רומא כובשת את איטליה: מהייסוד ועד פירוס

הזאבה

זאבה מהמאה הלא נכונה

במוזיאון על גבעת הקפיטולין עומדת זאבה מברונזה כהה, אוזניה זקופות ושיניה חשופות. מתחתיה שני תינוקות מושיטים ידיים כדי לינוק: רומולוס ורמוס, התאומים שלפי הרומאים ניצלו בזכות זאבה. רומולוס, כך סיפרו, ייסד את העיר ב־753 לפנה״ס.

את התינוקות הוסיפו בסוף המאה ה־15 לספירה. את הזאבה חשבו ליצירה אטרוסקית מסביבות 500 לפנה״ס, אבל ב־2012 תיארכה מעבדה חומר שנשאר בתוכה מזמן היציקה למאה ה־11 או ה־12 לספירה. ייתכן שהתמונה המפורסמת ביותר של הולדת רומא נוצרה בימי הביניים.

זכרו זאת. בתוך פחות מחמש מאות שנה השתלטה עיירה קטנה על גדות הטיבר על איטליה כולה, וניצחה מלך יווני ואת הפילים שלו. איך? ועד כמה אפשר לסמוך על הסיפור?

העדים שלנו

כותבים שבאו מאוחר

אף רומאי לא כתב היסטוריה עד בערך 200 לפנה״ס, יותר מחמש מאות שנה אחרי התאריך שנקבע לייסוד העיר. המדריך העיקרי שלנו, טיטוס ליוויוס, כתב בימי הקיסר אוגוסטוס, החל מ־27 לפנה״ס בערך: יותר מ־700 שנה אחרי רומולוס, וכ־250 שנה אחרי פירוס.

ליוויוס היה פטריוט ומספר סיפורים מחונן, שרצה שהרומאים ילמדו מדוגמת אבותיהם. סופרים יוונים מוסיפים נקודות מבט אחרות: פוליביוס, בן ערובה ברומא במאה ה־2 לפנה״ס; דיוניסיוס מהליקרנסוס, בן דורו של ליוויוס; ופלוטרכוס, שכתב את חייו של פירוס בסביבות 100 לספירה. ולצדם כמה כתובות, מטבעות וממצאי הארכאולוגים. בכל שלב שאלו את עצמכם: איך הם ידעו?

אגדה וראיות

753 לפנה״ס?

תאומים על הטיבר השוטף

הסיפור, כפי שליוויוס מספר אותו: כוהנת באלבה לונגה יולדת תאומים, ואומרת שאביהם הוא מרס, אל המלחמה. המלך, שגזל את הכתר, מצווה להטביע את התינוקות. אבל הטיבר עולה על גדותיו, הסל נשאר על הבוץ, וזאבה מניקה אותם. רועה מגדל אותם. כשרומולוס גדל, הוא מייסד עיר על גבעת הפאלאטיום, רב עם רמוס והורג אותו.

ליוויוס עצמו לא נשבע לאמיתות הדברים. סיפורים כאלה, כתב, ״מתאימים יותר לקשט את יצירות המשורר מאשר לרשומות האמינות של ההיסטוריון״. הוא אף מציע שה״זאבה״ הייתה אשתו של הרועה, שכונתה כך בגלל אורח חייה המופקר: בלטינית, ״לופה״ היא גם זאבה וגם זונה.

הארכאולוגיה מספרת סיפור איטי יותר. על הפאלאטיום ועל הגבעות הסמוכות עמדו בקתות כבר מסביבות 1000 לפנה״ס; במשך מאות שנים התחברו הכפרים זה לזה, ובסביבות 600 לפנה״ס העמק שביניהם כבר היה כיכר מרוצפת, הפורום. רומא לא נבנתה ביום אחד, וגם לא נוסדה ביום אחד.

מיתוס

רומולוס ייסד את רומא ב־21 באפריל 753 לפנה״ס.

האמת

התאריך הוא חישוב מהמאה ה־1 לפנה״ס, של המלומד וארו ושל ידידו אטיקוס; סופרים קודמים קבעו את הייסוד בתאריכים שונים בין 814 ל־729 לפנה״ס. רומולוס הוא כמעט בוודאות שם שנגזר משם העיר (רומא, רומולוס: ״הרומאי״), ותינוקות שהושלכו וניצלו בזכות חיה הם סיפור שסופר על מייסדים רבים, ובהם כורש מלך פרס. העיר צמחה מכפרים על הגבעות; האגדה עוצבה מאות שנים אחר כך.

הראיות

דיוניסיוס מהליקרנסוס 1.74 מונה את התאריכים המתחרים. הסימן המתוארך הקדום ביותר לכך שהרומאים סיפרו את סיפור הזאבה הוא פסל של הזאבה והתאומים שהוצב ב־296 לפנה״ס (ליוויוס 10.23).

509 לפנה״ס

די למלכים

המסורת העניקה לרומא שבעה מלכים. מספרם ושנות שלטונם הארוכות מלאכותיים, אבל מלכים היו גם היו: כתובת מהמאה ה־6 לפנה״ס שנמצאה מתחת ל״לאפיס ניגר״ (״האבן השחורה״) בפורום כוללת את המילה הלטינית ל״מלך״.

האחרון שבהם, טרקוויניוס ״הגאה״, נפל ב־509 לפנה״ס, כך מספר ליוויוס, אחרי שבנו אנס את לוקרטיה, אשת אציל, והיא שלחה יד בנפשה. לוקיוס יוניוס ברוטוס נשבע על הסכין המגואלת בדם לגרש את המלכים. זו דרמה מוסרית על חירות ועל כבוד, ורוב ההיסטוריונים רואים בה אגדה. את נפילת המלוכה בסביבות 500 לפנה״ס רובם מקבלים.

במקומה קמה רפובליקה: שני קונסולים שנבחרו מדי שנה ופיקדו על הצבא, סנאט של זקנים, ואספות של אזרחים. וכמעט בכל שנה יצאה הרפובליקה למלחמה.

בערך 390 לפנה״ס

״אוי למנוצחים!״

בסביבות 390 לפנה״ס (387 לפי החישוב היווני) הביסה להקת לוחמים גאלים מצפון איטליה את הצבא הרומי ליד נחל אליה, כ־16 קילומטרים מצפון לרומא. בתוך ימים ספורים הם היו בעיר. רק הקפיטולין, גבעת המצודה, החזיק מעמד.

ליוויוס מספר איך זה נגמר. הרומאים, מורעבים, הסכימו לשלם 1,000 ליטרות זהב. הגאלים הביאו משקולות מזויפות, וכשהרומאים מחו, השליך מנהיגם, ברנוס, את חרבו על כף המאזניים וקרא קריאה שאוזן רומאית לא יכלה לשאת: ״אוי למנוצחים!״ באותו רגע, כך מספר ליוויוס, הגיע הגיבור הגולה קאמילוס עם צבא וגירש את הגאלים.

הביזה עצמה התרחשה: סופרים יוונים מהמאה ה־4 לפנה״ס כבר שמעו עליה. במשך מאתיים שנה חששו הרומאים מהגאלים יותר מכל אויב אחר.

מיתוס

האווזים הקדושים של יונו הצילו את הקפיטולין, וקאמילוס הציל את הזהב של רומא.

האמת

ליוויוס מספר שגעגועי האווזים העירו את המגינים כשהגאלים טיפסו על המצוק בלילה. אבל פוליביוס, הדיווח הקדום ביותר שבידינו, אינו מכיר את קאמילוס כלל. לדבריו, הגאלים עזבו כי הוונטים פלשו לארצם; הם כרתו חוזה עם הרומאים ושבו הביתה. ההצלה בידי קאמילוס היא כנראה המצאה פטריוטית, וייתכן שגם האווזים הם אגדה.

הראיות

ליוויוס 5.47–49; פוליביוס 2.18 ו־2.22. ברומא לא נמצאה שכבת שרפה ברורה מהתקופה הזאת, ולכן הנזק היה כנראה קטן ממה שליוויוס רומז.

המכונה הרומית

נקודת החלטה

אתם חברי הסנאט הרומי.

338 לפנה״ס, ברומא

זה 150 שנה שהלטינים, שכניכם, הם שותפיכם: שפה אחת, חגים משותפים, נישואים בין המשפחות וחוזה ישן של שווים. ב־340 לפנה״ס הם קמו נגדכם ודרשו אחת משתי משרות הקונסול ומחצית מהסנאט. אחרי שלוש שנות מלחמה נכנעה כל עיר לטינית.

הקונסול לוקיוס קאמילוס מזכיר לכם שאתם יכולים ״למחות את האומה הלטינית כולה״, או ״להגדיל את רומא בהענקת אזרחותה למי שהביסה״. ובדרום־מזרח, הסאמניטים עוקבים אחר המתרחש.

מה תעשו בלטינים?

• להשמיד אותם ולקחת את אדמתם לטיום תהיה שקטה, אבל ריקה. תאבדו את החיילים שאתם צריכים נגד הסאמניטים, וכל עם אחר באיטליה ילמד שכניעה לרומא פירושה מוות.
• להפוך את כולם לאזרחים רומאים נדיב, וזה יקשור אותם אליכם. אבל עשרות אלפי מצביעים חדשים יציפו בבת אחת את האספות שלכם, ואויביכם יראו שמרד משתלם.
• להחזיר את הברית הישנה של שווים שלום עם ידידים ותיקים, אבל שום דבר לא ישתנה. הלטינים יישארו גוש אחד, ואותה מלחמה עלולה לפרוץ שוב בעוד עשר שנים.
• לנהוג בכל עיר אחרת: לתגמל, להעניש ולהפריד לשום עיר לא יהיו אותם אינטרסים כמו לשכנתה, ואף אחת לא תוכל להתאחד נגדכם בקלות. אבל זה מסובך, והערים שייענשו ישנאו אתכם.

מה קרה בפועל

לנהוג בכל עיר אחרת: לתגמל, להעניש ולהפריד

הסנאט נהג בכל עיר אחרת. כמה ערים קיבלו אזרחות רומאית מלאה. ולטרה איבדה את חומותיה ואת מנהיגיה; אנטיום איבדה את ספינות המלחמה שלה, וחרטומי הברונזה שלהן נקבעו בבמת הנואמים בפורום, ה״רוסטרה״ (״החרטומים״). קפואה קיבלה אזרחות בלי זכות הצבעה. שאר הלטינים שמרו על חוזיהם עם רומא, אבל נאסר עליהם לסחור זה עם זה, להתחתן זה עם זה ולהתכנס יחד.

״הפרד ומשול״, עם פרס על נאמנות: מעכשיו כל עיר עמדה מול רומא לבדה.

ליוויוס שם בפי קאמילוס את המשפט: ״האימפריה המבוססת ביותר היא זו שנתיניה שמחים לציית לה.״ הנאום הוא של ליוויוס, אבל רשימת הערים שלו נשענת כנראה על רשומות, וההיסטוריונים רואים ב־338 לפנה״ס את הולדת שיטת בעלי הברית של רומא.

321 לפנה״ס

המלכודת ליד קאודיום

הסאמניטים היו עמי הרים קשוחים בדרום האפנינים, רבים כמו הרומאים ומיומנים מהם בלחימה בהרים. ב־328 לפנה״ס הקימה רומא מושבה בפרגלאי, על אדמה שהסאמניטים ראו בה את שלהם. פרצה מלחמה, שנמשכה לסירוגין כמעט ארבעים שנה.

ב־321 לפנה״ס צעדו שני הקונסולים עם צבאותיהם לעבר אפוליה בדרך הקצרה, דרך עמק צר ליד קאודיום. המצביא הסאמניטי גאיוס פונטיוס חסם את קצהו בעצים כרותים ובסלעים. כשהרומאים פנו לאחור, גם הדרך שבה באו הייתה חסומה, והגבהים היו מלאים סאמניטים. שני צבאות רומאיים נלכדו.

נקודת החלטה

אתם גאיוס פונטיוס, מצביא הסאמניטים.

321 לפנה״ס, במעברים הקאודיניים

שני צבאות קונסולריים, עיקר כוחה של רומא, סגורים בעמק שמתחתיכם. בלי מזון הם לא יחזיקו מעמד זמן רב.

אביכם הזקן, הרניוס, שלח שתי תשובות לשאלתכם. הראשונה: לשחרר את כולם בלי פגע, ולקנות ״שלום וידידות של קיימא עם אומה רבת עוצמה״. השנייה: להרוג את כולם, ולהחליש את רומא לדורות. דרך שלישית, הוא אומר, אין. הקצינים שלכם רוצים דרך ביניים.

מה אתם עושים?

• לשחרר את כולם, בלי שום תנאי הימור על הכרת התודה של רומא. אולי תקנו שלום ארוך, ואולי רומא פשוט תחזור בשנה הבאה, עם צבאותיה שלמים.
• להחזיק אותם כבני ערובה עד שרומא תחתום על השלום שלכם תצטרכו להאכיל ולשמור עשרות אלפי אנשים בהרים, ורומא עלולה להפקיר אותם במקום להתמקח. קשה יותר להחזיק צבא כבן ערובה מאשר ללכוד אותו.
• לשחרר אותם בתנאים שלכם: בלי נשק, מתחת לעול, עם בני ערובה וחוזה תקבלו את השלום ואת אדמתכם, ורומא תושפל לעיני איטליה כולה. אבל, כפי שהרניוס מזהיר, אנשים מושפלים עלולים לבקש נקמה.

מה קרה בפועל

לשחרר אותם בתנאים שלכם: בלי נשק, מתחת לעול, עם בני ערובה וחוזה

פונטיוס בחר בדרך הביניים. הרומאים מסרו את נשקם, ועם בגד אחד בלבד עברו מתחת לעול, בזמן שהסאמניטים לעגו להם. שש מאות פרשים צעירים נשארו כבני ערובה, והקונסולים נשבעו לשלום.

ליוויוס מספר שהסנאט סירב אחר כך לשלום ונקם במהרה. היסטוריונים רבים מפקפקים בכך: נראה שרומא שמרה על השלום כחמש שנים.

האזהרה של הרניוס, אצל ליוויוס, הייתה שדרך הביניים ״לא קונה ידידים ולא נפטרת מאויבים״, כי ״הרומאים הם עם שאינו יודע לשבת בשקט אחרי תבוסה״. הנאום מומצא, אבל התבוסה הייתה אמיתית, והרומאים זכרו את המעברים הקאודיניים כהשפלה הגדולה ביותר שלהם.

295 לפנה״ס

סנטינום: מצביא דוהר אל מותו

עד 296 לפנה״ס מצאו הסאמניטים בעלי ברית: אטרוסקים ואומברים בצפון, וגם גאלים. ב־295 לפנה״ס, ליד סנטינום שבהרי האפנינים, הכריע את המלחמה הקרב הגדול ביותר שנערך עד אז באיטליה. הקונסול קווינטוס פביוס עמד באגף הימני מול הסאמניטים; עמיתו פובליוס דקיוס מוס עמד באגף השמאלי מול הגאלים.

מרכבות מלחמה גאליות שברו את הפרשים של דקיוס. אז, כך מספר ליוויוס, עשה דקיוס את מה שעשה אביו ב־340 לפנה״ס: הוא נדר דבוטיו, הקדיש את עצמו ואת צבא האויב לאלי השאול, ודהר לבדו אל תוך הגאלים כדי למות. אנשיו התעשתו, ופביוס איגף את הסאמניטים וכבש את מחנם. הקואליציה נשברה, וב־290 לפנה״ס עשו הסאמניטים שלום.

השיטה

דרכים, מושבות ובעלי ברית

את מלחמות הסאמניטים ניצחה רומא באתים לא פחות מאשר בחרבות. ב־312 לפנה״ס החל הקנסור אפיוס קלאודיוס לסלול דרך מרומא לקפואה, ישר דרך הביצות הפונטיניות: ויה אפיה, באורך של כ־195 קילומטרים. זו הייתה דרך צבאית, שנועדה להביא לגיונות במהירות לקמפניה. באותה שנה בנה גם את אמת המים הראשונה של רומא.

לאורך הדרכים הקימה רומא מושבות של איכרים־חיילים על אדמה כבושה: לוקריה מאחורי קווי הסאמניטים ב־314 לפנה״ס, ונוסיה ב־291, וכעשרים בסך הכול בתוך שבעים שנה. כל עם מובס קיבל חוזה משלו והפך לבעל ברית. בעלי הברית לא שילמו מס, אבל נדרשו לשלוח חיילים. כך כל מלחמה שרומא ניצחה בה הגדילה את צבאה לקראת המלחמה הבאה.

אפיוס קלאודיוס קאיקוס

הקנסור שסלל את הדרך הגדולה הראשונה של רומא ובנה את אמת המים הראשונה שלה, ושבזקנתו, עיוור, שכנע את הסנאט לדחות את השלום עם פירוס.

• נולד: בערך 340 לפנה״ס (אומדן), רומא, למשפחת הקלאודיים הפטריקית
• נפטר: אחרי 280 לפנה״ס; התאריך אינו ידוע
• ניצחונות: ויה אפיה, מ־312 לפנה״ס; אקווה אפיה, אמת המים הראשונה של רומא; מנע שלום עם פירוס, 280 או 279 לפנה״ס
• כישלונות: רשם בני עבדים משוחררים בסנאט; רשימתו לא הוכרה; המשיך לכהן כקנסור מעבר ל־18 החודשים שקבע החוק

״כל אדם הוא אדריכל גורלו.״

המלך מאפירוס

282–280 לפנה״ס

טרנטום קוראת למלך

עד 282 לפנה״ס הגיע גבולה של רומא אל הערים היווניות שבדרום איטליה. העשירה שבהן הייתה טרנטום, מושבה של ספרטה עם צי גדול. כשעשר ספינות מלחמה רומאיות נכנסו למפרץ שלה, בניגוד לחוזה ישן, הטביעו הטרנטינים כמה מהן וגירשו את חיל המצב הרומאי מהעיר השכנה תורי. רומא הכריזה מלחמה.

טרנטום, כמו בעבר, קראה למצביא מיוון. פירוס, מלך אפירוס וקרוב משפחה של אלכסנדר מוקדון, חצה את הים באביב 280 לפנה״ס עם כ־25,000 איש ו־20 פילי מלחמה, הראשונים שנראו באיטליה. הרומאים קראו להם ״שוורים לוקאניים״. לפי פלוטרכוס, הבטיחו לו הטרנטינים 350,000 רגלים ו־20,000 פרשים מבעלי בריתם באיטליה.

פירוס, מלך אפירוס

מלך יווני שהביס את רומא פעמיים ובכל זאת הפסיד במלחמה. לפי סיפור אחד, חניבעל דירג אותו כגדול המצביאים.

• נולד: 319 או 318 לפנה״ס, אפירוס, לבית המלוכה המולוסי, שייחס את עצמו לאכילס
• נפטר: 272 לפנה״ס, ארגוס שבפלופונסוס, בקרב רחוב: רעף שהשליכה אישה מגג הימם אותו, ואז נערף ראשו
• ניצחונות: הרקלאה, 280 לפנה״ס; אסקולום, 279 לפנה״ס; כיבוש אריקס בסיציליה, 277 לפנה״ס; נגד אנטיגונוס גונטס במוקדון, 274 לפנה״ס
• כישלונות: המצור על ליליבאיום בסיציליה, 277–276 לפנה״ס; בנוונטום, 275 לפנה״ס; ההסתערות על ספרטה, 272 לפנה״ס; ארגוס, 272 לפנה״ס, שם נהרג

״הסדר של הברברים האלה אינו ברברי; אבל התוצאה תראה לנו מה הוא שווה.״

הרקלאה: מי מול מי

קיץ 280 לפנה״ס

הסיריס (היום נהר סיני), ליד הרקלאה

רומא ובעלי בריתה

• מפקדים: פובליוס ולריוס לאווינוס, הקונסול
• כוחות: אינם נותנים מספר (המקורות העתיקים); כנראה 20,000–30,000 (אומדן מודרני)
• אבדות: כמעט 15,000 הרוגים (דיוניסיוס (אצל פלוטרכוס)); 7,000 הרוגים (הירונימוס מקארדיה (אצל פלוטרכוס)); 1,800 שבויים (אוטרופיוס)

הירונימוס חי באותה תקופה ויכול היה לקרוא את זיכרונותיו של פירוס עצמו; רוב ההיסטוריונים מעדיפים את המספרים הנמוכים שלו.

פירוס והטרנטינים

• מפקדים: פירוס, מלך אפירוס, מגקלס, שנהרג בשריון המלך
• כוחות: 20,000 רגלים, 3,000 פרשים, 2,500 קשתים וקלעים, 20 פילים (פלוטרכוס: הצבא שהפליג); אולי 25,000–35,000 (אומדן מודרני גס, עם הטרנטינים)
• אבדות: 13,000 הרוגים (דיוניסיוס (אצל פלוטרכוס)); פחות מ־4,000 הרוגים (הירונימוס (אצל פלוטרכוס))

חלק מהצבא אבד בסערה בדרך. פירוס נלחם ״בכוחותיו שלו ובטרנטינים בלבד״: בעלי בריתו באיטליה הגיעו אחרי הקרב.

התוצאה: ניצחון לפירוס. הרומאים חוצים בחזרה את הנהר ונסים, ומשאירים את מחנם. אבל פירוס מאבד רבים ממיטב אנשיו וקציניו.

כל המספרים הגיעו אלינו דרך כותבים מאוחרים, וגם הטובים שבהם שונים זה מזה פי שניים ויותר.

הקרב על הסיריס

הרקלאה, קיץ 280 לפנה״ס, יום אחד עד רדת הלילה

פירוס, מלך אפירוס, חונה במישור שבין הרקלאה לנהר הסיריס, לאחר שהטרנטינים קראו לו לעזרה מול רומא. מולו צבא רומי בפיקוד הקונסול פובליוס ולריוס לאווינוס, והצבאות נמצאים משני צדי הנהר. על הכף: עתידן של הערים היווניות שבדרום איטליה.

לפי פלוטרכוס, ״פירוס״ 16–17, ולפי זונאראס 8.3 (קיצור של קסיוס דיו). רק העיר הרקלאה (היום בפוליקורו) והנהר סיריס (היום נהר סיני) ודאיים; את המחנות, את מעבר הנהר ואת הקווים לא קובע שום ממצא. המפה הולכת בעקבות שחזור מקובל אחד, שלפיו נערך הקרב במישור החוף שמצפון לנהר; שחזור אחר מציב את מחנה פירוס בפנים הארץ, ליד פנדוסיה (כנראה אנגלונה), ואת הקרב בעמקו של נהר סיני. באיזה אגף פגעו הפילים, איש לא תיעד.

המפה מסובבת כך שהנהר חוצה אותה משמאל לימין: הצפון בפינה השמאלית העליונה. קו החוף ומסלולי הנהרות הם של ימינו, ושניהם זזו מאז 280 לפנה״ס; החוף היה כנראה קרוב יותר להרקלאה. המיקומים משוערים, ועומק היחידות מוגזם כדי שייראו.

שלבי הקרב

• משני צדי הסיריס פירוס חונה במישור שבין הרקלאה לנהר. הוא רוכב אל הגדה, מתבונן במחנה הרומאי ומתפעל מהסדר שבו. הוא מחליט לחכות לבעלי בריתו, ומציב משמר על הגדה.
• הרומאים חוצים הרומאים לא מחכים. הרגלים חוצים במעבר רדוד, והפרשים, כותב פלוטרכוס, ״בנקודות רבות״; לפי זונאראס הם חצו במעלה הנהר כדי להגיע אל העורף. המשמר נסוג. פירוס דוהר עם 3,000 פרשים כדי לתפוס אותם באמצע החצייה, ומגיע מאוחר מדי.
• שבע תהפוכות בקרב הפרשים נהרג סוסו של פירוס תחתיו. הוא נותן את גלימתו ואת שריונו לקצין בשם מגקלס, ומוביל את הפלנקס קדימה. ״שבע תהפוכות״ עוברות על הקרב. מגקלס נהרג, והרומאים מריעים שהמלך מת, עד שפירוס רוכב לאורך השורות בראש גלוי.
• הפילים לבסוף מכניס פירוס את הפילים. הסוסים הרומאים, שמעולם לא ראו פיל ולא הריחו פיל, נבהלים ובורחים עם רוכביהם, והפרשים התסלים מסתערים אל תוך המהומה. כאן הפילים פוגעים בפרשים שחצו במעלה הנהר, כפי שמרמז זונאראס; באיזה אגף זה קרה באמת, לא ידוע.
• בחזרה מעבר לנהר פיל פצוע משתולל ומשבש את המרדף, והלילה יורד. הרומאים חוצים בחזרה את הסיריס ונסים לעיר באפוליה. פירוס כובש את מחנם, אבל איבד רבים ממיטב לוחמיו.

האסטרטגיה

• רומא ובעלי בריתה: הרומאים אינם ממתינים. הרגלים חוצים במעבר רדוד, והפרשים בכמה נקודות, ולפי זונאראס גם במעלה הנהר, כדי להגיע אל עורפו של פירוס. השחזור אינו מסביר מדוע לא המתינו.
• פירוס והטרנטינים: פירוס בוחר לחכות לבעלי בריתו ומציב משמר על הגדה. כשהרומאים חוצים, הוא רוכב עם 3,000 פרשים כדי לתפוס אותם באמצע החצייה, ואחר כך מביא את הפלנקס ואת הפילים. הפילים מפחידים סוסים רומיים שמעולם לא ראו פיל.

מה הכריע: ההכרעה באה מהפילים: סוסים רומיים שמעולם לא ראו פיל נבהלו, והפרשים התסלים פרצו אל הבלבול. אבל הניצחון עלה במיטב אנשיו וקציניו של פירוס, והרומאים הספיקו לחצות את הנהר בחזרה ולברוח.

נקודת החלטה

אתם פירוס, מלך אפירוס.

סוף 280 לפנה״ס, בטרנטום

הבסתם קונסול על גדות הסיריס. אחר כך צעדתם צפונה, קרוב לרומא, בתקווה שבעלי בריתה יעזבו אותה. כמה מבעלי בריתה עברו לצדכם, אבל קפואה ונאפוליס סגרו בפניכם את שעריהן, אף עיר לטינית לא הצטרפה אליכם, וכשצבא רומאי גדול יותר חסם את הדרך, חזרתם לטרנטום.

עכשיו הגיעו שליחים רומאים, אבל רק כדי לפדות את השבויים. הקצין שלכם, מילון, אומר: לא להחזיר דבר, לא שביתת נשק, ולגמור אותם במלחמה. היועץ שלכם, קינאס, אומר: איבדתם את מיטב אנשיכם ואין מי שיחליף אותם; מה שאינכם יכולים להשיג בכוח, השיגו בתבונה.

מה אתם עושים?

• ללכת בעצת מילון: להחזיק בשבויים ולהמשיך להילחם באביב רומא תדע שאתם רוצים להשמיד אותה, ותילחם עד האיש האחרון. אתם מהמרים על ניצחונות נוספים עם צבא שאינכם יכולים למלא מחדש.
• ללכת בעצת קינאס: לשחרר את השבויים ולשלוח אותו לרומא להציע שלום מחווה נדיבה של מנצח. אם הסנאט יסכים, תשובו הביתה כמגיני היוונים באיטליה. אם יסרב, החזרתם לרומא את חייליה בחינם.
• לקחת את הכופר, להישאר בדרום ולחכות כסף לחיילים שלכם, ובלי סיכון. אבל רומא מקבלת בחזרה את אנשיה ואת הזמן להתאושש, ואתם יושבים בטרנטום.

מה קרה בפועל

ללכת בעצת קינאס: לשחרר את השבויים ולשלוח אותו לרומא להציע שלום

פירוס הלך בעצת קינאס. הוא שחרר את השבויים בלי כופר (לפי גרסה אחת, רק על תנאי) ושלח את קינאס לרומא עם מתנות ועם הצעה: הרומאים יקבלו את אנשיהם ואת עזרתו באיטליה, ובתמורה יכרתו ידידות עם המלך ויניחו לטרנטום. לפי פלוטרכוס, המלך חשב ש״הסדר ידידותי איתם אחרי ניצחון יגדיל מאוד את שמו״.

היסטוריונים רבים, ובהם פייר לבק, סבורים שפירוס לא התכוון להשמיד את רומא: הוא רצה חסות על הדרום היווני, ושלום היה נותן לו אותה. פלוטרכוס, לעומת זאת, מתאר אותו חולם על סיציליה, על קרתגו ועל המערב כולו. ואת המסע צפונה הכשיל דבר ששורשיו ב־338 לפנה״ס: בעלי הברית של רומא נשארו נאמנים.

נקודת החלטה

אתם חברי הסנאט הרומי.

280 לפנה״ס (או אולי 279), ברומא

פירוס אומר שקינאס, שליחו, כבש לו בדבריו יותר ערים מכפי שכבש הוא עצמו בנשק. הוא מציע להחזיר לכם את השבויים בלי כופר, ואת עזרת המלך באיטליה. בתמורה מבקש פירוס רק ידידות ו״חסינות לטרנטינים״.

הפסדתם בקרב גדול אחד, ואתם מצפים לקרב נוסף, עכשיו כשהיוונים באיטליה הצטרפו למלך. רובכם, כותב פלוטרכוס, ״נוטים בבירור לשלום״. ואז נכנסים בניו של אפיוס קלאודיוס ונושאים אותו פנימה: הקנסור הזקן, עיוור, שפרש מזמן.

בעד מה אתם מצביעים?

• לקבל: השבויים חוזרים הביתה, והמלחמה נגמרת אנשיכם חוזרים והלחימה נפסקת. אבל מלך זר נעשה מגן הדרום, אסור לגעת בטרנטום, וכל בעל ברית באיטליה לומד שאפשר להביס את רומא.
• להתמקח קודם על אדמות הסאמניטים והלוקאנים אולי תשמרו יותר ממה שכבשתם. אבל משא ומתן עם מלך שצבאו ופיליו עומדים באיטליה נעשה מעמדה חלשה, והסאמניטים מחכים לראות מי ינצח.
• לסרב לכל משא ומתן כל עוד פירוס באיטליה אתם מוותרים על ההזדמנות להחזיר את אנשיכם, ומסתכנים בתבוסות נוספות. אבל אתם מראים לבעלי בריתכם ולאויביכם שרומא אינה מתמקחת כשהיא מפסידה.

מה קרה בפועל

לסרב לכל משא ומתן כל עוד פירוס באיטליה

אפיוס דיבר, והרוח התהפכה. בגרסה של פלוטרכוס הוא אומר שעכשיו מצער אותו דבר אחד: ״שאינני חירש כשם שאני עיוור״. הוא מזהיר שאם פירוס ילך בלי עונש, אחרים ״יבוזו לכם כאנשים שכל אחד יכול להכניע בקלות״.

קינאס נשלח בחזרה עם תשובה: פירוס ״חייב קודם לצאת מאיטליה״. למלך סיפר שהסנאט נראה לו ״מועצה של מלכים רבים״.

המילים הן של פלוטרכוס. אבל לרגע הזה יש תיעוד טוב להפליא: קיקרו, כ־235 שנה אחר כך, כותב ש״הנאום של אפיוס עצמו עדיין קיים״, וכתובת מימי אוגוסטוס מציינת שהוא מנע שלום עם המלך פירוס. שלום היה משאיר מלך זר כאדון הדרום.

279–275 לפנה״ס

ניצחון אחד יותר מדי

ב־279 לפנה״ס הביס פירוס את הרומאים שוב, באסקולום שבאפוליה, בקרב בן יומיים שהכריעו הפילים שלו. הירונימוס, שהסתמך על רשימותיו של המלך עצמו, ספר 6,000 הרוגים רומאים ו־3,505 מאנשי פירוס. את אנשיו לא יכול היה המלך להחליף; רומא יכלה. אחרי אחד משני הניצחונות האלה אמר את המשפט שהוריש לנו את ״ניצחון פירוס״.

ב־278 לפנה״ס הפליג לסיציליה, להילחם בקרתגו למען היוונים שם. הוא כבש כמעט את כל האי, אבל נכשל מול ליליבאיום, ויחסו הקשוח הפנה נגדו את יווני סיציליה. כשעזב ב־276 לפנה״ס, כך מסופר, הביט לאחור ואמר: ״ידידיי, איזו זירת היאבקות אנו משאירים לקרתגים ולרומאים!״

ב־275 לפנה״ס פגש את הקונסול מאניוס קוריוס דנטטוס ליד מלוונטום. מסע הלילה שלו דרך גבעות מיוערות השתבש; במישור, כידונים שהושלכו מן המחנה הרומאי הדפו את פיליו לאחור אל תוך שורותיו. הוא הפליג הביתה עם 8,000 רגלים ו־500 פרשים. הרומאים שינו את שם העיר לבנוונטום: ״תוצאה טובה״ במקום ״רעה״.

איך אנחנו יודעים?

מקור: היסטוריון שמפקפק

מן הפתיחה: ״זו החירות שניתנת לקדמונים: לערב מעשי אדם במעשי אלים, כדי להעניק הדר נשגב יותר לראשיתן של מדינות.״

מספר 6, פרק 1: ״הרשומות הכתובות, שהן התיעוד האמין היחיד של המאורעות, היו באותם ימים מעטות ודלות, וגם מה שהיה… אבד כמעט כולו בשרפת העיר.״

ליוויוס החל לכתוב כשאוגוסטוס עלה לשלטון, אחרי מאה שנים של מלחמות אזרחים. ספר 6 נפתח אחרי ביזת רומא בידי הגאלים.

• האם ליוויוס מאמין לסיפורי הייסוד? ולמה הוא מספר אותם בכל זאת? הוא אינו ערב להם, אבל גם אינו זורק אותם: אגדות מעניקות לעם ״הדר נשגב״. הוא כותב כדי לעורר השראה, לא רק כדי ללמד.
• מה קרה לרשומות שלפני הביזה, ומה זה אומר על מה שהוא מספר על השנים ההן? כמעט כולן נשרפו, ולכן ספריו הראשונים נשענים על זיכרון, על סיפורי משפחות ועל כותבים קודמים. הארכאולוגים לא מצאו שכבת שרפה גדולה מהזמן הזה, וחושדים שהאובדן היה גם תירוץ נוח.
• אילו חלקים בסיפור הקדום הם כנראה האמינים ביותר? דברים שאפשר היה לכתוב או לראות: שמות נושאי המשרות, חוזים, חוקים, מקדשים ומושבות. הכי פחות אמינים הם נאומים ומספרים מדויקים.

מקור: ״עוד ניצחון אחד כזה״

״אם ננצח את הרומאים בעוד קרב אחד, נאבד לגמרי.״ כי הוא איבד חלק גדול מהכוחות שאיתם בא, ואת כל ידידיו ומצביאיו מלבד מעטים… ואילו צבא הרומאים, כמו ממעיין הנובע בתוך הבית, התמלא שוב בקלות ובמהירות.

פלוטרכוס מציב את המשפט אחרי אסקולום, ב־279 לפנה״ס. קסיוס דיו, שכתב בסביבות 220 לספירה, מציב אותו אחרי הרקלאה; בתקציר של זונאראס: ״אם ננצח שוב בדרך כזאת, זה יהיה סופנו.״ כך גם אורוסיוס, ב־417 לספירה.

• אחרי איזה קרב אמר פירוס את המשפט? אפשר לדעת? לא. משפטים טובים נודדים לרגע המתאים להם ביותר. על העיקר המקורות מסכימים: את האבדות שלו אי אפשר היה למלא.
• פלוטרכוס מביא ספירות של הירונימוס ושל דיוניסיוס. למי הייתם מאמינים יותר? הירונימוס חי באותה תקופה וקרא את רשימות המלך עצמו. דיוניסיוס כתב כ־270 שנה אחר כך ואהב מספרים גדולים. רוב ההיסטוריונים מעדיפים את הירונימוס.
• האם ״ניצחון פירוס״ פירושו שפירוס הפסיד? לא. הוא ניצח בשני הקרבות. הביטוי מתאר ניצחון שעולה למנצח יותר ממה שהוא יכול להרשות לעצמו, כי המפסיד ממלא את שורותיו והמנצח לא.

מקור: זאבה בשביל היוונים

דידרכמה מכסף של רומא, בערך 269–255 לפנה״ס (קרופורד מתארך אותה ל־269–266; ״מטבעות הרפובליקה הרומית״ 20/1)

אחד ממטבעות הכסף הראשונים של רומא, שנטבע לפי תקן המשקל היווני ושימש בעיקר בדרום. בצד אחד הרקולס; בצד השני הזאבה המיניקה את התאומים, והמילה ROMANO, ״של הרומאים״.

• למה להטביע את סיפור הייסוד על מטבע דווקא בזמן הזה? פירוס עזב לא מכבר, ורומא שלטה עכשיו בערים יווניות שהשתמשו במטבעות כסף. הזאבה אמרה להן מי האדונים החדשים, ושגם לרומא יש ראשית אצילית, שנגעו בה האלים.
• המטבע הזה עתיק בכ־1,300 עד 1,400 שנה מזאבת הברונזה שבמסך הראשון, אם היא אכן מימי הביניים. על מה הוא עדות טובה? על מה שהרומאים האמינו, ורצו שאחרים יאמינו, בשנים שאחרי עזיבת פירוס. הוא מראה שהאגדה כבר הייתה רשמית; הוא אינו מוכיח שרומולוס היה קיים.

אדונית איטליה

264 לפנה״ס

חצי אי של חוזים

עד 264 לפנה״ס שלטה רומא באיטליה שמדרום לקו שבין פיזה לרימיני. זו לא הייתה מדינה אחת אלא רשת: אזרחים רומאים על כחמישית מהאדמה, מושבות לטיניות בנקודות המפתח, ועשרות עמים וערים של בעלי ברית, כל אחד קשור לרומא בחוזה משלו וחייב לה חיילים.

פוליביוס, שספרו מתחיל כאן, כותב שכבר לפני בוא פירוס תקפו הרומאים את שאר איטליה ״לא כאילו הייתה ארץ זרה, אלא כאילו היא שייכת להם בצדק״. ב־264 לפנה״ס סכסוך במסנה, מעבר למצר בסיציליה, גרר את רומא למלחמתה הראשונה מעבר לים, נגד קרתגו.

איך איטליה נעשתה רומאית

• 338 לפנה״ס הברית הלטינית מפורקת; הלטינים והקמפנים נקשרים לרומא עיר אחר עיר.
• 312 לפנה״ס אפיוס קלאודיוס מתחיל את ויה אפיה ובונה את אמת המים הראשונה של רומא.
• 295 לפנה״ס סנטינום: הברית של הסאמניטים והגאלים נשברת.
• 280 לפנה״ס הרקלאה: הקרב הראשון של רומא מול מלך הלניסטי ופיליו.
• 279 לפנה״ס אסקולום; רומא וקרתגו מחדשות את החוזה ביניהן, עם סעיפים על פירוס.
• 275 לפנה״ס בנוונטום; פירוס עוזב את איטליה.
• 273 לפנה״ס תלמי השני, מלך מצרים, שולח שליחים לכרות ידידות עם רומא: העולם היווני שם לב.
• 272 לפנה״ס טרנטום נכנעת; פירוס נהרג בארגוס.
• 269–255 לפנה״ס רומא טובעת מטבעות כסף עם הזאבה והתאומים.
• 264 לפנה״ס רומא שולטת בחצי האי; המלחמה הראשונה בקרתגו מתחילה.
• 91–88 לפנה״ס בעלי הברית, שעדיין אין להם אזרחות רומאית, מורדים ב״מלחמת בעלי הברית״, ומקבלים אותה לבסוף.

למה רומא כבשה את איטליה?

האם רומא הייתה תוקפנית יותר משכניה, או רק טובה יותר בלנצח ובלשמור על מה שניצחה?

• ו. ו. האריס, ״מלחמה ואימפריאליזם ברומא הרפובליקנית, 327–70 לפנה״ס״ (1979) החברה הרומית נבנתה למלחמה. אצילים זכו במשרות, בתהילה ובתהלוכות ניצחון רק דרך ניצחונות, ואזרחים פשוטים ציפו לאדמה ולשלל. רומא יצאה למלחמה כמעט בכל שנה, מבחירה. ההתפשטות שלה הייתה תוקפנית ומכוונת, ולא משנה מה טענו הרומאים אחר כך על הגנה על בעלי בריתם.
• א. מ. אקשטיין, ״אנרכיה ים־תיכונית, מלחמה בין מדינות והגעתה של רומא״ (2006) כל המדינות בים התיכון העתיק היו מיליטריסטיות ותוקפניות, בעולם בלי חוק בינלאומי. הסאמניטים, הגאלים, הטרנטינים והמלכים ההלניסטיים לא היו עדינים יותר. רומא לא הייתה תוקפנית במיוחד; היא הייתה טובה במיוחד בהפיכת אויבים מובסים לבעלי ברית.
• ט. ג׳. קורנל, ״ראשית רומא״ (1995), ונ. רוזנשטיין, ״רומא והים התיכון, 290 עד 146 לפנה״ס״ (2012) שיטת בעלי הברית הניעה את עצמה. בעלי הברית שילמו לרומא רק בחיילים, כך שהדרך היחידה להפיק מהם תועלת הייתה להילחם. כל מלחמה הביאה אדמה, מושבות ובעלי ברית חדשים, ואלה אפשרו את המלחמה הבאה.

כשרומא יצאה למלחמה, היא אמרה בדרך כלל שהיא מגינה על בעל ברית: קפואה, תורי, ובקרוב מסאנה. האם זה היה תירוץ, או הדרך שבה השיטה באמת פעלה?

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה ההיסטוריונים מפקפקים בכך שרומולוס ייסד את רומא ב־753 לפנה״ס?

התשובה: התאריך הוא חישוב מאוחר, הסופרים הקדומים חלקו עליו, והארכאולוגיה מראה כפרים שהתחברו לאט. נכון. וארו ואטיקוס חישבו את 753 במאה ה־1 לפנה״ס, אחרים נתנו תאריכים בין 814 ל־729, ובקתות עמדו על הגבעות כבר מסביבות 1000 לפנה״ס.

שאלה לבדיקה

למה כל ניצחון של רומא חיזק אותה לקראת המלחמה הבאה?

התשובה: העמים המובסים נעשו בעלי ברית, שחויבו לשלוח חיילים. נכון. כל עם קיבל חוזה משלו, בלי מס אבל עם חובת שירות, ומושבות נשתלו על האדמה שנלקחה. כך גדל הצבא עם כל ניצחון.

שאלה לבדיקה

מה הכריע את הרומאים בהרקלאה?

התשובה: הפילים הבהילו את סוסיהם, והפרשים התסלים הסתערו אל תוך המהומה. נכון. הסוסים הרומאים מעולם לא ראו פילים. פלוטרכוס כותב שהם נבהלו עוד לפני שהתקרבו, ופירוס הביא עליהם את הפרשים התסלים.

שאלה לבדיקה

מה ענה הסנאט לקינאס, אחרי נאומו של אפיוס קלאודיוס?

התשובה: שפירוס חייב קודם לצאת מאיטליה, ורק אז ידברו על ידידות. נכון. אפיוס טען ששלום עם מלך שמנצח בתוך איטליה יראה לכולם שאפשר להכניע את רומא בקלות.

שאלה לבדיקה

מה פירוש ״ניצחון פירוס״?

התשובה: ניצחון שעולה למנצח כל כך הרבה, שהוא לא יכול להרשות לעצמו עוד אחד. נכון. פירוס ניצח בהרקלאה ובאסקולום, אבל לא יכול היה להחליף את אנשיו, ואילו רומא מילאה את שורותיה ״כמו ממעיין״.

שאלה לבדיקה

מה אפשר ללמוד ממטבע הכסף עם הזאבה והתאומים משנות ה־260 לפנה״ס?

התשובה: שבזמן הזה כבר הייתה אגדת הייסוד חלק רשמי מהדרך שבה רומא הציגה את עצמה. נכון. מדינה בחרה להטביע את הסיפור על הכסף שלה, בדיוק כשהחלה לשלוט ביוונים. זו עדות למה שהרומאים האמינו והפיצו.

מונחים

• סנאט מועצה של כ־300 איש, רובם נושאי משרות לשעבר, שכיהנו בה לכל חייהם. על פי החוק רק ייעצה, אבל למעשה ניהלה את המלחמות ואת יחסי החוץ של רומא.
• קונסול אחד משני נושאי המשרה הבכירים ברפובליקה הרומית, שנבחרו מדי שנה לשנה אחת. הקונסולים פיקדו על צבאות רומא.
• קנסור נושא משרה שנבחר בערך אחת לחמש שנים כדי למפקד את האזרחים, לעדכן את רשימת חברי הסנאט ולמסור חוזים לעבודות ציבוריות.
• אנליסטים היסטוריונים רומאים מהמאות ה־2 וה־1 לפנה״ס שכתבו את תולדות רומא שנה אחר שנה, ולעתים קרובות מילאו את החסר בנאומים, במספרים ובפרטים מומצאים. ליוויוס נשען עליהם.
• בעלי הברית (סוקיי) עמים וערים באיטליה שנקשרו לרומא כל אחד בחוזה משלו. הם לא שילמו לה מס, אבל נדרשו לשלוח חיילים למלחמותיה, ורומא קבעה את מדיניות החוץ שלהם.
• מושבה (קולוניה) עיר חדשה של מתיישבים רומאים או לטינים, שהוקמה על אדמה כבושה במקום מפתח: כפר של איכרים וחיל מצב בבת אחת.
• אזרחות בלי זכות הצבעה זכויות רומאיות במשפט, במסחר ובנישואים, וחובה לשרת בצבא, אבל בלי זכות להצביע או להיבחר ברומא. קפואה קיבלה אותה ב־338 לפנה״ס.
• לגיון יחידת היסוד של הצבא הרומי, כ־4,000 עד 5,000 חיילים רגליים. הלגיון חולק לפלוגות קטנות, מאניפולים, שעמדו בשלושה קווים, כך שאפשר היה להחליף לוחמים עייפים בלוחמים רעננים.
• פלנקס מערך הקרב המוקדוני: גוש עמוק וצפוף של לוחמים שאחזו ברמחים באורך של כשישה מטרים. חזק מאוד מלפנים, אבל מסורבל בשטח קשה ופגיע באגפים.
• דבוטיו (הקדשה) נדר של מצביא רומאי, שבו הקדיש את עצמו ואת צבא האויב לאלי השאול, ואז דהר אל תוך האויב כדי למות.
• העול מסגרת של שלוש חניתות, שתיים זקופות ואחת לרוחבן, שתחתיה נאלץ צבא מובס לעבור כפוף ובלי נשק, לאות כניעה.
• ברנוס מנהיג הגאלים שכבשו את רומא. לפי הסיפור, שם את חרבו על כף המאזניים בזמן תשלום הכופר לרומאים.
• ליוויוס היסטוריון רומי שכתב בימי אוגוסטוס. היה פטריוט ומספר סיפורים מחונן, ולא האמין לכל מה שסיפר על ימי קדם.
• פוליביוס היסטוריון יווני, שהיה בן ערובה ברומא במאה ה־2 לפנה״ס.
• דיוניסיוס מהליקרנסוס היסטוריון יווני שכתב על רומא, בן דורו של ליוויוס.
• פלוטרכוס כותב יווני שכתב את חייו של פירוס בסביבות שנת 100 לספירה.
• פביוס פיקטור ההיסטוריון הרומי הראשון, שכתב ביוונית בסביבות 200 לפנה״ס.
• טרנטום עיר יוונית בדרום איטליה, מושבה של ספרטה, בעלת צי גדול.
• אפירוס ממלכה בצפון־מערב יוון, שמלכה היה פירוס.
• סיריס נהר בדרום איטליה, שעל גדותיו הביס פירוס קונסול רומי.
• קפואה עיר בקמפניה, שסגרה את שעריה בפני פירוס.
• נאפוליס עיר בדרום איטליה, שסגרה את שעריה בפני פירוס.
• סאמניטים עם הרים קשוח בדרום האפנינים, שנלחם ברומא לסירוגין כמעט ארבעים שנה.
• אטרוסקים עם בצפון איטליה, שעמד לצד הסאמניטים נגד רומא.
• אומברים עם בצפון איטליה, שהצטרף לסאמניטים נגד רומא.
• גאלים להקת לוחמים מצפון איטליה, שהביסה את הרומאים ליד נחל אליה וכבשה את רומא בסביבות 390 לפנה״ס.
• ברוטיים עם בדרום איטליה, שרומא לקחה ממנו אדמות.
• לוקריה מושבה רומית מאחורי קווי הסאמניטים, שהוקמה ב־314 לפנה״ס.
• ונוסיה מושבה רומית שהוקמה ב־291 לפנה״ס, לאורך הדרכים.
• פרגלאי מושבה שרומא הקימה ב־328 לפנה״ס, על אדמה שהסאמניטים תבעו לעצמם.
• אנטיום עיר לטינית שאיבדה את ספינות המלחמה שלה. חרטומי הברונזה שלהן נקבעו בבמת הנואמים בפורום.
• סנטינום מקום בהרי האפנינים שבו הביסה רומא את הסאמניטים והגאלים ב־295 לפנה״ס.
• אסקולום עיר באפוליה, שבה הביס פירוס את הרומאים ב־279 לפנה״ס.
• הרקלאה מקום הקרב הגדול שבו הביס פירוס את הרומאים ב־280 לפנה״ס.
• קינאס יועצו של פירוס, ששלח לרומא הצעת שלום ושחרור השבויים.

מקורות

• Livy, From the Founding of the City, Preface; 1.3–7, 1.57–60; 5.35–49; 6.1; 8.3–14; 9.1–15, 9.29; 10.12, 10.23, 10.27–30; Periochae 11–15. Trans. W. M. Roberts (Everyman’s Library, 1905)
• Polybius, Histories 1.6–7; 2.18–24; 3.22–25. Trans. W. R. Paton (Loeb Classical Library, 1922)
• Plutarch, Life of Pyrrhus 1–34, esp. 8, 10, 13–26 and 34. Trans. B. Perrin, Plutarch’s Lives vol. IX (Loeb Classical Library, 1920)
• Cassius Dio, fragments of books 9–10, with Zonaras, Epitome 8.2–6. Trans. E. Cary, Dio’s Roman History vol. I (Loeb Classical Library, 1914)
• Dionysius of Halicarnassus, Roman Antiquities 1.71–79, 19.4–12, 20.1–3, 20.11–12. Trans. E. Cary (Loeb Classical Library, 1937–1950)
• Cicero, Cato Maior de Senectute 16. Trans. W. A. Falconer (Loeb Classical Library, 1923)
• Eutropius, Breviarium 2.11–15. Trans. J. S. Watson (Bohn, 1853)
• Orosius, Histories against the Pagans 4.1–2 (Latin text)
• [Sallust], Speech to Caesar on the State 1.2. Trans. J. C. Rolfe (Loeb Classical Library, 1921)
• Appian, Samnite History 7–10; Justin, Epitome 18.1–2; Pliny the Elder, Natural History 8.16
• Inscriptions: the Lapis Niger (CIL I² 1); the epitaph of L. Cornelius Scipio Barbatus (CIL I² 6–7 = ILS 1); the elogium of Appius Claudius Caecus (CIL XI 1827 = ILS 54)
• M. H. Crawford, Roman Republican Coinage (Cambridge University Press, 1974), no. 20/1
• T. J. Cornell, The Beginnings of Rome: Italy and Rome from the Bronze Age to the Punic Wars (c. 1000–264 BC) (Routledge, 1995)
• G. Forsythe, A Critical History of Early Rome: From Prehistory to the First Punic War (University of California Press, 2005)
• K. Lomas, The Rise of Rome: From the Iron Age to the Punic Wars, 1000–264 BC (Profile Books, 2017)
• M. Beard, SPQR: A History of Ancient Rome (Profile Books, 2015)
• E. T. Salmon, Samnium and the Samnites (Cambridge University Press, 1967)
• S. P. Oakley, A Commentary on Livy, Books VI–X, 4 vols. (Clarendon Press, 1997–2005)
• W. V. Harris, War and Imperialism in Republican Rome, 327–70 B.C. (Clarendon Press, 1979)
• A. M. Eckstein, Mediterranean Anarchy, Interstate War, and the Arrival of Rome (University of California Press, 2006)
• N. Rosenstein, Rome and the Mediterranean 290 to 146 BC: The Imperial Republic (Edinburgh University Press, 2012)
• P. Lévêque, Pyrrhos (E. de Boccard, 1957)
• J. Champion, Pyrrhus of Epirus (Pen & Sword, 2009)
• P. A. Kent, A History of the Pyrrhic War (Routledge, 2020)
• P. A. Brunt, Italian Manpower 225 B.C.–A.D. 14 (Clarendon Press, 1971)
• H. H. Scullard, The Elephant in the Greek and Roman World (Thames & Hudson, 1974)
• T. P. Wiseman, Remus: A Roman Myth (Cambridge University Press, 1995)
• T. P. Wiseman, “Reading Carandini”, Journal of Roman Studies 91 (2001), 182–193
• A. Carandini, Rome: Day One, trans. S. Sartarelli (Princeton University Press, 2011)
• A. M. Carruba, La Lupa capitolina: un bronzo medievale (De Luca, 2006)

קרדיט תמונות

• הזאבה הקפיטולינית, ברונזה. המוזיאונים הקפיטוליניים, רומא. צילום: Wilfredor (הרקע הוסר) · CC0 · דף המקור
• ארון הקבורה של סקיפיו ברבטוס, המאה ה־3 לפנה״ס. מוזיאוני הוותיקן (מוזיאון פיו־קלמנטינו). צילום: גארי טוד · Public domain · דף המקור
• ויה אפיה העתיקה ליד קזל רוטונדו, 2014. צילום: Livioandronico2013 · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• צ׳זארה מקארי, ״אפיוס קלאודיוס העיוור בסנאט״ (פרט), 1882–1888. פלאצו מדמה (הסנאט האיטלקי), רומא · Public domain · דף המקור
• ראש המזוהה כפירוס, שיש. המוזיאון הארכאולוגי הלאומי, נאפולי (מס׳ 6150). צילום: מארי־לאן נגוין · Public domain · דף המקור
• דידרכמה רומית מכסף (קרופורד 20/1). צילום מכירה: Classical Numismatic Group · CC BY-SA 2.5 · דף המקור