ז׳אן־דה־דייה סולט

רכס ליד אוסטרליץ

רכס ליד אוסטרליץ

עלות השחר, 2 בדצמבר 1805. ערפל ממלא את העמקים ליד אוסטרליץ שבמוראביה. נפוליאון מצביע על רכס ארוך וקירח, רמת פראצן, ושואל, כך מספרים, את אחד המרשלים שלו כמה זמן יידרש לו כדי לכבוש אותו. ״עשר דקות״, אומר עד אחד. ״עשרים לכל היותר״, אומר עד אחר. המרשל הוא ז׳אן־דה־דייה סולט.

בתוך שעות ספורות יחתכו אנשיו את צבא בעלות הברית לשניים. ב־1847 יקבל את התואר מרשל כללי של צרפת, שלפניו נשאו רק טירן ומעטים אחרים. בין שני התאריכים וולינגטון מביס אותו שוב ושוב, הוא בוזז את ספרד, מכנה את נפוליאון ״הרפתקן״ ובכל זאת משרת אותו. מי היה האיש הזה?

ז׳אן־דה־דייה סולט

בן נוטריון שעלה מטוראי למרשל ולראש ממשלה: אמן בתמרון צבאות, שהואשם בשאפתנות, בביזה ובנאמנויות מתחלפות.

• נולד: 29 במרץ 1769, סן־אמאן־לה־בסטיד, לנגדוק (היום סן־אמאן־סולט)
• נפטר: 26 בנובמבר 1851, סולטברג, ליד סן־אמאן, בביתו, בגיל 82, ימים ספורים לפני ההפיכה של לואי־נפוליאון
• ניצחונות: הלינט, 1799; אוסטרליץ, 1805 (הגייס הרביעי); אוקניה, 1809
• כישלונות: פורטו, 1809; אלבוארה, 1811; אורטז, 1814

״אל נשלול מהאויב את השבח המגיע לו.״

בן הנוטריון

רקע

גובי מסים בבית

16

ז׳אן־דה־דייה סולט נולד ב־1769 בכפר בלנגדוק, הבן הבכור של נוטריון כפרי. ב־1785 נקלעה המשפחה לפיגור בתשלום מס המלך, וגובי מסים השתכנו בבית. כך מספרים הביוגרפים שלו: הנער בן ה־16 התגייס לגדוד ״רויאל־אינפנטרי״ ונתן לאמו את עשרת מטבעות הכסף של דמי הגיוס.

לפני 1789 כמעט רק אצילים יכלו להיות קצינים. סולט שירת כמעט שבע שנים בדרגות הנמוכות: אחרי שנתיים נעשה רב־טוראי, ורק ב־1791 סמל, ואז אימן מתנדבים.

1789–1800

מסמל לגנרל

המהפכה פתחה את הדרגות. ב־1792 היה סולט לקצין, ב־1794 לחם בקרב פלרוס, ואחריו, בגיל 25, כבר היה גנרל־בריגדה. ב־1799 פיקד על דיוויזיה תחת אנדרה מסנה (השיעור הראשון בסדרה), ובספטמבר, בזמן שמסנה הביס את הרוסים בציריך, חצה סולט את נהר הלינט והביס גייס אוסטרי; מפקדו, הגנרל הוצה, נהרג.

ב־1800, בג׳נובה הנצורה, נפצע סולט קשה ברגלו בגיחה מן העיר ונשבה. הוא שוחרר אחרי מרנגו.

1804–1805

זרוע הברזל

נפוליאון תפס את השלטון ב־1799, וסולט עלה איתו. ב־1804 היה בין 18 המרשלים הראשונים. נפוליאון ריכז אז בחוף התעלה צבא לפלישה לבריטניה, וסולט אימן את אחד הגייסות שלו, הרביעי, במחנה סן־אומר שליד בולון. בגלל האימונים הקשים שלו, כך מספרים, כינו אותו ״זרוע הברזל״.

הפלישה לא יצאה לפועל: הצי שהיה אמור לחפות על המעבר לא הגיע, ונלסון (השיעור האחרון בסדרה) הכריע את העניין בטרפלגר. באוגוסט 1805 צעד הצבא מזרחה במקום זאת, ואחרי כניעת האוסטרים באולם הגיע הגייס של סולט בנובמבר למוראביה.

אוסטרליץ, 1805

2 בדצמבר 1805

מלכודת במסווה של חולשה

נפוליאון היה זקוק לקרב, והרוסים והאוסטרים, כ־85,000 איש, היו להוטים להילחם. לכן העמיד פני חלש. הוא דילל את האגף הימני לאורך נחל גולדבך, ופינה לאויב את הקרקע הגבוהה במרכז, רמת פראצן. בעלות הברית בלעו את הפיתיון ותכננו לרדת, לרסק את האגף הימני הצרפתי ולחתוך את הדרך לווינה.

אחרי שהמרכז שלהן ירד, אגרוף צרפתי יוכל לעלות על הגבעה ולבקוע את צבאן. האגרוף היה שתי דיוויזיות מהגייס הרביעי של סולט, מוסתרות בערפל למרגלותיה. הדיוויזיה השלישית שלו, של לגראן, והגייס השלישי של דאבו (גיבור השיעור הקודם), שמיהר מווינה, היו צריכים להחזיק את הנחל.

נקודת החלטה

אתם המרשל סולט.

בערך בשמונה בבוקר, 2 בדצמבר 1805, לצד נפוליאון

ערפל ממלא את העמקים, אבל על הגבהים פורצת השמש. אתם רואים את הרמה מתרוקנת: טורי בעלות הברית צועדים דרומה אל כפרי הגולדבך, שם כבר מותקפת הדיוויזיה של לגראן מהגייס שלכם, ואנשיו הראשונים של דאבו בדרך לעזרתה. רק הטור הרביעי עוד למעלה.

שתי הדיוויזיות האחרות שלכם, כ־16,000 איש, ממתינות בערפל למרגלות הפראצן, כשני קילומטרים מהפסגה. נפוליאון, רגוע יותר מכם, עוצר אתכם: ״כמה זמן אתם צריכים כדי לכבוש את הגבעה הזאת?״

מה אתם מייעצים?

• ״עכשיו, הוד מלכותך. כל דקה עולה לדאבו בחיילים.״ כנראה אנשיכם היו מגיעים לפסגה כשהטור הרביעי ורוב הפיקוד הרוסי עוד שם, והקרב על הרמה היה קשה יותר. דאבו היה נעזר מוקדם יותר, אבל המרכז של בעלות הברית היה עבה יותר על הגבעה, ופחות מכוחותיהן היו מסובכים בקרב על הנחל, כך שהמלכודת הייתה לוכדת פחות.
• ״עשר או עשרים דקות. ונחכה עוד קצת: הערפל יסתיר אותנו, והאויב ירחק מהגבעה.״ אתם ממתינים כרבע שעה. הרוסים האחרונים עוזבים את הרמה, והערפל עדיין מסתיר את אנשיכם.
• לשלוח קודם דיוויזיה לעזרת דאבו, ואחר כך לכבוש את הגבעה דאבו היה מקבל תגבורת, אבל המרכז של בעלות הברית היה נשאר על הפראצן, מעל האגף שלכם. התוכנית של נפוליאון תלויה בחיתוך הצבא לשניים, וכנראה הייתם מחמיצים את הרגע שבו הרמה כמעט ריקה.

מה קרה בפועל

״עשר או עשרים דקות. ונחכה עוד קצת: הערפל יסתיר אותנו, והאויב ירחק מהגבעה.״

נפוליאון הכריח אותו לחכות. גם סגיר וגם טיבו, שבזיכרונותיהם מסופר הסיפור, כותבים שהקיסר עצר את סולט לכרבע שעה. אחר כך עלו דיוויזיות סן־הילר וונדאם מתוך הערפל.

ההחלטה הייתה של נפוליאון: הוא רצה שבעלות הברית יעמיקו לתוך העמק לפני שיחתוך אותן, והערפל הסתיר את אנשיו. בגרסת סגיר רצה סולט לצאת מיד; אם כך היה, איננו יכולים לדעת. חלקו של סולט היה האומדן, והביטחון שבו נאמר.

אוסטרליץ: מי מול מי

2 בדצמבר 1805

רמת פראצן ועמק הגולדבך, כ־20 ק״מ ממזרח לברנו

צרפת

• מפקדים: נפוליאון, סולט (הגייס הרביעי) ודאבו (הגייס השלישי), לאן, ברנדוט ומירא
• כוחות: כ־65,000 עד 75,000 איש, 139 עד 157 תותחים (אומדנים מודרניים); 23,600 על הנייר; כ־16,000 על הפראצן (הגייס הרביעי של סולט)
• אבדות: כ־8,600 עד 9,300: כ־1,300 עד 1,500 הרוגים, 6,700 עד 7,000 פצועים, 600 עד 750 שבויים (אומדנים מודרניים)

רוסיה ואוסטריה

• מפקדים: קוטוזוב, עם הצאר אלכסנדר הראשון והקיסר פרנץ השני בשטח, בוקסהוודן (האגף השמאלי) ובגרטיון (האגף הימני), הנסיך ליכטנשטיין (פרשים)
• כוחות: כ־85,000 (בין 73,000 ל־89,000), כ־70% רוסים; כ־280 עד 320 תותחים (אומדנים מודרניים)
• אבדות: כ־27,000 עד 36,000: 15,000 עד 16,000 הרוגים ופצועים, 12,000 עד 20,000 שבויים; כ־180 תותחים ו־45 דגלים (אומדנים מודרניים)

אין דו״ח אבדות רוסי אמין, ושבויים ופצועים שנשארו בשדה נספרו בדרכים שונות.

התוצאה: ניצחון צרפתי מכריע. צבא בעלות הברית נחתך לשניים, הרוסים נסוגו, ואוסטריה השלימה עם צרפת בתוך החודש.

ההבדלים בין המספרים נובעים מכוח על הנייר לעומת כוח נוכח, מהגעת גייס דאבו בחלקים, ומספירת שבויים שונה.

הקרב על רמת פראצן

2 בדצמבר 1805, משבע וחצי בבוקר בערך עד ארבע אחר הצהריים

ב־2 בדצמבר 1805, בבוקר ערפילי ליד אוסטרליץ, עומדים זה מול זה צבא נפוליאון והרוסים והאוסטרים. בעלות הברית רוצות לרדת מן הגבעות ולרסק את האגף הימני הצרפתי. נפוליאון הציג חולשה: הוא דילל את האגף הימני, ורמת הפראצן במרכז נשארה לאויב.

שחזור פשוט לפי מפות צ׳כיות מודרניות של השדה ולפי התיאורים המקובלים (דאפי, 1977; גץ, 2005). השטח סכמטי; משורטטת רק אחת משתי הבריכות, זאצ׳אן, ובקירוב (שתיהן יובשו מאז); מקומות היחידות ושעות השעון נבדלים בעד כשעה בין המקורות.

שלבי הקרב

• ערפל ופיתיון בסביבות שבע וחצי כבר ירדו הטורים I, II ו־III של בעלות הברית אל הגולדבך ותקפו את הקו הדליל של לגראן, הדיוויזיה השלישית של סולט, בזמן שאנשי דאבו מגיעים. רק הטור הרביעי וקוטוזוב נשארו על הפראצן. מתחתיהם, מוסתרות בערפל, מחכות שתי הדיוויזיות האחרות של סולט.
• העלייה סן־הילר וונדאם עולים מצפון־מערב: כשני קילומטרים בעלייה, בתוך הערפל. הם נופלים על הטור הרביעי, שחלקו עדיין במבנה צעידה. ליד הנחל כובשים אנשיו הראשונים של דאבו את טלניץ מחדש, ומאבדים אותה שוב.
• הפסגה העתודה של קוטוזוב וגדודים אוסטרים יוצאים להתקפת נגד, והקרב על הפסגה נמשך יותר משעה. קוטוזוב נפצע. בסביבות אחת עשרה הפראצן בידי הצרפתים, צבא בעלות הברית חצוי, ונפוליאון רוכב אל הרמה.
• המשמר הרוסי מכה בחזרה בסביבות שתים עשרה וחצי תוקף המשמר הקיסרי הרוסי של הדוכס הגדול קונסטנטין, רגלים ופרשים, את האגף של ונדאם מהמזרח, וגדוד צרפתי אחד מאבד את הנשר שלו. נפוליאון שולח את פרשי המשמר שלו וחלק מהגייס של ברנדוט, והמשמר הרוסי נשבר.
• דרומה, אל הבריכות הדיוויזיות של סולט פונות דרומה ותוקפות את האגף השמאלי של בעלות הברית מאחור, בסוקולניץ ובאויזד, ודאבו לוחץ עליו מדרום־מערב. אלפים נכנעים. אחרים נמלטים אל בריכת זאצ׳אן הקפואה ואל סכר העפר הצר שלצדה.

האסטרטגיה

• צרפתים: נפוליאון זקוק לקרב, ולכן מדלל את האגף הימני ומשאיר את הפראצן לאויב. כשמרכזם של בעלות הברית ירד, שתי דיוויזיות של סולט, מוסתרות בערפל למרגלות הגבעה, יטפסו עליה ויבקעו את צבאם לשניים. לגראן ואנשי דאבו מחזיקים בנחל.
• רוסים ואוסטרים: בעלות הברית רוצות לרדת אל הגולדבך, לרסק את האגף הימני הצרפתי ולחתוך את הדרך לווינה. הן רואות בדילול האגף חולשה, ושלושה טורים כבר יורדים. רק הטור הרביעי וקוטוזוב נשארים על הפראצן.

מה הכריע: הפראצן נפל לצרפתים בעלייה נסתרת בערפל, וחצה את צבא בעלות הברית לשניים. אחר כך פנו דיוויזיות סולט דרומה ותקפו את האגף השמאלי של בעלות הברית מאחור, והכריעו את הקרב.

אחרי הקרב

מה נשאר מהפראצן

עד הערב איבד צבא בעלות הברית שליש מאנשיו או יותר, וב־26 בדצמבר חתמה אוסטריה על חוזה פרסבורג.

מקור: עשר דקות או עשרים?

סגיר: ״כמה זמן אתה צריך כדי לכבוש את הפסגה ההיא?״ ״עשר דקות״, ענה המרשל. ״אז לך״, אמר הקיסר, ״אבל אפשר לחכות עוד רבע שעה, ועדיין יהיה בזמן!״

טיבו: ״כמה זמן ייקח לחיילים שלך לכבוש את רמת פראצן?״ […] כשנענה שעשרים דקות לכל היותר יספיקו, הוסיף הקיסר […]: ״טוב מאוד; נחכה עוד רבע שעה.״

שניהם כתבו הרבה אחרי. סגיר היה במטה של נפוליאון וכותב כמי שעמד לידו; טיבו פיקד על חטיבה בדיוויזיה של סן־הילר, ולא חיבב את סולט.

• היכן העדים מסכימים, והיכן לא? שניהם מספרים שנפוליאון שאל כמה זמן, ואז הכריח את סולט לחכות כרבע שעה. הם חלוקים בתשובה: עשר דקות או עשרים.
• האם טיבו יכול היה לשמוע? כנראה לא: הוא היה בעמק עם חטיבתו. סגיר, שהיה במטה הקיסר, אולי שמע, אבל פרסם את דבריו 68 שנים אחרי.
• האם העלייה עצמה עוזרת? מהעמק עד הפסגה כשני קילומטרים בעלייה: עשר דקות אינן אפשריות, וגם עשרים הן הערכה אופטימית. אולי המספרים שייכים לאגדה.

מיתוס

באוסטרליץ הטביע נפוליאון אלפי רוסים בירי על הקרח של הבריכות.

האמת

כמה אנשים אכן טבעו. סגיר, שהיה שם, מתאר ״כמה אלפים נוספים״ על הקרח שנשבר תחת הכדורים הצרפתיים, אבל הוא כתב עשרות שנים אחר כך, והמספרים הגדולים החלו בבולטין של נפוליאון מ־3 בדצמבר, שנכתב כדי להגדיל את הניצחון. האומדנים למספר הטובעים נעים בין כ־200 לכ־2,000. כשייבשו את הבריכות ימים אחדים אחר כך, נמצאו בהן, לפי הדיווחים, כ־150 סוסים מתים ושתיים או שלוש גופות אדם בלבד.

הראיות

הבולטין ה־30 של הצבא הגדול (1805); סגיר, זיכרונות (1873); מחקרים מאוחרים על הדיווחים מייבוש הבריכות.

מור, וולסלי וכתר

1806–1808

ינה, אילאו ודוכסות

באוקטובר 1806 לחם הגייס של סולט בקרב ינה, ביום שבו ניצח דאבו את עיקר הצבא הפרוסי באאורשטדט. בפברואר 1807 לחם באילאו, קרב עקוב מדם בשלג שנפוליאון כמעט הפסיד בו. ב־1808 נעשה סולט דוכס דלמטיה, תואר על שם החוף שאוסטריה איבדה אחרי אוסטרליץ.

1808–1809

מלחמה חדשה, בהרים

ב־1808 הושיב נפוליאון את אחיו ז׳וזף על כס ספרד, וספרד קמה נגדו. זו הייתה מלחמת חצי האי האיברי, מלחמה בלי חזית אחת, ועם לוחמי גרילה שהרגו שליחים ונחשלים. צבא בריטי בפיקוד סר ג׳ון מור צעד לעזרת הספרדים, ונפוליאון הגיע לגרש אותו. מור חמק מערבה בהרי גליציה המושלגים אל נמל קורוניה. בינואר 1809 חזר נפוליאון לפריז והעביר את הרדיפה לסולט.

נקודת החלטה

אתם המרשל סולט.

12 בינואר 1809, על נהר מרו, מול קורוניה

כבר שבועיים אתם רודפים אחרי הצבא של מור בשלג. הוא הגיע לקורוניה ולא מצא ספינות: רוחות נגדיות מעכבות את אוניות ההובלה. המהנדסים שלו פוצצו את הגשר באל בורגו. אנשיכם תשושים ומפוזרים לאורך דרך ההרים, והתותחים עוד מאחור. פקודת נפוליאון היא להשמיד את הצבא הבריטי.

מה אתם עושים?

• לתקוף מיד, לפני שהספינות מגיעות אולי הייתם לוכדים את הבריטים עם הים מאחור ובלי ספינות. אבל הגשר שבור, העתודה הבריטית רעננה ומחזיקה את הגדה, ואין לכם תותחים. התקפה כושלת יכלה להרוס את חיל החלוץ שלכם.
• לחכות לתותחים ולשאר הגייס, ואז לתקוף התותחים חוצים ב־14 בינואר, באותו ערב שבו מגיעות אוניות ההובלה לקורוניה. אתם תוקפים ב־16, אחר הצהריים, צבא שהספינות מאחוריו.
• לא לתקוף: לתת לבריטים ללכת הייתם חוסכים אנשים ועדיין מסיימים את האיום הבריטי בצפון ספרד. אבל הייתם מפרים את פקודת נפוליאון להשמיד את מור, והצבא הבריטי היה מפליג שלם כדי להילחם שוב.

מה קרה בפועל

לחכות לתותחים ולשאר הגייס, ואז לתקוף

סולט חיכה. התותחים חצו ב־14 בינואר, אוניות ההובלה הגיעו באותו ערב, וב־16 תקף. הבריטים החזיקו מעמד, מור נפצע אנושות, ובלילה עלה הצבא על הספינות.

לפי נאפייר היה הצבא הצרפתי תשוש כל כך מהרדיפה, שלא התקבץ כולו על המרו לפני ה־12. מגיניו מצביעים על הגשרים השבורים ועל החורף; מבקריו סבורים שמרשל נועז יותר היה מכה לפני בוא הספינות.

16 בינואר 1809

אנדרטה לאויב

מור חי עוד שעות מעטות. בתיאורו של נאפייר היו דבריו האחרונים: ״אני מקווה שעם אנגליה יהיה שבע רצון! אני מקווה שארצי תעשה עמי צדק!״ הוא נקבר בגלימתו במצודת קורוניה, ונאפייר, שכתב כעשרים שנה אחר כך, מספר שסולט ״הקים אנדרטה לזכרו״. הצבא הבריטי נמלט, וישוב בפיקוד האיש שסולט עמד לפגוש בקרוב.

מרץ–מאי 1809

פורטו: עיר, ואולי כתר

נפוליאון ציווה על סולט להמשיך לפורטוגל. ב־29 במרץ 1809 כבש סולט את פורטו בסערה, אבל לא צעד על ליסבון, הרחק בדרום. הוא נשאר בצפון שישה שבועות כדי לארגן את הארץ, עם אנשים תשושים ולוחמי גרילה פורטוגלים שפגעו באספקה. והשמועה אמרה שיש לו תוכניות אחרות.

מיתוס

סולט זמם להפוך ל״המלך ניקולא״ של פורטוגל.

האמת

האמת צנועה מהאגדה, אבל אינה ריקה. ב־19 באפריל 1809 יצא ממטהו חוזר שקרא לגנרלים לתמוך בעצומה: בצפון פורטוגל צריך להיות מלך, והצבא רוצה את סולט. קצינים שכבר היו ממורמרים וקשרו קשר ראו בכך בגידה; אחד מהם, ד׳ארז׳נטון, יצר קשר עם הבריטים. נפוליאון כינה את החוזר פגיעה בהוד מלכות אפשרית, אבל סלח לסולט. האם זו הייתה תוכניתו? אין לכך הוכחה: ממלכה צפון־פורטוגלית הייתה רעיון של נפוליאון עצמו ב־1807, ונאפייר חשב שהאמונה בכך היא טעות שרבים נפלו בה. ״המלך ניקולא״ היה כינוי לעג של חיילים, לא תואר, וניקולא אפילו לא היה שמו.

הראיות

נאפייר, כרך 2 (1829); הערך ״סולט״ של גרנייה במילון נפוליאון בעריכת טולאר (1999).

12 במאי 1809

סירה של ספָּר על נהר הדורו

באפריל 1809 נחת בליסבון סר ארתור וולסלי כדי לפקד על הבריטים בפורטוגל. ב־12 במאי עמד מדרום לדורו, מול פורטו. סולט, בבית ממערב לעיר, סבר שהנהר במעלה העיר מוגן. בסירה קטנה של ספָּר מפורטו חצה קצין מטה בריטי, הקולונל ווטרס, עם הספר ועם ראש מנזר פורטוגלי, וחזר עם שלוש או ארבע דוברות גדולות. קצין ו־25 אנשי גדוד ה״באפס״ חתרו אל בניין גדול שבנייתו לא הושלמה, בגדה השנייה, והצרפתים לא הבחינו בהם.

עד שהתעוררו כבר היו שלושה גדודים בתוכו. סולט נמלט מזרחה בשבילי הרים, בלי תותחיו ובלי רוב מטענו, ואיבד כ־4,000 איש.

ארתור וולסלי, דוכס וולינגטון

המצביא הבריטי שגירש את סולט מפורטוגל, אחר כך מספרד ואל תוך דרום צרפת, וב־1815 הביס את נפוליאון בווטרלו.

• נולד: 1769 (29 באפריל או 1 במאי; התאריך אינו ודאי), דבלין, אירלנד
• נפטר: 14 בספטמבר 1852, טירת וולמר, קנט
• ניצחונות: פורטו, 1809; סלמנקה, 1812; ויטוריה, 1813; ווטרלו, 1815
• כישלונות: המצור על בורגוס, 1812 (ננטש)

״זה היה על חוט השערה, לעזאזל: הדבר הצמוד ביותר שראית בחייך.״

אנדלוסיה ואלבוארה

1809–1812

שליט הדרום

ב־1809 מונה סולט לראש המטה של המלך ז׳וזף. בנובמבר עזר לרסק צבא ספרדי באוקניה, ובינואר 1810 פלש לאנדלוסיה. סביליה נפלה ב־1 בפברואר. רק קדיס, מאחורי הים והצי הבריטי, החזיקה מעמד. בחורף 1810–1811 הורה נפוליאון לסולט לעזור למסנה, שנתקע מול קווי טורס ודרס (השיעור הראשון בסדרה). סולט העדיף לכבוש קודם את מבצר הגבול הספרדי בדחוס; הוא נפל במרץ 1811, ימים ספורים אחרי שמסנה התחיל לסגת. שנתיים שלט סולט בדרום כמו משנה למלך. הוא גם אסף: לפי ספירה אחת יותר מ־180 ציורים, רובם ספרדיים, ורבים מהם נלקחו מכנסיות, ממנזרים ומבתי חולים.

מקור: המוריו של מי?

ברטולומה אסטבן מוריו, ההתעברות ללא חטא של הוונרבלס, בערך 1678. מוזיאון הפראדו, מדריד

מוריו צייר את התמונה בערך ב־1678 עבור בית חולים בסביליה. סולט לקח אותה מסביליה והחזיק בה עד מותו. במכירת האוסף ב־1852 קנה אותה הלובר ב־615,300 פרנק, לפי הדיווחים, המחיר הגבוה ביותר ששולם עד אז על ציור. ב־1941 חזרה לספרד בחילופים עם צרפת, ובפראדו עדיין קוראים לה ״ההתעברות ללא חטא של סולט״.

• למה ציור מסביליה נושא שם של מרשל צרפתי? כי במשך כארבעים שנה הוא היה שלו. שרשרת הבעלים נקראת פרובננס: בית החולים בסביליה, סולט, הלובר, הפראדו.
• האם זה מוכיח שסולט בזז אותה? זה מראה שהיא יצאה מספרד בזמן ששלט באזור, לא איך: ציורים נתפסו, חלקם נמכרו בלחץ, חלקם ניתנו ״במתנה״ לאיש חזק. כל ציור צריך ראיות משלו.

נקודת החלטה

אתם המרשל סולט.

ערב 15 במאי 1811, על דרך סביליה, דרומית לאלבוארה

צעדתם מסביליה עם כ־24,000 איש כדי להציל את בדחוס, שצבא בריטי ופורטוגלי מצר עליה. ברספורד, מפקדו, הסיר את המצור וערך את אנשיו על רכס באלבוארה, עם הכפר והגשר לפניו.

אתם רוכבים קדימה להסתכל. הקו שלו ארוך ודליל. קצהו הדרומי גבוה יותר, ופתוח: הספרדים שאמורים להחזיק אותו לא יגיעו לפני ה־17, כך שמעתם. וגבעה מיוערת מול הקצה הזה יכולה להסתיר את אנשיכם.

מה אתם עושים?

• לתקוף את הכפר והגשר חזיתית הייתם נתקלים בחלק החזק ביותר בקו, שבו תותחי ברספורד מכסים את הגשר ואנשיו הטובים מחזיקים את הכפר ואת הגבעה המרכזית. הטורים הצרפתיים היו נקצרים בחציית הנחל, והקצה הדרומי הפתוח היה נשאר בלי שימוש.
• התקפת הטעיה בכפר, והסבת רוב הצבא סביב הקצה הדרומי הפתוח אתם מסתירים את הכוח העיקרי מאחורי הגבעה המיוערת. ההתקפה של גודינו על הגשר מושכת את עיני ברספורד, ושני שלישים מהרגלים שלכם מטפסים על הגבעה הדרומית בזווית לקו של בעלות הברית.
• להמתין לתגבורת כנראה הספרדים של בלייק והדיוויזיה הרביעית היו עומדים בקו עד ה־17, והחולשה שגיליתם הייתה נעלמת. הייתם מתמודדים מול צבא חזק יותר ומסודר יותר, והמצור על בדחוס היה כנראה מתחדש מאחוריו.

מה קרה בפועל

התקפת הטעיה בכפר, והסבת רוב הצבא סביב הקצה הדרומי הפתוח

סולט בחר באגף, והצבא של ברספורד עוד הסתובב אל החזית החדשה כשהצרפתים הגיעו.

הוא גילה את החולשה האמיתית היחידה בעמדת בעלות הברית, והשטח המיוער הסתיר את ההתקפה עד הרגע האחרון. חולשת התוכנית הייתה הצורה: טורים צרפתיים דחוסים על גבעה צרה לא יכלו להפעיל את הרובים שלהם מול השורה הבריטית.

אלבוארה: מי מול מי

16 במאי 1811

אלבוארה, כ־20 ק״מ דרומית לבדחוס, ספרד

צרפת

• מפקדים: סולט, ז׳יראר, גזאן, ורלה וגודינו, לאטור־מובור (פרשים) ורוטי (תותחנים)
• כוחות: כ־19,000 רגלים, יותר מ־4,000 פרשים, 50 תותחים (נאפייר (1831)); כ־24,000 בסך הכול (צ׳ארלס אומן (1911))
• אבדות: יותר מ־8,000 (נאפייר); כ־5,900 עד 7,900 (אומדנים מודרניים)

בריטניה, פורטוגל וספרד

• מפקדים: ברספורד (מפקד כללי), בלייק (ספרדים), סטיוארט (דיוויזיה 2), קול (דיוויזיה 4), אלטן, המילטון (פורטוגלים) ולאמלי (פרשים)
• כוחות: כ־30,000 רגלים, יותר מ־2,000 פרשים, 38 תותחים; אבל פחות מ־7,000 רגלים בריטים (נאפייר); כ־35,000 בסך הכול (צ׳ארלס אומן (1911))
• אבדות: כמעט 7,000 (נאפייר); כ־5,900 עד 7,000 הרוגים ופצועים, ועוד כ־1,000 שבויים (אומדנים מודרניים)

התוצאה: סולט נסוג ב־18 במאי; שני הצדדים תבעו ניצחון. בדחוס נשארה צרפתית עד שוולינגטון הסתער עליה באפריל 1812.

ההבדלים נובעים ממה שנספר: תותחנים, פרשים, והאם הספרדים נחשבים.

הקרב באלבוארה

16 במאי 1811, מתשע בבוקר בערך עד אחר הצהריים

ב־16 במאי 1811, ליד הכפר אלבוארה: סולט בא מסביליה לחלץ את בדחוס. ברספורד, שהסיר את המצור, ערך את צבאו הבריטי והפורטוגלי על רכס מול הכפר והגשר, והספרדים שהגיעו מאוחר עומדים בקצה הדרומי הפתוח. מאחורי גבעה מיוערת מול הקצה הזה מסתתר רוב צבאו של סולט.

שחזור סכמטי לפי נאפייר (כרך 3, ספר 12, פרקים 6–7) ולפי אומן (1911). נחל אלבוארה נוצר ממש מדרום לכפר משני פלגים, הצ׳יקפיירנה במערב והנוגאלס (נחל פריה) במזרח, ותנועת האיגוף הצרפתית חצתה את שניהם. אין תוכנית מדודה של השטח: כיוון הנחלים, הגבעות והדרכים נכונים בקירוב, ומקומות היחידות והשעות משוערים. נאפייר כותב מנקודת מבט בריטית ומקטין את חלקם של הספרדים.

שלבי הקרב

• שני צבאות, רכס אחד בבוקר 16 במאי מחזיק צבא בעלות הברית ברכס מול הכפר והגשר של אלבוארה: פורטוגלים משמאל, הדיוויזיה הבריטית השנייה במרכז, וספרדים שהגיעו מאוחר בקצה הדרומי הפתוח, שמולו מחכה רוב צבאו של סולט מאחורי גבעה מיוערת.
• ההטעיה בתשע בערך תוקף גודינו את הגשר עם עשרה תותחים, כאילו זו כל ההתקפה. ברספורד רואה שהדיוויזיה של ורלה אינה מצטרפת, מנחש שהמכה האמיתית תבוא על אגפו הימני, ומורה לבלייק להפנות את הספרדים דרומה. בלייק מתווכח, ואחר כך מציית לאט.
• המכה באגף הטורים של ז׳יראר חוצים את הנחלים ועולים על הגבעה הדרומית, ופרשים צרפתים עוקפים מאחור. החטיבה של קולבורן נפרסת בשורה ויורה לתוך האגף הצרפתי; ואז, בסופת ברד, פורצים מאחוריה הוסרים ונושאי רומח פולנים ומשמידים את רובה.
• הגבעה הגורלית חטיבתו של הוטון עומדת בשורה בשטח פתוח. התותחים והטורים הצרפתיים קוצרים אותה, אבל היא אינה נסוגה. ברספורד שוקל לסגת. הקולונל הרדינג דוחק בגנרל קול להתקדם, והפוסילירים מטפסים אל הגבעה מול הטורים.
• הטורים נשברים הפוסילירים יורים לתוך הטורים הצרפתיים הדחוסים, ולזמן מה הכול על כף המאזניים. אחר כך נשברים הטורים ויורדים מהגבעה. לדברי נאפייר, מכ־6,000 חיילים בריטים שטיפסו עליה רק 1,500 נותרו בלי פגע. ב־18 במאי נסוג סולט.

האסטרטגיה

• צרפתים: סולט מטעה בכפר: גודינו תוקף את הגשר בעשרה תותחים. טורי ז׳יראר חוצים את הנחלים ועולים על הגבעה הדרומית, אל הקצה הפתוח, והפרשים מסתובבים מאחור. סולט שמע שהספרדים לא יגיעו לקצה לפני ה־17.
• בריטים, פורטוגלים וספרדים: ברספורד מחזיק את הרכס: הפורטוגלים משמאל, הדיוויזיה הבריטית השנייה במרכז, והספרדים בקצה הדרומי. כשורלה אינו מצטרף, הוא מנחש שהמכה האמיתית תבוא על אגפו הימני, ומורה לבלייק להפנות את הספרדים דרומה. בלייק מתווכח, ואחר כך מציית לאט.

מה הכריע: ההכרעה באה על הגבעה: הפוסילירים ירו לתוך הטורים הצרפתיים הדחוסים, והטורים נשברו וירדו. ברספורד חשב לסגת, אבל הקולונל הרדינג לחץ על הגנרל קול להתקדם, והפוסילירים טיפסו על הגבעה.

אחרי הקרב

ארבע שעות

הלחימה הקשה נמשכה כארבע שעות. נאפייר מנה כמעט 7,000 הרוגים ופצועים בצד בעלות הברית ויותר מ־8,000 בצד הצרפתי; הספירות המודרניות נמוכות יותר, אבל עדיין מחרידות. ביחס למספר הלוחמים, זה היה הקרב העקוב מדם ביותר במלחמת חצי האי.

סולט נשאר בדרום עוד שנה. ב־1812 הפך ניצחונו של וולינגטון בסלמנקה את אנדלוסיה לבלתי ניתנת להחזקה, וסולט נטש אותה, ואת המצור על קדיס עימה.

הדרך הארוכה הביתה

1813

בחזרה להרים

באביב 1813 לקח נפוליאון את סולט למלחמה בגרמניה. ביוני ריסק וולינגטון את הצרפתים בוויטוריה, וב־1 ביולי שלח הקיסר את סולט בחזרה לשקם את הצבא המובס. ב־25 ביולי תקף סולט דרך מעברי הפירנאים כדי לחלץ את פמפלונה הנצורה, ובסוראורן, ב־28 ביולי, מצא את וולינגטון מחכה לו. לפי שמועה שנאפייר מביא, וולינגטון כינה אותו ״מצביא גדול, אבל זהיר״. ב״קרב הפירנאים״, שנמשך שבוע, איבדו הצרפתים כ־13,000 איש ובעלות הברית כ־7,000.

1814

אורטז וטולוז

באוקטובר 1813 חצה וולינגטון לצרפת. ב־27 בפברואר 1814 נלחם בו סולט מרכס חזק באורטז, ואיבד כ־4,000 איש, מול כ־2,200 שאיבד וולינגטון. ב־10 באפריל עמד בפעם האחרונה בטולוז, על הרכסים שממזרח לעיר. שני הצדדים תבעו את הניצחון, ואיש מהם לא ידע שנפוליאון ויתר על כס הקיסרות כבר ב־6 באפריל. יותר משבעת אלפים איש נהרגו או נפצעו לשווא. סולט חמק מהעיר בליל ה־11 והסכים לשביתת נשק ב־17 בחודש.

מקור: ״למות עם נשק ביד״

״[…] אנו, החיילים, חובתנו ברורה. כבוד ונאמנות. זה המוטו שלנו, ונילחם עד הסוף באויבי הקיסר שלנו ושל צרפת. […] בקיצור, היו צרפתים, ומוטב שתמותו כשהנשק בידכם משתחיו בחרפה.״

סולט פרסם את הכרוז ימים אחדים אחרי אורטז, כשוולינגטון מתקדם, הדרום מתנדנד, והדוכס הבורבוני מאנגולם יושב במטה בעלות הברית. נאפייר כינה אותו ״נאום נבון, בעיתו וחזק״.

• לצד מי עומד סולט כאן, ומה מפחיד אותו? לצד נפוליאון: ״הקיסר שלנו״. אבל הנוסח המלא, שנאפייר מדפיס, מקלל גם צרפתים שמקבלים את האויב בברכה ומסתירים עריקים. סולט חושש מבני עמו שלו: הדרום התחיל לנטות אל הבורבונים.
• נאפייר, קצין בריטי, תרגם והגן על הכרוז. מה נלמד מזה? שהוא נדיב כלפי סולט. אבל הוא גם היה חייב לו טובה: סולט השאיל לו את מסמכיו (ראו בדיון). שבח יכול להיות כן ועדיין להיות מהול בהכרת תודה.
• מה כרוז כזה יכול להוכיח על אמונותיו של סולט? מעט מאוד. הוא נכתב כדי לאחד אנשים ברגע רע. בתוך שנה יכתוב סולט נגד נפוליאון, ושבועות אחר כך נגד הבורבונים. כל כרוז כזה מספר רק מה רצה סולט שחייליו ישמעו באותו יום.

נקודת החלטה

אתם המרשל סולט.

11 במרץ 1815, פריז

אתם שר המלחמה של לואי ה־18. לפני עשרה ימים נחת נפוליאון מאלבה עם כאלף איש, והגדודים שנשלחו לעצור אותו עוברים אליו. לפני שלושה ימים פרסמתם פקודת יום שקראה לו ״הרפתקן״. המלוכנים חושדים בכם בכל זאת, והיום איבדתם את משרתכם.

נפוליאון צועד על פריז, והמלך עומד לברוח. את הקיסר שירתם עשר שנים, ואת המלך פחות משנה.

מה אתם עושים?

• ללכת אחרי המלך לגלות ולהישאר נאמנים לו הייתם שומרים על שבועתכם ועל כבודכם עם הבורבונים, אבל הייתם צופים במאה הימים מגנט. אם נפוליאון היה מנצח, לא היה לכם צבא, משרה או עתיד בצרפת.
• לפרוש לאחוזתכם ולחכות הייתם נמנעים מלבחור, ואולי מעבירים את חודשי הסער בשקט. אבל השר שכינה את נפוליאון ״הרפתקן״ בפקודת היום היה כנראה חשוד בעיני שני הצדדים, ומרשל אוסטרליץ היה מחמיץ את ההזדמנות לפקד בשדה.
• להציע את חרבכם לנפוליאון נפוליאון, שזקוק לאנשים מנוסים, סולח על פקודת היום ממנה אתכם לראש המטה שלו ואחר כך לחבר לשכת הפרים. אתם במרכז המערכה של מאה הימים, ובתבוסה שלה.

מה קרה בפועל

להציע את חרבכם לנפוליאון

סולט עבר לנפוליאון, ועד מהרה פרסם כרוז חדש, מלא קללות נגד הבורבונים. נפוליאון מינה אותו לראש המטה שלו במאי ולחבר לשכת הפרים ביוני.

בגלות אמר נפוליאון שסולט ״לא בגד בלואי״, שלא ידע דבר על השיבה, ושימים אחדים חשב שהקיסר השתגע (או׳מירה, 1822). אויביו ראו בו אופורטוניסט, ״מחניף שפל לכל שלטון״ כלשון מילון נפוליאון. אבל רוב הצבא עבר כמוהו.

1815

ראש המטה בווטרלו

במאי 1815 קיבל סולט את התפקיד שמילא ברתייה במשך שנים: ראש המטה. הוא לא התאים לו. עבודת המטה במערכה הייתה איטית ולעתים מבולבלת, וסולט שותף לאשמה. בבוקר 18 ביוני, כך סופר מאוחר יותר, הזהיר את נפוליאון שלא לזלזל בוולינגטון, ודחק בו להחזיר חלק מ־33,000 האנשים של גרושי, שנשלחו אחרי הפרוסים. נפוליאון ענה, כך מספרים, שהקרב יהיה קל כמו ״לאכול ארוחת בוקר״. עד הערב הובס צבאו.

1815–1851

מגלות למרשל כללי

אחרי ווטרלו גורש סולט. הוא פרסם תזכיר להצדקת מעשיו ב־1815, חי יותר משלוש שנים בגלות בחבל הריין, וב־1819 שב הביתה. אחרי מהפכת 1830 תמך במלך החדש, לואי פיליפ, והמונרכיה של יולי מינתה אותו לשר המלחמה, ושלוש פעמים בין 1832 ל־1847 לראש הממשלה. ב־1838 נסע ללונדון כשליח צרפת להכתרת המלכה ויקטוריה, וההמונים הריעו לאויבו הוותיק של וולינגטון. הוא מת ב־26 בנובמבר 1851, בן 82, שישה ימים לפני ההפיכה של לואי־נפוליאון.

מה נשאר אחריו

• 26 בדצמבר 1805 חוזה פרסבורג: אוסטריה מאבדת את דלמטיה, שתיתן לסולט את תארו.
• 1809 הצבא הבריטי נמלט מקורוניה; באפריל נוחת וולסלי בפורטוגל עם צבא אחר, והמלחמה בחצי האי תימשך עוד חמש שנים.
• 6 באפריל 1814 נפוליאון מוותר על כס הקיסרות, ארבעה ימים לפני טולוז.
• 1815 ווטרלו סוגרת את מאה הימים, וסולט יוצא לגלות.
• 1831 לגיון הזרים הצרפתי נוסד כשסולט שר המלחמה.
• 1847 סולט מתמנה למרשל כללי של צרפת, תואר שחודש בשבילו; רק מעטים נשאו אותו לפניו.

עד כמה היה סולט טוב?

האם היה סולט מצביא גדול בעל אופי מפוקפק, או איש שהוכפש יותר מכפי שהגיע לו?

• ויליאם נאפייר (1828–1840), קצין והיסטוריון בריטי נאפייר לחם בחצי האי ושיבח את אויבו: באורטז ״הוכיח סולט שהוא מצביא קשוח ורב תושייה״, ובאלבוארה כישרונו היה ״עולה לאין שיעור״ על זה של ברספורד. אבל בהקדמה הוא מודה לסולט שהשאיל לו את מסמכיו. הערכה, אולי, אבל גם הכרת תודה: סולט סיפק את הצד הצרפתי של סיפורו.
• ז׳אק גרנייה (1999) והאנציקלופדיה בריטניקה (1911) גרנייה: גנרל טוב, קר רוח וחד עין, אבל אופיו לא עמד בכישרונו; ״מחניף שפל״ לכל שלטון, ואחד המרשלים שבזזו הכי הרבה בארצות שנכבשו, ובראשן ספרד. הבריטניקה של 1911 חדה יותר: אמרו עליו שהיה ״בעל אופי רק מול האויב״.
• פיטר היימן (1990) הביוגרפיה של היימן נקראת ״סולט: המרשל המושמץ של נפוליאון״. הכותרת היא הטיעון: שהמוניטין של סולט גרועים ממה שמגיע לו.

פסק הדין של נפוליאון עצמו, בסנט הלנה, היה שסולט שר מלחמה מצוין או ראש מטה, שמבין בארגון צבא יותר מבפיקוד עליון. שקלו את הראיות ושפטו בעצמכם: העלייה על הפראצן, פורטו, אלבוארה, אורטז, הציורים.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה התגייס סולט בן ה־16 לצבא ב־1785?

התשובה: גובי מסים התגוררו בבית משפחתו, והוא נתן לאמו את דמי הגיוס. נכון. לפי הביוגרפים, המשפחה פיגרה בתשלום המס, והוא התגייס ונתן את מטבעותיו לאמו.

שאלה לבדיקה

מה עשה הגייס הרביעי של סולט באוסטרליץ?

התשובה: עלה על רמת פראצן וחתך את צבא בעלות הברית לשניים. נכון. אחרי ההמתנה בערפל עלו דיוויזיות סן־הילר וונדאם, ואחר כך פנו דרומה ותקפו את האגף השמאלי מאחור.

שאלה לבדיקה

סגיר אומר שסולט ביקש עשר דקות, וטיבו אומר עשרים. מה המסקנה הטובה ביותר?

התשובה: אין לסמוך על אף אחד מהמספרים: שניהם כתבו עשרות שנים אחר כך, והעלייה עצמה ארכה יותר; רק רבע השעה משותף לשניהם. נכון. שאלו מי כתב, מתי, ומה היה יכול לדעת. מה שמספרים שני עדים בלתי תלויים, סביר יותר שאכן קרה.

שאלה לבדיקה

למה ציור של מוריו בפראדו עדיין נקרא ״של סולט״?

התשובה: כי סולט החזיק בו עשרות שנים אחרי שנלקח מספרד; הלובר קנה אותו במכירת האוסף ב־1852. נכון. שרשרת הבעלים, הפרובננס, נשארת בשם.

שאלה לבדיקה

מה הייתה התוכנית של סולט באלבוארה?

התשובה: התקפת הטעיה בגשר, והסבת רוב הצבא סביב הקצה הדרומי הפתוח. נכון. גודינו משך את העין בגשר, וז׳יראר והפרשים עלו על הגבעה הדרומית.

שאלה לבדיקה

באיזה תפקיד סולט מעולם לא כיהן?

התשובה: מלך פורטוגל. נכון. ״המלך ניקולא״ היה שמועה וצחוק של חיילים; הוא לא הוכתר ואין הוכחה שניסה.

מונחים

• מרשל האימפריה הדרגה הגבוהה ביותר בצבא נפוליאון. ב־19 במאי 1804 מינה נפוליאון את 18 המרשלים הראשונים, וסולט היה אחד מהם. מרשל פיקד על גייס או על צבא שלם.
• גייס צבא קטן ועצמאי, לרוב של 15,000 עד 30,000 איש, עם דיוויזיות רגלים ופרשים, תותחים ומטה משלו, בפיקוד מרשל או גנרל. הגייסות של נפוליאון צעדו בנפרד והתאחדו לקרב. הגייס של סולט היה הרביעי.
• רמת פראצן רמה רחבה ומתונה במוראביה (צ׳כיה של היום), בין ברנו לסלאבקוב (אוסטרליץ). פסגתה כ־324 מטרים, וכ־100 עד 130 מטרים מעל כפרי הגולדבך שלמרגלותיה. בצ׳כית היא נקראת פראצה.
• טור ושורה שתי דרכים לפרוס רגלים. טור צר ועמוק נע מהר, אבל מעטים בו יכולים לירות; שורה רחבה ורדודה יורה בכל הרובים. הצרפתים תקפו לעתים קרובות בטורים, והבריטים התגוננו בשורות.
• גרילה בספרדית ״מלחמה קטנה״: לוחמים ספרדים ופורטוגלים שארבו לשליחים ולנחשלים צרפתיים במקום לפגוש צבאות בקרב. המילה התקבלה באנגלית במלחמת חצי האי האיברי.
• מלחמת חצי האי האיברי המלחמה בספרד ובפורטוגל בשנים 1808–1814, בין צרפת לבין ספרדים, פורטוגלים ובריטים. הבריטים קוראים לה מלחמת חצי האי; הספרדים קוראים לה מלחמת העצמאות.
• פגיעה בהוד מלכות עבירה נגד כבודו של הריבון: בגידה, או קרוב לכך. נפוליאון שאל אם החוזר שהופץ בפורטוגל לטובת סולט היה פגיעה בהוד מלכות.
• ראש המטה הקצין שהופך את תוכניות המפקד להוראות כתובות ושולח אותן לגייסות. ראש המטה של נפוליאון היה המרשל ברתייה עד 1814; ב־1815 היה זה סולט.
• נושא רומח רכוב פרש חמוש ברומח ארוך. בגשם ובראות גרועה יכלו נושאי רומח לדהור בלי שייראו ולכרות רגלים שעוד לא התארגנו, כפי שקרה באלבוארה.
• מאה הימים התקופה שבין שובו של נפוליאון מאלבה לפריז (20 במרץ 1815) לשובו של לואי ה־18 (8 ביולי 1815), כ־110 ימים.
• המונרכיה של יולי משטרו של המלך לואי פיליפ בשנים 1830–1848, שהתחיל במהפכת יולי 1830. סולט היה בו שר המלחמה וראש הממשלה.
• מרשל כללי של צרפת דרגה מעל מרשל, שניתנה לאנשים מעטים בלבד, ובהם לדיגייר (1621), טירן (1660), וילאר (1733) וסאקס (1747); לואי פיליפ חידש אותה בשביל סולט ב־1847. לטירן יש באתר שיעור משלו.
• וולינגטון מצביא בריטי, שניצח את הצרפתים שוב ושוב במלחמת חצי האי האיברי.
• אוסטרליץ עמקים במוראביה, שבהם ניצח נפוליאון את צבא בעלות הברית.
• מוראביה אזור במרכז אירופה, שחלקו היום בצ׳כיה.
• נלסון מפקד ימי בריטי, שהכריע את העניין בטרפלגר.
• טרפלגר קרב ימי מול חוף ספרד, שבו ניצחה בריטניה.
• סגיר קצין שכתב זיכרונות, והיה בצוות המטה של נפוליאון.
• מסנה מרשל צרפתי ששירת תחת נפוליאון.
• דאבו מרשל צרפתי, שהגייס שלו הגיע לקרב אוסטרליץ בחלקים.
• לגראן מפקד דיוויזיה צרפתית בגייס של סולט.
• סן־הילר מפקד דיוויזיה צרפתית, שטיפסה מתוך הערפל אל הרכס.
• קורוניה עיר נמל בצפון ספרד, שאליה הגיע הצבא הבריטי של מור.
• נאפייר היסטוריון בריטי שכתב על מלחמת חצי האי האיברי.
• אנדרו רוברטס היסטוריון שמביא את השיחה בלה קאיו בנוסח שונה מעט.
• טירן מצביא צרפתי, שקדם לסולט בתואר מרשל כללי של צרפת.
• לואי פיליפ המלך שעלה לשלטון אחרי מהפכת 1830, ושבו תמך סולט.
• הבורבונים שושלת מלכים צרפתית, שחזרה לשלטון אחרי נפוליאון.
• אנגולם דוכס מבית בורבון, שישב במטה בעלות הברית בדרום צרפת.
• אלבה אי ליד חופי איטליה, שממנו חזר נפוליאון לצרפת.
• לה קאיו מטה נפוליאון בבוקר הקרב בווטרלו.
• הפירנאים שרשרת הרים בין צרפת לספרד.
• הדורו נהר בצפון פורטוגל, ליד העיר פורטו.
• ליסבון עיר הבירה של פורטוגל, בדרומה של המדינה.
• סביליה עיר בדרום ספרד, שנפלה לצרפתים ב־1810.

מקורות

• William F. P. Napier, History of the War in the Peninsula and in the South of France from the Year 1807 to the Year 1814, vol. 1 (London: Thomas & William Boone, 1828), book 4: Corunna.
• Napier, History of the War in the Peninsula, vol. 2 (London: Boone, 1829): Oporto and the d’Argenton conspiracy.
• Napier, History of the War in the Peninsula, vol. 3 (London: Boone, 1831), book 12, chapters 6–7: Albuera.
• Napier, History of the War in the Peninsula, vol. 6 (London: Boone, 1840), book 21 (the Pyrenees, with Soult’s order of the day of 23 July 1813) and book 24, chapters 2–3 (Orthez; Soult’s proclamation of March 1814).
• Philippe de Ségur, An Aide-de-Camp of Napoleon: Memoirs of General Count de Ségur, 1800–1812, trans. H. A. Patchett-Martin (New York: D. Appleton, 1895), p. 249.
• Paul Thiébault, The Memoirs of Baron Thiébault, trans. and condensed by Arthur John Butler, 2 vols (London: Smith, Elder, 1896), vol. 2, p. 153.
• Barry E. O’Meara, Napoleon in Exile; or, A Voice from St. Helena, 2 vols (London: Simpkin and Marshall, 1822), vol. 1.
• The Creevey Papers, ed. Sir Herbert Maxwell (London: John Murray, 1903): Thomas Creevey’s account of Wellington after Waterloo.
• 30th Bulletin of the Grande Armée, Austerlitz, 3 December 1805 (the official French account of the battle).
• Charles Oman, A History of the Peninsular War, vol. 4 (Oxford: Clarendon Press, 1911): Albuera and its strengths (appendix).
• Charles Esdaile, The Peninsular War: A New History (London: Allen Lane, 2002).
• David G. Chandler, The Campaigns of Napoleon (New York: Macmillan, 1966).
• Christopher Duffy, Austerlitz 1805 (London: Leo Cooper, 1977).
• Robert Goetz, 1805: Austerlitz, Napoleon and the Destruction of the Third Coalition (London: Greenhill Books, 2005).
• Andrew Roberts, Napoleon: A Life (New York: Viking, 2014).
• Peter Hayman, Soult: Napoleon’s Maligned Marshal (London: Arms and Armour Press, 1990).
• Jacques Garnier, “Soult”, in Jean Tulard (ed.), Dictionnaire Napoléon (Paris: Fayard, 1999); online at napoleon.org.
• “Soult, Nicolas Jean de Dieu”, Encyclopaedia Britannica, 11th edition, vol. 25 (1911).

קרדיט תמונות

• פרנסואה ז׳ראר, הקרב באוסטרליץ, 2 בדצמבר 1805, 1810. ארמון ורסאי · Public domain · דף המקור
• ג׳ורג׳ פיטר אלכסנדר הילי, המרשל סולט, דוכס דלמטיה, 1840. אפסלי האוס, לונדון (אוסף וולינגטון, אינגליש הריטג׳) · Public domain · דף המקור
• גל השלום (מוהילה מירו), פראצה, צ׳כיה. אדריכל: יוזף פנטה, 1910–1912. צילום: פודלק (מרצין שלה), 2008 · Pudelek (Marcin Szala) · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• סר תומאס לורנס, ארתור וולסלי, דוכס וולינגטון הראשון, 1814–1815. האוסף המלכותי · Public domain · דף המקור
• ברטולומה אסטבן מוריו, ההתעברות ללא חטא של הוונרבלס (״של סולט״), בערך 1678. מוזיאון הפראדו, מדריד · Public domain · דף המקור
• אנדרטה בלאס בטריאס, שדה הקרב של אלבוארה, ספרד, הוקמה ב־1978. צילום: אלטה פליסה, 2018 · Alta Falisa · CC BY-SA 4.0 · דף המקור