סוקרטס: המשפט שהרג פילוסוף

איש שלא השאיר כתב

אתונה, 399 לפנה״ס

באתונה של שנת 399 לפנה״ס עומד לדין איש זקן בשם סוקרטס. הוא בן כשבעים, בנו של פסל, ומעולם לא כתב ספר.

כמה מאות אזרחים יושבים כמושבעים. עד סוף היום עליהם להחליט אם הוא אשם, ואם כן, איזה עונש מגיע לו.

סוקרטס לא השאיר אף שורה כתובה משלו. ובכל זאת, יותר מ־2,400 שנה אחריו, אנחנו מכירים אותו. למה נשפט? ומה הייתם עושים במקומו?

הרקע

בנו של פסל, ובנה של מיילדת

סוקרטס נולד באתונה בערך בשנת 469 לפנה״ס. אביו, סופרוניסקוס, היה פסל. אמו, פאיינרטה, הייתה מיילדת.

את הפרטים האלה מביא דיוגנס לארטיוס, סופר שכתב כמה מאות שנים אחרי סוקרטס. לדבריו, את מקצוע האם אפשר למצוא גם ב״תיאיטטוס״ של אפלטון.

החיים

חייל, בעל ואב

סוקרטס שירת כחייל כבד בצבא אתונה, כלומר כחייל רגלים חמוש בכבדות, במלחמה הארוכה נגד ספרטה. לפי דיוגנס הוא לחם בפוטידיאה, בדליון ובאמפיפוליס. המקורות המודרניים מתארים את המסעות האלה בין השנים 432 ל־422 לפנה״ס בערך. בדליון, כך מספר דיוגנס, הוא הציל את חייו של קסנופון, שנפל מסוסו.

אשתו הראשונה הייתה קסנתיפה, ונולד להם בן בשם למפרוקלס.

השאלה

הבעיה הסוקרטית

סוקרטס לא השאיר כתב משלו. מה שאנחנו יודעים עליו מגיע ממקורות שנכתבו בידי אנשים שהכירו אותו, או שהתנגדו לו. אפלטון כתב דיאלוגים שבהם סוקרטס הוא בדרך כלל הדובר הראשי. קסנופון, חייל וסופר, כתב עליו ב״זיכרונות סוקרטס״ וב״התנצלות״. אריסטופאנס, המחזאי הקומי, הציג אותו על הבמה בקומדיה ״העננים״ ב־423 לפנה״ס.

ההיסטוריונים קוראים לקושי הזה הבעיה הסוקרטית: כשכמה כותבים מתארים את אותו אדם, כל אחד למטרה משלו, איך מוצאים את האדם עצמו?

האורקל והשאלות

דלפי

תשובה מן האורקל

לפי אפלטון, כירפון, חברו של סוקרטס, שאל את האורקל של אפולון בדלפי שאלה אחת: האם יש אדם חכם יותר מסוקרטס? התשובה שחזרה מדלפי הייתה: לא היה אדם חכם יותר.

סוקרטס נדהם. הוא ידע שאינו חכם, ולכן ניסה להבין מה הכוונה. הוא הלך אל אנשים שנחשבו לחכמים, כדי לבדוק אם הם באמת יודעים את מה שהם טוענים.

מקור: התשובה מדלפי, כפי שמספר אפלטון

והנביאה הפיתית ענתה שלא היה איש חכם ממנו.

כירפון עצמו מת, אבל אחיו, שנמצא בבית המשפט, יאשר את אמיתות הסיפור.

זהו הנאום שסוקרטס נושא בבית המשפט, כפי שאפלטון כתב אותו אחרי המשפט. סוקרטס מביא את התשובה מדלפי כדי להסביר למושבעים מדוע הוא עושה את מה שהוא עושה.

• מי מספר את הסיפור, ומתי הוא נכתב? סוקרטס עצמו, בנאום שאפלטון כתב אחרי המשפט. זה לא תמלול של בית המשפט, אלא הגרסה של אפלטון לדברים שנאמרו.
• למה סוקרטס מזכיר עד שנמצא בבית המשפט? כדי שאפשר יהיה לבדוק את הסיפור. עד שאפשר לשאול הוא קשה יותר לפטור כהמצאה.
• מה הסיפור נותן לסוקרטס? דמות של אדם שלא טוען לחוכמה, ושהאל שלח אותו למשימה: לחקור את האחרים. כך החקירה שלו נראית כחובה, ולא כהתנשאות.

החקירה

שאלות בשוק

סוקרטס הלך אל אנשים בעלי מוניטין: פוליטיקאים, משוררים ובעלי מלאכה. הוא שאל אותם מה הם יודעים, והראה להם, לפעמים, שהם לא יודעים את מה שחשבו שהם יודעים. אפלטון מתאר את זה בהתנצלות (21ב עד 22ה), וכך סוקרטס מסביר את עצמו בפני המושבעים. האנשים שנחקרו לא אהבו את זה.

הוא טען גם שיש לו סימן פנימי, שאותו קרא הדאימוניון, והזהיר אותו מפני דברים מסוימים. הדרך שבה שאל, צעד אחר צעד, נקראת היום השיטה הסוקרטית. השם מאוחר, והשיטה נראית בעיקר בדיאלוגים של אפלטון.

רוב השיחות האלה נערכו במקומות ציבוריים, והאגורה, השוק והכיכר המרכזית של העיר, הייתה אחד המקומות המרכזיים לכך.

הקומדיה

סוקרטס על הבמה

ב־423 לפנה״ס העלה אריסטופאנס את הקומדיה ״העננים״. הסוקרטס שלו הוא דמות לעג: הוא תלוי בסל באוויר כדי לחקור את השמים, ומלמד צעירים לנצח בכל ויכוח, גם כשהם טועים.

הקומדיה נועדה להצחיק. איננו יודעים אם מישהו לקח את הבדיחה ברצינות. אבל ההצגה מראה שסוקרטס כבר היה מפורסם, וכבר היה למטרה ללעג, עשרים וארבע שנים לפני המשפט.

מלחמה, אסיפה ושלושים שליטים

הרקע

אתונה במלחמה

המלחמה הפלופונסית, בין אתונה לספרטה, נמשכה מ־431 עד 404 לפנה״ס. אתונה הפסידה בה, והעיר שיצאה ממנה הייתה מפולגת ומותשת.

ככל שהמלחמה התארכה, הפוליטיקה נעשתה קשה יותר. מבקרים מאוחרים קשרו את סוקרטס לשני אנשים שהזיקו לאתונה: אלקיביאדס, המפקד המבריק שעבר לספרטה, וקריטיאס, שעתיד להנהיג את שלושים הטיראנים.

נקודת החלטה

אתם סוקרטס, חבר בועדת הנשיאות של שבטכם, הוועדה שמנהלת את הישיבה של האסיפה.

אתונה, 406 לפנה״ס, אחרי קרב ארגינוסאי

אתונה ניצחה בקרב ימי ליד איי ארגינוסאי. אבל אחרי הניצחון סערה מנעה את חילוץ אנשים שנפלו למים, ורבים מהם טבעו. האסיפה זועמת, והקריאה לשפוט את כל הגנרלים בבת אחת הולכת וגוברת.

ההצעה שלפניכם תשפוט אותם יחד, בהצבעה אחת, היום. לדעתכם היא נוגדת את החוק. ההמון רוצה אותה, ואתם יושבים בוועדה שצריכה להעמיד אותה להצבעה.

מה אתם עושים?

• מעמידים את ההצעה להצבעה, כפי שהאסיפה דורשת. כנראה כל הגנרלים ייכללו בהצבעה אחת, וההצעה הבלתי חוקית תעבור בלי שאיש יתנגד. אתם תהיו יד אחת מני רבות, ובסיכון אישי קטן.
• מסרבים להעמיד את ההצעה להצבעה, ואומרים שתפעלו רק לפי החוק. כנראה תיענשו, ותתמודדו עם זעם ההמון ואולי עם תביעה. אבל ייתכן שההצבעה הבלתי חוקית תיעצר, ושהגנרלים ייבחנו אחד אחד.
• מבקשים לדחות את ההצבעה, כדי שהמועצה תמצא דרך חוקית קדימה. כנראה הדחייה תרגיע את הרוחות לזמן מה. אבל האסיפה עלולה פשוט לדחות את הבקשה ולהצביע בכל זאת.

מה קרה בפועל

מסרבים להעמיד את ההצעה להצבעה, ואומרים שתפעלו רק לפי החוק.

סוקרטס היה היחיד מחברי הוועדה שסירב להעמיד את ההצעה להצבעה. קסנופון, ב״ההלניקה״ (ספר א׳, פרק ז׳), כותב שהנשיאים נבהלו והסכימו להעמיד את השאלה להצבעה, ״כולם חוץ מסוקרטס בן סופרוניסקוס״. לדבריו, סוקרטס אמר שבשום מקרה לא יפעל אלא לפי החוק.

אפלטון, בהתנצלות, מוסיף שהשבט של סוקרטס, אנטיוכיס, ישב בנשיאות במשפט הגנרלים. שני המקורות מסכימים על העיקר.

למה סירב? קסנופון מציג את הסירוב כעניין של חוק. אפלטון מזכיר רק שהשבט שלו ישב בנשיאות. אין בידינו תיעוד של מה חשבו שאר חברי הוועדה, ואיננו יודעים כמה מהם פחדו, ומה בדיוק עלול היה לקרות להם.

השלושים

משטר של מיעוט

שנתיים אחרי ארגינוסאי ניצחה ספרטה את אתונה, והעיר נכנעה. בשנת 404 לפנה״ס נכפה עליה משטר של מיעוט, בתמיכה ספרטנית. המתנגדים לו קראו לו שלושים הטיראנים, והוא הוציא להורג יריבים רבים. בין מנהיגיו היה קריטיאס.

נקודת החלטה

אתם סוקרטס, אחד מחמישה אזרחים שהשלושים קראו לפניהם.

אתונה, בערך 404 לפנה״ס, בבניין העגול שבו מתכנסים השלושים

השלושים זימנו אתכם ואת ארבעה אחרים, וביקשו מכם לנסוע לסלמיס, האי הסמוך לאתונה, ולהביא משם את ליאון. הם רוצים להוציא אותו להורג.

זוהי פקודה ישירה, ואין הרבה מקום להתווכח עם השלושים.

מה אתם עושים?

• בורחים מאתונה לפני שיגיעו אליכם. כנראה תינצלו, אבל תעזבו את המשפחה והחברים, ותחיו בגלות.
• הולכים הביתה ומסרבים להשתתף, בלי לעזוב את העיר. כנראה תסכנו את עצמכם, כי הסירוב עלול להיתפס כמרד. אבל לא תשתתפו בהוצאה להורג.
• הולכים אל ליאון ומזהירים אותו, כדי שיספיק לברוח. כנראה ליאון יברח, אבל אתם תהיו חשודים. אם השלושים יגלו מה עשיתם, תשלמו על כך מחיר כבד.

מה קרה בפועל

הולכים הביתה ומסרבים להשתתף, בלי לעזוב את העיר.

ארבעת האחרים הלכו לסלמיס והביאו את ליאון. סוקרטס חזר הביתה בשקט. אפלטון מביא את דבריו בהתנצלות: ״כשיצאנו מן הרוטונדה, ארבעת האחרים הלכו לסלמיס והביאו את ליאון, ואני הלכתי הביתה בשקט״.

אפלטון מציג כאן עובדה, לא טיעון: סוקרטס הלך הביתה. המקורות לא אומרים מה הוא צפה, וכמה סכנה הוא חשב שהוא נמצא בה. ההיסטוריונים חלוקים בשאלה כמה היה חשוף. מה שברור הוא שמשטר השלושים קרס בתוך שנה.

אחרי

שיבת הדמוקרטיה

בשנת 403 לפנה״ס נפל משטר השלושים, וחזרה הדמוקרטיה לאתונה. לפי מקורות מודרניים, האסיפה שחזרה הכריזה על חנינה לרוב מתומכיו של המשטר הקודם, אבל את האכזרים ביותר מהם החריגה.

ארבע שנים אחרי כן נשפט סוקרטס, תחת אותה דמוקרטיה שחנינה לרבים מאנשי השלושים. העובדה הזאת חשובה, ושוב נחזור אליה בדיון בסוף השיעור.

המשפט, 399 לפנה״ס

האישום

מה מואשם סוקרטס?

ההאשמה נוסחה במסמך קצר, והתובע מלטוס נשבע עליו. דיוגנס לארטיוס מביא את נוסחו. האשמה ראשונה היא כפירה באלים של העיר, עבירה רחבה באתונה, שאפשר לפרש בדרכים רבות. השנייה, השחתת הנוער, לא מוגדרת בטקסט.

מקור: כתב האישום, כפי שמביא דיוגנס לארטיוס

כתב האישום והתצהיר הזה נשבע על ידי מלטוס, בנו של מלטוס מפיטוס, נגד סוקרטס, בנו של סופרוניסקוס מאלופקה. סוקרטס אשם בכך שאינו מכיר באלים שהעיר מכירה בהם, ובכך שהוא מכניס אלים חדשים. הוא גם אשם בהשחתת הנוער. העונש שנדרש: מוות.

דיוגנס כותב כמה מאות שנים אחרי המשפט, ואינו אומר מהיכן לקח את הנוסח. קראו אותו כנוסח שההאשמה נמסרה בו בדורות מאוחרים, ולא כתמליל של בית המשפט.

• מי הוא מלטוס, לפי הטקסט ולפי אפלטון? הטקסט נותן את שם אביו ואת העיר שלו. אפלטון, בהתנצלות, מספר שמלטוס מציג את המשוררים (23ה).
• מה חסר בכתב האישום? מעשה מסוים. אין בו תאריך, אין בו עד ואין מעשה שאפשר לבדוק. ההאשמה עוסקת באמונה ובהשפעה.
• למה הכוונה ב״השחתת הנוער״? הטקסט לא אומר. האשמה כה כללית יכולה לכסות דברים רבים, וזו הסיבה שהיא חשובה לדיון שבסוף השיעור.

המושבעים

בית משפט של אזרחים

במשפטים של אתונה לא ישבו שופטים מקצועיים כמו היום. ההכרעה הייתה בידי המושבעים: גוף גדול של כמה מאות אזרחים, שנבחרו בהגרלה. הם שמעו את הצדדים, והצביעו.

כל מושבע קיבל שני דיסקים מברונזה, אחד עם ציר מלא ואחד עם ציר חלול, שנראים דומים מבחוץ. הוא הכניס לכלי ההצבעה דיסק אחד, כך שאיש מבחוץ לא יוכל לדעת איזה דיסק בחר. המקורות שבדקנו אינם מסכימים איזה מהם סימן הרשעה. הדיסקים בתמונה מתוארכים לסביבות 300 לפנה״ס, כמאה שנה אחרי המשפט.

הזמן

הזמן נמדד במים

הנאומים בבתי המשפט של אתונה נמדדו בשעון מים, קלפסידרה: כלי שהמים בו זורמים בקצב קבוע. כשהמים נגמרו, הדובר נאלץ לסיים. מקורות מאוחרים מתארים זאת כנוהג רגיל באתונה. איננו יודעים אם הופעל במשפט של סוקרטס.

סוקרטס אומר שאילו היה בחוק של אתונה, כמו בערים אחרות, שתיק שבו מוכרע חיי אדם לא יוכרע ביום אחד, הוא היה משכנע את המושבעים. אבל עכשיו, לדבריו, הזמן קצר מדי (37א–ב).

ההרשעה

ההצבעה הראשונה

המושבעים הצביעו על האשמה. המקורות שבדקנו אינם מסכימים על המספר המדויק, ולכן איננו מדפיסים מספר. סוקרטס עצמו נותן רמז: ״אילו שלושים קולות היו עוברים לצד השני, הייתי מזוכה״ (36א). כלומר, ההרשעה נפסקה ברוב צר.

נקודת החלטה

אתם סוקרטס, שנמצאתם אשם. עכשיו צריך לקבוע עונש.

אתונה, 399 לפנה״ס, אחרי ההרשעה

התובעים ביקשו מוות. החוק מאפשר לנאשם להציע עונש חלופי, והמושבעים יבחרו בין ההצעות. הדיון עובר עכשיו לעונש, ואתם צריכים להחליט מה תציעו.

האנשים שמכירים אתכם הטוב ביותר נמצאים בקהל, וממתינים לתשובה שלכם.

איזה עונש אתם מציעים?

• גלות: לעזוב את אתונה ולא לשוב. כנראה המושבעים יתלבטו אם זה עונש מספיק. אתם תחיו, ותוכלו להמשיך ללמד במקום אחר, אבל לא באתונה.
• קנס כספי שתוכלו לשלם, בערבות של חברים. כנראה המושבעים ישקלו קנס מול מוות, וסכום שאפשר לשלם עשוי לשנות כמה קולות. אבל קנס מודה, במידה מסוימת, באשמה, והתובעים עלולים לראות בו חולשה.
• ארוחות חינם בפריטניאון, כמי שעשה טוב לעיר. כנראה המושבעים יראו בכך לעג לבית המשפט, וכמה מהם יחליטו להצביע למוות. ההצעה לא תשכנע את מי שמקשיב.
• לא מציעים עונש משלכם, ומשאירים את ההחלטה למושבעים. כנראה המושבעים יבחרו בין המוות שביקשו התובעים לבין אי־הצעה, וסביר שייבחר המוות.

מה קרה בפועל

ארוחות חינם בפריטניאון, כמי שעשה טוב לעיר.

סוקרטס הציע קודם כול ארוחות חינם בפריטניאון, המקום שבו העיר הזינה את אורחיה המכובדים: ״אין עונש הולם יותר מארוחה בפריטניאון, אנשי אתונה״ (36ד).

אחר כך, לפי אפלטון, חברים שלו, ביניהם אפלטון וקריטון, ביקשו ממנו לנקוב בסכום של שלושים מנים, והם יהיו הערבים לתשלום (38ב). המושבעים הצביעו על העונש ובחרו במוות. דיוגנס לארטיוס מספר שגזירת המוות זכתה לשמונים קולות נוספים, ואינו נותן סך כולל.

למה ארוחות? אפלטון מציג את ההצעה הראשונה כשכר הולם: מי שעשה טוב לעיר ראוי שהעיר תזין אותו. קוראים רבים ראו בכך גאווה או אירוניה, והטקסט לא מכריע איזו מהן הייתה הכוונה.

הסכום של שלושים מנים הוצע על ידי חבריו, שהתחייבו להיות ערביו. קסנופון מספר על אותו משפט סיפור אחר: סוקרטס לא הציע דבר, כי הצעת עונש נגדית, לדבריו, ״דומה להודאה באשמה״. לפנינו שתי גרסאות, ועלינו לבחור איזו קרובה יותר למה שקרה.

הכלא והגביע

הכלא

מחכים לספינה

סוקרטס נכלא, אבל לא הוצא להורג מיד. לפי אפלטון ב״פיידון״, בתקופה הקדושה אסור לעיר לטמא את עצמה בהוצאות להורג. התקופה הזאת התחילה כשספינה קדושה יצאה לדלוס, האי שבו נולד אפולון. עד שהספינה תחזור לא מוציאים אף אחד להורג, ולכן סוקרטס שוהה בכלא זמן רב.

קריטון, ידידו הוותיק, מבקר אותו בכלא ואומר שהספינה כנראה תגיע באותו יום. סוקרטס לא חושב שתגיע לפני המחרת.

נקודת החלטה

אתם סוקרטס, בכלא, ממתינים לביצוע פסק הדין.

הכלא באתונה, 399 לפנה״ס

קריטון, חברכם מזה שנים רבות, בא אליכם עם תוכנית. בורחים מהכלא ועוברים לתסליה, שם יש לו חברים שיקבלו אתכם ויגנו עליכם. לדבריו, יש אנשים שיוציאו אתכם מהכלא בתשלום לא גדול.

הבריחה תשאיר את פסק הדין על כנו, ותעמיד את חבריכם בסיכון. מה אתם עושים?

האם בורחים עם קריטון?

• בורחים עם קריטון לתסליה. כנראה תחיו, ותוכלו להמשיך לחשוב ולשאול במקום אחר. אבל תעזבו את אתונה ואת חוקיה, וקריטון וחבריכם עלולים לשלם על כך.
• נשארים בכלא ומקבלים את פסק הדין. כנראה ההוצאה להורג תתבצע בקרוב. תמותו בלי לברוח, לפי ההבנה שלכם את החוק, וחבריכם יצטרכו לחיות עם ההחלטה.
• מבקשים מהעיר לאשר גלות במקום ההוצאה להורג. כנראה אין דרך חוקית לשנות את פסק הדין בשלב הזה, ובקשה כזו תידחה כנראה. היא גם עלולה לשים את חבריכם בסיכון.

מה קרה בפועל

נשארים בכלא ומקבלים את פסק הדין.

סוקרטס סירב לברוח. בדיאלוג ״קריטון״ אפלטון מביא את נימוקיו בנאום שבו סוקרטס מדמיין שחוקי אתונה מדברים אליו. הנאום הזה מצוטט בשלב הבא.

בדיאלוג, קריטון מפציר בו בכל כוחו. סוקרטס עונה לו בטיעון, לא בתחושה: אסור לעשות עוול, וגם לא כתגובה לעוול שנעשה לך. התשובה הזאת היא לב הדיאלוג.

מקור: החוקים מדברים

שקול, סוקרטס, אם זה נכון, שבמעשה שאתה עומד לעשות אתה הולך לפגוע בנו.

בדיאלוג, סוקרטס מדמיין שחוקי אתונה מדברים אליו. הם מזכירים שגידלו אותו, ושחי בעיר ונהנה מחוקיה, כלומר הסכים לציית להם. אפלטון כתב את הדיאלוג שנים אחרי המשפט.

• מי מדבר כאן? לא סוקרטס ולא קריטון. סוקרטס מדמיין שהחוקים מדברים. זה תרגיל ספרותי: הטיעון מונח בפי חוקי העיר, ולא רק בפי אדם אחד.
• מה הטיעון של החוקים צריך כדי לעמוד? שסוקרטס חייב לעיר ציות, כי היא גידלה אותו, ושבשהייתו בעיר קיבל על עצמו את כלליה. אפשר לקבל את שתי ההנחות, ואפשר להטיל בהן ספק.

היום האחרון

הגביע

ביום האחרון, לפי אפלטון ב״פיידון״, האחד־עשר, הממונים על הכלא, מסירים את השרשראות ממנו ומורים שימות באותו יום. במילותיו של התרגום שבידינו: ״מורידים את שרשרותיו, ונותנים הוראה שימות היום״ (פיידון 116א).

הגביע מובא, וסוקרטס שותה. אפלטון מתאר את הרגע: ״ואז הרים את הכוס אל שפתיו, ובנכונות רבה ובעליזות שתה את הרעל״ (פיידון 117ב–118א). בקטעים האלה אפלטון לא מזהה את הצמח. בדרך כלל מזהים את הרעל עם הרוש, הצמח שבתמונה.

דבריו האחרונים נוגעים בחוב: ״קריטון, אני חייב תרנגול לאסקלפיוס; זכור לשלם את החוב?״ (פיידון 118א).

שני סוקרטסים

השוואה

שני סיפורים על אותו אדם

אפלטון וקסנופון כתבו על המשפט, ואין לנו תיעוד רשמי שאפשר לבדוק את דבריהם מולו. שניהם הכירו את סוקרטס, ואין הם מסכימים בכל דבר. לכל אחד מהם הייתה סיבה משלו להציג את הסוקרטס שבחר.

מקור: ההתנצלות של קסנופון

הוא לא יציע עונש נגדי בעצמו, ולא ייתן לחבריו להציע בשמו.

לבחור במוות במקום להתחנן בדרך של עבד על רשות לחיות עוד מעט.

קסנופון הכיר את סוקרטס וכתב עליו כמה פעמים. ההתנצלות שלו קצרה בהרבה מזו של אפלטון, והסוקרטס שבה מעשי יותר. הנוסח האנגלי שקראנו אינו כולל מספרי סעיפים, ולכן הוא מצוטט בלי מספרים.

• איזה עונש חלופי מציע סוקרטס של קסנופון? שום דבר. הוא קורא להצעת עונש נגדי ״כמו הודאה באשמה״, ולכן אינו מציע כלום. זו ההשוואה הישירה לאפלטון, שמציע ארוחות ואחר כך שלושים מנים.
• איזה סוקרטס הייתם סומכים עליו יותר, ולמה? אף אחד מהם לבדו. שני הכותבים הכירו אותו, ולשניהם הייתה סיבה להציג אותו באור מסוים. השוו ביניהם, ושימו לב איפה הם חלוקים.

מיתוס

סוקרטס אמר: ״אני יודע שאני לא יודע כלום״. זה המוטו שלו.

האמת

זה לא ציטוט מאפלטון. בהתנצלות (21ד) סוקרטס אומר שאינו יודע, ואינו חושב שהוא יודע. זו טענה על גבולות הידע שלו, לא סיסמה של בערות.

הראיות

אפלטון, ההתנצלות, 21ד (תרגום ג׳ווט): ״אינני יודע, ואיני חושב שאני יודע״.

מיתוס

סוקרטס בחר במוות למען הפילוסופיה, במילים שלו.

האמת

אין בטקסטים שקראנו משפט שבו הוא אומר זאת. קסנופון מביא את סוקרטס אומר שהוא מעדיף מוות על פני התחננות לעוד קצת חיים. זו טענה על כבוד אישי, לא על פילוסופיה.

הראיות

קסנופון, ההתנצלות: ״לבחור במוות במקום להתחנן בדרך של עבד על רשות לחיות עוד מעט״. הביטוי ״למען הפילוסופיה״ לא מופיע בקטע שקראנו.

סוקרטס

פילוסוף אתונאי שלא השאיר כתב, ושמושבעיו הרשיעו אותו ב־399 לפנה״ס.

• נולד: בערך 469 לפנה״ס, אתונה
• נפטר: 399 לפנה״ס, אתונה, בכלא, שתה רעל, כפי שמספר אפלטון.
• ניצחונות: סירב להעמיד הצבעה בלתי חוקית (406 לפנה״ס); לא הביא את ליאון, והלך הביתה (404 לפנה״ס)
• כישלונות: את משפטו, ואת חייו

השעה לצאת הגיעה, ואנחנו הולכים לדרכנו: אני למות, ואתם לחיות. איזה מאתנו הולך לטוב יותר, רק האל יודע.

מה בא אחרי

• 432–422 לפנה״ס שירות צבאי בפוטידיאה, בדליון ובאמפיפוליס, לפי דיוגנס לארטיוס. התאריכים הם בערך, לפי המקורות המודרניים.
• 423 לפנה״ס אריסטופאנס מעלה את ״העננים״, וסוקרטס הופך לדמות לעג על הבמה.
• 406 לפנה״ס ארגינוסאי: סוקרטס מסרב להעמיד להצבעה את ההצעה הבלתי חוקית נגד הגנרלים.
• 404 לפנה״ס נכפה משטר השלושים. סוקרטס אינו מביא את ליאון, והולך הביתה.
• 403 לפנה״ס משטר השלושים נופל, הדמוקרטיה חוזרת, וחנינה ניתנת לרוב תומכיו.
• 399 לפנה״ס המשפט: ההרשעה, ההצעה לארוחות, הקנס של שלושים מנים, ופסק המוות.
• 399 לפנה״ס, אחרי הדחייה סוקרטס מסרב לברוח עם קריטון, ושותה את הרעל בכלא.
• אחרי 399 לפנה״ס אפלטון, שהיה בין הערבים לקנס, כותב את הדיאלוגים שלו ומקים בית ספר באתונה, שייקרא האקדמיה.

למה נידון?

השאלה

למה דווקא הוא?

עכשיו אתם יודעים מה קרה: אשמה, הצעה לקנס שנדחתה, ופסק מוות. נשארה השאלה שההיסטוריונים מתווכחים עליה יותר מאלפיים שנה: למה דווקא הוא?

המקורות מציעים כמה תשובות. האחת היא פוליטיקה. השנייה היא דת. והשלישית היא מה שסוקרטס עשה בשיחותיו, ומה שאמר על העיר ועל הדמוקרטיה.

שלוש קריאות של המשפט

האם נשפט על פוליטיקה, על דת, או על השאלות שלו?

• דת: ההאשמות נגעו לאלים ולנוער תומאס ברייקהאוס וניקולס סמית׳ (1989) טוענים שההאשמות היו דתיות: כפירה והשחתת הנוער. לדעתם ההגנה של סוקרטס הייתה כנה.
• פוליטיקה: סוקרטס והשנים המסוכנות של אתונה איזידור פ. סטון, ב״משפט סוקרטס״ (1988), קורא את המשפט כפוליטי, ומקשר את סוקרטס לקריטיאס ולאלקיביאדס. מיילס ברניאט, במאמר ״Cracking the Socrates Case״ (1988), מבקר את השימוש של סטון במקורות.
• הראיות אינן מכריעות מוגנס הרמן הנסן (1995) טוען שאין בראיות דרך להכריע את השאלה. לדעתו גורמים פוליטיים יכלו לשחק תפקיד, אבל הוא אינו שותף לעמדה העוינת של סטון כלפי סוקרטס.

האם המושבעים הענישו את מה שסוקרטס לימד, את מי שנראה איתו, או את מה שאמר על העיר ועל הדמוקרטיה? וכמה מזה היה חשוב באותה שנה, כשהעיר עוד הייתה פצועה מהמלחמה ומשלטון השלושים?

שאלה לבדיקה

מה ענה האורקל בדלפי, כשנשאל אם יש אדם חכם יותר מסוקרטס?

התשובה: לא היה איש חכם ממנו.. נכון. זו התשובה שאפלטון מביא (21א), והחקירה של סוקרטס מתחילה ממנה.

שאלה לבדיקה

מה עשה סוקרטס בוועדת הנשיאות ב־406 לפנה״ס, כשהאסיפה דרשה להצביע על הגנרלים יחד?

התשובה: הוא סירב להעמיד את ההצעה, כי היא נוגדת את החוק.. נכון. זה מה שקסנופון מדווח, וסוקרטס אמר שפועל רק לפי החוק.

שאלה לבדיקה

מה עשה סוקרטס כששלושים הטיראנים ביקשו ממנו להביא את ליאון מסלמיס?

התשובה: הוא הלך הביתה, ולא השתתף בפקודה.. נכון. זה התיאור של אפלטון: סירוב שקט, בלי מעשה גלוי.

שאלה לבדיקה

איזה עונש הציע סוקרטס תחילה, לפי אפלטון, אחרי ההרשעה?

התשובה: ארוחות חינם בפריטניאון.. נכון. זו ההצעה הראשונה, לפי אפלטון (36ד). אחריה באה ההצעה לשלושים מנים, שחבריו ביקשו ממנו לנקוב בה.

שאלה לבדיקה

מדוע, לפי הדיאלוג ״קריטון״, סוקרטס מסרב לברוח?

התשובה: כי אסור לעשות עוול, וגם לא כתגובה לעוול.. נכון. זה הטיעון המרכזי של הדיאלוג, והוא מובא בנאום החוקים.

שאלה לבדיקה

למה קשה לשחזר את סוקרטס ההיסטורי?

התשובה: כי המקורות נכתבו בידי חברים ואויבים.. נכון. מי שכתב עליו הכיר אותו או התנגד לו, וכל אחד כתב למטרה משלו. זו הבעיה הסוקרטית, שהוסברה בתחילת השיעור.

מונחים

• האגורה השוק והכיכר הציבורית במרכז אתונה, מקום המסחר, הפוליטיקה והשיחה. רבים מחילופי הדברים של סוקרטס התקיימו במקומות ציבוריים כמו זה.
• רוש צמח רעיל ממשפחת הסוככיים (Conium maculatum). הוא מזוהה בדרך כלל עם הרעל ששתה סוקרטס, אבל אפלטון לא מציין את שם הצמח בקטעים שקראנו.
• הבעיה הסוקרטית השאלה איך להבחין בין סוקרטס ההיסטורי לבין הסוקרטס שמופיע בכתביהם של אפלטון, קסנופון ואריסטופאנס, שכל אחד מהם כתב למטרה משלו.
• השיטה הסוקרטית דרך של שאלות, צעד אחר צעד, שמביאה את בעל הטענה לידי סתירה או להבהרה. השם מודרני, והשיטה נראית בעיקר בדיאלוגים של אפלטון.
• הדאימוניון סימן אלוהי פנימי שלפי סוקרטס הזהיר אותו מפני מעשים מסוימים. בכתב האישום מדובר באלים חדשים, בלשון רבים. הדאימוניון הוא הסימן הפרטי שלו.
• ועדת הנשיאות חמישים חברי המועצה של אתונה שבאו משבט אחד, ששימשו בתורם לניהול המועצה והאסיפה בחלק מן השנה.
• שלושים הטיראנים המשטר הפרו־ספרטני שהוקם באתונה ב־404 לפנה״ס, אחרי הניצחון של ספרטה במלחמה. המשטר נפל ב־403 לפנה״ס.
• כפירה (אסבאה) באתונה אפשר היה לשפוט אדם על אסבאה, כלומר על אי־כיבוד אלי העיר, או על הכנסת אלים חדשים. זו עבירה רחבה, שאפשר לפרש בדרכים רבות.
• מושבעים אזרחי אתונה שנבחרו בהגרלה כדי לשמוע תיק ולהצביע בו. לא היו שופטים מקצועיים במובן של היום.
• מנה יחידת כסף יוונית. מנה אחת שווה מאה דרכמות. שלושים מנים הוא סכום גדול מאוד.
• שעון מים כלי שמים זורמים ממנו בקצב קבוע, ולכן מודד זמן. בבתי המשפט של אתונה נמדדו בו הנאומים.
• סופרוניסקוס אביו של סוקרטס, פסל.
• פאיינרטה אמו של סוקרטס, מיילדת.
• דיוגנס לארטיוס סופר שכתב כמה מאות שנים אחרי סוקרטס, ומספר על חייו.
• אפלטון תלמידו של סוקרטס, שכתב דיאלוגים שבהם סוקרטס מדבר.
• קסנופון חייל וסופר שכתב על סוקרטס.
• אריסטופאנס מחזאי קומי באתונה, שהציג את סוקרטס על הבמה.
• העננים קומדיה של אריסטופאנס, שבה סוקרטס הוא דמות לעג.
• התנצלות נאום ההגנה של סוקרטס בבית המשפט, כפי שכתב אותו אפלטון.
• פיידון דיאלוג של אפלטון על יומו האחרון של סוקרטס בכלא.
• קריטון ידידו הוותיק של סוקרטס, שניסה לשכנע אותו לברוח מהכלא.
• תסליה חבל בצפון יוון, שאליו קריטון רצה לברוח עם סוקרטס.
• דלוס אי ביוון שבו נולד אפולון, ושאליו יצאה ספינה קדושה.
• אסקלפיוס אל הרפואה ביוון. סוקרטס ביקש מקריטון לשלם לו חוב אחרון.
• פריטניאון אולם האוכל הציבורי של אתונה, שבו הועמדו ארוחות לאורחים מכובדים.
• מלטוס התובע שהגיש את ההאשמה נגד סוקרטס.
• ארגינוסאי איים שליד אסיה הקטנה, שבהם ניצחה אתונה בקרב ימי.
• שלושים מנים הסכום שחבריו של סוקרטס הציעו לערוב לו בתשלום.
• דרכמה מטבע כסף יווני.
• חנינה החלטה שלא להעניש אנשים על מעשים שעשו בעבר.
• משטר של מיעוט שלטון שבו מעטים שולטים בעיר.
• קריטיאס אחד ממנהיגי השלושים, שהנהיגו את המשטר של מיעוט באתונה.
• אלקיביאדס מפקד מבריק של אתונה, שעבר לספרטה.
• ספרטה עיר-מדינה ביוון, יריבתה של אתונה במלחמה הפלופונסית.
• הופליט חייל רגלי כבד, חמוש בשריון ובמגן גדול.

מקורות

• Plato, *Apology*, trans. Benjamin Jowett (1871)
• Plato, *Crito*, trans. Benjamin Jowett (1871)
• Plato, *Phaedo*, trans. Benjamin Jowett (1871)
• Xenophon, *Apology of Socrates*, trans. H. G. Dakyns (Project Gutenberg)
• Xenophon, *Hellenica* 1.6–1.7, trans. C. L. Brownson (Loeb, 1918)
• Diogenes Laertius, *Lives of the Philosophers*, book 2, trans. R. D. Hicks (Loeb, 1925)
• Aristophanes, *The Clouds* (first staged 423 BC)
• Thomas C. Brickhouse and Nicholas D. Smith, *Socrates on Trial* (Princeton University Press, 1989)
• I. F. Stone, *The Trial of Socrates* (Little, Brown, 1988)
• Mogens Herman Hansen, *The Trial of Sokrates: From the Athenian Point of View* (Historisk-filosofiske Meddelelser 71, Royal Danish Academy, 1995)
• Myles Burnyeat, ‘Cracking the Socrates Case’, *The New York Review of Books*, 31 March 1988
• Stanford Encyclopedia of Philosophy, ‘Socrates’ (revised 2022)

קרדיט תמונות

• ז׳אק־לואי דוד, מותו של סוקרטס, 1787. המוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק · CC0 · דף המקור
• ראש סוקרטס, העתק רומי. מוזיאוני הוותיקן (פיו־קלמנטינו). צילום: Jastrow, 2006 · Public domain · דף המקור
• האגורה וההפייסטיון מגבעת הארופגוס, אתונה, 2024. צילום: Jakub Hałun · CC BY 4.0 · דף המקור
• דיסקים לקולות של מושבעים, מסביבות 300 לפנה״ס. מוזיאון האגורה העתיקה, אתונה. צילום: Sharon Mollerus, 2009 · CC BY 2.0 · דף המקור
• קלפסידרה (שעון מים), שחזור של כלי חרס עתיק. מוזיאון האגורה העתיקה, אתונה. צילום: Dorieo, 2007 · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• רוש (Conium maculatum) בפריחה, Boultham Moor, לינקולן, 2009. צילום: Mick Talbot · Mick Talbot from Lincoln (U.K.), England · CC BY 2.0 · דף המקור