אימפריה אחת הופכת לשתיים

ארגזים לקונסטנטינופול

קיסר אחד פחות

רוונה, 476. גלימת ארגמן ונזר נארזים לדרך ארוכה, אל קונסטנטינופול. מצביא בשם אודואקר שולח את סמלי השלטון של קיסר המערב אל קיסר המזרח, ואיתם הודעה: המערב אינו צריך עוד קיסר משלו.

הנער שלבש אותם, רומולוס, נשלח לחיות מקצבה ליד נאפולי. בלי קרב, בלי עיר בוערת, בלי עמידה אחרונה. חבילה ומכתב.

פחות ממאתיים שנה קודם לכן התחבקו ארבעה קיסרים כדי להחזיק יחד את אותה אימפריה. הפסל שלהם, מאבן סגולה, עומד היום בפינה של כנסייה בוונציה. איך הפכה אימפריה אחת, שנשלטה מרומא מאז אוגוסטוס, לשתיים, ולמה רק אחת מהן שרדה?

ארבעה קיסרים

רקע, 235–284

חמישים שנה של קיסרים נרצחים

במשך כמאתיים וחמישים שנה אחרי אוגוסטוס, שפגשנו באקטיום, שלט קיסר אחד מרומא על אולי 50 עד 70 מיליון בני אדם. ואז, בחמישים השנים שלפני 284, הוכרו ברומא כשני תריסר קיסרים. רובם נרצחו בידי החיילים שלהם: צבאות המליכו קיסרים, וצבאות הדיחו אותם.

אויבים לחצו בשתי חזיתות בבת אחת. על הריין ועל הדנובה פשטו גותים ועמים אחרים עמוק לתוך הפרובינקיות, וב־251 הרגו הגותים בקרב את הקיסר דקיוס. במזרח לכדה שושלת פרסית חדשה, הסאסאנים, את הקיסר ולריאנוס ב־260, והוא מת בשבי. לזמן מה התנתקה גאליה כאימפריה נפרדת, והמלכה זנוביה מתדמור השתלטה על הפרובינקיות המזרחיות.

כדי לשלם לחיילים ערבבו הקיסרים פחות ופחות כסף במטבעות, והמחירים זינקו. בשנות ה־270 נאלצו לבנות חומה אפילו סביב רומא. היסטוריונים קוראים לשנים האלה ״משבר המאה ה־3״.

דיוקלטיאנוס

חייל ממוצא פשוט שהציל את האימפריה כשחילק את השלטון בה, רדף את הנוצרים, והיה הקיסר הראשון שפרש מרצונו.

• נולד: בערך 244 לספירה, דלמטיה, כנראה באזור סלונה, סמוך לספליט שבקרואטיה; שמו בלידתו דיוקלס
• נפטר: בערך 311 (התאריך שנוי במחלוקת), ארמונו בספליט, בפרישה; נסיבות מותו אינן ברורות
• ניצחונות: מלחמת האזרחים מול קארינוס, 285; דיכוי המרד במצרים, 297–298; המלחמה בפרס, 298 (בידי גלריוס)
• כישלונות: בריטניה בידי המורדים קראוסיוס ואלקטוס, 286–296; תבוסת גלריוס מול הפרסים, 296 או 297

״אין להעמיד את הדת העתיקה לביקורתה של אמונה חדשה. פשע הוא לערער על תורות שקבעו אבותינו אחת ולתמיד.״

נקודת החלטה

אתם דיוקלטיאנוס, קיסר רומא.

תחילת 293

לפני שמונה שנים הכריז עליכם הצבא כקיסר. נולדתם בשם דיוקלס, איש פשוט מדלמטיה. אתם יודעים בדיוק איך קיסרים מתים: החיילים שלהם רוצחים אותם, או שמצביא רחוק מוכרז במקומם.

מאז 286 אתם חולקים את השלטון עם מקסימיאנוס, חבר נשק ותיק, כאוגוסטוס שני למערב. מורד בשם קראוסיוס, מפקד הצי, שולט בבריטניה כקיסר. הפרסים מאיימים על סוריה, מצרים תוססת, ופושטים חוצים את הריין והדנובה. כל גבול צריך קיסר בשטח, וכל מצביא עם צבא הוא יריב אפשרי.

אין לכם בן; יש לכם רק בת, ולריה.

איך תשלטו?

• להישאר עם שני קיסרים, ולהפקיד את המלחמות בגבולות בידי מצביאים נאמנים פשוט. אבל חמישים השנים האחרונות מראות מה עושים מצביאים עם צבאות גדולים הרחק מהקיסר, וקראוסיוס הוא אחד מהם. כנראה עוד טוענים לכתר, ועוד מלחמות אזרחים.
• להוסיף שני קיסרים זוטרים, שכל אחד מהם יקבל צבא ואזור, ולקשור אותם אליכם באימוץ ובנישואים ארבעה שליטים בארבע פינות האימפריה, כל אחד קרוב מספיק לגבול כדי להילחם. מצביא שאפתן רואה סולם לטפס עליו במקום כס לתפוס. אבל ארבע חצרות וארבעה צבאות עולים הון.
• לייסד שושלת: לגדל את בני עמיתיכם כיורשים, ולשמור את השלטון במשפחה חיילים היו נאמנים לשושלות, אז זה אולי היה מחזיק את הצבא. אבל הבנים עוד ילדים, מקסנטיוס בנו של מקסימיאנוס בקושי נער, ואת המצביאים אתם צריכים עכשיו, לא בעוד עשרים שנה.

מה קרה בפועל

להוסיף שני קיסרים זוטרים, שכל אחד מהם יקבל צבא ואזור, ולקשור אותם אליכם באימוץ ובנישואים

ב־1 במרץ 293 הוסיף דיוקלטיאנוס שני ״קיסרים״: קונסטנטיוס במערב, לגאליה ולבריטניה, וגלריוס במזרח. כל אחד מהם נישא לבת משפחתו של אחד האוגוסטים. זו הייתה הטטררכיה: שני אוגוסטים, שני קיסרים, ארבע חצרות, ובהן טריר, מילאנו וניקומדיה (היום איזמיט). עד 298 הושבה בריטניה, מצרים הוכנעה ופרס הובסה.

דיוקלטיאנוס לא השאיר הסבר כתוב. היסטוריונים רואים כאן תשובה צבאית מעשית ולא תוכנית גדולה: יותר קיסרים פירושם יותר צבאות שקיסר עומד בראשם. אבל ההרגל של חצר מזרחית וחצר מערבית, כל אחת עם צבא משלה, התחיל כאן.

293–305

סדר, מחירים ורדיפה

ארבעת השליטים בנו את המדינה מחדש. הפרובינקיות פוצלו לכמאה פרובינקיות קטנות יותר, שקובצו בשנים־עשר אזורים; המושלים כבר לא פיקדו על חיילים. הצבא גדל, אולי ל־400,000 איש ויותר.

ב־301 ניסו הקיסרים לעצור את המחירים בצו. הצו שלהם, שנחקק באבן בערים רבות במזרח, קבע מחיר מרבי ליותר מ־1,000 סחורות, שירותים ומשכורות, ועונש מוות למפרים. הוא נכשל: הסחורות נעלמו מהשווקים, והמחירים המשיכו לעלות.

בפברואר 303 פנו הקיסרים נגד הנוצרים, אולי עשירית מהאוכלוסייה. כנסיות נהרסו, כתבי קודש נשרפו, ונוצרים הופשטו ממעמדם; אחר כך נצטוו כולם להקריב לאלים. ״הרדיפה הגדולה״ נמשכה במזרח עד 311, ובשטחי מקסימינוס דאיה עד 313. אין לנו מספר אמין של ההרוגים.

ואז, ב־1 במאי 305, עשה דיוקלטיאנוס מה שאף קיסר לא עשה: הוא פרש, וחזר הביתה, לארמון ענק בספליט שעל חוף דלמטיה. כשביקשו ממנו כעבור כמה שנים לחזור, הוא ענה, כך מסופר, שאילו ראו את הכרובים שגידל, לא היו מבקשים.

מקור: ארבעה אנשים, פנים אחדות

הטטררכים, פורפיר, בערך 300 לספירה; בסן מרקו שבוונציה מאז המאה ה־13

הקבוצה מגולפת בפורפיר, אבן סגולה שנחצבה במקום אחד בלבד, במדבר המזרחי של מצרים, והייתה שמורה לקיסרים. פעם עמדה בקונסטנטינופול; צלבנים ונציאנים הביאו אותה לעירם אחרי שבזזו את קונסטנטינופול ב־1204.

• מי מהארבעה הוא דיוקלטיאנוס? אי אפשר לדעת בוודאות. הזוג המזוקן מזוהה בדרך כלל עם שני האוגוסטים הבכירים, והזוג המגולח עם הקיסרים הזוטרים. והעובדה שעלינו לנחש היא בדיוק העניין: הפסל מחק בכוונה את האדם היחיד.
• למה לגרום לארבעה שליטים להיראות כמו אחד? המסר הוא הרמוניה: ארבעה גופים, ממשלה אחת. כל זוג מתחבק, וכל אחד אוחז בחרבו. אחדות וכוח, שני הדברים שאימפריה מבוהלת רצתה לראות.
• מה החפץ הזה משמיט? את כל מה שהשתבש: היריבות בין הארבעה, והמהירות שבה יצאו יורשיהם למלחמה אחרי 305. אמנות רשמית מראה איך השלטון רצה להיראות, לא איך הוא פעל.

הסימן של קונסטנטינוס

305–312

הבנים מכים בחזרה

לתוכנית של דיוקלטיאנוס היה פגם אחד: היא התעלמה מהבנים. ב־305 היו הקיסרים החדשים שני אנשיו של גלריוס. מחוץ לתמונה נשארו קונסטנטינוס, בנו של קונסטנטיוס, ומקסנטיוס, בנו של מקסימיאנוס: שניהם גברים בוגרים, עם חיילים שהכירו אותם.

ב־25 ביולי 306 מת קונסטנטיוס ביורק שבבריטניה, וצבאו הכריז על בנו קונסטנטינוס כקיסר במקום. באוקטובר תפס מקסנטיוס את רומא. תוך שנתיים טענו לכתר שישה אנשים, ודיוקלטיאנוס הזקן, שהתבקש לעזור, נשאר עם הירקות שלו. ב־312 שלט קונסטנטינוס בגאליה ובבריטניה, ומקסנטיוס באיטליה ובאפריקה.

קונסטנטינוס הגדול

המצביא שכבש את רומא תחת סימן נוצרי, נתן לכנסייה חירות, וייסד רומא חדשה במזרח.

• נולד: 27 בפברואר, בערך 272 (השנה שנויה במחלוקת), נאיסוס (היום נִיש שבסרביה)
• נפטר: 22 במאי 337, ליד ניקומדיה, ממחלה, אחרי שנטבל על ערש דווי
• ניצחונות: טורינו וורונה, 312; גשר מילביוס, 312; אדריאנופול וכריסופוליס, מול ליקיניוס, 324

״אתם בישופים שסמכותם בתוך הכנסייה; גם אני בישוף, שמונה בידי האל להשגיח על כל מה שמחוץ לכנסייה.״

נקודת החלטה

אתם קונסטנטינוס.

סוף אוקטובר 312, על הוויה פלמיניה, צפונית לרומא

חציתם את האלפים באביב עם חלק מצבאכם, לפי אומדנים מודרניים אולי 30,000 עד 40,000 איש. ניצחתם בטורינו ובוורונה. עכשיו רומא לפניכם, והחורף מתקרב.

למקסנטיוס יש יותר חיילים, ולרומא חומה באורך כמעט 19 קילומטרים, שהוא הגביה. שני קיסרים לפניכם, סוורוס וגלריוס, צעדו על העיר הזאת ב־307; שניהם נכשלו, וחייליהם שוחדו או ערקו.

מקסנטיוס הוא גיסכם. והצבא שלכם נושא, כך אומרים המקורות, משהו חדש: סימן על המגנים.

מה אתם עושים?

• לצעוד ישר על רומא ולהציע קרב לפני החורף אם מקסנטיוס יוצא, יום אחד מכריע הכול. אם הוא נשאר מאחורי החומות, מחכה לכם מצור בחורף, עם צבא שעלול להתפורר כמו צבאו של סוורוס.
• לעצור בצפון, לחנות לחורף, ולזכות קודם בערי איטליה בטוח יותר לצבא. אבל מקסנטיוס מקבל חודשים לגייס, להביא תבואה מאפריקה ולקנות את הקצינים שלכם.
• להציע למקסנטיוס חלוקה: לו רומא ואיטליה, לכם שאר המערב אולי זה יסיים את המלחמה בלי דם. אבל מקסנטיוס קרא לכם מורד, וקיסר שעוצר בשערי רומא נראה חלש בעיני אנשיו.

מה קרה בפועל

לצעוד ישר על רומא ולהציע קרב לפני החורף

קונסטנטינוס ירד דרומה בוויה פלמיניה. ב־28 באוקטובר, יום השנה השישי לשלטונו של מקסנטיוס, לא חיכה מקסנטיוס מאחורי החומות: הוא חצה את הטיבר על גשר סירות ליד גשר מילביוס ונלחם כשהנהר בגבו. פרשי קונסטנטינוס שברו את שורותיו. הצבא הנמלט נדחק אל הגשר, הגשר קרס, ומקסנטיוס טבע בטיבר. ראשו נישא ברחובות רומא על חנית.

למה יצא מקסנטיוס מהעיר, עדיין מתווכחים: ביטחון עצמי, מהומות בעיר, יום השנה, או אורקל. לקטנטיוס מספר שספרי הסיבילה הבטיחו שבאותו יום ימות ״אויב הרומאים״. ותוך זמן קצר הודיע קונסטנטינוס לעולם שאל נתן לו את הניצחון. איזה אל, ואיך ידע, זו השאלה של המקור הבא.

מקור: חלום או חזיון?

לקטנטיוס: ״קונסטנטינוס הונחה בחלום לצייר את הסימן השמימי על מגני חייליו, וכך לצאת לקרב.״

אוסביוס: ״הוא סיפר שבצהריים, כשהיום כבר החל לנטות, ראה במו עיניו בשמיים, מעל השמש, צלב של אור, ועליו הכתובת: בזה תנצח.״

שני כותבים נוצרים מספרים את הסיפור. לקטנטיוס, המורה שפוטר ברדיפה, כתב בתוך כשלוש שנים, כדי להראות שאלוהים מעניש את הרודפים. אוסביוס, בישוף קיסריה שהכיר את קונסטנטינוס, כתב אחרי מות הקיסר, רבע מאה אחרי הקרב. הוא אומר שקונסטנטינוס עצמו סיפר לו, זמן רב אחר כך, ונשבע שזו האמת.

• איזה סיפור קרוב יותר לקרב, ובמה הם שונים? של לקטנטיוס, ביותר מעשרים שנה. אצלו יש חלום בלילה שלפני הקרב וסימן מצויר על המגנים, כנראה הכי־רו. אצל אוסביוס יש צלב של אור בשמיים, באור יום, עם מילים, אי־שם בדרך, ורק אחר כך חלום. הסיפור גדל.
• אוסביוס מוסיף שכל הצבא ראה את הסימן. מי עוד מזכיר זאת? אף אחד: לא לקטנטיוס, לא הנואם האלילי שהילל את הניצחון ב־313, ואפילו לא אוסביוס עצמו ב״תולדות הכנסייה״ שכתב קודם. מראה שאלפים ראו ואיש לא תיעד צריך לעורר חשד.
• אז קונסטנטינוס המציא את זה? לא בהכרח. ההיסטוריון פטר וייס טוען שקונסטנטינוס ראה באמת הילה סביב השמש ב־310, ומאוחר יותר פירש אותה כנוצרית. זיכרונות נבנים מחדש. תמיד שאלו: מי סיפר, מתי, ולמי?

313–337

מילאנו, ניקיאה, קונסטנטינופול

בפברואר 313 נפגש קונסטנטינוס במילאנו עם בעל בריתו במזרח, ליקיניוס. ההסכם ביניהם נתן ״לנוצרים ולכל האחרים״ חירות לעבוד את האל כרצונם, וציווה להחזיר לכנסיות את רכושן. קונסטנטינוס הלך רחוק יותר: הוא מימן כנסיות גדולות, ובהן כנסיית פטרוס הקדוש ברומא. את האלים הישנים הוא לא אסר.

ב־324 הביס את ליקיניוס ושלט לבדו. שנה אחר כך כינס בניקיאה שבאסיה הקטנה בין 250 ל־300 בישופים. ועידת ניקיאה דחתה את תורתו של הכומר אריוס, שלימד שישו נברא בידי האב ואינו שווה לו, וניסחה ״אני מאמין״. הוויכוח לא נגמר: האריאניות המשיכה לחיות.

ב־11 במאי 330 חנך בירה חדשה במקום העיר היוונית העתיקה ביזנטיון, על הבוספורוס: קונסטנטינופול, ״עירו של קונסטנטינוס״, רומא חדשה עם סנאט משלה, קרובה לדנובה ולחזית הפרסית. הוא גם נתן לאימפריה מטבע זהב חדש, הסולידוס, ששמר על ערכו מאות שנים. רומא נשארה העיר המפורסמת באימפריה. היא כבר לא הייתה מרכזה.

הגותים על הדנובה

337–375

אחים, כופר, ושני חצאים

אחרי מות קונסטנטינוס ב־337 נטבחו רוב קרוביו הגברים; שלושת בניו חילקו את האימפריה ואז נלחמו עליה. ב־353 נשאר רק אחד, קונסטנטיוס השני.

בן דודו יוליאנוס, ששרד את הטבח כילד, עלה לשלטון ב־361 וניסה להחזיר את הגלגל לאחור: הוא פתח מחדש מקדשים, החזיר את הקורבנות, ואף התחיל לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים, מפעל שננטש אחרי שפרצה אש באתר. הנוצרים כינו אותו ״הכופר״. הוא נהרג בפרס ב־363.

ב־364 בחר הצבא בוולנטיניאנוס, קצין קשוח, וזה מינה מיד את אחיו ואלנס לקיסר המזרח. בנאיסוס חילקו השניים ביניהם את הצבא ואת החצר. מכאן והלאה היה כמעט תמיד קיסר אחד במערב וקיסר אחר במזרח.

376–377

עם על גדת הנהר

בסביבות 370 ריסקו פרשים מהערבה, ההונים, את העמים שמצפון לים השחור. ב־376 הופיעו על הגדה הצפונית של הדנובה עשרות אלפי גותים, הטרווינגי בהנהגת פריטיגרן, וביקשו להיכנס. ואלנס, שהיה זקוק לחיילים למלחמה בפרס, הסכים.

אמיאנוס מרקלינוס, המקור הטוב ביותר שלנו, מתאר את החצייה: הם עברו ״יומם ולילה, בלי הפסקה״, בסירות, ברפסודות ובגזעי עצים חלולים, והקצינים שנשלחו לספור אותם התייאשו. אחר כך לא דאגו המפקדים הרומאים, לופיקינוס ומקסימוס, להאכיל אותם, ומכרו להם מזון במחירי עושק. קבוצה גותית שנייה, הגראוטונגי, חצתה בלי רשות.

במשתה במרקיאנופוליס ניסה לופיקינוס לתפוס את מנהיגי הגותים. הגותים מרדו. במשך שנתיים שוטטו בתראקיה, ואף צבא רומי לא הצליח לרתק אותם.

נקודת החלטה

אתם ואלנס, קיסר המזרח.

9 באוגוסט 378, לפני עלות השחר, במחנה שלכם ליד אדריאנופול (היום אדירנה שבטורקיה)

באתם מאנטיוכיה כדי לסיים את המלחמה בגותים בעצמכם. הסיירים שלכם מדווחים שהגותים, שחונים במרחק מה מהעיר עם עגלותיהם ומשפחותיהם, מונים כ־10,000 לוחמים.

אחיינכם גרטיאנוס, קיסר המערב, הביס את האלמאנים על הריין וצועד להצטרף אליכם. המצביא שלו ריכומרס הביא מכתב: חכו לי. גרטיאנוס צעיר וכבר מפורסם; ואתם כבר שנתיים מאבדים את השליטה בתראקיה.

במועצת המלחמה דוחק בכם סבסטיאנוס לתקוף. ויקטור, מפקד הפרשים, סרמטי במוצאו ואיש זהיר, מפציר בכם לחכות. בינתיים מגיע כומר נוצרי מטעם פריטיגרן, מנהיג הגותים, ומציע שלום אם יקבל עמו את תראקיה למגורים.

מה אתם עושים?

• לחכות כמה ימים לגרטיאנוס, ולהילחם עם שני הצבאות כנראה הדרך הבטוחה יותר: פי שניים חיילים, והגותים יתקשו לעמוד מול שני הצבאות. אבל הגותים עלולים לחמוק ולבזוז במקום אחר, והניצחון יהיה של גרטיאנוס לא פחות משלכם.
• לתקוף היום, לפני שהגותים יתאספו או יזוזו אם הסיירים צודקים, ניצחון מהיר, כולו שלכם. אם הם טועים, תילחמו באויב גדול יותר אחרי צעדה ארוכה בחום של אוגוסט.
• לקבל את תנאי פריטיגרן וליישב את הגותים בתראקיה הלחימה נפסקת, ואתם מרוויחים חיילים לפרס. אבל אחרי שנתיים של ביזה, הסכם עכשיו נראה כמו תבוסה, ואין לכם ביטחון שפריטיגרן מדבר בשם כל הגותים.
• להחזיק את אדריאנופול ואת מעברי ההרים, ולהרעיב את הגותים איטי וחוסך בחיים. אבל הגותים חיו משטח תראקיה כבר שנתיים, מצור ארוך דורש אספקה שחסרה לכם, ובינתיים הם מאיימים על הדרך שלכם לקונסטנטינופול.

מה קרה בפועל

לתקוף היום, לפני שהגותים יתאספו או יזוזו

ואלנס תקף. הוא השאיר את המטען והאוצר באדריאנופול וצעד משחר, בדרכים קשות ובחום, עד שבסביבות שתיים אחר הצהריים ראה צבאו את עגלות הגותים. הסיירים טעו: חלק גדול מהפרשים הגותים היה רחוק, באיסוף מזון. לפני רדת הלילה הושמד צבא המזרח, וואלנס נהרג.

אמיאנוס תולה את האשמה ביוהרה ובקנאה: אנשי החצר דחקו בוואלנס למהר, כדי שלגרטיאנוס לא יהיה חלק בניצחון שנראה להם כמעט בטוח. היסטוריונים מודרניים מוסיפים את המודיעין השגוי, את החום, את הפריסה המפוזרת ואת החשש של ואלנס שהגותים ינתקו את דרך האספקה שלו. רובם חושבים שלחכות היה נבון יותר; חלק, כמו נואל לנסקי, מדגישים שגם להמתנה היו סיכונים אמיתיים.

אדריאנופול: מי מול מי

9 באוגוסט 378, מאחר הצהריים עד רדת הלילה

סמוך לאדריאנופול (אדירנה), בתראקיה; המקום המדויק אינו ידוע

צבא השדה של המזרח

• מפקדים: הקיסר ואלנס, טראיאנוס וסבסטיאנוס (רגלים), ויקטור (פרשים), ריכומרס, שליח גרטיאנוס
• כוחות: אין מספר: ״כוח רב״ (אמיאנוס); 15,000–30,000 (אומדנים מודרניים (הת׳ר; ויליאמס ופריל))
• אבדות: ״בקושי שליש״ ניצלו; הקיסר, שני מצביאים ו־35 טריבונים נהרגו (אמיאנוס); 10,000–20,000 הרוגים (אומדנים מודרניים (הת׳ר; ויליאמס ופריל))

אמיאנוס לא היה בקרב, אבל רשימת הקצינים שנפלו מראה שהאסון היה אמיתי.

הגותים ובני בריתם

• מפקדים: פריטיגרן, אלתאוס וספרקס (פרשים), עם אלאנים
• כוחות: 10,000, ״טעות״ (הסיירים הרומאים, לפי אמיאנוס); כמעט 200,000 לוחמים חצו את הדנובה ב־376 (אונפיוס, בערך 400); 10,000–20,000 לוחמים, ועוד משפחות (אומדנים מודרניים (דלבריק; ויליאמס ופריל))
• אבדות: לא ידוע (המקורות)

התוצאה: ניצחון גותי מוחץ. ואלנס נהרג, וכשני שלישים מצבא השדה של המזרח אבדו. הגותים לא הצליחו לכבוש את אדריאנופול ולא את קונסטנטינופול.

אמיאנוס כמעט אינו נותן מספרים, והמספר של אונפיוס בלתי אפשרי. אומדנים מודרניים נשענים על היחידות הנזכרות ועל מה שוואלנס יכול היה למשוך מהחזית הפרסית, ולכן הם רחוקים זה מזה.

קרב אדריאנופול

9 באוגוסט 378, אחר הצהריים

ב־9 באוגוסט 378 צבא השדה של המזרח, בפיקוד הקיסר ואלנס, יוצא מאדריאנופול אל הגותים. הגותים, עם משפחותיהם ורכושם, חונים במעגל עגלות על רכס נמוך. ריכומרס, שליחו של גרטיאנוס, הביא מכתב שמבקש לחכות לו.

מקום הקרב שנוי במחלוקת: מצפון לעיר, ליד הכפר מוראטצ׳אלי (מקדאואל, פוטר), או ממזרח לה, ליד דמירהנלי (רונקל, וַנקה, לנסקי). המפה עוקבת אחרי השחזור של סיימון מקדאואל (2001) ואחרי אמיאנוס 31.12–13. המיקומים, רוחב הקווים והכיוון שממנו חזרו הפרשים הגותים משוערים.

שלבי הקרב

• מגיעים בחום בסביבות שתיים אחר הצהריים, אחרי צעדה מהשחר, רואים הרומאים את מעגל העגלות הגותי על רכס נמוך. פרשי האגף הימני נפרסים ראשונים, וחיל הרגלים מתייצב מאחוריהם; פרשי השמאל עוד משתרכים בדרך. הגותים מציתים את השדות, ופריטיגרן שולח שליחים לדבר על שלום.
• שיחות, והתקפה בלי פקודה בזמן שמתווכחים על בני ערובה, וריכומרס מתנדב ללכת לגותים, יחידת קשתים ומגינים בפיקוד בקוריוס וקסיו תוקפת את העגלות בלי פקודה, ונהדפת. פרשי השמאל מגיעים ותופסים מקום ממערב לחיל הרגלים.
• הפרשים חוזרים פרשי השמאל הרומי דוהרים קדימה עד העגלות. אז חוזרים הפרשים הגותים של אלתאוס וספרקס, ואיתם אלאנים, ״כמו ברק״, כתב אמיאנוס, ומסתערים על האגף. שאר הפרשים הרומאים אינם באים לעזרה, והאגף השמאלי נמחץ.
• הדוחק הרגלים הגותים פורצים מהעגלות, והפרשים פונים אל צד חיל הרגלים הרומי, שנשאר חשוף. פרשי הימין נסים. החיילים נדחסים זה אל זה, עד שחייל, כתב אמיאנוס, ״בקושי יכול היה לשלוף את חרבו״. אבק, חום וצמא.
• מנוסה עם רדת הלילה עם רדת החשכה חיל הרגלים נשבר ובורח דרומה. ואלנס נעלם: לפי גרסה אחת נפגע מחץ ומת בין החיילים, ולפי אחרת נשרף בבית חווה. גופתו לא נמצאה. ״בקושי שליש מהצבא כולו ניצל״, כתב אמיאנוס.

האסטרטגיה

• הצבא הרומי: ואלנס בא לסיים את המלחמה בגותים בעצמו. פרשי הימין נפרסו ראשונים והרגלים מאחוריהם, לקראת מעגל העגלות, בעוד פרשי השמאל עוד נמשכים בדרך.
• גותים: פריטיגרן החזיק את הגותים במעגל העגלות, עם משפחותיהם, והצית את השדות כשהוא שולח שליחים לדבר על שלום. פרשי אלתאוס וספרקס חזרו ופגעו באגף השמאלי הרומי, שהתקדם עד העגלות. המקורות אינם אומרים היכן היו קודם.
• אלאנים: לא ידוע מה תכננו האלאנים. הם רכבו עם פרשי אלתאוס וספרקס, והסתערו יחד איתם על האגף השמאלי הרומי.

מה הכריע: מה שהכריע היה שהאגף השמאלי הרומי נמחץ לבדו, כשיתר הפרשים לא באו לעזרתו. הרגלים נדחסו זה על זה, נחשפו מן הצד, ובחשכה נשברו ונמלטו.

מקור: ״גופתו לא נמצאה מעולם״

״הקיסר, כך האמינו, היה בין המון של חיילים פשוטים, שכן איש לא אמר שראה אותו או היה לידו, ונפצע אנושות מחץ, ומת זמן קצר אחר כך, אף שגופתו לא נמצאה מעולם.״

״בקושי שליש מהצבא כולו ניצל. ומלבד קרב קאנאי, אין בתולדותינו טבח הרסני כזה.״

אמיאנוס היה יווני מאנטיוכיה וקצין מטה לשעבר. הוא השלים את ספרו ברומא בסביבות 390, כשתים־עשרה שנה אחרי הקרב. הוא היה עובד אלילים, העריץ את יוליאנוס ולא אהב את ואלנס. באדריאנופול הוא לא היה.

• אמיאנוס לא היה שם. איך הוא מראה את זה? ״כך האמינו״, ״איש לא אמר שראה אותו״. הוא אומר לנו שהמידע שלו הוא שמועה, ומיד נותן גרסה שנייה: ואלנס הובא פצוע לבית חווה, והגותים הציתו אותו. היסטוריון הגון מסמן את מה שהוא לא יודע.
• למה להשוות את אדריאנופול לקאנאי? בקאנאי, ב־216 לפנה״ס, הנחיל חניבעל לרומא את התבוסה הגרועה בזיכרונה. ההשוואה אומרת לקוראים כמה גדול נראה האסון; ״בקושי שליש ניצל״ הוא רושם, לא ספירה.
• רבים מהכותבים הנוצרים המאוחרים סיפרו רק את גרסת בית החווה. למה? ואלנס העדיף את הנצרות האריאנית, ובימיו קיבלו הגותים את הנצרות בצורה הזאת. כותבים כמו אורוסיוס ויורדנס ראו במוות באש משפט אלוהי. מקור יכול לבחור בין גרסאות לפי המסר שלו.

המערב בלי קיסר

379–395

אמונה אחת, שני בנים

אחרי אדריאנופול מינה גרטיאנוס מצביא מספרד, תאודוסיוס, לקיסר המזרח. גם הוא לא הצליח להביס את הגותים בשדה, ולכן ב־382 יישב אותם בתוך האימפריה, כנראה תחת מנהיגיהם, כבני ברית, פוידראטי, שנלחמים בשביל רומא.

ב־380 ציווה על כל נתיניו להחזיק באמונה של ניקיאה; ב־391–392 הוציא את הפולחן האלילי כליל אל מחוץ לחוק. ב־394 ניצח במלחמת אזרחים ושלט באימפריה כולה, האחרון שעשה זאת. כשמת, בינואר 395, חילקו אותה בניו ביניהם: ארקדיוס, כבן שבע־עשרה, קיבל את המזרח, והונוריוס, בן עשר, את המערב. איש לא התכוון ליצור שתי אימפריות. אבל החצאים לא התאחדו עוד.

395–455

״העיר שכבשה את העולם כולו״

את השלטון האמיתי במערב החזיקו עכשיו מצביאים, שכל אחד מהם נשא את התואר מגיסטר מיליטום. סטיליקו, בנו של קצין ונדלי, משל בשם הנער הונוריוס עד שהוצא להורג ב־408. אלאריק, מלך הגותים, רצה בשביל אנשיו אדמה, תבואה ופיקוד רומי. אחרי שנתיים של משא ומתן כושל, ב־24 באוגוסט 410, בזזו אנשיו את רומא שלושה ימים, אבל חסו על הכנסיות ועל מי שמצא בהן מקלט.

שמונה מאות שנה לא כבש שום אויב את רומא. בבית לחם כתב הירונימוס: ״העיר שכבשה את העולם כולו נכבשה בעצמה.״ עובדי האלים האשימו את נטישת האלים הישנים; אוגוסטינוס, בישוף באפריקה, השיב להם בספרו ״עיר האלוהים״.

והגרוע מכול עוד בא. ב־439 כבשו הוונדלים את קרתגו, ואיתה את המסים והתבואה העשירים ביותר של המערב. ב־451 עצר המצביא הרומי אאטיוס את ההונים של אטילה בגאליה, בצבא שרובו ויזיגותים ובני ברית אחרים; ב־452, כשצבאו מוכה רעב ומגפה, עזב אטילה את איטליה אחרי פגישה עם האפיפיור לאו. ב־455 בזזו הוונדלים את רומא שבועיים.

נקודת החלטה

אתם אודואקר, מצביא באיטליה.

תחילת ספטמבר 476, ברוונה

כבר עשרים שנה מצביאים ממליכים ומדיחים את קיסרי המערב: תשעה קיסרים בעשרים ואחת שנים. האחרון שבהם, אורסטס, שהיה פעם מזכירו של אטילה, גירש ב־475 את הקיסר יוליוס נפוס והכתיר את בנו, רומולוס, נער.

אביכם שירת את אטילה; אתם שירתם את רומא. החיילים באיטליה, רובם ״ברברים״ כמוכם, דרשו שליש מאדמות איטליה. אורסטס סירב. הם הכריזו עליכם כמלכם, ואורסטס הוצא להורג. הנער בידיכם.

בקונסטנטינופול, הקיסר זנון עדיין מכיר בנפוס, שחי בדלמטיה, כקיסר המערב.

מה אתם עושים עם הנער ועם כס הקיסרות?

• ללבוש את הארגמן ולמלוך כקיסר בעצמכם אף מלך ״ברברי״ עוד לא לבש את ארגמן הקיסרות. הסנאט יראה בכם גזלן, זנון יראה בכם יריב, וכל מצביא אחר יראה בכם מטרה. כנראה שלטון קצר ומלחמה עם המזרח.
• להשאיר את רומולוס, או להכתיר בובה אחרת, ולמשול מאחורי הכס כך משל המצביא ריקימר, וזה עובד לזמן מה. אבל סביב כל קיסר־בובה מתקבצת חצר שרוצה להיפטר מכם, וקונסטנטינופול לא מכירה באיש מלבד נפוס.
• להחזיר את נפוס, הקיסר שקונסטנטינופול מכירה בו חוקי בעיני זנון. אבל נפוס לא חייב לכם דבר, והוא עלול להחזיר את האדמות החדשות של חייליכם לבעליהן.
• לשלוח את סמלי השלטון לקונסטנטינופול, ולמשול באיטליה כמלך, תחת קיסר המזרח אין קיסר יריב באיטליה, וזנון הוא הקיסר היחיד, לפחות להלכה. הצבא והאדמות נשארים בידיכם. הכול תלוי בשאלה אם הוא יקבל אתכם.

מה קרה בפועל

לשלוח את סמלי השלטון לקונסטנטינופול, ולמשול באיטליה כמלך, תחת קיסר המזרח

אודואקר הדיח את רומולוס אבל חס על חייו: הנער קיבל קצבה ואחוזה ליד נאפולי. בהוראת אודואקר שלח הסנאט שליחים ואת סמלי השלטון לזנון: קיסר אחד, אמרו, מספיק לשני החצאים. זנון השיב שעליהם לקבל בחזרה את נפוס, ובכל זאת פנה אל אודואקר בתואר הכבוד ״פטריקיוס״. אודואקר משל באיטליה שבע־עשרה שנה, והטביע מטבעות בשם נפוס עד שנפוס נרצח ב־480.

לא נשארה מילה שלו עצמו. אדם במוצאו כמעט לא יכול היה להיות קיסר, אבל יכול היה למלוך כמלך חייליו וכנציגו של קיסר המזרח. אנשיו קיבלו את אדמתם, והסנאט והחוק הרומי המשיכו כרגיל.

נפילה, או שינוי?

מיתוס

ב־4 בספטמבר 476 הדיח ברברי את הקיסר האחרון, והאימפריה הרומית נפלה.

האמת

ב־476 התפנה אחד משני כיסאות הקיסרות. האימפריה המשיכה במזרח, תחת שלטון קונסטנטינופול, עוד כמעט אלף שנה. באיטליה השאיר אודואקר על כנם את הסנאט, את הקונסולים ואת החוק הרומי. ורומולוס, הנער שכונה אחר כך אוגוסטולוס, ״אוגוסטוס הקטן״, אפילו לא היה הקיסר שקונסטנטינופול הכירה בו.

הראיות

אף כותב בן התקופה שספריו שרדו לא רואה ב־476 סוף. הרעיון מופיע לראשונה בסביבות 518 בקונסטנטינופול, בכרוניקה של מרקלינוס קומס, ששימש גם מזכירו של יוסטיניאנוס, ויורדנס חזר עליו שם ב־551: האימפריה המערבית ״אבדה עם אוגוסטולוס הזה״ (״גטיקה״ 46.243). היסטוריונים כמו בריאן קרוק מציינים שמערב ש״אבד״ כבר התאים ליוסטיניאנוס, שכבש מחדש את איטליה.

מיתוס

אינספור ברברים פראיים שטפו את האימפריה והחריבו אותה.

האמת

הפולשים באו בקבוצות של אלפים או עשרות אלפים, לתוך אימפריה של עשרות מיליונים. רבים מה״ברברים״ שירתו את רומא שנים: ויקטור וריכומרס באדריאנופול, סטיליקו, אודואקר. הגותים והוונדלים היו נוצרים, ומנהיגיהם רצו אדמה, תשלום ותארים רומיים, לא את קץ רומא.

הראיות

אלאריק ניהל משא ומתן שנתיים לפני שבזז את רומא, ודרש פיקוד רומי. ובכל זאת האלימות הייתה אמיתית: באדריאנופול, ב־410 וב־455, ובעיירות השרופות והמצטמקות שהארכאולוגים חושפים.

אחרי 476

• 493 תיאודריך האוסטרוגותי, בשליחות זנון, הורג את אודואקר ברוונה ומולך באיטליה, ולצדו סנאט רומי.
• 529–554 יוסטיניאנוס, הקיסר בקונסטנטינופול, מקבץ את החוק הרומי לקודקס אחד, ומחזיר לאימפריה את אפריקה ואת איטליה. תוך דור כובשים הלומברדים את רוב איטליה.
• 800 האפיפיור מכתיר ברומא את קרל הגדול, מלך הפרנקים, לקיסר. למערב יש שוב קיסר ״רומי״.
• 1204 הצלבנים בוזזים את קונסטנטינופול. פסל ארבעת הטטררכים מאבן הפורפיר נלקח לוונציה.
• 1453 הסולטן העות׳מאני מהמט השני כובש את קונסטנטינופול, והקיסר האחרון, קונסטנטינוס האחד־עשר, נופל בקרב. האימפריה הביזנטית, כפי שאנו קוראים לה היום, באה אל קצה.

האם רומא נפלה, או השתנתה?

האם סופו של המערב הרומי היה אסון, שינוי איטי, או שניהם?

• אדוארד גיבון, ״ההיסטוריה של שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית״ (1776–1788) בעיני גיבון הנפילה הייתה ״התוצאה הטבעית והבלתי נמנעת של גדולה מופרזת״: האימפריה גדלה יותר מדי וקרסה תחת משקלה. הוא האשים את הברברים, וגם, במשפטים שעוררו סערה, את הכנסייה: הכמורה הטיפה ל״סבלנות ולמורך לב״, ו״שרידי הרוח הצבאית האחרונים נקברו במנזר״. מבקריו עונים שהמזרח היה נוצרי לא פחות, ושרד עוד אלף שנה. גיבון עצמו הוסיף שהנצרות ״שברה את עוצמת הנפילה״.
• פיטר בראון, ״העולם של שלהי העת העתיקה״ (1971) בראון שינה את השאלה. את המאות שבין 150 ל־750 בערך הוא כינה שלהי העת העתיקה: לא סוף אלא תקופה יוצרת, עם דת חדשה, אמנות חדשה, סוגים חדשים של מנהיגים כמו בישופים ואנשים קדושים, ועולם שנמתח מהאוקיינוס האטלנטי עד פרס. וולטר גופרט (1980) טען שרבים מה״ברברים״ יושבו בהסכם, לא בכיבוש. לפי הגישה הזאת רומא לא נפלה; היא השתנתה.
• בריאן וורד־פרקינס, ״נפילת רומא וקץ הציוויליזציה״ (2005); פיטר הת׳ר, ״נפילת האימפריה הרומית״ (2005) שניהם החזירו את המילה ״נפילה״. וורד־פרקינס מסתכל באדמה: אחרי 400 יש במערב פחות כלי חרס, והם גסים יותר, פחות מטבעות, בניינים קטנים יותר ואפילו בקר קטן יותר; בבריטניה החיים נעשו פשוטים יותר משהיו לפני בוא הרומאים. הת׳ר טוען שהאימפריה לא הייתה רקובה מבפנים: היא הופלה מבחוץ, בידי ההונים שדחקו עמים אחרים אל מעבר לגבול, ובעיקר באובדן המסים של אפריקה לוונדלים ב־439.

עדיין פתוח: כמה ״ברברים״ באמת היגרו; האם שינויי אקלים ומגפות השפיעו, כפי שטוען קייל הרפר בספרו ״גורלה של רומא״ (2017); והאם ״נפילה״ ו״שינוי״ נכונים שניהם, האחד לגבי המדינה והכלכלה והאחר לגבי הדת והתרבות. ההיסטוריון ארנלדו מומיליאנו כינה את 476 ״נפילה ללא קול״, וב־1984 מנה ההיסטוריון הגרמני אלכסנדר דמנדט 210 הסברים שהוצעו לנפילת רומא.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה הוסיף דיוקלטיאנוס ב־293 שני קיסרים זוטרים?

התשובה: כדי שלכל גבול מאוים יהיו קיסר וצבא בקרבת מקום, ולמצביאים מורדים פחות הזדמנויות. נכון. יותר קיסרים פירושם יותר צבאות שבראשם קיסר, ומצביא שאפתן ראה סולם לטפס עליו במקום כס לתפוס.

שאלה לבדיקה

לקטנטיוס ואוסביוס מספרים שניהם על הסימן של קונסטנטינוס. למה היסטוריונים סומכים יותר על הפרטים אצל לקטנטיוס?

התשובה: הוא כתב כשלוש שנים אחרי הקרב; אוסביוס כתב כעבור כ־25 שנה, והסיפור גדל בינתיים. נכון. חלום וסימן על המגנים הפכו לצלב של אור שכל הצבא ראה, ושאיש אחר לא מזכיר. המקור הקרוב יותר בזמן הוא בדרך כלל הבטוח יותר.

שאלה לבדיקה

מה בעצם עשה ההסכם של קונסטנטינוס וליקיניוס ב־313, מה שמכונה ״צו מילאנו״?

התשובה: הוא נתן לנוצרים, ולכל האחרים, חופש פולחן, והחזיר רכוש כנסייה שהוחרם. נכון. זה היה מכתב, לא צו, והוא לא הפך שום דת לדת המדינה. רק ב־380 ציווה תאודוסיוס על כולם להחזיק באמונה של ניקיאה.

שאלה לבדיקה

איזו טעות עשה ואלנס ביום הקרב באדריאנופול?

התשובה: הוא תקף לפני שגרטיאנוס הגיע, וסמך על סיירים שהחמיצו חלק גדול מהפרשים הגותים. נכון. הפרשים הגותים, שהיו רחוקים באיסוף מזון, חזרו באמצע הקרב והכו באגף השמאלי הרומי. אנשי החצר דחקו בו לא לחלוק את התהילה.

שאלה לבדיקה

למה 476 הוא תאריך מטעה ל״נפילת רומא״?

התשובה: האימפריה המשיכה במזרח עד 1453, ובאיטליה השאיר אודואקר את הסנאט ואת החוק הרומי. נכון. אחד משני כיסאות הקיסרות התפנה. הרעיון ש־476 היה הסוף הופץ מאוחר יותר, בקונסטנטינופול של יוסטיניאנוס.

שאלה לבדיקה

ב־439 כבשו הוונדלים את קרתגו. למה זה פגע כל כך במערב?

התשובה: אפריקה נתנה למערב את המסים העשירים ביותר והרבה מהתבואה, שמימנו והאכילו את הצבא. נכון. פיטר הת׳ר רואה בזה את המכה המכרעת: בלי הכסף של אפריקה המערב כבר לא יכול היה לשלם למספיק חיילים.

מונחים

• טטררכיה ״שלטון ארבעה״ ביוונית: שיטת השלטון שדיוקלטיאנוס הנהיג ב־293, עם שני קיסרים בכירים ושני קיסרים זוטרים, כל אחד עם צבא וחצר משלו.
• אוגוסטוס וקיסר בימי הטטררכיה, שני התארים של השליטים: ״אוגוסטוס״ הוא הקיסר הבכיר, ״קיסר״ הוא הזוטר ויורש העצר שלו.
• כי־רו שתי האותיות הראשונות של המילה היוונית ״כריסטוס״, X ו־P, זו על גבי זו. הסימן הנוצרי שקונסטנטינוס אימץ.
• ועידת ניקיאה הכינוס הראשון של בישופים מכל רחבי הכנסייה, ב־325, בניקיאה שבאסיה הקטנה, שקונסטנטינוס כינס. הוועידה דחתה את תורתו של אריוס וניסחה את ״אני מאמין״ של ניקיאה.
• אריאניות על שם הכומר אריוס מאלכסנדריה: האמונה שהבן נברא בידי האב ואינו שווה לו. רוב הגותים קיבלו את הנצרות בגרסה הזאת.
• פוידראטי ״בני ברית״ בלטינית: עמים ״ברבריים״ שנקשרו לרומא בהסכם, קיבלו אדמה או תשלום, ולחמו בשבילה, לרוב תחת מנהיגיהם.
• מגיסטר מיליטום ״מפקד החיילים״: התואר של המצביאים הבכירים במאות ה־4 וה־5. במערב של המאה ה־5 הם, ולא הקיסרים, היו השליטים האמיתיים.
• סולידוס מטבע הזהב שקונסטנטינוס הנהיג: מכל ליטרה רומית של זהב טבעו 72 מטבעות. ערכו נשמר יציב כמעט 700 שנה.
• סמלי השלטון חפצי הקיסר שסימלו את שלטונו: הגלימה הארגמנית, הנזר ושאר התכשיטים והאותות.
• האימפריה הביזנטית שם מודרני, מהמאה ה־16, לאימפריה הרומית המזרחית שבירתה קונסטנטינופול, עד 1453. אנשיה קראו לעצמם ״רומאים״.
• שלהי העת העתיקה השם שהיסטוריונים, ובראשם פיטר בראון, נתנו לתקופה שבין 150 או 250 בערך ל־750, כתקופה יוצרת בפני עצמה ולא רק כסוף של משהו.
• אמיאנוס מרקלינוס קצין יווני מאנטיוכיה, עובד אלילים, שכתב בלטינית היסטוריה של רומא והשלים אותה בסביבות 390. המקור הטוב ביותר לקרב אדריאנופול, אף שלא היה שם.
• אודואקר מצביא שהדיח את רומולוס ב־476 ושלח את סמלי השלטון של קיסר המערב לקונסטנטינופול.
• רומולוס הנער שנקרא אחר כך אוגוסטולוס, קיסר המערב האחרון. אודואקר הדיח אותו ושלח אותו לקצבה ליד נאפולי.
• מקסימיאנוס חבר נשק ותיק של דיוקלטיאנוס, ששלט איתו כ״אוגוסטוס״ של המערב מ־286.
• קראוסיוס מורד, מפקד צי, ששלט בבריטניה כקיסר.
• גלריוס קיסר במזרח מ־293. הוא עצר את הרדיפה נגד הנוצרים בצו סובלנות מ־311.
• מקסנטיוס בנו של מקסימיאנוס, ששלט ברומא ובאיטליה. נהרג בטיבר בקרב ליד הגשר מילביוס.
• ליקיניוס בעל ברית של קונסטנטינוס במזרח, שאותו הביס קונסטנטינוס ב־324.
• לקטנטיוס מורה נוצרי לרטוריקה, שאיבד את משרתו ברדיפה וכתב ספר על מותם של הרודפים.
• אוסביוס בישוף קיסריה, שהכיר את קונסטנטינוס וכתב עליו אחרי מותו.
• יאקוב בורקהרדט היסטוריון שוויצרי, שכתב ב־1853 שקונסטנטינוס היה פוליטיקאי מחושב שהשתמש בנצרות.
• יוליאנוס קיסר ששרד כילד את הטבח במשפחתו, וניסה להחזיר את הפולחן האלילי. נהרג בפרס.
• וולנטיניאנוס קצין קשוח שהצבא בחר בו לקיסר, ומינה את אחיו לקיסר המזרח.
• פריטיגרן מנהיג הגותים הטרווינגים, שביקש להיכנס לאימפריה ב־376.
• סטיליקו מצביא, בנו של קצין ונדלי, ששלט בשם הנער הונוריוס עד שהוצא להורג ב־408.
• אלאריק מלך הגותים, שרצה אדמה, תבואה ותפקיד רומי לעמו. ב־410 בזזו אנשיו את רומא.
• אאטיוס מצביא רומאי שעצר את ההונים של אטילה בגאליה ב־451.
• אטילה מנהיג ההונים. ב־452 עזב את איטליה אחרי פגישה עם האפיפיור לאו.
• הירונימוס כותב נוצרי שישב בבית לחם וכתב על ביזת רומא, על סמך שמועות וסיפורי פליטים.
• אוגוסטינוס בישוף בהיפו, שכתב את ״עיר האלוהים״ כתשובה למי שטען שרומא נענשה על נטישת האלים.
• זוסימוס היסטוריון עובד אלילים, שהאשים את הנצרות כמאה שנה אחרי הביזה.
• אורסטס מצביא שהיה פעם מזכירו של אטילה. ב־475 גירש את הקיסר והכתיר את בנו.
• זנון קיסר המזרח, שהמשיך להכיר בנפוס כקיסר המערב.
• אדריאנופול עיר בתראקיה, שבה נהרג הקיסר ואלנס בקרב נגד הגותים.
• ניקומדיה עיר במזרח האימפריה, אחת מארבע החצרות של הטטררכיה.

מקורות

• Lactantius, On the Deaths of the Persecutors (De mortibus persecutorum) 7, 44, 48, trans. W. Fletcher, Ante-Nicene Fathers vol. 7 (1886)
• Eusebius of Caesarea, Life of Constantine 1.28, 4.24, trans. E. C. Richardson, Nicene and Post-Nicene Fathers, 2nd series, vol. 1 (1890)
• Ammianus Marcellinus, History 31, trans. C. D. Yonge (Bohn, 1862); trans. J. C. Rolfe, vol. 3 (Loeb Classical Library, 1939)
• Mosaicarum et Romanarum legum collatio 15.3 (Diocletian's edict against the Manichaeans), ed. and trans. M. Hyamson (Oxford University Press, 1913)
• Jerome, Letter 127 (to Principia), trans. W. H. Fremantle, Nicene and Post-Nicene Fathers, 2nd series, vol. 6 (1893)
• Augustine, The City of God 1.1, 1.7, trans. M. Dods (Edinburgh, 1871)
• Malchus, fragment 14, in R. C. Blockley, The Fragmentary Classicising Historians of the Later Roman Empire, vol. 2 (Liverpool: Francis Cairns, 1983); Anonymus Valesianus, part 2, trans. J. C. Rolfe, in Ammianus Marcellinus vol. 3 (Loeb Classical Library, 1939)
• Jordanes, The Gothic History (Getica) 46, trans. C. C. Mierow (Princeton University Press, 1915)
• Edward Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, chapters 38 and 71 (London: Strahan and Cadell, 1776–1788)
• Timothy D. Barnes, Constantine and Eusebius (Harvard University Press, 1981)
• Simon Corcoran, The Empire of the Tetrarchs: Imperial Pronouncements and Government, AD 284–324 (Oxford: Clarendon Press, 1996)
• Roger Rees, Diocletian and the Tetrarchy (Edinburgh University Press, 2004)
• Raymond Van Dam, Remembering Constantine at the Milvian Bridge (Cambridge University Press, 2011)
• Peter Weiss, ‘The vision of Constantine’, Journal of Roman Archaeology 16 (2003)
• Noel Lenski, Failure of Empire: Valens and the Roman State in the Fourth Century A.D. (University of California Press, 2002)
• Simon MacDowall, Adrianople AD 378: The Goths Crush Rome's Legions (Osprey, Campaign 84, 2001)
• Michael Kulikowski, Rome's Gothic Wars: From the Third Century to Alaric (Cambridge University Press, 2007)
• Peter Brown, The World of Late Antiquity, AD 150–750 (London: Thames and Hudson, 1971)
• Walter Goffart, Barbarians and Romans, A.D. 418–584: The Techniques of Accommodation (Princeton University Press, 1980)
• Guy Halsall, Barbarian Migrations and the Roman West, 376–568 (Cambridge University Press, 2007)
• Peter Heather, The Fall of the Roman Empire: A New History (London: Macmillan, 2005)
• Bryan Ward-Perkins, The Fall of Rome and the End of Civilization (Oxford University Press, 2005)
• Brian Croke, ‘A.D. 476: The Manufacture of a Turning Point’, Chiron 13 (1983)
• Arnaldo Momigliano, ‘La caduta senza rumore di un impero nel 476 d.C.’, Rivista storica italiana 85 (1973)
• Kyle Harper, The Fate of Rome: Climate, Disease, and the End of an Empire (Princeton University Press, 2017)
• Alexander Demandt, Der Fall Roms: Die Auflösung des römischen Reiches im Urteil der Nachwelt (Munich: C. H. Beck, 1984)

קרדיט תמונות

• הטטררכים, פורפיר, בערך 300 לספירה. פינת בזיליקת סן מרקו, ונציה. צילום: קרול רדאטו · Carole Raddato from FRANKFURT, Germany · CC BY-SA 2.0 · דף המקור
• אאורוס של דיוקלטיאנוס, ניקומדיה, בערך 294. האגודה האמריקנית לנומיסמטיקה, 1955.191.4 · CC0 · דף המקור
• ראש הפסל הענק של קונסטנטינוס, שיש, בערך 313–324. המוזיאונים הקפיטוליניים, רומא. צילום: ז׳אן־פול גרנמון · User:Jean-Pol GRANDMONT (2011) · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• קשת קונסטנטינוס, הצד הצפוני, רומא, 315 לספירה. צילום: הוגו DK · Hugo DK · CC BY 4.0 · דף המקור
• העתק של המיסוריום של תאודוסיוס (המקור: כסף, 388, האקדמיה המלכותית להיסטוריה, מדריד). המוזיאון הלאומי לאמנות רומית, מרידה. צילום: אנחל מ. פליסימו · Ángel M. Felicísimo · CC BY 3.0 · דף המקור