סון דזה: האיש, הספר והאגדה

מלך שרוצה מבחן

מי כתב את ״אמנות המלחמה״?

״אמנות המלחמה״ הוא אחד הספרים הנקראים ביותר בעולם. אבל אין הסכמה מתי נכתב, ואולי גם לא בידי מי.

בשיעור הזה נבדוק מה ידוע באמת על סון דזה, מה רק מסופר עליו, ומדוע קשה להפריד בין השניים. ייתכן שהספר נכתב זמן רב אחרי האיש ששמו מופיע עליו.

רקע

מדינה בדרום־מזרח

בתקופה שנקראת ימי האביב והסתיו סין לא הייתה מדינה אחת. היא הייתה רשימה של מדינות מתחרות, שנלחמו זו בזו על ארץ, כבוד וכוח.

מדינת וו הייתה בדרום־מזרח. בירתה, שהמקורות מכנים בכמה שמות, שכנה כנראה במקום שבו נמצאת סוג׳ואו של ימינו. המלך של וו בסיפור הוא הלו, ששלט בין 514 ל־496 לפנה״ס.

איש ממדינת צ׳ו בשם וו זישו ברח לוו אחרי שהמלך פינג של צ׳ו הרג את אביו ואת אחיו הבכור. הוא הפך ליועצו של הלו. (ג׳יילס כותב את שמו ״וו צ׳ו־שיו״; בכל מקור השם נכתב אחרת.)

הספר

ספר בשלושה־עשר פרקים

לפי סה־מה צ׳יין, איש הגיע לחצר המלך של וו עם ספר על מלחמה, בשלושה־עשר פרקים. המלך קרא אותו בעיון. במקורות הסיניים הוא נקרא גם סון וו; זה אותו איש.

אבל קריאה אינה ניסיון. המלך שאל אם אפשר לבחון את תורת הפיקוד של האיש במבחן קטן. האיש הסכים.

נקודת החלטה

אתם המלך הלו של וו.

הארמון במדינת וו. התאריך לא ידוע. הספר כבר בידיכם.

הספר עוסק בניהול חיילים: איך מסדרים שורות, איך נותנים פקודות ואיך מנצחים בלי להילחם. ייתכן שהוא נכון, ייתכן שהוא דיבורים סתם.

אתם צריכים חיילים ומלחמות. אם תתנו פיקוד לאדם שמעולם לא ראיתם מוביל כוחות, ייתכן שתאבדו צבא שלם. אם לא תבחנו אותו אף פעם, לא תדעו אם הספר שווה משהו.

איך אתם בוחנים את האיש?

• מבחנים אותו במשימה קטנה קודם, ומרחיבים את הפיקוד רק אם יעבור אותה. כנראה תדעו משהו על יכולתו בלי להסתכן במלחמה. אבל מבחן קטן עלול להיות קטן מדי כדי להראות מה באמת שווה האיש. וגם הוא ילמד מה בית המשפט שלכם מצפה ממנו.
• נותנים לו פיקוד מלא מיד, כי הספר נראה לכם ברור מספיק. כנראה יעמוד בראש הצבא איש שאיש לא ראה מוביל כוחות. אם יצליח, תיראו נועזים. אם ייכשל, תשלמו בחיילים ובאמון שלכם.
• שומרים אותו כיועץ לצד וו זישו, בלי פיקוד, לעונה אחת. כנראה השאלה תישאר פתוחה, והספר יישאר טקסט בארמון. לא תדעו עליו יותר ממה שכתוב בו, והוא לא ישפיע על אף מלחמה.

מה קרה בפועל

מבחנים אותו במשימה קטנה קודם, ומרחיבים את הפיקוד רק אם יעבור אותה.

לפי סה־מה צ׳יין, המלך ניסה את האיש בעזרת נשים מן הארמון, ואחר כך מינה אותו לגנרל. הסיפור הזה הוא המקור היחיד המפורט לכך. בשלב הבא נקרא את הפרטים שלו מקרוב.

המקור עצמו מדבר על מבחן קל, ולא על מבחן גדול. ההבחנה בין מבחן קטן לבין פיקוד מלא אינה של המקור: המקור מספר על מבחן, ואחריו מינוי. לכן סימנו את האפשרות הראשונה כקרובה ביותר.

סה־מה צ׳יין אינו כותב מה חשב המלך. הוא נותן רק את הסדר: מבחן, ואחריו פיקוד. ספר מאוחר יותר, מן המאה הראשונה לספירה, מספר שוו זישו המליץ על האיש עוד קודם. ג׳יילס מכנה את הספר ההוא ״רומנטי״, ולכן אנחנו לא מסתמכים עליו.

שום מקור לא אומר איך נתפס האיש בעיני החצר. מה שכן נשמר הוא הרצף.

שני מפקדים, תרגיל אחד

התרגיל

180 נשים בחצר

לפי סה־מה צ׳יין, המלך ביקש לערוך את המבחן בנשים מן הארמון, והביא 180 מהן. סון דזה חילק אותן לשתי מחלקות, והציב בראש כל מחלקה אחת מפילגשי המלך האהובות עליו. הוא הסביר להן את הפקודות: מול העיניים, פנייה שמאלה, פנייה ימינה, פנייה לאחור. הן אמרו שהבינו.

התרגיל התחיל לצליל התופים. סון דזה נתן את הפקודה ״ימינה פנה״, והנשים פרצו בצחוק. הוא אמר: אם הפקודות אינן ברורות וחדות, האשם הוא המפקד.

הוא התחיל שוב ונתן פקודה ״שמאלה פנה״. הנשים צחקו שוב. הפעם הוא הוסיף משפט: אם הפקודות ברורות והחיילים בכל זאת אינם מצייתים, האשם הוא הקצינים שלהם.

מעל החצר, בביתן גבוה, צפה המלך. הוא ראה את פילגשיו האהובות עומדות בראש התרגיל.

נקודת החלטה

אתם סון דזה, מפקד התרגיל.

חצר הארמון, אחרי הצחוק השני.

כבר אמרתם בקול את הכלל: כשהפקודות ברורות והחיילים מסרבים, האשם הוא הקצינים. שתי המפקדות הן פילגשים שהמלך אוהב, והן צחקו פעמיים.

המלך צופה מלמעלה, וכל מי שבחצר יודע מה הוא רוצה. אם תשנו את הכלל מול עיניו, החיילים ילמדו שהכללים נשברים לפי מעמדו של מי שעומד בראש.

מה אתם עושים בשתי המפקדות?

• מחליטים לא לפגוע בהן, והתרגיל ממשיך עם אותם מפקדים. כנראה הכלל נשבר מול כל החצר. הנשים והחיילים ילמדו שהכללים מתכופפים מול המלך. המבחן ייכשל, ואף אחד לא יאמין שהספר שווה משהו.
• מוציאים את שתי המפקדות מתפקידן, ומחליפים אותן בזוג הבא בתור. בלי עונש. כנראה התרגיל ממשיך לפי הכלל, והמפקדות מושפלות מול החצר. אבל המלך עלול לקחת את זה כעלבון אישי, והבעיה תעבור מן החצר לחדר הכס.
• עוצרים את המבחן, ומבקשים מהמלך לקבוע מבחן אחר, שאינו כולל את פילגשיו. כנראה המבחן נדחה, והמלך יכעס או יכבד את הסירוב. הסמכות שלכם נשמרת, אלא אם המלך יתעקש על דרכו.

מה קרה בפועל

מוציאים את שתי המפקדות מתפקידן, ומחליפים אותן בזוג הבא בתור. בלי עונש.

זו האפשרות הקרובה ביותר לסיפור, אבל לא ההיסטוריה עצמה. סה־מה צ׳יין מספר שסון דזה הורה להוציא להורג את שתי המפקדות. כשהמלך שלח מסר וביקש לחוס עליהן, סון דזה סירב. אחר כך הוציא אותן להורג, והציב במקומן את הזוג הבא.

השיעור הזה לא מציג הוצאה להורג כבחירה. לכן סימנו את (ב) כקרובה ביותר: היא שומרת על ההחלפה ועל הכלל, בלי ההרג.

סון דזה מציב את הכלל לפני כל השאר: המפקד אחראי לפקודה, והקצינים אחראים לחיילים. הרעיון הזה קל להבנה. הקושי הוא שהסיפור הופך את הכלל לחסר רחמים.

שאלה נוספת: האם התרגיל התרחש בכלל? חוקרים רבים מטילים ספק בכל הסצנה. יה שי, חוקר סונגי, מצא את הסיפור בלתי אפשרי להאמנה. ראו את המקורות בהמשך השיעור.

המשך הסיפור

תרגיל מושלם, מלך שלא יורד

אחרי ההחלפה, התרגיל נעשה מושלם. הנשים מסתובבות ימינה ושמאלה, מתקדמות ונסוגות, כורעות ועומדות, ואינן מוציאות הגה.

סון דזה שלח שליח למלך: החיילים מוכנים לבדיקה, והם יעברו באש ובמים אם יצטרכו. המלך ענה שאין לו רצון לרדת ולבדוק אותם. על כך אמר סון דזה, לפי סה־מה צ׳יין, שמשפט אחד קובע את הכול: ״המלך אוהב מילים בלבד, ואינו מסוגל לתרגם אותן למעשים.״

סה־מה צ׳יין מוסיף שהמלך הבין אז שסון דזה יודע לנהל צבא, ומינה אותו לגנרל. ובתשובה למסר המלך, לפי הסיפור, השיב סון דזה שמאז שקיבל את פיקוד הצבא יש פקודות של המלך שאינו יכול לקבל.

מקור: הביוגרפיה של סון דזה, בסיומה

וסון דזה חלק בכוחו של המלך.

השורה הזאת סוגרת את הביוגרפיה, והיא מסכמת את חלקו של סון דזה בהצלחות של הלו. סה־מה צ׳יין כתב כארבע מאות שנה אחרי האירועים שהוא מתאר. הדף בתמונה מתוך מהדורה מאוחרת של הספר, עם פירושים.

• מי כתב את השורה, ומתי? סה־מה צ׳יין, היסטוריון מתקופת שושלת האן, בערך 97 לפנה״ס. הוא כתב כארבע מאות שנה אחרי האירועים, מתוך מקורות שרובם אינם ברשותנו.
• האם המשפט מתאר קרב, או הצלחה פוליטית? הצלחה פוליטית. ״חלק בכוחו של המלך״ הוא משפט של תהילה, לא של דיווח צבאי. הוא לא אומר מה סון דזה עשה, באיזה קרב או באיזה תפקיד.
• מה חסר בו? כל מה שצריך כדי לבדוק את הסיפור: מקום, תאריך ופקודה. סה־מה צ׳יין אינו אומר במפורש שסון דזה היה בקרב על ינג, או שהלך לשם בכלל. נחזור לזה בפרק החמישי.

השתיקה בכרוניקה

השתיקה

כרוניקה שלא הזכירה אותו

ספר צו צ׳ואן הוא כרוניקה עתיקה של תקופת ״ימי האביב והסתיו״. הוא מתאר את המדינות ואת המלחמות ביניהן בפירוט רב, ומזכיר אפילו אנשים פשוטים ושכירי חרב. בין השאר הוא מספר על מלחמות וו בימי הלו, כולל המערכה נגד צ׳ו.

מה שאין בו הוא סון דזה. אף לא שורה אחת. ג׳יילס מציין שהכרוניקה מזכירה אפילו שכירי חרב נמוכים, ולכן השתיקה לגבי גנרל מפורסם כל כך נראית לו חריגה מאוד.

ספק

חוקר שהטיל ספק באיש

הספק בקיומו של סון דזה ישן יותר מן המחקר המודרני. יה שי, חוקר סונגי שמת ב־1223, טען שסה־מה צ׳יין אמר יותר ממה שהטקסט שלו תומך בו, ושייתכן שהאיש עצמו מעולם לא היה קיים.

אבל לפי ג׳יילס, שמצטט אותו, יה שי ייחס את סגנון הספר לסוף ימי האביב והסתיו או לתחילת המדינות הלוחמות, כלומר לסביבות המאה ה־5 לפנה״ס. הוא פקפק באיש, ובכל זאת קשר את הספר לתקופה הזאת. את ההבחנה הזאת נחזור אליה בפרק השישי.

מיתוס

סון דזה כתב בעצמו כל שורה בספר, בערך בשנת 500 לפנה״ס, והוא בוודאות היה איש בשר ודם.

האמת

לא ידוע. התאריכים המסורתיים לחייו הם 544–496 לפנה״ס, אבל זה תאריך מסורתי ולא תאריך שנבדק. הסינולוג ויקטור מאייר, בתרגומו משנת 2007, מכנה את הביוגרפיה של סה־מה צ׳יין בדויה בעיקרה.

הספר שמצאנו בקבר ינקושאן הוא עותק מן המאה ה־2 לפנה״ס. הטקסט שאנחנו קוראים היום מגיע אלינו דרך מהדורות רבות שנכתבו מאוחר יותר.

הראיות

בקטלוג הספרים הקיסרי של שושלת האן מופיעים תחת שמו של סון דזה 82 ״פיאן״ (יחידות כתב). לפי ג׳יילס, החוקר פי אי־שיון סבר שהכותרות האחרות נכללו בתוך 82 הפיאן האלה. מה הספירה הזאת מונה בדיוק, לא ברור.

מקור: ספר הואינאן דזה

כאשר השליט והשרים מגלים עיקשות בלב, אי אפשר אפילו לסון דזה לפגוש את האויב.

לפי ג׳יילס, זוהי ההתייחסות הישירה המוקדמת ביותר לשם סון דזה שאפשר להצביע עליה. הספר נכתב בחצר נסיך הואינאן, ליו אן, שמת ב־122 לפנה״ס.

• מה המשפט הזה אומר על סון דזה? כמעט כלום על חייו. הוא מניח שהקורא מכיר את השם, ומשתמש בו כסמל לגאון צבאי.
• האם המשפט מוכיח שאיש בשם זה חי פעם? לא. הוא מוכיח שהשם היה מוכר לפני שסה־מה צ׳יין כתב את הביוגרפיה שלו. שם יכול להפוך לסמל, ולכן המשפט משאיר את קיומו של האיש פתוח.
• למה חשוב שהמשפט קדום לביוגרפיה? כי הוא אינו יכול להיות מקור לביוגרפיה, ולכן הוא עצמאי ממנה. זו עדות שהשם נדד לפני שהופיע סיפור על מי שנשא אותו.

512 לפנה״ס: הצבא תשוש

מסעות וו

השנה השלישית למלכות הלו

לפי סה־מה צ׳יין, בשנה השלישית למלכותו, כלומר ב־512 לפנה״ס, יצא הלו למלחמה נגד צ׳ו, יחד עם וו יואן (וו זישו) ובו פֵּי. הם כבשו את העיר שו.

אחר כך חשב הלו לרדת אל ינג, עיר הבירה של צ׳ו. החיילים צעדו הרבה, והמסע היה ארוך. בנקודה הזאת נצטרך להחליט.

נקודת החלטה

אתם היועץ הצבאי של המלך הלו, ב־512 לפנה״ס.

וו, אחרי כיבוש שו. ינג, עיר הבירה של צ׳ו, היא היעד הבא.

המלך מכריז שהוא רוצה לרדת אל ינג. שו נכבשה, והחיילים צעדו רבות, עייפים מן הדרך.

השאלה אינה אם לתקוף, אלא מתי. ואתם יודעים שכל הכרעה תעלה בחיילים.

מה תייעצו למלך?

• לתקוף את ינג מיד, בזמן שצ׳ו עדיין מבולבלת. כנראה תגיעו לעיר עם צבא מותש. אם צ׳ו תתאושש, המסע יסתיים בלי ניצחון, ואתם תישאו באחריות לאובדן החיילים.
• לעצור, לתת לצבא לנוח ולהתחזק לפני הקרב. כנראה צ׳ו תתארגן מחדש, והפתעה תאבד. אבל הצבא יחזור לכוח, והמסע הבא ייעשה במלוא העוצמה.
• לזכות קודם בתמיכתן של השכנות טאנג וצאי, שיש להן טינה לצ׳ו, ורק אחר כך לתקוף. כנראה תיצרו ברית נוחה ותקבלו עזרה. אבל זה לוקח זמן, והמלך עלול להתעצבן מן ההמתנה.

מה קרה בפועל

לעצור, לתת לצבא לנוח ולהתחזק לפני הקרב.

לפי סה־מה צ׳יין, ב־512 לפנה״ס יעץ סון וו להמתין, כי הצבא תשוש ועדיין אי אפשר לתקוף. וו המתינה. המלך שאל שוב כעבור שש שנים, בשנת 506 לפנה״ס, וזה הסיפור של הפרק הבא.

שלוש האפשרויות סבירות. המתקפה מנצלת את ההלם של צ׳ו, אבל משאירה צבא עייף מול עיר גדולה. ההמתנה שומרת על הצבא, במחיר של הפתעה. הברית נראית חכמה, אבל ההמתנה לשכנים מאטה את המסע, וגם בעיני המלך היא עלולה להיראות כחוסר נחישות.

שימו לב: עצת הברית עם טאנג וצאי מופיעה אצל סה־מה צ׳יין לשנת 506 ולא לשנת 512. הוספנו אותה כאפשרות כדי לבחון את הבחירה, ולא כדי לקבוע מה נאמר מתי.

בוג׳ו, 506 לפנה״ס

שש שנים אחר כך

המלך שואל שוב

לפי סה־מה צ׳יין, בשנה התשיעית למלכותו, כלומר ב־506 לפנה״ס, שאל הלו את וו זישו ואת סון וו אם הזמן בשל עכשיו להיכנס לינג, אחרי שאמרו לו קודם שעדיין אי אפשר.

שני היועצים ענו שהגנרל של צ׳ו, נאנג ואה, חמדן ורודף רווח, ושהנסיכים של טאנג וצאי שונאים אותו. המשפט המרכזי בתשובתם: אם הוד מלכותכם החליט על מתקפה גדולה, עליכם לזכות קודם בתמיכתן של טאנג וצאי, ואז תצליחו. (תרגום שלנו מן הנוסח של ג׳יילס.)

לפי ג׳יילס, המלך פעל לפי העצה. בתרגום שלו מופיע בסוגריים מרובעים, כתוספת שלו, שוו ניצחה בחמש מערכות בשדה ונכנסה לינג.

שני סיפורים

שני סיפורים על אותה מערכה

בספר הכרוניקה ״צו צ׳ואן״ הסיפור שונה. בתרגום של ג׳יימס ליג׳ לשנים 4–5 של דוכס דינג, פוגאי, אחיו הצעיר של הלו, טען לפני הקרב שנאנג ואה חסר רחמים, ושקציניו אינם מוכנים למות במאבק הזה. המלך סירב לו, אבל פוגאי תקף בכל זאת, עם אנשיו שלו.

בתיאור הקרב בכרוניקה אין עצה של וו זישו או של סון וו לפני ההתקפה, וסון וו אינו מוזכר בה כלל. וו זישו מופיע בה כמי שתכנן נגד צ׳ו לאורך שנים, אבל לא כיועץ באותו קרב. זו אחת הסתירות המרכזיות בסיפור. שני המקורות לא מתיישבים זה עם זה, ואפשר לקרוא את שניהם.

הקרב

קרב בוג׳ו

הכוחות נפגשו בבוג׳ו, מקום שהחוקרים מזהים כיום באזור העיר מצ׳נג שבהוביי. זה הקרב שנקרא בשמו.

מפקדי וו היו הלו, אחיו פוגאי, ו־וו זישו. מפקדי צ׳ו כללו את נאנג ואה ואת שן יין שו. בתיבת הפרטים של הערך האנגלי על הקרב מופיע גם סון וו כמפקד, אבל באותו ערך נכתב שאין תיעוד להשתתפותו בקרב.

וו ניצחה, וינג נפלה בידיה. המקורות שראינו אינם מוסרים נתוני הרוגים לשני הצדדים, ולכן לא ננחש מספר.

נקודת החלטה

אתם המלך הלו, בעיר ינג, אחרי הניצחון.

ינג, סוף 506 לפנה״ס.

ינג בידיכם. מלך צ׳ו נמלט מן העיר. שר של צ׳ו נסע לבקש עזרה ממדינת צ׳ין.

החיילים שלכם ניצחו, אבל הם עייפים, והעיר רחוקה מוו. מה תעשו בה?

מה עושים בינג?

• שומרים על העיר עם חיל מצב, ומחזיקים בה. כנראה תשמרו על הניצחון לזמן מה, אבל הכוחות שלכם יתפזרו בארץ זרה, רחוקים מבסיסכם.
• חוזרים לוו עם השלל, לפני שצ׳ו וברית הנגד שלה מתארגנות. כנראה תשמרו על הצבא ועל השלל, אבל ניצחון שנעשה בזמן קצר יהיה שביר, וינג תחזור לצ׳ו.
• רודפים אחרי מלך צ׳ו, ומשמידים את צבאו בשדה. כנראה תשיגו ניצחון גדול יותר, אבל הרדיפה תמתח את הצבא עוד יותר ותרחיק אתכם מבסיסכם.

מה קרה בפועל

שומרים על העיר עם חיל מצב, ומחזיקים בה.

לפי ״צו צ׳ואן״ בתרגום של ג׳יימס ליג׳, מלך צ׳ו נמלט מן העיר, ואחר כך הגיע לסוי. שר של צ׳ו ביקש עזרה מצ׳ין, וצ׳ין שלחה 500 מרכבות. אחרי קרבות נוספים צבא צ׳ין הביס את וו, ובשנה שאחריה נכנסה צ׳ו שוב לינג. פוגאי חזר לוו והכריז על עצמו כמלך.

סימנו את ״להחזיק בעיר״ כקרובה ביותר, כי וו החזיקה בה בפועל, אם כי זמן קצר. בתיאור הזה, הניצחון לא החזיק מעמד יותר משנה.

כל האפשרויות מוכרות מההיסטוריה של מלחמות. ההחזקה היא הדרך הטבעית לשמור על עיר שנכבשה. הנסיגה חוסכת סיכון, אבל מוותרת על העיר. הרדיפה נשמעת כמו ניצחון מוחלט, אבל מתישה את הצבא ומרחיקה אותו מבסיסו.

מאמר של מכללת המלחמה האמריקאית, שהוא דעה ולא מקור, טוען שהניצחון של וו נבע במידה רבה מהמזל, ושאחרי כיבוש הבירה לוו לא הייתה אסטרטגיה ברורה. זו דעה, ולא עדות.

הספר: שלושה־עשר פרקים

הספר

מה כתוב בספר

״אמנות המלחמה״ מונה שלושה־עשר פרקים קצרים. הוא לא עוסק בקרב אחד, אלא ברעיונות: מודיעין, הכנה, תמרון והקשר בין המפקד לחייליו.

כמה משפטים זוכרים הקוראים:

״כל הלחימה מבוססת על הטעיה.״ (פרק א׳, סעיף 18)

״אין דוגמה למדינה שנהנתה ממלחמה ממושכת.״ (פרק ב׳, סעיף 6)

״אם אתם מכירים את האויב ומכירים את עצמכם, אינכם צריכים לפחד מתוצאתן של מאה מלחמות.״ (פרק ג׳, סעיף 18)

הרעיון חוזר גם בפרק העשירי, בניסוח אחר. המשפט הזה הוא שורה אחת בתוך טקסט ארוך, וכדאי לקרוא אותו בהקשר.

הציטוטים מתרגום ג׳יילס (1910). התרגום לעברית שלנו.

מקור: סון דזה, פרק ז׳, סעיף 36

כשאתם מקיפים צבא, השאירו לו מוצא.

הסעיף נושא הערה של פרשן מאוחר, דו מו, שמסביר את הכוונה: לגרום לאויב להאמין שיש דרך לביטחון, כדי שלא ילחם ביאוש. הטקסט שאנחנו קוראים נערך במאה ה־3 לספירה בידי צאו צאו, מצביא ופוליטיקאי, שכתב ב״הקדמה״ שלו שערך את הטקסט וגרע ממנו קטעים. היקף הגריעות לא ברור. צאו צאו כתב גם את הפירוש המוקדם ביותר שנשמר לספר, וזה מה שמכונה פירוש.

• מי כתב את המשפט, ובאיזה נוסח אנחנו קוראים? הספר נושא את שמו של סון דזה. אבל הנוסח שבידינו נערך במאה ה־3 לספירה, ולפי הקדמתו של צאו צאו נגרעו ממנו קטעים. לכן אי אפשר לדעת בוודאות אילו מילים הן המקוריות.
• למה מפקד ירצה להשאיר לאויב מוצא? כי צבא שנסגר לגמרי נלחם עד הסוף. הפרשן מדבר על פסיכולוגיה: אם האויב מאמין שיש לו דרך לביטחון, הוא נוטה לברוח ולא להילחם ביאוש.
• מה המשפט לא אומר? הוא לא אומר לשחרר את האויב. לפי הפרשן, ברגע שהאויב מאמין בדרך לביטחון, אפשר לנצח אותו.

1972

רצועות מקבר

באפריל 1972 מצאו פועלי בניין בהר ינקושאן, סמוך לעיר לינּי שבמחוז שאנדונג, קבר מתקופת שושלת האן. בתוכו נמצאו רצועות במבוק עם כתב בדיו. על חלקן היה טקסט של ״אמנות המלחמה״. על חלקן אחר היה טקסט נפרד, שמיוחס לסון בין, שסה־מה צ׳יין מתאר כצאצאו של סון וו.

הממצא הוכיח שספרו של סון בין הוא יצירה נפרדת. הוא לא תיארך את ספרו של סון וו, ושני הצדדים בוויכוח מצטטים אותו.

לפי ויקיפדיה האנגלית, הקבר נתארך לסביבות 134–118 לפנה״ס, ומקורות אחרים נותנים טווחים מעט שונים. הרצועות הן עותק שנקבר כ־360 שנה אחרי מותו המסורתי של סון וו (496 לפנה״ס).

מקור: הרצועות, כפי שהן מוצגות

צילום: AlexHe34, 2011. רישיון CC BY-SA 3.0.

זהו עותק מן המאה ה־2 לפנה״ס בערך, ולא כתב ידו של המחבר. הרצועות מוצגות בתיבות זכוכית מוארות מלמעלה. הכתב קטן מכדי לקרוא בתצלום, ולכן כל מה שאנחנו יודעים על תוכנם מגיע מהשוואה עם נוסחים אחרים.

• האם זה כתב ידו של המחבר? לא. זהו עותק שנקבר כ־360 שנה אחרי מותו המסורתי של המחבר. אפשר לראות בו טקסט מן העולם של שושלת האן, לא מן העולם של וו.
• מה הקבר הזה מלמד? שבאותו קבר היה ספר נוסף, של סון בין. כלומר כבר באותה תקופה היו בידי אנשים לפחות שני טקסטים צבאיים שנשאו שמות של סונים. הממצא לא מלמד מתי נכתב הטקסט של סון וו לראשונה.
• מה רואים בתמונה? רצועות במבוק בתיבות זכוכית מוארות. הכתב מסודר בטורים, אבל בתצלום אי אפשר לקרוא אותו, ולכן גם אי אפשר לזהות את התוכן בעין.

מתי נכתב הספר, ומי כתב אותו?

האם אפשר לתארך את הספר בלי להכריע מי היה האיש?

• ג׳יילס (1910) ג׳יילס סבר שהפרקים נכתבו במיוחד למען הלו. אם כך, הם נכתבו בין 505 ל־496 לפנה״ס, בתקופת שקט יחסי בלחימה, לאחר שוו התישה את עצמה במאמציה נגד צ׳ו. מדינת וו עצמה לא נכחדה עד 473 לפנה״ס. הוא כתב לפני ממצאי 1972.
• גריפית׳ (1963) התרגום של גריפית׳ יצא באוקספורד ב־1963. רשומות קטלוג של התרגום מייחסות לגריפית׳ תארוך של הטקסט למאה הרביעית לפנה״ס. לא בדקנו את ההקדמה שלו בעצמנו.
• יה שי (סונג) יה שי פקפק בקיומו של האיש. לפי הציטוט שג׳יילס מביא ממנו, סגנון הספר מזכיר את סוף ימי האביב והסתיו או את תחילת המדינות הלוחמות, כלומר בערך המאה ה־5 לפנה״ס. אפשר לפקפק באיש ולייחס לספר תארוך כזה. מקורות מודרניים מייחסים לו השפעה על תארוך מאוחר יותר. אנחנו מסתמכים כאן על ג׳יילס, שמצטט אותו ישירות.

מה נחשב הוכחה שאדם אחד כתב ספר? שם על הכריכה, סגנון, או עותק פיזי? כל תשובה מובילה לתארוך אחר.

מאמיו עד וול סטריט

מבקרב וו עד הקולנוע

• 544–496 לפנה״ס (מסורתי) שנות החיים המסורתיות של סון וו, לפי סה־מה צ׳יין. תאריך מסורתי, לא נבדק.
• 514–496 לפנה״ס שלטונו של הלו בוו.
• 512 לפנה״ס וו כובשת את שו, ואחרי כן נמנעת מלתקוף את ינג לפי העצה.
• 506 לפנה״ס קרב בוג׳ו. לפי סה־מה צ׳יין ולפי ג׳יילס, וו נכנסת לינג. לפי ״צו צ׳ואן״, הסיפור שונה.
• בערך 97 לפנה״ס סה־מה צ׳יין כותב את ״רשומות של המתעד הגדול״, ובו הביוגרפיה של סון דזה.
• 122 לפנה״ס נסיך הואינאן, ליו אן, מת. הספר שנכתב בחצרו מזכיר את סון דזה: ההתייחסות הקדומה ביותר שג׳יילס מצא.
• בערך 134–118 לפנה״ס הקבר בינקושאן נסגר, והעותק של ״אמנות המלחמה״ נקבר בו. לפי ויקיפדיה האנגלית.
• תחילת המאה ה־3 לספירה צאו צאו עורך את הטקסט וכותב את הפירוש המוקדם ביותר שנשמר.
• 760 לספירה לפי ויקיפדיה האנגלית, הספר מגיע ליפן.
• 1772 ז׳אן־ז׳וזף־מארי אמיו מפרסם תרגום צרפתי בפריז.
• 1910 לייונל ג׳יילס מפרסם את התרגום האנגלי הראשון עם הערות.
• 1972 הרצועות נמצאות בינקושאן שבשאנדונג.
• 1987 בסרט ״וול סטריט״, גורדון גקו מצטט את הספר.

אחרי וו

מדינה שנעלמה, ספר ששרד

וו נעלמה כמדינה ב־473 לפנה״ס, לפי הכרונולוגיה של ג׳יילס. היא נכבשה בידי יואה. הספר שרד, וכמו טקסטים עתיקים רבים הוא הגיע אלינו דרך העתקות, פירושים והדפסות.

לפי ויקיפדיה האנגלית, הספר הגיע ליפן בשנת 760 לספירה, ומאוחר יותר קראו בו, לפי אותו ערך, אודה נובונגה, טויוטומי היידיושי וטוקוגאווה איאסו. הטענות האלה מופיעות בערך האנגלי בלבד, ולא בדקנו אותן במקור יפני או במקור ראשוני.

אירופה

מבייג׳ינג לפריז, ואחר כך ללונדון

ז׳אן־ז׳וזף־מארי אמיו, איש מסדר ישועי שחי בבייג׳ינג, פרסם ב־1772 בפריז תרגום צרפתי בשם ״Art militaire des Chinois״. הוא יצא שוב ב־1782. לטענת אדם פאר (Adam Parr, 2019, הוצאת Brill), השתמש אמיו בתרגום כדי לקדם תוכנית פוליטית רדיקלית, בעזרת הרעיון של ״מנדט השמיים״.

ב־1910 פרסם לייונל ג׳יילס בלונדון את התרגום האנגלי הראשון עם הערות מלאות. לפניו, תרגום חלקי מאת אוורארד קלתרופ, ״ספר המלחמה״ (1905), לא היה שלם. התרגום של ג׳יילס הוא שממנו ציטטנו בשיעור הזה, וציטטנו ממנו רק משפטים קצרים.

מיתוס

״הרחק את ידידיך קרוב, ואת אויביך עוד יותר קרוב״ הוא משפט של סון דזה, וכן העצה ״בנה לאויבך גשר זהב לנסיגה״.

האמת

את המשפט על הידידים והאויבים לא תמצאו בתרגום של ג׳יילס. המילה ״ידיד״ מופיעה בתרגום רק בהערה שמצטטת קצין בריטי על וולינגטון, ואין לה קשר לאמרה.

המילה ״זהב״ לא מופיעה בטקסט. הרעיון של ״הגשר״ קרוב לסעיף על ה״מוצא״ (פרק ז׳, סעיף 36), אבל הסעיף עצמו אינו מדבר על גשר זהב, ופרשנותו של דו מו עוסקת בפסיכולוגיה של האויב.

הראיות

המשפטים האמיתיים שאפשר לבדוק הם ״כל הלחימה מבוססת על הטעיה״ (פרק א׳, סעיף 18), ו״כשאתם מקיפים צבא, השאירו לו מוצא״ (פרק ז׳, סעיף 36). בשניהם יש הקשר שאפשר לקרוא.

היום

מהמלחמה אל העסקים

בסרט ״וול סטריט״ (1987), הדמות של גורדון גקו מצטטת את הספר. זו דוגמה אחת מני רבות. לא בדקנו עד כמה הספר נמצא בשימוש בעסקים.

טענה נוספת, שלפיה מאו צה־טונג ייחס חלקית את ניצחונו ב־1949 לספר, מופיעה בסיכום אנציקלופדי, אבל לא מצאנו היסטוריון שמתעד אותה. לכן אנחנו לא מציגים אותה כעובדה.

שאלה לבדיקה

כמה נשים השאיל המלך למבחן של סון דזה?

התשובה: 180 נשים. נכון. לפי התרגום של ג׳יילס, המלך הביא 180 נשים.

שאלה לבדיקה

באיזו שנה לפנה״ס כבשה וו את ינג, בקרב בוג׳ו?

התשובה: 506 לפנה״ס. נכון. בקרב בוג׳ו, בשנת 506 לפנה״ס, נכבשה ינג לפי סה־מה צ׳יין ולפי ג׳יילס.

שאלה לבדיקה

איזו כרוניקה קדומה אינה מזכירה את סון וו?

התשובה: צו צ׳ואן. נכון. הכרוניקה של ימי האביב והסתיו אינה מזכירה את סון וו כלל.

שאלה לבדיקה

איפה נמצאו הרצועות ב־1972?

התשובה: ינקושאן שבשאנדונג. נכון. הרצועות נמצאו בהר ינקושאן, סמוך ללינּי שבמחוז שאנדונג.

שאלה לבדיקה

מי תרגם לצרפתית לראשונה, בפריז ב־1772?

התשובה: ז׳אן־ז׳וזף־מארי אמיו. נכון. אמיו, איש מסדר ישועי, פרסם את התרגום הצרפתי בפריז ב־1772.

שאלה לבדיקה

מי פרסם ב־1910 את התרגום האנגלי הראשון עם הערות מלאות?

התשובה: לייונל ג׳יילס. נכון. ג׳יילס פרסם ב־1910 את התרגום האנגלי הראשון עם הערות.

מונחים

• השי צ׳י ״רשומות של המתעד הגדול״, היסטוריה כללית של סין שכתב סה־מה צ׳יין בערך ב־97 לפנה״ס. היא כוללת את הביוגרפיה הקצרה של סון דזה.
• צו צ׳ואן כרוניקה של תקופת ימי האביב והסתיו, עם פירוט רב על המלחמות והפוליטיקה של המדינות. מחברה וזמנה של הכרוניקה שנויים במחלוקת.
• ימי האביב והסתיו התקופה שבה סין הייתה מחולקת למדינות רבות שנלחמו זו בזו, בערך מן המאה ה־8 עד המאה ה־5 לפנה״ס.
• רצועות במבוק רצועות דקות של במבוק שכתבו עליהן בדיו. רצועות שנקשרו זו לזו בחוטים יצרו ספר.
• פירוש הערות שנכתבות לטקסט קודם, כדי לפרש אותו. לספר ״אמנות המלחמה״ יש פירושים רבים, והפירוש הידוע המוקדם ביותר הוא של צאו צאו.
• ינקושאן הר ליד העיר לינּי שבמחוז שאנדונג, שבו נמצאו קברים מתקופת האן. ב־1972 נמצאו בהם רצועות של ״אמנות המלחמה״ וטקסט נפרד של סון בין.
• בוג׳ו המקום שבו נערך הקרב של 506 לפנה״ס בין וו לצ׳ו. לפי שחזורים מודרניים, הוא באזור העיר מצ׳נג שבהוביי.
• הואינאן דזה ספר פילוסופי שנכתב בחצר נסיך הואינאן, ליו אן, שמת ב־122 לפנה״ס. הוא מזכיר את סון דזה, וזו ההתייחסות הקדומה ביותר לשם, לפי ג׳יילס.
• סה־מה צ׳יין היסטוריון סיני. בערך ב־97 לפנה״ס כתב את ספר השי צ׳י, ובו הביוגרפיה של סון דזה.
• הלו מלך מדינת וו, ששלט בין 514 ל־496 לפנה״ס. בימיו יצאה וו למלחמה נגד צ׳ו.
• וו זישו איש ממדינת צ׳ו שברח לוו אחרי שהמלך של צ׳ו הרג את אביו ואת אחיו הבכור. הפך ליועצו של הלו.
• פוגאי אחיו הצעיר של הלו. לפי הכרוניקה צו צ׳ואן, תקף בקרב בניגוד לדעת המלך, ואחר כך הכריז על עצמו כמלך.
• נאנג ואה גנרל של מדינת צ׳ו. לפי היועצים של הלו, היה חמדן ורודף רווח.
• סון בין לפי סה־מה צ׳יין, צאצאו של סון דזה. ממצא ינקושאן הוכיח שספרו הוא יצירה נפרדת.
• צאו צאו מצביא ופוליטיקאי סיני. במאה ה־3 לספירה ערך את הטקסט של הספר, וכתב את הפירוש המוקדם ביותר ששרד.
• דו מו פרשן מאוחר של הספר. לפי הפירוש שלו, הסעיף נועד לגרום לאויב להאמין שיש דרך לביטחון, כדי שלא ילחם ביאוש.
• לייונל ג׳יילס מתרגם אנגלי של הספר. תרגומו משנת 1910 הוא זה שממנו מצטט השיעור.
• ג׳יימס ליג׳ מתרגם לאנגלית של הכרוניקה צו צ׳ואן. לפי התרגום שלו, הסיפור על מלחמת וו וצ׳ו שונה מזה של סה־מה צ׳יין.
• ויקטור מאייר סינולוג. בתרגומו משנת 2007 כתב שהביוגרפיה של סה־מה צ׳יין בדויה בעיקרה.
• יה שי חוקר סיני מתקופת שושלת סונג, שמת ב־1223. טען שסה־מה צ׳יין אמר יותר ממה שהטקסט שלו תומך בו, ושייתכן שסון דזה מעולם לא היה קיים.
• צ׳ו מדינה מתחרה של וו בתקופת ימי האביב והסתיו. המלך שלה פינג הרג את אביו ואת אחיו של וו זישו.
• צ׳ין מדינה סינית. לפי הכרוניקה צו צ׳ואן שלחה מרכבות לעזרת צ׳ו, ואחר כך הביסה את וו.
• יואה מדינה שכבשה את וו. לפי הכרונולוגיה של ג׳יילס, וו נעלמה כמדינה ב־473 לפנה״ס.
• ינג עיר הבירה של מדינת צ׳ו. בשנת 506 לפנה״ס נכבשה בידי וו, אחרי הקרב בבוג׳ו.
• שאנדונג מחוז במזרח סין, על חוף הים. בו נמצא הר ינקושאן, ובו קבר מתקופת שושלת האן.
• הוביי מחוז בסין. לפי חוקרים מודרניים, קרב בוג׳ו התנהל סמוך לעיר מצ׳נג שבו.
• המדינות הלוחמות התקופה שאחרי ימי האביב והסתיו, שבה נלחמו מדינות סין זו בזו.
• שושלת האן שושלת סינית עתיקה. קבר מתקופתה בהר ינקושאן נחשף ב־1972, ובו נמצאו רצועות במבוק, שחלקן נושאות את הטקסט של הספר.
• סינולוג חוקר של סין: מי שחוקר את השפה, ההיסטוריה והתרבות הסינית.
• מנדט השמיים הרעיון הסיני שלפיו השמיים נותנים לשליט את הזכות לשלוט בארץ.
• מרכבה כלי רכב קל על שני גלגלים, שמושך סוסים. בעת העתיקה שימש במלחמה.
• ישועי חבר במסדר הישועים, מסדר דתי קתולי. חברי המסדר פעלו גם בבייג׳ינג, בירת סין.

מקורות

• Sima Qian, Shiji (Records of the Grand Historian), ch. 65, c. 97 BC. The biography of Sun Tzu, in Lionel Giles’s English translation (1910)
• Sun Tzu, The Art of War, trans. Lionel Giles (London: Luzac, 1910), with the Introduction; Project Gutenberg eBook 132
• Huainan Tzu (Huainanzi), quoted in Giles’s Introduction to The Art of War (1910)
• Zuo zhuan (Zuo’s Commentary on the Spring and Autumn Annals), Duke Ding, years 4–5, in James Legge’s translation (The Chinese Classics, vol. V, 1872), read in a scanned copy on archive.org
• Samuel B. Griffith, Sun Tzu: The Art of War (Oxford: Clarendon Press, 1963), with a foreword by B. H. Liddell Hart
• Victor H. Mair, The Art of War: Sun Zi’s Military Methods (New York: Columbia University Press, 2007). Read through secondary summaries; the book itself was not checked
• Adam Parr, The Mandate of Heaven: Strategy, Revolution, and the First European Translation of Sunzi’s Art of War (1772) (Leiden: Brill, 2019). Read through its publisher’s description; the book itself was not checked
• English Wikipedia: “Sun Tzu”, “Battle of Boju”, “State of Wu” and “Sun Bin”, used for dates and secondary summaries only

קרדיט תמונות

• רצועות במבוק, ינקושאן, שאנדונג. צילום: AlexHe34, 2011 · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• חרבות ברונזה, המוזיאון של אנהוי, חפיי. צילום: Gary Lee Todd, 2012 · CC0 · דף המקור
• איור מתוך ספר סיני על חיי מצביאים, 1643. האמן לא ידוע. נחלת הכלל (על בסיס גילו) · Public domain · דף המקור
• ״אמנות המלחמה״ עם אחד־עשר פירושים, ספריית העולם הדיגיטלית, פריט 11410. התארוך לפי הרשומה · Public domain · דף המקור
• המוזיאון של קברי האן בינקושאן, לינּי, שאנדונג. צילום: kanegen, 2008 · CC BY 2.0 · דף המקור