נפוליאון

הכתר

הוא לוקח את הכתר בעצמו.

פריז, 2 בדצמבר 1804. בקתדרלת נוטרדאם קר ודחוס. האפיפיור פיוס השביעי הגיע במיוחד מרומא. הוא מושח בשמן קדוש את האיש שעומד מול המזבח.

ואז האיש מרים את הכתר מן המזבח ומניח אותו על ראשו שלו. אחר כך הוא מכתיר את אשתו, ז׳וזפין, הכורעת לפניו.

לפני חמש־עשרה שנה הוא היה קצין תותחנים זוטר עם שם שנשמע זר. עכשיו הוא נפוליאון הראשון, קיסר הצרפתים. איך זה קרה?

מיתוס

נפוליאון חטף את הכתר מידי האפיפיור: עלבון פתאומי, לעיני כולם.

האמת

זה תוכנן מראש. האפיפיור ידע שנפוליאון יכתיר את עצמו. הוא משח אותו ואמר את התפילות; נפוליאון הניח את הכתר. המסר היה מכוון: הכוח שלו בא ממנו ומן האומה, לא מן הכנסייה.

הראיות

את קרל הגדול הכתיר אפיפיור, בשנת 800. נפוליאון רצה אפיפיור בטקס, אבל לא מעליו.

הרקע

זר מקורסיקה

נפוליאונה בואונפרטה נולד ב־15 באוגוסט 1769 באז׳קסיו שבקורסיקה, אי שצרפת קיבלה מגנואה רק שנה קודם. המשפחה שלו היא אצולה קטנה: גאה, ודחוקה בכסף. בבית מדברים קורסיקנית.

בגיל תשע הוא נשלח לבית ספר צבאי בבריין, בצרפת היבשתית, והילדים האחרים לועגים למבטא שלו. בגיל 16 הוא כבר קצין תותחנים: מקצוע שבנוי על מתמטיקה, ופתוח לבחורים מוכשרים בלי קשרים עשירים.

ואז מגיעה מהפכת 1789. תוך ארבע שנים המלך הוצא להורג, והמלוכות של אירופה נלחמות בצרפת. רבים מהקצינים, רובם אצילים, ברחו מהארץ. לקצין צעיר ומוכשר, הדלתות נפתחות לרווחה.

תהילה ראשונה

טולון, 1793

24

זה גילו כשהוא מתמנה לגנרל, בדצמבר 1793.

באותה שנה מורד נמל טולון ברפובליקה ומכניס אליו צי בריטי. סרן בואונפרטה, בעזרת חבר קורסיקני שהוא אחד משליחי הממשלה, מקבל את הפיקוד על התותחים של הצבא שמטיל על העיר מצור. הוא רואה את המפתח: גבעה מעל הנמל. אם יציבו עליה תותחים, אף ספינה לא תוכל להישאר.

ב־17 בדצמבר חייליו מסתערים על הגבעה, והוא נפצע מכידון בירכו. תוך יומיים הצי הבריטי מפליג משם. ואז המזל מתהפך: ב־1794 הוא נעצר לזמן קצר כידידו של אחיו של רובספייר. ב־1795 הוא בפריז, גנרל בלי צבא.

שני הימורים

נקודת החלטה

אתם נפוליאון בונפרטה.

הלילה שלפני 13 בוונדמייר, השנה הרביעית לרפובליקה (4–5 באוקטובר 1795), פריז

אתם בני 26, גנרל בלי צבא. הקונבנט, האספה ששולטת בצרפת, קבע ששני שלישים מהפרלמנט הבא יהיו חברי הקונבנט עצמו. פריז זועמת, ומלוכנים מלבים את הכעס. אולי 25,000 אזרחים חמושים מתכוונים לצעוד על ארמון הטווילרי, שבו יושב הקונבנט.

המגינים מונים כ־6,000. הגנרל שלהם ניהל הערב משא ומתן עם המורדים ופוטר בגלל זה. פול בארא, שקיבל עכשיו את הפיקוד, שולח לקרוא לכם: הוא זוכר את התותחים שלכם בטולון. קצין פרשים בשם ז׳ואשים מירא יכול להביא 40 תותחים ממחנה מחוץ לעיר, לפני שהמורדים יגיעו אליהם.

מה אתם עושים?

• מסרבים. חייל לא מפנה תותחים אל תושבי פריז. כנראה מישהו אחר יגן על הקונבנט, או שהקונבנט ייכנע להמון. אם המורדים ינצחו, ייתכן שהפרלמנט הבא ינטה להחזיר את המלוכה. ואתם נשארים גנרל מובטל שאיש לא יזכור.
• מקבלים את הפיקוד, אבל משאירים את התותחים מאחור ומנסים לשכנע את ההמון להתפזר. אתם במיעוט של בערך אחד מול ארבעה. משא ומתן הוא בדיוק מה שהדיח את קודמכם, וכל שעה מאפשרת למורדים להתקרב לארמון. אם יפרצו פנימה, הקונבנט כנראה ייפול, ואתם איתו.
• מקבלים את הפיקוד, מביאים את התותחים, ויורים אם הטורים יתקפו. המורדים כנראה יובסו תוך שעות, אבל במחיר של צרפתים שנהרגים מתותחים צרפתיים ברחובות פריז. הקונבנט ישרוד, והמושיע שלו יתפרסם בן לילה.

מה קרה בפועל

מקבלים את הפיקוד, מביאים את התותחים, ויורים אם הטורים יתקפו.

פרשיו של מירא מגיעים לתותחים ראשונים, ועד הבוקר התותחים מכסים כל רחוב שמוביל לטווילרי. כשהטורים של המורדים מתקדמים אחר הצהריים, ליד כנסיית סן־רוק, התותחים יורים בהם רסס מטווח קצר. תוך שעות הכול נגמר.

לפי ההערכות נהרגו כ־300 מורדים ובערך 30 חיילים. תוך שבועות מקבל בונפרטה את הדרגה הגבוהה ביותר בצבא, גנרל דיוויזיה, ואת הפיקוד על צבא הפנים. המלוכנים לועגים לו ומכנים אותו ״גנרל ונדמייר״.

זו הייתה קריירה עבור גנרל בלי תפקיד, ומאז 1793 הוא צידד ברפובליקה. התותחים הפכו אותו למפורסם, ולאיש שימושי בעיני השליטים.

הוא מעולם לא אמר שפינה את הרחובות ב״משב של רסס״. המילים האלה שייכות לסופר הסקוטי תומאס קרלייל, בספר ההיסטוריה שלו על המהפכה הצרפתית, שיצא לאור ב־1837.

נקודת החלטה

אתם הגנרל בונפרטה.

סוף אוקטובר 1799, פריז

אתם בני 30. מאז 1796 נשאתם לאישה את ז׳וזפין דה בוארנה, הבסתם את האוסטרים באיטליה ופלשתם למצרים. באוגוסט 1799, כשצרפת בצרה, חמקתם הביתה והשארתם את הצבא שם. ההמונים בדרך לפריז הריעו לכם כמו למושיע.

את צרפת מנהל הדירקטוריון: חמישה דירקטורים ושתי מועצות נבחרות. הוא לא פופולרי, כמעט פושט רגל, ונלחם בחצי אירופה. אחד הדירקטורים, עמנואל סייס, קול מפורסם של מהפכת 1789, רוצה להחליף את החוקה, ובדרך חוקית זה כמעט בלתי אפשרי. הוא צריך גנרל אהוב, ״חרב״, והוא פונה אליכם.

מה אתם עושים?

• מצטרפים לקשר של סייס, בתור החרב שלו. אם זה יצליח, תהיו אחד ממנהיגי הממשל החדש, והצבא מאחוריכם. אם זה ייכשל, אפשר להכריז עליכם כמחוץ לחוק, ובצרפת המהפכנית מי שהוכרז כך הוצא להורג בלי משפט.
• מסרבים, ומבקשים מהדירקטוריון צבא חדש לפקד עליו. כנראה מערכה חדשה על הריין או באיטליה. אתם נשארים גנרל מפורסם שמשרת פוליטיקאים, וסייס מוצא חרב אחרת, אולי את יריבכם, הגנרל מורו.
• תופסים את השלטון לבד, עם חיילים נאמנים, בלי סייס. השתלטות צבאית גלויה, בלי אף פוליטיקאי לצדכם, תיראה כנראה כמו עריצות בוטה. חלק מהצבא ומהמועצות עלולים להתנגד, והרפובליקה עלולה להידרדר למלחמת אזרחים.

מה קרה בפועל

מצטרפים לקשר של סייס, בתור החרב שלו.

ב־18 בברימר (9 בנובמבר 1799) מועצת הזקנים, שהוזהרה מפני ״קשר יעקוביני״ מומצא, מעבירה את שתי המועצות מפריז לארמון סן־קלו, ומפקידה את החיילים בידי בונפרטה.

למחרת ההפיכה כמעט קורסת. הנאומים של בונפרטה מבולבלים. במועצת החמש מאות צועקים לעברו ״מחוץ לחוק!״ ודוחפים אותו, והוא מוצא מהאולם המום. מי שמציל אותו הוא אחיו לוסיאן, נשיא המועצה החדש: הוא אומר לחיילים שצירים חמושים בפגיונות מאיימים על האספה, ונשבע שינעץ חרב בלב אחיו אם אי פעם יבגוד בחירות. הגרנדירים מפנים את האולם. בלילה ממנים קומץ צירים שלושה קונסולים: בונפרטה, סייס ורוז׳ה דיקו.

בונפרטה תיאר את זה אחר כך כהצלה של מהפכה ששקעה בתוהו. היסטוריונים מעירים שהוא ניצל את התוכנית של סייס יותר משמילא אותה: תוך שבועות עשתה אותו חוקה חדשה לקונסול הראשון, עם הכוח האמיתי, וסייס נדחק הצידה עם תואר ואחוזה.

ההצבעה

שלושה מיליון ״כן״, או חצי מזה?

3,011,007

קולות ה״כן״ הרשמיים במשאל העם שאישר את החוקה החדשה בתחילת 1800. רק 1,562 הצביעו ״לא״.

את הספירה ניהל שר הפנים: לוסיאן בונפרטה. ב־1972 הראה ההיסטוריון קלוד לנגלואה מתוך הרישומים שהתוצאות נופחו: מספר ה״כן״ האמיתי היה כנראה כ־1.55 מיליון. ההצבעה הייתה גלויה, לא חשאית. החוקה הייתה כנראה עוברת בכל מקרה; הזיוף נועד לגרום לתמיכה להיראות גדולה הרבה יותר.

סדר, עבדות ומכירה

הקונסול הראשון

סדר, במחיר

כקונסול הראשון, בונפרטה נותן לצרפת את מה שחסר לה עשר שנים: סדר. מושלים שנשלחים מפריז, הפרפקטים, מנהלים כל מחוז. ב־1801 הסכם עם האפיפיור, הקונקורדט, מסיים את המלחמה של המהפכה בכנסייה הקתולית.

המשפטנים שלו מנסחים ספר חוקים אחד לכל המדינה, הקוד האזרחי. כל הגברים שווים בפני החוק, הרכוש מוגן, והנישואים הם חוזה אזרחי ולא עניין של הכנסייה. אישה, קובע הקוד, חייבת לציית לבעלה.

המחיר הוא החירות. בינואר 1800 הוא סוגר 60 מתוך 73 העיתונים הפוליטיים של פריז; ב־1811 נשארים בבירה ארבעה. מלשיני המשטרה נמצאים בכל מקום.

1802

השנה שבה העבדות חזרה

ב־1794 ביטל הקונבנט המהפכני את העבדות בכל המושבות הצרפתיות. העשירה שבהן הייתה סן־דומינג, ששם שלט ופיקד על צבא טוסן לוברטור, אדם שנולד לעבדות.

ב־1802 החזיר בונפרטה את הגלגל לאחור. חוק ממאי 1802 השאיר את העבדות על כנה במושבות שבהן לא בוטלה מעולם. באותו קיץ, אחרי שצבא צרפתי דיכא התנגדות מזוינת בגוואדלופ, הוטלה שם העבדות מחדש. במושבות הצרפתיות היא תימשך עד 1848.

לסן־דומינג נחת בתחילת 1802 צבא בפיקוד גיסו של בונפרטה, הגנרל לקלרק. טוסן נלכד בתחבולה ומת באפריל 1803 במבצר בהרי היורה. כשהגיעו הידיעות מגוואדלופ, המושבה התקוממה שוב, והמלחמה והקדחת הצהובה השמידו את הצבא הצרפתי, ולקלרק בכללו.

נקודת החלטה

אתם נפוליאון בונפרטה, הקונסול הראשון.

אפריל 1803, סן־קלו, ליד פריז

ב־1800 החזירה ספרד בסוד את לואיזיאנה לצרפת: ניו אורלינס ושטח עצום, כמעט לא ממופה, ממערב למיסיסיפי. הבטחתם לספרד שלא תמסרו אותה לשום מעצמה אחרת. התוכנית שלכם הייתה אימפריה באמריקה, שבה לואיזיאנה מזינה את אי הסוכר סן־דומינג.

התוכנית הזאת מתה: הצבא שלכם בסן־דומינג גווע במלחמה ובקדחת. השלום עם בריטניה מתפרק, והצי הבריטי יכול לכבוש את ניו אורלינס במהירות. שליחיו של הנשיא תומאס ג׳פרסון נמצאים בפריז ומציעים לקנות את ניו אורלינס. ואתם צריכים כסף למלחמה הקרבה.

מה אתם עושים?

• שומרים על לואיזיאנה ושולחים חיילים להחזיק בניו אורלינס. הספינות שלכם יצטרכו לחמוק מהצי הבריטי, ובלי סן־דומינג המושבה איבדה את הטעם שלה. כנראה בריטניה או ארצות הברית יכבשו אותה במלחמה, ואתם לא תקבלו כלום.
• מוכרים את כל לואיזיאנה לארצות הברית. כסף למלחמה, ויריבה הולכת וגדלה לבריטניה מעבר לאוקיינוס. אבל אתם מפרים את ההבטחה לספרד, וצרפת מוותרת על מקומה בצפון אמריקה.
• מחזירים את לואיזיאנה לספרד, בעלת בריתכם. אתם עומדים בהבטחה, אבל ספרד חלשה מכדי להגן עליה. כנראה בריטניה או ארצות הברית ייקחו אותה בכל מקרה, וצרפת לא תרוויח דבר.

מה קרה בפועל

מוכרים את כל לואיזיאנה לארצות הברית.

ב־11 באפריל 1803 מפתיע שר החוץ, טליראן, את השליח האמריקני רוברט ליווינגסטון: כמה תשלם ארצות הברית על לואיזיאנה כולה? ההסכם נושא את התאריך 30 באפריל. המחיר: 60 מיליון פרנק, ועוד כ־20 מיליון פרנק של תביעות אמריקניות נגד צרפת שארצות הברית לוקחת על עצמה, בסך הכול כ־15 מיליון דולר. המדינה גדלה כמעט פי שניים.

בריטניה מכריזה מלחמה ב־18 במאי. בסן־דומינג נכנעים החיילים הצרפתים האחרונים בנובמבר. ב־1 בינואר 1804 מכריזה המושבה על עצמאותה בשם האיטי: המדינה הראשונה שנולדה ממרד של משועבדים.

אי אפשר היה להגן על המושבה, והכסף ימַמן מלחמה. מי שניהל את המשא ומתן, פרנסואה ברבה־מרבואה, כתב שבונפרטה אמר שהמכירה נותנת לאנגליה יריבה בים, שיום אחד תשפיל את גאוותה. אבל הוא פרסם את זה ב־1829, 26 שנה אחר כך.

את האנשים שחיו על רוב האדמה הזאת, עשרות עמים ילידים, איש לא שאל. מה שצרפת מכרה היה הטענה שלה לשלוט בהם.

מוסקבה

1805–1812

הפסגה והסדק

נפוליאון, קיסר מ־1804, מביס את אוסטריה ורוסיה באוסטרליץ ב־1805, ומוחץ את פרוסיה ב־1806. אחיו נעשים מלכים של הולנד, של וסטפליה ושל ספרד. את בריטניה הוא לא מצליח להביס בים, ולכן הוא מנסה לחנוק את המסחר שלה: אף נמל באירופה שלו לא יקבל סחורה בריטית.

הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון מצטרף למצור ב־1807, ואז מניח לו לדעוך. ביוני 1812 פולש נפוליאון לרוסיה עם הצבא הגדול ביותר שאירופה ראתה עד אז, הארמייה הגדולה. כמחציתו אינה צרפתית: פולנים, גרמנים, איטלקים ועוד.

הרוסים נסוגים ושורפים את מה שהם משאירים. בחום הקיץ מתפשטות בשורות טיפוס ודיזנטריה. בבורודינו, ב־7 בספטמבר, יום קרב אחד מותיר עשרות אלפי הרוגים ופצועים. שבוע אחר כך נכנס נפוליאון למוסקבה. באותו לילה העיר מתחילה לבעור.

נקודת החלטה

אתם נפוליאון, קיסר הצרפתים.

תחילת אוקטובר 1812, הקרמלין, מוסקבה

אתם מחזיקים במוסקבה כבר שלושה שבועות. השריפות, שלדעת רוב ההיסטוריונים הציתו הרוסים עצמם, השמידו את רוב העיר. הצבא שלכם, כ־100,000 איש, חונה בין ההריסות. במרתפים יש מזון, לעת עתה.

כתבתם לצאר אלכסנדר והצעתם שלום. הוא לא ענה. הצבא שלו מתארגן מחדש מדרום לעיר. פריז רחוקה יותר מ־2,000 קילומטרים, והעלים כבר מצהיבים.

מה אתם עושים?

• נשארים במוסקבה לחורף ומחכים לאביב. גגות יעזרו מול הקור, אבל המזון והמספוא ייגמרו, פושטים רוסים ינתקו את הדרך הביתה, ובמשך חודשים אירופה תתהה אם אתם עדיין בשליטה. לפריז לא יהיה קיסר עד האביב.
• צועדים צפונה על סנקט פטרבורג, בירת הצאר. מכה בלב רוסיה, אבל במרחק של כ־700 קילומטרים, עם חורף מתקרב וצבא שהולך וקטן. המרשלים שלכם חושבים שזה טירוף. כנראה זה ייגמר כמו נסיגה, רק רחוק יותר מהבית.
• נסוגים עכשיו, כל עוד מזג האוויר מחזיק, אל מחסני האספקה בסמולנסק ובווילנה. הודאה בכישלון, אבל רוב הצבא עדיין בחיים. כנראה מסע קשה, ועדיין הרבה פחות מתים מאשר בנסיגה שתתחיל שבועות אחר כך, בשלג.
• מחכים עוד קצת לתשובת הצאר. כל שבוע של המתנה הוא שבוע פחות עד החורף. אם אלכסנדר לא יענה, תצטרכו לסגת בכל מקרה: מאוחר יותר, בקור גדול יותר וברעב גדול יותר.

מה קרה בפועל

מחכים עוד קצת לתשובת הצאר.

נפוליאון חיכה. אלכסנדר לא ענה מעולם. ב־19 באוקטובר, חמישה שבועות אחרי שנכנס למוסקבה, יצא הצבא מהעיר, עמוס שלל. הרוסים חסמו אותו במאלויארוסלאבץ, והוא נאלץ לחזור לדרך שבה בא, שכבר נבזזה עד תום.

הכפור הקשה הראשון הגיע בתחילת נובמבר. קוזקים צדו את המפגרים מאחור; הסוסים מתו, ותותחים ועגלות ננטשו. בסוף נובמבר חצה הצבא את נהר ברזינה תחת אש, במחיר נורא. ב־5 בדצמבר יצא נפוליאון לפריז במזחלת.

הוא היה בטוח שאלכסנדר ינהל משא ומתן, כמו שמלכים מובסים עשו תמיד; יציאה בלי שלום פירושה הודאה בכישלון. רוב ההיסטוריונים רואים בשבועות האלה במוסקבה את הטעות הקטלנית שלו. אלכסנדר נשבע שלא יעשה שלום כל עוד חייל אויב אחד עומד על אדמת רוסיה.

מקור: תרשים שסופר את האבודים

שארל ז׳וזף מינאר, ״מפה ציורית של האבדות ההולכות ומצטברות של הצבא הצרפתי במערכה ברוסיה״, פריז, 1869

מינאר, מהנדס צרפתי בגמלאות, הכין את התרשים בגיל 88, 57 שנה אחרי המערכה, על סמך זיכרונות של קצינים שהיו שם ויומן של רוקח צבאי.

• מה מראה רוחב הרצועה? את מספר האנשים: בהדפס המקורי, מילימטר אחד לכל 10,000. הרצועה הבהירה היא הצבא בדרך למוסקבה, והשחורה היא הצבא בדרך חזרה: 422,000 איש על נהר נמן, וכ־10,000 בסוף.
• מצאו איפה הרצועה הבהירה מצטמקת הכי הרבה. איזו עונה זו? קיץ. כשהיא מגיעה למוסקבה בספטמבר נשארו בה 100,000, עוד לפני הכפור הראשון. מחלות, חום, רעב, עריקות, קרבות וחיילים שהושארו לשמור על הדרך כבר גרעו את רוב הצבא. קו הטמפרטורה בתחתית מתחיל רק בדרך חזרה.
• מינאר לא היה שם. אפשר לסמוך על המספרים שלו? כהערכות זהירות, לא כספירה, שנלקחו מזיכרונות שנכתבו שנים אחר כך. היסטוריונים היום סופרים אחרת: עם התגבורות, אולי יותר מ־600,000 איש נכנסו לרוסיה, ורבים מאלה שלא חזרו נפלו בשבי ולא נהרגו. צורת הסיפור נכונה; המספרים המדויקים לא בטוחים.

יוצרי התדמית

מבט נוסף

שליו על סוס סוער

ב־1800 ביקש מלך ספרד, בעל בריתה החדש של צרפת, דיוקן של הקונסול הראשון. ז׳אק־לואי דויד, הצייר המפורסם ביותר בצרפת, קיבל את העבודה. בונפרטה סירב לשבת מולו: מה שחשוב באדם גדול, אמר, הוא האופי ולא הפנים. הוא ביקש שיציירו אותו ״שליו על סוס סוער״.

הציור מראה את המעבר שלו במעבר ההרים סן ברנר הגדול, במאי 1800, בדרך למלחמה באיטליה. בונפרטה הזמין עוד שלושה עותקים לארמונות ולבניינים ציבוריים; עם העותק שדויד שמר לעצמו, יש חמישה. זו תעמולה, ואחת התמונות הפוליטיות המצליחות ביותר שנוצרו אי פעם.

מקור: חמישים שנה אחר כך, אותו הר

פול דלרוש, ״בונפרטה חוצה את האלפים״, 1850

דלרוש צייר את זה עבור אספן אנגלי, שבדרך כלל מזוהה כרוזן מאונסלו, שלא האמין לציור של דויד. הוא הלך בעקבות ההיסטוריון אדולף תייר, שכתב ב־1845 שהקונסול הראשון חצה את ההר על פרד, ומדריך מקומי הוביל אותו.

• מי שילם על כל ציור, ומה הוא רצה ממנו? הציור של דויד היה מתנה למלך בעל ברית, ואחר כך הועתק לבניינים של בונפרטה עצמו: הוא היה צריך להראות אדון של בני אדם ושל הרים. הציור של דלרוש נעשה לאספן בריטי, עשרות שנים אחרי מות נפוליאון. ובכל זאת, ב־1848, השנה שבה דלרוש התחיל לעבוד, נבחר אחיינו של נפוליאון לנשיא צרפת: האגדה חזרה להיות פוליטיקה.
• דלרוש מראה את הפרד ואת המדריך. אז הציור שלו הוא האמיתי? נאמן יותר לעובדות, אבל עדיין נקודת מבט. דויד רוצה שתאמינו שבונפרטה שולט בטבע עצמו. דלרוש מראה איש גורל בודד ועייף שמחזיק מעמד, ודווקא זה יכול לעורר הערצה גדולה עוד יותר. אף אחד מהשניים לא ראה את המעבר. שניהם מוכרים רעיון של נפוליאון; האגדה השנייה פשוט שקטה יותר.

מקור: ההכתרה, בעריכה

ז׳אק־לואי דויד, ״הכתרת נפוליאון״, 1805–1807

נפוליאון הזמין את הבד הענק הזה, כ־6 על 10 מטרים, מדויד, שהיה עכשיו ״הצייר הראשון״ הרשמי שלו, ופיקח על העבודה. הוא לא בדיוק מראה את מה שקרה.

• מי מוכתר כאן, ולמה דווקא הרגע הזה? ז׳וזפין, לא נפוליאון. דויד שרטט קודם את נפוליאון מכתיר את עצמו, ואז צייר במקום זה את הרגע שאחרי. המחווה שהציבה אותו מעל הכנסייה נעלמה, ובמקומה סצנה משפחתית ועדינה יותר.
• מצאו את האישה שיושבת בתא המרכזי, גבוה מעל מדרגות המזבח. מי היא? אמו של נפוליאון, לטיציה. היא נעדרה בכוונה, כועסת על המריבות שלו עם אחיו לוסיאן וז׳וזף. דויד צייר אותה בכל זאת, במקום של כבוד: משפחה מאוחדת, רק על הבד.
• הסתכלו על האפיפיור שמאחורי נפוליאון. מה עושה היד שלו, ולמה זה חשוב? היא מורמת לברכה. התנוחה שונתה בזמן שדויד עבד, תחת עינו של נפוליאון. האפיפיור מברך, נפוליאון פועל. הכנסייה נמצאת שם כדי לאשר, לא כדי להחליט.

מקור: המבט של האויב: ״בוני הקטן״

ג׳יימס גילריי, ״השתוללות של מטורף, או בוני הקטן בהתקף עז״, לונדון, מאי 1803

גילריי היה הקריקטוריסט החריף ביותר בבריטניה, וקהל התאסף מול חלון החנות בלונדון שבו נתלו ההדפסים שלו. ההדפס הזה יצא ימים אחדים אחרי שבריטניה הכריזה מלחמה. הוא לועג לסצנה אמיתית: במרץ 1803 התפרץ נפוליאון בכעס על השגריר הבריטי, לורד ויטוורת׳, לעיני החצר.

• מי יצר את זה, בשביל מי, ומה הוא רוצה שתחשבו? אמן בריטי, לקונים בריטים, כשמלחמה מתחילה. תעמולת אויב: האיש המפחיד ביותר באירופה הוא לא גאון, אלא איש קטן בהתקף זעם, שבועט ברהיטים כי העיתונים הבריטיים מבקרים אותו. ״בוני הקטן״ הפך לדמות קבועה: קטן, יהיר והיסטרי.
• יש בזה משהו אמיתי? קראו את המילים הצעקניות: מלטה, מצרים, סן־דומינג, העיתונות הבריטית, פלישה. אלה היו המריבות האמיתיות של 1803. גם תמונה שנועדה ללעוג יכולה להראות על מה התווכחו אנשים באותה תקופה.

מיתוס

נפוליאון היה נמוך מאוד.

האמת

גובהו היה כ־1.68 מטר: ממוצע לגבר צרפתי בתקופתו, או קצת מעל. אחרי מותו נרשם גובהו כ־5 ״פייה״ ו־2 ״פוס״, ביחידות צרפתיות ישנות. אבל ה״אינץ׳״ הצרפתי היה ארוך מהאנגלי. מי שקרא את המספר כרגל ואינץ׳ אנגליים קיבל בערך 1.57 מטר.

הראיות

קריקטורות בריטיות כמו של גילריי הפכו אותו ל״בוני הקטן״. חייליו קראו לו מ־1796 ״הקפרל הקטן״: כינוי של חיבה, לא מידה. והוא הופיע הרבה ליד החיילים הגבוהים של המשמר שלו.

נפילה ומורשת

1813–1821

נופל פעמיים

אחרי רוסיה אויביו מתאחדים. באוקטובר 1813, בלייפציג, ב״קרב העמים״, מוחצים צבאות רוסיה, פרוסיה, אוסטריה ושוודיה את הצבא החדש שלו. ב־1814 הם כובשים את פריז, והוא מוותר על הכס. שולחים אותו לשלוט באי אלבה.

תוך פחות משנה הוא בורח, נוחת בדרום צרפת וצועד על פריז; החיילים שנשלחו לעצור אותו עוברים לצדו. מאת הימים נגמרים בווטרלו שבבלגיה, ב־18 ביוני 1815, מול הצבא בהנהגה בריטית של ולינגטון והפרוסים של בליכר.

הפעם הבריטים שולחים אותו לסנט הלנה, סלע קטן באמצע האוקיינוס האטלנטי הדרומי. שם הוא מכתיב את זיכרונותיו ומלטש את האגדה שלו. הוא מת ב־5 במאי 1821, בן 51, כנראה מסרטן קיבה.

מה שהשאיר אחריו

• 1803 רכישת לואיזיאנה מגדילה את ארצות הברית כמעט פי שניים.
• 1804 האיטי מכריזה על עצמאות. בצרפת נכנס לתוקף הקוד האזרחי. הוא עדיין הבסיס של המשפט האזרחי בצרפת, בבלגיה ובלוקסמבורג, והשפיע על החוק מאיטליה וספרד ועד אמריקה הלטינית וקוויבק.
• 1806 האימפריה הרומית הקדושה, בת כמעט אלף שנה, מגיעה לסופה. נפוליאון איחד מאות מדינות גרמניות לכמה עשרות; המפה הפשוטה הזאת עזרה לימים לאיחוד גרמניה.
• 1807–1808 החצר המלכותית של פורטוגל בורחת מצבאותיו לריו דה ז׳ניירו שבברזיל. ב־1808 מכריח נפוליאון את מלכי ספרד לוותר על הכס, וממנה את אחיו ז׳וזף למלך. ספרד מתקוממת במלחמה ארוכה.
• 1810 כשמלך ספרד איננו, ערים ברחבי אמריקה הספרדית מקימות ממשלות משלהן. המלחמות שבאות אחר כך מביאות לעצמאותה של רוב אמריקה הלטינית עד אמצע שנות ה־20 של המאה ה־19.
• 1814–1815 קונגרס וינה משרטט מחדש את מפת אירופה. המעצמות שואפות לאיזון, ועד 1914 לא תהיה שוב מלחמה שכולן יילחמו בה יחד.
• 1821–1823 שנתיים אחרי מותו מפרסם בן לווייתו לאס קאז את ״זיכרונות סנט הלנה״, הגרסה של נפוליאון עצמו לחייו. הספר הופך לרב־מכר.
• 1840 גופתו מוחזרת לפריז ונקברת באנווליד, לעיני המונים.

גיבור או עריץ? ויכוח בלי סוף

האם נפוליאון היה הרפורמטור שבנה משפט וממשל מודרניים ברחבי אירופה, או כובש שהשאפתנות שלו עלתה במיליוני חיים ושללה מרבים את החירות?

• פיטר גייל, היסטוריון הולנדי, ״נפוליאון: בעד ונגד״ (1949) גייל קרא יותר ממאה שנה של היסטוריונים צרפתים שכתבו על נפוליאון, והראה שכל דור עיצב אותו מחדש לפי הפוליטיקה שלו. הנאצים החזיקו אותו כבן ערובה בבוכנוולד, והוא חשד בכל פולחן של מנהיג גדול. המסקנה שלו: ״ההיסטוריה היא ויכוח בלי סוף.״
• אנדרו רוברטס, היסטוריון בריטי, ״נפוליאון הגדול״ (2014) רוברטס מעריץ אותו. לטענתו, את רוב המלחמות של נפוליאון הכריזו עליו קואליציות של מלכים, והקוד האזרחי, בתי הספר, המנהל וביטול הזכויות הישנות של האצולה בנו את המדינה המודרנית ברוב אירופה. בעיניו, הטוב גובר על הרע.
• צ׳ארלס אסדייל, היסטוריון בריטי, ״המלחמות של נפוליאון״ (2007) אסדייל טוען שהשאפתנות של נפוליאון עצמו החזיקה את אירופה במלחמה: הוא לא הסכים לשום שלום שהגביל את כוחו, וכל ניצחון הכין את המלחמה הבאה. מבקרים אחרים מוסיפים את מה שהאגדה משמיטה: צנזורה, מרגלי משטרה, וגיוס חובה שלקח כשני מיליון צרפתים.
• היסטוריונים של האיטי והקריביים, כמו לורן דובואה ופיליפ ז׳ירר הם מזכירים שהאיש שהפיץ באירופה שוויון בפני החוק שלח צבאות לשלול את החירות מאנשים בקריביים. בהאיטי ובגוואדלופ נפוליאון לא היה רפורמטור, אלא השליט שהחזיר את העבדות. ובהאיטי הוא הובס.

ב־2021, מאתיים שנה אחרי מותו, התווכחה צרפת איך לציין את היום. הנשיא עמנואל מקרון הניח זר על קברו, שיבח את מה שבנה למדינה, וכינה את החזרת העבדות בגידה ברוח הנאורות. אפשר לסכם חיים שלמים בחשבון אחד? מה הייתם כותבים על הקבר שלו?

מה תזכרו?

שאלה לבדיקה

מה קרה כשנפוליאון הוכתר בנוטרדאם ב־1804?

התשובה: הוא הניח את הכתר על ראשו, כפי שסוכם מראש עם האפיפיור. נכון. ההכתרה העצמית הייתה חלק מסדר הטקס המתוכנן. המסר: הכוח שלו לא בא מהכנסייה.

שאלה לבדיקה

ההפיכה של ברימר כמעט נכשלה. מי הציל אותה?

התשובה: אחיו לוסיאן, נשיא מועצת החמש מאות. נכון. כשהצירים צעקו ״מחוץ לחוק!״ ונפוליאון התבלבל, לוסיאן גייס את החיילים, והם פינו את האולם.

שאלה לבדיקה

למה מכר נפוליאון את לואיזיאנה לארצות הברית ב־1803?

התשובה: הצבא שלו בסן־דומינג הושמד ומלחמה עם בריטניה התקרבה, כך שלא יכול היה להחזיק בה והיה צריך כסף. נכון. בלי סן־דומינג המושבה איבדה את הטעם שלה, והצי הבריטי יכול היה לכבוש אותה.

שאלה לבדיקה

בתרשים של מינאר, איפה רצועת החיילים מצטמקת הכי הרבה?

התשובה: בדרך למוסקבה, בקיץ, לפני כל כפור. נכון. כשהצבא הגיע למוסקבה בספטמבר נשארו בו כ־100,000 איש. מחלות, רעב, חום ועריקות עשו את רוב הנזק לפני החורף.

שאלה לבדיקה

מה היה גובהו של נפוליאון?

התשובה: כ־1.68 מטר, ממוצע לגבר צרפתי בתקופתו או קצת מעל. נכון. הגובה שנרשם, 5 ״פייה״ ו־2 ״פוס״, היה ביחידות צרפתיות, ארוכות יותר מהאנגליות.

שאלה לבדיקה

מה הדרך הטובה ביותר להשוות בין הציורים של דויד ושל דלרוש?

התשובה: דלרוש קרוב יותר לעובדות, אבל שני הציורים מוכרים רעיון של נפוליאון. נכון. הפרד והמדריך אמיתיים; הגיבור הבודד והעייף הוא עדיין פרשנות, שצוירה 50 שנה אחר כך בשביל אספן.

מונחים

• הקונבנט האספה הנבחרת ששלטה בצרפת המהפכנית בשנים 1792–1795. היא הכריזה על הרפובליקה והעמידה את המלך לואי ה־16 לדין.
• רסס מטען של כדורי ברזל קטנים רבים שנורה מתותח. מטווח קצר הוא מתפזר כמו ירייה ענקית של רובה ציד ופוגע באנשים רבים בבת אחת.
• הדירקטוריון ממשלת צרפת בשנים 1795–1799: חמישה ״דירקטורים״ ושתי מועצות נבחרות, מועצת החמש מאות ומועצת הזקנים.
• הפיכה תפיסת שלטון בידי קבוצה קטנה, בכוח או בתחבולה, מחוץ לחוק. המונח בא מצרפתית: קו ד׳טא, ״מכה במדינה״.
• הקונסול הראשון התואר של נפוליאון בשנים 1799–1804, שאול מרומא העתיקה. היו שלושה קונסולים, אבל רק לראשון היה כוח של ממש.
• משאל עם הצבעה שבה האזרחים עונים כן או לא על שאלה אחת. נפוליאון השתמש במשאלי עם כדי להראות שהעם תומך בשלטונו.
• הקוד האזרחי ספר החוקים האזרחי האחיד של צרפת, בתוקף ממרץ 1804. ב־1807 שונה שמו ל״קוד נפוליאון״. הוא עוסק ברכוש, בחוזים, בנישואים, במשפחה ובירושה.
• סן־דומינג המושבה העשירה ביותר של צרפת, בחלקו המערבי של האי היספניולה בים הקריבי; היום האיטי. לפני 1791 גידלו בה כחצי מיליון אפריקאים משועבדים סוכר וקפה.
• הארמייה הגדולה ״הצבא הגדול״: שמו של הצבא הראשי של נפוליאון מ־1805. הצבא שפלש לרוסיה ב־1812 גייס חיילים מכל רחבי אירופה שבשליטתו.
• תעמולה תמונות או מילים שנועדו לגייס אנשים לצד אחד, בכך שהן מראות רק את מה שמשרת אותו.
• מאת הימים שובו של נפוליאון לשלטון ב־1815, מבריחתו מאלבה ועד התבוסה בווטרלו וויתורו השני על הכס. זה נמשך קצת יותר ממאה ימים.
• נוטרדאם הכנסייה הגדולה בפריז, שבה התקיים טקס ההכתרה של נפוליאון.
• פיוס השביעי האפיפיור, ראש הכנסייה הקתולית. הגיע מרומא לטקס ההכתרה.
• ז׳וזפין אשתו של נפוליאון. הוא הכתיר אותה לצידו בטקס.
• קורסיקה אי בים התיכון שבו נולד נפוליאון. בשעתו עבר לשלטון צרפת.
• פאולי פסקואלה פאולי, מנהיג מאבק העצמאות של קורסיקה. נפוליאון העריץ אותו בנעוריו.
• טולון עיר נמל בדרום צרפת. ב־1793 מרדה נגד הרפובליקה ופתחה את שעריה לצי הבריטי.
• פול ברא אחד מחמשת הדירקטורים בצרפת. הוא שלח לנפוליאון להביא את התותחים.
• ז׳ואשים מירא קצין פרשים. הוא הביא את התותחים לפריז לפני שהמורדים הגיעו אליהם.
• ונדמייר שם חודש בלוח המהפכני הצרפתי. המלוכנים לעגו לנפוליאון בכינוי ״גנרל ונדמייר״.
• סייס עמנואל סייס, דירקטור ומהפכן מ־1789 שרצה לשנות את החוקה.
• נלסון האדמירל הבריטי שהשמיד את צי נפוליאון ליד הנילוס.
• עבד אל־רחמן אל־ג׳ברתי היסטוריון קהירי שתיעד את הכיבוש הצרפתי במצרים ואת המרד בקהיר.
• אבן רוזטה לוח אבן שחיילים צרפתים מצאו במצרים. עזר לפענח את כתב החרטומים.
• טליראן שר החוץ של צרפת, שהפתיע את השליח האמריקני בשאלה על מכירת לואיזיאנה.
• טוסן לוברטור מנהיג סן־דומינג שנולד בעבדות. נלכד בתחבולה ומת בכלא בהרי היורה.
• ז׳אן־ז׳אק דסלין מפקד בסן־דומינג, לשעבר סגנו של טוסן. הוביל את המלחמה האחרונה נגד הצרפתים.
• לואי דלגרס קצין שהנהיג את ההתנגדות לצרפתים בגוואדלופ. נפל במטובה עם אנשיו.
• לקלרק גיסו של נפוליאון, שנשלח בראש צבא לסן־דומינג.
• לואיזיאנה שטח עצום במרכז צפון אמריקה, שצרפת מכרה לארצות הברית ב־1803.
• ניו אורלינס עיר על נהר המיסיסיפי בלואיזיאנה, שהשליחים האמריקנים רצו לקנות.
• תומאס ג׳פרסון נשיא ארצות הברית, ששליחיו ניהלו משא ומתן לרכישת לואיזיאנה.
• האיטי המדינה שהכריזה על עצמאותה ב־1804. נולדה ממרד של משועבדים.
• בורודינו קרב ברוסיה, לפני מוסקבה, שבו נהרגו ונפצעו עשרות אלפים ביום אחד.
• מוסקבה בירת רוסיה. נפוליאון כבש אותה ב־1812, ורובה נשרף.
• רוסטופצ׳ין מושל מוסקבה. רוב ההיסטוריונים סבורים שהורה על ההצתות, אף שהכחיש זאת.

מקורות

• Treaty between the United States of America and the French Republic (the Louisiana Purchase), 30 April 1803
• Code civil des Français (Paris, 1804)
• Charles Joseph Minard, Carte figurative des pertes successives en hommes de l'Armée française dans la campagne de Russie 1812–1813 (Paris, 1869)
• François Barbé-Marbois, Histoire de la Louisiane et de la cession de cette colonie par la France aux États-Unis de l'Amérique septentrionale (Paris, 1829)
• Emmanuel de Las Cases, Le Mémorial de Sainte-Hélène (Paris, 1823)
• Thomas Carlyle, The French Revolution: A History (London, 1837)
• Claude Langlois, « Le plébiscite de l'an VIII ou le coup d'État du 18 pluviôse an VIII », Annales historiques de la Révolution française (1972)
• Pieter Geyl, Napoleon: For and Against, trans. Olive Renier (Jonathan Cape, 1949)
• Andrew Roberts, Napoleon the Great (Allen Lane, 2014)
• Charles Esdaile, Napoleon's Wars: An International History, 1803–1815 (Allen Lane, 2007)
• Philip Dwyer, Napoleon: The Path to Power, 1769–1799 (Bloomsbury, 2007)
• Adam Zamoyski, 1812: Napoleon's Fatal March on Moscow (HarperCollins, 2004)
• Dominic Lieven, Russia Against Napoleon: The Battle for Europe, 1807 to 1814 (Allen Lane, 2009)
• Laurent Dubois, Avengers of the New World: The Story of the Haitian Revolution (Harvard University Press, 2004)
• Philippe R. Girard, The Slaves Who Defeated Napoleon: Toussaint Louverture and the Haitian War of Independence, 1801–1804 (University of Alabama Press, 2011)

קרדיט תמונות

• שארל ז׳וזף מינאר, ״מפה ציורית של האבדות ההולכות ומצטברות באנשים של הצבא הצרפתי במערכה ברוסיה 1812–1813״, 1869 · Public domain · דף המקור
• ז׳אק־לואי דויד, ״נפוליאון חוצה את האלפים״, 1801. טירת מלמזון, רואי־מלמזון · Public domain · דף המקור
• פול דלרוש, ״בונפרטה חוצה את האלפים״, 1850. גלריית ווקר, ליברפול · Public domain · דף המקור
• ז׳אק־לואי דויד, ״הכתרת נפוליאון״, 1805–1807. מוזיאון הלובר, פריז · Public domain · דף המקור
• ג׳יימס גילריי, ״השתוללות של מטורף, או בוני הקטן בהתקף עז״, 1803. ספריית הקונגרס, וושינגטון · Public domain · דף המקור