המרד בסלווקים וטיהור המקדש

מזבח על המזבח

עשן מעל המקדש

ירושלים, כ״ה בכסלו, דצמבר 167 לפנה״ס. בחצר המקדש, על גבי המזבח הגדול של אלוהי ישראל, עומד מזבח חדש. היום, בפקודת המלך, מעלים עליו את הקורבן הראשון, לאל זר.

בכל רחבי יהודה, מי ששומר שבת, מל את בנו או מחזיק ספר תורה עלול לשלם על כך בחייו. בדיוק שלוש שנים אחר כך, באותו תאריך, מורדים בהנהגת בנו של כוהן כפרי יקריבו שוב קורבן, על מזבח חדש במקדש מטוהר. יהודים מציינים את התאריך הזה עד ימינו: זה היום הראשון של חנוכה.

איך הגיע מלך שכיבד את האלים של עמים רבים לאסור דת אחת? ואיך הביסה משפחה מכפר בהרים את צבאותיו?

העדים שלנו

היסטוריה שנכתבה בשביל המנצחים

כמעט כל מה שאנחנו יודעים בא משני ספרים שלא נכנסו לתנ״ך. ספר מקבים א׳ נכתב בעברית כשישים שנה אחרי המרד, כנראה בחצרו של יוחנן הורקנוס, אחיינו של יהודה המכבי ושליט הארץ. המקור העברי אבד, והספר שרד בתרגום יווני. זו ההיסטוריה של בית החשמונאים, וזה ניכר בכל עמוד.

ספר מקבים ב׳ הוא קיצור ביוונית של חיבור אבוד בחמישה כרכים מאת יאסון איש קירנה. מעניינים אותו המקדש, הצדק האלוהי והקדושים המעונים, ואת אביו של יהודה הוא אינו מזכיר כלל. יוסף בן מתתיהו, שכתב ברומא כ־250 שנה אחר כך, מספר בעיקר מחדש את מקבים א׳. החזונות שבספר דניאל הם כמעט הטקסט היחיד שנכתב בזמן הגזירות עצמן.

יורשי אלכסנדר

רקע

ממלכה של מוקדונים

כשאלכסנדר מוקדון מת ב־323 לפנה״ס, חילקו מצביאיו את האימפריה שלו ביניהם (השיעור על אלכסנדר מספר איך כבש אותה). אחד מהם, סלווקוס, בנה ממלכה שהשתרעה מסוריה ועד איראן, ובירתה אנטיוכיה. מלכיה, הסלווקים, היו מוקדונים ששלטו בעמים רבים, ובדרך כלל לא נגעו באלים שלהם.

יהודה הייתה מדינת מקדש קטנה סביב ירושלים, ובראשה הכוהן הגדול. ב־200 לפנה״ס כבש אותה אנטיוכוס השלישי ממצרים, והבטיח, בצו שמביא יוסף בן מתתיהו, שהיהודים יחיו לפי חוקי אבותיהם. אבל ב־190 לפנה״ס ריסקה אותו רומא, והשלום עלה לו הון עתק בכסף. בנו הצעיר, שגם הוא נקרא אנטיוכוס, נשלח לרומא כבן ערובה.

אנטיוכוס הרביעי אפיפנס

מלך ראוותן שבצעירותו היה בן ערובה ברומא, כינה את עצמו אל על מטבעותיו, והפך לנבל של סיפור חנוכה.

• נולד: בערך 215 לפנה״ס, לא ידוע; בנו של אנטיוכוס השלישי
• נפטר: 164 לפנה״ס, טבאי שבפרס; מקומה המדויק, אי־שם באיראן של היום, אינו ידוע, ממחלה, אחרי ניסיון כושל לבזוז מקדש; ספרי היהודים רואים בכך עונש משמיים
• ניצחונות: הפלישה למצרים, 170–169 לפנה״ס
• כישלונות: אלאוסיס: רומא מגרשת אותו ממצרים, 168 לפנה״ס; תבוסות מצביאיו ביהודה, 166–164 לפנה״ס; הניסיון לבזוז מקדש בעילם, 164 לפנה״ס

״כל האנשים ההגונים לא ידעו מה לחשוב עליו: יש שראו בו אדם פשוט ותמים, ויש שראו בו מטורף.״

מקור: ״האל הנגלה״: מלך על מטבעותיו

ΒΑΣΙΛΕΩΣ ΑΝΤΙΟΧΟΥ ΘΕΟΥ ΕΠΙΦΑΝΟΥΣ ΝΙΚΗΦΟΡΟΥ: ״של המלך אנטיוכוס, האל הנגלה, נושא הניצחון״

טטרדרכמה היא מטבע כסף של כ־17 גרם. המטבעות היו התמונה המלכותית הנפוצה ביותר באותם ימים. על המטבעות הראשונים שלו כתוב רק ״המלך אנטיוכוס״; התארים נוספו עם השנים.

• מי טבע את המטבע, ולעיני מי הוא נועד? המטבעה של המלך עצמו. הוא נועד לכל מי שהחזיק כסף: חיילים, סוחרים ומשלמי מסים בכל הממלכה. תעמולה בכיס.
• יהודי בירושלים ב־167, היסטוריון יווני וחייל בצבא המלך קוראים ״האל הנגלה״. איך כל אחד מהם מגיב? ליהודי זה גידוף; ספר דניאל אומר על המלך ״ויתגדל על כל אל״. פוליביוס לעג לו וקרא לו אפימנס, ״המטורף״. לחייל זו לשון מלכותית רגילה: מלכים הלניסטיים זכו לא פעם לפולחן כמו אלים. אותן מילים, שלושה קהלים.

175 לפנה״ס

גימנסיון למרגלות המצודה

ב־175 לפנה״ס עלה אנטיוכוס הרביעי לכס המלוכה. כוהן ירושלמי בשם יאסון, אחיו של הכוהן הגדול חוניו, בא אליו עם הצעה: 440 כיכרות כסף תמורת הכהונה הגדולה, ועוד 150 תמורת הזכות לבנות גימנסיון ולרשום את אנשי ירושלים כ״אנטיוכים״, אזרחים של עיר בנוסח יווני.

המלך הסכים. הגימנסיון נבנה ממש למרגלות המצודה שליד המקדש. ספר מקבים ב׳ מתלונן שכוהנים עזבו את המזבח כדי לראות את משחקי הדיסקוס. איש לא הוכרח: רבים בירושלים קיבלו את ההלניזם בשמחה. בעיני המחבר, השערורייה הייתה שמנהיגי העיר, המתייוונים, בחרו בו.

172–168 לפנה״ס

הכהונה למרבה במחיר

שלוש שנים אחר כך הציע אדם בשם מנלאוס, שלא היה ממשפחת הכוהנים הגדולים, 300 כיכרות יותר מיאסון, וקיבל את המשרה. כדי לשלם מכר כלי מקדש.

ב־169 לפנה״ס, בדרכו חזרה ממלחמה מוצלחת במצרים, נכנס אנטיוכוס למקדש בליווי מנלאוס ורוקן אותו: מזבח הזהב, המנורה, האוצרות הגנוזים. שנה אחר כך, בעקבות שמועת שווא על מות המלך, תקף יאסון את ירושלים עם אלף איש והרג יהודים. מלחמת האחים התחילה לפני הגזירות.

מצרים, 168 לפנה״ס

עיגול בחול

ב־168 לפנה״ס פלש אנטיוכוס שוב למצרים והתקרב לאלכסנדריה. באלאוסיס, פרבר של העיר, מסר לו שליח רומי, גאיוס פופיליוס לינאס, החלטה של הסנאט: לצאת ממצרים. המלך ביקש זמן להתייעץ עם רעיו. פוליביוס מספר מה קרה אז:

״הוא החזיק מקל שנחתך מגפן, ובו שרטט עיגול סביב אנטיוכוס, ואמר לו שעליו להישאר בתוך העיגול עד שייתן את תשובתו למכתב.״ (פוליביוס 29.27)

אנטיוכוס נכנע. רומא בדיוק השמידה את ממלכת מוקדון בפידנה, והוא ידע זאת. הוא הוביל את צבאו הביתה, ״פגוע עמוקות״, כותב פוליביוס. ביהודה, ספר דניאל קושר את ההשפלה הזאת למה שעשה המלך אחר כך.

הגזירות

168–167 לפנה״ס

מבצר בעיר דוד

אנטיוכוס ראה בהתקפה של יאסון מרד. חייליו הסתערו על ירושלים; ספר מקבים ב׳ מדבר על 80,000 הרוגים ושבויים בשלושה ימים, מספר בלתי אפשרי לעיר בגודל כזה. ב־167 לפנה״ס נכנס לעיר בשלום מפקד בשם אפולוניוס, ואז תקף בשבת, כשהיהודים לא נלחמו.

ליד המקדש, בעיר דוד העתיקה, בנו אנשי המלך מבצר: החקרא. ישבו בו חיל מצב של המלך ויהודים נאמנים למלך ולמנלאוס. במשך 26 השנים הבאות הוא יהיה אגרוף סלווקי בלב ירושלים.

167 לפנה״ס

מלחמה בדת

ואז באו הגזירות. הקורבנות לאלוהי ישראל הופסקו. נאסר לשמור שבת ומועדים, ונאסר למול. ספרי תורה נקרעו ונשרפו, ועל החזקת ספר נגזר מוות. פקידי המלך עברו מעיר לעיר, הקימו מזבחות וכפו על האנשים להקריב חזירים.

המקדש הוקדש לזאוס האולימפי. בט״ו בכסלו 167 לפנה״ס הוצב על המזבח מה שספר דניאל מכנה ״השיקוץ משומם״, כנראה מזבח אלילי שהונח על גבי מזבח האלוהים. עשרה ימים אחר כך הועלה עליו הקורבן הראשון.

ספר מקבים א׳ טוען שהמלך ציווה על כל ממלכתו להיות ״לעם אחד״. שום מקור אחר אינו מכיר צו כזה: הבבלים והפיניקים המשיכו לעבוד את האלים שלהם. הגזירות כוונו נגד היהודים.

מקור: חזון שנכתב בשנים האפלות

״וזרועים ממנו יעמודו, וחיללו המקדש המעוז, והסירו התמיד, ונתנו השיקוץ משומם.״

״ובהיכשלם ייעזרו עזר מעט, ונלוו עליהם רבים בחלקלקות.״

ספר דניאל מתרחש בבבל במאה ה־6 לפנה״ס, וחזונותיו בנויים כנבואות. פרקים ז–יב מתארים את ימי אנטיוכוס הרביעי בצופן: חיה, קרן קטנה, ״מלך עז פנים״. הם הקול היהודי המלא ביותר ששרד מתוך ימי הגזירות עצמם.

• הספר מתרחש ארבע מאות שנה קודם. איך אפשר לדעת שהפרקים האלה נכתבו בשנות ה־160 לפנה״ס? הם מתארים בפירוט את מלחמות אנטיוכוס ואת חילול המקדש, ואז טועים בסופו של המלך: מלחמה אחרונה במצרים ומוות בארץ הקודש. בפועל מת בפרס בסוף 164, ולכן המחבר כתב לפני שהגיעה הידיעה.
• ״עזר מעט״: מי זה יכול להיות? חוקרים רבים חושבים שהכוונה ללוחמים המכבים: עזרה רצויה, אבל קטנה. תקוותו של המחבר באלוהים ובמשכילים שמוכנים למות, לא בחרב.

167 לפנה״ס

מוטב למות

ספר מקבים א׳ מספר שנשים שמלו את בניהן הוצאו להורג עם תינוקותיהן. ספר מקבים ב׳ מרחיב. אלעזר, סופר בן תשעים, סירב לאכול בשר חזיר, ואפילו להעמיד פנים שהוא אוכל, כדי שהצעירים לא יחשבו שעבר לדת זרה.

אחר כך בא סיפורה של אם שרואה את שבעת בניה מעונים למוות בזה אחר זה, וכל אחד מהם מסרב להפר את התורה (המסורת המאוחרת קראה לה חנה). השני מת באמרו שמלך העולם יקים אותם ״לחיי עולם״: מן העדויות הברורות הראשונות בספרות היהודית לאמונה בתחיית המתים.

אלה סיפורי קדושים מעונים, שסופרו כדי לחזק את האמונה, עם נאומים מלוטשים. שאנשים מתו על התורה, אין ספק; שאמרו את המילים האלה, יש ספק רב.

נקודת החלטה

אתם מתתיהו, כוהן בכפר מודיעין.

167 או 166 לפנה״ס, בכיכר של מודיעין

אתם כוהן זקן ממשפחה ירושלמית שהשתקעה במודיעין, כפר בגבעות הנמוכות מצפון־מערב לירושלים, ויש לכם חמישה בנים בוגרים. רבים מהיהודים צייתו לגזירות; אחרים ברחו למדבר.

קציני המלך הגיעו לכפר עם מזבח. הם פונים אליכם, האיש החשוב בכפר: תקריבו ראשונים, והאחרים ילכו אחריכם. בתמורה, הם מבטיחים, אתם ובניכם תיחשבו ל״אוהבי המלך״ ותקבלו כסף וזהב. השכנים מסתכלים.

מה אתם עושים?

• להקריב, לפחות למראית עין, כדי להגן על המשפחה ועל הכפר המשפחה והכפר כנראה ישרדו, ותשמרו על מעמדכם מול השלטון. אבל בעיני שומרי התורה אבד לכם כל כבוד, והגזירות נשארות בתוקף.
• לסרב בגלוי ולקבל את המוות, כמו אלעזר עדות שעשויה לעורר אחרים. אבל אתם וכנראה גם בניכם מתים, והכפר מקריב בכל זאת.
• לסרב בשקט ולברוח עם המשפחה להרים אתם שומרים על מצפון נקי, ולזמן מה גם על חייכם. אבל חיילי המלך רודפים אחרי הנמלטים, וחבורת פליטים אינה משנה דבר.
• להתנגד בכוח: להכות את קצין המלך ולקרוא לכפר לנשק מרד גלוי. אין דרך חזרה: המשפחה הופכת לפורעי חוק, וכל יהודי צריך לבחור צד.

מה קרה בפועל

להתנגד בכוח: להכות את קצין המלך ולקרוא לכפר לנשק

לפי ספר מקבים א׳, מתתיהו סירב: ״אני ובניי ואחיי נלך בברית אבותינו.״ כשיהודי אחד ניגש להקריב, הרג אותו מתתיהו על המזבח, הרג את קצין המלך והרס את המזבח. אחר כך קרא: ״כל המקנא לתורה ומחזיק בברית, ילך אחריי״, וברח עם בניו להרים.

ספר מקבים א׳ משווה אותו לפנחס, הכוהן שקנאותו לאלוהים זיכתה אותו ב״ברית כהונת עולם״. ההשוואה התאימה למשפחה שלקחה אחר כך את הכהונה הגדולה בלי להשתייך לשושלת הכוהנים הגדולים. ספר מקבים ב׳ אינו מזכיר כלל את מתתיהו, ואין בו שום סצנה במודיעין, והיסטוריונים רבים רואים בסצנה את אגדת היסוד של השושלת, שנבנתה סביב מרד אמיתי של כוהנים כפריים. וראו מי נהרג ראשון: יהודי.

רבים ביד מעטים

נקודת החלטה

אתם מתתיהו, ובהרים סביבכם חבורה קטנה של מורדים.

167 או 166 לפנה״ס, זמן קצר אחרי מודיעין

בשורה איומה: כאלף גברים, נשים וילדים שהסתתרו במערות במדבר הותקפו בידי חיילי המלך בשבת. הם לא נלחמו, ואפילו לא חסמו את פתחי המערות. ״נמות כולנו בתומנו,״ אמרו, וכולם מתו.

אנשיכם עלו להרים כדי לשמור את התורה, ובכלל זה את השבת. אבל עכשיו האויב יודע: ביום השביעי יהודים אינם מגינים על עצמם.

מה אתם מחליטים?

• לשמור שבת ככתבה, גם תחת התקפה, ולבטוח באלוהים אתם נאמנים לדרכם של המתים. אבל האויב יכול לתקוף בכל שבת, וחבורה קטנה כמו שלכם תושמד כנראה בתוך חודשים.
• להשיב מלחמה אם תוקפים אתכם בשבת, אבל לא לפתוח בקרב החבורה שורדת. אבל בשבת האויב עדיין יכול לצעוד, לחפור ולהתכונן בלי שאיש יפריע לו.
• להילחם בשבת בכל פעם שהמלחמה דורשת חופש פעולה מלא. אבל אתם מפרים את התורה שבשבילה רבים מאנשיכם נלחמים, ועלולים לאבד את האדוקים.
• להתחמק מהשאלה: לנוע כל הזמן, כדי שאיש לא יתפוס אתכם בשבת אפשרי לכמה עשרות אנשים, לזמן מה. בלתי אפשרי לצבא שצריך להחזיק בשטח.

מה קרה בפועל

להשיב מלחמה אם תוקפים אתכם בשבת, אבל לא לפתוח בקרב

מתתיהו וחבריו החליטו: ״כל איש אשר יבוא עלינו למלחמה ביום השבת, נילחם נגדו, ולא נמות כולנו כמו אחינו שנרצחו במחבואים״ (מקבים א׳ ב, 41). זמן קצר אחר כך הצטרפה אליהם ״עדת חסידים״, יהודים אדוקים.

בלי ההחלטה הזאת המרד היה כנראה גווע בשנתו הראשונה. אבל שימו לב לגבול שלה: הגנה עצמית בלבד. ב־63 לפנה״ס בנה המצביא הרומי פומפיוס את סוללות המצור שלו על ירושלים דווקא בשבתות, כי ידע שהמגינים לא יפריעו לו. ושימו לב גם למחבר: הוא מספר על הטבח ממש לפני ההחלטה, כדי שהכלל החדש ייראה הכרחי.

166 לפנה״ס

הפטיש

מתתיהו מת ב־166 לפנה״ס. הפיקוד עבר לבנו השלישי, יהודה, שכונה המכבי, כנראה מן המילה העברית ״מקבת״ או הארמית ״מקבא״, פטיש. יהודה נלחם כמו שנלחמים החלשים: בלילה, בהרים, נגד כפרים נאמנים למלך ויחידות מבודדות.

הניצחון הראשון שלו היה על אפולוניוס, מושל שיצא נגדו משומרון. יהודה הרג אותו ולקח את חרבו, ״ובה נלחם כל ימיו״, כמו שדוד לקח את חרבו של גלית.

יהודה המכבי

בנו של כוהן מכפר בהרים, שהביס בשנתיים כוח מלכותי אחר כוח מלכותי, והוריש ליהודים חג שהם חוגגים עד היום.

• נולד: לא ידוע, המשפחה באה מירושלים וישבה במודיעין
• נפטר: 160 לפנה״ס, אלעשה, נפל בקרב, כפי שמספר השיעור הבא
• ניצחונות: אפולוניוס, 166 לפנה״ס; מעלה בית חורון, 166 לפנה״ס; אמאוס, 165 לפנה״ס; בית צור, 164 לפנה״ס
• כישלונות: בית זכריה, 162 לפנה״ס; אלעשה, 160 לפנה״ס, שבו נפל

״כי טוב לנו למות במלחמה מלראות ברעת עמנו ומקדשנו.״

בית חורון: מי מול מי

166 לפנה״ס (אולי 165)

מעלה בית חורון, הדרך מעמק איילון אל הרי יהודה

המורדים של יהודה

• מפקדים: יהודה המכבי
• כוחות: ״קהל מעט״ (מקבים א׳); לא ידוע: מאות עד אלפים בודדים (אומדן מודרני)
• אבדות: לא נמסר (מקבים א׳)

צבא הסלווקים

• מפקדים: סירון, ״שר צבא ארם״
• כוחות: ״חיל כבד״, בלי מספר (מקבים א׳); כל מה שהצליח לגייס (יוסף בן מתתיהו); קטן ממה שהספר רומז (בר־כוכבא (1989))
• אבדות: כ־800 הרוגים (מקבים א׳ ויוסף בן מתתיהו)

התוצאה: ניצחון של יהודה: הטור של סירון נשבר ונמלט במורד המעלה אל המישור. לפי יוסף בן מתתיהו, סירון עצמו נהרג.

ספר מקבים א׳ אינו נותן את גודל הכוחות של שני הצדדים, רק מעטים מול המון; המספר היחיד שלו הוא 800 ההרוגים. בר־כוכבא סבור שהמחבר הגדיל גם את דרגתו של סירון וגם את צבאו.

הקרב במעלה בית חורון

166 לפנה״ס, ביום צום

סירון, ״שר צבא ארם״, עולה עם הטור שלו מעמק איילון אל בית חורון התחתון, ומקווה ״לעשות לו שם״ אם ימחץ את המורדים. מעל המעלה התלולה והצרה מחכים אנשי יהודה בהרים, חלשים אחרי יום של צום.

שחזור סכמטי לפי ספר מקבים א׳ ג, 13–24, ולפי בצלאל בר־כוכבא (1989). הדרך, שני הכפרים של בית חורון ושולי עמק איילון משורטטים בקנה מידה משוער. היכן בדיוק תקף יהודה, ומה היה גודל שני הכוחות, איננו יודעים; המיקומים משוערים.

שלבי הקרב

• אל המעלה סירון, ״שר צבא ארם״, קיווה ״לעשות לו שם״ אם ימחץ את המורדים. הטור שלו עלה מעמק איילון לעבר בית חורון התחתון. לפניו נמשך מעלה תלול וצר.
• מעטים מול רבים במעלה נמתח הטור לאורך הדרך ולא יכול היה להתפרס לשורת קרב. אנשי יהודה, חלשים אחרי יום של צום, ראו את ההמון ונבהלו. יהודה ענה להם: ״נקל הוא להסגיר רבים ביד מעטים.״
• ההסתערות ״וכאשר כילה לדבר, התנפל עליהם פתאום.״ יהודה היכה בראש הטור מלמעלה. במעבר הצר, מי שצעדו מאחור לא יכלו לעזור לאלה שבחזית.
• אל המישור הטור נמלט בחזרה במורד המעלה, והמורדים רדפו אחריו עד המישור. ספר מקבים א׳ מונה כ־800 הרוגים; השאר ברחו ״אל ארץ פלשתים״.

האסטרטגיה

• המורדים של יהודה: יהודה מסתער בפתע מלמעלה, על ראש הטור שנמתח במעלה הצר. במעבר כזה אלה שמאחור לא יכולים לעזור לחזית, ולכן הוא מסתמך על ההפתעה ועל השטח. ״נקל הוא להסגיר רבים ביד מעטים״, הוא אומר לאנשיו.
• צבא הסלווקים: סירון רוצה לעלות אל בית חורון התחתון ולמחוץ את המורדים, כדי לעשות לו שם. הוא שולח את הטור במעלה הצר, ושם הטור מתארך ואינו יכול להתפרס לשורת קרב.

מה הכריע: המעבר הצר הכריע: הטור של סירון לא יכל להתפרס לקרב, ולכן ההתקפה על ראשו שברה את כולו. ההפתעה והשטח גברו על המספר.

165 לפנה״ס

סוחרי עבדים במחנה

ב־165 לפנה״ס יצא אנטיוכוס מזרחה עם חצי מצבאו, והשאיר את ליסיאס, ממלא מקומו, לטפל ביהודה. ליסיאס שלח את תלמי בן דורימנס עם המצביאים ניקנור וגורגיאס, וצבאם חנה ליד אמאוס. למחנה באו סוחרים ובידם כסף וזהב, כדי לקנות לעבדים את השבויים שציפו להם.

יהודה אסף את אנשיו במצפה, צפונית־מערבית לירושלים. הם צמו, התפללו ופתחו ספר תורה. אחר כך, כמו שהתורה מצווה, שלח הביתה כל מי שבנה בית, אירש אישה או נטע כרם, וכל מי שפחד.

נקודת החלטה

אתם יהודה המכבי.

סתיו 165 לפנה״ס, ערב, במחנה המורדים בהרים

הצופים מביאים ידיעה: עם רדת החשכה יצא גורגיאס ממחנה המלך באמאוס עם חיל רגלים ופרשים מובחרים, ומורי דרך מן החקרא מובילים אותו בשבילי ההרים. הוא מתכוון להתנפל על המחנה שלכם בחושך.

עיקר צבא המלך, עם הפרשים, נשאר במחנה שבמישור. אנשיכם הם כמה אלפים לכל היותר, ולרבים מהם אין שריון או חרב ראויה.

מה אתם עושים?

• להתבצר במחנה ולחכות לגורגיאס בשטח שאתם מכירים קרב לילה מול חיילים מקצועיים, ובבוקר עלול עיקר הצבא לבוא לעזרתם. סיכון כבד.
• להתפזר בהרים ולהימנע מקרב הצבא ניצל, אבל חיילי המלך שולטים בארץ, סוחרי העבדים מקבלים את השבויים שלהם, והאמון במורדים קורס.
• לצאת מיד ולהכות במחנה הראשי עם שחר אם התזמון מצליח, המחנה נתפס לא מוכן. אם לא, אנשיכם יילכדו במישור הפתוח בין שני כוחות.
• לארוב לטור של גורגיאס בהרים, שם לפרשים אין יתרון תלוי בידיעה מדויקת על הדרך שבה הוא הולך, בלילה. החטאה משאירה שני צבאות משוטטים בחושך.

מה קרה בפועל

לצאת מיד ולהכות במחנה הראשי עם שחר

לפי יוסף בן מתתיהו, יהודה השאיר את מדורות המחנה בוערות ויצא למסע לילה. עם שחר הופיע במישור מול אמאוס ״עם שלושת אלפים איש, ומגן וחרב אין להם כרצונם״ (מקבים א׳ ד, 6).

יהודה הפך את התוכנית של האויב נגדו: בזמן שהחיילים הטובים ביותר שוטטו בהרים, המחנה היה בשיא חולשתו. בצלאל בר־כוכבא סבור שיהודה קיבל אזהרה בזמן, אולי באותות אש או בשליחים רכובים, ושאנשיו הכירו כל שביל.

אמאוס: מי מול מי

סתיו 165 לפנה״ס

מחנה המלך במישור ליד אמאוס, למרגלות הרי יהודה

המורדים של יהודה

• מפקדים: יהודה המכבי, אחיו שמעון, יונתן ו״יוסף״, כנראה טעות במקום יוחנן (מקבים ב׳ ח, 22)
• כוחות: 3,000 עם שחר, בנשק דל (מקבים א׳); כ־6,000, בארבעה גדודים של 1,500 (מקבים ב׳); 3,000 (יוסף בן מתתיהו); כ־6,000 בסך הכול (בר־כוכבא (1989))
• אבדות: לא נמסר (מקבים א׳ וב׳)

צבא הסלווקים

• מפקדים: ניקנור בן פטרוקלוס, גורגיאס, מעליהם תלמי בן דורימנס, מושל חלת סוריה
• כוחות: 40,000 רגלים ו־7,000 פרשים (מקבים א׳); לא פחות מ־20,000 (מקבים ב׳); 40,000 רגלים ו־7,000 פרשים (יוסף בן מתתיהו); כ־10,000 חיילים סדירים; עם מיליציות מקומיות אולי 20,000 (בר־כוכבא (1989)); 5,000 רגלים ו־1,000 פרשים (מקבים א׳: כוח הלילה של גורגיאס)
• אבדות: כ־3,000 (מקבים א׳); יותר מ־9,000 (מקבים ב׳)

יוסף בן מתתיהו מעתיק את ספר מקבים א׳. המספר שבמקבים א׳, 47,000, הוא בערך כל צבא המלך שהשתתף במצעד בדפנה ב־166 לפנה״ס, וחצי מהצבא הזה כבר יצא מזרחה עם המלך.

התוצאה: ניצחון של יהודה: מחנה המלך נכבש ונשרף, וכוח הלילה של גורגיאס נסוג בלי קרב.

קרב אמאוס

סתיו 165 לפנה״ס, לילה אחד ובוקר אחד

צבא המלך חונה במישור ליד אמאוס, תחת פיקוד ניקנור וגורגיאס. יהודה המכבי התכנס במצפה, כ־18 ק״מ ממזרח, גבוה בהרים. לפי המקורות צבא המלך גדול משלו, אם כי המספרים שנויים במחלוקת.

השחזור הולך בעקבות בצלאל בר־כוכבא (1989): בסיס המורדים במצפה (נבי סמואל), גורגיאס עולה בדרך בית חורון, ויהודה יורד בדרך דרומית אל עמק קטן מדרום לאמאוס. ספר מקבים א׳ ג, 57 מספר שהמורדים חנו ״מדרום לאמאוס״, וכמה חוקרים מציבים את מחנם שם, קרוב בהרבה. מקום המחנה הסלווקי, ממערב לאמאוס, משוער. ירושלים נמצאת כשבעה קילומטרים דרומית־מזרחית למצפה, מחוץ למפה.

שלבי הקרב

• שני מחנות צבא המלך חנה במישור ליד אמאוס. הצבא של יהודה התאסף במצפה, כ־18 קילומטרים מזרחה, גבוה בהרים.
• מסע בחושך עם רדת הלילה יצא גורגיאס עם חיילים מובחרים, כנראה בדרך בית חורון. יהודה שמע ויצא מיד בדרך דרומית, והשאיר את המדורות בוערות.
• שחר גורגיאס הגיע למחנה המורדים ומצא אותו ריק. ״הם בורחים מפנינו,״ אמר, וחיפש אותם בהרים. באותה שעה ירדו אנשי יהודה אל המישור מדרום לאמאוס, מול מחנה המלך.
• המחנה בוער חיילי המלך, שלא היו מוכנים, נשברו וברחו מערבה, לגזר ולערי החוף. ספר מקבים א׳ מונה כ־3,000 הרוגים. יהודה עצר את אנשיו מלבזוז: ״אל תחמדו את השלל, כי עוד מלחמה לפנינו.״
• עשן אנשי גורגיאס שבו מן ההרים, ראו את העשן עולה מן המחנה ואת צבא יהודה ערוך לקרב במישור, וברחו ״כל אחד אל ארץ נכרים״.

האסטרטגיה

• המורדים של יהודה: יהודה יוצא מיד בדרך דרומית ומשאיר מדורות בוערות, כדי שהמחנה ייראה מאוכלס. בשחר הוא יורד אל המישור, מול המחנה הראשי של המלך, כשגורגיאס רחוק בהרים.
• צבא הסלווקים: גורגיאס יוצא בלילה עם חיילים מובחרים, כנראה בדרך בית חורון, כדי להתנפל על מחנה המורדים בחושך. רוב הצבא נשאר במחנה שבמישור.

מה הכריע: הצבא שנשאר במחנה נתפס לא ערוך לקרב, והכוח ששלח גורגיאס להרים חזר אל מחנה שעלה באש. הפיצול של הצבא בלילה, והמהלך הבלתי צפוי של יהודה, הכריעו את הקרב.

164 לפנה״ס

הדרך לירושלים נפתחת

ב־164 לפנה״ס בא ליסיאס בעצמו, מן הדרום, דרך אדום. ליד בית צור, המבצר ששמר על הדרך מחברון, יצא יהודה לקראתו. לפי ספר מקבים א׳, 65,000 עמדו שם מול 10,000, והמורדים ניצחו. ספר מקבים ב׳ מספר סיפור אחר, עם פרש שמימי ועם הסכם שהושג במשא ומתן. כך או כך, ליסיאס חזר לאנטיוכיה, והדרך לירושלים נפתחה.

כ״ה בכסלו

נקודת החלטה

אתם יהודה המכבי, ואיתכם הכוהנים שנשארו נאמנים לתורה.

ירושלים, כסלו 164 לפנה״ס

בהר הבית השערים שרופים, ובחצרות צומחים שיחים ״כמו ביער״. אנשיכם מרתקים בקרב את חיל המצב של החקרא הסמוכה, בזמן שהכוהנים מפנים את חפצי האלילים.

נשארה שאלה אחת. שלוש שנים הקריבו קורבנות לזאוס על מזבח האלוהים. התורה אומרת איך בונים מזבח, אבל לא מה עושים במזבח שעובדי אלילים השתמשו בו. אין נביא לשאול, והכוהן הגדול הוא איש המלך.

מה תעשו במזבח?

• לטהר את המזבח הישן ולהשתמש בו שוב מהיר, והרציפות של המקדש נשמרת. אבל כוהנים רבים כנראה יסרבו להקריב על אבנים ששימשו את זאוס.
• להרוס אותו ולהשליך את אבניו למקום טמא הפרדה חדה. אבל זה יחס של אשפה לאבנים שהיו פעם קדושות, ויש מי שיראה בכך חילול.
• להרוס אותו ולגנוז את אבניו בהר הבית, עד שיבוא נביא ויכריע אתם נמנעים מלהכריע בשאלה שלאיש אין סמכות להכריע בה, ובונים מזבח חדש.
• לחכות: לא לבנות דבר עד שיהיה כוהן גדול כשר או רשות מן המלך הפולחן, שבשבילו נלחמתם, מתעכב, והיוזמה עוברת למנלאוס ולמלך.

מה קרה בפועל

להרוס אותו ולגנוז את אבניו בהר הבית, עד שיבוא נביא ויכריע

הם הרסו את המזבח ״והניחו את האבנים בהר הבית במקום ראוי, עד שיבוא נביא ויורה מה לעשות בהן״ (מקבים א׳ ד, 46). הם בנו מזבח חדש מאבנים שלמות והדליקו מחדש את נרות המנורה. בכ״ה בכסלו 164 לפנה״ס, שלוש שנים בדיוק אחרי הקורבן האלילי הראשון, הקריבו עליו קורבן וחגגו שמונה ימים.

זו הייתה בחירה זהירה של אנשי הלכה, באמצע מלחמה: המורדים פעלו בלי מקורות הסמכות הישנים, ולכן השאירו את השאלה הקשה פתוחה. המשנה, שנחתמה בערך ב־200 לספירה, עוד זוכרת את הלשכה ״שבה גנזו בני חשמונאי את אבני המזבח ששיקצום מלכי יוון״ (מידות א, ו).

מקור: למה שמונה ימים?

״ויחוגו שמונה ימים בשמחה כמו בחג הסוכות, כי זכרו שזמן קצר לפני כן חגגו את חג הסוכות כשהם נודדים בהרים ובמערות כחיות השדה.״ (מקבים ב׳ י, 6)

״ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס, והדליקו ממנו שמונה ימים.״ (תלמוד בבלי, שבת כא ע״ב)

שני הסברים לשמונת ימי החג, שנכתבו בהפרש של כ־600 שנה. ספר מקבים א׳ אומר רק שחגגו ״את חנוכת המזבח שמונה ימים״.

• כל כותב מסביר את שמונת הימים אחרת. מה חשוב לכל אחד מהם? מקבים א׳: המזבח, והאחים החשמונאים שבנו אותו מחדש. מקבים ב׳: סוכות מאוחר, ליהודים בתפוצות שהכירו את החג הזה. התלמוד: נס של אלוהים, מפי חכמים שלא אהבו את מלכי בית חשמונאי המאוחרים.
• יוסף בן מתתיהו (93 לספירה) קורא לחג ״אורים״, ואת ההסבר לשם הוא פותח במילים ״אני משער״. מה זה מלמד? אפילו יוסף, כוהן ירושלמי, רק שיער מדוע נקרא החג ״אורים״. שמן הוא אינו מזכיר.

מיתוס

חנוכה נמשך שמונה ימים כי פך שמן אחד, שהספיק ליום אחד, דלק שמונה ימים.

האמת

זה ההסבר שנותן התלמוד, מאות שנים אחר כך, ובשביל יהודים רבים היום זה לב החג. אבל אף מקור מימי המרד אינו מזכיר אותו. החג התחיל כיום השנה לחנוכת המקדש מחדש: שמונה ימים של קורבנות ושירה, אולי בדמות חג הסוכות.

הראיות

היסטוריונים משערים שהחכמים, אחרי המרידות האסוניות ברומא, העדיפו חג של נס משמיים על פני חג של מרד מזוין.

אחרי הניצחון

סוף 164 לפנה״ס

מותו של ״האל הנגלה״

הרחק במזרח ניסה אנטיוכוס לבזוז מקדש בעילם, באיראן של היום, נהדף, ומת זמן קצר אחר כך בטבאי שבפרס. רשימת מלכים בבלית מראה שהבשורה הגיעה לבבל בחודש כסלו 164 לפנה״ס, אותו חודש שבו נחנך המקדש מחדש.

המקדש שוחרר. אבל החקרא עדיין עמדה לידו, והמלחמה הייתה רחוקה מסיום. ליהודה נותרו עוד ארבע שנים לחיות, והשיעור הבא עוקב אחריהן.

מיתוס

המכבים נלחמו ״ביוונים״: עם מאוחד קם נגד כובשים זרים.

האמת

זו הייתה גם מלחמת אחים. הגימנסיון היה רעיון של כוהן גדול יהודי; מנלאוס, יהודי, שירת את המלך לאורך כל הגזירות; האיש הראשון שמתתיהו הרג היה יהודי. והאויב לא היה יוונים מיוון, אלא צבא של שושלת מוקדונית בסוריה, שגויס מעמים רבים.

הראיות

גם המנצחים לא דחו כל דבר יווני. כעבור שני דורות נשאו בני משפחתו של יהודה שמות יווניים, העסיקו שכירי חרב וטבעו מטבעות בכתב עברי עם סמלים יווניים.

מה בא אחר כך

• סוף 164 לפנה״ס אנטיוכוס הרביעי מת. בנו הילד, אנטיוכוס החמישי, מולך, וליסיאס שולט בפועל.
• 162 לפנה״ס אחרי מסע נוסף, ליסיאס עושה שלום: הגזירות מבוטלות רשמית ומנלאוס מוצא להורג.
• 160 לפנה״ס יהודה נופל בקרב אלעשה.
• 152 לפנה״ס אחיו יונתן נעשה כוהן גדול, במינוי של טוען לכס המלוכה הסלווקי.
• 141 לפנה״ס שמעון, האחרון מן האחים, כובש את החקרא. יהודה עצמאית כמעט לגמרי.
• 104 לפנה״ס אריסטובולוס הראשון, נכדו של שמעון, לוקח לעצמו את התואר מלך.
• 63 לפנה״ס המצביא הרומי פומפיוס כובש את ירושלים. העצמאות נגמרת.
• משנות ה־1890 הציונות מאמצת את יהודה כדמות היהודי הלוחם: מועדוני הספורט ״מכבי״ והלפיד ממודיעין.

למה מלך הלניסטי אסר דת?

מלכים הלניסטיים כיבדו בדרך כלל את האלים של נתיניהם. למה דווקא אנטיוכוס הרביעי אסר את דת היהודים, ורק אותה?

• אליאס ביקרמן (1937) ומרטין הנגל (1969) המתייוונים היהודים ביקשו זאת. אנטיוכוס לא היה קנאי דתי; הרעיון בא מן המתייוונים הקיצוניים סביב מנלאוס, שרצו יהדות בלי החוקים שמבדילים את היהודים: פולחן ל״אלוהי השמיים״ בלי שבת, ברית מילה וכשרות. המלך תמך בכוהן הגדול שלו. לכן הגזירות פגעו ביהודה בלבד.
• אביגדור צ׳ריקובר (1959) המרד בא קודם. ב־168 לפנה״ס פרץ מרד עממי נגד מנלאוס, והמלך הגיב כמו על כל מרד: הרס את המוסדות של המורדים. ביהודה המוסד הזה היה התורה. הדת נרדפה כי היא הפכה למרכז ההתנגדות.
• אריך גרואן (1993) וסילבי הוניגמן (2014) פוליטיקה וכסף. אחרי ההשפלה באלאוסיס היה המלך צריך להראות כוח במחוז גבול. הוניגמן מרחיקה לכת: לדעתה היה זה מאבק על כספי המקדש ועל זכותו של המלך לגבות מסים ולמכור את הכהונה, וספרי המקבים, שנכתבו בשביל בית חשמונאי, סיפרו אותו מחדש כמלחמת דת.

כמעט כל המקורות באים מצד אחד, והנימוקים של המלך עצמו אבדו. שלוש העמדות מסכימות על שני דברים: זה לא היה מסע להפצת התרבות היוונית, והיו יהודים בשני הצדדים.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה צריך לקרוא את ספר מקבים א׳ בזהירות?

התשובה: הוא נכתב כשישים שנה אחרי המרד, כנראה בחצר של משפחתו של יהודה. נכון. זו ההיסטוריה של בית חשמונאי: טובה במקומות ובתאריכים, אבל מגדילה את האויב והופכת את המשפחה לגיבורה.

שאלה לבדיקה

מה החליטו מתתיהו וחבריו על השבת?

התשובה: להשיב מלחמה אם יתקפו אותם בשבת, אבל לא לפתוח בה בקרב. נכון: הגנה עצמית בלבד. לכן יכול היה פומפיוס ב־63 לפנה״ס לבנות את סוללות המצור שלו בשבתות.

שאלה לבדיקה

איך ניצח יהודה באמאוס?

התשובה: הוא היכה במחנה המלך עם שחר, כשגורגיאס חיפש אותו בהרים. נכון. גורגיאס מצא מחנה ריק, ויהודה מצא מחנה מוחלש.

שאלה לבדיקה

מה עשו המורדים במזבח שעובדי האלילים השתמשו בו?

התשובה: הרסו אותו וגנזו את אבניו בהר הבית, עד שיבוא נביא ויכריע. נכון (מקבים א׳ ד, 46). המשנה עוד זכרה את הלשכה שבה נגנזו האבנים.

שאלה לבדיקה

מתי נכתב לראשונה הסיפור על פך השמן?

התשובה: בתלמוד הבבלי, כ־650 שנה אחרי המאורעות. נכון. ספרי המקבים ויוסף בן מתתיהו אינם מכירים אותו.

שאלה לבדיקה

איזו עובדה מראה הכי טוב שהמרד היה גם מלחמת אחים?

התשובה: כוהנים גדולים יהודים, יאסון ואחריו מנלאוס, הובילו את המעבר לדרכי היוונים, ומנלאוס עמד לצד המלך מול המורדים. נכון. וגם האיש הראשון שמתתיהו הרג במודיעין היה יהודי.

מונחים

• הסלווקים השושלת המוקדונית שייסד סלווקוס הראשון, אחד ממצביאיו של אלכסנדר מוקדון. מבירתה, אנטיוכיה שבסוריה, שלטה בסוריה, במסופוטמיה ובאיראן, וביהודה מ־200 לפנה״ס.
• הלניזם דרך החיים היוונית, השפה, הערים, הגימנסיונים, השמות והאלים, כפי שהתפשטה בארצות שכבש אלכסנדר והתערבבה בתרבויות המקומיות.
• המתייוונים יהודים שרצו שירושלים תאמץ דרכי חיים יווניות. אנחנו מכירים אותם כמעט רק מפי אויביהם, שקוראים להם ״פושעים״ ו״חוטאים״.
• גימנסיון מגרש ספורט ובית ספר יווני לצעירים בני אזרחים, שבו התאמנו הספורטאים עירומים. בעיר יוונית הוא היה מרכז החיים הציבוריים והדרך אל האזרחות.
• כוהן גדול ראש המקדש בירושלים, ותחת המלכים גם מנהיג היהודים ביהודה. התפקיד עבר מאב לבן, עד שב־175 לפנה״ס התחילו לקנות אותו מהמלך.
• כיכר יחידת משקל וכסף: כ־26 קילוגרם כסף, או 6,000 דרכמות.
• חקרא המצודה הסלווקית בירושלים, שנבנתה ב־167 לפנה״ס סמוך למקדש. ישבו בה חיילי המלך ויהודים תומכיו, והיא החזיקה מעמד עד 141 לפנה״ס.
• שיקוץ משומם השם המבזה שנתן ספר דניאל למזבח או לפסל האלילי שהוצב על מזבח המקדש בדצמבר 167 לפנה״ס. כנראה משחק מילים לועג על ״בעל שמין״, ״אדון השמיים״.
• קדוש מעונה אדם שבוחר למות ולא לוותר על אמונתו. הסיפורים בספר מקבים ב׳ הם מסיפורי הקדושים המעונים היהודיים הראשונים.
• חסידים ״עדת חסידים״: קבוצה של יהודים אדוקים שהצטרפה למורדים של מתתיהו (מקבים א׳ ב, 42). אין להם קשר לתנועת החסידות, שקמה במאה ה־18.
• החשמונאים משפחתו של מתתיהו, על שם אב קדמון בשם חשמונאי. אחיו של יהודה וצאצאיהם שלטו ביהודה ככוהנים גדולים, ואחר כך כמלכים, עד הכיבוש הרומי ב־63 לפנה״ס; האחרון שבהם, מתתיהו אנטיגונוס, שב ומלך בשנים 40–37 לפנה״ס.
• חנוכה החג בן שמונת הימים שמתחיל בכ״ה בכסלו ומציין את חנוכת המקדש מחדש, בדצמבר 164 לפנה״ס. השם בא מ״חנוכת המזבח״ שבספר מקבים א׳.
• ספר מקבים א׳ ספר שנכתב בעברית כשישים שנה אחרי המרד, אבל העברית שלו אבדה, והוא שרד ביוונית. הוא כתוב בעיקר מנקודת המבט של בית החשמונאים.
• ספר מקבים ב׳ קיצור ביוונית של חיבור אבוד. הוא עוסק במקדש, בצדק האלוהי ובקדושים המעונים, ואינו מזכיר כלל את אביו של יהודה.
• ספר מקבים ד׳ ספר מהמאה ה־1 לספירה, שהופך את סיפור האם והבנים לדרשה פילוסופית על כך ששכל שולט ברגשות.
• ספר דניאל ספר שמתרחש בבבל במאה ה־6 לפנה״ס, וחזונותיו בנויים כנבואות. החלקים המאוחרים שלו מתארים בצופן את ימי אנטיוכוס הרביעי.
• התלמוד הבבלי אוסף גדול של דברי חכמים, שנכתב מאות שנים אחרי המרד. בו מופיע סיפור דומה לסיפור האם והבנים, אבל בימי הרומאים ובלי שם לאם.
• רשימת מלכים בבלית מסמך בבלי שמפרט את שמות המלכים ואת שנותיהם, ולכן נותן תאריכים. בו נרשם שהבשורה על מות אנטיוכוס הגיעה לבבל ב־164 לפנה״ס.
• ספרים חיצוניים השם שבו קוראים היהודים והפרוטסטנטים לספרי המקבים, שלא נכנסו לתנ״ך. הכנסיות הקתולית והאורתודוקסית רואות בהם חלק מכתבי הקודש.
• יוסף בן מתתיהו היסטוריון יהודי שכתב ברומא, כ־250 שנה אחרי המרד. הוא סיפר בעיקר מחדש את ספר מקבים א׳.
• יאסון איש קירנה כותב שחיבר תולדות בחמישה כרכים, שאבדו. ספר מקבים ב׳ הוא קיצור ביוונית של החיבור הזה.
• יוחנן הורקנוס אחיינו של יהודה המכבי, ושליט הארץ. ספר מקבים א׳ כנראה נכתב בחצרו.
• פוליביוס היסטוריון יווני מאותה תקופה. מה ששרד מכתביו מספר על אנטיוכוס, אבל לא על המרד.
• סלווקוס אחד ממצביאיו של אלכסנדר מוקדון, שבנה ממלכה מסוריה ועד איראן. בירתה הייתה אנטיוכיה.
• אנטיוכוס השלישי מלך סלווקי. ב־200 לפנה״ס כבש את יהודה ממצרים, ואחרי שרומא הביסה אותו ב־190 לפנה״ס שילם הון עתק בכסף. בנו הצעיר נשלח לרומא כבן ערובה.
• מנלאוס כוהן גדול, שלא היה ממשפחת הכוהנים הגדולים. הוא הציע 300 כיכרות יותר מיאסון וקיבל את המשרה. כדי לשלם מכר כלי מקדש.
• גאיוס פופיליוס לינאס שליח רומי שהביא למלך אנטיוכוס את החלטת הסנאט לצאת ממצרים. הוא שרטט סביבו עיגול במקל, ודרש ממנו להישאר בתוכו עד שיענה.
• אפולוניוס מפקד ומושל סלווקי. ב־167 לפנה״ס נכנס לירושלים בשלום, ואז תקף בשבת, כשהיהודים לא נלחמו. יהודה הרג מושל בשם אפולוניוס, ולקח את חרבו.
• ליסיאס ממלא מקומו של המלך אנטיוכוס. כשהמלך יצא מזרחה ב־165 לפנה״ס, הוא טיפל ביהודה, ובשנה שאחריה בא בעצמו לארץ.
• מדינת מקדש מדינה קטנה שסביב מקדש, ובראשה כוהן גדול. יהודה הייתה מדינה כזאת.
• טטרדרכמה מטבע כסף במשקל של כ־17 גרם, מהסוג שהיה נפוץ בעולם היווני. מטבעות היו התמונה המלכותית הנפוצה ביותר בימים ההם.
• פידנה מקום בצפון יוון שבו הביסה רומא את ממלכת מוקדון ב־168 לפנה״ס. אנטיוכוס ידע על כך כשנכנע לרומא.
• אנטיוכיה עיר הבירה של הממלכה הסלווקית. ליסיאס חזר אליה מיהודה ב־164 לפנה״ס.
• מודיעין כפר בגבעות הנמוכות מצפון־מערב לירושלים. בו סירב מתתיהו להקריב על המזבח האלילי, ונפתח המרד.
• אמאוס מקום במישור שבו חנה מחנה המלך. משם יצא גורגיאס בלילה להתנפל על מחנה יהודה.
• זאוס האולימפי זאוס, מלך האלים ביוון. בירושלים הוקדש המקדש לזאוס האולימפי בזמן הגזירות.
• בעל שמין השם הסורי של האל העליון, ומשמעו אדון השמיים. היוונים זיהו אותו עם זאוס האולימפי.

מקורות

• 1 Maccabees 1–4 and 6, King James Version (1611)
• 2 Maccabees 3–11, King James Version (1611)
• Daniel 7–12, King James Version (1611)
• Flavius Josephus, Jewish Antiquities 12.237–326, trans. W. Whiston (1737)
• Polybius, Histories 26.1, 29.27, 30.25–26, 31.9, trans. W. R. Paton (Loeb Classical Library, 1926–1927)
• Livy, History of Rome 45.12
• Mishnah, Middot 1:6; Megillat Taanit, 25 Kislev
• Babylonian Talmud, Shabbat 21b, trans. M. L. Rodkinson (1903)
• A. J. Sachs and D. J. Wiseman, “A Babylonian King List of the Hellenistic Period”, Iraq 16 (1954), 202–212
• Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus: The Jewish Struggle against the Seleucids (Cambridge: Cambridge University Press, 1989)
• Elias J. Bickerman, The God of the Maccabees (Leiden: Brill, 1979; German original Der Gott der Makkabäer, Berlin: Schocken, 1937)
• Victor Tcherikover, Hellenistic Civilization and the Jews (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1959)
• Martin Hengel, Judaism and Hellenism (London: SCM Press, 1974)
• Jonathan A. Goldstein, I Maccabees, Anchor Bible 41 (Garden City, NY: Doubleday, 1976)
• Daniel R. Schwartz, 2 Maccabees, Commentaries on Early Jewish Literature (Berlin: De Gruyter, 2008)
• אוריאל רפפורט, ספר מקבים א: מבוא, תרגום ופירוש (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2004)
• Otto Mørkholm, Antiochus IV of Syria (Copenhagen: Gyldendal, 1966)
• Erich S. Gruen, “Hellenism and Persecution: Antiochus IV and the Jews”, in P. Green (ed.), Hellenistic History and Culture (Berkeley: University of California Press, 1993)
• Sylvie Honigman, Tales of High Priests and Taxes: The Books of the Maccabees and the Judean Rebellion against Antiochos IV (Oakland: University of California Press, 2014)
• John J. Collins, Daniel, Hermeneia (Minneapolis: Fortress Press, 1993)
• Dov Gera, Judaea and Mediterranean Politics, 219 to 161 B.C.E. (Leiden: Brill, 1998)
• Vered Noam, “The Miracle of the Cruse of Oil: The Metamorphosis of a Legend”, Hebrew Union College Annual 73 (2002), 191–226

קרדיט תמונות

• וויצ׳ך קורנלי סטטלר, ״המכבים״, 1830–1842. המוזיאון הלאומי בקרקוב · Public domain · דף המקור
• טטרדרכמה של אנטיוכוס הרביעי, 175–164 לפנה״ס. אוסף המטבעות הממלכתי, מינכן. צילום: ArchaiOptix · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• טטרדרכמה של אנטיוכוס הרביעי, בערך 169–164 לפנה״ס. צילום: Classical Numismatic Group · CNG · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• חפירת חניון גבעתי, עיר דוד, ירושלים, 2015. צילום: אסף פרץ, רשות העתיקות · אסף פרץ (Assaf Peretz), Israel Antiquities Authority · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• ז׳ואאו דו קרו, ״ספר נושא הנשק הראשי״ (Livro do Armeiro-Mor), דף 2, 1509. ארכיון טורה דו טומבו, ליסבון; מתוך מהדורת הדפוס של 1956 · Public domain · דף המקור