנטינה: ההכרעה בידי דעת הקהל היהודית.. נכון. ב־1896 הארגון הוא העיקר והארץ עוד פתוחה, אף שהיהודים שפגש בלונדון רצו רק ארץ ישראל.

בזל

29–31 באוגוסט 1897

אולם בבזל

כ־200

הרצל תכנן את הקונגרס למינכן, אבל מנהיגים יהודים מקומיים, אורתודוקסים ורפורמים כאחד, התנגדו, ולכן הוא עובר לבזל. ביום ראשון, 29 באוגוסט 1897, באולם הקונצרטים של הקזינו העירוני, תופסים את מקומותיהם כמאתיים צירים ואורחים מ־16 או 17 מדינות (המניינים נבדלים), בפראקים ובעניבות לבנות. השפה גרמנית. שבע־עשרה נשים משתתפות, בלי זכות הצבעה.

הרצל מנהל את הדיונים, ומקס נורדאו בין סגניו. בשלושה ימים הקונגרס מייסד את ההסתדרות הציונית, בוחר בהרצל לנשיאה ומתווכח על דף נייר אחד.

נקודת החלטה

אתם צירים בקונגרס הציוני הראשון.

יום ראשון–שני, 29–30 באוגוסט 1897, הקזינו בבזל

הרצל טוען שהציונים אינם צריכים מצע, כי הוא כבר כתוב בספרו. אבל רבים מכם באים מחובבי ציון, ולא נסעתם מרוסיה, מרומניה ומגליציה כדי למחוא כפיים לחוברת. אתם רוצים מטרה כתובה.

ועדה בראשות נורדאו מנסחת מצע. הוויכוח הוא על שמו של היעד ועל החוק שיבטיח אותו. הרצל חושש שהסולטאן העות׳מאני, ששולט בארץ ישראל, יראה בכל נוסח חריף איום.

מה אתם מצביעים?

• אין צורך במצע. די בחוברת של המנהיג. כנראה חובבי ציון, שבאו לבנות, ירגישו שלא שמעו אותם, ושום מטרה כתובה לא תחייב את התנועה. מבקריה יוכלו לומר שהציונות היא מה שהמנהיג אומר.
• מצע שדורש במפורש ״מדינה יהודית״. כנראה יאחד את האולם במשך אחר צהריים אחד, ויספק לסולטאן, לצאר וליהודים עשירים אנטי־ציוניים משפט שאפשר לתקוף. הדיפלומטיה שהרצל זקוק לה תיפגע קשות.
• מצע ל״בית מולדת״ בארץ ישראל, מובטח במשפט הכלל, עם ארבעה אמצעים מעשיים. פשרה ששני האגפים יכולים לחתום עליה: מעורפלת מספיק כדי לא להבהיל, ברורה מספיק כדי לתת מטרה. כנראה גם עילה לוויכוחים על משמעותו של ״בית״.

מה קרה בפועל

מצע ל״בית מולדת״ בארץ ישראל, מובטח במשפט הכלל, עם ארבעה אמצעים מעשיים.

הקונגרס מאמץ את האפשרות השלישית. ועדת נורדאו מציגה את הנוסח ב־30 באוגוסט. הוויכוח הגדול הוא על החוק שמאחורי הבית: לאו מוצקין רוצה ״משפט בין־לאומי״, ופשרת הרצל היא ״משפט הכלל״ (המשפט הציבורי, public law). אחרי ההצבעה נוספת מילה אחת. תוכנית בזל היא מעתה מטרת התנועה.

ישראל זנגוויל ייחס לנורדאו את הנוסחה ״בית מובטח במשפט הכלל״, שנועדה שלא להרגיז את הסולטאן יתר על המידה; הספרייה הווירטואלית היהודית מייחסת להרצל את פשרת ״משפט הכלל״. הרצל ראה בתוצאה משהו גדול יותר, כפי שתראו עוד רגע.

מקור: בית, לא מדינה

״הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל המובטח לפי המשפט [הכלל]. לשם השגת מטרה זו מתכוון הקונגרס לנקוט באמצעים אלה: א. פיתוח תכליתי של ארץ ישראל על ידי יישובה ביהודים עובדי אדמה, בעלי מלאכה ועוסקים במשלח יד […] ד. פעולות הכנה כדי להשיג את הסכמות הממשלות, שיש צורך בהן למען הגיע את מטרת הציונות״

שלוש לשונות, שלושה נוסחים. הקונגרס התנהל בגרמנית, והמקור אומר Palästina; הנוסח העברי של הארכיון אומר ״ארץ ישראל״; הנוסח האנגלי של הספרייה הווירטואלית היהודית אומר Eretz-Israel.

• מצאו את המקום שבו הייתם מצפים למילה ״מדינה״. מה כתוב שם, ולמה? ״בית מולדת״ (בגרמנית Heimstätte). הסולטאן העות׳מאני שלט בארץ ישראל, ודרישה למדינה הייתה עלולה לסגור כל דלת. לדברי זנגוויל, נורדאו ניסח כך כדי לא להבהיל אותו.
• ״מובטח במשפט הכלל״: מי צריך להסכים? המעצמות והסולטאן: סעיף ד׳ מדבר על ״הסכמות הממשלות״. לא כוח ולא הסתננות, אלא ערובה. הוויכוח באולם היה בין ״משפט בין־לאומי״ ל״משפט הכלל״.
• מה חסר? כל אזכור של האנשים שכבר חיים בארץ ישראל, של העברית, ושל מדינה.

שאלה לבדיקה

באיזו מילה השתמשה תוכנית בזל למטרתה, במקום ״מדינה״?

התשובה: בית (בית מולדת). נכון: Heimstätte בגרמנית, ״בית מולדת״ בעברית. לדברי זנגוויל, המילה נבחרה כדי לא להרגיז את הסולטאן.

3 בספטמבר 1897

״בבזל יסדתי את מדינת היהודים״

שלושה ימים אחרי הקונגרס כותב הרצל ביומנו הפרטי (שיתפרסם אחרי מותו):

״אם אסכם את הקונגרס בבזל במילה אחת, שאזהר מלומר בקול רם, היא תהיה זו: בבזל יסדתי את מדינת היהודים. אילו אמרתי זאת היום, הייתה התשובה צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, ובוודאי בעוד חמישים, כולם יבינו זאת.״

המילה שהתוכנית נמנעה ממנה נאמרת ביומן. חמישים שנה אחר כך החליטה עצרת האו״ם על החלוקה (29 בנובמבר 1947) ומדינה הוכרזה (14 במאי 1948): ניחוש מוצלח, לא נבואה, ושתי מלחמות עולם בדרך. התרגום שלנו, מן הגרמנית כפי שהודפסה בעיתונות; התרגומים העבריים והאנגליים של היומן נבדלים מעט.

אוגנדה, ומותו של הרצל

1898–1903

שבע שנים של דלתות

הרצל מבלה את שנותיו האחרונות בהקשת על דלתות. באוקטובר–נובמבר 1898 הוא מגיע לארץ ישראל, בנסיעתו היחידה לשם, ופוגש את הקיסר וילהלם השני מחוץ לירושלים. במאי 1901 מקבל אותו הסולטאן עבדול חמיד השני; בפברואר 1902 מציע לו הסולטאן התיישבות בכל רחבי האימפריה חוץ מארץ ישראל, ורק לנתינים עות׳מאנים: צ׳רטר בלי ארץ ישראל, כותב הרצל ביומנו, והוא מסרב מיד. במאי 1903 ממשלת מצרים דוחה תוכנית התיישבות באל־עריש שבסיני. שבע שנים של שיחות לא הניבו צ׳רטר.

1903

קישינב, והצעה מלונדון

בימי הפסחא הנוצרי של 1903, בין 19 ל־21 באפריל, המון מתפרע בקישינב שבאימפריה הרוסית ותוקף את יהודי העיר. כחמישים נהרגים (דיווחים מוקדמים דיברו על יותר), מאות נפצעים, ובתים וחנויות נהרסים. העולם קורא ומזדעזע.

באוגוסט נפגש הרצל עם שר הפנים הרוסי, פון פלווה, שרבים האשימו אותו בקישינב, ומוצא אותו פתוח להגירת יהודים. ואז, ב־14 באוגוסט, כותב משרד החוץ הבריטי: בריטניה מוכנה לשקול התיישבות יהודית עם שלטון עצמי מקומי במזרח אפריקה, על רמה גבוהה בשטח של כ־13,000 קמ״ר בקניה של היום. העיתונים קוראים לה ״תוכנית אוגנדה״, אף שהכינוי מטעה.

שאלה לבדיקה

מה הציעה בריטניה ב־14 באוגוסט 1903, ומדוע השם ״תוכנית אוגנדה״ מטעה?

התשובה: התיישבות יהודית עם שלטון עצמי מקומי ברמה במזרח אפריקה, בקניה של היום ולא באוגנדה.. נכון. משרד החוץ הבריטי כתב על התיישבות עם שלטון עצמי מקומי, והעיתונים כינו אותה ״תוכנית אוגנדה״ אף שהשם מטעה.

נקודת החלטה

אתם תיאודור הרצל.

אמצע אוגוסט 1903, בדרך לקונגרס השישי בבזל

אתם בני 43. שבע שנים של שיחות לא הביאו צ׳רטר. קישינב הוכיחה שוב מה עובר על יהודי רוסיה. עכשיו בריטניה מציעה התיישבות יהודית אוטונומית במזרח אפריקה. זו לא ארץ ישראל.

עוזרו אלכסנדר מרמורק קורא לרעיון ״מכת מוות לציונות״. ציוני רוסיה, הבסיס הנאמן ביותר שלכם, ישנאו אותו. הקונגרס השישי נפתח בעוד שבוע.

מה אתם עושים?

• מסרבים: ארץ ישראל או כלום. כנראה ציוני רוסיה יישארו מאוחדים, אבל אחרי שבע שנים יהיו בידכם רק שיחות, ופליטי קישינב לא יקבלו דלת חדשה. ההצעה הבריטית אובדת.
• מניחים את ההצעה לפני הקונגרס כמקלט לשעת חירום, ומבקשים רק ועדה שתבדוק את השטח. כנראה ההצעה תישאר חיה ותוכלו לומר שארץ ישראל נשארת המטרה. אבל הוויכוח עלול לפלג את התנועה על הבמה.
• מקבלים מיד ומספרים לתנועה אחר כך. כנראה יאשימו אתכם בבגידה בתוכנית בזל, בית בארץ ישראל. הרוסים יעזבו את האולם לתמיד, והתנועה תתפלג.

מה קרה בפועל

מניחים את ההצעה לפני הקונגרס כמקלט לשעת חירום, ומבקשים רק ועדה שתבדוק את השטח.

אתם בוחרים בדרך האמצע. בקונגרס, בסוף אוגוסט, החלטה בהצבעה של 295 מול 178, כשכמאה נמנעים, שולחת ועדה לבדוק את השטח, ולא מקבלת אותו. צירים מרוסיה יוצאים מהאולם; לפי הדיווחים אתם משקיעים שעות בשכנוע, והם חוזרים, ואתם מבהירים: ארץ ישראל נשארת המטרה.

הרצל אמר לצירים שלשטח החדש אין ״אותו ערך היסטורי, דתי־פיוטי וציוני״, שההצעה אינה אלא ״עזרה על ידי התיישבות״, ושלעם ישראל אין ״מטרה סופית אחרת מלבד ארץ ישראל״ (הנוסח העברי של נאומו, המובא במאגר משרד החינוך, בתרגום מגרמנית). נורדאו כינה אותה ״מקלט לילה״. היסטוריונים חלוקים בנימוקים: תשובה הומניטרית לקישינב, או קלף במשא ומתן עם בריטניה.

1904–1905

אחרי הקונגרס

הרצל אינו זוכה לראות את סוף הסיפור. ב־3 ביולי 1904 הוא מת בגיל 44. בדצמבר מגיעה הוועדה למזרח אפריקה בלעדיו. בקיץ 1905 הקונגרס השביעי דוחה התיישבות מחוץ לארץ ישראל; ישראל זנגוויל ותומכיו עוזבים ומקימים את ״הארגון הטריטוריאליסטי היהודי״. התנועה שהרצל בנה ממשיכה, אבל היא עוברת עכשיו לידי מי שאומר: לבנות בארץ ישראל כבר עכשיו.

שאלה לבדיקה

מה החליט הקונגרס הציוני השישי, באוגוסט 1903, על ההצעה הבריטית?

התשובה: לשלוח ועדה שתבדוק את השטח (295 מול 178).. נכון. ההצבעה הייתה על בדיקה, לא על קבלה.

ציונויות

1897–1914

חמש תשובות לשאלה אחת

הציונים מסכימים שליהודים דרוש בית. כמעט על כל השאר הם מתווכחים.

ציונות מדינית, של הרצל ונורדאו: קודם צ׳רטר מהמעצמות, ואחר כך התיישבות המונית.

ציונות מעשית, של חובבי ציון: להתיישב ולבנות עכשיו, עם צ׳רטר ובלעדיו; אחרי מות הרצל היא גוברת.

ציונות רוחנית, של אחד העם (אשר גינצבורג): מרכז רוחני ותרבותי בארץ ישראל שיחדש את התרבות העברית, ולא רק מקלט.

ציונות דתית, המזרחי, שנוסד בווילנה ב־1902 בהנהגת הרב יצחק יעקב ריינס: תורה וציונות יחד.

ציונות סוציאליסטית, פועלי ציון ומ־1905 הפועל הצעיר: חברה צודקת שנבנית בידיים יהודיות.

קבוצה סביב חיים ויצמן מנסה לשלב דיפלומטיה והתיישבות. ורבים מהיהודים מתנגדים לציונות לגמרי: הבונד, ומנהיגים אורתודוקסים ורפורמים.

1904–1914

דור העלייה השנייה

אחרי 1904 מגיע גל חדש, רובו צעירים מרוסיה ורבים מהם סוציאליסטים: כ־35,000 איש בעלייה השנייה (1904–1914), לפי ההערכה המקובלת; יש הנותנים 40,000. באפריל 1909 מוקם ״השומר״, ארגון שמירה למושבות, ושישים ושש משפחות מגרילות מגרשים בעזרת צדפים לשכונה יהודית חדשה מצפון ליפו: תל אביב. סביב 1910 פועלים צעירים מקימים את דגניה, משק שיתופי ליד הכנרת. עד 1914 חיים בארץ כ־85,000 יהודים.

הדרך לבזל ומעבר לה

• 1881 אלכסנדר השני נרצח; פרעות בדרום האימפריה הרוסית.
• 1882 ״אוטואמנציפציה!״ של פינסקר, חוקי מאי, ביל״ו; העלייה הראשונה מתחילה.
• נובמבר 1884 חובבי ציון מתכנסים בקטוביץ בראשות פינסקר.
• 5 בינואר 1895 דרייפוס מושפל בפריז.
• 14 בפברואר 1896 הרצל מפרסם את ״מדינת היהודים״.
• 29–31 באוגוסט 1897 הקונגרס הציוני הראשון מאמץ את תוכנית בזל.
• אוגוסט 1903 הקונגרס השישי מחליט לשלוח ועדה למזרח אפריקה.
• 3 ביולי 1904 הרצל מת. העלייה השנייה מתחילה.
• 1905 הקונגרס השביעי דוחה התיישבות מחוץ לארץ ישראל; הפועל הצעיר נוסד.
• 1909–1910 השומר, תל אביב ודגניה.

שאלה לבדיקה

ציוני אומר: ״אין לחכות לצ׳רטר. מתיישבים ובונים עכשיו.״ לאיזה זרם הוא שייך?

התשובה: ציונות מעשית. נכון. זו דרכם של חובבי ציון, ולאחר מות הרצל היא גוברת.

הצהרת בלפור והמנדט

1914–1917

הבטחות שמתנגשות

ב־1914 מצטרפת האימפריה העות׳מאנית, ששולטת בארץ ישראל, למלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה. בשנים 1915–1916 מחליף הנרי מקמהון, הנציב העליון הבריטי במצרים, מכתבים עם חוסיין, שריף מכה, על עצמאות ערבית אחרי המלחמה. ב־1916 מסכימות בריטניה וצרפת בסתר על חלוקת שטחי האימפריה, בהסכם סייקס־פיקו. באותן שנים משדל הכימאי חיים ויצמן שרים לתמוך בבית ליהודים. ההבטחות חופפות בחלקן ומתנגשות זו בזו, והיסטוריונים מתווכחים עליהן מאז.

ב־1917 שרים סבורים שיהודי רוסיה וארצות הברית תומכים בציונות, ושהצהרה עשויה לסייע למאמץ המלחמתי. ב־31 באוקטובר מאשרת ממשלת המלחמה את נוסח הצהרת בלפור.

מקור: משפט אחד, 67 מילים

״ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ותעשה את מיטב מאמציה להקל להגשמת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר, העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של עדות לא יהודיות, הקיימות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני, שמהם נהנים יהודים בכל ארץ אחרת.״

המכתב מופנה ללורד רוטשילד, מנהיג של יהדות בריטניה, ומסתיים כך: ״אודה לך אם תביא הצהרה זו לידיעת הפדרציה הציונית״. נכתב אחרי חודשים של טיוטות, אושר בממשלה ב־31 באוקטובר ופורסם ב־9 בנובמבר. ל״בית לאומי״ לא היה תקדים במשפט הבין־לאומי.

• מה בדיוק הממשלה מבטיחה? הממשלה ״רואה בעין יפה״ ייסוד ״בית לאומי״ בארץ ישראל, ו״תעשה את מיטב מאמציה להקל״ על כך. תמיכה, לא מתנה. ״בית״ ולא ״מדינה״; ״בארץ ישראל״ ולא ״של״ ארץ ישראל. בטיוטה מוקדמת נכתב שארץ ישראל ״תוקם מחדש כבית הלאומי״ (הטיוטות פורסמו בידי לאונרד שטיין, 1961).
• מי כתב למי, ולמה לורד? שר החוץ ללורד רוטשילד, מנהיג יהודי בריטי, כדי שיעביר את ההצהרה לציונים. תושבי ארץ ישראל אינם הנמענים, ואינם מוזכרים בה בשמם.
• מה עמום? ״בית לאומי״ אין לו משמעות משפטית; אין גבולות; ״עדות לא יהודיות קיימות״ מוגנות רק בזכויות ״אזרחיות ודתיות״, לא מדיניות. במפקד 1922 מנתה הארץ כ־757,000 נפש, כ־84,000 מהם יהודים.

מיתוס

בריטניה הבטיחה ליהודים מדינה, כתודה על הכימיה של ויצמן.

האמת

ההצהרה מבטיחה ״בית לאומי״ בארץ ישראל ואינה אומרת ״מדינה״. והסיפור שלפיו היא ניתנה לוויצמן כתשלום על תרומתו הכימית בזמן המלחמה בא מזיכרונותיו של לויד ג׳ורג׳, וההיסטוריונים דוחים אותו: ההחלטה נבעה מפוליטיקה של מלחמה, מדעת הקהל ברוסיה ובארצות הברית, מאינטרסים אימפריאליים ומחודשים ארוכים של ניסוח.

הראיות

לויד ג׳ורג׳ כינה את שיחותיו עם ויצמן ״המקור והמוצא״ של ההצהרה. ב־1922 הבהיר ״הספר הלבן״ של צ׳רצ׳יל שהבית הלאומי לא נועד לכלול את כל ארץ ישראל.

שאלה לבדיקה

איזה ניסוח מופיע בהצהרת בלפור?

התשובה: ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. נכון. ״בית״ ולא ״מדינה״, והבית הוא ״בארץ ישראל״ ולא ״של״ ארץ ישראל.

1917–1919

מי שמע, ומי לא נשאל

הציונים מקבלים את המכתב בשמחה. לא כל היהודים: במאי 1917 מחו גופים מרכזיים של יהדות בריטניה ב״טיימס״ נגד תביעות ציוניות. הרוב הערבי בארץ ישראל לא נשאל. ב־3 בנובמבר 1918 מגישים נכבדים מוסלמים ונוצרים בירושלים עצומה לבריטים נגד התוכנית הציונית, ומנהיגים ערבים אומרים שמכתבי בריטניה לחוסיין הבטיחו להם עצמאות.

1920–1923

מנדט

אחרי המלחמה חולקות בעלות הברית את שטחי האימפריה העות׳מאנית. בסן רמו, באפריל 1920, הן נותנות לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל וקולטות לתוכו את הצהרת בלפור. ביולי 1922 מאשר חבר הלאומים את המנדט, והוא נכנס לתוקף ב־29 בספטמבר 1923.

הוא מבטיח שני דברים. בריטניה חייבת ״להבטיח את הקמת הבית הלאומי היהודי״, וגם לשמור על ״הזכויות האזרחיות והדתיות של כל תושבי ארץ ישראל, בלי הבדל גזע ודת״. ״סוכנות יהודית מתאימה״, בפועל ההסתדרות הציונית, מוכרת כגוף ציבורי שמייעץ ומשתף פעולה. כיצד ניסתה בריטניה ליישב בין שתי ההבטחות מסופר בשיעור על 1947–1948. בין הסיפור הזה לסיפור ההוא ניצבת השואה, שבה נרצחו כשניים מכל שלושה יהודים באירופה.

ויכוח וחידון

האם דרייפוס באמת הוליד את הציונות של הרצל?

הרצל היה שם ב־5 בינואר 1895. האם מה שראה ושמע הפך אותו לציוני?

• הרצל ב־1899, ואלכס בין ארבע שנים אחרי הטקס כתב הרצל ש״משפט דרייפוס עשה אותי לציוני״ (בגרמנית: Zum Zionisten hat mich nämlich der Prozess Dreyfus gemacht), והוסיף שההמון צרח ״מוות ליהודים!״ מחוץ לאקול מיליטר. את המאמר כתב הרצל עבור כתב העת North American Review, ולפי גיל טרוי הוא לא פורסם. דבריו מגיעים אלינו בקטע גרמני (כפי שמצטטת מאלייר מתוך שופס, 1995) ובקטע אנגלי (בביוגרפיה של בין), והם אינם זהים מילה במילה. אלכס בין, ביוגרף הרצל הידוע ביותר, זהיר יותר: ״במובן זה היה הרצל יכול לומר אחר כך שפרשת דרייפוס עשתה אותו לציוני״. בין מוסיף שהדיווחים הראשונים ״לא עשו עליו רושם מיוחד״, ושבתחילה לא הייתה סיבה לפקפק באשמת דרייפוס.
• שלמה אבינרי, ״הרצל״ (מרכז שזר; באנגלית 2013) אבינרי טוען שלא המשפט, אלא ניתוחו הארוך של הרצל על כישלון האמנציפציה ועל עליית האנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה הוביל אותו למסקנותיו הרדיקליות. לדבריו יומני 1895–1897 מזכירים את דרייפוס פעמיים בלבד; בחיפוש טקסט ב־The Complete Diaries באנגלית השם אכן מופיע רק פעמיים בשנים האלה, ב־17 בנובמבר 1895 וב־14 בנובמבר 1897. ולפי אבינרי, וכן לפי גיל טרוי, עורך ״כתבי הרצל הציוניים״, בדיווחו של הרצל לעיתון ב־6 בינואר 1895 ההמון ״צעק מדי פעם: ‘מוות לבוגד!’״; בקטע שראינו אין ״מוות ליהודים״ (המקור הגרמני לא נבדק).
• ז׳אק קורנברג (1993) ודרק פנסלר (2020) קורנברג טוען שהקשר לדרייפוס הוא מיתוס שהרצל לא טרח להפריך, ושבתחילה האמין באשמת דרייפוס. פנסלר כותב שחשובות יותר מדרייפוס היו הבחירות לעירייה בווינה באפריל–מאי 1895, שבהן ניצחה המפלגה האנטישמית של קרל לואגר. הקיסר סירב לאשר את לואגר כראש העיר, והוא נכנס לתפקיד רק ב־1897.

הרצל היה עד, ואחר כך המספר. שקלו את העדויות. ״הגטו החדש״ נכתב בסתיו 1894, לפני ההשפלה. הספר ״מדינת היהודים״ (1896) אינו מזכיר את דרייפוס, לפחות בנוסח האנגלי שבדקנו. ב־1902 סיפר הרצל לוועדה בריטית שמצב היהודים בפריז עשה עליו רושם חזק; בקטע המובא במאגר משרד החינוך הוא אינו מזכיר את דרייפוס בשמו. את הקשר קבע במפורש לראשונה ב־1899, כשעמד בראש תנועה והפרשה הייתה ידועה בעולם. אבל כבר ביומנו מ־17 בנובמבר 1895 הוא שואל מכר מפקפק: ״למה התכווצת כשלואגר נבחר?״ ואחר כך: ״ולמה אני סבלתי כשהקפטן דרייפוס הואשם בבגידה?״ (The Complete Diaries, תרגום זוהן, כרך 1, עמ׳ 273; התרגום לעברית שלנו.) דרייפוס ולואגר זה לצד זה, עשרה חודשים אחרי הטקס. וגם: הוא היה שם, הוא ראה, וב־1899 הוא ציין במפורש את המשפט עצמו.

גם משרד החינוך שואל את התלמידים לשקול את תרומתו של דרייפוס. מה הייתם רוצים לראות לפני שתאמינו לעד שהסיפור המאוחר שלו משרת את דרכו?

שאלה לבדיקה

מדוע ראוי לנהוג זהירות בתיאורו של הרצל משנת 1899 את ההמון בטקס ההשפלה?

התשובה: נכתב ארבע שנים אחר כך, כשעמד בראש תנועה, ולפי חוקרים דיווחו המקורי לעיתון היה שונה.. נכון. עדות מאוחרת של מי שהסיפור משרת אותו דורשת בדיקה מול עדויות מהזמן עצמו.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• ציונות מדינית דרכם של הרצל ונורדאו: להשיג קודם הכרה בין־לאומית וצ׳רטר בדרכי דיפלומטיה, ורק אחר כך להקים התיישבות רחבה.
• ציונות מעשית דרכם של חובבי ציון: להתיישב ולבנות בארץ ישראל כבר עכשיו, גם בלי צ׳רטר (״עבודת ההווה״).
• צ׳רטר היתר רשמי של הסולטאן העות׳מאני או של מעצמה להתיישבות יהודית מאורגנת, והשאלה אם להמתין לו הייתה לב הוויכוח בין שני הזרמים.

שאלה

הציגו שני זרמים בתנועה הציונית לפני מלחמת העולם הראשונה, והסבירו במה נבדלו ביניהם בדרך להשגת המטרה.

תשובה לדוגמה

הציונים בשנים 1897–1914 הסכימו על מטרה אחת, בית לעם היהודי בארץ ישראל, ונחלקו על הדרך אליה. אציג שני זרמים: הציונות המדינית והציונות המעשית.

הציונות המדינית, של תיאודור הרצל ושל מקס נורדאו, ביקשה קודם כול הכרה בין־לאומית וצ׳רטר, היתר רשמי מהסולטאן העות׳מאני או ממעצמה, ורק אחר כך התיישבות המונית. הרצל כתב ב״מדינת היהודים״ (1896) שהשאלה היהודית היא שאלה מדינית־עולמית, שהעמים המתורבתים יכריעו בה. תוכנית בזל (30 באוגוסט 1897) ביטאה את אותה גישה: בית מולדת בארץ ישראל, מובטח במשפט הכלל, ובין האמצעים פעולות הכנה להשגת הסכמות הממשלות.

הציונות המעשית, של חובבי ציון, סברה שאין להמתין לצ׳רטר: מתיישבים ובונים בארץ כבר עכשיו, עם צ׳רטר ובלעדיו. החובבים קמו אחרי הפרעות של 1881, התאגדו בכינוס קטוביץ ב־1884 בראשות פינסקר ושלחו מתיישבים לארץ ישראל. בעלייה הראשונה (1882–1903) קמו מושבות חקלאיות כמו ראשון לציון, ששרדו בזכות כספו של הברון אדמונד דה רוטשילד.

ההבדל העיקרי הוא בסדר הפעולות: אצל המדיניים קודם דיפלומטיה והכרה ואחר כך התיישבות, ואצל המעשיים קודם התיישבות, בלי להמתין להיתר. ואכן, שבע שנים של שיחות לא הניבו צ׳רטר: הרצל פגש את הקיסר וילהלם השני ב־1898 ואת הסולטאן עבדול חמיד השני ב־1901, ובפברואר 1902 הציע לו הסולטאן התיישבות בכל רחבי האימפריה חוץ מארץ ישראל, והרצל סירב.

הרצל מת ב־3 ביולי 1904. ב־1905 דחה הקונגרס השביעי את תוכנית אוגנדה, כלומר כל התיישבות מחוץ לארץ ישראל, והציונות המעשית גברה: התנועה עברה לידי מי שאמרו לבנות בארץ ישראל כבר עכשיו. בעשור 1904–1914 עלו לארץ בעלייה השנייה כ־35,000 איש.

שני הזרמים לא נבדלו במטרה אלא בדרך: דיפלומטיה קודם, או בנייה קודם. קבוצה סביב חיים ויצמן ניסתה לשלב בין השתיים.

מונחים

• ציונות תנועה לאומית יהודית מודרנית שביקשה בית לעם היהודי בארץ ישראל. השם בא מ״ציון״, אחד משמות ירושלים, והמילה ״ציונות״ נטבעה ב־1890 בידי נתן בירנבאום.
• אנטישמיות מודרנית שנאת יהודים שנשענת לא רק על דת אלא על ״גזע״, כלכלה ופוליטיקה, ושיצרה מפלגות, עיתונים ותנועות. המילה ״אנטישמיות״ התפשטה בשנות ה־80 של המאה ה־19.
• אמנציפציה מתן שוויון זכויות אזרחי ליהודים. התחיל בצרפת ב־1791 והתפשט בהדרגה באירופה.
• שאלת היהודים הוויכוח באירופה של המאה ה־19 על מקומם של היהודים בחברה ובמדינה אחרי האמנציפציה: התבוללות, שוויון, הגירה או מדינה משלהם.
• חובבי ציון אגודות יהודיות במזרח אירופה שקמו אחרי פרעות 1881 וקידמו התיישבות בארץ ישראל. התאחדו בכינוס קטוביץ ב־1884 בראשות פינסקר. התנועה נקראת גם ״חיבת ציון״.
• ציונות מדינית דרכו של הרצל: להשיג קודם הכרה בין־לאומית וצ׳רטר בדרכי דיפלומטיה, ורק אחר כך התיישבות רחבה.
• ציונות מעשית להתיישב ולבנות בארץ כבר עכשיו, גם בלי צ׳רטר (״עבודת ההווה״), כדרכם של חובבי ציון.
• ציונות רוחנית דרכו של אחד העם: מרכז רוחני ותרבותי בארץ ישראל שיחדש את התרבות העברית, ולא רק מקלט מדיני.
• ציונות דתית תנועת המזרחי, שנוסדה בווילנה ב־1902 וביקשה לחבר בין תורה לציונות.
• ציונות סוציאליסטית פועלי ציון והפועל הצעיר: האמונה בחברה צודקת שנבנית בעבודת ידיים יהודית בארץ.
• תוכנית בזל מצע התנועה הציונית, שנתקבל ב־30 באוגוסט 1897: בית מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט הכלל (בלשון ימינו: המשפט הציבורי, public law), וארבעה אמצעים להשגתו.
• ההסתדרות הציונית הגוף שהוקם בקונגרס הציוני הראשון והיה לבית התנועה; הרצל נבחר לנשיאו. מ־1960 נקרא ההסתדרות הציונית העולמית.
• צ׳רטר היתר רשמי של שליט, בפועל הסולטאן העות׳מאני או מעצמה, להתיישבות יהודית מאורגנת ברשות עצמית.
• תוכנית אוגנדה הצעה בריטית מ־1903 להתיישבות יהודית אוטונומית במזרח אפריקה, בקניה של היום. הקונגרס השישי הסכים לשלוח ועדה לבדוק את השטח, והשביעי דחה את התוכנית ב־1905.
• העלייה הראשונה גל עולים בין 1882 ל־1903, רובם ממזרח אירופה, שהקים מושבות חקלאיות. ההערכות לגבי מספרם נעות בין כ־25,000 לכ־60,000, ולפי אחת ההערכות יותר ממחציתם עזבו שוב.
• העלייה השנייה גל עולים בין 1904 ל־1914, כ־35,000 איש. בתקופתו הוקמו השומר, דגניה ותל אביב.
• הצהרת בלפור מכתב מ־2 בנובמבר 1917 של שר החוץ הבריטי ארתור בלפור ללורד רוטשילד, ובו תמיכה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
• בית לאומי ביטוי של הצהרת בלפור ושל המנדט, בלי הגדרה משפטית ובלי גבולות. הוא אינו אומר ״מדינה״.
• מנדט משטר של חבר הלאומים שבו מעצמה מנהלת שטח לשעבר של האימפריה העות׳מאנית. המנדט על ארץ ישראל ניתן לבריטניה בסן רמו ב־1920, אושר ב־1922 ונכנס לתוקף ב־1923.
• אלפרד דרייפוס קצין תותחנים יהודי מאלזס, שהורשע בבגידה ב־1894. שנים אחר כך זוכה.
• האקול מיליטר בית הספר הצבאי של פריז. בחצרו הושפל דרייפוס בפומבי ב־1895.
• מקס נורדאו עיתונאי וציוני, מסגניו של הרצל בקונגרס בבזל. ועדה בראשותו ניסחה את המצע.
• מוריס דה הירש בנקאי שמימן מושבות חקלאיות של יהודים בארגנטינה. הרצל ביקש ממנו פגישה ב־1895.
• זנגוויל סופר יהודי בלונדון, שהקשיב להרצל ב־1895. ב־1905 הקים את הארגון הטריטוריאליסטי.
• מדינת היהודים החוברת שפרסם הרצל בווינה ב־1896, וקראה למדינה ליהודים.
• פינסקר רופא מאודסה, שכתב ב־1882 את החוברת ״אוטואמנציפציה״.
• אוטואמנציפציה חוברת של פינסקר מ־1882, שקראה ליהודים לשחרר את עצמם ולבנות ארץ משלהם.
• נתן בירנבאום סופר יהודי שטבע ב־1890 את המילה ״ציונות״.
• ביל״ו קבוצת סטודנטים מחרקוב, שנוסדה ב־1882. הראשונים מחבריה נחתו ביפו.
• ראשון לציון מושבה יהודית שנשארה בחיים בזכות כספו של הברון אדמונד דה רוטשילד.
• תל אביב שכונה יהודית חדשה מצפון ליפו. שישים ושש משפחות הגרילו בה מגרשים בעזרת צדפים.
• קישינב עיר באימפריה הרוסית, שבה ב־1903 תקף המון את יהודיה.
• האימפריה העות׳מאנית מדינה ששלטה בארץ ישראל. ב־1914 הצטרפה למלחמת העולם הראשונה נגד בריטניה.
• עבדול חמיד השני סולטן עות׳מאני. ב־1901 קיבל את הרצל, ובפברואר 1902 הציע לו התיישבות מחוץ לארץ ישראל.
• הקיסר וילהלם השני קיסר גרמניה. ב־1898 נפגש עם הרצל מחוץ לירושלים.
• חיים ויצמן כימאי ומנהיג ציוני. פעל במלחמה כדי לשכנע שרים לתמוך בבית ליהודים.
• לויד ג׳ורג׳ פוליטיקאי בריטי ממנהיגי בריטניה במלחמה. בזיכרונותיו סיפר את הסיפור על ויצמן וההצהרה.
• סייקס־פיקו הסכם סודי שנחתם ב־1916 בין בריטניה לצרפת, על חלוקת שטחי האימפריה העות׳מאנית.
• סן רמו עיר באיטליה. בה נתנו בעלות הברית ב־1920 לבריטניה את המנדט על ארץ ישראל.
• חבר הלאומים ארגון בין־לאומי שקדם לאו״ם. ביולי 1922 אישר את המנדט על ארץ ישראל.
• השואה רציחתם של כשני מכל שלושה יהודים באירופה, במלחמת העולם השנייה.
• הבונד מפלגה יהודית סוציאליסטית שנוסדה בווילנה ב־1897. דחתה את הציונות.
• דגניה משק שיתופי ליד הכנרת, שהקימו צעירים סביב 1910.

מקורות

• Theodor Herzl, Der Judenstaat (Vienna: M. Breitenstein, 14 February 1896); English: The Jewish State, American Zionist Emergency Council (New York, 1946), revised from the Scopus 1943 translation, itself after Sylvie d'Avigdor (London, 1896), with introduction by Louis Lipsky, a condensed biography after Alex Bein and the Zionist Archives chronology
• Leon Pinsker, Auto-Emancipation: An Appeal to His People by a Russian Jew (Berlin, 1882), trans. D. S. Blondheim (Federation of American Zionists, 1916)
• The Basel Program, 30 August 1897: handwritten German copy for the delegates, Central Zionist Archives; Hebrew text and account of the drafting committee, Central Zionist Archives, ‘תכנית באזל’
• The First Zionist Congress and the Basel Program, Jewish Virtual Library (English text of the Program, the move from Munich, the attendance figures)
• World Zionist Organization, ‘היסטוריית הקונגרס הציוני’ (Hebrew account of the First Congress, with the 3 September 1897 diary entry in the WZO's Hebrew translation)
• Theodor Herzl, diary entries of 12 June 1895, 17 November 1895, 10 February 1896, 3 September 1897 and 17 February 1902. English: The Complete Diaries of Theodor Herzl, ed. Raphael Patai, trans. Harry Zohn (New York: Herzl Press / Thomas Yoseloff, 1960), continuous pagination: vol. 1, pp. 88, 273, 299; vol. 2, pp. 580–581 (entry ‘September 3. Vienna’; Zohn: ‘… I founded the Jewish State … Perhaps in five years, and certainly in fifty, everyone will know it.’); vol. 3, pp. 1219–1222 (17 February 1902: ‘A Charter without Palestine! I refused at once.’). German of the 3 September entry as printed in ‘Herzls Traum’, Jüdische Allgemeine, and in wissen.de (our translation); critical edition: Tagebücher 1895–1904 (Berlin: Jüdischer Verlag, 1922–23). The scans at archive.org (TheCompleteDiariesOfTheodorHerzl_201606) were used for checking only (הקטע של 3.9.1897 גם בעיתונות הגרמנית)
• Theodor Herzl, ‘Wendung zum Zionismus’ (1899), in Julius H. Schoeps (ed.), Theodor Herzl und die Dreyfus-Affäre (Vienna: Picus, 1995), pp. 73–77, as quoted by Elisabeth Malleier, L'Homme. Z.F.G. 10:1 (1999), pp. 91–92; English version in Bein's biography as condensed in The Jewish State (1946)
• The Uganda Proposal, 1903, Jewish Virtual Library (the Sixth Congress vote of 295 to 178)
• The Balfour Declaration: letter of Arthur James Balfour to Lord Rothschild, Foreign Office, 2 November 1917 (British Library); text at the Jewish Virtual Library, which spells ‘endeavors’
• The Mandate for Palestine, League of Nations, 1922 (Articles 2, 4, 22), Avalon Project, Yale Law School
• Ministry of Education (Israel), history question bank ‘לאומיות וציונות’, compiled O. Hizkiyahu 2023 and G. Radia, June 2026 (the Hebrew text of the Balfour Declaration, Herzl's 1903 speech to the Sixth Congress after S. Kolat (ed.), 1985, and Herzl's 1902 testimony)
• Ministry of Education (Israel), history bagrut topics, ‘נושאי לימוד בהוראה-היבחנות’
• The Shapell Manuscript Foundation, ‘The Alfred Dreyfus Degradation Ceremony’
• Mitchell First, ‘Some Thoughts on Theodor Herzl and the Dreyfus Trial’, The Jewish Link, 8 June 2023 (a columnist citing Avineri and Bein; secondary)
• Sean Durns, review of Derek Penslar's Theodor Herzl, ‘The Audacity of Herzl’, Algemeiner, 10 February 2020 (secondary)
• ‘The Dreyfus Pivot: Herzl Confronts Jew-Hatred on the March’, Jewish Journal, excerpted from Gil Troy (ed.), Theodor Herzl: Zionist Writings (the 6 January 1895 dispatch, as quoted; secondary)
• The Palestine-Israel Journal, ‘The American View’ (the King–Crane Commission report of 30 August 1919, as quoted; secondary)
• English Wikipedia, read in this work for dates and counts that the other sources do not give, always checked against a second page where it mattered: Dreyfus affair; Theodor Herzl; Der Judenstaat; First, Sixth and Seventh Zionist Congress; Basel Program; British Uganda Programme; Balfour Declaration; Mandate for Palestine; 1922 census of Palestine; Lovers of Zion; First Aliyah; Pogroms in the Russian Empire (the New York Times report of 28 January 1882 and Werner Bergmann, ‘Ethnic Riots in Situations of Loss of Control’, in W. Heitmeyer et al. (eds.), Control of Violence, Springer, 2011, pp. 487–516, as cited there); Ahad Ha'am; Jewish Colonization Association; Wikiquote, Theodor Herzl (secondary)
• Hebrew Wikipedia, for Hebrew names and forms and for cross-checks: תוכנית בזל; הקונגרס הציוני העולמי הראשון; בנימין זאב הרצל; יהודה לייב פינסקר; חובבי ציון; העלייה הראשונה; העלייה השנייה; תוכנית אוגנדה; פרשת דרייפוס (secondary)
• Derek J. Penslar, Theodor Herzl: The Charismatic Leader (New Haven: Yale University Press, Jewish Lives, 2020)
• Shlomo Avineri, Herzl's Vision: Theodor Herzl and the Foundation of the Jewish State, trans. Haim Watzman (BlueBridge, 2013); Hebrew original earlier
• Jacques Kornberg, Theodor Herzl: From Assimilation to Zionism (Bloomington: Indiana University Press, 1993); and ‘Theodor Herzl: A Reevaluation’, Journal of Modern History 52:2 (1980), 226–252 (מקור משני בלבד: מופיע בביבליוגרפיות ובתוצאות חיפוש; לא נקרא)
• Alex Bein, Theodor Herzl: A Biography (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1940–41); German original (Vienna, 1934) (נקרא בעיבוד בלבד, בתוך מהדורת 1946 של ״מדינת היהודים״)
• Amos Elon, Herzl (New York: Holt, Rinehart and Winston, 1975)
• David Vital, The Origins of Zionism (Oxford: Clarendon Press, 1975) and Zionism: The Formative Years (Oxford: Clarendon Press, 1982)
• Walter Laqueur, A History of Zionism (London: Weidenfeld & Nicolson, 1972)
• Anita Shapira, Land and Power: The Zionist Resort to Force, 1881–1948 (New York: Oxford University Press, 1992)
• Leonard Stein, The Balfour Declaration (London: Vallentine Mitchell, 1961)
• Jonathan Schneer, The Balfour Declaration: The Origins of the Arab-Israeli Conflict (New York: Random House, 2010)
• Rashid Khalidi, The Hundred Years' War on Palestine (New York: Metropolitan Books, 2020)
• Robert G. Weisbord, African Zion: The Attempt to Establish a Jewish Colony in the East Africa Protectorate, 1903–1905 (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1968)
• Arthur Hertzberg (ed.), The Zionist Idea: A Historical Analysis and Reader (New York: Doubleday / Jewish Publication Society, 1959)
• Jean-Denis Bredin, The Affair: The Case of Alfred Dreyfus (New York: George Braziller, 1986)
• Philip Earl Steele, On Theodor Herzl's encounters with Zionist thought and efforts prior to his conversion in the spring of 1895 (Berlin–Warsaw: Centre for Historical Research, Polish Academy of Sciences, 2023)

קרדיט תמונות

• צלם לא ידוע, 1897–1898. עותק בלשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D131-028) · Public domain · דף המקור
• אנרי מאייר, ״הבוגד: השפלתו הפומבית של אלפרד דרייפוס״, Le Petit Journal, Supplément illustré, 13 בינואר 1895 · Public domain · דף המקור
• קרל פיצנר, בערך 1896–1897 (עותק: L'État juif, Lipschutz, פריז 1926) · Public domain · דף המקור
• תוכנית בזל, 1897. הארכיון הציוני המרכזי, ירושלים · Public domain · דף המקור
• ארתור ג׳יימס בלפור אל לורד רוטשילד, 2 בנובמבר 1917. הספרייה הבריטית · Public domain · דף המקור
• מפה של משתמשי ויקיפדיה Aiden, Ramallite, Zero0000 ו־Pedroca cerebral, 2011 · Public domain · דף המקור