רוברט ברוס ובאנוקברן

דם לפני המזבח

פגישה בכנסייה

דאמפריס, דרום־מערב סקוטלנד, 10 בפברואר 1306. שניים מהאנשים החזקים בממלכה נפגשים בכנסיית הנזירים הפרנציסקנים, ה״גרייפרייארס״. רוברט ברוס, רוזן קאריק, בן 31. ג׳ון קומין, אדון באדנוך, הוא יריבו הוותיק.

הדיבורים הופכים לצעקות. נשלף פגיון. קומין נופל מדמם ליד המזבח הגדול, ואנשיו של ברוס גומרים את המלאכה.

הריגת אדם בכנסייה היא חילול הקודש. מעכשיו ברוס הוא אויבם של בני משפחת קומין, של מלך אנגליה ושל האפיפיור. שישה שבועות אחר כך הוא מוכתר למלך הסקוטים. שמונה שנים אחר כך הוא מנצח בבאנוקברן.

רוברט ברוס (רוברט הראשון)

אציל רב־עוצמה שהחליף צד יותר מפעם אחת, הרג את יריבו בכנסייה, איבד כמעט הכול, ובסוף זכה בממלכה ובעצמאותה.

• נולד: 11 ביולי 1274, כנראה טירת טורנברי, קאריק
• נפטר: 7 ביוני 1329, אחוזתו בקארדרוס, ליד דמבארטון, אחרי מחלה ממושכת; כרוניקנים אנגלים כתבו שזו הייתה צרעת
• ניצחונות: לאודון היל, 1307; אינברורי, 1308; באנוקברן, 1314
• כישלונות: מת׳וון, 1306; דאלרי, 1306

״אם נראה לכם שכדאי שנילחם, נילחם; ואם תרצו, נלך.״

שתי משפחות, כס אחד

רקע

תביעה בדם

רוברט ברוס נולד ב־11 ביולי 1274, כנראה בטירת טורנברי שבקאריק. משפחת אביו החזיקה באננדייל שבדרום־מערב; אמו הייתה רוזנת קאריק בזכות עצמה. כמו אצילים סקוטים גדולים רבים, היו לבני ברוס אדמות גם באנגליה.

כשתמה שושלת המלוכה הסקוטית ב־1290, תבע סבו את הכתר. כפי שראינו בשיעור הקודם, אדוארד הראשון, מלך אנגליה, פסק בדבר וב־1292 נתן את הכתר לג׳ון באליול, שבעלי בריתו הקרובים היו בני קומין, המשפחה החזקה ביותר בסקוטלנד. בני ברוס מעולם לא השלימו עם זה. כל מה שעשה רוברט, עשה כיורש של התביעה הזאת.

1296–1304

באיזה צד הוא?

ב־1296 פלש אדוארד הראשון לסקוטלנד והדיח את באליול. בני ברוס לא היו מוכנים להילחם למען מלך מבית באליול: רוברט נשבע לאדוארד שבועת אמונים.

שנה אחר כך הצטרף להתקוממות הסקוטית. ב־1298, אחרי תבוסתו של ויליאם וולאס בפולקירק, נעשה שומר הממלכה לצד ג׳ון קומין, ״קומין האדום״. השותפות לא עלתה יפה: באחת הישיבות, ב־1299, תפס קומין את ברוס בגרונו.

ב־1302, מחשש שבאליול יחזור בעזרה צרפתית וינשל את בני ברוס, נכנע רוברט שוב לאדוארד. ואולם ב־1304, בעודו משרת בצבאו של אדוארד, כרת ברית סודית עם ויליאם למברטון, הבישוף של סנט אנדרוז.

מיתוס

בקרב פולקירק ב־1298 נלחם רוברט ברוס לצד אדוארד הראשון ובגד בויליאם וולאס, כמו שמראה הסרט ״לב אמיץ״ (1995).

האמת

אף תיעוד אינו מציב את ברוס בפולקירק, לא בצד הזה ולא בצד האחר. בזמן שאדוארד נלחם בוולאס, ברוס החזיק בקאריק; כשהאנגלים צעדו אחר כך על העיר אייר, הוא הצית את הטירה שם ונסוג. כעבור חודשים כבר היה שומר הממלכה והנהיג את ההתנגדות.

הראיות

הסיפור מתחיל אצל ג׳ון מפורדון, שכתב בשנות ה־60 של המאה ה־14 או אחריהן: ״אומרים בדרך כלל״ שברוס הוביל כוח אנגלי מסביב לגבעה אל עורף הסקוטים. השיר ״וולאס״ של הארי העיוור (בערך 1477) והסרט בנו על כך.

מקור: החירות של משורר

״הו, החירות דבר נאצל היא! / החירות נותנת לאדם לחיות כרצונו; / החירות נותנת לאדם כל נחמה: / חי בנחת מי שחי חופשי.״

כ־60 שנה אחרי באנוקברן כתב ג׳ון ברבור, ארכידיאקון של אברדין, שיר ארוך על חיי ברוס, בשביל חצרו של נכדו של ברוס, המלך רוברט השני. זה הסיפור המלא ביותר שיש לנו על ברוס, וגם המעריץ ביותר.

• מאין יכלו לבוא סיפוריו של ברבור? מלוחמים ותיקים ומבניהם, ומכאן שמות ופרטים שאיש לא היה ממציא. אבל הוא גם ממציא נאומים, ממזג את ברוס עם סבו, תובע הכתר של 1291, לאדם אחד, ומנפח את מספרי האנגלים.
• על החירות של מי מדבר ברבור? בעיקר על חירותה של הממלכה משלטון אנגלי, לא על זכויות שוות לכל אדם. והוא כתב בשביל מלך מבית סטיוארט שכתרו בא דרך ברוס: מי ששיבח את ברוס שיבח את פטרונו.

הרצח, הכתר והכלובים

10 בפברואר 1306

מה קרה בגרייפרייארס?

וולאס הוצא להורג בלונדון באוגוסט 1305, ואדוארד הראשון נראה כמי שניצח. ואז נפגשו ברוס וקומין בדאמפריס.

איש לא רשם מה נאמר שם. לפי הגרסה הסקוטית, שסיפר ג׳ון מפורדון עשרות שנים אחר כך, קומין הסכים לתמוך בתביעתו של ברוס לכתר, ואז הסגיר את התוכנית לאדוארד. הכרוניקן האנגלי וולטר מגיסבורו כותב שברוס האשים את קומין בבגידה, דקר אותו, והשאיר לאנשיו לגמור אותו ליד המזבח.

מתוכנן או לא, עכשיו ברוס היה חייב לפעול מהר.

נקודת החלטה

אתם רוברט ברוס, רוזן קאריק.

פברואר 1306, דאמפריס, שעות אחרי ההריגה

קומין מת, מול המזבח, בידכם ובידי אנשיכם. קרוביו, מרוזן ביוקן ועד באליול עצמו, הם עכשיו אויבי דם שלכם. הכנסייה תטיל עליכם חרם. אדוארד הראשון יקרא לזה בגידה: ראיתם מה עשה לוולאס.

אבל אינכם לבד. הבישוף למברטון קשור אליכם בברית של 1304; רוברט וישארט, הבישוף של גלאזגו, שונא את השלטון האנגלי. אנשיכם בקאריק ובאננדייל ילכו אחריכם. כבר עשר שנים אין לסקוטלנד מלך.

מה אתם עושים?

• לברוח לחו״ל, אולי לאחותכם, מלכת נורווגיה האלמנה כנראה תצילו את חייכם. אבל אדמותיכם יוחרמו, ותהפכו לאציל בלי אדמה ובלי תומכים, שמקווה שאדוארד ימות ושבני קומין יסלחו. גולים חוזרים הביתה לעתים רחוקות.
• לרכוב אל אדוארד, לומר שזו הייתה מריבה שיצאה משליטה, ולבקש מחילה אולי, אם יזדקק לכם מאוד, אדוארד יסלח. סביר יותר שתסיימו כמו וולאס: תישפטו כבוגדים ותוצאו להורג.
• לתפוס את טירות הדרום־מערב ולתבוע את הכתר: להפוך הריגה למלחמה על הממלכה בתוך שבועות אתם מחזיקים בכמה טירות, והבישוף וישארט מעניק לכם מחילה על ההריגה. שישה שבועות אחר כך אתם מוכתרים בסקון. עכשיו אתם במלחמה עם אנגליה ועם חצי סקוטלנד בבת אחת.
• להסתתר באדמותיכם, להכחיש הכול ולחכות שהמלך הזקן ימות אדוארד בן 66 וחולה, אז ההמתנה מפתה. אבל מי שהרג בכנסייה לא יכול להסתתר זמן רב; בכל חודש אויביכם מתארגנים, וידידיכם מתייאשים.

מה קרה בפועל

לתפוס את טירות הדרום־מערב ולתבוע את הכתר: להפוך הריגה למלחמה על הממלכה

ברוס פעל בתוך ימים. אנשיו כבשו את טירת דאמפריס וטירות נוספות בסביבה, הבישוף וישארט העניק לו מחילה, וב־25 במרץ 1306 הוכתר למלך הסקוטים בסקון.

לא הייתה לו ברירה של ממש: מי שהרג את האציל הבכיר בממלכה לא יכול היה לחזור להיות הרוזן הנאמן של אדוארד. ג׳פרי בארו חשב שההריגה לא תוכננה, אבל שהתקוממות כבר הייתה בהכנה; מייקל פנמן רואה בה הימור מחושב, שפתח מלחמת אזרחים סקוטית. כך או כך, הכתר הפך פשע למטרה.

25 במרץ 1306

כתר שהוכן לאותו יום

ההכתרה בסקון אולתרה. את אבן סקון, שעליה הומלכו מלכי סקוטלנד, לקח אדוארד הראשון כבר ב־1296; האפיפיור מעולם לא התיר למשוח את מלכי סקוטלנד; חישוק זהב פשוט שימש כתר.

יומיים אחר כך נערך טקס שני. לפי המנהג, רוזני פייף ממשפחת מקדאף הם שהושיבו מלך חדש על כסאו, אבל הרוזן הצעיר היה בידי האנגלים. אז רכבה לסקון איזבלה מקדאף, רוזנת ביוקן, כדי לעשות זאת בעצמה, אף שבעלה היה בן משפחת קומין, בצד של אדוארד.

1306

הכול אבד

4 שנים בכלוב

אדוארד הראשון ציווה שלא לחוס על איש. ב־19 ביוני 1306 הפתיע איימר דה ולאנס את מחנהו של ברוס במת׳וון, ליד פרת׳, כשאנשיו התכוננו ללון, ופיזר את צבאו הקטן של המלך. בדאלרי שבמערב היכו בני מקדוגל, קרוביו של קומין, את מה שנשאר ממנו.

אשתו של ברוס, המלכה אליזבת, בתו מרג׳ורי ואחיותיו נמלטו צפונה ונתפסו במקלט של כנסייה בטיין. שלושה מאחיו הוצאו להורג עד תחילת 1307. איזבלה מקדאף ומרי, אחותו של ברוס, נכלאו כארבע שנים בכלובים של עץ וברזל בטירות בריק ורוקסבורו. כלוב הוזמן גם למרג׳ורי, אז כבת עשר, במצודת לונדון; לבסוף נשלחה למנזר נשים.

מיתוס

ברוס, שהסתתר במערה, ראה עכביש שניסה שש פעמים לשווא למתוח את חוטו אל קורה, והצליח בפעם השביעית; מן העכביש שאב כוח לנסות שוב.

האמת

שום מקור מימי הביניים אינו מספר זאת, אפילו לא ברבור, שאהב כל פרט הרואי בחייו של ברוס. גם המקום שבו בילה ברוס את החורף ההוא אינו ידוע: ברבור אומר שבאי ראת׳לין, מול חופי אירלנד; היסטוריונים רבים חושבים שסביר יותר שהיה באיי ההברידים.

הראיות

וולטר סקוט פרסם את הסיפור ב״סיפורי סבא״ (1828), ספר היסטוריה לילדים, ומיקם אותו בבקתה בראת׳לין. הוא עצמו הודה שהסיפור נשען ״רק על מסורת במשפחות ששמן ברוס״. ייתכן שבמקורו סופר הסיפור על ג׳יימס דאגלס.

1307

שיבה משום מקום

בפברואר 1307 נחת ברוס בקאריק עם קבוצה קטנה. הוא נלחם כמו פורע חוק נרדף: מארבים, פשיטות לילה, עמקים צרים. ב־10 במאי, בלאודון היל שבאיירשייר, פגש שוב את דה ולאנס, בשטח שבחר בעצמו, ושבו חפר תעלות מן הביצות שמשני הצדדים כדי להצר את החזית. הפרשים האנגלים לא יכלו לאגף את אנשי החנית שלו, והובסו.

ב־7 ביולי מת אדוארד הראשון בבורג־ביי־סנדס, בדרכו צפונה לגמור את המלאכה. בנו, אדוארד השני, חזר על עקבותיו.

מלחמת הטירות

אדוארד השני

בנו של הכובש, שהפסיד את מלחמת אביו בסקוטלנד, את כתרו וכנראה גם את חייו.

• נולד: 25 באפריל 1284, טירת קרנארבון, ויילס
• נפטר: 21 בספטמבר 1327 (לפי ההודעה הרשמית), טירת ברקלי, אנגליה, בשבי, אחרי שהודח; כנראה נרצח, ואופן מותו אינו ידוע
• ניצחונות: בורוברידג׳, 1322: מפקדו הרקלי מביס ברונים מורדים
• כישלונות: באנוקברן, 1314; אולד ביילנד, 1322

״מה! הסקוטים האלה יילחמו?״

1307–1313

קודם, מלחמת אזרחים

אדוארד השני לא היה כאביו. הוא הסתכסך עם ברוניו בגלל מקורבו, פירס גווסטון, ומלבד מסע אחד חסר תוחלת ב־1310–1311 השאיר את סקוטלנד למפקדיו. ברוס ניצל את הזמן כדי למחוץ את אויביו הסקוטים. ב־1308, אף שהיה חולה קשה, הביס את רוזן ביוקן, בן דודו של קומין, באינברורי, ואז שרף את אדמות ביוקן ביסודיות כזאת ש״השמדת ביוקן״ נזכרה דורות אחר כך.

בני מקדוגל הובסו במערב, וב־1309 כינס ברוס את הפרלמנט הראשון שלו. אחר כך פנה אל חילות המצב האנגליים שבטירות הגדולות.

נקודת החלטה

אתם רוברט הראשון, מלך הסקוטים.

1308–1314: טירה אחר טירה נופלת לידיכם

אנשיכם כובשים טירות בהפתעה: סולמות חבלים עם ווי ברזל, טיפוס בלילה. אין לכם מכונות מצור, ויש לכם מעט כסף ומעט חיילים.

מלך שכובש טירה שומר עליה בדרך כלל: מי שמחזיק בטירה מחזיק באדמה שסביבה. אבל כל איש על חומה הוא איש שחסר בצבא שלכם, ולאנגלים יש מכונות מצור וכסף כדי לכבוש טירות בחזרה.

מה אתם עושים עם הטירות?

• להציב בהן חילות מצב, כמו שמלכים עושים, ולשלוט מהן בארץ תיראו כמו מלך אמיתי עם מבצרים אמיתיים. אבל צבאכם הקטן יתפזר, וכל חיל מצב יהיה מטרה שהאנגלים יודעים לצור עליה.
• להרוס את חומותיהן, כדי שאיש לא יוכל להחזיק בהן נגדכם אתם מוותרים על היוקרה ועל המחסה של חומות אבן. אבל האנגלים מאבדים את הבסיסים שמהם הם שולטים, וצבאכם נשאר חופשי לנוע, לפשוט ולבחור היכן להילחם.
• להשאיר את הטירות החזקות ביותר במצור ולחכות שהרעב יעשה את העבודה זה עולה מעט חיים, אבל לוקח חודשים או שנים, מרתק אנשים שאתם צריכים במקום אחר, ונותן לאנגלים זמן לשלוח צבא הצלה.

מה קרה בפועל

להרוס את חומותיהן, כדי שאיש לא יוכל להחזיק בהן נגדכם

ברוס הורה על הריסתה של כמעט כל טירה שכבש. כרוניקת לנרקוסט האנגלית הבינה למה: ״כדי שהאנגלים לא יוכלו לעולם עוד לשלוט בארץ בכוח החזקת הטירות״.

זה התאים לצבא קטן ומהיר שנלחם באויב עשיר; בארו וקולם מקנמי רואים בכך אסטרטגיה מכוונת ויעילה. המחיר בא מאוחר יותר: כשהאנגלים חזרו בשנות ה־30 של המאה ה־14, הם בנו מחדש כמה מהטירות לעצמם.

1314

בקר בחושך, מטפסים על הסלע

בתחילת 1314, בלילה שלפני תחילת צום ארבעים הימים הנוצרי, התגנבו אנשיו של ג׳יימס דאגלס אל טירת רוקסבורו; לפי ברבור הם זחלו מתחת לגלימות כהות, והשומרים חשבו שהם בקר. שבועות אחר כך הוביל תומאס רנדולף, רוזן מוריי ואחיינו של המלך, טיפוס לילי במעלה הצוק שמתחת לטירת אדינבורו. שתי הטירות נהרסו.

סטרלינג, המפתח לצפון, עוד החזיקה מעמד. ב־1313 או בתחילת 1314 התחייב מפקדה, פיליפ מובריי, בפני אדוארד ברוס, אחיו של המלך, להסגיר את הטירה אם שום צבא אנגלי לא יחלץ אותה עד אמצע הקיץ, 24 ביוני 1314. אדוארד השני לא יכול היה להתעלם מזה.

יומיים בבאנוקברן

יוני 1314

הדרך לסטרלינג

אדוארד השני עלה צפונה עם הצבא האנגלי הגדול ביותר שנכנס לסקוטלנד מזה שנים: אלפי לוחמים משוריינים על סוסים כבדים, ועמם רגלים וקשתים מאנגליה ומוויילס. לברוס היה כוח של אולי שליש מזה, כמעט כולו רגלים.

הוא בחר את שדה הקרב מדרום לסטרלינג. הדרך מפולקירק חצתה את נחל באנוק וטיפסה ליד יער ציד מלכותי, הניו פארק, שבו יכלו הסקוטים למצוא מחסה. לצד הדרך חפרו בורות מכוסים בענפים, כדי לשבור הסתערות. ממזרח לדרך השתרע הקארס: אדמה שטוחה ורטובה לצד נהר הפורת׳, חצויה בנחלים ובבריכות, שבה פרשים כבדים לא היו רוצים להילחם.

23 ביוני

גרזן וידית שבורה

אחר הצהריים של 23 ביוני חצה החלוץ האנגלי את הנחל ורכב במעלה הדרך. לפני השורות הסקוטיות רכב המלך עצמו, על סוס קטן ואפור, גרזן בידו וכתר על קסדתו. אביר אנגלי, הנרי דה בוהון, ראה אותו והסתער.

ברוס הסיט את סוסו ברגע האחרון, נעמד ברכובות וביקע את ראשו של דה בוהון בגרזן. מפקדיו נזפו בו על הסיכון; ברבור מספר שהצטער רק על ידית הגרזן שנשברה.

בינתיים ניסו פרשים אנגלים בפיקוד רוברט קליפורד לעקוף לכיוון הטירה. השילטרון של תומאס רנדולף, גוש צפוף של אנשי חנית, יצא ועצר אותם בשטח הפתוח.

נקודת החלטה

אתם רוברט הראשון.

ערב 23 ביוני 1314, בניו פארק

הגרזן שלכם הרג את דה בוהון; אנשי החנית של רנדולף שברו את פרשיו של קליפורד. אבל הצבא האנגלי עדיין חזק משלכם בהרבה, ופרשיו הכבדים וקשתיו כמעט לא נפגעו.

שמונה שנים נמנעתם מקרב פתוח מול צבא מלכותי אנגלי מלא: אתם זוכרים את מת׳וון. עכשיו האנגלים עזבו את הדרך וחצו את הנחל כדי ללון בקארס הרטוב, כלואים בין נחל באנוק לנחל אחר, הפֶּלְסְטְרִים. אחרי רדת החשכה מתגנב למחנה שלכם אלכסנדר סיטון, אביר סקוטי בשירות האנגלים. האנגלים מיואשים, הוא אומר: תקפו בבוקר, ותנצחו.

מה אתם עושים?

• לסגת בלילה ללנוקס, ארץ בטוחה יותר במערב, ולשמור על הצבא שלם הצבא שלכם ישרוד כדי להילחם ביום אחר, כפי ששרד שמונה שנים. אבל סטרלינג תיחשב כמי שחולצה ותישאר אנגלית, ואדוארד יכריז על ניצחון.
• להישאר בניו פארק מאחורי הבורות ולתת לאנגלים לתקוף שוב עמדה חזקה, אבל רק אם האנגלים יתקפו. הם יכולים פשוט לעקוף אתכם אל סטרלינג, או לחכות שתרעבו, עכשיו כשהטירה נחשבת כמי שחולצה.
• לתקוף עם שחר, כשהאנגלים דחוסים בין הנחלים עם אור ראשון יורדים אנשי החנית שלכם אל הקארס, היישר אל צבא שכמעט לא ישן ואין לו מקום לתמרן. אם זה ייכשל, תאבדו הכול בבוקר אחד.

מה קרה בפועל

לתקוף עם שחר, כשהאנגלים דחוסים בין הנחלים

ברוס תקף. עם שחר של 24 ביוני יצאו הסקוטים מהיערות בשילטרונים שלהם, כרעו ברך לתפילה, והתקדמו בשטח הפתוח.

גריי, שאביו בילה את הלילה ההוא כשבוי במחנה הסקוטי, מספר שהסקוטים עמדו לחמוק משם כשסיטון הגיע. ברבור הופך את זה למועצה שבה האנשים קוראים לקרב. היסטוריונים רבים חושבים היום שברוס בחר את השטח הזה לקרב בתנאים שלו, והכה כשהאנגלים נכנסו למלכודת; אחרים מקבלים את דברי גריי.

באנוקברן: מי מול מי

23–24 ביוני 1314

מתחת לטירת סטרלינג, בין נחל באנוק לנהר הפורת׳

ממלכת הסקוטים

• מפקדים: המלך רוברט הראשון, אדוארד ברוס, רוזן קאריק, תומאס רנדולף, רוזן מוריי, וולטר סטיוארט וג׳יימס דאגלס, רוברט קית׳, המרשל (פרשים)
• כוחות: יותר מ־30,000 לוחמים, ועוד כמעט 20,000 ״פשוטי עם״ (ברבור (בערך 1375)); כ־5,000 עד 7,000 אנשי חנית, וכ־500 פרשים קלים (אומדנים מודרניים)
• אבדות: שני אבירים (ברבור); קלות; כנראה כמה מאות לכל היותר (אומדן מודרני)

״פשוטי העם״ של ברבור היו נלווי מחנה ומקומיים חמושים בדלות.

ממלכת אנגליה

• מפקדים: המלך אדוארד השני, גילברט דה קלייר, רוזן גלוסטר (נהרג), המפרי דה בוהון, רוזן הרפורד (נשבה), איימר דה ולאנס, רוזן פמברוק, רוברט קליפורד (נהרג)
• כוחות: 100,000 ויותר (ברבור); יותר מ־2,000 פרשים, ועוד רגלים רבים (״חיי אדוארד השני״ (בן הזמן)); גיוס של 21,540 רגלים מאנגליה ומוויילס (צו הגיוס, מאי 1314); כ־15,000 עד 20,000, ובהם 2,000 עד 3,000 פרשים כבדים (אומדנים מודרניים)
• אבדות: 30,000 הרוגים; 200 זוגות דורבנות מוזהבים מאבירים מתים (ברבור); רוזן גלוסטר, קליפורד ואבירים רבים נהרגו; מאות נשבו לכופר; אבדות הרגלים אינן ידועות (כרוניקות ורישומים)

צו הגיוס מתעד את מי שנקרא לבוא, לא את מי שבא.

התוצאה: ניצחון סקוטי מכריע, וסטרלינג נכנעה. אבל למלחמה נותרו עוד 14 שנים.

ככל שהכותב רחוק יותר מהקרב, הצבאות גדלים. המספרים המודרניים נשענים על רישומי תשלום, על האספקה ועל השטח: כיס הקארס, ברוחב של כקילומטר, לא יכול היה להכיל 100,000 איש.

קרב באנוקברן

23–24 ביוני 1314

ב־23 ביוני 1314 צועד צפונה אדוארד השני עם הצבא האנגלי הגדול ביותר מזה שנים, לעבר סטרלינג. רוברט הראשון ברוס עומד דרומית לסטרלינג, עם אולי שליש מכוחם של האנגלים, רובו רגלים, והחלוץ האנגלי כבר חוצה את נחל באנוק.

שחזור אחד, לפי ״ברוס״ של ברבור (ספרים 11–13), ״סקלקרוניקה״ של גריי וכרוניקת לנרקוסט. המפה הולכת בעקבות מרשם שדות הקרב של היסטוריק אנבירונמנט סקוטלנד (2023): הוא רואה בקארס שבין נחל באנוק לפלסטרים את המקום הסביר יותר ליום השני, אבל אינו פוסל את הדרייפילד, מעט דרומית־מערבית משם, שהיסטוריונים רבים מעדיפים. שום ממצא מן הקרב לא הכריע את השאלה. המקורות חלוקים בסדר הכוחות הסקוטי (ברבור מונה ארבעה כוחות, גריי שלושה, לנרקוסט שניים ועתודה), במקום שבו עמדו הקשתים האנגלים ובמקום שבו הופיעו ״פשוטי העם״. הנחלים והדרך לפי מפות מודרניות; היערות, הניו פארק וגדות הפורת׳ של 1314 משוערים.

שלבי הקרב

• 23 ביוני: הדרך לסטרלינג החלוץ האנגלי חוצה את נחל באנוק ורוכב במעלה הדרך לעבר הניו פארק. הנרי דה בוהון מסתער על ברוס, וברוס הורג אותו במכת גרזן אחת. החלוץ נסוג אל מעבר לנחל.
• 23 ביוני: הרכיבה של קליפורד פרשים אנגלים בפיקוד קליפורד ובומונט (300 לפי גריי, 800 לפי ברבור) עוקפים את היער ממזרח לכיוון הטירה. השילטרון של מוריי יוצא מסנט ניניאנס וחוסם אותם. הסוסים נשפדים על החניתות, והאנגלים נהדפים.
• לילה: יורדים אל הקארס האנגלים עוזבים את הדרך, חוצים את הנחל ולנים בקארס, בין נחל באנוק לפלסטרים, ומגשרים על הבריכות בדלתות ובסכך. ברוס מחליט לתקוף.
• 24 ביוני, שחר: השילטרונים יורדים הסקוטים יוצאים מהיערות בשילטרונים שלהם ומתקדמים אל הקארס. רוזן גלוסטר מסתער על השילטרון של אדוארד ברוס ונהרג. הפרשים הקלים של קית׳ מפזרים את הקשתים האנגלים.
• האנגלים נשברים הכוח של המלך מצטרף לשורה. ברבור מספר שבשלב זה הופיעו ״פשוטי העם״ על הגבעה מאחור, ונראו כמו צבא חדש. העורף האנגלי מתמוטט; אנשים וסוסים טובעים בנחל באנוק ובפורת׳. אדוארד השני מובל מן השדה.

האסטרטגיה

• סקוטים: לברוס פחות לוחמים, רובם רגלים, ולכן הוא מכין בורות לשבירת הסתערות לצד הדרך. כשהאנגלים לנים בקארס הרטוב, כלואים בין שני נחלים, הוא מחליט לתקוף עם שחר, בשטח שבו הפרשים הכבדים קשים לתמרון.
• אנגלים: אדוארד השני רוצה להגיע לטירה בסטרלינג, ומסתמך על צבאו הגדול, על הפרשים הכבדים ועל הקשתים. פרשיו של קליפורד מנסים לעקוף את היער לכיוון הטירה.

מה הכריע: האנגלים נדחסו בין שני נחלים, על קרקע רטובה חצויה בבריכות, והפרשים הכבדים שלהם לא יכלו להשתמש בעוצמתם. כשהשילטרונים ירדו מן היער, העורף האנגלי התמוטט, ואנשים וסוסים טבעו בנחל באנוק ובפורת׳.

מקור: ״כאילו אל תוך יער עבות״

״...כשהצבאות התנגשו, והסוסים הגדולים של האנגלים הסתערו על חניתות הסקוטים כאילו אל תוך יער עבות, נשמע רעם גדול ונורא של חניתות נשברות ושל סוסי מלחמה פצועים אנושות... והאנגלים שבעורף לא יכלו להגיע אל הסקוטים, כי הכוח הקדמי עמד בדרכם... את הסיפור הזה שמעתי מאדם נאמן שהיה שם ועד ראייה.״

כרוניקה אנגלית, שנכתבה כ־15 עד 20 קילומטרים בלבד מהגבול בידי אנשים שהסקוטים פשטו על ארצם שוב ושוב. אין בה מילה טובה על ברוס.

• למה שכרוניקה אנגלית תודה בתבוסה בכנות כזאת? הכותב חווה את תוצאותיה על בשרו: פשיטות סקוטיות, וכופר ששולם כדי לעצור אותן. וכותבים אנגלים רבים האשימו את אדוארד השני ואת יועציו, לא את החיילים.
• כמה שווה ״אדם נאמן״ בלי שם? משהו: הכרוניקן לא המציא את הסצנה. אבל איננו יודעים מי היה העד, באיזה צד עמד וכמה יכול אדם אחד לראות. גריי, מזיכרון משפחתי אחר, מתאר את אותה דחיסות.
• מה מלמד ה״יער העבות״ על אופן הלחימה של הסקוטים? שהם נלחמו רגלית בגושים צפופים של חניתות ארוכות, השילטרונים, ושהפרשים האנגלים הסתערו עליהם חזיתית. גריי כותב שהסקוטים למדו מהפלמים, שהביסו אבירים צרפתים רגלית בקורטרייק ב־1302.

24 ביוני ואחריו

מלך בשער הטירה

שומרי ראשו של אדוארד השני גררו אותו מן השדה. בטירת סטרלינג סירב מובריי לפתוח לו את השער: מלך בתוך הטירה היה הופך במהרה למלך במצור. אדוארד נמלט מסביב לסקוטים לדנבר, וברח משם בסירה.

סטרלינג נכנעה ונהרסה. מאות אצילים ואבירים אנגלים הוחזקו תמורת כופר; רוזן הרפורד לבדו הוחלף במלכתו של ברוס, בבתו, בשתיים מאחיותיו ובבישוף הזקן וישארט.

למען החירות בלבד

1314–1320

באנוקברן לא הייתה הסוף

אדוארד השני סירב לוותר על תביעתו, אז ברוס העביר את המלחמה לאנגליה. דאגלס ורנדולף פשטו עמוק לתוך צפון אנגליה; ערים שילמו כדי להינצל. ב־1318 נפלה בריק, המאחז האנגלי האחרון.

ב־1315 נחת אדוארד ברוס באירלנד כדי לפתוח חזית שנייה, והוכתר למלך העליון של אירלנד. בארץ מוכת רעב המלחמה הלכה רע, ובאוקטובר 1318 נהרג בפוכארט, ליד דאנדוק. בתו הבכורה של ברוס, מרג׳ורי, מתה כבר ב־1316 אחרי שנפלה מסוסה; בנה התינוק יהיה יום אחד מלך.

נקודת החלטה

אתם רוברט הראשון, עם מועצתכם.

מרץ 1320: המועצה שלכם, כנראה במנזר ניובאטל

האפיפיור יוחנן העשרים ושניים, באביניון, רוצה שהמלכים הנוצרים ישלימו זה עם זה ויצאו למסע צלב, והוא תומך באנגליה. הכנסייה הטילה עליכם חרם ב־1306 בשל ההריגה בגרייפרייארס; ב־1318 חידש האפיפיור את החרם, כי התעלמתם מההפוגה שהכריז וכבשתם את בריק, והטיל על סקוטלנד איסור כנסייתי. הוא מסרב אפילו לקרוא לכם מלך: אתם ״האיש שמושל בסקוטלנד״.

אדוארד השני אינו מוכן לעשות שלום. הניצחונות לא השיגו לכם את הדבר היחיד שאתם צריכים: הכרה כמלך חוקי בעולם הנוצרי.

איך אתם עונים לאפיפיור?

• לקבל את בוררות האפיפיור ולוותר בינתיים על התואר מלך ייתכן שהכנסייה תסיר את החרם. אבל מלך שמוותר על תוארו מזמין כל יריב, מבנו של באליול ועד אדוארד השני, לתבוע אותו, והמלחמה תוכרע באביניון, לא בסקוטלנד.
• לשלוח משפטנים שיטענו לזכות הירושה שלכם, כפי שעשה סבכם טיעון משפטי חזק, אבל ריב ישן. חצר האפיפיור תראה סכסוך בין שתי משפחות אצילים, ופסק הדין של אדוארד הראשון מ־1292 כבר עומד נגדכם.
• לתת לאצילים לכתוב בשם כל קהילת הממלכה: עם עתיק וחופשי שבחר בכם, ויבחר שוב אם יהיה צורך מכתב בשם קהילת הממלכה, חתום בחותמות הרוזנים והברונים, אומר שאין זו שאפתנות של אדם אחד אלא רצונה של אומה. זה הימור על סבלנותו של האפיפיור, ועל נאמנות האצילים שלכם.
• להתעלם מהאפיפיור ולהמשיך לפשוט על אנגליה עד שאדוארד ייכנע הלחץ על אדוארד נשמר, אבל אתם נשארים מנודים בעולם הנוצרי, ממלכתכם תחת איסור כנסייתי, ואף מלך אחר אינו יכול להתייחס אליכם כשווה.

מה קרה בפועל

לתת לאצילים לכתוב בשם כל קהילת הממלכה: עם עתיק וחופשי שבחר בכם, ויבחר שוב אם יהיה צורך

המכתב שאנו קוראים לו הצהרת ארברות׳, שתוארך בארברות׳ ב־6 באפריל 1320, נשלח לאביניון בשם שמונה רוזנים, 31 ברונים שנמנו בשמם ו״כל קהילת הממלכה״. הרוזנים וכארבעים ברונים הטביעו עליו את חותמותיהם.

זו הייתה התשובה החזקה ביותר שעמדה לרשות מלך שהאפיפיור סירב לקרוא לו מלך: אומה עתיקה וחופשית, המגן שבחרה בו, ואזהרה שאפשר להחליף אפילו אותו. היא לא ניצחה מיד: האפיפיור דחק באדוארד לעשות שלום, אבל הכיר בברוס כמלך רק ב־1324.

מקור: מכתב לאפיפיור

״...כי כל עוד מאה מאיתנו נותרו בחיים, לעולם לא נוכנע בשום אופן לשלטון האנגלים. כי לא על תהילה, לא על עושר ולא על כבוד אנו נלחמים, אלא על החירות בלבד, שאין אדם הגון מאבד אותה אלא עם חייו.״

ממש לפני כן כתוב שאם רוברט ייכנע אי פעם לאנגלים, יגרשו אותו ויבחרו מלך אחר. זה העותק שנשמר בסקוטלנד; המכתב שנשלח לאביניון אבד.

• למי באמת מיועד המכתב, ומה הוא רוצה? לאפיפיור. המכתב מבקש ממנו להסיר את החרם, להכיר ברוברט וללחוץ על אנגליה לעשות שלום. לכן הוא משווה את רוברט ליהודה המכבי וליהושע, משחררים שכל איש כנסייה הכיר, ומזהיר שדם המלחמות הבאות ייזקף לחובת האפיפיור.
• ״למען החירות בלבד״: זעקה מן הלב? זו לטינית מלוטשת של פקיד מלומד, אולי ברנרד, אב המנזר של ארברות׳. המשפט המפורסם מעבד משפט של ההיסטוריון הרומי סאלוסטיוס: רטוריקה מלומדת שנועדה לשכנע.
• האם רצועות החותמות מוכיחות שכל האצילים האלה עמדו מאחורי ברוס? לא בדיוק. ייתכן שפקידים הצמידו חלק מהחותמות בשם בעליהן. וארבעה חודשים אחר כך נחשף שכמה מהאנשים האלה קשרו קשר להרוג את ברוס. המכתב מציג את הממלכה המאוחדת שהאפיפיור היה צריך לראות.

1320–1329

שלום, ומות מלך

פשיטות, הפוגה ולחץ מצד האפיפיור עשו את השאר. ב־1327 הודח אדוארד השני בידי אשתו וברוניו. ב־1328 חתמה ממשלת בנו על הסכם אדינבורו–נורת׳האמפטון. אנגליה ויתרה על כל תביעה בסקוטלנד והכירה ברוברט כמלך של ממלכה עצמאית; סקוטלנד שילמה 20,000 לירות. בנו של רוברט, דייוויד, בן ארבע, נשא לאישה את ג׳ואן בת השבע, אחותו של אדוארד השלישי.

ברוס היה חולה כבר שנים. הוא מת ב־7 ביוני 1329 בקארדרוס, בן 54, ונקבר במנזר דנפרמלין. שישה ימים אחר כך העניק האפיפיור למלכי סקוטלנד את הזכות להימשח.

1330

לב שיצא למסע צלב

ברוס נדר לצאת למסע צלב ומעולם לא יצא. על ערש מותו, מספר ברבור, ביקש מג׳יימס דאגלס לשאת את ליבו נגד אויבי ישו. באוגוסט 1330 נלחם דאגלס לצד מלך קסטיליה נגד ממלכת גרנדה המוסלמית, ונהרג בטבה שבאנדלוסיה; הלב החנוט היה עמו.

הלב הוחזר הביתה ונקבר במנזר מלרוז. ב־1996 הוציאו שם ארכאולוגים קופסה קטנה; בדיקות הראו רקמה אנושית עתיקה, אף שאי אפשר להוכיח שזה ליבו של ברוס. היא נקברה מחדש ב־1998, מתחת ללוח אבן חרוט.

מה השאירה אחריה מלחמתו של ברוס

• 1314 באנוקברן. חילות המצב האנגליים נעלמים, פרט לבריק; משפחת המלך שבה הביתה. אצילים שדוחים את ברוס מאבדים את אדמותיהם: ״המנושלים״.
• 1315–1318 מלחמה באירלנד; אדוארד ברוס נהרג בפוכארט. בריק נכבשת.
• 1320 הצהרת ארברות׳. באוגוסט מדוכא קשר להרוג את המלך.
• 1324 האפיפיור מכיר ברוברט כמלך. בנו דייוויד נולד.
• 1328 הסכם אדינבורו–נורת׳האמפטון: אנגליה מכירה בעצמאות סקוטלנד.
• 1329 ברוס מת; דייוויד השני מלך בגיל חמש.
• 1332–1333 המנושלים פולשים עם אדוארד באליול; אדוארד השלישי מפר את ההסכם ומנצח בהלידון היל. מלחמת עצמאות שנייה קושרת את סקוטלנד לצרפת, ״הברית הישנה״ שחודשה ב־1326: הסיפור של השיעור הבא.
• 1371 בנה של מרג׳ורי עולה לכס כרוברט השני, הראשון במלכי בית סטיוארט.

גיבור לאומי, או מנצח חסר רחמים?

על מה נלחם רוברט ברוס?

• ג׳פרי בארו, ״רוברט ברוס וקהילת הממלכה של סקוטלנד״ (1965) ברוס שירת מטרה גדולה ממנו. ״קהילת הממלכה״ הייתה רעיון אמיתי, משותף לאצילים, לאנשי כנסייה ולבעלי אדמות חופשיים: שהממלכה קיימת גם בנפרד מן המלך. גאונותו של ברוס הייתה להציג את עצמו כמגינה, והצהרת ארברות׳ היא הביטוי היפה ביותר שלה.
• מייקל פנמן, ״רוברט ברוס: מלך הסקוטים״ (2014) ברוס של פנמן קשוח ופוליטי יותר: שליט חסר רחמים שדאג לשושלתו, וניהל מלחמת אזרחים נגד יריבים סקוטים לא פחות ממלחמה נגד אנגליה. שלטונו נשען על החרמת אדמות, על תגמול לנאמנים ועל תעמולה מיומנת, ובכללה ההצהרה; שירו של ברבור שמר על אותה תמונה אחרי מותו. הקשר של 1320 מראה עד כמה כל זה היה שביר.
• אלן יאנג, ״יריביו של רוברט ברוס: בני קומין, 1212–1314״ (1997) הביטו בסיפור מצד המפסידים. בני קומין הנהיגו את הממלכה ואת ההתנגדות משנות ה־80 של המאה ה־13 ועד 1304. דמותם כבוגדים נוצרה בידי התעמולה של ברוס, אחרי שהרג את מנהיגם והרס את כוחה של משפחתם.

שלושתם עובדים מאותם מקורות. הם חלוקים על משמעותם: האם עצמאות סקוטלנד הייתה המטרה שברוס שירת, הפרס שזכה בו למען משפחתו, או שניהם.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה סירבו בני ברוס להילחם למען המלך ג׳ון באליול ב־1296?

התשובה: הייתה להם תביעה משלהם לכתר, ובאליול היה בעל ברית של יריביהם, בני קומין. נכון. סבו של רוברט תבע את הכתר ב־1291–1292 והפסיד לבאליול. להילחם למען באליול פירושו היה להשאיר משפחה יריבה על הכס.

שאלה לבדיקה

מה האמת על ברוס וקרב פולקירק (1298)?

התשובה: אף תיעוד אינו מציב אותו שם; סיפור בגידתו בא מפורדון, שכתב יותר מ־60 שנה אחר כך. נכון. פורדון מוסר רק מה ש״אומרים בדרך כלל״, והארי העיוור ו״לב אמיץ״ בנו על כך.

שאלה לבדיקה

למה הרס ברוס את הטירות שכבש?

התשובה: כדי שהאנגלים לא יוכלו עוד להשתמש בהן כבסיסים לשלוט בארץ. נכון. גם כרוניקת לנרקוסט הבינה זאת. צבאו הקטן נשאר חופשי לנוע.

שאלה לבדיקה

למה היו האנגלים בצרה בבוקר 24 ביוני 1314?

התשובה: הם בילו את הלילה על אדמה רטובה בין שני נחלים, בלי מקום לתמרן מול אנשי החנית הסקוטים. נכון. האנגלים נדחסו בקארס בין נחל באנוק לפלסטרים: החזית שלהם לא יכלה להתפרס, והעורף לא יכול היה להגיע לקרב. נמלטים טבעו בנחל.

שאלה לבדיקה

בשביל מי נכתבה הצהרת ארברות׳?

התשובה: האפיפיור יוחנן העשרים ושניים, כדי להשיג הכרה ברוברט ולהסיר את החרם. נכון. זה היה מכתב דיפלומטי לקורא אחד, האפיפיור באביניון, שנשלח בשם האצילים וקהילת הממלכה.

שאלה לבדיקה

מה מלמד סיפור העכביש את ההיסטוריונים?

התשובה: מעט על ברוס, והרבה על האופן שבו זכרו אותו: הוא התפרסם לראשונה בזכות וולטר סקוט ב־1828. נכון. אף מקור מימי הביניים אינו מביא אותו, אפילו לא ברבור. אגדה היא עדות על הדור שאהב אותה.

מונחים

• שילטרון גוש צפוף של אנשי חנית סקוטים, כמה שורות בעומק, שחניתותיהם הארוכות בולטות החוצה כמו גדר. הוא יכול היה לעמוד במקום מול פרשים, או, כמו בבאנוקברן, להתקדם.
• שומר הממלכה מנהיג שנבחר לשלוט בממלכה כשלא היה בה מלך, או כשהמלך נעדר. וולאס, ברוס וקומין שימשו כולם שומרי הממלכה בין 1297 ל־1304.
• קהילת הממלכה בלטינית communitas regni: אנשי ההנהגה של הממלכה, אצילים, אנשי כנסייה ובעלי אדמות, שנחשבו לגוף אחד שיכול לפעול בשם הממלכה גם בלי מלך.
• שבועת אמונים שבועת נאמנות שנשבע וסאל לאדונו. ב־1296 השביע אדוארד הראשון את אצילי סקוטלנד ואת בעלי האדמות בה; השבועות החתומות ידועות בשם ״רגמן רול״.
• חרם כנסייה העונש החמור ביותר של הכנסייה: ניתוק אדם מן הסקרמנטים ומקהילת הנוצרים. ברוס הוחרם על הריגת קומין בכנסייה.
• איסור כנסייתי (אינטרדיקט) עונש כנסייתי על ארץ או עיר שלמה: רוב טקסי הכנסייה נאסרו בה עד שהאיסור הוסר.
• הריסת טירות הפלה מכוונת של חומות טירה ומגדליה, כדי שאף אויב לא יוכל להשתמש בה שוב.
• קארס בסקוטית: האדמה הנמוכה, השטוחה ולעתים הרטובה לאורך נהר. בבאנוקברן זה הקארס של נהר הפורת׳, החצוי בנחלים ובבריכות.
• ברן בסקוטית: נחל. נחל באנוק, ה״באנוק ברן״, נתן לקרב את שמו.
• לוחמים משוריינים לוחמים בשריון מלא, אבירים ונושאי כלים, שנלחמו לרוב על סוסי מלחמה כבדים.
• המנושלים אצילים סקוטים ואנגלים שאדמותיהם בסקוטלנד הוחרמו בידי ברוס אחרי 1314, כי סירבו לקבל אותו. ב־1332 פלשו לסקוטלנד כדי להשיב אותן.
• טורנברי טירה בקאריק, בדרום־מערב סקוטלנד. ככל הנראה נולד בה רוברט ברוס.
• אננדייל אזור בדרום־מערב סקוטלנד, שבו החזיקה משפחת אביו של ברוס.
• פולקירק עיירה בסקוטלנד שבה הובס ויליאם וולאס.
• אייר עיר בדרום־מערב סקוטלנד. כשהאנגלים צעדו עליה, ברוס שרף את הטירה שבה ונסוג.
• דאמפריס עיר בדרום־מערב סקוטלנד, שבה נהרג ג׳ון קומין ב־1306.
• סקון מקום בסקוטלנד שבו הוכתרו מלכים על אבן מיוחדת. ברוס הוכתר בו ב־1306.
• לנרקוסט כרוניקה אנגלית שנכתבה בידי נזירים באזור קרלייל, ועוינת לברוס.
• ברבור ארכידיאקון מאברדין, שכתב שיר ארוך על חייו של ברוס, והעריץ אותו מאוד.
• גרייפרייארס כנסייה בדאמפריס של נזירים פרנציסקנים, שבה נפגשו ברוס וקומין.
• רוזלין מקום שבו הביס ג׳ון קומין כוח אנגלי ב־1303.
• פורדון כותב סקוטי שכתב, עשרות שנים אחרי המקרה, שקומין היה הבוגד.
• קירקפטריק משפחה סקוטית. לפי מסורת מאוחרת שלה, אחד מאנשי ברוס נכנס לכנסייה לוודא שקומין מת.
• וישארט בישוף גלאזגו שתמך בברוס ומחל לו אחרי הרצח.
• למברטון בישוף סנט אנדרוז, שכרת עם ברוס ברית סודית ב־1304.
• אלן יאנג היסטוריון של משפחת קומין, שהזכיר שג׳ון קומין הנהיג את ההתנגדות אחרי פולקירק.
• ג׳פרי בארו היסטוריון שהראה שכמעט כל אציל סקוטי החליף צד באותן שנים.
• מייקל פנמן היסטוריון שקשה לו להאמין שמלך מצורע יכול היה לנהל פרלמנטים ולקבל שליחים.
• רוקסבורו טירה בדרום סקוטלנד. ב־1314 נכבשה והוחרבה בידי אנשי ג׳יימס דאגלס.
• סטרלינג טירה ועיר במרכז סקוטלנד, שנחשבה למפתח לצפון. אחרי הקרב נכנעה ונהרסה.
• הצהרת ארברות׳ מכתב משנת 1320 שנשלח לאביניון בשם רוזנים וברונים סקוטים, ומגן על עצמאות סקוטלנד.
• אביניון עיר בדרום צרפת. באותם ימים ישב בה האפיפיור.
• גרנדה ממלכה מוסלמית בדרום ספרד, שמלך קסטיליה נלחם נגדה.
• מלרוז מנזר בדרום סקוטלנד, שאליו הובא ליבו של ברוס.
• דנפרמלין מנזר בסקוטלנד שבו נקבר ברוס.

מקורות

• John Barbour, The Bruce (c. 1375), ed. W. M. Mackenzie (London: A. & C. Black, 1909), books I–XX
• The Chronicle of Lanercost, 1272–1346, trans. Sir Herbert Maxwell (Glasgow: James Maclehose, 1913), pp. 203–208, 256, 263
• Sir Thomas Gray, Scalacronica: The Reigns of Edward I, Edward II and Edward III, trans. Sir Herbert Maxwell (Glasgow: James Maclehose, 1907), pp. 52–56
• Vita Edwardi Secundi: The Life of Edward the Second, ed. and trans. Wendy R. Childs (Oxford Medieval Texts; Oxford: Clarendon Press, 2005)
• The Chronicle of Walter of Guisborough, ed. Harry Rothwell (Camden Third Series 89; London: Royal Historical Society, 1957)
• John of Fordun’s Chronicle of the Scottish Nation, trans. F. J. H. Skene, ed. W. F. Skene (Edinburgh: Edmonston & Douglas, 1872), chs. CI, CXIII–CXVIII
• The Declaration of Arbroath, 6 April 1320 (National Records of Scotland, SP13/7), trans. A. F. Murison, King Robert the Bruce (Edinburgh and London: Oliphant, Anderson & Ferrier, 1899), ch. XI
• Walter Scott, Tales of a Grandfather, First Series (Edinburgh: Cadell, 1828), the chapter on Robert Bruce
• G. W. S. Barrow, Robert Bruce and the Community of the Realm of Scotland (London: Eyre & Spottiswoode, 1965; 4th ed. Edinburgh: Edinburgh University Press, 2005)
• Michael Penman, Robert the Bruce: King of the Scots (New Haven and London: Yale University Press, 2014)
• David Cornell, Bannockburn: The Triumph of Robert the Bruce (New Haven and London: Yale University Press, 2009)
• Michael Brown, Bannockburn: The Scottish War and the British Isles, 1307–1323 (Edinburgh: Edinburgh University Press, 2008)
• Colm McNamee, The Wars of the Bruces: Scotland, England and Ireland, 1306–1328 (East Linton: Tuckwell Press, 1997)
• Alan Young, Robert the Bruce’s Rivals: The Comyns, 1212–1314 (East Linton: Tuckwell Press, 1997)
• Fiona Watson, Traitor, Outlaw, King: The Making of Robert Bruce (Edinburgh: Polaris, 2018)
• Edward J. Cowan, ‘For Freedom Alone’: The Declaration of Arbroath, 1320 (East Linton: Tuckwell Press, 2003; 2nd ed. Edinburgh: Birlinn, 2008)
• G. W. S. Barrow (ed.), The Declaration of Arbroath: History, Significance, Setting (Edinburgh: Society of Antiquaries of Scotland, 2003)
• A. A. M. Duncan (ed. and trans.), John Barbour, The Bruce (Edinburgh: Canongate, 1997)
• Seymour Phillips, Edward II (Yale English Monarchs; New Haven and London: Yale University Press, 2010)
• Pete Armstrong, Bannockburn 1314: Robert Bruce’s Great Victory (Oxford: Osprey, Campaign 102, 2002)
• Historic Environment Scotland, Inventory of Historic Battlefields: Battle of Bannockburn (BTL4), updated 2023

קרדיט תמונות

• צ׳ארלס פילקינגטון ג׳קסון, פסל רוברט ברוס, 1964. באנוקברן, סטרלינג. צילום: קים טריינור, 2008 · Kim Traynor · CC BY-SA 2.0 · דף המקור
• פני כסף של רוברט הראשון, בערך 1320–1329, שנמצא באנגליה (מאגר הממצאים הבריטי, רשומה 961323). צילום: המוזיאונים הלאומיים של ליברפול / הת׳ר ביטון · National Museums Liverpool, Heather Beeton · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• פסל הקבר של אדוארד השני, בהט, בערך 1330–1335. קתדרלת גלוסטר. צילום: Poliphilo · CC0 · דף המקור
• קרב באנוקברן, רישום ב״סקוטיכרוניקון״ של וולטר באואר, שנות ה־40 של המאה ה־15. קולג׳ קורפוס כריסטי, קיימברידג׳ (כתב יד 171) · Public domain · דף המקור
• הצהרת ארברות׳ (עותק טינינגהאם), 1320. הארכיון הלאומי של סקוטלנד, SP13/7 · Public domain · דף המקור
• חורבות מנזר מלרוז, 2016. צילום: ג׳ניפר פטרי · Jennifer Petrie · CC BY-SA 2.0 · דף המקור