סובוטאי: המצביא שמאחורי הכיבושים המונגוליים

המרדף שנגמר על החוף

מלך בורח

בחורף של 1220 השאה של ח׳ווארזם בורח על נפשו. שני מצביאים מונגולים רודפים אחריו, והמרדף הגיע עד חוף הים הכספי.

השאה שלט באימפריה שהשתרעה מהים הכספי עד אפגניסטן. עכשיו נשארו לו ספינה ואי רחוק בלב הים. למונגולים היו אלפי רוכבים וקשתות, ולא הייתה להם ספינה אחת. השאלה היא מה עושים כשהמרדף נגמר, וההחלטה שייכת לסובוטאי, המצביא שמאחורי רבים מהכיבושים המונגוליים. רוב הקוראים אולי לא שמעו עליו מעולם.

רקע

הפלישה לח׳ווארזם

1219–1220

ג׳ינגיס חאן פתח במלחמה נגד האימפריה החוארזמית ב־1219. הזרז היה הרג שיירה של סוחרים מונגולים בעיר הגבול אוטרר ב־1218, והשאה מוחמד השני סירב לדרישת ג׳ינגיס להעניש את הנציב שעצר את השיירה. אוטרר, בוכרה וסמרקנד נפלו ב־1219 וב־1220. ההרג בערים האלה היה כבד, והמקורות מתארים אותו בדרך קשה.

השיעור על ג׳ינגיס חאן מספר את הפלישה כולה. כאן צריך רק את המבנה שלה: צבא גדול שפועל במערב, ושאה שאינו מסוגל להחזיק את ערי הממלכה שלו.

האיש

משפחה בשירות טמוג׳ין

סובוטאי נולד בערך ב־1175, כנראה לא הרחק מהחלק העליון של נהר אונון, באותם מרחבים שבהם גדל טמוג׳ין, שייקרא לימים ג׳ינגיס חאן. הסיפור הפופולרי הופך אותו לזר, בן לעם האוריאנחאי מיערות הצפון, שגידלו איילים. הסיפור עוצמתי, אבל מחקר מודרני על המקורות הסיניים מוצא לו מעט מאוד ראיות, וקורא לו סיפור ספרותי.

משפחתו שירתה את טמוג׳ין. ספר ״יואן שי״, ההיסטוריה הרשמית הסינית של שושלת המונגולים, מספר שסובוטאי ואחיו חילצו את אביהם משודדי צאן. זהו סיפור משפחתי, ומחברי הספר כתבו יותר ממאה שנה אחרי מותו. השנה שבה הצטרף סובוטאי עצמו לטמוג׳ין לא נרשמה.

אנחנו קוראים לאנשים בשיעור הזה מונגולים. הכותבים האירופים כינו אותם טטרים, שם שמאחד עמים רבים. במקורות של השיעור מופיעים שני השמות, והציטוטים שומרים על לשונם.

המרדף

עשרים אלף רוכבים אחרי איש אחד

20,000

בשנת 1220 שלח ג׳ינגיס שניים מהמפקדים הטובים שלו אחרי השאה. דז׳ב וסובוטאי הובילו יחד כ־20,000 איש, וכל אחד מהם פיקד על טומן, יחידה של עשרת אלפים לוחמים. דז׳ב הוא הקשת שג׳ינגיס חס על חייו פעם, כפי שמסופר בשיעור על ג׳ינגיס חאן.

השאה ברח מערבה דרך פרס, עיר אחר עיר. הוא הגיע לנמל על חוף הים הכספי ולקח ספינה אל אי בשם אשור־אדה. המונגולים רדפו אחריו עד החוף ולא מעבר לו. בלי ספינות לא יכלו ללכת אחריו אל האי. המרדף הגיע אל קצה היבשה.

נקודת החלטה

אתם סובוטאי.

החורף של 1220–1221. חוף הים הכספי בצפון פרס (איראן של היום).

השאה נמלט שוב. במשך חודשים רדפתם אחריו ברחבי פרס, מעיר לעיר. עכשיו הוא הגיע לנמל על חוף הים הכספי ולקח ספינה אל אי רחוק בלב הים. הסיירים אומרים שאין דרך להשיג אותו.

יש לכם כ־20,000 לוחמים, רובם רוכבים, ואין לכם ספינה אחת. הסוסים רזים, והמרעה לאורך החוף דל. הפקודה שקיבלתם מהקאאן הגדול הייתה לתפוס את השאה, ולא נאמר מה לעשות אם אי אפשר לתפוס אותו. מערבה נמצאות ערי פרס, ומעבר להן בגדאד, עיר עשירה ומפורסמת ובירת הח׳ליף. דז׳ב לצדכם ומחכה לשמוע מה תחליטו.

מה אתם עושים?

• לחזור מזרחה עכשיו, ולהצטרף שוב לג׳ינגיס עם השלל שכבר יש לכם. הבחירה הבטוחה. הצבא חוזר הביתה עם מה שיש לו. ערי פרס שעברתם בהן ימרדו כנראה מאחוריכם, והניצחון במערב יישאר חלקי.
• לשלוח שליח לג׳ינגיס, רחוק מזרחה, ולבקש רשות לצאת מערבה דרך ההרים לשנה או שנתיים. הימור איטי. התשובה תגיע רק אחרי חודשים, והצבא ימתין או יפשוט על דעת עצמו. ג׳ינגיס עלול לסרב, וזה יעלה לכם בזמן ובכבוד. אם יסכים, המסע עשוי להגיע עמוק לקווקז, והצבא יחזור עם יותר משלל.
• לדחוף מערבה לעבר בגדאד עכשיו, בלי לשאול, בזמן שממלכת השאה עדיין מבולבלת. הימור נועז. בגדאד עשירה, אבל עיר ענקית קשה לכבוש במהירות בעזרת רוכבים, והצבא יהיה רחוק מהבית ומהאספקה. כנראה ייחתך מהבסיס, וזעמו של ג׳ינגיס יגיע בעקבותיו.

מה קרה בפועל

לשלוח שליח לג׳ינגיס, רחוק מזרחה, ולבקש רשות לצאת מערבה דרך ההרים לשנה או שנתיים.

הם ביקשו מג׳ינגיס רשות לצאת מערבה, והוא הסכים. המסע שבא אחר כך נמשך כשלוש שנים. השאה מת על האי באותו חורף: לפי רוב המקורות בדצמבר 1220, ומקור סיני שמצטטים החוקרים נותן את התאריך 11 בינואר 1221.

אין מקור שמתעד מה חשבו סובוטאי ודז׳ב. אנחנו יודעים מה הם עשו: הם לא חזרו מיד, וגם לא הימרו לבד. לשאול את ג׳ינגיס היה צעד זהיר למפקד שרחוק מהבית. זה גם אומר שההחלטה על מסע ארוך נשארה בידי ג׳ינגיס.

אחר כך

ערים על הדרך

בזמן שחיכו לתשובה, פשטו הצבאות על דעת עצמם. ריי, זנג׳אן וקזווין נבזזו, והמדאן נכבשה. כשהגיעה הרשות, המסע המשיך עוד מערבה.

דרך הקווקז

הפשיטה

סביב הים הכספי

3 שנים

מ־1221 עבר הצבא סביב הים הכספי. הוא פנה מערבה דרך פרס ואזרבייג׳ן, ואחר כך צפונה דרך הרי הקווקז אל הערבה. ההיסטוריון ריצ׳רד גייבריאל מחשב את כל המסע בכ־5,500 מייל, כ־8,800 ק״מ, שנמשכו כשלוש שנים. הצבא לא ניסה להחזיק את הארצות שעבר בהן. הוא היה צריך למצוא דרכים, להאכיל את הסוסים ולא להיחתך מהבסיס.

ההרים היו החלק הקשה ביותר. הצבא השאיר מאחור את מכונות המצור, והמעבר עלה בכוח אדם ובסוסים. הוא נסמך על מדריכים מקומיים שהכירו את המעברים.

גאורגיה

מארב בהרים

1221

בסוף 1221 נפגש הצבא עם ממלכת גאורגיה בהרים. פרשים גאורגים רדפו אחרי אנשי סובוטאי, והמונגולים נסוגו בנסיגה מזויפת ומשכו את הרודפים אחריהם. דז׳ב הציב כ־5,000 איש במארב. כשהפרשים הגאורגים נכנסו למלכודת, הם נשמדו ליד העיירה חונאן, והמלך ג׳ורג׳ הרביעי נפצע אנושות.

התחבולה לא הייתה חדשה, ונחזור לנקודה הזאת בהמשך. כאן העניין הוא המארב עצמו: הצבא היה סבלני, הכיר את השטח, וחיכה שהאויב יפעל כפי שציפה.

הערבה

הקומנים מנוצחים

הצבא ניצח קואליציה של עמים מהקווקז, ואחר כך את הקומנים, נוודי הסוסים של הערבה המערבית, שנקראו גם קיפצ׳קים. קוטן, חאן הקומנים, ראה את עמו מתפזר, ונמלט צפונה אל חתנו, מסטיסלב נסיך גליציה, בארצות רוס׳.

הצבא הגיע לדרבנט, מבצר עתיק על חוף הים הכספי, ועבר דרך המעברים אל הערבה שמצפון להרים. המונגולים היו עכשיו קרובים לארצות שבהן שלטו נסיכי רוס׳.

האזהרה

בריחה צפונה

הבריחה של קוטן הביאה את הידיעה צפונה. נסיכי רוס׳ אספו את צבאותיהם, והערבה שביניהם לבין המונגולים הפכה לשדה הקרב הבא. המסע עבר דרך ארצות רבות, ועכשיו הוא היה קרוב לביתם של הרוסים.

קלקה

השליחים

עשרה שליחים שנהרגו

המונגולים שלחו עשרה שליחים אל נסיך קייב. השליחים הוצאו להורג. אחר כך הגיעה משלחת שנייה, שהכריזה מלחמה. נסיכי רוס׳ אספו את צבאותיהם בערבה, והקומנים שנמלטו אליהם רכבו בשורות הצבא הרוסי.

המרדף

תשעה ימי נסיגה

9 ימים

במשך תשעה ימים נסוגו המונגולים בערבה, והצבאות הרוסיים רדפו אחריהם. בסוף מאי 1223 הגיעו המונגולים אל נהר קלקה ועצרו על גדתו הרחוקה. שם חיכתה חוליית מאחורי של כאלף איש. שאר הצבא המונגולי לא נראה.

לקומנים היו סיבות משלהם לרצות בקרב. החאן שלהם ברח, ועמם הוכה.

נקודת החלטה

אתם מסטיסלב האמיץ, נסיך גליציה.

סוף מאי 1223. ערבה על נהר קלקה, צפונית לים אזוב.

הנסיכים אספו את צבאותיהם, אבל אין להם מפקד עליון אחד. הבאתם את אנשי גליציה שלכם. חלק מהנסיכים האחרים עוד לא הגיעו, והצבא של קייב חונה רחוק יותר לאחור.

מעבר לנהר רואים הסיירים כוח מונגולי קטן, אולי אלף איש. שאר האויב לא נראה. עשרה שליחים מונגולים הוצאו להורג, ומשלחת מונגולית הכריזה מאז מלחמה. הקומנים שחונים לצדכם רוצים נקמה, ומוכנים להילחם עכשיו.

מה אתם עושים?

• לחכות עד שאר הנסיכים יגיעו, ולתקוף כולם יחד. בטוח יותר אם האחרים יגיעו בזמן. אבל המונגולים עלולים לזוז, הקומנים עלולים לעזוב אתכם, והנסיכים עלולים להתווכח על מי מפקד.
• לחצות את הנהר ולתקוף מיד, עם האנשים שיש לכם. מהיר ונועז. אתם פוגעים בחוליית המאחורי לפני שהצבא המונגולי נערך. אבל אתם נלחמים מול אויב שלא ראיתם, ואם הוא רוצה קרב, היתרון שלו.
• להשאיר את הקומנים להילחם לבד, ולשמור את האנשים שלכם מחוץ לקרב. שומר על הצבא שלם. אבל הקומנים יושמדו, מעמדכם בין הנסיכים ייפגע, והמונגולים יוכלו להפנות את מבטם אליכם.

מה קרה בפועל

לחצות את הנהר ולתקוף מיד, עם האנשים שיש לכם.

אתם תקפתם מיד, בלי לחכות לשאר הנסיכים. ב־31 במאי 1223 חצה הצבא הרוסי את הנהר ונפל לתוך הנסיגה המזויפת. החוליה הקטנה שחיכתה בעבר השני הייתה פיתיון. הקומנים נסוגו בחזרה דרך שורות הרוסים, והצבא הרוסי התפרק. מסטיסלב, נסיך קייב, החזיק מחנה מבוצר במשך שלושה ימים, ואז יצא בעקבות הבטחה לחיים שנתנו לו המונגולים, ונהרג. אתם חזרתם מעבר לדניפר וחתכתם את חבלי הסירות מאחוריכם.

המקורות נותנים את נימוקיו רק בקווים כלליים. נסיך גליציה לא חיכה לשאר הנסיכים, והקומנים ברחו אליו וביקשו עזרה. היסטוריונים מתווכחים אם סבלנות הייתה מצילה את הצבא. כרוניקת נובגורוד, שמתארת את הקרב, מציגה נקודת מבט משלה, ונקרא בה עוד מעט.

השדה

התוכנית של קלקה

זו תוכנית מודרנית של הקרב, שצוירה על בסיס טקסט רוסי על הקרב. היחידות הרוסיות (1 עד 6) נמצאות משמאל ובמרכז. המונגולים בפיקוד סובוטאי ודז׳ב (7), וכן הברודניקים בפיקוד פלוסקיניה (8), נמצאים מימין, מעבר לנהר. התוכנית מראה את הצדדים ואת הסידור שלהם, לא את מה שראו המפקדים.

מיתוס

הנסיגה המזויפת הייתה המצאה מונגולית.

האמת

לא. מפקדים השתמשו בנסיגה מזויפת כדי למשוך רודפים למלכודת הרבה לפני שהמונגולים נכנסו להיסטוריה. המונגולים השתמשו בה במיומנות רבה, ולכן היא קשורה אליהם לעתים קרובות, אבל הם לא המציאו אותה.

הראיות

הרודוטוס מספר שהספרטנים השתמשו בה בתרמופילי ב־480 לפנה״ס. המצביא הקרתגי חנו השתמש בה ליד אגריגנטום ב־262 לפנה״ס. הלוזיטנים הביסו בה מצביא רומי ב־153 לפנה״ס. בקרב אוגסבורג, המכונה גם קרב לכפלד, ב־910 לספירה, השתמשו המגיארים בנסיגות מזויפות חוזרות נגד פרשים כבדים גרמנים.

מקור: כרוניקת נובגורוד על קלקה

״לאחר שלקחו את הנסיכים, חנקו אותם לאחר שהניחו אותם מתחת לקרשים, ובעצמם התיישבו על הקרשים לסעוד. וכך סיימו את חייהם.״

נכתב בנובגורוד, רחוק צפונה מהערבה, בידי כרוניקן שלא היה על הנהר. הוא שמע את הידיעה וכתב אותה כנראה זמן קצר אחרי הקרב, ובחר בהסבר מוסרי. הוא מאשים מפקד רוסי אחד, פלוסקיניה, ששבע על הצלב ואחר כך מסר את הנסיכים, ומספר שאלוהים התיר לרוסים להיכשל בשל חטאיהם. זהו עד מצד אחד: קראו אותו כמבט מן הבית.

• מי כתב את הדברים האלה, ומנין הוא ידע? כרוניקן מנובגורוד, שמדווח על מה ששמע מאחרים. הוא לא ראה את הקרב, ולכן עבד מתוך דיווחים שכבר עוצבו בידי מי שסיפר אותם.
• למה הכרוניקן מסביר את התבוסה באלוהים ובבוגד אחד? כרוניקה היא היסטוריה מוסרית. היא מציינת אשמים וחטא, כי זה הופך את הסיפור לשיעור. היסטוריון שואל שאלה אחרת: מה הצבאות יכלו לעשות בפועל.
• מה חסר בתיאור? הצד המונגולי. אנחנו לא לומדים דבר על התוכנית שלהם, על מספרם או על הסיבה שעצרו ליד הנהר. התיאור רואה את האסון רק מצד הרוסים.

המניין

אחד מכל עשרה

הכרוניקה אומרת שמשאר החיילים ״כל עשירי חזר לביתו״. אי אפשר לבדוק את המספר הזה. כרוניקות אחרות נותנות מניין הרוגים שונה מאוד, מכ־10,000 עד כ־60,000. הפער עצמו מראה כמה המספרים לא אמינים, אבל תחושת האסון ברורה בכל המקורות.

לפני המערב: קאיפנג והדרך מערבה

לפני המערב

מצור של יותר משנה

1232–33

המלחמות של סובוטאי לא התנהלו רק במערב. הוא לחם גם בצפון סין, נגד שושלת הג׳ין ששלטה בצפון. סביב 1231–1232 הצטרף צבאו לכוח המונגולי הראשי, וסובוטאי קיבל את הפיקוד על המצור על קאיפנג, בירת הג׳ין.

המצור החל ב־8 באפריל 1232. מצור כה ארוך פירושו רעב בתוך החומות. קיסר הג׳ין עזב את העיר בפברואר 1233, והעיר נפלה ב־29 במאי 1233.

הדרך מערבה

צבא אחד, שני שמות

בשנת 1235 מסר קורולטאי, אסיפה של נסיכי המונגולים, את המסע המערבי לבאטו, נכדו של ג׳ינגיס חאן. באטו היה המפקד הכללי. בשטח, כך סבורים היסטוריונים רבים, סובוטאי הוא שניהל את הצבא. לבאטו היה השם המלכותי, ולסובוטאי היו הניסיון והמשמעת.

הוולגה

מעבר הוולגה

1236

בשנת 1236 חצה הצבא את הוולגה ותקף את בולגריה של הוולגה, מדינת מסחר עם שכבת שלטון מוסלמית. זה היה הצעד הראשון של המסע המערבי.

ריאזאן

העיר שנהרסה

6 ימים

בנובמבר 1237 המונגולים צרו על ריאזאן, עיר רוסית על נהר האוקה. העיר נפלה אחרי שישה ימי לחימה ונהרסה.

ולדימיר

השריפה בוולדימיר

1238

המצור על ולדימיר, עיר הנסיך הגדול, החל ב־4 בפברואר 1238. המונגולים כבשו אותה שלושה ימים אחר כך והצית אותה. ב־4 במרץ נהרס צבאו של הנסיך הגדול על נהר הסיט.

קייב

העיר הישנה

1240

בשנת 1240 כבשו המונגולים את קייב, העיר הבירה הישנה של רוס׳. זו העיר שצבאה יצא לקלקה לפני שבע־עשרה שנה.

שני טורים

הפליטים

מלך שלא מסר אותם

רבים מהקומנים נמלטו מערבה אל הונגריה, שם קיבל אותם המלך בלה הרביעי. המונגולים דרשו שימסור אותם, והוא סירב. הסירוב הזה קבע את המסע הבא: סובוטאי תכנן פלישה להונגריה ולפולין בו־זמנית.

התוכנית

שני טורים

התוכנית פיצלה את הצבא. כוח אחד, בפיקודם של בידאר, אורדה וקדן, פנה צפונה לפולין. הצבא הראשי, בפיקוד באטו וסובוטאי, פנה להונגריה. המקורות נותנים מספרים שונים מאוד לכל טור, ולכן השיעור הזה לא נותן סכום.

ליגניץ

שני ימים לפני מוהי

9 באפריל 1241

ב־9 באפריל 1241, בלגניצה שבשלזיה, נפגשו הכוחות השלזיים והפולניים עם טור מונגולי. הדוכס הנריק השני החסוד, מנהיגם, נהרג בקרב. שני ימים אחר כך, ב־11 באפריל, נפגש הצבא המונגולי הראשי עם ההונגרים על נהר הסאיו.

מיתוס

המונגולים היו המון עצום שתמיד הכריע את אויביו במספרים.

האמת

לא בהכרח. כותבים אירופים הפכו את צבאות המונגולים לעצומים. לפי הערכות מודרניות, המונגולים בליגניץ מנו לכל היותר כ־25,000 פרשים, בערך כמו הצבא השלזי. בקלקה, חלק מההיסטוריונים הרוסים המודרניים סבורים שהמונגולים היו הכוח הגדול יותר. המיתוס טועה גם בגודל וגם במאזן הכוחות.

הראיות

כרוניקנים אירופים טענו ללגניץ לפחות 100,000 מונגולים. היסטוריונים מכנים את המספרים האלה הפרזה גסה. הערכות לצבא השלזי מדברות על 25,000 לכל היותר. בקלקה נעים ההערכות לצבא הרוסי בין כ־8,000 ל־80,000.

מקור: מכתב שהועתק לכרוניקה אנגלית

״הטטרים חדרו אל הממלכה כמו סופה, ולפתע הקיפו אותם מכל עבר.״

מתיו פריז היה נזיר במנזר סנט אלבנס באנגליה, והוא העתיק את המכתב לכרוניקה שלו. המכתב מתיימר לבוא מאת קיסר, והמקור אינו מאפשר לקבוע בוודאות מי הוא הקיסר הזה. מכתב כזה נכתב כדי לעצב דעה ולעורר שליטים נוצרים לפעולה. זו אינה עדות ראייה: לא המכתב ולא הנזיר ראו את הקרב.

• מי מדבר כאן, ומי העתיק את הדברים? מכתב בשם קיסר, שהעתיק נזיר אנגלי שמעולם לא ראה את המונגולים. שני שלבים מרחיקים את הקורא מן האירועים, והמכתב נכתב כדי להוכיח נקודה.
• איזה רגש הכותב מנסה לעורר? פחד ודחיפות. האויב בא ״כמו סופה״ ומקיף את כולם בבת אחת. מכתב שרוצה לגייס שליטים נוצרים צריך אויב שנראה בלתי ניתן לעצירה.
• מה המכתב משמיט? את צד המונגולים, ואת כל רמז לאופן שבו נלחמו. מכתב פוליטי נותן רק את הגרסה שמשרתת את מטרתו.

מוהי

המחנה

מחנה בתוך עגלות

11 באפריל 1241

בלילה שבין ה־10 ל־11 באפריל 1241 חנה הצבא ההונגרי מעבר לנהר הסאיו, ליד הכפר מוהי. החיילים סידרו את העגלות בטבעת סביב המחנה, מבצר של עגלות, וחיכו בתוכו.

הגשר היה המעבר המרכזי על הנהר.

הלילה

קרב על הגשר

בערך בחצות הגיעה חוליית החזית המונגולית אל הגשר, אחרי כשבעה קילומטרים בחושך. כוח הונגרי יצא מן המחנה ונלחם בה שם. אחרי קרב קשה חזרו ההונגרים למחנם, ובשתיים לפנות בוקר היו שוב בתוכו.

זהו אחד הפרטים המעטים שיש לנו על אותו לילה. המקורות אינם מסכימים על מה תכננו המפקדים המונגולים, אבל היציאה ההונגרית מראה שההונגרים חשבו שהגשר שכדאי להחזיק בו.

נקודת החלטה

אתם באטו, המפקד הכללי של הצבא המערבי. סובוטאי, המפקד בשטח, לצדכם.

11 באפריל 1241, עם שחר. נהר הסאיו ליד מוהי, הונגריה.

הצבא ההונגרי מעבר לנהר, בתוך טבעת העגלות שלו. המלך בלה הרביעי אסף צבא גדול, והמחנה נראה מוכן למלחמה ממושכת.

הגשר הוא המעבר היחיד שמצאו הסיירים, ושומרים הונגרים מחזיקים בקצהו השני. חוליית החזית שלכם עדיין מזועזעת מהלילה. סובוטאי בונה גשר זמני דרומה יותר, אבל הוא לא מוכן. אתם מביאים איתכם מטילי אבנים, מכונות כבדות שיכולות להטיל אבנים על השומרים ועל המחנה. הסיירים מדווחים על מעבר רדוד במורד הנהר, שאפשר לחצות בו על סוסים.

כל שעה של המתנה נותנת להונגרים זמן לחזק את המחנה, או לברוח.

מה אתם מורים לעשות?

• לתקוף את הגשר ואת המחנה עכשיו, עם מטילי האבנים והלוחמים הטובים ביותר. כנראה יקר. גשר צר הוא מקום גרוע להתקפה, ואנשים הדוחפים עליו נקטפים בקלות. אבל זה יצמיד את ההונגרים למקומם, ויכול לשבור את השומרים מהר.
• לשלוח כוח חזק אל הרדוד במורד הנהר, לחצות ולהופיע מאחורי המחנה, ולהחזיק את הגשר בכוח קטן. מפצל את הצבא ומסכן אותו. הרדוד עלול להיות עמוק מהמתוכנן, והכוח עלול להגיע מאוחר. אם זה יצליח, ההונגרים ייתפסו בין שתי התקפות.
• לתקוף את הגשר עם שחר, ובאותו זמן לשלוח כוח אל הרדוד, כדי שההונגרים ייפגעו משני כיוונים. נראה כמו תוכנית טובה אם התזמון יצליח, אבל היא דורשת שתי פעולות בשני מקומות באותו שחר. טעות של שעה אחת עלולה להפוך התקפה חזקה לשתי התקפות חלשות.
• לחכות עד שהגשר של סובוטאי יהיה מוכן, ולתקוף יחד, באור יום, בזמן שתבחרו. הבטוח ביותר, אם ההונגרים יישארו במקום. אבל הם עלולים לחזק את המחנה, לברוח, או לגלות איפה הרדוד.

מה קרה בפועל

לתקוף את הגשר עם שחר, ובאותו זמן לשלוח כוח אל הרדוד, כדי שההונגרים ייפגעו משני כיוונים.

אנשי באטו תקפו את הגשר עם שחר, בעזרת שבעה מטילי אבנים, ותקפו את השומרים ההונגרים שעליו. סג׳באן הוביל כוח אל הרדוד וחצה. הגשר הזמני של סובוטאי איחר, וכשהיה מוכן הוא תקף את עורף ההונגרים. ההונגרים נסוגו אל מחנם לפני שהכיתור נסגר.

המקורות נותנים את רצף היום, לא את הנימוקים. היסטוריונים מציעים שהמונגולים רצו להצמיד את ההונגרים למקומם בגשר, בזמן שכוח שני יגיע לאגפם. זו שיטה מוכרת של הערבה: להחזיק את האויב מלפנים ולפגוע בו מצד שבו הוא פחות מוכן. זה עבד, כי ההונגרים לא יכלו לשמור בו־זמנית על הגשר, על הרדוד ועל המחנה.

אחרי הקרב

צבא שנשבר

הצבא ההונגרי נשבר. המלך בלה הרביעי נמלט, ורבים מאנשיו נהרגו בקרב ובנסיגה שאחריו. המקורות מימי הביניים אינם נותנים ספירה אמינה של ההרוגים, והכותבים המודרניים חלוקים מאוד. הערכה אחת משנת 1961 מגיעה עד 70,000 הרוגים, ויש להתייחס לנתון כזה בזהירות רבה.

המסלול

שחזור אחד של הקרב

המפה הזאת היא שחזור אחד, שצויר ב־2008 לוויקישיתוף. הצבא המונגולי (באדום) נמצא בצד אחד של נהר הסאיו, והצבא ההונגרי (בירוק) בצד השני. היחידות המפוספסות מציגות את התקפתו של סובוטאי, שמסתובבת אל האגף ההונגרי. הקו המקווקו מסמן את גבול הביצה. יש לקרוא את החיצים והמיקומים כהערכה בלבד, כי המקורות אינם מודדים את השטח.

מקור: תמונה מכרוניקה הונגרית, סביב 1360

Chronicon Pictum (הכרוניקה המאוירת), הונגריה, סביב 1360, עמוד 125

עמוד מאויר מתוך הכרוניקה המאוירת של הונגריה, שנוצר בסביבות 1360. הוא מתאר את הפלישה המונגולית הראשונה להונגריה: המונגולים רודפים אחרי המלך בלה הרביעי, שנמלט על סוס עם אנשיו.

• מי יצר את התמונה, ומתי? אמנים הונגרים בסביבות 1360, יותר ממאה שנה אחרי האירועים. היא נוצרה לספר, ולא כדיווח מן השדה.
• איך האמן מלביש את המונגולים? הפרשים לובשים כובעים מחודדים וגבוהים. הקורא ההונגרי הכיר כבר עמי ערבה, כמו הקומנים שנמלטו להונגריה, וייתכן שהאמן נשען על כך.
• על מי מתמקדת התמונה? על המלך. בלה מוצג כשהוא נמלט, והסיפור הוא הבריחה שלו, לא הקרב או המפקדים המונגולים. התמונה בוחרת בנקודת מבטו של המובס.

אחרי מות הקאאן

החדשות

הקאאן מת

11 בדצמבר 1241

ב־11 בדצמבר 1241 מת אוגדיי חאן. הוא היה בנו של ג׳ינגיס חאן, והקאאן ששלט על כל האימפריה. מותו אומר שהנסיכים צריכים להתכנס ולבחור חאן חדש, ושכל נסיך עם צבא במערב צריך להחליט אם לחזור הביתה.

נקודת החלטה

אתם סובוטאי, ומייעצים לבאטו.

דצמבר 1241 עד תחילת 1242. הונגריה, אחרי הקרב על מוהי.

הצבא ההונגרי נשבר, והמלך נמלט. הצבא המונגולי חזק ומזין את סוסיו במישורי הונגריה, ואין לו מי שיעצור אותו ממערב. הסיירים מדווחים שמעבר להונגריה יש ארצות של חומות אבן וערים מבוצרות, שייקח זמן לפרוץ.

אז מגיע רוכב מהמזרח עם הידיעה: אוגדיי מת. הנסיכים יצטרכו לחזור הביתה ולבחור חאן חדש. באטו צריך להחליט אם להמשיך במערב, להישאר בהונגריה, או לחזור לוולגה ולחכות לקריאה.

מה אתם ממליצים?

• להמשיך מערבה, אל הארצות שמעבר להונגריה, בזמן שהצבא חזק. בחירה נועזת. הצבא חזק, והארצות שמעבר עשירות, אולי. אבל אתם רחוקים ממועצת הבחירה, והחאן הבא ייבחר בלעדיכם, ואין מי שיאשר את הרווחים.
• לחזור לוולגה ולחכות בשקט לקריאה של הנסיכים. כנראה הבטוח ביותר. הצבא נשאר שלם, וכך גם השלל והארצות ברוס׳. אבל מוותרים על ההזדמנות להמשיך במערב, והונגריה מקבלת זמן להתאושש.
• להישאר בהונגריה, לשלוט בארץ ולהחזיק בה. כיבוש ממושך של ארץ עוינת, בידי צבא דליל מדי כדי להחזיק בה. ההונגרים יתנגדו, והצבא ייתנתק מהערבה שממנה בא.

מה קרה בפועל

לחזור לוולגה ולחכות בשקט לקריאה של הנסיכים.

באטו נסוג ב־1242, התיישב בתחתית הוולגה, ולא חזר מעולם למונגוליה. הארצות שהחזיק ברוס׳ הפכו לבסיס של מדינה משלו, שנקראה מאוחר יותר ההורדה הזהובה.

המקורות אומרים שהנסיכים נקראו הביתה לבחירת חאן, וזו הסיבה שרוב ההיסטוריונים מקבלים. עצתו של סובוטאי אינה מתועדת במקורות שבידינו, ולכן איננו יודעים מה הוא המליץ. אפשרות ההמשך הייתה ממשית: צבא רחוק מהבית, בלי חאן שנבחר, מסתכן באובדן כל מה שכבש.

הנסיגה

באטו חוזר

בשנת 1242 עזבו הצבאות המונגוליים את הונגריה ואת פולין, ולא החזיקו בהן. סובוטאי היה במסע המערבי מתחילתו, אבל שנותיו האחרונות מתועדות בדלות. הוא מת במונגוליה ב־1248.

מיתוס

מות אוגדיי לבדו הציל את אירופה.

האמת

זה פשטני מדי. רוב ההיסטוריונים מקבלים שמותו של אוגדיי שלח את הנסיכים הביתה, אבל באטו לא נסע למונגוליה. נטענים טעמים נוספים: עלות המסע, הקושי להאכיל עדרים גדולים כל כך רחוק מהבית, והביצורים שהצבא פגש באירופה.

הראיות

המקורות המונגוליים נותנים את הסיבה של הירושה, וזה ההסבר החזק ביותר. העובדה שבאטו נשאר על הוולגה היא ההתנגדות המרכזית לו. סטיבן פאו (2012) טען שהביצורים חשובים יותר ממה שהמקורות מודים בו. זו דעת מיעוט, אבל היא מנומקת בפירוט, והדיון שלהלן חוזר אליה.

מה בא אחר כך

• 1223 קלקה. צבאות רוס׳ נשברים, והמונגולים חוזרים מזרחה.
• 1232–33 קאיפנג: לאחר יותר משנה, נופלת בירת הג׳ין למצור של סובוטאי.
• 1236 הצבא חוצה את הוולגה ותוקף את בולגריה של הוולגה.
• 1237 ריאזאן נופלת אחרי שישה ימי לחימה.
• 1238 ולדימיר נשרפת, וצבא הנסיך הגדול נהרס על נהר הסיט.
• 1240 קייב נכבשת.
• 9 באפריל 1241 ליגניץ: הדוכס הנריק השני החסוד נהרג.
• 11 באפריל 1241 מוהי: הצבא ההונגרי נשבר, והמלך בלה הרביעי נמלט.
• 11 בדצמבר 1241 אוגדיי חאן מת, והנסיכים צריכים לחזור כדי לבחור חאן חדש.
• 1242 באטו נסוג מהונגריה ומפולין לתחתית הוולגה.
• 1246 גיוּק נבחר לקאאן הגדול.
• 1248 סובוטאי מת במונגוליה.

למה המונגולים עזבו?

מדוע עזבו המונגולים את הונגריה ואת פולין ב־1242?

• רוב ההיסטוריונים, בהתבסס על המקורות המונגוליים מות אוגדיי החזיר את הנסיכים הביתה לבחירת חאן חדש. התיאורים המונגוליים מציבים את הירושה במרכז, וההסבר מתאים לתזמון. נקודת החולשה שלו היא באטו, שלא חזר מעולם למונגוליה.
• סטיבן פאו, בעבודת דוקטורט מ־2012 באוניברסיטת קלגרי המונגולים פגשו חומות, תעלות וערים מבוצרות בהונגריה ובפולין, ולכיבושן היה מחיר גבוה. פאו טוען שהביצורים היו סיבה ממשית לנסיגה, וששיקול הדעת של המקורות מזלזל בהם. זו דעת מיעוט, אבל היא מנומקת בפירוט.
• חוקרים מסוימים, על לוגיסטיקה להאכיל מספר עצום של סוסים רחוק מהבית היה בעיה מתמדת, וחוקרים מסוימים סבורים שהדבר הקשה על המשך המסע. הטיעון סביר, אבל הראיות עקיפות וקשה לבחון אותו.

באטו לא חזר מעולם למונגוליה. אם הירושה הייתה הסיבה היחידה, מדוע נשאר על הוולגה? איזו דעה משכנעת אתכם, ומה הייתה משנה את דעתכם?

שאלה לבדיקה

באיזה תאריך נערך הקרב על נהר קלקה?

התשובה: 31 במאי 1223. נכון. הכרוניקה של נובגורוד מתארכת את התבוסה ל־31 במאי, יום סנט אירמיי, ומקורות מודרניים מסכימים.

שאלה לבדיקה

מה בא קודם, קרב ליגניץ או קרב מוהי?

התשובה: ליגניץ, ב־9 באפריל 1241, יומיים לפני מוהי. נכון. ליגניץ נערכה ב־9 באפריל 1241, והצבא המונגולי הראשי נפגש עם ההונגרים במוהי ב־11 באפריל.

שאלה לבדיקה

באיזה תאריך מת אוגדיי חאן?

התשובה: 11 בדצמבר 1241. נכון. אוגדיי מת ב־11 בדצמבר 1241, והידיעה החזירה את הנסיכים הביתה.

שאלה לבדיקה

מתי החל המצור על קאיפנג, ומתי נכנסו המונגולים לעיר?

התשובה: 8 באפריל 1232 ו־29 במאי 1233. נכון. המצור החל ב־8 באפריל 1232, והעיר נפלה ב־29 במאי 1233, יותר משנה אחר כך.

שאלה לבדיקה

היכן מת השאח מוחמד השני, ומדוע לא יכלו המונגולים לעקוב אחריו שם?

התשובה: על אי בים הכספי, והמונגולים לא היו להם ספינות. נכון. השאה הגיע לאי אשור־אדה, והמונגולים לא היו להם ספינות כדי לרדוף אחריו.

שאלה לבדיקה

כמה זמן נמשך המצור על ריאזאן, ובאיזו שנה?

התשובה: שישה ימים, ב־1237. נכון. המונגולים צרו על ריאזאן בנובמבר 1237, והעיר נפלה אחרי שישה ימי לחימה.

מונחים

• טומן יחידה של עשרת אלפים לוחמים בצבא המונגולי, וגם הפיקוד עליה. סובוטאי ודז׳ב פיקדו כל אחד על טומן ב־1220.
• קורולטאי אסיפה גדולה של נסיכי המונגולים ומפקדיהם, שנקראה לבחור חאן או להחליט על מלחמה.
• חאן שליט של עם נודד. הקאאן הגדול עמד מעל כל החאנים האחרים.
• הקאאן הגדול השליט העליון של האימפריה המונגולית, שנקרא קאאן. יורשיו של ג׳ינגיס חאן השתמשו בתואר, החל מאוגדיי.
• ג׳ין השושלת ששלטה בצפון סין מ־1115 עד 1234. שליטיה היו ג׳ורצ׳ים, עם ממנצ׳וריה.
• טטרים השם שבו כתבו האירופים על המונגולים ועל עמים נודדים אחרים. במקורות רבים ״טטרים״ הוא שם כולל. בשיעור הזה אנחנו כותבים מונגולים, חוץ מבציטוטים.
• קומנים עם טורקי של הערבה המערבית, הנקרא גם קיפצ׳קים. רבים מהם נמלטו מערבה מפני המונגולים, וחלקם הגיעו להונגריה.
• נסיגה מזויפת תחבולה שבה צבא מעמיד פנים שהוא בורח, כדי שהרודפים ישברו את השורות שלהם ויהיו פגיעים להתקפה נגדית. היא עתיקה מאוד.
• מטיל אבנים מכונת מצור שזורקת אבנים כבדות על חומות, על מגינים או על אנשים שעל גשר.
• כרוניקה היסטוריה שנכתבה שנה אחרי שנה, בידי נזירים, חצר מלכותית או פקידי עיר. כרוניקות משלבות עדויות ראייה, שמועות ולקחים מוסריים.
• ההורדה הזהובה שם שניתן מאוחר יותר למדינה המונגולית שבאטו ייסד על הוולגה ובערבה.
• ח׳ווארזם אימפריה שנמשכה מהים הכספי עד אפגניסטן, ושלט בה השאה. בשנים 1219 ו־1220 נפלו לידי המונגולים ערים רבות שלה.
• טמוג׳ין שמו הנעורים של ג׳ינגיס חאן, מייסד האימפריה המונגולית.
• אוריאנחאי עם מיערות הצפון, שרעה איילים. לפי סיפור פופולרי סובוטאי בא ממנו, אבל לסיפור יש מעט ראיות.
• יואן שי ההיסטוריה הרשמית הסינית של שושלת המונגולים, שנכתבה אחרי שהמונגולים גורשו מסין.
• דז׳ב מפקד מונגולי, יורה קשת מוכשר שג׳ינגיס חאן חס על חייו פעם. יחד עם סובוטאי הוביל את המרדף אחרי השאה.
• אשור־אדה אי רחוק בלב הים הכספי, שאליו ברח השאה. המונגולים לא יכלו להגיע אליו בלי ספינות.
• דרבנט מבצר עתיק על חוף הים הכספי. דרכו עברו המונגולים אל הערבה שמצפון להרים.
• ממלכת גאורגיה ממלכה נוצרית בהרי הקווקז. בסוף 1221 נשמדו פרשיה במארב של המונגולים.
• ג׳ורג׳ הרביעי מלך גאורגיה, שנפצע אנושות במארב ליד העיירה חונאן.
• קוטן חאן הקומנים, נוודי הערבה המערבית. כשעמו התפזר, נמלט צפונה אל חתנו בארצות רוס׳.
• ברודניקים קבוצת לוחמים חופשיים מהערבה, שפעלה בקרב על נהר קלקה לצד המונגולים, בפיקוד פלוסקיניה.
• פלוסקיניה מפקד ברודניקים בקרב על קלקה. לפי כרוניקה מנובגורוד הוא נשבע שבועה ואחר כך מסר את הנסיכים.
• קלקה נהר בערבה, שבו נערך ב־1223 קרב בין המונגולים לבין הצבאות הרוסיים והקומנים.
• נובגורוד עיר רוסית רחוקה צפונה מהערבה. בה נכתבה הכרוניקה שמספרת על הקרב בקלקה.
• רוס׳ השם לארצות הסלאבים המזרחיים בימי הביניים, שבהן שלטו נסיכים. קייב הייתה בירתן הישנה.
• בולגריה של הוולגה מדינת מסחר על נהר הוולגה, שבה שלטה שכבה מוסלמית. המונגולים תקפו אותה ב־1236, בתחילת המסע המערבי.
• ריאזאן עיר רוסית על נהר האוקה. המונגולים כבשו אותה ב־1237 והרסו אותה.
• קאיפנג עיר בצפון סין, בירת שושלת הג׳ין. ב־1233 נפלה אחרי מצור ארוך, שבו הרעב פגע בתושבים.
• לגניצה עיר בשלזיה, שבה נהרג ב־1241 הדוכס הנריק השני החסוד בקרב נגד המונגולים.
• סאיו נהר בהונגריה, שעל גדתו נערך ב־1241 קרב שבו נשבר הצבא ההונגרי.
• בלה הרביעי מלך הונגריה בזמן הפלישה המונגולית. צבאו נשבר בקרב על הסאיו, והוא נמלט.
• אוגדיי בנו של ג׳ינגיס חאן וקאאן האימפריה. מותו ב־1241 שלח את הנסיכים הביתה לבחור חאן חדש.
• באטו נכדו של ג׳ינגיס חאן, שהוביל את המסע המערבי. הוא התיישב בתחתית הוולגה, והארצות שהחזיק ברוס׳ הפכו לבסיס של ההורדה הזהובה.
• ח׳ליף השליט של העולם המוסלמי, מנהיג הדת והמדינה. מושבו היה בבגדאד.
• מתיו פריז נזיר אנגלי שהעתיק לכרוניקה שלו מכתב שמתיימר לבוא מקיסר. הוא לא ראה את הקרב בעצמו.

מקורות

• Song Lian and others, Yuan shi (History of the Yuan), biography of Subutai, completed 1370 (in Chinese)
• Novgorod First Chronicle, 1223 entry, trans. Robert Michell and Nevill Forbes, The Chronicle of Novgorod 1016–1471 (Camden Third Series 25, London, 1914)
• Matthew Paris, Chronica Majora, entry for 1241 (‘The Emperor’s Letter’), trans. J. A. Giles, Matthew Paris’s English History (London, Bohn, 1852)
• Chronicon Pictum (Illuminated Chronicle), Hungary, c. 1360, page 125
• Herodotus, Histories 7.211 (the Spartans at Thermopylae)
• Richard A. Gabriel, Genghis Khan’s Greatest General: Subutai the Valiant (Potomac Books, Washington, 2004)
• Stephen Pow, ‘Deep ditches and well-built walls: a reappraisal of the Mongol withdrawal from Europe in 1242’ (PhD thesis, University of Calgary, 2012)
• Stephen Pow and Jingjing Liao, ‘Subutai: Sorting Fact from Fiction Surrounding the Mongol Empire’s Greatest General’, Journal of Chinese Military History 7:1 (2018), pp. 38–76

קרדיט תמונות

• איור אנונימי בעותק של ההיסטוריה של הייטון מקורקוס, 1350–1374. הספרייה הלאומית של אוסטריה, וינה (Cod. 2623) · Public domain · דף המקור
• ציור סיני אנונימי של סובוטאי, מתוארך למאה ה־16 (לפי ויקישיתוף) · Public domain · דף המקור
• Alex K, ״Battle of the Kalka River scheme״, 2007. עבודה עצמית על בסיס טקסט רוסי על הקרב · CC BY-SA 2.5 · דף המקור
• Alex:D, מפת ״Battle of Mohi״, 2008. עבודה עצמית · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• Chronicon Pictum (הכרוניקה המאוירת), הונגריה, סביב 1360, עמוד 125. צילום: מארק קאלטי, ויקישיתוף · Public domain · דף המקור