לאומיות: הרעיון ששינה את העולם

״יחי האומה!״

קריאה על גבעה בשמפאן

20 בספטמבר 1792, טחנת רוח על גבעה ליד ואלמי שבמזרח צרפת. כל הבוקר יורים התותחים הפרוסיים דרך הערפל. בצד הצרפתי מרים הגנרל קלרמן את כובעו על חוד חרבו וקורא, וחייליו מצטרפים אליו. לא ״יחי המלך!״ אלא ״יחי האומה!״

הפרוסים אינם מסתערים, ועד מהרה הם נסוגים. למחרת, בפריז, מבטל הקונבנט שנבחר זה עתה את המלוכה. ובכל זאת, שנתיים אחר כך ידווח כומר שמיליוני אזרחים של האומה הזאת אינם יודעים את שפתה.

ב־1789 רוב בני אירופה הגדירו את עצמם קודם כול לפי הכפר, הדת או המלך. מאה שנה אחר כך מיליונים היו מוכנים למות למען אומה. מאיפה בא הרעיון, ואיך כבש את העולם?

השאלה

מהי אומה?

היום חברות באו״ם 193 מדינות, וכמעט לכל אדם עלי אדמות יש אזרחות. הפילוסוף ארנסט גלנר ניסח את הרעיון שעומד מאחורי המציאות הזאת: לאומיות היא ״בראש ובראשונה עיקרון פוליטי, הגורס שהיחידה הפוליטית והיחידה הלאומית צריכות לחפוף״ (1983). אומה אחת, מדינה אחת.

אבל מה הופך קבוצה של בני אדם לאומה? תשובה אחת אומרת שנולדים לתוכה, לפי מוצא, שפה ותרבות: לאומיות אתנית. השנייה אומרת שאזרחים יוצרים אותה כשהם בוחרים לחיות יחד תחת חוקים משותפים: לאומיות אזרחית. ב־1882 הפך החוקר הצרפתי ארנסט רנן את השאלה לכותרת של הרצאה מפורסמת. תשובתו תגיע בהמשך.

מלכים, אמונות ושיריו של כומר

רקע

אירופה של מלכים ואימפריות

לפני 1789 מעטים באירופה שאלו לאיזו אומה הם שייכים. איכר הכיר את הכפר שלו, את האדון שלו, את הכנסייה שלו, ומרחוק את המלך. הנאמנות זרמה כלפי מעלה, אל השליט, ולא לצדדים, אל מיליוני זרים שמדברים אותה שפה.

מדינות היו רכוש משפחתי. הקיסר מבית הבסבורג בווינה שלט בגרמנים, בצ׳כים, בהונגרים, בפולנים, באיטלקים, בקרואטים ובעוד עמים, ואיש לא ראה בזה דבר מוזר. בפולין או בהונגריה, ״האומה״ פירושה האצילים שישבו באספה, לא האיכרים שעיבדו את אדמתם.

שאלה לבדיקה

בשיעור הוצעו שתי תשובות לשאלה ״מהי אומה?״. תלמיד כותב: ״אומה נוצרת כשאזרחים בוחרים לחיות יחד תחת חוקים משותפים, בלי קשר למוצאם או לשפתם.״ איזו תפיסה הוא מתאר?

התשובה: הלאומיות האזרחית: אומה שאזרחים יוצרים כשהם בוחרים לחיות יחד תחת חוקים משותפים.. נכון. זו התשובה השנייה בצעד ״מהי אומה?״: לא מוצא ולא שפה, אלא בחירה של אזרחים. לתפיסה הזאת נותן ארנסט רנן ב־1882 את הניסוח המפורסם.

יוהאן גוטפריד הרדר

כומר לותרני שלימד את אירופה שלכל עם יש נשמה משלו, ושפה משלו לבטא אותה.

• נולד: 25 באוגוסט 1744, מוהרונגן שבפרוסיה המזרחית (היום מורונג בפולין)
• נפטר: 18 בדצמבר 1803, ויימאר
• ניצחונות: ״מסה על מקור הלשון״: פרס האקדמיה של ברלין ב־1771, ראה אור ב־1772; אסופת שירי עם של עמים רבים, 1778–1779; ״רעיונות לפילוסופיה של תולדות האנושות״, 1784–1791
• כישלונות: קאנט, מורו לשעבר, קטל את ה״רעיונות״ בביקורת חריפה; רעיון ה״פולק״ שלו גויס לימים בידי לאומנים, שזנחו את מה שהיה יקר לו: כבוד לכל העמים

״העמים האלה, השקועים עתה עמוק, אבל שהיו פעם חרוצים ומאושרים, יתעוררו לבסוף מתרדמתם הארוכה והכבדה וינערו מעליהם את כבלי העבדות…״

מקור: עם הוא צמח

״הטבע מחנך משפחות, ולכן המדינה הטבעית ביותר היא עם אחד, בעל אופי לאומי אחד. … כי עם הוא צמח טבעי בדיוק כמו משפחה, רק עם יותר ענפים. לכן אין דבר המנוגד יותר לתכלית השלטון מהרחבה לא טבעית של מדינות, מהערבוביה הפראית של גזעים ועמים שונים תחת שרביט אחד.״

כמטיף צעיר בריגה הקשיב הרדר לשיריהם של איכרים לטבים, שהאליטה הגרמנית בזה להם. הוא השתכנע שלכל פולק יש רוח משלו, הנישאת בשפתו ובשיריו; ואין עם ששווה יותר מעם אחר. הוא לא דרש מדינה לאף אחד, אבל חוקרים צ׳כים, סלובקים וסרבים ציטטו אותו שוב ושוב.

• הרדר קורא לעם ״צמח טבעי״. מה נובע מכך, אם זה נכון? שעם איננו נוצר אלא צומח, ושכל אחד מחבריו שייך אליו מלידה. ואז מדינה שמערבבת עמים רבים, כמו אוסטריה או רוסיה, היא לא טבעית. מטפורה יפה ומסוכנת: את מה שבא מבחוץ אפשר לכנות עשב שוטה.
• אנחנו קוראים את הרדר בתרגום אנגלי מ־1800, ובעברית בתרגום של תרגום. למה זה חשוב? כל תרגום בוחר מילים. היכן שהמתרגם האנגלי כתב ״גזעים״, בגרמנית של הרדר מדובר ב״סוגים של בני אדם״, ובמקום אחר באותו ספר הרדר דוחה בכלל את חלוקת האנושות לגזעים. שאלו תמיד מה פירשו המילים בזמנן.

שאלה לבדיקה

למה התכוון הרדר במילה ״פולק״?

התשובה: עם בעל שפה, שירים ומנהגים משלו, ולכן גם דרך חשיבה משלו; אף עם אינו שווה יותר מאחר. נכון. אצל הרדר השפה נושאת את רוחו של עם, ולכל עם יש רוח משלו. הלאומיות שלו הייתה תרבותית: הוא חשב שעם אחד הוא המדינה הטבעית ביותר, אבל לא קרא לאף עם להקים מדינה.

האומה עולה לשלטון (1789–1794)

1789

הריבונות עוברת ידיים

בינואר 1789 שאל האב סיאייס בחוברת: ״מהו המעמד השלישי?״ (כלומר פשוטי העם). תשובתו: הכול. ביוני כינו נציגיו את עצמם ״האספה הלאומית״. באוגוסט קבעה ״הצהרת זכויות האדם והאזרח״ של האספה: ״עקרון כל ריבונות שוכן ביסודו באומה.״

השלטון כבר לא ירד מאלוהים דרך המלך. הוא עלה מן האומה: ריבונות האומה. עקרונית, כל מי שקיבל את החוק היה אזרח, תהיה דתו אשר תהיה; עד 1791 נעשו יהודי צרפת אזרחים שווי זכויות, הראשונים באירופה.

1792–1794

אומה בנשק

באפריל 1792 יצאה צרפת למלחמה באוסטריה, ומהר מאוד גם בפרוסיה. בשטרסבורג כתב קצין, רוז׳ה דה ליל, שיר מלחמה לצבא הריין. מתנדבים ממרסיי שרו אותו כשצעדו לפריז באותו קיץ, וכך נקרא ״המרסייז״, אף שנולד בעיר שרוב תושביה דיברו ניב גרמני. הוא אינו קורא למלך, אלא ל״בני המולדת״.

אחרי ואלמי באה הרפובליקה, ואיתה עוד אויבים. באוגוסט 1793 הכריז הקונבנט על גיוס המוני. ב־1794 עמדו לרשות צרפת אולי 750,000 חיילים בפועל, ויותר ממיליון על הנייר: יותר משהעמיד אי פעם מלך צרפתי.

מקור: לכל אחד יש תפקיד

״מרגע זה ועד שיגורש האויב מאדמת הרפובליקה, כל הצרפתים נתונים בגיוס קבוע לשירות הצבאות. הצעירים ילכו לקרב; הנשואים יחשלו נשק ויובילו אספקה; הנשים יתפרו אוהלים ובגדים וישרתו בבתי החולים; הילדים יהפכו פשתן ישן לתחבושות…״

את הצו קיבל, בשעה שצבאות זרים עמדו על אדמת צרפת, אותו קונבנט שבתוך שבועות הכריז שהטרור הוא ״סדר היום״.

• השוו לדרך שבה מלך גייס צבא. מה חדש כאן? מלך שכר או גייס חיילים והשאיר את כל השאר בשקט. כאן מגויסת האומה כולה, עד הזקנים שנשלחים לכיכרות ״להטיף… לאחדות הרפובליקה״: אחדות שעוד לא הייתה קיימת.
• האם זה תיאור של מה שקרה, או תוכנית? תוכנית. האכיפה הייתה לא אחידה והעריקות נפוצה; גיוס קודם, בפברואר, עזר להצית את המרד בוונדה. צו מלמד על מה שהממשלה רצתה, לא על מה שאנשים עשו בפועל.

שאלה לבדיקה

צו הגיוס ההמוני מ־23 באוגוסט 1793 קבע שכל הצרפתים נתונים ״בגיוס קבוע לשירות הצבאות״. מה אפשר ללמוד מהצו, ומה אי אפשר ללמוד ממנו?

התשובה: אפשר ללמוד מה הממשלה רצתה: שהאומה כולה תעמוד לשירות המלחמה. אי אפשר ללמוד מה אנשים עשו בפועל.. נכון. צו הוא תוכנית. הוא מראה רעיון חדש, שלכל אחד יש תפקיד, אבל האכיפה הייתה לא אחידה והעריקות נפוצה. ב־1794 עמדו לרשות צרפת אולי 750,000 חיילים בפועל, ויותר ממיליון על הנייר.

מיתוס

ב־1789 צרפת הייתה אומה של דוברי צרפתית, ולכן המהפכה יכלה לדבר אל ״העם הצרפתי״.

האמת

צרפתית הייתה שפתם של פריז, החצר, החוק והמשכילים. בכפרים דיברו ברטונית, באסקית, פלמית, ניבים גרמניים, אוקסיטנית, קטלאנית, קורסיקנית ועשרות ניבים מקומיים. ב־1794 דיווח האב אנרי גרגואר לקונבנט שלפחות שישה מיליון צרפתים (בארץ של כ־28 מיליון) אינם יודעים כלל את השפה הלאומית, שמספר דומה בקושי משוחח בה, ושלא יותר משלושה מיליון מדברים אותה ״בטהרתה״.

הראיות

הדוח של גרגואר מ־4 ביוני 1794, שנשען על סקר מ־1790 ועל כמה עשרות תשובות, רובן ממשכילים. המספרים הם הערכות שנועדו לתמוך במדיניות.

נקודת החלטה

אתם אנרי גרגואר: כומר, בישוף של בלואה מטעם המהפכה, וציר בקונבנט.

פריז, אביב 1794

ב־1790 שלחתם ברחבי צרפת שאלון על הדיבור המקומי, והתשובות מתארות מגדל בבל. כבר שנים האספות מממנות את תרגום הצווים שלהן לשפות האלה, תהליך איטי ויקר מאוד.

הרפובליקה נלחמת בכל גבולותיה ובמורדים במערב. בינואר אמר עמיתכם בארר לקונבנט: הפדרליזם והאמונה התפלה מדברים ברטונית, האצילים שברחו והשנאה לרפובליקה מדברים גרמנית, המהפכה הנגדית מדברת איטלקית, והקנאות מדברת באסקית. באותו יום הורה הקונבנט לשלוח מורים לצרפתית לאזורים האלה; מעטים הגיעו.

נאבקתם למען זכויות היהודים ונגד העבדות. אתם מאמינים שאזרח שאינו יכול לקרוא את החוק נתון לחסדיו של מי שמקריא לו אותו.

איזו מדיניות שפה אתם מציעים?

• צרפתית לכולם: מורה לצרפתית בכל כפר, עד שהניבים המקומיים ייעלמו שפה אחת תאפשר לכל אזרח לקרוא את החוק, לטעון בבית המשפט ולהתקדם במדינה. אבל תאמרו למיליונים שהדיבור של הוריהם הוא שריד שיש למחוק, ואין לכם לא מורים ולא כסף לעשות זאת מהר.
• להמשיך לתרגם: לפרסם כל חוק בשפותיו של העם האזרחים יבינו את הרפובליקה במילים שלהם, והטינה תקטן. אבל תרגום הוא איטי ויקר, והוועדים בפריז חושדים שכל טקסט בברטונית או בבאסקית עלול להבריח מהפכה נגדית.
• ללמד צרפתית בבית הספר, אבל לא לגעת בשפות הבית כנראה הדרך העדינה ביותר לשפה משותפת: הילדים ילמדו צרפתית בלי שיתביישו בשפתם. אבל הקונבנט נלחם על קיומו ורוצה אחדות עכשיו, וצירים רבים יכנו זאת חולשה.
• לא להתערב בשפה: האומה היא רצון אזרחיה, לא לשונם נאמן לרעיון של 1789 שאזרחות היא בחירה. אבל החוק יישאר בשפה שרוב האיכרים אינם יודעים לקרוא, ומי שמקריאים להם אותו, כמרים, נכבדים ועורכי דין, ישמרו על כוחם.

מה קרה בפועל

צרפתית לכולם: מורה לצרפתית בכל כפר, עד שהניבים המקומיים ייעלמו

ב־4 ביוני 1794 הציג גרגואר את ״הדוח על הנחיצות והאמצעים להשמיד את הניבים המקומיים ולהפוך את השימוש בשפה הצרפתית לכללי״. הקונבנט הורה להדפיסו ולהפיצו בכל צרפת. יצא מזה מעט: לא היה כסף, היו מעט מורים, ושלטון הטרור הסתיים ביולי.

בעיני גרגואר, שפה אחת פירושה שוויון ונאמנות גם יחד. ״עם שלושים ניבים שונים,״ אמר, ״בעניין הלשון אנחנו עדיין במגדל בבל, ואילו בעניין החירות אנחנו חלוץ האומות.״ שימו לב לפרדוקס: האומה ה״אזרחית״ ביותר החליטה שאזרחיה חייבים לחלוק תרבות אחת.

שאלה לבדיקה

למה רצה האב גרגואר שכל אזרח צרפתי ידבר צרפתית?

התשובה: כי ראה בשפה אחת מפתח לאזרחות שווה ולאחדות הרפובליקה בשעת מלחמה. נכון. אזרח שאינו יכול לקרוא את החוק תלוי באחרים, טען; וב־1794 חששה הממשלה שהשפות האחרות נושאות מהפכה נגדית. שוויון ושליטה הלכו יד ביד.

המתנה של נפוליאון (1806–1830)

1806–1814

הכובש שהעיר את אויביו

צבאות נפוליאון נשאו את צרפת החדשה ברחבי אירופה: את חוקיה, את סוף הפריבילגיות הישנות, את האומה הריבונית, וגם החרמות, גיוס חובה ושלטון זר. צרפת ייצאה שני דברים בבת אחת: את הרעיון שאומה צריכה לשלוט בעצמה, וסיבה לשנוא את הצרפתים.

בברלין, שנכבשה אחרי תבוסת פרוסיה בקרב ינה, נשא הפילוסוף יוהאן גוטליב פיכטה בחורף 1807–1808 את ״נאומים אל האומה הגרמנית״. ״מי שמדברים אותה שפה,״ הכריז, ״קשורים זה לזה, בידי הטבע עצמו, בהמון קשרים בלתי נראים.״ בספרד, מ־1808, ניהלו איכרים וכמרים מלחמת גרילה (בספרדית: ״מלחמה קטנה״) נגד הצרפתים: למען המלך, הכנסייה והבית, לא פחות מאשר למען אומה כלשהי.

1815

וינה מחזירה את המכסה

כשנפוליאון נפל, נפגשו המנצחים בווינה ב־1814–1815 ושרטטו מחדש את המפה לפי שני עקרונות: שושלות לגיטימיות ומאזן כוחות. את האומות לא שאלו. פולין חולקה שוב; אוסטריה קיבלה את לומברדיה ואת ונציה; בלגיה נמסרה להולנד; והגרמנים קיבלו קונפדרציה רופפת של 39 מדינות. במשך דור שלם רדפו הצנזורים והשוטרים של קנצלר אוסטריה, מטרניך, סטודנטים ״לאומיים״ ואגודות סתר.

1814–1821

רומאים שהפכו להלנים

הנוצרים האורתודוקסים באימפריה העות׳מאנית כינו את עצמם ״רומיוי״, רומאים: יורשי ביזנטיון, שזהותם נקבעה לפי הכנסייה. סוחרים יוונים בחו״ל, וחכמים כמו אדמאנטיוס קוראיס בפריז, הפיצו שם חדש: הלנים, יורשי אתונה העתיקה. ב־1814 ייסדו שלושה סוחרים באודסה אגודה חשאית, ״פיליקי אטריה״, אגודת הידידים, כדי לשחרר את יוון.

שאלה לבדיקה

מדוע נקרא הצעד על נפוליאון ״הכובש שהעיר את אויביו״?

התשובה: כי צבאותיו ייצאו את הרעיון שאומה צריכה לשלוט בעצמה, ויחד איתו החרמות, גיוס חובה ושלטון זר שנתנו סיבה לשנוא את הצרפתים.. נכון. צרפת ייצאה שני דברים בבת אחת: את הרעיון, וסיבה לשנוא את הצרפתים. כך הפך הכובש את הכבושים לאויבים שרעיון האומה בפיהם.

נקודת החלטה

אתם אחד מבעלי הספינות המובילים של הידרה, אי סלעי מול חופי הפלופונסוס.

הידרה, סוף מרץ 1821

משפחתכם התעשרה במלחמות הארוכות, מהובלת תבואה ומפריצת סגרים. האי שלכם משלם מס לסולטן, מנהל את ענייניו בעצמו ואפילו שולח מלחים לצי העות׳מאני. אתם אורתודוקסים; בבית אתם מדברים ארוואניטית, ניב של אלבנית.

ועכשיו מגיעות הידיעות. אלכסנדר איפסילנטי, מנהיג האגודה וגנרל בשירות רוסיה, פלש למולדובה העות׳מאנית, והצאר התנער ממנו. הפלופונסוס במרד. בקונסטנטינופול עלולים יוונים לשלם בחייהם על כל מורד. מאז שהמסחר שקע, המלחים שלכם לא קיבלו שכר, הם חסרי מנוחה, וסוכני האגודה פועלים ביניהם.

מה אתם עושים?

• להצטרף למהפכה מיד, עם הצי כולו המורדים יקבלו את מה שחסר להם יותר מכול, ספינות. אבל אם המרד ייכשל, הצי של הסולטן ישרוף את האי, והספינות הן כל הונכם.
• להישאר נאמנים לסולטן ולשמור על הספינות ועל המסחר הונכם כנראה יישמר, לעת עתה. אבל ייתכן שהמלחים לא יצייתו, ואם היוונים ינצחו, ייזכרו אתכם כמי שעמדו מן הצד.
• לחכות ולראות אם רוסיה תתערב, ובינתיים לא לתת למורדים דבר זהיר: הצאר התנער מאיפסילנטי, וייתכן שהמרד יידוכא בתוך שבועות. אבל גם המתנה היא בחירה, והמלחים חסרי המנוחה בנמל עלולים לבחור במקומכם.
• לשלוח כסף בחשאי, אבל להשאיר את הספינות מחוץ לעניין גידור: אתם עוזרים למטרה בלי לסכן את הצי. אבל המרד צריך ספינות יותר מכסף, וסודות לא מחזיקים מעמד זמן רב באי קטן.

מה קרה בפועל

לחכות ולראות אם רוסיה תתערב, ובינתיים לא לתת למורדים דבר

רוב המשפחות המובילות של הידרה ראו במרד צעד מוקדם מדי והתעכבו. בסוף מרץ 1821 (לפי הלוח היוליאני; המקורות חלוקים על הלילה) תפס אנטוניוס איקונומו, קפטן שהושבע לאגודה, את השלטון באי בעזרת המלחים. באמצע אפריל הצטרפה הידרה למהפכה. משנכנסו לעניין, השקיעו בעלי הספינות ספינות וכסף רב, והציים של הידרה, ספצס ופסרה החזיקו את המלחמה בחיים בים.

הדחיפה באה מלמטה, ממלחים שלא קיבלו שכר ומאגודה חשאית; בעלי הספינות שקלו הון, משפחה ואמונה, לא רק את יוון. ההיסטוריון מארק מזואר רואה ב־1821 מהפכה חברתית ובינלאומית, לא רק לאומית. ושימו לב: תושבי אי דוברי אלבנית נלחמו למען אומה יוונית. השפה לא קבעה מי שייך.

מקור: יוון כקדושה מעונה

אז׳ן דלקרואה, ״יוון על חורבות מיסולונגי״, 1826. המוזיאון לאמנויות יפות, בורדו

המלחמה נמשכה תשע שנים והייתה אכזרית לשני הצדדים. ברחבי אירופה תרמו הפילהלנים, ״אוהבי היוונים״, כסף או באו להילחם; לורד ביירון מת מקדחת במיסולונגי ב־1824. באפריל 1826, אחרי מצור של שנה, ניסו המגינים המורעבים לפרוץ בלילה, ורובם נהרגו או נשבו. דלקרואה צייר את התמונה בתוך חודשים, לתערוכה בפריז לטובת היוונים.

• מי האישה? האם היא אדם אמיתי? לא: היא יוון עצמה, בלבוש יווני, כורעת על החורבות; מתחת לאבנים בולטת ידו של מגן מת. אומה בדמות אישה: נפגוש אותה שוב ב״חירות״ של דלקרואה מ־1830.
• מה הצייר רוצה שתושבי פריז ירגישו, ומה שיעשו? רחמים על אישה נוצרייה, כעס על החייל בטורבן, ורצון לעזור. התמונה צוירה לתערוכת צדקה: תעמולה, גלויה במטרתה. אין בה זכר לטבח שביצעו גם המורדים היוונים, כמו בטריפוליצה ב־1821.
• האם לתמונות כאלה הייתה השפעה? אהדת הציבור לחצה על הממשלות. ב־1827 השמידו ספינות מלחמה בריטיות, צרפתיות ורוסיות את הצי העות׳מאני־מצרי בנאווארינו, וב־1830 הכירו המעצמות ביוון עצמאית.

שאלה לבדיקה

מה הדרך הטובה ביותר להשתמש בציור של דלקרואה, ״יוון על חורבות מיסולונגי״, כמקור?

התשובה: כעדות לאופן שבו תומכי היוונים בצרפת רצו שאירופה תראה את המלחמה ב־1826. נכון. הציור נועד לתערוכת צדקה, לעורר רחמים וכעס. הוא מספר על התעמולה של הפילהלנים ועל רוח הציבור, לא על מה שקרה במיסולונגי.

אביב העמים והרהורים מחודשים (1830–1882)

1830–1848

אופרה, מתרס ואביב

ביולי 1830 הפילה פריז את מלכה בשלושה ימי קרבות רחוב: הרגע שדלקרואה הפך ל״החירות מובילה את העם״. חודש אחר כך, בבריסל, שמע קהל באופרה דואט על ״אהבת המולדת הקדושה״ ונהר לרחובות. עד אוקטובר הכריזה בלגיה על עצמאותה מהולנד: אומה של דוברי צרפתית ודוברי פלמית, שאיחדו אותה האמונה הקתולית, רעיונות ליברליים והסלידה משלטון הולנדי.

ב־1848 סחפה המהפכה בתוך שבועות את פריז, וינה, ברלין, מילאנו, בודפשט ופראג: ״אביב העמים״. הליברלים דרשו חוקות; האומות דרשו מדינות. הגולה האיטלקי ג׳וזפה מציני לימד שאלוהים שרטט את האומות ״במסלולי הנהרות הגדולים, בקווי ההרים הנישאים״ (״חובות האדם״, 1860). מה יצא מזה באיטליה ובגרמניה, זה כבר הסיפור של שני השיעורים הבאים.

נקודת החלטה

אתם פרנטישק פאלאצקי, ההיסטוריון של העם הצ׳כי.

פראג, אפריל 1848

כבר שנים אתם כותבים את ההיסטוריה של בוהמיה, ובה אתם מספרים לצ׳כים שפעם היו עם גדול וחופשי. בוהמיה שייכת לאימפריה האוסטרית ונמצאת בתוך הקונפדרציה הגרמנית. רוב תושביה מדברים צ׳כית; אולי שניים מכל חמישה מדברים גרמנית.

במרץ ניפצה המהפכה את הסדר הישן ומטרניך ברח מווינה. עכשיו ליברלים בפרנקפורט מכינים פרלמנט כל־גרמני, ו״ועדת החמישים״ שלהם מזמינה אתכם להצטרף. הם מניחים שבוהמיה היא אדמה גרמנית. ממזרח, הצאר עוקב אחרי כל תנועה סלאבית.

מה אתם עונים לפרנקפורט?

• לקבל: בוהמיה תצטרף לגרמניה מאוחדת וחופשית, עם זכויות לצ׳כים שבה תעמדו לצד הליברלים נגד השלטון המוחלט הישן. אבל במדינת לאום גרמנית יהיו הצ׳כים מיעוט, ושפתם כנראה תאבד מעמד בבתי הספר ובמשרדים.
• לסרב, ולפעול למען אוסטריה מתוקנת: פדרציה של עמים שווים תגנו על הצ׳כים גם מגרמניה וגם מרוסיה, בתוך אימפריה מוכרת. אבל אתם מהמרים על רצונם הטוב של בני הבסבורג, שמעולם לא חלקו שלטון עם עמיהם.
• לדרוש מדינה צ׳כית עצמאית התשובה הנועזת ביותר, והלאומיות הטהורה ביותר. אבל אין לצ׳כים צבא, הגרמנים בבוהמיה יתנגדו, וכנראה גם וינה וגם פרנקפורט ימחצו את הניסיון.
• לפנות מזרחה: לבקש את חסות רוסיה ואת אחדות כל הסלאבים פטרון חזק, וסלאבי. אבל הצאר הוא השליט המוחלט ביותר באירופה; ייתכן שתחליפו השפעה גרמנית בשלטון רוסי.

מה קרה בפועל

לסרב, ולפעול למען אוסטריה מתוקנת: פדרציה של עמים שווים

ב־11 באפריל 1848 סירב פאלאצקי. הוא כתב שהוא בוהמי ממוצא סלאבי, ואינו יכול לסייע בבניית אומה גרמנית. את אוסטריה יש לשמר כמגן לעמים הקטנים שבין גרמניה לרוסיה; אילו לא הייתה קיימת, היה צריך ליצור אותה, למען אירופה ולמען האנושות. ביוני עמד בראש קונגרס סלאבי בפראג, עד שחיילים אוסטרים הפגיזו את העיר.

לאומיות לא תמיד פירושה ״מדינה לכל אומה״: פאלאצקי חשש שמדינת הלאום של עם אחד תהפוך את עמו שלו למיעוט. בני הבסבורג אכזבו אותו. ב־1865 כתב משפט שהצ׳כים מצטטים עד היום: ״היינו לפני אוסטריה, ונהיה גם אחריה.״ ב־1918 נולדה צ׳כוסלובקיה.

שאלה לבדיקה

למה סירב פאלאצקי להזמנה לפרנקפורט ב־1848?

התשובה: במדינת לאום גרמנית היו הצ׳כים נעשים מיעוט; הוא קיווה במקום זאת לאוסטריה פדרלית שתגן על העמים הקטנים. נכון. הוא ראה באוסטריה מגן בין גרמניה לרוסיה, ורצה זכויות שוות לעמיה בתוכה.

ארנסט רנן

ברטוני שהוכשר לכהונה, איבד את אמונתו, והעניק לעולם את ההגדרה המפורסמת ביותר של אומה.

• נולד: 28 בפברואר 1823, טרגייה, בריטני
• נפטר: 2 באוקטובר 1892, פריז
• ניצחונות: ״חיי ישו״, 1863: רב־מכר ושערורייה; ״מהי אומה?״, הרצאה בסורבון, 11 במרץ 1882
• כישלונות: הושעה מהקתדרה אחרי שכינה את ישו בהרצאת הפתיחה ״אדם שאין דומה לו״; דירג עמים ״אריים״ מעל ״שמיים״, ועל כך ספג ביקורת חריפה מאוחר יותר

״השכחה, ואומר אף: הטעות ההיסטורית, הן גורם מהותי ביצירתה של אומה.״

מקור: משאל עם של כל יום

״אומה היא אפוא סולידריות גדולה, הבנויה על תחושת הקורבנות שהקריבו בניה ועל אלה שהם מוכנים להקריב שוב. … קיומה של אומה הוא, סלחו לי על המטפורה, משאל עם של כל יום, כשם שקיומו של היחיד הוא אישור מתמיד של החיים.״

ב־1871 לקחה האימפריה הגרמנית החדשה מצרפת המובסת את אלזס ואת צפון־מזרח לורן, והצדיקה זאת בשפה ובמוצא: רוב תושבי אלזס דיברו ניב גרמני, אף שרבים מהם רצו להישאר צרפתים. את מץ, שדיברה צרפתית, לקחה כמבצר. קודם לכן באותה הרצאה דחה רנן, אחד אחד, את הגזע, השפה, הדת, האינטרסים והגאוגרפיה כבסיס לאומה.

• למה צרפתי ב־1882 יתעקש שאומה נשענת על רצון ולא על שפה? כי לפי מבחן השפה אלזס הייתה גרמנית, ולפי מבחן הרצון, צרפתית. ההגדרה של רנן, לאומיות אזרחית, הייתה גם טיעון בוויכוח על שטח. שאלו תמיד: לשם מה נועדה ההגדרה?
• השוו את רנן לפיכטה ולמציני. איזה רעיון שלהם הוא דוחה כשהוא אומר שהאדם אינו משועבד לשפתו ״ולא למהלך הנהרות, ולא לכיוון רכסי ההרים״? את רעיונו של פיכטה, שהשפה היא גבולה האמיתי של אומה, ואת רעיונו של מציני, שאלוהים שרטט את מפת האומות בנהרות ובהרים. רנן אינו מזכיר אף אחד מהם בשמו, אבל משיב לשניהם: שום דבר בטבע אינו מכריע; בני האדם מכריעים.

שאלה לבדיקה

למה התכוון רנן כשקרא לקיומה של אומה ״משאל עם של כל יום״?

התשובה: שאומה חיה מתוך הרצון המתמשך של בניה לחיות יחד, על בסיס עבר משותף. נכון. אצל רנן, הזיכרון והקורבנות נותנים לאומה את עברה, וההסכמה מחזיקה אותה בחיים בהווה. זה היה גם טיעון בוויכוח על אלזס, שרוב תושביה דיברו ניב גרמני אבל רבים מהם רצו להישאר צרפתים.

1863–1914

מאיכרים לצרפתים

גם ב־1863 מצא סקר ממשלתי שביותר מחמישית מהקומונות (היישובים) של צרפת לא דיברו צרפתית כלל, ושכמעט מחצית מתלמידי בית הספר בני 7 עד 13 לא דיברו צרפתית או לא ידעו לכתוב בה. ב״מאיכרים לצרפתים״ (1976) טען ההיסטוריון יוג׳ין ובר שצרפת הכפרית נעשתה צרפתית באמת רק בין 1870 ל־1914: בזכות כבישים, מסילות ברזל, שירות צבאי, עיתונים, ומעל לכול בית ספר חינמי וחובה.

המבקרים טוענים כי ובר הכליל מתוך אנקדוטות ותיארך את השינוי מאוחר מדי. אבל טענתו עומדת: את האומה לא רק מצאו. לימדו אותה.

התאוריה

קהילות מדומיינות

ב־1983 שינו שלושה ספרים את הדרך שבה היסטוריונים חושבים על אומות. בנדיקט אנדרסון כינה את האומה קהילה מדומיינת: את רוב בני אומתכם לעולם לא תפגשו, ובכל זאת אתם חשים קשורים אליהם; ספרים ועיתונים בשפות היומיום אפשרו לזרים לדמיין שהם קוראים יחד. ארנסט גלנר טען שחברה תעשייתית זקוקה לעובדים יודעי קרוא וכתוב שחולקים תרבות תקנית אחת, הנלמדת בבתי ספר המוניים. אריק הובסבאום וטרנס ריינג׳ר אספו דוגמאות של המצאת מסורת, כמו דוגמאות הטרטן של הקלאנים הסקוטיים, שלפי יו טרבור־רופר חייבים יותר למאה ה־19 מאשר לימי הביניים.

מקרה אחד היה הרדר מבין מיד. ב־1881 הגיע אליעזר בן־יהודה ליפו, נחוש בדעתו שבביתו ידברו רק עברית. בתוך דור הפכה שפת תפילה וספרים לשפת אם.

שאלה לבדיקה

כשבנדיקט אנדרסון קורא לאומה ״קהילה מדומיינת״, למה הוא מתכוון?

התשובה: שחבריה לעולם לא יפגשו את רוב האחרים, ובכל זאת הדפוס ובית הספר גורמים להם לחוש קשורים זה לזה. נכון. ״מדומיינת״ אין פירושה מזויפת. פירושה שהיא מוחזקת יחד בתודעה, דרך עיתונים, ספרים ושפה משותפת.

עולם של מדינות לאום (1871 עד היום)

1871–1945

הצד האפל

בכל מדינת לאום חדשה היו מיעוטים, ומדינות רבות ניסו להטמיע אותם: הונגריה כפתה הונגרית על סלובקים ורומנים, רוסיה כפתה רוסית על פולנים. גם הלאומיות עצמה הקצינה: מתקוותו הליברלית של מציני היא עברה לרעיון של אומה כגזע, נעלה על אחרים ומאוימת בידי אויבים מבפנים. האנטישמיות הגזעית צמחה בקרקע הזאת.

ב־28 ביוני 1914 ירה לאומן סרבי בוסני צעיר, גברילו פרינציפ, ביורש העצר האוסטרי בסרייבו, ואירופה יצאה למלחמה. עד 1922 קרסו ארבע אימפריות, והמנצחים הבטיחו הגדרה עצמית. אבל עשרות מיליוני בני אדם מצאו את עצמם מיעוטים במדינות החדשות. אחר כך באו חילופי אוכלוסין, גירושים, ותחת הלאומיות הגזענית של הנאצים, רצח יהודי אירופה.

1882–1905

אומה בלי ארץ

ב־1882, שנת ההרצאה של רנן, טען רופא מאודסה, יהודה לייב פינסקר, אחרי גל של פרעות, שהיהודים זקוקים ל״אוטואמנציפציה״: לארץ משלהם. בפריז צפה העיתונאי בנימין זאב (תאודור) הרצל בטקס ההשפלה הפומבי של הסרן אלפרד דרייפוס; בווינה ראה מפלגה אנטישמית כובשת את העירייה. ב־1896 פרסם את ״מדינת היהודים״: ״עם אנחנו, עם אחד.״ ב־1897 כינס בבזל את הקונגרס הציוני הראשון.

לציונות הייתה בעיה יוצאת דופן: עם שמפוזר בארצות רבות, בלי שטח אחד ובלי שפת יומיום אחת. היא נאלצה לבחור ארץ, ולהחיות שפה. ב־1903, אחרי פרעות קישינב, הציעה בריטניה שטח במזרח אפריקה, ״תוכנית אוגנדה״. הרצל ראה בה מקלט דחוף; צירים רבים, בעיקר מהאימפריה הרוסית, ראו בה בגידה בציון, וב־1905 דחתה התנועה את ההצעה.

1945 עד היום

מאימפריות ל־193 מדינות

אחרי 1945 שבר הרעיון ששבר את האימפריות של אירופה גם את האימפריות הקולוניאליות שלה. הודו ופקיסטן קיבלו עצמאות ב־1947, בחלוקה שבמהלכה נהרגו בין 200,000 לשני מיליון בני אדם, לפי הערכות שונות. ב־1960 לבדה זכו 17 מדינות אפריקניות בעצמאות, רבות מהן בתוך גבולות ששרטטו אחרים ועם עשרות שפות: שם היה צריך לבנות אומה, לא למצוא אותה.

האו״ם נוסד ב־1945 עם 51 מדינות חברות; עד 2011 היו בו 193. בשנות ה־90 התפרקו ברית המועצות ויוגוסלביה, והאחרונה בשורת מלחמות. היום הלאומיות נמצאת בכל מקום, לעיתים קרובות בלי שנשים לב: בדגלים במשחקי כדורגל, במפת מזג האוויר שנעצרת בגבול, ב״אנחנו״ של מהדורת החדשות. הפסיכולוג מייקל ביליג קורא לזה ״לאומיות בנאלית״.

שאלה לבדיקה

מה היה ״יוצא דופן״ בבעיה שעמדה בפני הציונות, לפי השיעור?

התשובה: זה היה עם שמפוזר בארצות רבות, בלי שטח אחד ובלי שפת יומיום אחת, ולכן נאלץ לבחור ארץ ולהחיות שפה.. נכון. זה מה שהשיעור מכנה ״בעיה יוצאת דופן״: עם מפוזר, בלי שטח אחד ובלי שפת יומיום אחת. הציונות נאלצה לבחור ארץ ולהחיות שפה.

מיתוס

אומות הן עתיקות ואינן משתנות: הצרפתים, הגרמנים או היוונים היו קיימים תמיד כפי שהם היום, והלאומיות רק העירה אותם.

האמת

אומות רבות צמחו משמות, אמונות, שפות וזיכרונות עתיקים בהרבה, והיסטוריונים חלוקים בשאלה עד כמה עמוקים השורשים. אבל מי שייך, איזו שפה נחשבת והיכן עובר הגבול השתנו שוב ושוב: היוונים של 1821 קראו לעצמם רומאים. והתביעה שכל אומה תשלוט בעצמה במדינה משלה היא מודרנית, ונולדה בעידן המהפכות שאחרי 1789.

הראיות

רנן, 1882: ״האומות אינן דבר נצחי. הייתה להן התחלה, ויהיה להן סוף.״

מה עשה הרעיון

• 1830 יוון ובלגיה זוכות לעצמאות בהכרת המעצמות.
• 1861–1871 איטליה וגרמניה מתאחדות כמדינות לאום: שני השיעורים הבאים.
• 1918–1923 ארבע אימפריות נופלות; קמות מדינות לאום חדשות, ובהן עשרות מיליוני בני מיעוטים.
• 1939–1945 הלאומיות הגזענית של הנאצים מביאה מלחמה ושואה.
• 1947–1948 הודו ופקיסטן זוכות לעצמאות; מדינת ישראל מוכרזת ב־14 במאי 1948.
• 1960 ״שנת אפריקה״: 17 מדינות אפריקניות זוכות לעצמאות.
• 1991–1993 ברית המועצות, יוגוסלביה וצ׳כוסלובקיה מתפרקות למדינות לאום חדשות.

ישנות או חדשות?

האם האומות הן תוצר של העולם המודרני, או שצמחו משורשים עתיקים בהרבה?

• המודרניסטים: ארנסט גלנר, ״לאומים ולאומיות״ (1983); בנדיקט אנדרסון, ״קהילות מדומיינות״ (1983); אריק הובסבאום, ״לאומים ולאומיות מאז 1780״ (1990) האומות מודרניות. לפני הדפוס, החינוך ההמוני והתעשייה, איכרים לא דמיינו את עצמם חלק מאומה של מיליונים. הלאומיות באה קודם ויצרה את האומות, ולא להפך: היא לא העירה אומות, היא המציאה אותן. המסורות ה״עתיקות״ הן לא פעם המצאות חדשות.
• האתנו־סימבוליסטים: אנתוני ד. סמית׳, ״המקורות האתניים של אומות״ (1986) אומות מודרניות לא צצו יש מאין. הן צמחו מקהילות אתניות קדומות, עם שמותיהן, מיתוסי המוצא שלהן, זיכרונותיהן, סמליהן ומולדותיהן. לאומנים יכלו ״להמציא״ רק את מה שאנשים היו מוכנים להאמין בו; היוונים של 1821 נשענו על עבר אמיתי, והזיקה של היהודים לציון הייתה בת מאות שנים.
• אסכולת ״השורשים העמוקים״: אדריאן הייסטינגס, ״בניית הלאומיות״ (1997); אזר גת (עם אלכסנדר יעקובסון), ״אומות״ (2013) יש אומות קדם־מודרניות. אנגליה הייתה אומה כבר במאה ה־14, טען הייסטינגס, בזכות תרגומי מקרא ללשון העם וכנסייה לאומית; והמקרא העברי עצמו נתן לאירופה את הדגם של אומה. אזר גת, היסטוריון ישראלי, רואה בקרבת משפחה ובתרבות משותפת קשרים אנושיים עתיקים, שמדינות השתמשו בהם תמיד.

רוב ההיסטוריונים מסכימים היום שהתביעה הפוליטית של הלאומיות, אומה אחת ומדינה אחת, היא מודרנית. הם עדיין חלוקים בשאלה עד כמה עתיקה התחושה של שייכות לעם, וייתכן שהתשובה שונה מאומה לאומה. הפילוסופית הישראלית יולי תמיר טענה ב״לאומיות ליברלית״ (1993) שאפשר לשלב בין שייכות לאומית לבין ערכים ליברליים.

שאלה לבדיקה

במה חלוקים המודרניסטים, כמו גלנר ואנדרסון, ואנתוני ד. סמית׳ מהאתנו־סימבוליסטים?

התשובה: המודרניסטים אומרים שהלאומיות יצרה את האומות. סמית׳ אומר שאומות מודרניות צמחו מקהילות אתניות קדומות, ושלאומנים יכלו ״להמציא״ רק את מה שאנשים היו מוכנים להאמין בו.. נכון. לפי סמית׳ לאומות יש שמות, מיתוסי מוצא, זיכרונות וסמלים קדומים, והיוונים של 1821 נשענו על עבר אמיתי. המודרניסטים רואים בלאומיות את הסיבה, ובאומות את התוצאה.

מה אתם יודעים עכשיו?

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• לאומיות הרעיון שכל אומה צריכה לשלוט בעצמה, ובמידת האפשר במדינה משלה: יחידה פוליטית אחת לכל יחידה לאומית.
• ריבונות האומה העיקרון, שנקבע בהצהרת זכויות האדם והאזרח באוגוסט 1789, שהסמכות העליונה שייכת לאומה, לא למלך ולא לכנסייה.
• קהילה מדומיינת המונח של בנדיקט אנדרסון (1983) לאומה: חבריה לעולם לא יפגשו את רוב האחרים, ובכל זאת ספרים ועיתונים בשפות היומיום גורמים להם לחוש קשורים.

שאלה

הסבירו כיצד התפתחויות פוליטיות, חברתיות וטכנולוגיות הביאו להיווצרות תנועות לאומיות באירופה במאה ה־19. הביאו דוגמה אחת לפחות מן השיעור לכל סוג של התפתחות.

תשובה לדוגמה

עד 1789 רוב האירופים הגדירו את עצמם לפי הכפר, הדת או המלך, והמדינות היו רכוש של שושלות: הקיסר ההבסבורגי שלט בגרמנים, בצ׳כים, בהונגרים ובעמים נוספים. הלאומיות, הרעיון שכל אומה צריכה לשלוט בעצמה ובמידת האפשר במדינה משלה, נעשתה כוח פוליטי רק אחר כך, בעקבות שלושה סוגים של התפתחויות.

ההתפתחות הפוליטית הראשונה היא המהפכה הצרפתית. באוגוסט 1789 קבעה הצהרת זכויות האדם והאזרח ש״עקרון כל ריבונות שוכן ביסודו באומה״, כלומר הריבונות עברה מהמלך לאומה. ב־20 בספטמבר 1792, בוואלמי, קרא הגנרל קלרמן ״יחי האומה!״ וחייליו הצטרפו אליו, ובאוגוסט 1793 הכריז הקונבנט על גיוס המוני של האומה כולה.

צבאות נפוליאון הפיצו באירופה את הרעיון של אומה ריבונית, אבל הביאו איתם גם גיוס חובה ושלטון זר. התגובה באה בברלין הכבושה, שבה נשא פיכטה ב־1807–1808 את ״נאומים אל האומה הגרמנית״. אחרי נפילת נפוליאון שרטטו המנצחים בקונגרס וינה (1814–1815) את המפה לפי שושלות לגיטימיות ומאזן כוחות, בלי לשאול את האומות. אבל ב־1830 זכו יוון ובלגיה לעצמאות, וב־1848, ב״אביב העמים״, דרשו אומות ברחבי אירופה מדינות.

ההתפתחות החברתית והתרבותית היא תחיית השפה והעם. הרדר לימד שלכל עם יש שפה, שירים ורוח משלו, ושעם הוא ״צמח טבעי״, וחוקרים צ׳כים, סלובקים וסרבים ציטטו אותו. ביוון הפיצו סוחרים בחו״ל וחכמים כמו קוראיס את השם ״הלנים״ במקום ״רומיוי״ (רומאים); ב־1814 ייסדו שלושה סוחרים באודסה את ״פיליקי אטריה״, וב־1821 פרץ המרד, שבו החזיקו הציים של הידרה, ספצס ופסרה את המלחמה בים. ב־1830 הכירו המעצמות ביוון עצמאית.

ההתפתחות הטכנולוגית והחברתית היא הדפוס, התעשייה ובית הספר. לפי בנדיקט אנדרסון, ספרים ועיתונים בשפות היומיום אפשרו לזרים לדמיין שהם קוראים יחד, וכך נוצרה קהילה מדומיינת. לפי ארנסט גלנר, חברה תעשייתית זקוקה לעובדים יודעי קרוא וכתוב שחולקים תרבות אחת, הנלמדת בבתי ספר המוניים. ובצרפת, לפי יוג׳ין ובר, כבישים, מסילות ברזל, שירות צבאי, עיתונים ובית ספר חינמי וחובה הפכו בין 1870 ל־1914 איכרים לצרפתים.

לסיכום, הרעיון המהפכני של 1789, התגובה לכיבוש הנפוליאוני, החייאת השפה והזיכרון המשותף, והדפוס ובית הספר יצרו יחד תנועות לאומיות. היסטוריונים חלוקים בשאלה עד כמה עתיקים שורשי האומות, אבל רובם מסכימים שהתביעה הפוליטית לאומה אחת ומדינה אחת היא מודרנית.

מונחים

• אומה קבוצה גדולה של בני אדם שרואים את עצמם כעם אחד, בעל עבר משותף ועתיד משותף, ותובעים את הזכות לשלוט בעצמם. רוב חבריה לעולם לא נפגשים.
• לאומיות הרעיון שכל אומה צריכה לשלוט בעצמה, ובמידת האפשר במדינה משלה, וגם התנועות שקמו בעקבותיו. הוא הפך לכוח פוליטי אחרי 1789.
• מדינת לאום מדינה שגבולותיה אמורים לחפוף לאומה אחת, והיא שולטת בשמה. בפועל כמעט בכל מדינת לאום חיים גם מיעוטים.
• ריבונות האומה העיקרון, שנכתב בהצהרה הצרפתית של 1789, שהסמכות העליונה שייכת לאומה, לא למלך ולא לכנסייה.
• פולק בגרמנית: ״עם״. אצל הרדר, עם בעל שפה, שירים, מנהגים ודרך חשיבה משלו; קהילה תרבותית, עדיין לא מדינה.
• לאומיות אזרחית התפיסה שאומה נוצרת מאזרחות ומרצון לחיות יחד, בלי קשר למוצאו או לשפתו של אדם. ההרצאה של רנן מ־1882 היא הניסוח הקלאסי שלה.
• לאומיות אתנית התפיסה שאומה מוגדרת במוצא, בשפה ובתרבות משותפים, ולכן נולדים לתוכה. ״נאומים אל האומה הגרמנית״ של פיכטה (1808) נוטים לתפיסה הזאת.
• גיוס המוני הצו הצרפתי מ־23 באוגוסט 1793 שהעמיד את האומה כולה לשירות המלחמה: הצעירים להילחם, וכל השאר לעבוד בשביל הצבא.
• פטואה מילה צרפתית לדיבור מקומי, מניב של צרפתית ועד שפה נפרדת כמו ברטונית או אוקסיטנית. פקידים בפריז השתמשו בה בבוז.
• הגדרה עצמית זכותו של עם לבחור את שלטונו ואת מעמדו. הנשיא האמריקני וודרו וילסון הפך את הביטוי למפורסם ב־1918, ומגילת האו״ם הזכירה אותו ב־1945.
• קהילה מדומיינת המונח של בנדיקט אנדרסון (1983) לאומה: מדומיינת לא משום שהיא מזויפת, אלא משום שחבריה לעולם לא יפגשו את רוב האחרים, ובכל זאת חשים קשורים אליהם.
• המצאת מסורת הביטוי של אריק הובסבאום (1983) למנהגים שנראים עתיקים אבל נוצרו או עוצבו מחדש לא מכבר, לרוב כדי להעניק לאומה עבר.
• ואלמי מקום במזרח צרפת, ליד טחנת רוח על גבעה. ב־20 בספטמבר 1792 נסוגו בו הפרוסים.
• קלרמן גנרל צרפתי שבוואלמי הניף את כובעו וקרא ״יחי האומה!״.
• גתה המשורר הגרמני. רכב עם הצבא הפרוסי בוואלמי, וכתב על כך שלושים שנה אחר כך.
• ארנסט גלנר פילוסוף שניסח את הרעיון ש״היחידה הפוליטית והלאומית צריכות לחפוף״.
• ארנסט רנן חוקר צרפתי ששאל ב־1882 ״מהי אומה?״ בהרצאה מפורסמת.
• הרדר הוגה גרמני שחשב שלכל עם יש רוח משלו, הנישאת בשפתו ובשיריו.
• פיכטה פילוסוף גרמני שנשא בברלין נאומים אל האומה הגרמנית, בחורף 1807–1808.
• מטרניך קנצלר אוסטריה, שרדף אחרי סטודנטים ״לאומיים״ ואגודות סתר.
• המרסייז שיר מלחמה צרפתי שנכתב ב־1792 בשטרסבורג. נקרא כך על שם המתנדבים ממרסיי ששרו אותו.
• רוז׳ה דה ליל קצין צרפתי שכתב את שיר המלחמה ״המרסייז״ לצבא הריין.
• פיליקי אטריה אגודה חשאית שנוסדה באודסה ב־1814 כדי לשחרר את יוון.
• הידרה אי יווני שהצטרף למרד ב־1821. ספינותיו עזרו להחזיק את המלחמה בים.
• מיסולונגי עיר ביוון שנמצאה במצור של שנה. יציאת המגינים ממנה הפכה לאגדת יסוד.
• ביירון משורר אנגלי שתרם לאנשי יוון ומת מקדחת במיסולונגי ב־1824.
• ג׳וזפה מציני גולה איטלקי שלימד שאלוהים סימן את האומות לפי נהרות והרים גדולים.
• פאלאצקי היסטוריון צ׳כי. ב־1848 סירב לבנות אומה גרמנית, ורצה לשמור על אוסטריה.
• בוהמיה ארץ במרכז אירופה, בתוך האימפריה האוסטרית. רוב תושביה דיברו צ׳כית.
• דלקרואה צייר צרפתי שציר את ״החירות מובילה את העם״ אחרי מהפכת יולי 1830.
• סרייבו עיר בבוסניה, שבה נרצח ב־1914 יורש העצר האוסטרי.
• גברילו פרינציפ לאומן סרבי בוסני שירה ב־1914 ביורש העצר האוסטרי.
• ז׳ול פרי פוליטיקאי צרפתי שחוקי בית הספר שלו ב־1881–1882 הפכו את הלימוד לחינמי, חובה וחילוני.
• עות׳מאנית האימפריה שבשלטונה חיו היוונים באותה תקופה, ושבה נמצאו קונסטנטינופול וחלק מהבלקן.
• הרצל מייסד התנועה הציונית, שכינס ב־1897 בבזל את הקונגרס הציוני הראשון.

מקורות

• Johann Gottfried Herder, Outlines of a Philosophy of the History of Man, trans. T. Churchill (London: J. Johnson, 1800), books IX.4 and XVI.4
• Declaration of the Rights of Man and of the Citizen, 26 August 1789, art. 3, trans. J. H. Robinson, Readings in European History, vol. 2 (Boston: Ginn, 1906)
• Decree of the levée en masse, 23 August 1793, in F. M. Anderson, The Constitutions and Other Select Documents Illustrative of the History of France, 1789–1907, 2nd ed. (Minneapolis: H. W. Wilson, 1908), no. 40
• Claude-Joseph Rouget de Lisle, Chant de guerre pour l'armée du Rhin (La Marseillaise), Strasbourg, April 1792
• Bertrand Barère, Rapport du Comité de salut public sur les idiomes, Convention nationale, 8 pluviôse an II (27 janvier 1794)
• Henri Grégoire, Rapport sur la nécessité et les moyens d'anéantir les patois et d'universaliser l'usage de la langue française, Convention nationale, 16 prairial an II (4 juin 1794)
• Johann Gottlieb Fichte, Addresses to the German Nation, trans. R. F. Jones and G. H. Turnbull (Chicago and London: Open Court, 1922), Thirteenth Address
• Johann Wolfgang von Goethe, Campaign in France in the Year 1792, trans. Robert Farie (London: Chapman and Hall, 1849)
• Giuseppe Mazzini, The Duties of Man, ch. V, trans. Ella Noyes, in The Duties of Man and Other Essays (London: J. M. Dent, Everyman's Library, 1907)
• František Palacký, letter to the Committee of Fifty in Frankfurt, 11 April 1848, in Spisy drobné, vol. I (Prague, 1898)
• Ernest Renan, Qu'est-ce qu'une nation? Conférence faite en Sorbonne, le 11 mars 1882 (Paris: Calmann Lévy, 1882)
• Ernest Renan, ‘What is a Nation?’, trans. W. G. Hutchison, in The Poetry of the Celtic Races, and Other Studies (London: Walter Scott, 1896)
• Theodor Herzl, A Jewish State, trans. Sylvie d'Avigdor (London: Nutt, 1896), rev. J. de Haas (New York: Maccabaean, 1904)
• Benedict Anderson, Imagined Communities: Reflections on the Origin and Spread of Nationalism (London: Verso, 1983; rev. ed. 1991)
• Ernest Gellner, Nations and Nationalism (Oxford: Blackwell, 1983)
• E. J. Hobsbawm, Nations and Nationalism since 1780: Programme, Myth, Reality (Cambridge: Cambridge University Press, 1990)
• Eric Hobsbawm and Terence Ranger (eds.), The Invention of Tradition (Cambridge: Cambridge University Press, 1983)
• Anthony D. Smith, The Ethnic Origins of Nations (Oxford: Blackwell, 1986)
• Eugen Weber, Peasants into Frenchmen: The Modernization of Rural France, 1870–1914 (Stanford: Stanford University Press, 1976)
• Adrian Hastings, The Construction of Nationhood: Ethnicity, Religion and Nationalism (Cambridge: Cambridge University Press, 1997)
• Azar Gat with Alexander Yakobson, Nations: The Long History and Deep Roots of Political Ethnicity and Nationalism (Cambridge: Cambridge University Press, 2013)
• David A. Bell, The Cult of the Nation in France: Inventing Nationalism, 1680–1800 (Cambridge, MA: Harvard University Press, 2001)
• Michel de Certeau, Dominique Julia and Jacques Revel, Une politique de la langue. La Révolution française et les patois: l'enquête de Grégoire (Paris: Gallimard, 1975)
• Isaiah Berlin, Vico and Herder: Two Studies in the History of Ideas (London: Hogarth Press, 1976)
• Charles Esdaile, Fighting Napoleon: Guerrillas, Bandits and Adventurers in Spain, 1808–1814 (New Haven: Yale University Press, 2004)
• Mark Mazower, The Greek Revolution: 1821 and the Making of Modern Europe (London: Allen Lane, 2021)
• David Brewer, The Greek War of Independence: The Struggle for Freedom from Ottoman Oppression (New York: Overlook, 2001)
• Christopher Clark, Revolutionary Spring: Fighting for a New World, 1848–1849 (London: Allen Lane, 2023)
• Mark Mazower, Dark Continent: Europe's Twentieth Century (London: Allen Lane, 1998)
• Erez Manela, The Wilsonian Moment: Self-Determination and the International Origins of Anticolonial Nationalism (Oxford: Oxford University Press, 2007)
• Shlomo Avineri, The Making of Modern Zionism: The Intellectual Origins of the Jewish State (New York: Basic Books, 1981)
• Michael Billig, Banal Nationalism (London: Sage, 1995)
• Yael Tamir, Liberal Nationalism (Princeton: Princeton University Press, 1993)

קרדיט תמונות

• אז׳ן דלקרואה, ״החירות מובילה את העם״, 1830 (פרט, אחרי השחזור של 2024). מוזיאון הלובר, פריז · Public domain · דף המקור
• אנטון גרף, דיוקן יוהאן גוטפריד הרדר, 1785. מוזיאון גליימהאוס, הלברשטאט · Public domain · דף המקור
• אז׳ן דלקרואה, ״יוון על חורבות מיסולונגי״, 1826. המוזיאון לאמנויות יפות, בורדו · Public domain · דף המקור
• אנטואן סמואל אדם־סלומון, ארנסט רנן, הדפס וודבריטייפ, שנות ה־70 של המאה ה־19, פורסם ב״הגלריה בת זמננו״ (1876–1884). המכון לאמנות של שיקגו · Public domain · דף המקור
• קומונות דוברות פטואה, 1863: מפה של XIIIfromTOKYO לפי הארכיון הלאומי של צרפת, F17 3160, כפי שמביא יוג׳ין ובר · CC BY-SA 4.0 · דף המקור