הפילוג של 1054: שבת אחת באיה סופיה

שבת אחת באיה סופיה

שלושה אנשים ליד המזבח

קונסטנטינופול, בוקר של שבת, 16 ביולי 1054. בקתדרלה הגדולה של העיר, איה סופיה, אנשי הכמורה מתכוננים לתפילה.

שלושה לגאטים מרומא מניחים על המזבח הראשי מסמך. לפי הקרדינל הומברט, אחד משלושתם, הם מנערים בדרך החוצה את האבק מרגליהם ואומרים בלטינית: ״יראה אלוהים וישפוט״.

המסמך מנדה את הפטריארך של קונסטנטינופול, מיכאל קרולריוס, ואת אנשיו. לפי הסיפור המוכר, זה היום שבו הנצרות נקרעה לשתיים: נוצרים קתולים ונוצרים אורתודוקסים (״אורתודוקסי״ ביוונית: ״בעל האמונה הנכונה״). אבל מי נידה את מי, והאם משהו באמת נקרע באותו בוקר?

רקע

רומא הישנה, רומא החדשה

ברומא דיברו לטינית. קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית (האימפריה הרומית המזרחית, דוברת היוונית), קראה לעצמה ״רומא החדשה״. בכנסייה היו חמישה מרכזים גדולים, ובראש כל אחד בישוף בכיר.

ב־381 קבעה מועצת בישופים שהבישוף של קונסטנטינופול יהיה שני בכבוד, אחרי בישוף רומא, ״כי קונסטנטינופול היא רומא החדשה״: מעמד שנשען, לפי נימוק המועצה עצמה, על היותה עיר הקיסר.

הקתולים מאמינים שהאפיפיור, יורשו של השליח פטרוס, מנהיג את הכנסייה כולה: זו בכורת האפיפיור. הנוצרים האורתודוקסים מאמינים שהבישופים הגדולים ומועצותיהם מחליטים יחד, ורומא היא הראשונה בכבוד.

על מה רבו

מילה, מנהיג ולחם

ראשית, מילה אחת. אמנת האמונה היא הנוסח הקצר שנוצרים אומרים בתפילה כדי להצהיר במה הם מאמינים. הנוסח היווני, מ־381, קובע שרוח הקודש (הדמות השלישית באלוהות הנוצרית) יוצאת מן האב. במערב הוסיפו את המילים ״ומן הבן״, בלטינית פיליוקווה. הקתולים מאמינים שהרוח יוצאת מן האב ומן הבן כמקור אחד, והאב נשאר המקור הראשון. הנוצרים האורתודוקסים מאמינים שהאב לבדו הוא המקור, ושאין לשנות את אמנת האמונה בלי מועצה.

שנית, מי מנהיג: שוב עניין הבכורה. שלישית, מנהגים. בסעודה הקדושה, הטקס המרכזי של הכנסייה, השתמשו הלטינים, נוצרי המערב, בלחם ללא חמץ (מצה), והיוונים בלחם חמץ. גם צום בשבתות, נישואי כמרים וגילוח הזקן היו שנויים במחלוקת.

במכתבים הראשונים של 1053–1054 כמעט לא הוזכרה המילה הנוספת; היא עלתה אחר כך, בהאשמות של קיץ 1054. לפי העדויות שבידינו, הריב היה בעיקר על סמכות ועל מנהגים.

שני עולמות, מכתב אחד

1053

אפיפיור בשבי

קודם כול, שנה אחורה: 18 ביוני 1053, צ׳יביטאטה שבדרום איטליה. הנורמנים, כובשים שבאו מצפון אירופה, מביסים את צבאו של האפיפיור לאו התשיעי ולוקחים אותו בשבי. בבנוונטו הוא יוחזק עד מרץ 1054.

גם לקיסר הביזנטי קונסטנטינוס התשיעי מונומכוס יש צרות עם הנורמנים, והוא רוצה את עזרת האפיפיור. רומא וקונסטנטינופול צריכות זו את זו.

המכתב

מכתב מאוכריד

המחלוקת מתחילה במכתב. ב־1053 כותב לאו, ארכיבישוף אוכריד שבבולגריה, לאיש כנסייה בדרום איטליה, כדי שהדברים יגיעו לאפיפיור ולבישופים הלטיניים. בין השאר הוא תוקף את הלחם הלא־חמוץ של הלטינים. לפי החוקר קמאס, הפטריארך מיכאל קרולריוס כנראה ידע על המכתב; חוקרים חלוקים בשאלת חלקו בו. הקרדינל הומברט, איש כנסייה בכיר מרומא, מתרגם אותו ללטינית עבור האפיפיור.

בספטמבר 1053 משיב האפיפיור לאו התשיעי במכתב נחרץ (חוקרים אחדים מטילים ספק אם נשלח בכלל): רומא מובילה את הכנסייה כולה. הוא נשען על ״תרומת קונסטנטינוס״, מסמך מזויף, שנחשב אז לאמיתי, ולפיו הקיסר קונסטנטינוס העניק לאפיפיורים שלטון במערב. בתחילת 1054 הוא שולח שלושה לגאטים: הומברט, פרדריק מלוריין ופטרוס, ארכיבישוף אמלפי.

נקודת החלטה

אתם מיכאל קרולריוס, פטריארך קונסטנטינופול.

קונסטנטינופול, 1054, אחרי הפגישות הראשונות עם הלגאטים

שלושה לגאטים של האפיפיור נמצאים בעיר שלכם. הקיסר מכבד אותם: הוא רוצה את עזרת האפיפיור נגד הנורמנים. בפגישה הראשונה, לפי מקור רומאי, הם סירבו להרכין ראש כנהוג.

המכתבים שהביאו נפתחים בברכות חמות, אבל הם דורשים את בכורת רומא על הכנסייה כולה. לדבריכם, מישהו פגע בשלמות החותמות של המכתבים.

מה אתם עושים?

• להמשיך לשוחח ולחפש פשרה כנראה שהקיסר ישמח והרוחות יירגעו לזמן מה. אבל המחלוקת היא על השאלה מי מוביל את הכנסייה כולה, ולפי התפיסה המזרחית מכריעים בה חמשת המרכזים הגדולים יחד. בסוף תצטרכו כנראה לוותר או לסרב.
• לסרב להמשיך בשיחות עד שהפטריארכים האחרים ומועצת בישופים יכריעו השיחות נפסקות. ללגאטים כנראה לא יהיה מה להביא לרומא, והקיסר, שזקוק לידידות האפיפיור, נקלע בין שני הצדדים.
• לגנות בפומבי את המנהגים הלטיניים, בשם עצמכם בלבד הלגאטים כנראה יראו בכך תקיפה גלויה של רומא, והקיסר, שרוצה את האפיפיור כבעל ברית, יכעס. תדברו לבדכם, בלי הפטריארכים האחרים.

מה קרה בפועל

לסרב להמשיך בשיחות עד שהפטריארכים האחרים ומועצת בישופים יכריעו

סירבתם לכל קשר נוסף. למה? יש לנו שני תיאורים עיקריים, וכל אחד נכתב בידי אחד הצדדים. הצד של רומא מאשים אתכם בגאווה. הצד שלכם אומר שרציתם שהפטריארכים האחרים ומועצת בישופים יכריעו, ושמישהו פגע בשלמות החותמות. הסיפור על כך שהלגאטים סירבו להרכין ראש בא ממקור רומאי, ומובא בספר על תולדות האפיפיורים מ־1910 (מאן).

עיקרון או גאווה? אי אפשר לדעת מה חשב באמת. הנימוק שמסר מתיישב עם התפיסה המזרחית, שלפיה חמשת המרכזים הגדולים והמועצות מחליטים יחד; הצד של רומא רואה גאווה. הקיסר, מצדו, רצה באותה תקופה את עזרת האפיפיור נגד הנורמנים.

הכתב על המזבח

נקודת החלטה

אתם הקרדינל הומברט, נציגו של האפיפיור לאו התשיעי.

אמצע יולי 1054, קונסטנטינופול

אתם כאן מאז האביב, עם מכתבים מן האפיפיור. הקיסר, שרוצה בעזרת האפיפיור נגד הנורמנים, מקבל אתכם בכבוד. הפטריארך מיכאל קרולריוס מסרב לכל מגע נוסף.

אין בידיכם כתב נידוי. אם תרצו כזה, תצטרכו לכתוב אותו כאן.

מה אתם עושים?

• לעזוב בשקט ולדווח לרומא הידיעה על הסירוב תגיע לרומא בדוח שלכם, ולא בכתב נידוי על מזבח. מה יקרה אחר כך, איש אינו יודע.
• לפנות שוב לקיסר ולחכות להוראות הקיסר אולי ינסה לפייס, אבל הפטריארך כנראה ימשיך לסרב. תמתינו בעיר, והפטריארך לא יסכים לראות אתכם.
• לכתוב כתב נידוי נגד הפטריארך ולהניח אותו על המזבח הראשי אתם כותבים אותו, מניחים אותו ויוצאים. הפטריארך ומועצת הבישופים שלו ישיבו בגזר דין משלהם נגד הלגאטים.

מה קרה בפועל

לכתוב כתב נידוי נגד הפטריארך ולהניח אותו על המזבח הראשי

בשבת 16 ביולי 1054, בבוקר, בשעה השלישית לפי מניין השעות של התקופה, הניחו הומברט ועמיתיו את כתב הנידוי על המזבח הראשי של איה סופיה. את הכתב חיבר הומברט בקונסטנטינופול. ומה עם האפיפיור לאו התשיעי? הוא מת ב־19 באפריל, שלושה חודשים קודם, וכס האפיפיור נשאר ריק עד אפריל 1055. האם הומברט ידע? איננו יודעים.

המקור העיקרי ליום הזה הוא הדוח של הומברט עצמו, ודוח כזה נוטה לצד רומא; גם צו מועצת הבישופים של הפטריארך משקף צד אחד בלבד. היסטוריונים רבים מטילים ספק בסמכות הלגאטים, כי מי ששלח אותם כבר מת; אם מותו שם קץ לשליחותם, זו פרשנות ולא עובדה מוכרעת. אדריאן פורטסקיו, סופר קתולי, כתב שזהו גזר הדין היחיד שרומא פסקה.

השבת

שני סיפורים על בוקר אחד

את הצד של הלגאטים אתם כבר מכירים: הכתב על המזבח, ובדרך החוצה, לפי הומברט, ״יראה אלוהים וישפוט״.

אנשי הפטריארך מספרים אחרת: כמרים זוטרים (תת־דיקונים) הרימו את הכתב מהמזבח והציעו אותו בחזרה; הלגאטים סירבו, והכתב הושלך ארצה. שני התיאורים נכתבו בידי אנשי הצדדים עצמם.

מקור: כתב הנידוי של הלגאטים

״מיכאל, פטריארך שלא כדין, חדש בכמורה ... יהיו אנתמה מרנתא ... עם כל הכופרים, עם השטן ומלאכיו, אם לא ישובו בתשובה. אמן.״

״באשר לעמודי התווך של האימפריה ולאזרחיה החכמים והמכובדים, העיר הזאת היא נוצרית ואורתודוקסית ביותר.״

״אנתמה מרנתא״ היא נוסחה חגיגית של הרחקה מן הכנסייה, שמתרגמים לעיתים ״קללה״. גם מועצת הבישופים של הפטריארך השיבה באנתמה. בכתב הנידוי ״אורתודוקסית״ פירושה ״בעלת אמונה נכונה״.

• את מי הכתב מנדה, ואת מי לא? הפטריארך ועוד שני אנשים, עם תומכיהם. לא את הכנסייה כולה.
• מה הוא אומר על העיר? ״נוצרית ואורתודוקסית ביותר״. קללה לאנשים, שבח לעיר.

מיתוס

ב־1054 האפיפיור והפטריארך נידו זה את זה, והכנסייה נקרעה לשתיים.

האמת

האפיפיור מת שלושה חודשים קודם לכן. הכתב נידה שלושה אנשים ואת תומכיהם, לא כנסיות. הסינוד של הפטריארך נידה את הכתב ואת מי שייעץ, כתב והוציא אותו (20 ביולי לפי הקריאה הרגילה של הצו שלו), בלי להזכיר אפיפיור. היסטוריונים רבים כיום אומרים שהקרע צמח במשך מאות שנים.

הראיות

ב־1965 הצהירו האפיפיור פאולוס השישי והפטריארך אתנגורס הראשון שגזרי הדין של 1054 כוונו נגד אנשים ולא נגד הכנסיות, והסירו אותם. השיתוף המלא בין הכנסיות (האפשרות לחלוק יחד את סעודת הקודש) לא חודש.

התשובה

אחרי הכתב

הקיסר קונסטנטינוס התשיעי התחנן בפני הפטריארך שלא יחמיר, והאשים את מקורביו של ארגירוס, מפקד ביזנטי, ואת המתורגמנים. הלגאטים יצאו בשלום, כתב הקיסר, בזכות היותם שגרירים.

אחד משלושת הלגאטים, פרדריק מלוריין, נבחר לאפיפיור ב־1057 וקיבל את השם סטפנוס התשיעי. קרולריוס הוגלה ב־1058 ומת זמן קצר אחר כך. הומברט מת ב־1061.

הקרע בהילוך איטי

אחרי

כמעט לא נרשם

ככל הידוע לנו, אף כרוניקן ביזנטי בן התקופה אינו מזכיר את כתב הנידוי של הלגאטים. ההיסטוריון ג׳ורג׳ דניס כתב ב־1990 שאף חוקר רציני אינו סבור שהפילוג החל ב־1054, אף שחיבורים ישנים יותר אכן קבעו אותו שם.

ב־1095, לפי כרוניקה מערבית, ביקשו שליחי הקיסר אלכסיוס הראשון עזרה מן האפיפיור אורבנוס השני בפיאצ׳נצה.

היסטוריונים רבים רואים בפילוג תהליך שהתקשח רק אחר כך, אחדים בעיקר ב־1204, אחרים בתאריכים מאוחרים יותר.

משחק

מה באמת כתוב?

כל צד רשם את ״הטעויות״ של הצד האחר, בלשון חריפה. הרשימות האלה הן מקורות אמיתיים. תוכלו לזהות אילו האשמות נכתבו באמת?

שאלה לבדיקה

איזו האשמה מופיעה באמת בכתב הנידוי של הלגאטים נגד קרולריוס ותומכיו?

התשובה: שהם סבורים שללחם חמץ יש נפש. נכון. בתוך רשימה ארוכה של ״טעויות״ מאשים כתב הנידוי את קרולריוס ותומכיו בכך שהם סבורים שללחם חמץ יש נפש (נוסח לטיני, תרגום שלנו). יש בו גם האשמות על נישואי כמרים ועל סירוב לתת את סעודת הקודש (הלחם והיין של הטקס) לכמרים מגולחי זקן. אלה דברי הלגאטים, לא תיאור ניטרלי של אמונת היוונים.

שאלה לבדיקה

מה אמר מכתבו של לאו, ארכיבישוף אוכריד, מ־1053 על הלחם הלא־חמוץ של הלטינים?

התשובה: שהוא מנהג יהודי. נכון, בקווים כלליים: המכתב קורא ללחם הלא־חמוץ של הלטינים מנהג יהודי. בפולמוס הנוצרי של התקופה ״יהודי״ היה כינוי גנאי: הכותב טען שהלטינים מקיימים נוהג מן המקרא שלדעתו הנוצרים הניחו מאחוריהם. זה פולמוס של צד אחד בריב ארוך, שמובא כאן כמקור. הוא מלמד על טיעונו של הכותב ולא על יהודים, והשיעור אינו שותף לו. גם הלגאטים כתבו בחריפות לא פחותה על לחם החמץ, כפי שראיתם בשאלה הקודמת.

מקור: שני עדים של 1204

חוניאטס: ״אבוי, האיקונות, שראוי היה לכבדן, נרמסו ברגליים. אבוי, שרידי הקדושים המעונים נזרקו למקומות טמאים.״ ... ״פרדות וסוסים עם אוכפים הובאו עד לחלל המזבח של הכנסייה עצמה.״

וילארדואן: ״מעולם, מאז נברא העולם, לא נלקח שלל רב כל כך בשום עיר.״

באפריל 1204 בזזו הצלבנים את קונסטנטינופול. הציור של דלקרואה מ־1840 הוא דמיונו של צייר, לא עדות.

• מה כל עד שם לב אליו? חוניאטס, מהצד שנפגע, רואה דברי קודש שחוללו. וילארדואן, צלבן, סופר שלל; בקטע הזה הוא אינו מתאר חילול, ושתיקתו אינה מוכיחה דבר.
• ומה הקשר לפילוג? לפי רובר דה קלארי, מחבר צלבני, אמרו כמרי הצלבנים לצבא שהיוונים חדלו לציית לרומא. היסטוריונים אחדים רואים ב־1204 את הרגע שבו הפילוג התקשח.

1438

הקיסר יוצא לאיטליה

ב־1438 איימה על קונסטנטינופול האימפריה המוסלמית של העות׳מאנים. הקיסר יוחנן השמיני פלאיולוגוס הפליג לאיטליה עם הפטריארך יוסף השני וכעשרים בישופים, בתקווה לקבל ספינות וחיילים. בפרארה ואחר כך בפירנצה נפגשו נציגי הכנסיות כדי לדון באיחוד, והתווכחו חודשים על הפיליוקווה ועל בכורת האפיפיור. ב־10 ביוני 1439 מת הפטריארך.

נקודת החלטה

אתם בישוף יווני בפירנצה.

פירנצה, 5 ביולי 1439, ערב הצו

מסמך איחוד הכנסיות מוכן: רוח הקודש יוצאת מן האב ומן הבן; מותר להוסיף ״ומן הבן״ לאמנת האמונה; מותר להשתמש בלחם חמץ ובלחם ללא חמץ; האפיפיור הוא ראש הכנסייה כולה, ופטריארכי המזרח שומרים על זכויותיהם והטקסים היווניים נשארים.

הקיסר רוצה ספינות. אנשי הכנסייה בקונסטנטינופול עוד לא אישרו.

מה אתם עושים?

• לחתום על הצו האיחוד יוכרז, וחתימתכם תהיה עליו. האם הכנסייה בקונסטנטינופול תקבל אותו, עדיין לא ידוע.
• לסרב לחתום על הצו כנראה תכעיסו את הקיסר, ואולי תסכנו את עזרתו.
• לחתום, ולומר שהכנסייה בקונסטנטינופול צריכה לאשר תחתמו ותאמרו בקול שהכנסייה בקונסטנטינופול עדיין צריכה לאשר. רומא כנראה תרצה חתימה ללא תנאים.

מה קרה בפועל

לחתום על הצו

הצו נושא את התאריך 6 ביולי 1439, וכמעט כל הבישופים היוונים חתמו עליו; מי שסירב בגלוי לחתום, לפי הסיפור המקובל, היה הבישוף מרקוס מאפסוס. בביזנטיון רבים מהחותמים חזרו בהם, ושום כנסייה אורתודוקסית לא קיבלה את האיחוד. האיחוד הוכרז באיה סופיה ב־12 בדצמבר 1452, ורבים מהיוונים נמנעו מלהגיע. ב־29 במאי 1453 נפלה העיר בידי העות׳מאנים.

הקיסר הזדקק לעזרה נגד העות׳מאנים, ורוב הבישופים היוונים חתמו; איננו יכולים לדעת עד כמה כל אחד פעל מתוך אמונה ועד כמה מתוך צורך. לפי ג׳ורג׳ דניס, הפשרה בעניין הפיליוקווה סבירה, אך אינה מספקת לגמרי.

הקרע בהילוך איטי

• 1054 כתב הנידוי של הלגאטים (16 ביולי); סינוד הפטריארך משיב כמה ימים אחר כך (20 ביולי, לפי הצו).
• 1095 שליחי אלכסיוס הראשון בפיאצ׳נצה (לפי כרוניקה מערבית); אחר כך יוצא מסע הצלב הראשון.
• 1204 הצלבנים בוזזים את קונסטנטינופול; פטריארך לטיני מתמנה; שלטון צלבני בעיר (האימפריה הלטינית) עד 1261.
• 1274 מועצת ליון: הקיסר מיכאל השמיני מסכים לאיחוד מחשש לפלישה מן המערב; האיחוד נדחה בביזנטיון.
• 1439 פירנצה: הצו נושא את התאריך 6 ביולי; האיחוד נדחה בביזנטיון.

מה נשאר מהקרע

1964–1965

הצהרה אחת, שתי ערים

אחרי 1453 נשארו שתי הכנסיות נפרדות יותר מ־500 שנה. בינואר 1964 נפגשו האפיפיור פאולוס השישי והפטריארך אתנגורס הראשון על הר הזיתים בירושלים: הפגישה הראשונה בין אפיפיור לפטריארך של קונסטנטינופול מאז מועצת פרארה־פירנצה (1438–1439), שמסמך האיחוד שלה מופיע בתמונה.

ב־7 בדצמבר 1965 הוקראה הצהרה משותפת באותה שעה ברומא ובאיסטנבול (קונסטנטינופול של פעם). הצדדים הביעו צער על דברי העלבון והסירו את גזרי הנידוי של 1054 מזיכרון הכנסייה. אבל השיתוף המלא בין הכנסיות, כולל סעודת הקודש (הלחם והיין), לא חודש. ההצהרה עצמה אומרת שהמחווה אינה מספיקה, ובשנת 2025 עדיין דיברו האפיפיור והפטריארך על חידוש השיתוף כעל תקווה.

היום

ירושלים

כנסיית הקבר בירושלים, המקום שלפי המסורת הנוצרית נקבר בו ישו, מחולקת בין העדות לפי הסטטוס קוו. העדה היוונית־אורתודוקסית, העדה הלטינית (הקתולים, באמצעות מסדר הפרנציסקנים) והעדה הארמנית מחזיקות בחלקים העיקריים.

משפחה מוסלמית, משפחת ג׳ודה, שומרת על המפתח, ומשפחה מוסלמית אחרת, משפחת נוסייבה, פותחת את הדלת. סולם שמופיע כבר בתחריט משנת 1728 עומד עד היום מתחת לחלון בחזית. לפי הסטטוס קוו אין להזיז אותו בלי הסכמת כולם. לא ידוע מי הניח אותו ומי הבעלים שלו.

היום

פסחא בשני תאריכים

הפער ניכר עד היום בלוח השנה. רוב הכנסיות האורתודוקסיות עדיין קובעות את חג הפסחא לפי החישוב היוליאני, ואילו המערב לפי הגרגוריאני: ב־2026 חגגו הנוצרים במערב ב־5 באפריל והנוצרים האורתודוקסים ב־12 באפריל, וב־2027 ההפרש ביניהם יהיה חמישה שבועות.

מתי נפרדו?

איזה תאריך מסמן את הפילוג?

• הדעה הוותיקה: 1054 פיליפ שף, היסטוריון פרוטסטנטי של הכנסייה (״תולדות הכנסייה הנוצרית״, 1892, מהדורה מתוקנת 1910), כתב, בדיון על קרולריוס ועל הלגאטים של האפיפיור, ש״הפילוג בין המזרח הנוצרי למערב הושלם״. הערך על האפיפיור לאו התשיעי ב״אנציקלופדיה הקתולית״ (1910) אומר שאחרי הנידוי של 16 ביולי המזרח ״נותק סופית״ מגוף הכנסייה. לפי שניהם, אירועי יולי 1054 הכריעו את העניין. (תרגום הציטוטים שלנו.)
• מאוחר יותר: 1204 והשנים שאחריה אדריאן פורטסקיו, ב״אנציקלופדיה הקתולית״ (1912), כתב שאחרי מסע הצלב הרביעי ״במובן מסוים הפילוג הושלם עכשיו״. באותו ערך הוא כתב גם ש״הפילוג של ימינו מתוארך לדחיית מועצת פירנצה בידי המזרח״. הכנסייה האורתודוקסית באמריקה אומרת ששנת 1204 נחשבת בדרך כלל לחותם הסופי של הפילוג. (תרגום הציטוטים שלנו.)
• תהליך איטי, בלי שבר ב־1054 דניס, היסטוריון מהאוניברסיטה הקתולית של אמריקה, כתב ב־1990 שכרוניקני התקופה לא תיעדו את אירועי 1054, ושב־1095, כשאורבנוס השני קרא למסע הצלב, ודאי לא היה פילוג בין הכנסיות. קולבבה (2008) מזהירה מפני קריאת כל התקופה כדרך אל הפילוג: זו קריאה בדיעבד, כשכבר ידוע איך זה נגמר. הבישוף האורתודוקסי קליסטוס וור כתב שהפילוג אינו אירוע שאפשר לקבוע במדויק מתי התחיל, והקרדינל הקתולי קורט קוך טוען ב־2026 ש־1054 לא הייתה שנת פילוג.

השיחה בין הכנסיות נמשכת, ושתי הכנסיות אומרות שהעבודה טרם הסתיימה. ומי שמספר את הסיפור קובע איזה תאריך תזכרו.

שאלה לבדיקה

מי נידה את מי ביולי 1054?

התשובה: לגאטים של האפיפיור נידו את הפטריארך ואת תומכיו, והסינוד שלו נידה אותם בחזרה.. נכון, לפי הצהרת 1965 והקרדינל קוך. המסמך נקב בשלושה אנשים ובתומכיהם, וסינוד הפטריארך ענה ללגאטים ולא לאפיפיור. תיאורים ישנים יותר, כמו של שף ושל פורטסקיו, הציגו זאת כנידוי הדדי של הכנסיות. האפיפיור כבר היה מת, ובשאלה אם סמכות הלגאטים פקעה במותו ההיסטוריונים חלוקים.

שאלה לבדיקה

מה עשתה ההצהרה המשותפת של 1965?

התשובה: הסירה את גזרי הנידוי של 1054, אבל לא חידשה את השיתוף המלא.. נכון. פאולוס השישי, ואתנגורס הראשון עם הסינוד שלו, הכריזו עליה יחד, באותה שעה ברומא ובאיסטנבול. ההצהרה עצמה אומרת שהמחווה אינה מספיקה, וגם ב־2025 דיברו על חידוש השיתוף כעל תקווה.

שאלה לבדיקה

למה נסעה המשלחת היוונית למועצת פירנצה, ומה יצא מזה?

התשובה: כדי לבקש עזרה נגד העות׳מאנים; רוב הבישופים חתמו, אך בקונסטנטינופול האיחוד נדחה.. נכון. הקיסר יוחנן השמיני קיווה לספינות ולחיילים, האפיפיור יוג׳ין הרביעי הבטיח עזרה, ורוב הבישופים חתמו על הצו שנושא את התאריך 6 ביולי 1439. בקונסטנטינופול האיחוד נדחה, ושום כנסייה אורתודוקסית לא קיבלה אותו.

שאלה לבדיקה

מהי הפיליוקווה?

התשובה: מילה לטינית שפירושה ״ומן הבן״, שנוספה במערב לאמנת האמונה.. נכון. הקתולים מאמינים שהרוח יוצאת מן האב ומן הבן יחד, כמקור אחד. הנוצרים האורתודוקסים נשארים עם נוסח 381, שבו הרוח יוצאת מן האב, ומתנגדים לתוספת, גם משום שנוספה בלי מועצה.

מונחים

• פטריארך ראש אחת הכנסיות הגדולות במזרח. הפטריארך של קונסטנטינופול הנהיג את הכנסייה בבירה הביזנטית.
• לגאט שליח מיוחד של האפיפיור, שמדבר בשמו. ב־1054 שלח האפיפיור שלושה לגאטים לקונסטנטינופול.
• נידוי העונש החמור ביותר של הכנסייה: אדם מורחק מהסעודה הקדושה ומקהילת המאמינים עד שיחזור בתשובה.
• אמנת האמונה נוסח קצר של האמונה הנוצרית, שאומרים בתפילה בכנסייה. את נוסחו העיקרי קבעו מועצות הבישופים של ניקאה (325) ושל קונסטנטינופול (381).
• פיליוקווה מילה לטינית שפירושה ״ומן הבן״. במערב הוסיפו אותה לאמנת האמונה, וכך נאמר שרוח הקודש יוצאת מן האב ומן הבן. במזרח התנגדו לתוספת, ולעצם שינוי הנוסח בלי מועצה.
• בכורת האפיפיור הכנסייה הקתולית מאמינה שהאפיפיור, יורשו של השליח פטרוס, מוביל את כל הכנסייה. הכנסיות האורתודוקסיות רואות ברומא את הראשונה בכבוד, ומאמינות שמועצות ומנהיגי הכנסיות הגדולות מכריעים יחד.
• סינוד אסיפה של בישופים שמכריעה בענייני הכנסייה.
• הסטטוס קוו ההסדר המנהגי שקובע מי רשאי להחזיק בכל חלק במקומות הקדושים בירושלים. אין לו נוסח מוסכם אחד, ושינוי בו דורש הסכמה.
• צ׳יביטאטה עיירה בדרום איטליה. שם הביסו הנורמנים את צבאו של האפיפיור לאו התשיעי ולקחו אותו בשבי.
• בנוונטו עיר באיטליה, שבה הוחזק האפיפיור לאו התשיעי בשבי אחרי התבוסה.
• אוכריד עיר בבלקן, שבה ישב ארכיבישוף. הוא כתב את המכתב שפתח את המחלוקת.
• פרארה עיר באיטליה. שם, ואחר כך בפירנצה, נפגשו נציגי הכנסיות כדי לדון באיחוד ביניהן.
• כנסיית הקבר כנסייה בירושלים. לפי המסורת הנוצרית נקבר בה ישו. היא שייכת לכמה עדות נוצריות יחד.
• פרנקים אנשי ממלכתו של קרל הגדול. הם הגנו על המילים שהוסיפו המערביים לאמנת האמונה.
• נורמנים כובשים שבאו מצפון אירופה, ונלחמו בדרום איטליה.
• האימפריה העות׳מאנית אימפריה מוסלמית גדולה, שמרכזה בטורקיה של היום, ושכבשה את קונסטנטינופול.
• האימפריה הביזנטית האימפריה הרומית המזרחית, שדיברה יוונית ונשלטה מקונסטנטינופול.
• קרל הגדול מלך הפרנקים, שבנה ממלכה גדולה במערב אירופה.
• משפחת ג׳ודה משפחה מוסלמית מירושלים, ששומרת על מפתח כנסיית הקבר.
• משפחת נוסייבה משפחה מוסלמית מירושלים, שפותחת את הדלת של כנסיית הקבר.
• ארגירוס מפקד ביזנטי. הקיסר האשים את אנשי חוגו בתקרית עם הלגאטים.
• יוחנן השמיני פלאיולוגוס קיסר ביזנטי שהפליג לאיטליה בתקווה לקבל ספינות וחיילים.
• אורבנוס השני אפיפיור שאליו פנו שליחי הקיסר הביזנטי וביקשו ממנו עזרה.
• קרדינל כומר בכיר בכנסייה הקתולית, שנחשב לאחד מיועציו הקרובים של האפיפיור.
• בישוף כומר בכיר, שאחראי על הכנסיות באזור מסוים.
• אנתמה נוסחה חגיגית שמרחיקה אדם מן הכנסייה. לעיתים מתרגמים אותה כקללה.
• הלוח היוליאני שיטה ישנה לחישוב לוח השנה. רוב הכנסיות האורתודוקסיות עדיין קובעות לפיה את חג הפסחא.
• הלוח הגרגוריאני שיטת לוח השנה שבה משתמשים במערב, ושונה מן היוליאני.
• תרומת קונסטנטינוס מסמך מזויף, שנחשב בזמנו לאמיתי. לפיו נתן הקיסר קונסטנטינוס, לכאורה, את המערב לאפיפיורים.
• דלקרואה צייר צרפתי. ציורו על הצלבנים בקונסטנטינופול הוא דמיון של צייר, לא עדות היסטורית.

מקורות

• Adrian Fortescue, The Orthodox Eastern Church (London: Catholic Truth Society, 1907), chapters 5 and 6
• Cornelius Will, Acta et scripta quae de controversiis ecclesiae graecae et latinae saeculo undecimo composita extant (Leipzig and Marburg, 1861)
• Horace K. Mann, The Lives of the Popes in the Early Middle Ages, vol. 6 (London: Kegan Paul, 1910)
• Philip Schaff, History of the Christian Church, vol. 4 (1892; rev. 1910), section 71
• Niketas Choniates, in Dana C. Munro (ed.), Translations and Reprints from the Original Sources of European History, vol. 3, no. 1: The Fourth Crusade (Philadelphia, 1897)
• Geoffrey of Villehardouin, Memoirs or Chronicle of the Fourth Crusade, trans. Frank T. Marzials (London: Dent, 1908)
• Adrian Fortescue, "Michael Caerularius" and "The Eastern Schism", Catholic Encyclopedia (1908, 1912)
• Brett Whalen, "Rethinking the Schism of 1054: Authority, Heresy, and the Latin Rite", Traditio 62 (2007)
• George T. Dennis, "1054: The East-West Schism", Christian History 28 (1990)
• Axel Bayer, Spaltung der Christenheit: Das sogenannte Morgenländische Schisma von 1054 (Cologne: Böhlau, 2002)
• Tia M. Kolbaba, The Byzantine Lists: Errors of the Latins (Urbana: University of Illinois Press, 2000)
• Joseph Gill, The Council of Florence (Cambridge: Cambridge University Press, 1959)
• Kallistos Ware, The Orthodox Church (Harmondsworth: Penguin, 1963)
• Joint Catholic-Orthodox Declaration of Pope Paul VI and Ecumenical Patriarch Athenagoras I, 7 December 1965 (Vatican)

קרדיט תמונות

• איה סופיה, איסטנבול, 2013. צילום: Rabe!‎ · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• לאו התשיעי, תחריט מאת ג׳ובאני בטיסטה דה קאוואליירי, 1580. עותק בספרייה העירונית של טרנטו, מתוך Pontificum Romanorum effigies · CC0 · דף המקור
• מינוי מיכאל קרולריוס לפטריארך, בכתב היד סקיליצס ממדריד (כרוניקה של יוחנן סקיליצס), המאה ה־12 או ה־13. הספרייה הלאומית של ספרד, מדריד, דף 225r · Public domain · דף המקור
• המוזאיקה מעל השער הקיסרי, איה סופיה, כ־900. צילום: Sonse, 2021 · CC BY 2.0 · דף המקור
• אז׳ן דלקרואה, כניסת הצלבנים לקונסטנטינופול, 1840. מוזיאון הלובר, פריז · Public domain · דף המקור
• פיזנלו, מדליית יוחנן השמיני פלאיולוגוס, עיצוב 1438–1439 (היצוק ייתכן מהמאה ה־17). מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק · CC0 · דף המקור
• כתב האיחוד מ־6 ביולי 1439 (Laetentur caeli), עם חתימת הקיסר. העתק מצולם מתוך פרנץ דלגר, Facsimiles byzantinischer Kaiserurkunden · Public domain · דף המקור
• הסולם הבלתי־זז, כנסיית הקבר, ירושלים, 2013. צילום: Wilson44691 · CC0 · דף המקור