שאקה: איך נבנה צבא ומה באמת אנחנו יודעים

השאקה שכולם מכירים

על איזו מלחמה מסופר הסרט ״זולו״?

ב־1964 יצא לאקרנים הסרט ״זולו״. בו מתגוננת עמדה בריטית קטנה מפני אלפי לוחמי זולו. הקרב בסרט אמיתי, אבל הוא התרחש ב־1879, יותר מחמישים שנה אחרי מותו של שאקה.

אנשים רבים ששמעו על שאקה למדו את שמו לראשונה מהמסך. ב־1986 שידרה תחנת SABC מדרום אפריקה את הסדרה ״שאקה זולו״: עשרה פרקים על פי רומן מ־1985 מאת ג׳ושוע סינקלייר. זו הייתה דרמה, ודרמה אינה תיעוד.

השאלה כאן פשוטה יותר: מה שאקה באמת עשה? מה מגיע מאנשים שהיו שם, מה נכתב אחר כך, ומה הגיע מהסרטים? את רוב זה אפשר לדעת רק אם קוראים את המקורות בזהירות.

איפה

מפה מ־1879: יותר משישים שנה אחרי

זולולנד היא האזור שבו נמצא מחוז קוואזולו־נטאל שבדרום אפריקה של ימינו. ב־1816, כששאקה הפך למנהיג שבט הזולו, הזולו היו קבוצה קטנה באזור הזה.

המפה שלפניכם נדפסה ב־1879, יותר משישים שנה אחרי שהתמנה למנהיג. היא מראה את אזור הזולו כפי שהאירופים ראו אותו בשנת מלחמת הזולו של 1879, ולא כפי שהיה בימיו של שאקה.

זכרו את זה לאורך כל השיעור: כל תמונה, מפה וספר על שאקה נוצרו בידי מישהו, בשנה מסוימת, מסיבה מסוימת.

מקור: הציור שמשתמשים בו הכי הרבה לשאקה

מיוחס לג׳יימס קינג, 1825. נדפס בספרו של נתנאל איזקס, Travels (1836)

רישום מ־1825, מיוחס לג׳יימס קינג, שנדפס בספרו של נתנאל איזקס משנת 1836 (ראו פרק 5). אין בציור עצמו הוכחה שהאיש בו הוא שאקה.

• מי צייר את הציור, ומתי? מיוחס לג׳יימס קינג ומתוארך ל־1825. הוא נדפס אחר כך, ב־1836, כלומר אחד־עשר שנים מאוחר יותר. מי שמר על המקור ומי העתיק אותו אינו ידוע לנו.
• האם האיש בציור הוא שאקה? איך אפשר לדעת? מהציור לבדו אי אפשר להוכיח זאת. כיתוב על ציור אינו דיוקן. גם ציורים אחרים שסומנו כשאקה מוטלים בספק: סנדרה קלופר (1994) טוענת שציור כזה מציג את אחיינו, אוטימוני.
• מה הציור רוצה שתאמינו? שזה מנהיג גאה וחמוש, עם מגן ארוך וחנית. זה מתאים לספר מסעות שרצה לשים על העמוד לוחם בולט, יותר מאשר תיעוד של מפגש עם אדם מסוים.

שני סוגי עדות

מה יש לנו על שאקה?

כמעט כל מה שאנחנו יודעים על שאקה מגיע משני סוגי עדות. הראשון הוא מסורת שבעל פה: מה שאנשי הזולו זכרו וסיפרו, ורק שנים רבות אחר כך נכתב, בעיקר בשנים סביב 1900, בידי פקיד קולוניאלי, בעזרת מתורגמן.

השני הוא כתבים של אירופים שפגשו את שאקה בנטאל. רובם נכתבו, או נכתבו מחדש מזיכרון, אחרי מותו, ורבים מכותביהם היו סוחרים שביקשו קרקע, ספרים או מוניטין. כתבים כאלה הם מקורות ראשוניים למה שכותביהם ראו או שמעו, אבל הם נכתבו שנים אחר כך, ולכן כל אחד מהם מעורר שאלות: מי כתב, מתי, למה ולמי.

לשיעור הזה שבעה פרקים. בארבעה מהם תקבלו החלטה כאחד האנשים שהיו מעורבים, ותדעו רק מה שהם יכלו לדעת באותה עת.

נער ששלחו הרחק

לידה

נולד בערך ב־1787

שאקה נולד בערך ב־1787. רוב המקורות נותנים שנה זו, בלי תאריך מדויק יותר.

המקורות חלוקים על המקום. לפי ויקיפדיה נולד באזור מלמות׳ (Mthonjaneni). לפי אתר SAHO, שמפרסם חומרים על ההיסטוריה של דרום אפריקה, נולד בשטח של שבט הלנגני, במשק הבית של דוד אמו.

אם

אם מעם הלנגני

אמו הייתה נאנדי, אישה מעם הלנגני. אביו, סנזאנגאקונה, היה מנהיג שבט הזולו. הנער גדל בין קרוביה של אמו, ומה שאנחנו יודעים על ילדותו בא כמעט כולו ממסורת שבעל פה שנאספה שנים רבות אחר כך.

גם המקורות על משפחתה של נאנדי ועל תאריך לידתה אינם מסכימים. לכן אנחנו לא בונים סיפור על הפרטים האלה.

שילוח

נשלח אל המט׳ט׳וואה

בערך ב־1802, בזמן רעב, נשלח שאקה לחיות אצל המט׳ט׳וואה, עם גדול וחזק יותר, תחת מנהיגו דינגיסוואיו. לפי SAHO הוא נשלח כנראה בתקופת רעב שנקרא מדלנטולה.

למה נשלח, לא ברור. יש מקורות שמספרים שאביו דחה את נאנדי, ואחרים שהקהילה לחצה על המשפחה לעזוב. המקורות אינם מכריעים ביניהם, ולכן לא נקרא לזה גלות: הסיבה שנויה במחלוקת.

דינגיסוואיו

מנהיג שבנה ברית

דינגיסוואיו בנה ברית גדולה מכל מה שהזולו הכירו. הוא צירף אליו שבטים נוספים והרחיב את גדודי הגיל, המערכת שבה צעירים שייכים לגדוד לפי גילם. לפי ויקיפדיה את המערכת הזאת הקים קודם לכן מנהיג בשם ג׳ובה. שאקה שירת תחילה אצל ג׳ובה ואחר כך אצל דינגיסוואיו.

לפי SAHO הוא הצטרף לגדוד בערך בגיל עשרים ושלוש. מקורות שונים נותנים הערכות שונות לכמה שנים שירת שם, והתאריכים קשים לקביעה.

עד כאן

מה אפשר לומר, ומה לא

עד כאן, כמעט כל מה שאנחנו יודעים על שלושים השנים הראשונות של שאקה בא ממסורת שבעל פה שנאספה שנים רבות אחר כך. זה לא אומר שהמסורת שקרית. זה אומר שכל פרט צריך מבט שני.

ב־1816 מת אביו, ושאקה הפך למנהיג הזולו. בערך שנתיים אחר כך מת גם דינגיסוואיו, מנהיג המט׳ט׳וואה שהגן עליו, ושאקה נאלץ לעמוד מול צבאו של זווידה.

גבעה ובחירה

1816–1818

מנהיג חדש, ומלחמה

ב־1816 מת סנזאנגאקונה, ושאקה הפך למנהיג הזולו. בתוך שנתיים בערך מת גם דינגיסוואיו, שהגן עליו. זווידה, מנהיג הנדוואנדווה, הורה להרוג אותו. המקורות נותנים לכך את השנה 1817 או 1818.

צבאו של זווידה צעד כעת נגד הזולו. שאקה עמד בראש שבט קטן, עם כמה שנות שירות צבאי מאחוריו, ועם בחירה לעשות.

נקודת החלטה

אתם שאקה, מנהיג שבט הזולו, בערך ב־1818.

זולולנד, בערך ב־1818, כשצבאו של זווידה מתקדם.

דינגיסוואיו, שהגן עליכם, מת, וזווידה הורה להרוג אותו. צבאו של זווידה גדול משלכם, והוא בדרך.

אתם מכירים את השטח: הגבעות, מעברי הנחלים והשבילים שהאויב יכול לנצל. אתם לא יודעים כמה אנשים יביא זווידה, ולא עד היכן יגיע.

מה אתם עושים?

• להחזיק עמדה מוכנה על גבעה מעל הנהר, ולאלץ את האויב לתקוף במעלה הגבעה. אם הקו מחזיק, האויב חייב לטפס תחת החניתות שלכם. צבא קטן יכול לנצח כך. אבל אם הגבעה נופלת, אתם עלולים להפסיד הכול ביום אחד.
• לסגת אל הגבעות, להימנע מקרב ולתת לאויב להתעייף. העם שלכם ישרוד, אבל צבא זווידה עלול לכבוש את השטחים הפתוחים, את העדרים ואת המשקים שלכם. יריבים עלולים להחליט שאתם חלשים.
• לשלוח שליחים לזווידה עם מנחה, כדי לקנות זמן. זווידה אולי ייקח את הבקר וימתין. שליט שכבר הרג מנהיג אחד כנראה יחזור עם אנשים נוספים.

מה קרה בפועל

להחזיק עמדה מוכנה על גבעה מעל הנהר, ולאלץ את האויב לתקוף במעלה הגבעה.

המסורת נותנת לשאקה גבעה וניצחון על ההתקפה הראשונה של זווידה. הפרטים של הסיפור הזה הם מסורת שבעל פה, שנכתבה הרבה אחר כך.

SAHO כותב שמסע הפלישה הראשון של זווידה הובס בגבעת גקולי, ומתארך את הפלישה השנייה והגדולה יותר לאפריל 1818. ויקיפדיה נותנת לקרב את התאריך אפריל 1818 גם היא, אבל מציינת שיש הטוענים שהקרב מעולם לא התרחש כפי שמסופר. דן וויילי, בכתבה ב־The Conversation, הוא מאלה שמפקפקים בכך.

SAHO מתאר גם נסיגה מדומה, שמשכה את האויב אל מלכודת. מספרי ההרוגים שנמסרו לקרב אינם אמינים, ולכן השיעור הזה אינו משתמש בהם.

לשאקה לא נשארו הנימוקים שלו בכתב. צבא קטן מול צבא גדול בוחר לרוב בשטח שבו האויב חייב לבוא אליו, והמסורת מעניקה לו את הבחירה הזאת.

היסטוריונים עדיין מתווכחים כמה מן המסורת ראוי להאמין לו. היא הגיעה אלינו דרך אנשים שזכרו אותה שנים רבות אחר כך.

סיפור הבגידה

האשמה שנשארה

בזיכרונותיו המאוחרים טוען פין, הסוחר שנפגוש בפרק 5, ששאקה בגד בדינגיסוואיו. SAHO מציין ששאקה לא הגיע לקרב עד שדינגיסוואיו נלכד, ושאין ראיות איתנות לאשמה.

הסיפור שווה תשומת לב מסיבה אחרת: הוא מראה איך סיפור על איש אחד גדל עם השנים, ואיך חשד של כותב אחד יכול להפוך ל״מה שקרה״.

אחרי החניתות

נקודת החלטה

אתם שאקה, אחרי הניצחון על צבאו של זווידה, בערך ב־1819 או ב־1820.

זולולנד, בערך ב־1819–1820.

צבאו של זווידה הובס בקרב על נהר המהלטוזה. לפי המקורות זה קרה ב־1819 או ב־1820. אנשים מן הנדוואנדווה ומשבטים שהובסו חיים עכשיו בארצכם, יחד עם הבקר שלהם.

חלק מראשי השבטים מוכנים להיכנע. אחרים מחכים לראות מה תעשו בצעירים, שהם חזקים ורגילים למלחמה.

מה תעשו איתם?

• לשלב את הצעירים בגדודים שלכם, כך שילחמו בשבילכם. הצבא שלכם גדל, עם אנשים שמכירים את דרכי האויב. אבל גברים שנכפו על הגדודים שלכם הם גם סיכון, וחלקם יחפשו דרך החוצה.
• להשאיר את הראשים במקומם, לקבל בקר כמס, ולמקם את הפקידים שלכם, האזינדונה, שישגיחו עליהם. הראשים נשארים, והבקר מגיע. זה שומר על השקט בגבול, אבל אין בו לוחמים חדשים, וראשים שאינם אוהבים את המשגיחים עלולים לתכנן נגדכם.
• לתת את אדמתם לבעלי בריתכם, ולהתיישב את השאר בגבול כדי לשמור עליו. בעלי בריתכם מתגמלים, והגבול נשמר. אבל האנשים שנעקרו יצטרכו למצוא קרקע במקום אחר, וסביר שילחצו על העמים שכבר גרים שם, מה שעלול להפיץ את הלחימה הלאה.

מה קרה בפועל

לשלב את הצעירים בגדודים שלכם, כך שילחמו בשבילכם.

אין תיעוד מאותה תקופה שמראה מה בחר שאקה. כל מה שיש לנו על כך מגיע ממקורות מאוחרים בלבד, ולא נבדק מול מסמך מוקדם. לפי תיאורים מאוחרים יותר, הוא שילב חלק מהגברים שהובסו בגדודים שלו, ושאחרים נמלטו.

מזיליקאזי, ששירת אצל שאקה, עזב את שירותו בתחילת שנות ה־1820 והקים מאוחר יותר מדינה משלו, רחוק מאוד, מצפון־מערב, באזור שבו נמצאת היום זימבבואה.

שאקה היה זקוק לאנשים, והעמים שהובסו היו גם רווח וגם סיכון. היסטוריונים מתווכחים אם הרצון לספח אותם, וגם המלחמות שבאו אחר כך, היו תוכניתו של שאקה או חלק מתהליך רחב יותר באזור.

איננו יודעים מה הוא חשב. יש בידינו מה שכתבו אחריו.

מילה

מילה שהגיעה מאוחר יותר

היסטוריונים מאוחרים השתמשו במילה מפקאנה לתיאור המלחמות והתנועות הכפויות שזעזעו את דרום אפריקה בין כ־1815 ל־1840. המילה עצמה היא מטבע של המאה ה־20, והתמונה שהיא מציירת, שבה הזולו במרכז, שנויה במחלוקת.

ג׳יי. ד. אומר־קופר טען ב־1966 שהתפשטות הזולו הייתה הגורם המרכזי. ג׳וליאן קובינג טען ב־1988 שהסיפור המרכזי על הזולו נבנה בידי היסטוריונים ליברלים ומתקופת האפרטהייד, ושסחר העבדים דרך מפרץ דלגואה הניע חלק גדול מהאלימות. מי גרם להתפרצות הזאת עדיין שנוי במחלוקת.

החנית הקצרה

החנית והצבא

מייחסים לשאקה את הפיכתה של האיקלווה, החנית הקצרה לדקירה, לנשק המרכזי של צבאו, וכן את אימון הלוחמים לשימוש בה מקרוב. לוחם שנכנס לקרב מקרוב עם חנית דקירה לא זורק את נשקו מרחוק.

ג׳ון לאבנד (1997) מכנה זאת ״יתרון מפחיד״ על יריבים שעדיין זרקו את החניתות שלהם. הקרדיט על האימון מבוסס היטב. הקרדיט על ההמצאה אינו מבוסס, וזה מה שייראה בהמשך.

מקור: לוחם שצולם ב־1917

קורניליוס ה. פאטון, צילום, 1917, מתוך The Lure of Africa

צילום של קורניליוס פאטון, שנדפס בספר The Lure of Africa. הוא שמור בספריית הציבור של ניו יורק, ומכותרת בפשטות ״לוחם זולו״.

• מתי צולם הצילום, וכמה הוא רחוק מזמנו של שאקה? ב־1917, כמעט מאה שנה אחרי גבעת גקולי ואחרי שנות שלטונו של שאקה. זהו אדם מתחילת המאה ה־20, לא מחייליו של שאקה.
• האם הצילום מראה איזו חנית האיש מחזיק? לא בבירור. הצילום מראה חניתות ארוכות, ואי אפשר לקבוע מתוכו אם אחת מהן היא החנית הקצרה שהמקורות מתארים.
• מי נתן לתמונה את הכותרת ״לוחם זולו״, ולמה? הכיתוב ״לוחם זולו״ נכתב בידי מי שהכין את התמונה לספר, והוא מראה מה הם רצו שהקורא יראה. התמונה לא מראה לנו אם האיש היה לוחם בכלל.

מיתוס

שאקה המציא את האיקלווה, החנית הקצרה, ואת מבנה הקרב ״קרני התאו״.

האמת

שאקה לא המציא את החנית הקצרה, וגם לא היה הראשון שהשתמש בה. מייחסים לו את הפיכתה לנשק המרכזי ואת אימון הלוחמים בה. את מבנה ״קרני התאו״ מייחסים לו בספרים פופולריים, כמו זה של דונלד מוריס מ־1965, אבל אף מקור מוקדם שאנחנו מכירים אינו מייחס לו אותו.

הראיות

דן וויילי טוען ששאקה לא המציא את הנשק ולא היה הראשון להשתמש בו (2006). לאבנד (1997) מתאר את האימון של שאקה, לא המצאה. מוריס (1965) הוא מחבר פופולרי, והיסטוריונים שעובדים על המקורות, וויילי ולאבנד ביניהם, מבקרים את הגרסה הגיבורית שלו.

המגן

המגן והגדודים

המגן והגדודים הם שני הפריטים האחרים בקרדיט. מייחסים לשאקה את הכנסת מגן עור בקר גדול וכבד יותר, אבל לא מוכר לנו מקור מוקדם שאומר זאת. המגן בצילום הוא פריט במוזיאון, ואין בצילום תאריך שמלמד מתי נעשה.

גדודי הגיל קדמו לשאקה. לפי ויקיפדיה, המנהיג ג׳ובה ארגן אותם, ודינגיסוואיו הרחיב אותם. שאקה השתמש בהם ושינה אותם. זו טענה בטוחה יותר מזו שהוא המציא אותם.

האנשים של פורט נטאל

1824

שני סוחרים במפרץ

עד יולי 1824 ניהלו פרנסיס פרוול והנרי פרנסיס פין עמדת מסחר בפורט נטאל, המפרץ שבו נמצאת דרבן היום. הם היו קבוצה קטנה, והם רצו קרקע ומקום למסחר.

ההחלטה שלפניכם נוגעת לשאלה מה לתת לזרים, והיא תשפיע על מה שייכתב עליכם אחר כך.

נקודת החלטה

אתם מלך הזולו, בבירתכם, ב־1824.

הבירה שלכם, 1824.

שני סוחרים אירופים, פרנסיס פרוול והנרי פרנסיס פין, באים אליכם בבקשה. הם רוצים קרקע בפורט נטאל, המפרץ על החוף, ומקום למסחר. הם מביאים סחורה ומציעים מסחר.

העם שלכם כבר ראה סחורה של סוחרים. אתם שוקלים מה החוף יכול להביא ומה הוא עלול לעלות לכם.

מה אתם עושים?

• להעניק את המפרץ ואת האדמה שמסביבו. הסוחרים נשארים וסוחרים, והמפרץ הופך לבסיס אירופי. תביעות עתידיות על הקרקע יתבססו על המענק שלכם, והסוחרים ישתמשו בו כדי לבקש עוד.
• לסרב למענק, אבל לאפשר מסחר בשולי הארץ שלכם. הסוחרים יסחרו מהגבול וימשיכו הלאה. אתם תשמרו על התנאים, והחוף יתפתח לאט יותר.
• להעניק חלקה קטנה ליד המפרץ, תוך שמירה על השליטה שלכם וזכות לשלול אותה. הסוחרים נשארים בחלקה קטנה תחת שליטתכם. הזכות לשלול אותה משאירה אתכם בשליטה, אבל הסוחרים עלולים לראות בתנאים הגבלה ולחפש קרקע במקום אחר.

מה קרה בפועל

להעניק את המפרץ ואת האדמה שמסביבו.

מדווח כי ב־1824 נעשה מענק קרקע גדול. גבולותיו שנויים במחלוקת. לפי דן וויילי, כפי שמובא בוויקיפדיה, פין ביקש מענק קרקע עצום, באזור שלפי הטענה רוקן שאקה במלחמותיו.

לא הצלחנו לאשר ממקור שני מסמך רשמי מ־1824, ולכן גודל המענק אינו ודאי.

המקורות אינם מתעדים את הנימוקים של שאקה. מה שהם כן מתעדים מגיע בעיקר מהסוחרים, שהרוויחו מהמענק.

הוא אולי רצה סחורה, קשר עם החוף, או פיקוח על הסוחרים. איננו יכולים לדעת איזה מהם.

הבא

אירופי נוסף מגיע

נתנאל איזקס הגיע מאוחר יותר. הוא הפליג על הבריג ״מרי״ (The Mary) בפיקודו של קפטן בשם ג׳יימס קינג, ונעגן מול פורט נטאל ב־1 באוקטובר 1825. ב־29 בנובמבר יצא עם קינג לבקר את שאקה, שנתן בקר לאירופים שנסחפו אל חופיו.

הרישום שראיתם בפרק 1 מיוחס לג׳יימס קינג. השם זהה לשם הקפטן, אבל לא הוכח שמדובר באותו אדם.

סיפור של סוחר

סנדלים מעור בקר

סיפורי סוחרים נכנסו לתיעוד ונשארו בו. פין כותב שצבא הזולו, כשהגיע לקרקע קשה ומלאת אבנים ב־1826, גרם לשאקה להורות על סנדלים מעור בקר. לאבנד מטיל ספק בכך, ושואל מה לעשות עם טענה כזאת.

הדוגמה קטנה, אבל היא מראה איך סיפור מתוך יומנו של סוחר יכול להיכנס לספרים ולחזור בהם שוב ושוב, בלי שמישהו בודק אותו.

מקור: מכתב: לעשות את שאקה אכזרי ככל האפשר

כאן אתם עומדים לפרסם. עשו את שאקה לשופך דם ככל שתוכלו; זה יעזור לנפח את הספר ולהפוך אותו למעניין.

את המכתב הזה אנחנו מכירים רק מתוך הציטוט של דן וויילי בספרו על האגדה של שאקה. התרגום לעברית הוא שלנו. איזקס כותב לפין, שעמד לפרסם את תיאורו של שאקה.

• מי כותב, למי, ועל מה? איזקס, סוחר, לפין, סוחר נוסף שעמד לפרסם. המכתב עוסק בספר, לא בשאקה.
• איזה שאקה הכותב רוצה? שופך דם. הכותב אומר זאת בגלוי, ונותן סיבה: זה מאריך את העבודה ומעניין אותה יותר.
• מה זה עושה לתיעוד המוקדם? זה מראה שחלק מהדם בספרים הראשונים נבחר לפי השוק. לפני שאתם מאמינים לפרט אלים, שאלו אם לכותב הייתה סיבה לספר אותו.

אבל

1827

נאנדי מתה

ב־10 באוקטובר 1827 מתה נאנדי, אמו של שאקה, מדיזנטריה. לפי SAHO היא מתה באוקטובר 1827, ושני המקורות מסכימים על החודש והשנה.

מה שבא אחרי מותה הוא החלק החלש ביותר של התיעוד. הסיפור על האבל נשען על זיכרון אחד, שנכתב שנים רבות אחר כך, וחזר על עצמו אצל אחרים.

התמונה

לוחם בעיני אירופי

הרישום הזה הופיע ב־1913 בספר של רוברט בייד־פאוול, מייסד תנועת הצופים. הוא נושא את הכיתוב ״לוחם זולו״. זהו לוחם כללי, שצויר כפי שאירופי דמיין לוחם כזה, ולא דיוקן של אדם מסוים.

שימו לב אליו כשאנחנו קוראים את סיפור האבל. הכותבים שתיארו את שאקה כבר נשאו בראשם תמונה של ״הזולו״, ואולי התמונה הזאת עיצבה את מה שראו ואת מה שכתבו.

מיתוס

שאקה הורה על שנת אבל לאמו: אסור לשתות חלב, אסור לזרוע, והרבה אנשים הוצאו להורג, ומספרם ידוע במדויק.

האמת

הסיפור מתחיל בזיכרון של הנרי פרנסיס פין. דונלד מוריס חזר עליו ב־1965. לפי SAHO נהרגו מספרים גדולים של אנשים בטקסי האבל, אבל אף מסמך שאפשר לבדוק אינו נותן את המספרים המדויקים או את הפרטים. אין לקחת את המספרים כעובדה.

הראיות

יומנו של פין נכתב מחדש מזיכרון, כעשרים שנה אחרי שהמקור אבד, ולא פורסם עד 1950. דן וויילי (1995) טוען שלפין היו סיבות משלו, ובהן קרקע. המספר והפרטים נשענים על זיכרון, ועל היסטוריון שחזר עליו.

מקור: ניגוד של סוחר

האלמנטים הלוחמניים שבו הפכו אותו לפראי אכזרי …

איזקס כותב ״Chaka״, כלומר שאקה בכתיב שלו. באותו קטע הוא מציב את שאקה מול יורשו, דינגאנה, שאותו הוא מכנה רגוע ושקול. איזקס נפגש עם שני האנשים.

• מי מדבר, ומה הוא רוצה מהמלכים שהוא מתאר? סוחר שרצה מסחר וטובות מהמלכים הזולו. לכותב כזה היו סיבות להציג שליט אחד כמפלצת, ואת הבא אחריו כאדם סביר.
• מה ״פראי אכזרי״ מגלה על הכותב? זו שפת התקופה, שראתה שליטים אפריקאים כאנשים נחותים. אל תחזרו על המילה כקול שלכם. קראו אותה כרמז לאמונותיו של הכותב.
• מה חסר בקטע הזה? קול זולו. איזקס לא אומר מה חשבו אנשי שאקה עליו, או על המלחמות.

מי יצר את המפלצת?

כמה מהשאקה של הספרים הראשונים הוא שאקה, וכמה הם הכותבים שהיה להם בו צורך?

• דן וויילי פין ואיזקס עיצבו את שאקה כדי לזכות בקרקע ולמכור ספרים. בספריו מ־1995 ו־2006 מתייחס וויילי לשאקה הצמא לדם של הכותבים הראשונים כתוצר של מניעיהם לא פחות מאשר של מעשיו.
• קרולין המילטון בספרה Terrific Majesty (1998) טוענת המילטון שהדימוי של שאקה עוצב בידי כותבים אירופים ובידי הפוליטיקה האפריקאית. אבל ההיסטוריה מגבילה עד כמה אפשר להמציא דימוי. הדימוי אינו מזויף לחלוטין: הוא בנוי מחומר אמיתי, וגבולות ההיסטוריה חשובים.
• ג׳וליאן קובינג ב־1988 טען קובינג שהסיפור המרכזי על הזולו במסגרת המפקאנה נבנה בידי כותבים ליברלים ומכותבי תקופת האפרטהייד. לדבריו, הסיפור גם שימש להצדקת חלוקת הקרקע בתקופת האפרטהייד.

מעטים היסטוריונים מכחישים שמלחמותיו של שאקה היו אמיתיות ואלימות. הוויכוח הוא על הדימוי, ועל ההיסטוריוגרפיה שעיצבה אותו: אילו חלקים מהמפלצת הם עדות, ואילו שימשו אנשים שרצו קרקע, ספרים או טיעון פוליטי?

האחים

החצר

חצר מפולגת

החצר של שאקה לא הייתה שקטה בשנותיו האחרונות. אחיו למחצה דינגאנה ומהלנגנה שימשו בתפקידים קרובים אליו, ומבופה, יועצו, היה קרוב למלך.

לפי כמה מקורות, האחים כבר ניסו לפגוע בשאקה לפחות פעמיים. פרטי הניסיונות האלה אינם ניתנים לבדיקה.

נקודת החלטה

אתם שאקה, מלך הזולו, בקוואדוקוזה, בספטמבר 1828.

קוואדוקוזה, ספטמבר 1828.

אחיכם למחצה דינגאנה ומהלנגנה מחזיקים בתפקידים קרובים אליכם. מגיעה אליכם אזהרה שהם מתכננים נגדכם. מבופה, יועצכם, לוקח אותה ברצינות.

לפי כמה מקורות, רוב הלוחמים שלכם מחוץ לעיר, במסע צבאי נגד סושנגאנה בצפון.

מה אתם עושים?

• להסיר את האחים מתפקידיהם ולשלוח אותם למקומות רחוקים, תחת השגחה. הם מאבדים את כוחם, אבל שומרים על הטינה ועל תומכיהם. שילוחם למקומות רחוקים עלול להגביר את הסיכוי לתכנון, לא להקטין אותו.
• לכנס מועצה, ולחקור את האחים בפומבי, בפני הלוחמים והמשמר. חקירה בפומבי עשויה לחשוף את המזימה, או להזהיר את המתכננים. בכל מקרה, האחים יצטרכו לענות בפני האנשים שחשובים.
• להחזיר את הצבא כדי לשמור על קוואדוקוזה, ולהכפיל את המשמר המלכותי. הביטחון האישי שלכם עולה, והאחים ימצאו קשה יותר לפעול. אבל החזרת הצבא פירושה נטישת המסע, וגם היריבים יראו את החשש שלכם.
• לא לנקוט צעד עכשיו, ולחכות לראות אם האזהרה תתברר כנכונה. אתם שומרים על רוגע בחצר ונמנעים מצעד פזיז. אבל אם האזהרה נכונה, ההמתנה נותנת למתכננים את הזמן ואת ההזדמנות שהם צריכים.

מה קרה בפועל

לא לנקוט צעד עכשיו, ולחכות לראות אם האזהרה תתברר כנכונה.

המקורות שבידינו אינם אומרים מה החליט שאקה, אם בכלל החליט משהו, אחרי האזהרה. מה שהם מסכימים עליו הוא מה שבא אחר כך: בספטמבר 1828 הרגו אותו אחיו למחצה, דינגאנה ומהלנגנה, בקוואדוקוזה. לפי הדיווחים מבופה יצר הסחה לרוצחים. המקורות נותנים ליום הרצח 22 או 24 בספטמבר, והשנה 1828 מוסכמת על הכול. לכן האפשרות ״לא לנקוט צעד עכשיו״ מסומנת כאפשרות שמתאימה לתיעוד: המקורות אינם מזכירים צעד של שאקה נגד האחים לפני הרצח. זו התאמה לתיעוד, לא החלטה שנרשמה.

לא נשמרו בידינו הנימוקים של שאקה, ולא ידוע מה הוא ידע. רוב מה שיש לנו נכתב בידי זרים, שנים אחרי האירועים.

החלטה שנראית ברורה בדיעבד ייתכן שנראתה בזמנה כתרגיל מסוכן, כשמועה, או כמריבה משפחתית רגילה.

אחרי

מה בא אחר כך

שאקה נהרג בקוואדוקוזה, ליד המחנה הצבאי שלו, באזור שבו נמצאת היום העיר קוואדוקוזה, שנקראה בעבר סטנגר. המקום המדויק שנוי במחלוקת. המקורות מתארים את ההרג בקצרה, ואנחנו לא נוסיף על מה שהם אומרים.

דינגאנה עלה לשלטון, ושלט עד בערך 1840. בשנותיו המאוחרות נגרר לעימות עם הווטרקרים, מתיישבים בורים שנכנסו לאזור.

מי נתן את הפקודה נשאר שנוי במחלוקת. בתיאור הרגיל דינגאנה הוא הרוצח המרכזי. אליזבת אלדרידג׳ (2014) טוענת שמהלנגנה היה המסית האמיתי, ושמבופה ביצע את הרצח.

מה בא אחר כך, לפי הסדר

• בערך 1787 שאקה נולד. מקום הלידה שנוי במחלוקת.
• בערך 1802 נשלח לחיות אצל המט׳ט׳וואה, כנראה בשנת רעב.
• 1816 סנזאנגאקונה מת, ושאקה נעשה מנהיג הזולו.
• 1817 או 1818 זווידה מורה להרוג את דינגיסוואיו.
• אפריל 1818 (שנוי במחלוקת) קרב גבעת גקולי, אם התרחש כפי שמסופר.
• 1819 או 1820 זווידה מובס בקרב על נהר המהלטוזה.
• 1824 סוחרים מתיישבים בפורט נטאל. מדווח על מענק קרקע גדול.
• 10 באוקטובר 1827 נאנדי מתה. סיפור האבל נשען על זיכרון שנכתב מחדש.
• ספטמבר 1828 שאקה נהרג בקוואדוקוזה בידי אחיו למחצה. דינגאנה עולה לשלטון.
• 1836 איזקס מפרסם את ספרו על מסעותיו במזרח אפריקה.
• 1950 יומנו של פין מתפרסם, בעריכת ד. מק. מלקולם, על בסיס ליקוטו של ג׳יימס סטיוארט.
• 1986 שודרה הסדרה ״שאקה זולו״ ב־SABC.

מיתוס

שאקה הרג מיליוני בני אדם, והמספרים הם המצאות של ימינו.

האמת

אין ספירה אמינה. הנתון של כמיליון נובע מתיאורו של פין, והוא קדם לאומדנים המודרניים. סיכומים מודרניים נותנים טווח של מיליון עד שניים, והטווח הזה שנוי במחלוקת. לפי SAHO, יש מי שמעריך שיותר ממיליון בני אדם מתו בתקופה הרחבה יותר. מספר מדויק אין לו בסיס איתן.

הראיות

דן וויילי רואה במיליון של פין ניחוש. קובינג (1988) טען שחלק גדול מהאלימות נבע מסחר העבדים דרך מפרץ דלגואה, ולא משאקה לבדו. אומר־קופר (1966) שם את התפשטות הזולו במרכז. ההיסטוריונים חלוקים בשאלת הגורם, ולכן גם בשאלת האשם ובשאלת המספר.

סמל

סמל שחי אחריו

שאקה הפך לסמל. לפי SAHO הוא נעשה דמות של לאומיות זולו, ותנועות פוליטיות תבעו את שמו לעצמן. הסדרה משנת 1986 הוסיפה תמונות חדשות, והיא מבוססת על רומן, לא על המקורות המוקדמים.

מי שכותב היום על שאקה צריך להתחיל מהמקורות ומהתמונות יחד. זה הנושא האמיתי של השיעור: אי אפשר להפריד לגמרי בין מה שקרה לבין מה שנכתב עליו, ואסור להעמיד פנים שאפשר.

שאלה לבדיקה

מתי מתה אמו של שאקה, נאנדי?

התשובה: באוקטובר 1827. נכון. ויקיפדיה נותנת את התאריך 10 באוקטובר 1827, ו־SAHO נותן אוקטובר 1827. מותה פותח את סיפור האבל בפרק 6.

שאלה לבדיקה

מי הרג את שאקה בקוואדוקוזה ב־1828?

התשובה: אחיו למחצה דינגאנה ומהלנגנה. נכון. המקורות מסכימים שדינגאנה ומהלנגנה הרגו אותו, בעזרת מבופה. יש היסטוריונים שנותנים למהלנגנה את התפקיד המרכזי, והעניין שנוי במחלוקת.

שאלה לבדיקה

איזה קרב מוצג בסרט ״זולו״ מ־1964?

התשובה: רורקס דריפט, ב־1879, במלחמת הזולו. נכון. הסרט מתאר את ההגנה ב־1879 על רורקס דריפט, תחנת מיסיון, במלחמת הזולו. שאקה כבר מת יותר מחמישים שנה.

שאלה לבדיקה

איזה מהמשפטים נכון לגבי הסדרה ״שאקה זולו״ של SABC מ־1986?

התשובה: היא כללה עשרה פרקים, והתבססה על רומן מ־1985. נכון. הסדרה כללה עשרה פרקים והתבססה על הרומן של ג׳ושוע סינקלייר מ־1985. זו דרמה, ולא תיעוד של חייו של שאקה.

שאלה לבדיקה

מה טוען ג׳וליאן קובינג במאמרו ״המפקאנה כתירוץ״ (1988)?

התשובה: כותבים מאוחרים בנו את הסיפור הממוקד בזולו, וסחר העבדים הניע אלימות רבה. נכון. קובינג טען שהסיפור הממוקד בזולו נבנה בידי היסטוריונים ליברלים ומתקופת האפרטהייד, ושסחר העבדים דרך מפרץ דלגואה הניע חלק גדול מהאלימות.

שאלה לבדיקה

האם שאקה המציא את האיקלווה, החנית הקצרה לדקירה?

התשובה: לא. החנית הייתה קודמת לו, ומייחסים לו את הפיכתה לנשק המרכזי. נכון. החנית הקצרה הייתה בשימוש לפני שאקה. לאבנד (1997) מתאר את אימון הלוחמים שלו, לא המצאה.

מונחים

• מסורת שבעל פה ידיעה שנשמרה בזיכרון ובסיפור, ונכתבה רק הרבה אחר כך. יש בה ערך רב, אבל היא נוטה להשתנות עם כל סיפור חוזר.
• מקור ראשוני כתב, תמונה או עדות שנוצרו בידי מי שהיה שם או שמע מקרוב. שאלו מי יצר אותו, מתי, למה ולמי.
• גדודי הגיל גדודים של צעירים שהשתייכו אליהם לפי גילם, ושירתו את המלך יחד. המערכת הזאת הייתה קיימת לפני שאקה, והוא שינה אותה.
• איקלווה החנית הקצרה לדקירה של צבא הזולו, לשימוש מקרוב. מייחסים לשאקה את הפיכתה לנשק המרכזי, אבל החנית קדמה לו.
• מפקאנה שם שנטבע במאה ה־20 לתקופת המלחמות והתנועות הכפויות בדרום אפריקה בין כ־1815 ל־1840. תפקיד שאקה בהן שנוי במחלוקת.
• אזינדונה פקידים שמינה המלך לפקח על ראשי שבטים ועל מחוזות.
• מענק קרקע זכות על אדמה שמעניק שליט לאדם או לקבוצה. ב־1824 ביקשו הסוחרים מענק כזה בפורט נטאל.
• היסטוריוגרפיה חקר הדרך שבה נכתבה ההיסטוריה: מי כתב, למי, למה, ומה השתנה בדרך.
• זולולנד האזור בדרום אפריקה שבו חי שבט הזולו. היום הוא נמצא במחוז קוואזולו־נטאל.
• נאנדי אמו של שאקה, מעם הלנגני. מתה ב־1827.
• סנזאנגאקונה מנהיג שבט הזולו ואביו של שאקה. מת ב־1816.
• הלנגני שבט שאמו של שאקה הייתה ממנו. לפי מקור אחד נולד שאקה בשטחו.
• המט׳ט׳וואה עם גדול וחזק, שבו חי שאקה בנעוריו תחת מנהיגו דינגיסוואיו.
• דינגיסוואיו מנהיג המט׳ט׳וואה, שבנה ברית גדולה והגן על שאקה.
• ג׳ובה מנהיג שלפי ויקיפדיה הקים את גדודי הגיל לפני שאקה.
• זווידה מנהיג הנדוואנדווה, שהורה להרוג את דינגיסוואיו ויצא נגד הזולו.
• הנדוואנדווה עם שמנהיגו היה זווידה. צבאו הובס בקרב על נהר המהלטוזה.
• הנרי פרנסיס פין סוחר אירופי בפורט נטאל, שכתב זיכרונות מאוחרים. בהם טען ששאקה בגד בדינגיסוואיו.
• פרנסיס פרוול סוחר אירופי שביקש קרקע ומקום למסחר בפורט נטאל, יחד עם פין.
• נתנאל איזקס איש אירופי שהגיע לפורט נטאל ב־1825 וביקר את שאקה. ספרו נדפס ב־1836.
• ג׳יימס קינג קפטן הבריג ״מרי״ שאיזקס הפליג איתו. השם מופיע על רישום מפרק 1, אבל לא הוכח שזה אותו אדם.
• מזיליקאזי מי ששירת אצל שאקה, עזב בתחילת שנות ה־1820 והקים מדינה משלו, רחוק מאוד.
• דינגאנה אחיו למחצה של שאקה. לפי התיאור הרגיל הוא הרוצח המרכזי, ושלט אחרי הרצח.
• מהלנגנה אחיו למחצה של שאקה. לפי טענה משנת 2014 הוא היה המסית האמיתי לרצח.
• קוואדוקוזה העיר שבה נהרג שאקה. בעבר נקראה סטנגר.
• דונלד מוריס מחבר ספר פופולרי מ־1965 שחזר על סיפורים על שאקה, ובהם מבנה קרני התאו.
• אומר־קופר היסטוריון שטען ב־1966 שהתפשטות הזולו הייתה הגורם המרכזי למפקאנה. ב־1993 השיב לקובינג.
• ג׳וליאן קובינג היסטוריון שטען ב־1988 שסחר העבדים דרך מפרץ דלגואה הניע חלק גדול מהאלימות.
• מפרץ דלגואה מפרץ בחופה המזרחי של אפריקה. לפי קובינג, סחר העבדים דרכו הניע הרבה מהאלימות.
• רוברט בייד־פאוול מייסד תנועת הצופים. ספרו על מסעו בעולם, מ־1913, נכתב לקוראים צעירים.

מקורות

• Nathaniel Isaacs, *Travels and Adventures in Eastern Africa, descriptive of the Zoolus, their manners, customs, etc., with a sketch of Natal* (London: E. Churton, 1836)
• Henry Francis Fynn, *The Diary of Henry Francis Fynn*, compiled from original sources by James Stuart, edited by D. McK. Malcolm (Pietermaritzburg: Shuter and Shooter, 1950)
• *The James Stuart Archive of Recorded Oral Evidence relating to the History of the Zulu and Neighbouring Peoples*, edited by C. de B. Webb and J. B. Wright, vol. 1 (1976)
• Dan Wylie, *Myth of Iron: Shaka in History* (Pietermaritzburg: University of KwaZulu-Natal Press, 2006)
• Dan Wylie, ‘Proprietor of Natal: Henry Francis Fynn and the Mythography of Shaka’, *History in Africa* 22 (1995), pp. 409–437
• Julian Cobbing, ‘The Mfecane as Alibi: Thoughts on Dithakong and Mbolompo’, *Journal of African History* 29, no. 3 (1988), pp. 487–519
• Carolyn Hamilton, *Terrific Majesty: The Powers of Shaka Zulu and the Limits of Historical Invention* (1998)
• Donald R. Morris, *The Washing of the Spears: The Rise and Fall of the Zulu Nation* (New York: Simon and Schuster, 1965)
• John Laband, *The Rise and Fall of the Zulu Nation* (London: Arms and Armour Press, 1997)
• J. D. Omer-Cooper, *The Zulu Aftermath: A Nineteenth-Century Revolution in Bantu Africa* (Evanston: Northwestern University Press, 1966)
• J. D. Omer-Cooper, ‘Has the Mfecane a Future? A Response to the Cobbing Critique’, *Journal of Southern African Studies* 19 (1993)
• Elizabeth A. Eldredge, *The Creation of the Zulu Kingdom, 1815–1828: War, Shaka, and the Consolidation of Power* (Cambridge: Cambridge University Press, 2014)
• South African History Online (SAHO), ‘Shaka Zulu’

קרדיט תמונות

• רישום מיוחס לג׳יימס קינג, 1825, נדפס בספרו של איזקס (1836). ויקישיתוף · Public domain · דף המקור
• מפה של זולולנד, נטאל והטרנסוואל, 1879 (מפה מודפסת, ללא שם מחבר). ויקישיתוף · Public domain · דף המקור
• פאטון, קורניליוס ה., ״לוחם זולו״, 1917, מתוך The Lure of Africa. ספריית הציבור של ניו יורק · Public domain · דף המקור
• מגן זולו מעור בקר, דרום אפריקה. מוזיאון פיבודי, הרווארד. צילום: Daderot, 2017. ויקישיתוף · Public domain · דף המקור
• רוברט בייד־פאוול, 1913, מתוך Boy Scouts Beyond the Seas. ויקישיתוף · Public domain · דף המקור