מלחמת הירושה הספרדית, חלק ב׳: מראמיאי ועד אוטרכט

יום ראשון בבראבנט

אחר צהריים אחד, צבא שלם מתפרק

יום ראשון, 23 במאי 1706. על רמה פתוחה בבראבנט, בבלגיה של היום, עומדים זה מול זה שני צבאות, כ־60,000 איש כל אחד, ונחל ביצתי ביניהם. עד רדת הלילה, אחד מהם כבר יתפרק.

לצרפת צפוי עוד גרוע מזה: תבוסה אחרי תבוסה, חורף קר כל כך שבקבוקים מתפוצצים ליד אח בוערת, רעב, ומלך בן 70 שמבקש שלום מאויביו. ובכל זאת, כשהמלחמה נגמרת, נכדו של לואי ה־14 עדיין מלך ספרד. איך הפסידה צרפת כמעט בכל קרב, ובכל זאת שמרה על מה שלמענו יצאה למלחמה?

רקע

הסיפור עד כאן

ב־1700 מת מלך ספרד, קרלוס השני, בלי ילדים, והוריש את כל האימפריה שלו, ממדריד ועד מילאנו, נאפולי, בריסל ואמריקה, לנכדו של לואי ה־14, פיליפ. לואי הסכים, ופיליפ הפך לפליפה החמישי, מלך ספרד.

רוב אירופה ראתה בצרפת בורבונית ובספרד בורבונית מעצמת ענק אחת. אנגליה, הרפובליקה ההולנדית והקיסר ההבסבורגי הקימו את הברית הגדולה ותמכו בטוען אחר: בנו הצעיר של הקיסר, הארכידוכס קרל. כך פרצה מלחמת הירושה הספרדית.

כפי שראינו בשיעור הקודם, מרלבורו והנסיך אויגן מסבויה ריסקו צבא צרפתי בבלנהיים ב־1704. צרפת עברה למגננה, אבל לא הובסה. ב־1706 רצה לואי ניצחון.

לואי ה־14

מלך השמש: הפך את צרפת למעצמה החזקה באירופה, ובזקנתו הימר על כולה למען הכתר של נכדו.

• נולד: 5 בספטמבר 1638, סן־ז׳רמן־אן־לה, ליד פריז
• נפטר: 1 בספטמבר 1715, ורסאי, מנמק ברגל, ארבעה ימים לפני יום הולדתו ה־77
• ניצחונות: ספרד ואמריקה הספרדית נשארו בידי נכדו (אוטרכט, 1713); הגבול נשמר: אלזס ושטרסבורג נשארו צרפתיות, וליל הוחזרה
• כישלונות: ראמיאי, טורינו, אאודנארדה והמצור על ליל, 1706–1708; מלפלקה ומונס, 1709; ניופאונדלנד, אקדיה ומפרץ הדסון, שנמסרו לבריטניה ב־1713

״אם עליי להילחם, מוטב שאלחם באויביי ולא בילדיי.״

ראמיאי, 1706

23 במאי 1706

מרשל שרצה קרב

את הצבא הצרפתי הוביל המרשל וילרואה, בן 62, חבר ילדות של המלך: אמיץ, גאה, ולא מוכשר במיוחד. שניהם רצו קרב שימחה את בלנהיים. המלך הזהיר אותו לשמור היטב על החלק בקו שיספוג את המהלומה הראשונה של האנגלים.

וילרואה נערך ליד הכפר ראמיאי, בקשת של שישה קילומטרים: טאווייה מימין, ליד נהר המהן הביצתי; ראמיאי במרכז; אופוס ואוטר־אגליז משמאל, מאחורי העמק הביצתי של הגט הקטנה. בין ראמיאי לטאווייה השתרע מישור פתוח, מושלם לפרשים, ושם הציב 82 שוואדרונים. מרלבורו ניצב מולו ממזרח, בקו קצר וישר יותר, שבו יכול היה להעביר כוחות מקצה לקצה מהר יותר.

ראמיאי: מי מול מי

23 במאי 1706, מאחת בצהריים בערך ועד רדת הלילה

ליד ראמיאי בבראבנט (בבלגיה של היום), כ־20 ק״מ צפונית לנאמור

צרפת ובוואריה

• מפקדים: המרשל וילרואה, מקסימיליאן עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה
• כוחות: 74 גדודים, 128 שוואדרונים (מרלבורו, במכתב למחרת הקרב); 80,000 (וולטר (1751): כל צבאו של וילרואה בפלנדריה); כ־60,000, וכ־70 תותחים (אומדן מודרני (צ׳נדלר; פוקנר))
• אבדות: 12,087 הרוגים ופצועים, 9,729 שבויים (מילנר, חייל בצבא בעלות הברית (1733)); 7,000 הרוגים ופצועים, 6,000 שבויים, 2,000 עריקים (רשומות הצבא הצרפתי, לפי חוקרים מודרניים); 13,000–20,000, כולל שבויים (אומדן מודרני)

האבדות מערבבות הרוגים, פצועים, שבויים ועריקים שפשוט הלכו הביתה.

הברית הגדולה

• מפקדים: הדוכס ממרלבורו, המרשל ההולנדי אוברקירק
• כוחות: 73 גדודים, 123 שוואדרונים (מרלבורו, במכתב למחרת הקרב); כ־62,000, וכ־120 תותחים (אומדן מודרני (צ׳נדלר; פוקנר))
• אבדות: פחות מ־2,500 הרוגים (וולטר (1751)); כ־1,100 הרוגים וכ־2,600 פצועים (אומדן מודרני)

התוצאה: ניצחון מוחץ של בעלות הברית. הצבא הצרפתי נס באי־סדר, ובתוך שבועות עברו רוב ארצות השפלה הספרדיות לצדו של הארכידוכס קרל.

מרלבורו כתב שהצבאות היו ״כמעט שווים בכוחם״, והמספרים המודרניים מסכימים. ה־80,000 של וולטר הם כל הצבא הצרפתי בפלנדריה, לא מי שעמדו בשדה.

נקודת החלטה

אתם הדוכס וילרואה, מרשל צרפת.

ראמיאי, 23 במאי 1706, בערך שתיים וחצי אחר הצהריים

התותחים יורים כבר שעה וחצי. מימינכם תוקפים גדודי המשמר ההולנדי את טאווייה. ומשמאלכם קורה מה שהמלך הזהיר מפניו: שורות של מעילים אדומים אנגליים מדשדשות בגט הקטנה ומטפסות לעבר אופוס.

מאחורי האגף השמאלי ממתינים 50 השוואדרונים של הנסיך הבוחר מבוואריה, אבל הביצה איננה קרקע לסוסים. אינכם יכולים לראות מה קורה מאחורי הרכס של בעלות הברית. במישור עומדים הפרשים שלכם מול המון גדל של פרשים הולנדים ודנים. העתודות שלכם מעטות.

מה אתם עושים?

• להעביר חיילי רגלים מהמרכז לאגף השמאלי, עם פרשי הנסיך הבוחר מאחוריו האגף השמאלי כנראה יעצור את המעילים האדומים, כפי שביקש המלך. אבל כל גדוד שתעבירו שמאלה יחסר בראמיאי ובמישור, שם האויב עדיין יכול להכות.
• לסמוך על הביצה שתגן על השמאל, ולשלוח את העתודות למישור הפרשים שלכם כנראה היו פוגשים את ההולנדים והדנים בכוח רב יותר. אבל אם המעילים האדומים יפרצו משמאל, מאחורי האגף אין דבר מלבד המחנה והמטען.
• לתקוף נגד את המעילים האדומים כשהם יוצאים מהביצה אולי הייתם זורקים אותם בחזרה לנחל באבדות כבדות. אבל הפרשים שלכם אינם יכולים להסתער דרך הביצה, ומתקפה שתרד רחוק מדי במדרון עלולה להיתקע בעצמה בקרקע הבוצית.
• לוותר על הכפרים המרוחקים ולכנס את הצבא סביב ראמיאי קו קצר יותר קשה יותר לאגף ופשוט יותר לתגבר. אבל נסיגה תחת אש, באמצע קרב, עלולה להפוך למנוסה, והכפרים שתנטשו יהפכו למעוזים של האויב.

מה קרה בפועל

להעביר חיילי רגלים מהמרכז לאגף השמאלי, עם פרשי הנסיך הבוחר מאחוריו

וילרואה תגבר את שמאלו. אז קרא מרלבורו לבריטים לחזור. הקו הראשון שלהם נשאר על הרכס, לעיני הצרפתים, והשני חמק דרומה מאחורי קפל קרקע אל המישור. שם ניצחו בעלות הברית בקרב הפרשים, והצבא הצרפתי קרס.

המלך הורה לווילרואה לחשוש מהאנגלים, ואחרי בלנהיים הוא חשש. המתקפה נראתה אמיתית, וההיסטוריון דייוויד צ׳נדלר חושב שאכן הייתה: גישוש רציני שבוטל ואז נוצל כפיתיון. סן־סימון, שכתב עשרות שנים אחר כך, לעג לאגף השמאלי הצרפתי שעמד ״חסר תועלת לחלוטין, באפו בביצה, בלי אויב מולו״.

קרב ראמיאי

23 במאי 1706, מאחת בצהריים ועד הלילה

המרשל וילרואה מעמיד את הצבא הצרפתי והבווארי בקשת של שישה קילומטרים ליד הכפר ראמיאי, ו־82 שוואדרונים במישור הפתוח. מרלבורו ניצב מולו ממזרח, בקו קצר וישר יותר. וילרואה והמלך רוצים קרב שימחה את זכר בלנהיים.

שחזור לפי דייוויד צ׳נדלר (1973) וג׳יימס פוקנר (2006) ולפי מכתביו של מרלבורו, משורטט על מפה מודרנית של הכפרים והנחלים. השאלה אם המתקפה הבריטית מעבר לגט הייתה תרגיל הטעיה או מתקפה אמיתית שבוטלה שנויה במחלוקת; מיקומי הפרשים המדויקים והשעות משוערים.

שלבי הקרב

• קשת מול קו ישר בערך באחת בצהריים פותחים התותחים באש. צבאו של וילרואה עומד בקשת של שישה קילומטרים, ו־82 שוואדרונים במישור הפתוח. הקו הקצר והישר של מרלבורו ניצב מולו ממזרח.
• מתקפות על שני האגפים גדודי המשמר ההולנדי מסתערים על טאווייה באגף הימני הצרפתי. משמאל חוצים חיילי הרגלים הבריטים של אורקני את הגט הקטנה ומטפסים לעבר אופוס. וילרואה זוכר את אזהרת המלך ושולח את עתודותיו שמאלה.
• הבריטים נקראים לחזור מרלבורו קורא לאורקני לחזור. הקו הבריטי הראשון נשאר על הרכס, לעיני הצרפתים; הקו השני והפרשים חומקים דרומה מאחורי קפל קרקע. חיילי רגלים של בעלות הברית מסתערים על ראמיאי, ופרשים הולנדים מסתערים במישור.
• הדנים עוקפים עשרים ואחד שוואדרונים דניים עוקפים את הימין הצרפתי, מגיעים אל תל הקבורה העתיק הוטומון ופונים צפונה, אל העורף הצרפתי. הפרשים הצרפתים נשברים. ניסיונו של וילרואה להקים חזית חדשה נתקע בין האוהלים והעגלות של מחנהו.
• מנוסה ראמיאי נופלת, וכל הצבא הצרפתי מתפרק ונמלט לעבר לובן, ומשאיר תותחים ומטען. פרשי בעלות הברית רודפים עד אחרי חצות. מתוך כ־60,000 צרפתים ובווארים אבדו 13,000 עד 20,000, רבים מהם בשבי.

האסטרטגיה

• צרפתים ובווארים: וילרואה רוצה קרב שימחה את זכר בלנהיים. הוא מציב את האגפים מאחורי מכשולי ביצה: אופוס ואוטר־אגליז משמאל, מאחורי הגט הקטנה הביצתית, וטאווייה מימין, ליד נהר המהן הביצתי. במישור הפתוח שבין ראמיאי לטאווייה ניצבים 82 שוואדרונים.
• בעלות הברית: הקו הקצר והישר של מרלבורו מאפשר לו להעביר כוחות מהר. הבריטים חוצים את הגט הקטנה לעבר אופוס ונקראים לחזור; אם זה היה תרגיל הטעיה או מתקפה שבוטלה, שנוי במחלוקת. הרגלים תוקפים את ראמיאי, ו־21 שוואדרונים דניים עוקפים את הימין הצרפתי.

מה הכריע: 21 שוואדרונים דניים עקפו את הימין הצרפתי והגיעו אל העורף, והפרשים הצרפתיים נשברו. כשראמיאי נפלה, הצבא כולו התפרק ונמלט. הקו הקצר של מרלבורו איפשר לו להעביר כוחות מהר מקצה לקצה.

מאי–ספטמבר 1706

ערים כמו אבני דומינו

בתוך שבועות נפלו לובן, בריסל, אנטוורפן, גנט, ברוז׳ ואוסטנדה; ערים רבות פשוט פתחו את שעריהן ל״קרלוס השלישי״. וילרואה לא קיבל עוד פיקוד על צבא.

בספטמבר פרץ הנסיך אויגן את המצור הצרפתי על טורינו, וצרפת איבדה גם את צפון איטליה. סן־סימון סיכם את השנה: ״ראמיאי, באבדה קלה, עלתה לנו בארצות השפלה הספרדיות ובחלק מארצותינו; טורינו עלתה לנו באיטליה כולה.״ ״האבדה הקלה״ שלו אינה נכונה: לפחות 13,000 איש. אבל לגבי השטחים שאבדו הוא צדק.

השנים הנוראות

1707–1708

ספרד מחזיקה, ליל נופלת

בספרד המצב היה אחר: באלמנסה, באפריל 1707, ריסק צבא צרפתי־ספרדי את צבא בעלות הברית, ורוב קסטיליה עמדה לצד פליפה החמישי.

בפלנדריה הביאה שנת 1708 תבוסות חדשות. באאודנארדה רבו המפקדים הצרפתים, הדוכס ונדום הנועז ונכדו הזהיר של לואי, דוכס בורגונדי, בזמן שחצי מצבאם עמד בטל. אחר כך נפלה ליל, אחת הערים הגדולות והמבוצרות ביותר בצרפת, אחרי מצור של ארבעה חודשים שעלה לבעלות הברית ב־12,000 עד 16,000 איש.

ינואר 1709

החורף הגדול

כ־600,000

בליל 5 בינואר 1709 בא הקור. ״בתוך ארבעה ימים קפאו הסן וכל שאר הנהרות״, זכר סן־סימון; בוורסאי, כתב, משקאות חריפים פוצצו את בקבוקיהם בחדרים שהאש בערה בהם.

הפשרה וכפור שני הרגו את חיטת הסתיו, את הגפנים ואת עצי הפרי. מחיר הלחם שולש. לפי אומדן ההיסטוריון מרסל לשיבר, ב־1709–1710 מתו כ־600,000 איש יותר מבשנים רגילות, מתוך כ־22 מיליון: הרבה יותר ממה שאיבדה צרפת בכל קרבות המלחמה. גברים רעבים התגייסו לצבא בשביל הלחם שלו, ולעתים קרובות לא היה לצבא לחם.

נקודת החלטה

אתם לואי ה־14, מלך צרפת.

ורסאי, תחילת יוני 1709

אתם בני 70. עמכם רעב, חייליכם לא קיבלו שכר, וליל אבדה. במאי נסע שר החוץ שלכם, טורסי, בעצמו להאג, והציע כמעט הכול: ספרד לקרל, שטרסבורג, ליל והריסת ביצורי דנקרק.

בעלות הברית לקחו הכול וביקשו עוד. לפי סעיף 4 ב־40 הסעיפים של ההסכם המקדים שלהן, אם נכדכם פיליפ, בן 25, לא יעזוב את ספרד בתוך חודשיים, אתם ובעלות הברית ״תנקטו יחד באמצעים המתאימים״ כדי לכפות זאת; לפי סעיף 37, הפסקת האש נגמרת אם ״כל המלוכה הספרדית״ לא תימסר במועד. בינתיים עליכם למסור מיד את מבצרי הגבול. פיליפ כתב שימות בספרד ולא יעזוב.

מה אתם עונים?

• לקבל את כל 40 הסעיפים: העם צריך שלום עכשיו הלחימה הייתה נפסקת באותו קיץ. אבל אם פיליפ היה מסרב לעזוב, כפי שהבטיח, הייתם נאלצים לשלוח חיילים צרפתים נגד נכדכם, או לראות את המלחמה מתחדשת כשהמבצרים שלכם כבר בידי האויב.
• לקבל הכול חוץ מהסעיפים על פיליפ, ולהמשיך לדבר זה בדיוק מה שניסה טורסי בהאג. בעלות הברית, הבטוחות בניצחונן, כנראה היו מסרבות שוב, ובינתיים מערכת הקיץ הייתה נפתחת בכל זאת.
• לדחות את התנאים, ולהסביר לעם מדוע המלחמה נמשכת, בארץ רעבה ועם צבא שהפסיד שלוש שנים ברציפות. הכול תלוי בשאלה אם הצרפתים יילחמו למען מטרה שהמלך שלהם הסביר להם.
• לנטוש את פיליפ אבל לסרב להילחם בו; להציע לבעלות הברית כסף במקום הייתם שומרים על כבודכם כסב ונותנים לבעלות הברית משהו ממשי. אבל הן רוצות ערובה שפיליפ ילך, וכסף איננו ערובה.

מה קרה בפועל

לדחות את התנאים, ולהסביר לעם מדוע

לואי סירב, וב־12 ביוני חתם על מכתב למושלי המחוזות, שהוקרא בכנסיות בכל צרפת, ובו הסביר מדוע. שנה אחר כך אף הציע כסף לסילוק פיליפ; בעלות הברית התעקשו שצרפת לבדה תעשה זאת, והשיחות נכשלו.

מלחמה בנכדו נראתה ללואי מנוגדת לטבע, ופיליפ, שקסטיליה עמדה מאחוריו, לא היה הולך בשקט. ההיסטוריון ג׳ון לין מונה את תנאי בעלות הברית בין הטעויות הגדולות של המלחמה: הם ביקשו יותר ממה שצרפת יכלה לקבל, ונתנו ללואי מטרה שעמו יכול היה להתגייס למענה.

מקור: מלך מסביר את עצמו

״...אף שאהבתי לעמי עזה כאהבתי לילדיי שלי ... משוכנע אני שהם עצמם לא היו רוצים לקבל שלום בתנאים המנוגדים הן לצדק והן לכבוד השם הצרפתי.״

המכתב סיפר לצרפתים מה הציע המלך, ושבעלות הברית רוצות שיילחם בנכדו: דבר ״מזעזע לאנושות״, כתב.

• מי היה אמור לשמוע את המכתב, ומה יוצא דופן בכך? צרפתים פשוטים, בכנסייה ובכיכר. מלך אבסולוטי הסביר את עצמו לנתיניו וביקש את תמיכתם: אחת הפניות הראשונות מסוגה של מלך אל דעת הקהל.
• מה המכתב משמיט? כמה הציע לואי בעצמו. כשמדגישים רק את הדרישה האחרונה של בעלות הברית, המלך נראה סביר והאויב אכזרי. תעמולה עובדת לא פעם בבחירה מה לספר.
• האם זה עבד? מתנדבים באו באותו קיץ, אם כי הרעב השפיע לא פחות מהפטריוטיות. שלושה חודשים אחר כך נלחם הצבא הזה במלפלקה.

מיתוס

לואי ה־14 הכריז: ״המדינה היא אני״.

האמת

אין עדות שאמר זאת. המשפט מיוחס לישיבה של הפרלמנט של פריז באפריל 1655, אבל אף תיעוד של אותו יום אינו מכיל אותו, והוא מופיע בדפוס רק זמן רב אחרי מותו. לואי אכן האמין בכוחו המוחלט; אבל ב־1709 הוא ביקש מעמו להבין אותו.

הראיות

הרישומים של הפרלמנט ומכתבים מאפריל 1655 שותקים. על ערש דוויו, לפי המסופר, אמר לואי כמעט את ההפך: שהוא הולך, אבל המדינה תישאר תמיד.

מלפלקה, 1709

קלוד־לואי־הקטור דה וילאר

חייל רברבן ואמיץ ממשפחת אצילים ענייה, שמנע את התפרקות הצבא האחרון של צרפת ב־1709; ניצחונו בדנן אפשר לצרפת לכרות שלום בתנאים טובים יותר.

• נולד: 8 במאי 1653, מולן, במרכז צרפת
• נפטר: 17 ביוני 1734, טורינו, ממחלה, בגיל 81, כשפיקד באיטליה במלחמתו האחרונה
• ניצחונות: פרידלינגן, 1702; הכשטאט, 1703; דנן, 1712
• כישלונות: מלפלקה, 1709 (נפצע); קווי ״נה פלוס אולטרה״, 1711: מרלבורו עקף אותו בלי קרב

״אם יחונן אותנו האל ונפסיד בעוד קרב כזה, יוכל הוד מלכותו לסמוך על כך שאויביו יושמדו.״

קיץ 1709

הצבא האחרון

לואי מסר את צבא השדה האחרון שלו לקלוד־לואי־הקטור דה וילאר, בן 56, ששירת תחת טירן וקונדה והביס צבאות קיסריים בגרמניה. יהיר ופטפטן, הוא היה מטרה ללעג בחצר כרברבן; החיילים שלו אהבו אותו.

לצבא שלו לא היה לחם פעמים רבות. בעלות הברית כבשו את טורנה וצעדו על מונס, ולואי הרשה לווילאר להילחם כדי להציל אותה. המרשל בופלר, מגן ליל והבכיר ממנו, בא לשרת תחתיו כמתנדב.

נקודת החלטה

אתם המרשל וילאר.

דרומית למונס, 9 בספטמבר 1709

החיילים שלכם רעבים, רבים מהם טירונים, והאויב גדול מכם, לפי חשבונכם בכ־60 גדודים, ותגבורת בדרך אליו מטורנה. הלילה הצבא שלו עדיין מפוזר אחרי הצעדה.

אתם עומדים בפרצה ברוחב של כשני קילומטרים בין שני יערות עבותים, סאר משמאלכם ולנייר מימינכם. אם הצבא שלכם ייסוג, או יחכה בלי לחם, הוא עלול להתפורר.

איך אתם נלחמים?

• לתקוף מיד, לפני שהתגבורת שלהם מגיעה אולי הייתם תופסים את בעלות הברית לפני שהן מוכנות. אבל הייתם תוקפים צבא גדול יותר בשטח פתוח עם טירונים רעבים: בדיוק סוג הקרב שהשמיד את הצרפתים בבלנהיים ובראמיאי.
• להתבצר לרוחב הפרצה ולתת להם לתקוף סוללות עפר ועצים כרותים יגבו מבעלות הברית מחיר על כל צעד, וטירונים נלחמים הכי טוב מאחורי מחסה. אבל אתם משאירים לאויב לבחור את הרגע, ואולי בכל זאת תאבדו את מונס.
• לסגת אל מאחורי מבצרי הגבול ולוותר על מונס הצבא היה שורד כדי להילחם בשנה הבאה. אבל מונס הייתה נופלת בלי קרב, פקודת המלך הייתה מופרת, וצבא שנסוג בלי לחם עלול לערוק בדרך.

מה קרה בפועל

להתבצר לרוחב הפרצה ולתת להם לתקוף

וילאר התבצר: סוללות עפר ומחסומי עצים כרותים ביערות, ושרשרת של מבצרים קטנים לרוחב הפרצה. בעלות הברית חיכו יום שלם לתגבורת ותקפו בבוקר 11 בספטמבר.

וילאר סמך על ביצורים שייצבו חיילים צעירים. סן־סימון וקנסי, קצין והיסטוריון, טענו שהחמיץ את ההזדמנות להכות ראשון; מרלבורו ואויגן, מצדם, ספגו ביקורת על כך שתקפו עמדה כזאת בכלל.

מלפלקה: מי מול מי

11 בספטמבר 1709, משבע וחצי בבוקר בערך ועד שלוש אחר הצהריים

הפרצה בין יערות סאר ולנייר, דרומית למונס, על הגבול של היום בין צרפת לבלגיה

צרפת

• מפקדים: המרשל וילאר (נפצע), המרשל בופלר
• כוחות: 130 גדודים, 260 שוואדרונים, 80 תותחים (נתונים רשמיים, במהדורת ווגואה לזיכרונות וילאר (1887)); כ־70,000; 80 תותחים (וולטר (1751)); 75,000–90,000 (אומדן מודרני)
• אבדות: 5,500 הרוגים בלבד (זיכרונות וילאר); 7,000 הרוגים, 10,000 פצועים (מכתב של קצין צרפתי שיורט, שפרסם ההולנדי דה פריר (1738)); כ־11,000–14,000 הרוגים ופצועים (אומדן מודרני)

וילאר רשם את המספרים הקטנים ביותר לאבדותיו ואת הגדולים ביותר לאבדות האויב.

הברית הגדולה

• מפקדים: הדוכס ממרלבורו, הנסיך אויגן מסבויה, הנסיך מאורנז׳ (חיל הרגלים ההולנדי)
• כוחות: 162 גדודים, 300 שוואדרונים, 120 תותחים (נתונים רשמיים, אצל ווגואה (1887)); 129 גדודים, 252 שוואדרונים, 101 תותחים (קוקס, לפי רשומות בעלות הברית (1818–1819)); כ־80,000; 140 תותחים (וולטר (1751)); 86,000–110,000 (אומדן מודרני)
• אבדות: יותר מ־30,000 (זיכרונות וילאר); כ־21,000–25,000 הרוגים ופצועים (אומדן מודרני)

חיל הרגלים ההולנדי לבדו איבד כ־8,500 איש.

התוצאה: בעלות הברית החזיקו בשדה וכבשו את מונס, אבל איבדו בערך פי שניים מהצרפתים, שנסוגו בסדר. מלפלקה מכונה לעתים קרובות הקרב העקוב מדם ביותר באירופה במאה ה־18.

כל צד ספר בדרכו; סך ההרוגים והפצועים עלה בהרבה על 30,000.

קרב מלפלקה

11 בספטמבר 1709, מהבוקר ועד אחר הצהריים

המרשל וילאר מחכה מאחורי ביצורים בפרצה ברוחב של כשני קילומטרים, בין יער סאר ליער לנייר, עם רדנים לרוחב הפרצה. החיילים שלו רעבים ורבים מהם טירונים, ומולם צבא בעלות הברית, גדול משלו.

שחזור לפי תיאורו של קוקס והתוכנית ששרטט בשבילו רב־סרן צ׳ארלס המילטון סמית׳ אחרי שסייר בשטח ב־1814, ולפי ג׳ון לין (1999), ריצ׳רד הולמס (2008) וסיימון מקדוול (2020), משורטט על מפה מודרנית. היערות היו גדולים ב־1709 משרידיהם היום, וגבולותיהם כאן משוערים. כמה גדודים בדיוק הוציא וילאר מהמרכז, ומתי, שנוי במחלוקת; המיקומים והשעות משוערים.

שלבי הקרב

• שני יערות ופרצה עם שחר מכסה ערפל את השדה. צבאו של וילאר מחכה מאחורי ביצורים: השמאל ביער סאר, הימין לאורך יער לנייר, ושרשרת של רדנים לרוחב הפרצה. בערך בשבע וחצי הערפל מתפזר ותותחי בעלות הברית פותחים באש.
• היער וההולנדים חיילי הרגלים של אויגן מפלסים להם דרך בקרב אל תוך יער סאר, מצפון וממזרח, עץ אחר עץ, במשך שלוש שעות. באגף השני תוקפים ההולנדים את הימין הצרפתי; אש מהביצורים ומסוללה מוסתרת קוצרת אלפים בתוך כשעה.
• המרכז מתרוקן כדי להציל את שמאלו מוציא וילאר גדודים מהרדנים ותוקף נגד ביער. אנשי ווית׳רס מופיעים בקצהו המערבי. בערך באחת בצהריים מרסק כדור מוסקט את ברכו של וילאר; בופלר מקבל את הפיקוד.
• דרך הרדנים חיילי הרגלים של אורקני צועדים אל הרדנים שכמעט התרוקנו, ופרשי בעלות הברית זורמים אחריהם. באחד מקרבות הפרשים הגדולים של המאה מוביל בופלר את משמר המלך בהסתערות אחר הסתערות, ונעצר שוב ושוב.
• נסיגה מסודרת בערך בשלוש אחר הצהריים מורה בופלר על נסיגה. הצרפתים יוצאים בסדר, עם רוב התותחים. בעלות הברית מחזיקות בשדה, מותשות מכדי לרדוף, אחרי שאיבדו בערך פי שניים. שישה שבועות אחר כך נכנעת מונס.

האסטרטגיה

• צרפתים: וילאר בוחר פרצה ברוחב של כשני קילומטרים בין שני יערות עבותים, ומגן עליה בביצורים ובשרשרת של רדנים, כך שהיערות מכסים את האגפים. כדי להציל את שמאלו הוא מוציא גדודים מן הרדנים ותוקף נגד ביער; כמה גדודים ומתי, שנוי במחלוקת.
• בעלות הברית: בעלות הברית, שיש להם יותר אנשים ותותחים, תוקפים את שני האגפים. אויגן מפלס דרך אל תוך יער סאר מצפון ומזרח, עץ אחר עץ, וההולנדים תוקפים את הימין הצרפתי. אחר כך צועדים הרגלים של אורקני אל הרדנים, והפרשים זורמים אחריהם.

מה הכריע: הביצורים עלו לבעלות הברית ביוקר: הם החזיקו בשדה, אבל איבדו בערך פי שניים מהצרפתים. הצרפתים נסוגו בסדר ב־3 אחר הצהריים, ובעלות הברית היו מותשים מכדי לרדוף.

מיתוס

מלפלקה הייתה ניצחון גדול של בעלות הברית, או, כפי שסיפרו בחצר הצרפתית, כמעט ניצחון צרפתי.

האמת

לצרפת היא הייתה גם תבוסה וגם הצלחה. בעלות הברית ניצחו בשדה וכבשו את מונס, אבל איבדו פי שניים, והפלישה לצרפת לא באה. סן־סימון כתב שהחצר התרגלה כל כך לתבוסות, ש״קרב שהפסדנו כמו מלפלקה נראה כמעט ניצחון״. ההיסטוריון קלמן אורי מכנה אותה ״התבוסה שהצילה את הממלכה״.

הראיות

מכתביהם של מרלבורו ושל וילאר; סן־סימון; אומדנים מודרניים (לין, 1999; אורי, 2024).

מקור: מבטו של המנצח

״אני עייף כל כך, שנותר בי רק כוח לספר לך שהיום היה לנו קרב עקוב מאוד מדם; בחלקו הראשון של היום היכינו את חיל הרגלים שלהם, ואחר כך את פרשיהם. ישתבח האל הכול יכול, עכשיו בידינו להשיג איזה שלום שנרצה...״

מרלבורו כתב זאת לשרה בליל הקרב. שלושה ימים אחר כך כתב וילאר הפצוע למלך שלו שעוד תבוסה כזאת תשמיד את האויב.

• מרלבורו ניצח. האם הוא נשמע כמו מנצח? בקושי: הוא מותש וקורא לזה ״קרב עקוב מאוד מדם״. פתק פרטי שנכתב באותו לילה כנה לעתים קרובות יותר מהדיווחים הרשמיים שבאים אחריו.
• ״איזה שלום שנרצה״: מה זה מלמד על בעלות הברית ב־1709? שהן חשבו שאפשר לכפות על צרפת הכול. אותו ביטחון הוליד את התנאים שלואי דחה זה עתה, ובתוך שלוש שנים הברית התפרקה.
• מה בוחר הציור להראות, ומה לא? קצינים אמיצים ליד המחסום, והמתים מסודרים בשולי התמונה. הוא מכבד את פיקוד בעלות הברית, ואינו מראה דבר משעות הטבח.

בריטניה מחליפה כיוון

1710–1711

נפילתו של מרלבורו

כוחו של מרלבורו נשען על ידידותה של המלכה אן עם אשתו, שרה, וב־1710 הידידות הזאת כבר תמה: אן מאסה בהטפותיה של שרה ופנתה למקורבת עדינה יותר, אביגייל מאשם, ולפוליטיקאי הטורי רוברט הארלי.

בריטניה עייפה מהמלחמה. הטורים, מפלגת בעלי הקרקעות ששילמו את מס הקרקע, זכו ב־1710 ברוב מוחץ. ואז, באפריל 1711, מת הקיסר יוזף הראשון, והמועמד של בעלות הברית לכס ספרד, הארכידוכס קרל, נעשה יורש אוסטריה. לתת לו גם את ספרד פירושו לבנות ענק חדש במקום הישן.

מקור: חוברת שמכרה שלום

״אבל השאלה הנפוצה היא: אם עלינו עכשיו לוותר על ספרד, על מה נלחמנו כל הזמן הזה? ... נלחמנו כדי להגדיל את עושרה ואת גדולתה של משפחה מסוימת; כדי להעשיר מלווים בריבית וסוחרי מניות; וכדי לטפח את מזימותיה המזיקות של סיעה, בהרס האינטרס של בעלי הקרקע.״

סוויפט, לימים מחבר ״מסעי גוליבר״, כתב את החוברת בשביל ממשלתו של הארלי. היא נמכרה באלפי עותקים בתוך שבועות; זמן קצר אחר כך פוטר מרלבורו.

• מי היא ״המשפחה המסוימת״? בני צ׳רצ׳יל, שהמלחמה העשירה אותם ונתנה להם כוח. סוויפט אינו מזכיר את שמם; הוא לא היה צריך.
• למה לתקוף ״מלווים בריבית וסוחרי מניות״? המלחמה מומנה בהלוואות מהעיר לונדון, שהבנקאים שלה תמכו בוויגים; מצביעי הטורים היו בעלי קרקעות. סוויפט הופך ויכוח על כסף לסיפור על בעלי אדמה ישרים מול אנשי כספים חמדנים.
• סוויפט קיבל שכר מהממשלה. האם החוברת חסרת ערך כעדות? לא. היא עדות חלשה לשאלה מדוע נלחמו, אבל עדות חזקה לטיעונים ששכנעו את הציבור הבריטי ב־1711.

נקודת החלטה

אתם הנרי סנט ג׳ון, מזכיר המדינה בממשלה הטורית של המלכה אן.

לונדון, סתיו 1711

אתם בני 33, נבונים ושאפתנים. המלחמה עולה לבריטניה מיליונים בשנה, והחוב הולך ותופח. הוויגים ובעלות הברית עדיין אומרים ״אין שלום בלי ספרד״, אבל המועמד של בעלות הברית לספרד הוא עכשיו הקיסר.

סוכנים צרפתים מציעים בסוד עסקה גדולה: גיברלטר ומנורקה, שבידי כוחות בריטיים, זכויות מסחר באמריקה הספרדית, הריסת חומות דנקרק והכרה בירושה הפרוטסטנטית. ההולנדים והקיסר אינם יודעים דבר. מרלבורו, שעדיין מפקד, יילחם בכל שלום שישאיר את פיליפ בספרד.

מה אתם עושים?

• להישאר נאמנים לברית: אין שלום בלי ספרד בריטניה הייתה עומדת במילתה ושומרת על ידידיה. אבל המלחמה עלולה להימשך עוד שנים, כדי לזכות בספרד בשביל אדם שישלוט אז בחצי אירופה, ומצביעי הטורים עצמם היו משלמים על כך.
• לכנס את כל בעלות הברית לוועידת שלום דרך הוגנת, אבל איטית. ההולנדים והקיסר היו דורשים הרבה יותר ממה שצרפת הייתה מוכנה לתת, והרווחים המיוחדים של בריטניה היו מתחלקים או הולכים לאיבוד במיקוח.
• לסגור תנאים עם צרפת בסוד, ורק אז להביא את בעלות הברית בריטניה תקבל את העסקה הטובה ביותר, והמלחמה תיגמר מהר. אבל בעלות בריתכם יקראו לזה בגידה, וקודם צריך לסלק את מרלבורו.

מה קרה בפועל

לסגור תנאים עם צרפת בסוד, ורק אז להביא את בעלות הברית

סנט ג׳ון והארלי הסכימו עם צרפת על הסכם מקדים סודי באוקטובר 1711. אחר כך פיטרה המלכה את מרלבורו, שהואשם שלקח כסף מחוזי אספקה. במאי 1712 הורה סנט ג׳ון למפקד החדש, הדוכס מאורמונד, להימנע מכל מצור וקרב: ״פקודות הריסון״. הצרפתים קיבלו הודעה; בעלות הברית לא.

הטורים האמינו שהמלחמה כבר אינה משרתת את בריטניה, והכתר החדש של הקיסר חיזק את טענתם. ההיסטוריון ג׳ורג׳ מקולי טרוויליאן שפט שהתנאים טובים והשיטה מבישה. ההולנדים, שננטשו באמצע מערכה, לא שכחו זאת.

24 ביולי 1712

דנן

ב־1711–1712 איבד לואי את בנו, ואחר כך, בתוך פחות מחודש, קטלה החצבת את נכדו דוכס בורגונדי, את אשתו ואת בנם הבכור. היורש היה ילד בן שנתיים. ״האל מעניש אותי, ומגיע לי״, אמר המלך לווילאר, לפי עדותו של וילאר.

ביולי עזבו הבריטים. אויגן, שצר על לנדרסי, הזין את צבאו דרך פרוזדור מבוצר שעבר בדנן, על נהר השלדה. וילאר העמיד פנים שהוא נע אל לנדרסי, חצה את השלדה בלילה, וב־24 ביולי הסתער על דנן עם כ־24,000 איש; גשר קרס מאחורי המגינים הנמלטים, ומאות טבעו. אחר כך כבש בחזרה את מרשיין, עם המחסנים של בעלות הברית, ואת דואה, לה קנואה ובושן. ההולנדים והקיסר לא יכלו לנצח בלי בריטניה.

השלום של אוטרכט

1713–1714

שלום של איזון

ההסכמים נחתמו באוטרכט שברפובליקה ההולנדית ב־11 באפריל 1713; הקיסר, שהמשיך להילחם לבדו, כרת שלום ברשטאט ב־1714, במשא ומתן פנים אל פנים בין וילאר לאויגן.

פליפה החמישי שמר על ספרד ועל אמריקה הספרדית, אבל ויתר על כס צרפת בשמו ובשם יורשיו. ארצות ספרד באיטליה ובארצות השפלה עברו לאוסטריה, וסיציליה לסבויה. צרפת שמרה על אלזס, שטרסבורג וליל, ומסרה לבריטניה את ניופאונדלנד, אקדיה ומפרץ הדסון. בריטניה שמרה על גיברלטר ומנורקה וזכתה באסיינטו: הזכות למכור באמריקה הספרדית 4,800 אפריקאים משועבדים בשנה. הקטלאנים, שנלחמו לצד קרל, ננטשו.

ההסכם הצהיר על מטרתו: לעולם לא ימלוך מלך אחד בצרפת ובספרד יחד, כי ״הביטחון והחירויות של אירופה״ לא יכלו לשאת זאת. לרעיון היה שם: מאזן כוחות.

מקור: מדליה לשלום

ג׳ון קרוקר, מדליית כסף לשלום אוטרכט, 1713. הרייקסמוזיאום, אמסטרדם

בגב המדליה בריטניה אוחזת ענף זית, ולצדה המילים הלטיניות COMPOSITIS VENERANTVR ARMIS, בערך: ״משהונח הנשק, מכבדים אותה״.

• מה מרוויחה בריטניה מהשלום, לפי הצד השני של המדליה? ספינות מצד אחד, איכר חורש ואיכר זורע מהצד השני: מסחר וחקלאות. הממשלה הטורית אמרה לבעלי הקרקעות ולסוחרים שהשלום הוא עסק טוב.
• קראו את תאריה של המלכה בצד הראשון. מה מוזר בהם? ANNA … MAG BRI FR ET HIB REG: מלכת בריטניה הגדולה, צרפת ואירלנד. מלכי אנגליה תבעו את כתר צרפת מאז אדוארד השלישי ושמרו על התואר עד 1801, אפילו על מדליית שלום.
• מי חסר בתמונת השלום הזאת? בעלות הברית שבריטניה השאירה מאחור, הקטלאנים שננטשו, והאפריקאים שמכירתם הייתה אחד מפרסי ההסכם. מדליה מראה את השלום שיוצריה רצו שייזכר.

1 בספטמבר 1715

״אהבתי את המלחמה יותר מדי״

באוגוסט 1715, כשרגלו שחורה מנמק, קרא לואי אל מיטתו את יורשו: נינו, הדופן לואי, בן החמש. סן־סימון רשם את דבריו כך:

״ילדי, אתה עומד להיות מלך גדול; אל תחקה אותי בטעם שהיה לי לבנייה, או בזה שהיה לי למלחמה; השתדל, להפך, לחיות בשלום עם שכניך.״

וולטר הביא נוסח אחר, שלדבריו הועתק מדף ששמר לואי ה־15 ליד מיטתו: ״אהבתי את המלחמה יותר מדי; אל תחקה אותי בכך, וגם לא בהוצאות הגדולות מדי שהוצאתי.״ אלה דברים שנמסרו מפי אחרים ולוטשו לשם מוסר השכל, אבל המלך הזקן ידע מה עלו מלחמותיו. הוא מת ב־1 בספטמבר 1715, אחרי 72 שנים על הכס. כשארונו עבר, היו בקהל שלעגו לו.

מה בא אחר כך

• 1713–1714 אוטרכט, רשטאט ובאדן מסיימים את המלחמה. צאצאי פליפה החמישי מולכים בספרד עד היום.
• 1714 המלכה אן מתה וג׳ורג׳ הראשון מהנובר עולה לכס. הוויגים חוזרים, ומרלבורו מוחזר לפיקוד.
• 11 בספטמבר 1714 ברצלונה נופלת בידי פליפה החמישי, וקטלוניה מאבדת עד מהרה את חוקיה העתיקים. תאריך זה הוא כיום היום הלאומי של קטלוניה.
• 1715 לואי ה־14 מת. לואי ה־15 בן חמש, ופיליפ דוכס אורליאן שולט כעוצר מול חוב מלחמה עצום.
• 1717 צרפת ובריטניה, אויבות במשך דור, נעשות בעלות ברית: מאזן הכוחות בפעולה.
• 1734 וילאר, בן 81, מת בטורינו, כשהוא מפקד במלחמה נוספת.
• היום גיברלטר עדיין בריטית, וספרד עדיין תובעת אותה.

האם צרפת הפסידה במלחמה?

צרפת הפסידה כמעט בכל קרב גדול מ־1704 עד 1709. האם היא הפסידה במלחמה?

• ג׳ון א. לין, ״המלחמות של לואי ה־14״ (1999) המלחמות המאוחרות של לואי היו מלחמות הגנה. אם שופטים לפי מה שבשבילו נלחם, הוא זכה בפרס העיקרי: בורבון על כס ספרד, וגבולות צרפת שמורים. אבל המחיר, בחובות ובחיי אדם, היה הרסני.
• קלמן אורי, ״מלחמת הירושה הספרדית״ (2020) ו״מלפלקה 1709״ (2024) 1709 הייתה נקודת המפנה. צרפת מותשת דחתה תנאים משפילים, וצבאה ועמה עמדו. מלפלקה הייתה תבוסה שהצילה את הממלכה. המלחמה סיימה את ״המאה הגדולה״ של צרפת בטרגדיה: ניצחון במחיר נורא.
• האסכולה הבריטית: ג׳ורג׳ מקולי טרוויליאן (1930–1934), ריצ׳רד הולמס (2008) הברית הגדולה ניצחה בשדה הקרב, ובריטניה ניצחה בשלום: גיברלטר, מנורקה, מושבות חדשות, מסחר ומאה שנים של עוצמה ימית. צרפת שמרה על ספרד בשביל פיליפ רק משום שבריטניה בחרה לעצור.

התשובה תלויה בשאלה ששואלים. אם המלחמה הייתה על השאלה מי יישב על הכס במדריד, צרפת ניצחה. אם היא הייתה על השאלה אם צרפת תשלוט באירופה, צרפת הפסידה. איזו שאלה היה לואי ה־14 שואל?

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

בראמיאי, למה הגיעו העתודות של וילרואה לחלק הלא נכון של השדה?

התשובה: הוא תגבר את שמאלו נגד מתקפה בריטית שמרלבורו ביטל אחר כך, והמכה האמיתית נחתה במישור. נכון. המתקפה הבריטית מעבר לגט משכה כוחות צרפתיים צפונה; מרלבורו ביטל אותה, השאיר את הקו הראשון בטווח ראייה, והעביר כוחות דרומה אל המישור בלי שיראו.

שאלה לבדיקה

ב־1709 לואי ה־14 כבר הסכים לוותר על ספרד. איזו דרישה גרמה לו לדחות את תנאי בעלות הברית?

התשובה: שיעזור לגרש את נכדו מספרד אם פיליפ לא יעזוב בתוך חודשיים. נכון. סעיפים 4 ו־37 חייבו אותו, בפועל, להילחם בנכדו, או לראות את המלחמה מתחדשת אחרי שכבר מסר את מבצריו.

שאלה לבדיקה

מי ניצח בקרב מלפלקה?

התשובה: בעלות הברית החזיקו בשדה וכבשו את מונס, אבל איבדו בערך פי שניים מהצרפתים, שצבאם שרד. נכון. ניצחון בשדה, במחיר שעזר לשכנע את בריטניה ואת ההולנדים שהגיע הזמן לסיים.

שאלה לבדיקה

למה כרתה בריטניה שלום נפרד עם צרפת ב־1711–1712?

התשובה: ממשלה טורית שנמאס לה ממחיר המלחמה, והמועמד של בעלות הברית לכס ספרד הפך לקיסר. נכון. בחירות 1710 הביאו לשלטון את הטורים, ומותו של יוזף הראשון ב־1711 הפך את ״אין שלום בלי ספרד״ למתכון לאימפריה הבסבורגית ענקית.

שאלה לבדיקה

מה קבע שלום אוטרכט לגבי ספרד?

התשובה: פליפה החמישי שמר על ספרד ועל האימפריה האמריקנית שלה, אבל ויתר על כל זכות לכס צרפת. נכון. כך נשמר מאזן הכוחות: בורבון במדריד, אבל אף פעם לא אותו מלך בפריז ובמדריד.

שאלה לבדיקה

המילים ״אהבתי את המלחמה יותר מדי״, המיוחסות ללואי ה־14 על ערש דוויו: איך הן הגיעו אלינו?

התשובה: בכמה נוסחים שונים מעט, שמסרו אנשים כמו סן־סימון ווולטר. נכון. אצל סן־סימון יש ״בנייה״ ו״מלחמה״; וולטר מביא נוסח אחר, שלדבריו הועתק מדף ששמר לואי ה־15 ליד מיטתו. דברים שנאמרו לילד בן חמש נרשמו ולוטשו בידי אחרים.

מונחים

• מלחמת הירושה הספרדית המלחמה של 1701–1714 על השאלה מי יירש את כתר ספרד ואת האימפריה שלה אחרי קרלוס השני, שמת בלי ילדים: פיליפ, נכדו של לואי ה־14, או הארכידוכס קרל מבית הבסבורג.
• הברית הגדולה הברית נגד לואי ה־14 שנחתמה בהאג בספטמבר 1701 בין אנגליה (מ־1707 בריטניה), הרפובליקה ההולנדית וקיסר האימפריה הרומית הקדושה. רוב מדינות גרמניה הצטרפו אליה, ומאוחר יותר גם פורטוגל וסבויה.
• מרשל צרפת הדרגה הצבאית הגבוהה בצרפת, שהמלך מעניק לגנרלים מעטים. מרשל יכול לפקד על צבא שלם; וילרואה, בופלר ווילאר החזיקו כולם בדרגה הזאת.
• גדוד היחידה הבסיסית של חיל הרגלים: 500 עד 700 איש במצבה מלאה, ובפועל לרוב פחות. צבאות התקופה נמנו בגדודים ובשוואדרונים.
• שוואדרון יחידת הפרשים הבסיסית: כ־120 עד 160 רוכבים במצבה מלאה.
• משמר המלך ״בית המלך״: יחידות המשמר של מלך צרפת, עילית הפרשים שלו, ובהן שומרי הראש, הז׳נדרמים והמוסקטרים.
• רדן ביצור שדה קטן בצורת V, שחודו מופנה אל האויב, בנוי עפר וקורות. במלפלקה סגרה שרשרת של רדנים את הפרצה בין היערות.
• אבאטי מחסום של עצים כרותים שהונחו כשענפיהם, לעתים מחודדים, פונים אל האויב.
• הסכם מקדים תנאים שמוסכמים לפני חוזה שלום מלא וקובעים את עיקריו. ההסכם המקדים שבעלות הברית ניסחו ב־1709 כלל 40 סעיפים.
• הטורים והוויגים שתי המפלגות של הפוליטיקה הבריטית. הטורים נטו לבעלי הקרקעות ולכנסייה האנגליקנית ורצו שלום; הוויגים נטו לאנשי הכספים של העיר לונדון ותמכו במלחמה ובמרלבורו.
• אסיינטו חוזה ספרדי שהעניק מונופול על אספקת אפריקאים משועבדים למושבות ספרד באמריקה. באוטרכט הוא עבר לבריטניה לשלושים שנה.
• מאזן כוחות הרעיון שהשלום בטוח ביותר כשאף מדינה אחת אינה יכולה לשלוט באחרות. הסכמי אוטרכט הציגו אותו במפורש כמטרתם.
• וילרואה מרשל צרפתי וחבר ילדות של המלך לואי. בקרב ראמיאי הוא פיקד על הצבא הצרפתי, שהתמוטט.
• סן־סימון איש חצר צרפתי שכתב זיכרונות על חצר לואי ה־14 ועל המלחמה. מקור חשוב, אבל לא תמיד אמין.
• ראמיאי קרב ב־1706 בבלגיה של היום, שבו הצבא הצרפתי התפזר והובס. בעלות הברית ניצחו בו.
• בלנהיים קרב ב־1704 שבו מרלבורו והנסיך אויגן ריסקו צבא צרפתי. הוא קדם לקרב ראמיאי.
• ברוויק מצביא, בנו הלא חוקי של המלך ג׳יימס השני של אנגליה. הוא פיקד על הצבא הצרפתי־ספרדי באלמנסה.
• גולוויי מצביא פרוטסטנטי מצרפת, פליט ששירת בצבא אנגליה. הוא פיקד על צבא בעלות הברית באלמנסה.
• וולטר סופר ופילוסוף צרפתי. הוא מסר נוסחים המיוחסים ללואי ה־14, ואין הוכחה שאמר אותם.
• מרסל לשיבר היסטוריון שהעריך לפי ספרי הקהילה את מספר המתים ב־1709–1710, כ־600,000 יותר מבשנים רגילות.
• ג׳מל אוסטוולד היסטוריון ששאל מה הבדיל את ראמיאי משאר הקרבות. לדבריו, הצבא הצרפתי התפזר ולא רק הובס.
• קלמן אורי היסטוריון שכינה את התבוסה במלפלקה תבוסה שהצילה את הממלכה, כי הפלישה לצרפת לא באה.
• קורמק או גראדה חוקר הרעב של 1709 בצרפת. יחד עם שותפו מצא שדרישות הצבא החמירו את נזקי היבול, אבל השווקים הקלו מעט על המשבר.
• בופלר מרשל צרפתי שהגן על ליל. במלפלקה שירת תחת וילאר כמתנדב, למרות שהיה בכיר ממנו.
• מלפלקה קרב שבו בעלות הברית ניצחו בשדה, אבל איבדו כמעט פי שניים מהצרפתים.
• אוסטנדה נמל בארצות השפלה הספרדיות. נפל לבעלות הברית אחרי קרב ראמיאי, כמו ערים רבות אחרות באזור.
• אנטוורפן עיר גדולה בארצות השפלה הספרדיות. נפלה לבעלות הברית אחרי ראמיאי, יחד עם בריסל ולובן.
• חברת הים הדרומי חברה בריטית שקיבלה את האסיינטו, הזכות למכור אפריקאים משועבדים באמריקה הספרדית. מניותיה קרסו בבועת הים הדרומי.
• ארכידוכס בנו הצעיר של הקיסר ההבסבורגי. בעלות הברית תמכו בו לכס ספרד, במקום פיליפ.
• דנקרק עיר נמל צרפתית בחוף הים הצפוני. במשא ומתן השלום הציעה צרפת להרוס את ביצוריה.
• גיברלטר מבצר סלע בקצה דרום ספרד, שנשאר בידי בריטניה אחרי השלום.
• מנורקה אי בים התיכון שנשאר בידי בריטניה אחרי שלום אוטרכט.
• סוויפט סופר ופובליציסט שכתב חוברת לממשלת הארלי. הוא ידוע גם כמחבר מסעי גוליבר.
• מסעי גוליבר ספר הרפתקאות מפורסם של סוויפט, עם סאטירה על החברה והשלטון.
• אורמונד הדוכס מאורמונד, המפקד החדש של הצבא הבריטי אחרי מרלבורו. קיבל פקודה להימנע מכל קרב וכל מצור.
• אויגן מסבויה נסיך מסבויה, מצביא בשירות הקיסר. לצד מרלבורו ניצח בבלנהיים, ופרץ את המצור הצרפתי על טורינו.
• קרלוס השני מלך ספרד שמת בלי ילדים והוריש את כל האימפריה שלו לנכדו של לואי ה־14.

מקורות

• Louis de Rouvroy, duc de Saint-Simon, The Memoirs of Louis XIV, His Court and the Regency, trans. Bayle St John (London, 1857): Ramillies and Turin, the winter of 1709, Malplaquet, the death of Louis XIV
• Memoirs of the Marquis of Torcy, containing the history of the negotiations from the treaty of Ryswic to the peace of Utrecht, 2 vols (London, 1757), vol. 1: the preliminary articles of The Hague (1709) and Louis XIV's letter to the governors of 12 June 1709
• William Coxe, Memoirs of John Duke of Marlborough, with his original correspondence (London, 1818–19); revised by John Wade, Bohn's Standard Library (London, 1847–48), vols 1–2: Marlborough's letters of 24 May 1706 and 11 September 1709
• Mémoires du maréchal de Villars, ed. marquis de Vogüé, 6 vols (Paris: Société de l'histoire de France, 1884–1904), vol. 3 (1887): Malplaquet, the letter of 14 September 1709, Marly 1712, Denain
• Jonathan Swift, The Conduct of the Allies, and of the Late Ministry, in Beginning and Carrying on the Present War (London: John Morphew, 1711)
• Treaty of Peace and Friendship between France and Great Britain, Utrecht, 11 April 1713, art. VI; Treaty between Spain and Great Britain, Utrecht, 13 July 1713, art. X–XI (official English texts)
• Voltaire, Le Siècle de Louis XIV (Berlin, 1751), chapters 20–23 and 28
• John A. Lynn, The Wars of Louis XIV, 1667–1714 (London: Longman, 1999)
• Clément Oury, La guerre de Succession d'Espagne: la fin tragique du Grand Siècle (Paris: Tallandier, 2020)
• Clément Oury, Malplaquet 1709: la défaite qui sauve le royaume (Paris: Perrin, 2024)
• Jamel Ostwald, “The ‘Decisive’ Battle of Ramillies, 1706: Prerequisites for Decisiveness in Early Modern Warfare”, Journal of Military History 64:3 (2000), 649–677
• Jamel Ostwald, Vauban under Siege: Engineering Efficiency and Martial Vigor in the War of the Spanish Succession (Leiden: Brill, 2007)
• Lucien Bély, Espions et ambassadeurs au temps de Louis XIV (Paris: Fayard, 1990)
• Lucien Bély, L'art de la paix en Europe: naissance de la diplomatie moderne, XVIe–XVIIIe siècle (Paris: PUF, 2007)
• Claude C. Sturgill, Marshal Villars and the War of the Spanish Succession (Lexington: University of Kentucky Press, 1965)
• David Chandler, Marlborough as Military Commander (London: Batsford, 1973)
• James Falkner, Ramillies 1706: Year of Miracles (Barnsley: Pen & Sword, 2006)
• Simon MacDowall, Malplaquet 1709: Marlborough's Bloodiest Battle (Oxford: Osprey, 2020)
• Richard Holmes, Marlborough: England's Fragile Genius (London: HarperPress, 2008)
• Henry Kamen, Philip V of Spain: The King Who Reigned Twice (New Haven: Yale University Press, 2001)
• Marcel Lachiver, Les années de misère: la famine au temps du Grand Roi, 1680–1720 (Paris: Fayard, 1991)
• Cormac Ó Gráda and Jean-Michel Chevet, “Famine and Market in Ancien Régime France”, Journal of Economic History 62:3 (2002), 706–733
• G. M. Trevelyan, England under Queen Anne, 3 vols (London: Longmans, 1930–34)
• Anne Somerset, Queen Anne: The Politics of Passion (London: HarperPress, 2012)

קרדיט תמונות

• יאן ואן הוכטנבורך, קרב ראמיאי, 23 במאי 1706, בערך 1706–1710. הרייקסמוזיאום, אמסטרדם · Public domain · דף המקור
• היאסינת ריגו, לואי ה־14 בגלימת ההכתרה, 1701. מוזיאון הלובר, פריז · Public domain · דף המקור
• פייר דה רושפור, החורף הגדול של שנת 1709, תחריט, 1709. מוזיאון קרנבלה, פריז · CC0 · דף המקור
• היאסינת ריגו וסדנתו, המרשל וילאר, קומפוזיציה מ־1704, גרסה מאחרי 1714. טירת וו־לה־ויקונט (צילום: ז׳אן־פול גרנמון) · Public domain · דף המקור
• לואי לגר, קרב מלפלקה, 11 בספטמבר 1709, בערך 1713. המוזיאון הלאומי של הצבא, לונדון · Public domain · דף המקור
• ג׳ון קרוקר, מדליה לשלום אוטרכט, כסף, 1713. הרייקסמוזיאום, אמסטרדם · CC0 · דף המקור