לאונרדו דה וינצ׳י: האיש, היצירה והאגדה

מכתב עבודה לשליט מילאנו

מכתב עבודה לשליט מילאנו

כותב המכתב הוא צייר בשנות השלושים לחייו. הנמען הוא לודוביקו ספורצה, האיש שמנהל את מילאנו.

המכתב מונה, פריט אחר פריט, מה הכותב יודע לעשות. כל פריט הוא הבטחה לשליט שצריך אנשים מוכשרים. מה הייתם שמים בראש הרשימה?

רקע

נער מכפר ליד וינצ׳י

לאונרדו נולד ב־1452 ליד העיירה וינצ׳י, בטוסקנה. אביו היה סר פייטרו דה וינצ׳י. השם ״דה וינצ׳י״ פירושו ״מוינצ׳י״, ולא שם משפחה במובן של היום.

בכפר אנקיאנו הסמוך יש מסורת מקומית שרואה בו את מקום הלידה. לא מצאנו תיעוד שמאשר זאת, ולכן נאמר רק: ליד וינצ׳י.

פירנצה

סדנה בפירנצה

אביו לקח אותו לפירנצה כדי שילמד אמנות אצל אנדראה דל ורוקיו, פסל וצייר שניהל סדנה עמוסה. השנה אינה ידועה בוודאות. ״שנות השישים של המאה ה־15״ היא התשובה הבטוחה.

ג׳ורג׳ו וזארי, צייר שכתב על חייהם של האמנים עשרות שנים אחרי מותו של לאונרדו, מספר סיפור. ורוקיו צייר את טבילת ישו, והנער לאונרדו צייר בתמונה מלאך שמחזיק בגדים. המלאך היה טוב יותר מדמויות המורה. לפי וזארי, ורוקיו, מתוך בוז לכך שנער יודע יותר ממנו, לא נגע עוד בצבע. זהו סיפור ולא תיעוד, וצריך לקרוא אותו ככזה.

שוק האמנות

מי משלם לצייר?

בפירנצה ובשאר הערים באיטליה חי צייר מהזמנות. פטרון (משפחה, כנסייה או שליט) שילם על היצירה, ולעיתים גם בחר את הנושא. הצייר מכר את כישרונו, והשם שלו נסע יחד עם יצירותיו.

זה היה עולמה של הרנסנס: תקופה שבה הציור, הפיסול והמדע התפתחו במהירות, ופטרונים התחרו על האמנים הטובים ביותר.

נקודת החלטה

אתם לאונרדו דה וינצ׳י, צייר מפירנצה בשנות השלושים לחייכם.

בין 1482 ל־1485 בערך. התאריך שנוי במחלוקת בין החוקרים.

לודוביקו ספורצה מנהל את מילאנו. הוא עשיר וחזק, ונזקק למהנדסים לא פחות מציירים. שליט שנלחם צריך גשרים, מצורים וכלי מלחמה.

אתם כותבים לו מכתב עבודה. אתם יודעים לצייר, לפסל ולבנות, ואתם מבינים במים ובמבנים. לרשימה יש מקום לכל הכישורים, אבל הפריט הראשון הוא זה שהוא יקרא קודם.

מה שמים בראש הרשימה?

• הנדסה צבאית קודם: גשרים, מצורים וכלי מלחמה. כנראה השליט יקרא קודם הצעה של מהנדס צבאי. שליט שצריך נשק וגשרים מחפש אנשים שיודעים לבנות אותם. הציור יישאר ברשימה, אבל לא בראש.
• ציור ופיסול קודם, וגם סוס הברונזה, לכבוד אביו של השליט. כנראה השליט יראה כאן צייר חצר ולא מהנדס. זה עשוי להביא הזמנה לדיוקן או ליצירה דתית, אבל לא תפקיד בהגנת המדינה.
• עבודה בזמן שלום בלבד: בניינים, מבנים ציבוריים ותעלות מים. כנראה ההצעה נשמעת בטוחה ושימושית. אבל היא משאירה בחוץ את מה ששליטים שילמו עליו בעיקר במלחמה, ומהנדס אחר עשוי לקבל את התפקיד.

מה קרה בפועל

הנדסה צבאית קודם: גשרים, מצורים וכלי מלחמה.

הטיוטה נשמרה בקודקס אטלנטיקוס, אוסף הערות ושרטוטים של לאונרדו, שנמצא בספרייה האמברוזיאנה במילאנו.

רוב הרשימה עוסק בעבודה צבאית. לקראת הסוף מופיעים בנייה אזרחית ועבודות מים, ואחר כך פסקה קצרה על פיסול וציור, ואחריה ההצעה לסוס ברונזה לכבוד אביו של השליט. אין ידוע אם המכתב נשלח בצורה הזו, ואם הגיע ללודוביקו.

לאונרדו לא מסביר את הסדר בטיוטה. מכתב עבודה הוא מכתב מכירה, ולכן הסדר מראה מה לדעתו השליט צריך בעיקר. י״פ ריכטר, שפרסם את הטקסט ב־1883, סבר שאינו זיוף ושאינו מעשה ידיו של צייר אחר. אבל ייתכן שהוכתב, או שהועתק על ידי מישהו אחר.

מקור: טיוטת מכתב העבודה

יש לי מין גשרים קלים וחזקים במיוחד, מותאמים לנשיאה נוחה, ובעזרתם תוכלו לרדוף אחרי האויב, ובכל עת לברוח ממנו.

זו טיוטה, לא המכתב כפי שנשלח. לכן אי אפשר לדעת אם השליט קרא אותה.

• מי כתב את זה, ולמי? לאונרדו, או מי שכתב לפי הכתבה שלו, עבור לודוביקו שמנהל את מילאנו. זה מכתב מכירה: הוא מבטיח הרבה, ולא אומר כמה זה יעלה.
• למה הכותב פותח בגשרים? כי שליט במלחמה צריך דרך לעבור נהר ודרך לתקוף עיר. הפריט הראשון כנראה נכתב כדי למשוך את תשומת לבו של הקורא.
• מה חסר בטיוטה? מחיר, תאריך ותשובה. אין בה שום סימן לכך שנשלחה, ואין בה שום תשובה מהשליט.

מילאנו והסוס

מילאנו

חצר, תואר ומכתב

לודוביקו ספורצה ניהל את מילאנו, אבל עוד לא נשא את התואר דוכס. הוא קיבל אותו רק ב־1494. כתובת על קטע נוסף, ששייך למכתב ומתוארך לשנת 1493 לפי ריכטר, פונה אליו כ״דוכס בארי״, תואר שמשפחת ספורצה החזיקה בו.

המשפט של וזארי מציב את זימונו של לאונרדו למילאנו מיד אחרי שלודוביקו הפך לדוכס ב־1494. המכתב מצביע על תחילת שנות השמונים או מאוחר יותר. התאריכים אינם מתיישבים, והמקורות לא מכריעים.

סיפורים

אריה ומגן

וזארי מספר שני סיפורים על מילאנו. מלך צרפת הגיע לעיר, ולאונרדו התבקש להמציא משהו מוזר. הוא בנה אריה מכני שהלך כמה צעדים, ואז פתח את חזהו והראה שושנים.

בסיפור שני, אביו מכר בסתר מגן מצויר שצייר לאונרדו לסוחרים בפירנצה תמורת מאה דוקאטים. המגן הגיע לדוכס מילאנו תמורת שלוש מאות. וזארי כתב עשרות שנים אחר כך. קראו את הסיפורים כסיפורים, לא כתיעוד.

הסוס

סוס ברונזה שמעולם לא נוצק

לאונרדו הציע לשליט סוס ברונזה בגודל עצום. במכתב הוא מציג אותו ככבוד לזכרו של אביו של לודוביקו, פרנצ׳סקו ספורצה. וזארי אומר שהסוס היה אמור לשאת את דמותו של הדוכס עצמו.

לאונרדו עבד שנים על דגם החימר. וזארי כותב שהסוס היה גדול כל כך, עד שלא יכול היה להסתיים. דיווח מאוחר יותר, שריכטר מצטט, אומר שדגם החימר ניזוק כשהצרפתים כבשו את מילאנו ב־1499. הסוס מעולם לא נוצק בברונזה.

קיר במילאנו

מילאנו, 1495

חדר אוכל לנזירים

בשנת 1495 הזמין לודוביקו ציור של הסעודה האחרונה לחדר האוכל של הנזירים הדומיניקנים במנזר סנטה מריה דלה גרציה במילאנו. לאונרדו היה בן ארבעים ושלוש. הנושא הוא הרגע שבו ישו אומר לשנים־עשר השליחים שאחד מהם יבגוד בו.

הוא עבד על הקיר בין 1495 ל־1498. קטלוג הציורים של לאונרדו מאת פרנק צולנר מתארך את העבודה לשנים האלה.

נקודת החלטה

אתם לאונרדו, בן ארבעים ושלוש, מול קיר גדול שצריך לצייר עליו.

מילאנו, 1495.

הקיר גדול, והנזירים מצפים לסצנה של ארוחה. פרסקו הוא השיטה הרגילה לקיר כזה: צובעים על טיח רטוב, קטע אחרי קטע, וכל קטע חייב להסתיים לפני שהטיח מתייבש. אי אפשר לתקן טעות אחר כך.

אתם מכירים את הפרסקו, אבל אין לכם ניסיון רב בו. אתם מכירים גם שיטות צבע אחרות, שמאפשרות לחזור, לשנות ולהוסיף. הקיר הזה ציבורי, ועבודה שתיכשל תהיה בושה בפני כל מי שיאכל באולם.

איך צובעים את הקיר?

• פרסקו אמיתי, בקטעים יומיים, על טיח רטוב. כנראה הצבע ייקלט היטב בקיר, והעבודה תחזיק מעמד יותר. אבל כל קטע חייב להסתיים לפני שהטיח מתייבש, ואי אפשר לתקן אחרי שהטיח התייצב.
• לצייר על לוח או על בד בסדנה, ולקבע אותו לקיר. כנראה אפשר לסיים בנחת ולשנות תוך כדי, ואולי אפשר להעביר את העבודה בעתיד. אבל זה יהיה ציור שמקובע לקיר, ולא ציור שנוצר כחלק ממנו.
• שמן מעורב בטמפרה, מורח על טיח יבש, ועובדים על הציור תוך כדי. כנראה הצבעים יהיו עשירים, ואפשר יהיה לעבד את המשטח שוב ושוב, וזה מתאים לצייר שאוהב לשנות. אבל שמן על טיח יבש לא נקלט בקיר כמו פרסקו, ולכן הצבע עלול להתקלף, והקיר ידרוש טיפול.

מה קרה בפועל

שמן מעורב בטמפרה, מורח על טיח יבש, ועובדים על הציור תוך כדי.

לאונרדו צייר בשיטה שלו: שמן מעורב בטמפרה, על טיח יבש. רוס קינג, שכתב ספר על הציור ב־2012, מציין שלאונרדו לא היה ניסיון רב בפרסקו.

הציור עשיר בצבעים, וזה כוחו. אבל הצבע לא נקלט בקיר כמו פרסקו, ועד 1517 כבר החל להתפורר.

אין מסמך מהתקופה שמסביר את הבחירה. שתי סיבות אפשריות, ואף אחת מהן לא מתועדת: הרגל של לאונרדו לעבוד לאט ולשנות את דעתו, וחוסר הניסיון שלו בפרסקו. לצייר שחוזר לקיר ומעבד אותו שוב, הרעיון הזה כנראה היה מושך.

מקור: ראש המשיח שנשאר לא גמור

הוא השאיר את ראש המשיח לא גמור, כי לא האמין שיוכל לתת לו את האוויר האלוהי שחיוני לדמותו של המשיח.

וזארי כתב את ספרו בשנות ה־1550 ותיקן אותו ב־1568, בין שלושים לחמישים שנה אחרי מותו של לאונרדו ב־1519.

• מי כתב את זה, ומתי? וזארי, צייר, שכתב שלושים עד חמישים שנה אחרי מותו של לאונרדו. הוא הסתמך על סיפורים ועל מה שאחרים זכרו.
• מה המשפט משבח, ומה הוא מתרץ? הוא משבח את הרף הגבוה של לאונרדו: הוא השאיר את ראש ישו לא גמור, כי לא האמין שיוכל לתת לו את המראה האלוהי. הוא גם מתרץ עבודה לא גמורה, והופך אותה לסימן של גדולה.
• מה צריך כדי לבדוק את זה? מסמך של הנזירים, ספרי החשבונות של הדוכס, או הקיר עצמו. וזארי נותן מניע, לא תיעוד.

מיתוס

לאונרדו מעולם לא סיים דבר.

האמת

הרבה מיצירותיו נשארו לא גמורות. וזארי מונה כמה מהן: ראש ישו בסעודה האחרונה, מונה ליזה והסוס מברונזה. אבל המילה ״מעולם״ חזקה מדי. וזארי עצמו מתאר את הסעודה האחרונה כמעט גמורה.

הראיות

וזארי מספר על נזירים פירנצאים שחיכו זמן רב לציור של לאונרדו, ולאונרדו לא התחיל דבר. בסוף הוא צייר קרטון (ציור הכנה בגודל מלא) של מדונה וסנט אן, ואנשים באו לראותו במשך יומיים. הוא השאיר עבודות לא גמורות, אבל גם סיים עבודות שמשכו אליהן המונים.

אחרי

לחות, אבק ותיקונים

הצבע לא החזיק מעמד. עד 1517 כבר החל להתפורר. תיעוד מ־1582 מתאר את הקיר במצב של הרס מוחלט. ב־1726 שיקם רסטורטור בשם בלוטי את הסדקים בטמפרה, וכיסה את הציור בשמן. שכבה כזאת נקראת צביעה נוספת, והמשחזרים המאוחרים נאלצו להתמודד איתה.

ב־1976 הרשויות הורו על בדיקה מלאה. השיקום שבא בעקבותיה נמשך עשרים ואחת שנים, והסתיים ב־28 במאי 1999, בהובלתה של פינין ברמבילה ברצ׳ילון, שכתבה ספר על העבודה. הקיר שרד, אבל רק בחלק מהצבע המקורי שלו.

מחברות, מכונות וכתב מראה

המחברות

דפים שלא הפסיקו להתרבות

לאונרדו החזיק מחברות רוב חייו. הן מלאות שרטוטים של מכונות, מים, צמחים, עצמות ופרצופים, וגם הערות שקופצות מנושא לנושא. רבים מהדפים שרדו, מפוזרים באוספים שונים. הקבוצה הגדולה ביותר היא קודקס אטלנטיקוס, אוסף דפים רופפים שנשמר בספרייה האמברוזיאנה במילאנו.

השרטוט

האיש בתוך העיגול

זהו רישום בעט ודיו של איש עירום, זרועותיו ורגליו פשוקות, בתוך עיגול וריבוע. הוא מתוארך לערך 1492, ונשמר באקדמיה בוונציה. הרעיון בא מויטרוביוס, כותב רומי שתיאר לבנאים את פרופורציות הגוף האנושי. לאונרדו הפך את הטקסט לדמות.

הרישום הודפס גם הוא, בהוצאה של ויטרוביוס שערך פרא ג׳וקונדו בוונציה ב־1511, ומשם הגיע לקוראים רבים.

מקור: הערה ליד הרישום

אם תפשק את רגליך עד שגובהך יקטן ב־1/14, ותפשק ותרים את זרועותיך עד שאצבעות האמצע שלך יגיעו לגובה ראש הקודקוד, דע כי מרכז הגפיים הפשוקות יהיה בטבור, והמרחב שבין הרגליים יהיה משולש שווה צלעות.

ההערה פותחת בציטוט מוויטרוביוס, ואחר כך ממשיכה במילותיו של לאונרדו. השרטוט מופיע במהדורה של פרא ג׳וקונדו מ־1511.

• מי כתב את ההערה, ולמי? לאונרדו, לעצמו ולקוראי ויטרוביוס שרצו לראות את הרעיונות מצוירים. הניסוח מעשי: הוא אומר לקורא איפה נמצא מרכז הגוף הפשוק: בטבור.
• האם זו מדידה של גוף אמיתי? לא כתיעוד. הטקסט נותן יחסים, והשרטוט הופך אותם לדמות. ההערה לא אומרת שמדד אדם חי.
• מה ההערה לא מספרת לכם? איך נוצרה הדמות, ואם לאונרדו בדק את היחסים על מישהו. המקורות לא אומרים.

מיתוס

הוא המציא את המסוק, הטנק והמצנח.

האמת

הוא שרטט והציע מכונות, וחלק מהרעיונות שלו היו רחוקים מזמנו. אף מקור שבדקנו אינו מראה שמכונה כלשהי נבנתה או המריאה בימי חייו.

הראיות

במכתב הטיוטה לודוביקו הוא מציע ״עגלות מכוסות, בטוחות ובלתי ניתנות לפגיעה״. זו הצעה, לא מכונה שנבנתה. את הרישומים של המסוק והמצנח לא בדקנו לעומק, ולכן צריך מקור לפני שחוזרים על הטענה.

מיתוס

כתב המראה היה צופן סודי.

האמת

לאונרדו כתב לא פעם מימין לשמאל, ביד שמאל, כך שהמילים רצות הפוך בדף. וזארי כותב שאפשר לקרוא את ההערות רק במראה. אף מקור שקראנו לא אומר שכתב כך כדי להסתיר משהו. המניע לא נרשם.

הראיות

ריכטר, שפרסם את ההערות ב־1883, סבר שמראה עוזר לקריאה ראשונה בלבד, ושהשימוש בו לאורך זמן מעייף מדי. צופן שקל לקרוא בעזרת מראה הוא צופן חלש. זה הנימוק שלנו, לא מניע מתועד.

הקרב שהתקלף

1503

קרב לאולם הגדול

בשנת 1503 פירנצה הייתה רפובליקה. הרפובליקה הזמינה מלאונרדו ציור של קרב על אחד הקירות באולם המועצה הגדול בפאלאצו וקיו. הנושא היה קרב אנגיארי מ־1440, שבו פירנצה וברית שלה ניצחו את מילאנו. לאונרדו היה בן חמישים ואחת. כל מי שבא למועצה היה רואה את הקיר.

במקביל

נהר וגנרל

לאונרדו עבד במקביל על תוכנית להסיט את נהר הארנו, במלחמה הארוכה של פירנצה עם פיזה. בשנים 1502 ו־1503 הוא שירת את צ׳זארה בורג׳ה כמהנדס צבאי. באוקטובר 1502, באימולה, הוא פגש את ניקולו מקיאוולי, פקיד פירנצאי. יש תיאורים שמציבים את מקיאוולי בעבודות על הארנו, אבל אין מסמך שמוכיח זאת.

מקור מודרני אחד נותן את 1503 לסקר ואת 1504 לחפירה. איננו נשענים על התאריכים האלה.

נקודת החלטה

אתם לאונרדו, בן חמישים ואחת, באולם המועצה, מול קיר ריק.

פירנצה, 1503.

הרפובליקה רוצה קרב על הקיר: סוסים וחיילים נלחמים על דגל. כבר יש לכם קרטון (ציור הכנה בגודל מלא) בגודל מלא, שממנו מעתיקים לקיר. פרסקו היא השיטה הרגילה, וזה אומר לעבוד מהר, קטע אחרי קטע, על לוח זמנים שאינו בידכם לגמרי.

יש לכם רעיון אחר: לצייר בשמן ישירות על הקיר. הצבעים יהיו עשירים, והמשטח יהיה אפשר לשנות תוך כדי. בעבודה במילאנו השתמשתם בשיטה דומה, אבל הקיר הזה ציבורי: כל מי שיבוא למועצה יראה אותו.

איך צובעים את הקרב?

• פרסקו, בקטעים, השיטה הרגילה לקיר ציבורי. כנראה העבודה תהיה יציבה, והשיטה מוכחת. אבל היא נעשית מהר ובקטעים, ואין בה הרבה מקום לשינויים שאתם רוצים.
• שמן ישירות על הקיר היבש: צבע עשיר, עבודה איטית, אפשר לשנות. כנראה הצבעים יהיו עשירים יותר, ואפשר יהיה לשנות תוך כדי. אבל אם הקושר לא יחזיק את הצבע, הכישלון ייראה על הקיר בפני הרפובליקה כולה.
• למסור את הקרטון לצייר אחר, שיצייר את הקיר. כנראה העבודה תסתיים מהר ובטוח. אבל הקיר לא יהיה שלכם, ותאבדו את הציור שרציתם לעשות.

מה קרה בפועל

שמן ישירות על הקיר היבש: צבע עשיר, עבודה איטית, אפשר לשנות.

הוא בחר בשמן. וזארי מספר שהוא ניסה לצייר בשמן ישירות על הקיר, בתערובת קושרת כבדה מאוד, והצבע התחיל להתקלף. הוא עצר כשראה שהכול מתקלקל.

תיאור מודרני של האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון מדבר על שעווה חמה מעורבת בפיגמנטים של שמן, בהמשך לשיטה העתיקה האנקאוסטיקה. שני התיאורים שונים בנוגע למדיום (חומר קושר), והחוקרים עדיין מתווכחים. מקורות שונים נותנים לנטישה את השנים 1504 או 1505.

שום הערה שלו אינה מסבירה את הבחירה. שתי סיבות אפשריות, ואף אחת מהן לא מתועדת: שסמך על השיטה שכבר השתמש בה, ושלא רצה למסור את הקיר לצייר אחר. אין מסמך שמראה איך הלחץ הציבורי השפיע עליו.

הכישלון

צבעים שלא החזיקו

וזארי מתאר את הכישלון במשפט ארוך אחד. לאונרדו הכין תערובת כבדה מאוד לשמש כקושר על הקיר, והצבע התחיל להתקלף בזמן שצייר באולם. תוך זמן קצר הוא נטש את העבודה, כשראה שהיא מתקלקלת.

אין ידוע על שרידים של הציור. מה שנשאר ממנו הן העתקות, כמו זו שרובנס צייר כמאה שנה אחר כך. וזארי הוא העד העיקרי שלנו, והוא כתב עשרות שנים אחרי האירוע.

החיוך והמכירה

עד

הערה בשולי ספר

באוקטובר 1503 כתב אגוסטינו וספוצ׳י, פקיד פירנצאי, הערה בשולי ספר: מהדורה של קיקרו שנדפסה ב־1477. ההערה משווה את לאונרדו לאפלס, צייר של יוון העתיקה, ומזכירה דיוקן של ליזה דל ג׳וקונדו.

ההערה נמצאה ב־2005, כשספריית אוניברסיטת היידלברג קטלגה ספרים עתיקים לקראת תערוכה, והוכרזה ב־2008. זו אחת העדויות הבודדות מזמנו של לאונרדו על הציור שאנחנו מכירים כמונה ליזה.

הדמות

ארבע שנים של עבודה

וזארי מספר שפרנצ׳סקו דל ג׳וקונדו הזמין דיוקן של אשתו, ליזה. לאונרדו ״עמל עליו ארבע שנים, ואחר כך השאיר אותו לא גמור״. וזארי משבח את פרטי הציור: הריסים, העיניים הנוצצות כמו בחיים, והגבות, ש״לא יכלו להיות טבעיות יותר״.

יש הטוענים שהגבות אינן נראות היום. לא בדקנו את הטענה, ולכן כדאי לבדוק אותה לפני שחוזרים עליה.

1911

חלל על הקיר

ב־21 באוגוסט 1911 נעלמה מונה ליזה מהלובר. הגנב היה וינצ׳נצו פרוג׳ה, זגג לשעבר שעבד במוזיאון. לפי כמה תיאורים, ב־1913 ניסה למכור אותו לסוחר אמנות בפירנצה, ונעצר שם. לפי אותם תיאורים, הציור חזר ללובר בתחילת 1914.

מה קרה לציורים

• 1517 הסעודה האחרונה כבר מתפוררת, לפי קינג.
• 1582 תיעוד מתאר את ציור הקיר במצב של הרס מוחלט.
• 1726 בלוטי מכסה את הסעודה האחרונה בשמן.
• 1911 ב־21 באוגוסט נגנבת מונה ליזה מהלובר.
• 1913 לפי כמה תיאורים, פרוג׳ה נעצר בפירנצה, והציור נמצא.
• 1914 בתחילת השנה מונה ליזה חוזרת ללובר, לפי אותם תיאורים.
• 1999 השיקום של הסעודה האחרונה, שנמשך עשרים ואחת שנים, מסתיים ב־28 במאי.
• 2017 מושיע העולם נמכר בכריסטיס בניו יורק ב־450.3 מיליון דולר.

2017

מכירה בניו יורק

מושיע העולם מציג את ישו אוחז כדור קריסטל. הוא נרכש ב־2005 במכירת עיזבון בניו אורלינס, וסווג כעותק. לפי מקור אחד הציור נרכש בכ־1,175 דולר, ולפי מקור אחר בפחות מ־10,000 דולר. לאחר שיקום והצגה בגלריה הלאומית בלונדון ב־2011–2012 כעבודה של לאונרדו, נמכר בכריסטיס בניו יורק ב־15 בנובמבר 2017 תמורת 450.3 מיליון דולר.

לפי הדיווחים, הקונה, הנסיך בדר בן עבדאללה, פעל למען יורש העצר הסעודי.

מי מכריע מי צייר את הציור?

האם מושיע העולם הוא של לאונרדו, ומי צריך להכריע בשאלה של ייחוס?

• כריסטיס (מכירת 2017) לדברי בית המכירות, רוב החוקרים הבכירים רואים בציור יצירה מקורית של לאונרדו, ואילו כמה מומחים בכירים חולקים על כך.
• מרטין הופ, בכתב העת London Review of Books טוען שהתצוגה של 2011–2012 בגלריה הלאומית, שהציגה את הציור כעבודה של לאונרדו, עזרה להעלות את מחירו. הוא מבקר את הדרך שבה הוצג לקהל.
• הגלריה הלאומית, ורוברט סיימון הגלריה משיבה שבדקה ייחוס חדש. רוברט סיימון חולק על הדרך שבה הופ מתאר את העניינים.

האם השוק צריך להכריע בייחוס של ציור, או החוקרים שמכירים את האמן? ומה היה משכנע אתכם?

צרפת והסוף

רומא

לכה ויריב

וזארי מספר על הזמנה מהאפיפיור. האפיפיור לאו העשירי נתן ללאונרדו עבודה, ולאונרדו התחיל מיד לזקק שמנים ועשבים כדי להכין לכה שתגן על הציור. לפי הסיפור, האפיפיור התלונן שהאיש לעולם לא יעשה דבר, כי הוא מתחיל לחשוב על סוף העבודה לפני שהתחיל בה.

וזארי מתאר גם יריבות עזה עם מיכלאנג׳לו, שעזב את פירנצה לתחרות על חזית הבזיליקה של סן לורנצו.

נקודת החלטה

אתם לאונרדו, בן כשישים וארבע, באיטליה.

איטליה, 1516.

האפיפיור איבד סבלנות. היריב הגדול שלכם, מיכלאנג׳לו, נקרא להזמנה גדולה מטעמו. ההזמנות שלכם באיטליה מתעכבות, ושאלת מה יישאר אחריכם מטרידה.

מלך צרפת, פרנסואה הראשון, כבר מחזיק בעבודות שלכם, והוא רוצה אתכם בחצרו. הוא הזמין אתכם. מה תעשו?

מה תעשו?

• להישאר באיטליה, ולקבל את ההזמנות שיבואו מהמשפחות והשליטים שם. כנראה תשמרו על קשרים ועל מעמד באיטליה, ויגיעו עבודות. אבל האפיפיור כבר איבד סבלנות, והזמנות חדשות ייקחו זמן כמו הישנות.
• לקבל את הזמנתו של פרנסואה הראשון ולעבור לחצרו באמבואז, בצרפת. כנראה תעברו לחצר שמעריכה את עבודתכם, בלי הזמנות שעומדות לפני מועד סיום. יהיה לכם זמן לחשוב, אבל תעזבו את חבריכם באיטליה.
• לחזור לפירנצה ולקחת את מה שיגיע. כנראה תקבלו עבודות קטנות יותר, בעיר שבה כבר נחשבתם לאיש שמתעכב. זו אפשרות בטוחה, אבל קטנה.

מה קרה בפועל

לקבל את הזמנתו של פרנסואה הראשון ולעבור לחצרו באמבואז, בצרפת.

הוא הלך לצרפת. בסתיו 1516 התיישב בקלו לוסה, בית סמוך לארמון המלכותי באמבואז. וזארי כותב שהמלך ״רחש לו חיבה גדולה״, משום שכבר היו בידו עבודות שלו.

וזארי מקשר את המעבר ליריבות עם מיכלאנג׳לו: כשמיכלאנג׳לו עזב את פירנצה, לאונרדו הלך לצרפת. תלונת האפיפיור מסופרת בסיפור נפרד, ואינה מקושרת למעבר.

הסיפור העיקרי על המעבר מגיע מוזארי, שמקשר אותו ליריבות עם מיכלאנג׳לו. הסיבות של לאונרדו עצמו לא נרשמו במקורות שקראנו, ולכן ההחלטה פתוחה לפרשנות.

צרפת

בית ליד מלך

קלו לוסה נמצא בתוך העיירה אמבואז, על נהר הלואר, במרחק הליכה קצרה מהארמון המלכותי. לאונרדו חי שם עם כמה עוזרים, וביניהם תלמידו פרנצ׳סקו מלצי. וזארי מספר שהמלך בא לבקרו לעיתים קרובות. הלובר רושם שפרנסואה הראשון קנה את מונה ליזה ב־1518.

1519

צוואה ומוות

צוואתו של לאונרדו נושאת את התאריך 23 באפריל 1519. הוא השאיר את כתביו ושרטוטיו לפרנצ׳סקו מלצי. הוא מת בקלו לוסה ב־2 במאי 1519, בגיל 67.

וזארי מספר שחלה במשך חודשים רבים, ושמת כשהמלך לצדו. פרטי סצנת המוות הם של וזארי, שכתב אותם עשרות שנים אחר כך.

מקור: המוות, כפי שמספר וזארי

רוחו, שהייתה אלוהית, ובהכירה שאין לה כבוד גדול מזה, פסקה בזרועות המלך, בשנה ה־75 לחייו.

וזארי לא היה נוכח. הוא כתב עשרות שנים אחר כך, והסצנה מעוצבת כך שתכבד את גיבורה.

• מי כתב את זה, והאם היה שם? וזארי, שכתב עשרות שנים אחר כך. הוא לא היה עד, ולכן הסצנה היא מה שסופר לו, מעוצב כך שיכבד את גיבורה.
• האם הגיל יכול להיות נכון? לאונרדו נולד ב־1452 ונפטר ב־1519, כלומר היה בן 67, לא 75. ה״שנה ה־75״ של וזארי שגויה, וזה צריך לעורר ספק בשאר הסצנה.
• מה היה הופך את הסצנה לאמינה יותר? עדות של עד ראייה, מכתב מהחצר, או תיעוד של ביקורי המלך. וזארי לא נותן אף אחד מאלה.

לאונרדו דה וינצ׳י

צייר מסביבות וינצ׳י, שגם שרטט מכונות, מבנים וגוף האדם, והשאיר עבודות רבות לא גמורות.

• נולד: 1452, ליד וינצ׳י, טוסקנה
• נפטר: 2 במאי 1519, קלו לוסה, ליד אמבואז, צרפת
• ניצחונות: הסעודה האחרונה במילאנו, בחלקה; מונה ליזה בלובר
• כישלונות: קרב אנגיארי: הצבע נכשל; סוס הברונזה: מעולם לא נוצק

אני יכול לעשות פיסול בשיש, בברונזה או בחימר, וגם ציור, כל מה שאפשר לעשות, ולא פחות מכל אחד אחר, מי שלא יהיה.

שאלה לבדיקה

איזו טענה על מכתב העבודה של לאונרדו ללודוביקו ספורצה נתמכת הכי טוב במקורות?

התשובה: הטקסט ששרד הוא טיוטה, ואם נשלח אינו ידוע.. זו התשובה הזהירה. הטיוטה שרדה בקודקס אטלנטיקוס, והמקורות לא מראים אם נשלחה או הגיעה לשליט.

שאלה לבדיקה

איזה תיאור של שיטת הציור של הסעודה האחרונה נתמך הכי טוב?

התשובה: שמן מעורב בטמפרה, מורח על טיח יבש: לא פרסקו אמיתי.. זה תואם את תיאורו של רוס קינג. השיטה נתנה צבע עשיר ואפשרות לעבד, אבל היא לא נקלטה בקיר כמו פרסקו.

שאלה לבדיקה

מה וזארי אומר על הדיוקן של ליזה דל ג׳וקונדו?

התשובה: שזה לקח ארבע שנים, ולאונרדו השאיר אותו לא גמור.. זה הסיפור של וזארי: ארבע שנים של עמל, ואחר כך הדיוקן נשאר לא גמור.

שאלה לבדיקה

למה היסטוריונים מעריכים את ההערה של אגוסטינו וספוצ׳י מאוקטובר 1503?

התשובה: זו הערה של אותם ימים, שמזכירה דיוקן של ליזה דל ג׳וקונדו.. נכון. ההערה נכתבה בזמנו של לאונרדו, ולא בדיעבד.

שאלה לבדיקה

וזארי כותב שלאונרדו מת ״בשנה ה־75 לחייו״. מה התגובה הנכונה?

התשובה: לבדוק: נולד ב־1452 ונפטר ב־1519, כלומר היה בן 67.. נכון. הפרטים שבהם יש טעות מעוררים ספק גם בשאר הסצנה.

שאלה לבדיקה

איזו טענה על קרב אנגיארי נתמכת הכי טוב במקורות שהשתמשנו בהם?

התשובה: הוזמן ב־1503, ונטש כשהצבע החל להתקלף.. נכון. ההזמנה ב־1503, והנטישה אחרי שהצבע התחיל להתקלף, לפי וזארי.

מונחים

• הרנסנס תקופת תחייה של האמנות והמדע על בסיס המורשת העתיקה, באיטליה ואחר כך באירופה, בערך בין 1400 ל־1600.
• פטרון אדם, משפחה, כנסייה או שליט שמזמינים יצירה ומשלמים עליה.
• מדיום (חומר קושר) החומר שמחזיק את הפיגמנט, כמו ביצה, שמן או שעווה. הוא קובע איך הצבע נראה, מתייבש ומחזיק מעמד.
• טמפרה צבע שבו מעורבבים פיגמנטים וחומר קושר, לרוב מבוסס ביצה, והוא מתייבש מהר.
• פרסקו ציור על טיח רטוב, כך שהצבע נקלט בקיר כשהטיח מתייבש. כל קטע נגמר באותו יום.
• קרטון (ציור הכנה בגודל מלא) סקיצה בגודל מלא של הציור, שמעתיקים ממנה לקיר או לבד.
• אנקאוסטיקה שיטת ציור שבה צבע מעורבב בשעווה חמה. זו שיטה עתיקה.
• ויטרוביוס אדריכל וכותב רומי מהמאה הראשונה לפני הספירה, שכתב ספר על אדריכלות ועל פרופורציות הגוף האנושי.
• צביעה נוספת שכבת צבע שנוספה מאוחר יותר מעל הציור המקורי, לעיתים כדי לתקן ולעיתים כדי לשנות.
• ייחוס קביעה מי צייר יצירה, על בסיס סגנון, מסמכים ובדיקות. ייחוס יכול להשתנות עם הזמן.
• לודוביקו ספורצה השליט של מילאנו. הוא עשיר וחזק, וזקוק למהנדסים לא פחות מציירים.
• סר פייטרו דה וינצ׳י אביו של לאונרדו, איש מוינצ׳י. הוא לקח את הנער לפירנצה כדי שילמד אמנות.
• אנדראה דל ורוקיו פסל וצייר בפירנצה שניהל סדנה עמוסה. לאונרדו למד אצלו.
• ג׳ורג׳ו וזארי צייר שכתב את חייהם של האמנים, עשרות שנים אחרי מותו של לאונרדו. הוא מספר הרבה סיפורים שאינם מתועדים.
• קודקס אטלנטיקוס אוסף דפים רופפים עם הערות ושרטוטים של לאונרדו. הוא נשמר במילאנו.
• הספרייה האמברוזיאנה ספרייה במילאנו ששומרת על כתבי היד של לאונרדו, ובהם הקודקס אטלנטיקוס.
• הסעודה האחרונה ציור ענק של לאונרדו על קיר חדר האוכל של הנזירים במילאנו. הוא מראה את רגע הבגידה.
• סנטה מריה דלה גרציה מנזר של הדומיניקנים במילאנו. בחדר האוכל שלו מצוייר הציור הגדול של לאונרדו.
• רוס קינג סופר שכתב ספר על הציור של לאונרדו ב־2012. הוא טוען שללאונרדו לא היה ניסיון רב בפרסקו.
• בלוטי משחזר ששיקם את הסדקים בציור של לאונרדו ב־1726 וכיסה אותו בשמן.
• פינין ברמבילה ברצ׳ילון מנהלת השיקום של הציור הגדול במילאנו, שנמשך עשרים ואחת שנים. היא כתבה ספר על העבודה.
• מיכלאנג׳לו אמן מפירנצה, יריבו הגדול של לאונרדו. הוא עזב את פירנצה לתחרות על חזית כנסייה.
• פרנסואה הראשון מלך צרפת שהזמין את לאונרדו לחצרו. הוא כבר החזיק בעבודות שלו.
• קלו לוסה בית בעיירה אמבואז, סמוך לארמון המלכותי. לאונרדו חי בו בשנותיו האחרונות.
• פרנצ׳סקו מלצי תלמידו של לאונרדו, שחי איתו בצרפת. לאונרדו השאיר לו את כתביו ושרטוטיו.
• וינצ׳נצו פרוג׳ה זגג לשעבר שעבד במוזיאון הלובר. הוא גנב את מונה ליזה ב־1911.
• ניקולו מקיאוולי פקיד פירנצאי שפגש את לאונרדו באימולה ב־1502.
• צ׳זארה בורג׳ה מצביא ושליט איטלקי. לאונרדו שירת אותו כמהנדס צבאי בשנים 1502 ו־1503.
• אנגיארי קרב מ־1440 שבו פירנצה וברית שלה ניצחו את מילאנו. הרפובליקה רצתה שלאונרדו יצייר אותו.
• הלובר מוזיאון בפריז. בו נמצאת מונה ליזה.
• פירנצה עיר בטוסקנה. בה ובערים אחרות באיטליה חיו הציירים מהזמנות.
• מילאנו עיר בצפון איטליה, שבה שלט לודוביקו ספורצה. לאונרדו עבד בה שנים רבות.
• וינצ׳י עיירה בטוסקנה. לאונרדו נולד סמוך לה, והשם דה וינצ׳י פירושו מוינצ׳י.

מקורות

• Leonardo da Vinci, draft letter to Ludovico Sforza (Codex Atlanticus, no. 1340), trans. J. P. Richter, The Notebooks of Leonardo da Vinci (London, 1883)
• Giorgio Vasari, Lives of the Most Eminent Painters, Sculptors and Architects, vol. 4, trans. Gaston du C. de Vere (Project Gutenberg ebook 28420), Life of Leonardo da Vinci
• Ross King, Leonardo and the Last Supper (London: Bloomsbury, 2012)
• Pinin Brambilla Barcilon, Leonardo: The Last Supper (1999), the account of the restoration by its leader
• Pietro Marani, Leonardo da Vinci’s Last Supper (Skira, 2009)
• Frank Zollner, Leonardo da Vinci: The Complete Paintings (Taschen, 2011)
• Musée du Louvre, collection notice on the Mona Lisa (portrait of Lisa Gherardini, wife of Francesco del Giocondo)
• Heidelberg University Library, press release on Agostino Vespucci’s marginal note, 14 January 2008
• Christie’s, sale of the Salvator Mundi, New York, 15 November 2017 (sale record and statement)

קרדיט תמונות

• לאונרדו דה וינצ׳י, הסעודה האחרונה, 1495–1498, סנטה מריה דלה גרציה, מילאנו. צילום: לא ידוע, ויקישיתוף · Public domain · דף המקור
• לאונרדו דה וינצ׳י, האיש של ויטרוביוס, עט ודיו, בערך 1492, גלריות האקדמיה, ונציה. צילום: לוק ויאטור. ויקישיתוף (רישיון הצילום מוטל בספק) · Public domain · דף המקור
• פטר פאול רובנס, לפי לאונרדו דה וינצ׳י, קרב אנגיארי (העתק), בערך 1603. ויקישיתוף, נחלת הכלל · Public domain · דף המקור
• לאונרדו דה וינצ׳י, מונה ליזה, מוזיאון הלובר, פריז. ויקישיתוף, נחלת הכלל · Public domain · דף המקור
• לאונרדו דה וינצ׳י, מושיע העולם, שמן על אגוז, לאחר שיקום בידי דיאן דוויר מודסטיני. ויקישיתוף (הצילום מיוחס בוויקישיתוף לחברת Getty Images) · Public domain · דף המקור
• לאונרדו דה וינצ׳י, ״דיוקן עצמי״ מיוחס, גיר אדום, הספרייה המלכותית, טורינו. ויקישיתוף, נחלת הכלל · Public domain · דף המקור