מלחמות יהודה ומותו באלעשה

שמונה מאות

אתמול 3,000. הבוקר 800.

אביב 160 לפנה״ס, רמה סלעית מצפון לירושלים. יהודה המכבי סופר את אנשיו. כשהקים את מחנהו באלעשה היו איתו 3,000 איש, כך כותב הספר שמספר את קורותיו. עכשיו, כשצבא המלך כבר נראה באופק, נשארו 800. אנשיו מתחננים שייסוג ויחזור להילחם ביום אחר.

ארבע שנים קודם לכן הוביל האיש הזה צבא מורדים אל ירושלים והדליק מחדש את המנורה במקדש. הוא הביס את מצביאי המלך בזה אחר זה. למה הוא עדיין נלחם? ולמה הוא מסרב לסגת?

השיעור הזה עוקב אחרי ארבע השנים האחרונות של יהודה: מסעות הצלה ופשיטות, מלך ילד עם פילי מלחמה, שלום שנתן ליהודים את מה שבשבילו יצאו למרד, משלחת לרומא, והבוקר באלעשה. ותמיד נשאל: עד כמה אפשר להאמין למספרים?

יהודה המכבי

בנו השלישי של כוהן כפרי, שהחזיר לעמו את המקדש ולא הפסיק להילחם עד היום שבו נשארו לו מעט מדי אנשים.

• נולד: לא ידוע, ירושלים או מודיעין; המשפחה ישבה במודיעין
• נפטר: 160 לפנה״ס, אלעשה, מצפון לירושלים, נפל בקרב; נקבר בקבר המשפחה במודיעין
• ניצחונות: בית חורון, בערך 166 לפנה״ס; אמאוס, 165 לפנה״ס; בית צור, 164 לפנה״ס; מסע הגלעד, 163 לפנה״ס; חדשה, 161 לפנה״ס
• כישלונות: בית זכריה, 162 לפנה״ס; אלעשה, 160 לפנה״ס

״חלילה לי לעשות את הדבר הזה ולברוח מפניהם. אם הגיעה שעתנו, נמות בגבורה למען אחינו, ולא נטיל כתם בכבודנו.״

העדים שלנו

ספר של משפחה וספר של מקדש

כמעט כל מה שידוע לנו על יהודה בא משני ספרים. ספר מקבים א׳ נכתב בעברית ביהודה בסביבות 100 לפנה״ס, כשישים שנה אחרי מותו, בידי מעריץ של משפחתו, החשמונאים, שבינתיים שלטו ביהודה. הספר מלא שמות מקומות ותאריכים מדויקים, אבל המספרים בקרבות שלו מעוצבים לפי לקח אחד: אלוהים מושיע ביד מעטים.

ספר מקבים ב׳ נכתב ביוונית, קיצור של חיבור אבוד בחמישה כרכים מאת יאסון מקירנה, יהודי מצפון אפריקה. עניינו העיקרי הוא המקדש; הוא אינו מודה באף תבוסה של יהודה, ומסתיים לפני מותו.

יוסף בן מתתיהו, כוהן יהודי שכתב ברומא יותר מ־250 שנה אחר כך, חוזר בעיקר על ספר מקבים א׳. שום חיבור סלווקי על המלחמה לא שרד. לכן נשאל שוב ושוב: מי כתב את זה, ולמה?

אחרי המקדש

רקע

המזבח נבנה מחדש. המלחמה לא נגמרה

בכסלו 164 לפנה״ס חנכו יהודה ואנשיו את המקדש מחדש. באותם ימים, הרחק במזרח, מת המלך אנטיוכוס הרביעי. על ערש דווי מינה את ידידו פיליפוס לאפוטרופוס של בנו, אבל ליסיאס, שמשל באנטיוכיה, הקדים אותו והמליך את הילד, בן תשע בערך, בשם אנטיוכוס החמישי.

הממלכה של הסלווקים נחלשה, אבל לא נעלמה. בירושלים עצמה, על גבעה סמוכה למקדש, עדיין עמדה החקרא, ובה חיל מצב מלכותי ומתייוונים שהיו מוכנים להילחם למען המלך.

163 לפנה״ס

מסעות הצלה מעבר לירדן

8,000

מכתבים מגיעים לירושלים: היהודים בגלעד נצורים במבצר דתמה, והיהודים בגליל מותקפים מעכו, מצור ומצידון. שמעון יוצא לגליל עם 3,000 איש. יהודה ויונתן חוצים את הירדן עם 8,000. הם כובשים ערים, פורצים את המצור על דתמה, ומביאים את כל יהודי הגלעד, ״מקטן ועד גדול״, לירושלים. זה היה פינוי, לא כיבוש.

הספר אינו מסתיר את מחירם של המסעות: בכמה ערים, הוא כותב, הרג יהודה ״כל זכר״. בינתיים שני מפקדים שנשארו מאחור, יוסף ועזריה, תקפו את יבנה בניגוד לפקודה, ואיבדו כ־2,000 איש. ההסבר של המחבר: הם ״לא היו מזרע האנשים״ שבידם ניתנה הישועה. זהו ספר על משפחה אחת.

נקודת החלטה

אתם יהודה המכבי.

ירושלים, סוף 163 לפנה״ס

חזרתם מהגלעד. המקדש בידיכם, אבל לידו עומדת החקרא, ואנשי חיל המצב והמתייוונים שבה מתנכלים לכל מי שעולה למקדש.

המלך הוא ילד. ליסיאס, שמשל בשמו, רחוק באנטיוכיה ועסוק ביריבים בחצר. לפני שנה כבר עלה עליכם פעם אחת, ונסוג.

מה אתם עושים?

• מטילים מצור על החקרא ומנסים לכבוש אותה עכשיו, כל עוד אנטיוכיה חלשה. אם המצור מצליח, ירושלים כולה בידיכם. אבל הנצורים יכולים לשלוח שליחים למלך, והתקפה על מבצר מלכותי היא הזמנה למלחמה גדולה.
• משאירים את החקרא מבודדת ומבצרים את הר הבית ואת בית צור. כנראה פחות התגרות, וזמן להתחזק. אבל חיל המצב נשאר בלב העיר, ותומכיכם עלולים לשאול למה אתם עוצרים באמצע.
• פונים לליסיאס ומציעים שקט תמורת הכרה במקדש ובחוקי התורה. אולי הסכם מוקדם. אבל ניצחתם את ליסיאס לפני שנה, ולא ברור שהוא מוכן להיראות חלש מול יריביו בחצר.

מה קרה בפועל

מטילים מצור על החקרא ומנסים לכבוש אותה עכשיו, כל עוד אנטיוכיה חלשה.

יהודה הטיל מצור על החקרא, עם סוללות ומכונות מצור. כמה מהנצורים, ואיתם ״אנשים רשעים מישראל״, התגנבו החוצה אל המלך הצעיר. תלונתם הביאה את כל הצבא המלכותי.

לפי ספר מקבים א׳, אנשי החקרא ״סגרו על ישראל סביב המקדש״. מלך ילד וחצר מפולגת נראו כהזדמנות. בר־כוכבא רואה במצור את ההתגרות שאילצה את האימפריה לשלוח את צבאה העיקרי: צעד הגיוני, שהוביל להסלמה.

הפילים של המלך הילד

162 לפנה״ס

העוצר יוצא לדרום

ליסיאס בא שוב בעצמו, והפעם איתו המלך הילד, הצבא המלכותי ופילי מלחמה. שוב הם עולים דרך אדום, מדרום, ומטילים מצור על בית צור, המבצר ששומר על הדרך לירושלים.

יהודה עוזב את המצור על החקרא ויוצא לקראתם. הוא חונה בבית זכריה, כ־9 קילומטרים מצפון לבית צור, על הדרך לירושלים. והשנה היא שנת שמיטה: השדות לא נזרעו, והמחסנים מתרוקנים.

ליסיאס

העוצר שמשל בשם מלך ילד, ניצח בקרב הגדול של המלחמה, והחזיר ליהודים את חוקיהם כדי להציל את שלטונו.

• נולד: לא ידוע, ״מזרע המלוכה״, לפי ספר מקבים א׳; המקום אינו ידוע
• נפטר: 162 לפנה״ס, ליד אנטיוכיה, הוצא להורג יחד עם המלך הילד בפקודת דמטריוס הראשון
• ניצחונות: בית זכריה, 162 לפנה״ס; אנטיוכיה, נגד פיליפוס, 162 לפנה״ס
• כישלונות: בית צור, 164 לפנה״ס

״ועתה, ניתן יד לאנשים האלה ונעשה שלום איתם... שילכו בחוקיהם כמקודם. כי בגלל חוקיהם שביטלנו כעסו.״

בית זכריה

162 לפנה״ס (יש המתארכים ל־163)

בית זכריה, בין בית צור לירושלים

צבא יהודה

• מפקדים: יהודה המכבי, אלעזר החורני
• כוחות: אין מספר (המקורות העתיקים); כמה אלפים לפחות; יש המעריכים הרבה יותר (אומדנים מודרניים)
• אבדות: אין מספר; אלעזר בין ההרוגים (מקבים א׳)

הצבא המלכותי

• מפקדים: ליסיאס, אנטיוכוס החמישי (ילד)
• כוחות: 100,000 רגלים, 20,000 פרשים, 32 פילים (מקבים א׳ ו׳ 30); 110,000 רגלים, 5,300 פרשים, 22 פילים, 300 מרכבות (מקבים ב׳ י״ג 2); 50,000 רגלים, 5,000 פרשים, 80 פילים (יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים); פחות מ־50,000 רגלים ו־5,000 פרשים; פילים מעטים, אולי 8 (בר־כוכבא)
• אבדות: 600 (מקבים א׳); 4,000 בפשיטת לילה (מקבים ב׳)

ההיסטוריון היווני פוליביוס מתאר מצעד של ליבת הצבא המלכותי בדפנה שליד אנטיוכיה ב־166 לפנה״ס: כ־41,000 רגלים, כ־9,000 פרשים ו־36 פילים. צבא של 120,000 איש למסע ביהודה אינו אמין.

התוצאה: ניצחון מלכותי. יהודה נסוג, בית צור נכנעת, וירושלים במצור.

ספר מקבים ב׳ אינו מודה בתבוסה כלל. ״80 פילים״ אצל יוסף בן מתתיהו הם כנראה שגיאת העתקה של ״8״.

הקרב בבית זכריה

162 לפנה״ס, עם שחר (מקבים א׳ ו׳ 33)

הצבא המלכותי של העוצר ליסיאס, בשמו של המלך הילד אנטיוכוס החמישי, עולה צפונה עם פילי מלחמה. יהודה המכבי חונה בבית זכריה, על הדרך לירושלים, שם הדרך מצטמצמת למצר צר.

לפי ספר מקבים א׳ ו׳ 28–47 ויוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר י״ב; מלחמת היהודים, ספר א׳). האתר והשחזור לפי בצלאל בר־כוכבא: הצבא המלכותי עלה צפונה מבית צור דרך עמק ברכה ונכנס למצר מתחת לבית זכריה (חרבת בית זכריה, ליד אלון שבות של היום); יהודה החזיק בגבעות שבראש המצר ובשלוחות משני צדיו. תוואי הדרך העתיקה, גודל צבאו של יהודה וסדר האירועים (ייתכן שבית צור נכנעה עוד לפני הקרב) אינם ודאיים. פני השטח לפי נתוני גובה מודרניים; עומק היחידות מוגזם; המיקומים משוערים.

שלבי הקרב

• שחר: צבא המלך עולה הצבא המלכותי עולה צפונה מעמק ברכה. לפי ספר מקבים א׳, לצד כל פיל צעדו אלף רגלים וחמש מאות פרשים. חיילים קלים מתקדמים לאורך הרכסים משני הצדדים.
• אל תוך המצר העמק מצטמצם למצר ברוחב 80 עד 150 מטרים. הצבא המלכותי נאלץ להידחק לטור של פילים וגושי פלנקס. על הרכסים נתקלים משמרות האגף באנשיו של יהודה.
• אלעזר והפיל צבא יהודה מסתער על ראש הטור, ולפי ספר מקבים א׳ נופלים 600 מאנשי המלך. אלעזר, אחיו של יהודה, רואה פיל גבוה מכל האחרים, עטוי שריון מלכותי, וחושב שהמלך רוכב עליו. הוא מפלס דרך אל הפיל, דוקר אותו מלמטה, ונמחץ כשהפיל קורס עליו.
• יהודה נסוג הטור ממשיך לעלות. היהודים ראו ״את כוח המלך ואת עוצמת צבאו״ ופנו לאחור, כותב ספר מקבים א׳ במשפט אחד. יהודה נסוג צפונה: לירושלים לפי ספר מקבים א׳ ו״קדמוניות היהודים״, אל הרי גופנה לפי ״מלחמת היהודים״ של יוסף בן מתתיהו. בית צור, שאזל בה המזון, נכנעת.

האסטרטגיה

• צבא יהודה: יהודה תפס את הרכסים שבראש המצר ואת השלוחות משני צדדיו, כדי לחסום את הדרך לירושלים ולתקוף מלמעלה את הטור שייכנס למצר. הוא מסתער על ראש הטור.
• הצבא המלכותי: הצבא המלכותי ביקש לעלות ישר בדרך מעמק ברכה אל ירושלים, עם הפילים והפלנקס בראש הטור. משמרות אגף הלכו לאורך הרכסים משני צדדיו, כדי להגן על הטור מפני ההתקפה מן הגבעות.

מה הכריע: מה שהכריע היה שהטור המלכותי, עם הפילים והפלנקס, המשיך לטפס במצר אחרי שההסתערות פגעה בראשו. אנשי יהודה נסוגו מול עוצמת הצבא.

מיתוס

הצבאות הסלווקיים נהגו להשקות את פילי המלחמה שלהם יין לפני קרב, כדי לשלהב אותם.

האמת

ספר מקבים א׳ מספר שהם ״הראו לפילים דם ענבים ותותים״ כדי לגרות אותם לקרב, וכנראה הכוונה שהציעו להם לשתות את המיץ, אולי מותסס. אבל שום תיאור אחר של קרב אינו מזכיר זאת, ומחקר חדש (ג׳רארד, 2023) מסיק שהשקיית פילים לפני קרב כמעט בוודאות לא הייתה נוהג קבוע: פיל משולהב מסכן את צבאו לא פחות מאת האויב.

הראיות

יוסף בן מתתיהו משמיט את הפרט. אייליאנוס, כ־350 שנה אחר כך, טוען שפילי מלחמה שתו יין מאורז או מקנה סוכר; ובספר מקבים ג׳, אגדה מאוחרת, תלמי הרביעי משכר את פיליו כדי לרמוס יהודים, לא כדי להילחם בקרב.

המצור

רעב על הר הבית

הצבא המלכותי מגיע לירושלים ומטיל מצור על הר הבית המבוצר. אבל המזון אוזל: שנת השמיטה, והפליטים מהגלעד ומהגליל ש״אכלו את שארית האוכל״. האנשים מתגנבים החוצה, ״איש למקומו״, ועל ההר נשארים מעטים.

ואז מגיעה לליסיאס ידיעה מאנטיוכיה: פיליפוס, האיש שהמלך המת מינה לאפוטרופוס, חזר מהמזרח עם הצבא, ומתכוון לתפוס את השלטון.

נקודת החלטה

אתם בין המנהיגים על הר הבית.

ירושלים, קיץ 162 לפנה״ס

האוכל כמעט נגמר, ורוב האנשים כבר הלכו. מול החומות עומד הצבא שניצח אתכם בבית זכריה.

שליח מליסיאס מביא הצעה: שלום, ושבועה שתוכלו ״ללכת בחוקיכם כמקודם״. אתם לא יודעים למה הוא ממהר.

מה אתם עושים?

• מקבלים את השלום. חופש הפולחן הוא מה שבשבילו יצאנו למרד. המגינים יוצאים בחיים, והגזירות מבוטלות. אבל המלך שומר בידיו את החקרא ואת מינוי הכוהן הגדול, וחומות ההר נתונות לחסדיו.
• מסרבים ומחזיקים מעמד. אם ליסיאס ממהר, משהו מאיים עליו. אולי ליסיאס היה נאלץ לעזוב בכל זאת. אבל עם מעט אנשים וכמעט בלי אוכל, ההר עלול היה ליפול קודם, ואיתו המקדש.
• מקבלים, אבל דורשים ערבויות: שהחומות יישארו, שהכוהן הגדול מנלאוס יודח, ושהחקרא תפונה. דרישות סבירות, אבל מי שרעב אינו במצב להתמקח.

מה קרה בפועל

מקבלים את השלום. חופש הפולחן הוא מה שבשבילו יצאנו למרד.

המגינים קיבלו את השבועה ויצאו. המלך נכנס, ראה כמה חזק המקום, הפר את שבועתו והרס את החומה. אבל מנלאוס, הכוהן הגדול שנתן יד לגזירות, הוצא להורג, והיהודים שמרו על המקדש ועל חוקי אבותיהם.

הרעב לבדו מסביר הרבה. אבל ההסכם גם נתן את מה שבשבילו יצאו רבים למרד: את התורה ואת המקדש. צ׳ריקובר ובר־כוכבא רואים בו את הסוף האמיתי של המלחמה הדתית. מכאן והלאה, השאלה הייתה מי ישלוט ביהודה, ויהודה המכבי, שעדיין עמד בראש צבא, לא היה מוכן לוותר עליה.

מלך חדש, כוהן גדול חדש

162–161 לפנה״ס

בן ערובה בורח מרומא

ליסיאס הביס את פיליפוס באנטיוכיה, אבל לא נהנה מכך זמן רב. בסתיו 162 לפנה״ס ברח מרומא דמטריוס, בן דודו של המלך הילד, שישב שם שנים כבן ערובה. הוא נחת בחוף הסורי, והצבא עבר לצדו ומסר לו את ליסיאס ואת הילד. ״אל תראוני את פניהם״, אמר לפי ספר מקבים א׳, והם הוצאו להורג.

אל המלך החדש הגיע אלקימוס, כוהן ששאף להיות כוהן גדול, ואיתו יהודים שהאשימו את יהודה בכך שגירש אותם מארצם. דמטריוס מינה את אלקימוס לכוהן הגדול ושלח אותו ליהודה עם צבא, בפיקוד בקכידס, מושל המחוזות שממערב לפרת.

פילוג

שישים איש ביום אחד

60

לא כל היהודים רצו את מה שיהודה רצה. החסידים וקבוצה של סופרים יוצאים לבקש שלום מאלקימוס. הנימוק שלהם, לפי ספר מקבים א׳: ״איש כוהן מזרע אהרן בא עם הצבא, ולא יעשה לנו רעה.״ הגזירות בוטלו; לכוהן לגיטימי אפשר לציית.

אלקימוס נשבע להם שלום, ואז תפס שישים מהם והרג אותם ביום אחד. ספר מקבים ב׳, לעומת זאת, הופך את יהודה עצמו ל״ראש החסידים״. שני הספרים חלוקים מי עמד לצד מי, אבל שניהם מראים את אותו הדבר: ״היהודים״ לא היו צד אחד.

161 לפנה״ס

יום ניקנור

י״ג באדר

אלקימוס לא הצליח לשלוט בלי צבאו של בקכידס, ודמטריוס שלח מצביא חדש, ניקנור: לפי יוסף בן מתתיהו, הידיד שברח איתו מרומא, ולכן כנראה לא ניקנור שהובס באמאוס. ניקנור עלה להר הבית ואיים על הכוהנים: אם לא יימסר לו יהודה, ישרוף את המקדש. אחר כך ירד לבית חורון לקבל תגבורת מסוריה. יהודה חנה בחדשה, על הדרך שבה עמד ניקנור לחזור לירושלים, ולפי ספר מקבים א׳ היו איתו 3,000 איש.

בי״ג באדר 161 לפנה״ס נפל ניקנור ראשון בקרב, וצבאו התפרק וברח. ראשו וידו של ניקנור נתלו מול ירושלים, והעם קבע את היום לחג: יום ניקנור. ספר מקבים ב׳ מסתיים כאן, בניצחון. את מה שבא אחר כך הוא אינו מספר.

נקודת החלטה

אתם יהודה המכבי.

ירושלים, 161 לפנה״ס, אחרי חדשה

ניצחתם את ניקנור, אבל דמטריוס ישלח צבא גדול יותר. אתם שומעים על רומא: היא הביסה את אנטיוכוס השלישי, וב־168 לפנה״ס גירשה את אנטיוכוס הרביעי ממצרים בעזרת שליח אחד. והסנאט שלה עדיין לא הכיר בדמטריוס, שברח מרומא בלי רשותה.

אבל רומא רחוקה שבועות של הפלגה, ועוזרת רק כשזה משתלם לה. וברית עם נוכרים עלולה להרגיז חלק מאנשיכם.

מה אתם עושים?

• שולחים משלחת לרומא ומבקשים ברית. הכרה רומית הופכת את אנשיכם מ״מורדים״ לעם, ואולי תרתיע את דמטריוס. אבל אין ערובה שרומא תעשה משהו מעבר למילים.
• לא פונים לרומא. מתכוננים לבד, בהרים. אין סכנה של התגרות בדמטריוס או של תלות בזרים. אבל אתם נשארים לבד מול אימפריה.
• מנסים להגיע להסכם עם דמטריוס: נאמנות למלך תמורת שקט. אולי שקט לזמן מה. אבל דמטריוס כבר בחר באלקימוס, ומי שהרג את המצביא שלו יתקשה לזכות באמונו.

מה קרה בפועל

שולחים משלחת לרומא ומבקשים ברית.

יהודה שלח לרומא שני שליחים, אופולמוס בן יוחנן ויאסון בן אלעזר. לפי ספר מקבים א׳, הסנאט כרת ברית ידידות ועזרה הדדית, חרותה על לוחות נחושת, וכתב לדמטריוס: ״מדוע הכבדת את עולך על ידידינו ובני בריתנו, היהודים?״ שום חייל רומי לא הגיע. בתוך שנה חזר בקכידס.

ברית עם האויבת החזקה של דמטריוס נראתה כמו מגן זול. ההיסטוריון אריך גרואן רואה בה מחווה רומית טיפוסית, ברית ידידות שלא חייבה דבר. אחיו של יהודה חידשו אותה שוב ושוב. מאה שנה אחר כך, ב־63 לפנה״ס, נכנס צבא רומי לירושלים.

אלעשה

אביב 160 לפנה״ס

בקכידס חוזר

כשדמטריוס שומע על מות ניקנור, הוא שולח שוב את בקכידס ואת אלקימוס, והפעם עם ״עיקר צבאו״. בדרכם דרומה הם טובחים באנשים בארבל שבגליל. בחודש ניסן הם חונים מול ירושלים, ומשם עוברים לבארה, מצפון לעיר: לפי ספר מקבים א׳, 20,000 רגלים ו־2,000 פרשים.

יהודה חונה באלעשה, כשני קילומטרים משם, עם 3,000 ״אנשים נבחרים״. כשהם רואים את גודל הצבא שמולם, כותב הספר, רבים מתגנבים מהמחנה, עד שנשארים רק 800.

נקודת החלטה

אתם יהודה המכבי.

אלעשה, מצפון לירושלים, ניסן 160 לפנה״ס

הצבא של בקכידס חונה במרחק של כחצי שעת הליכה, ובדרכו הרג אנשים בכפרים. בין שני המחנות רמה פתוחה, נוחה לפלנקס ולפרשים.

האנשים שנשארו איתכם מתחננים: ״לא נוכל להם. נציל עתה את נפשותינו, ואחר כך נשוב עם אחינו ונילחם בהם, כי מעטים אנחנו.״

מה אתם עושים?

• נסוגים להרים או למדבר, אוספים אנשים וחוזרים להילחם ביום אחר. כנראה הייתם שורדים, כפי ששרד יונתן אחריכם. אבל הכפרים מצפון לירושלים נשארים לחסדי בקכידס.
• נלחמים קרב השהיה קצר, ונעלמים כשהלחץ גובר. קשה להתנתק מפרשים בשטח פתוח. ייתכן שהייתם מאבדים אנשים בלי להשיג דבר.
• תוקפים מיד, ומכוונים אל בקכידס עצמו. בחדשה, מותו של ניקנור שבר את צבאו. אם בקכידס ייפול, אולי יקרה אותו דבר. אם לא, אתם מעטים מדי, בשטח שנוח לאויב.

מה קרה בפועל

תוקפים מיד, ומכוונים אל בקכידס עצמו.

יהודה תקף. הוא שבר את האגף הימני של בקכידס ורדף אחריו, אבל האגף השמאלי הגיע מאחוריו. יהודה נהרג, והשאר ברחו.

ספר מקבים א׳ מציג החלטה של כבוד: ״אם הגיעה שעתנו, נמות בגבורה למען אחינו.״ בר־כוכבא רואה בה החלטה פוליטית: בקכידס הטיל אימה על הכפרים, ומנהיג שהיה נוטש אותם היה מאבד את תומכיו. אומץ או טעות? אפשר להגן על שתי התשובות.

אלעשה

ניסן 160 לפנה״ס

אלעשה ובארה, מצפון לירושלים

צבא יהודה

• מפקדים: יהודה המכבי
• כוחות: 3,000, מהם נשארו 800 (מקבים א׳ ט׳ 5–6); 1,000, מהם נשארו 800 (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות); הרבה יותר מ־800: לפחות 3,000 שבמחנה, ואולי כמספר אנשי בקכידס (אומדן מודרני (אבי־יונה, בר־כוכבא))
• אבדות: ״רבים״, ויהודה ביניהם (מקבים א׳)

צבא בקכידס

• מפקדים: בקכידס, אלקימוס (הכוהן הגדול)
• כוחות: 20,000 רגלים, 2,000 פרשים (מקבים א׳ ט׳ 4; יוסף בן מתתיהו); סביר, אולי מעוגל כלפי מעלה (בר־כוכבא)
• אבדות: ״רבים נפלו משני הצדדים״ (מקבים א׳)

התוצאה: ניצחון סלווקי. יהודה נהרג, ובקכידס מקיף את יהודה במבצרים ובחילות מצב.

קרב ״מבוקר ועד ערב״, עם אגפים, מרכז ומרדף ארוך, דורש הרבה יותר מ־800 איש.

הקרב באלעשה

ניסן 160 לפנה״ס, ״מבוקר ועד ערב״

בקכידס, ששלח מחדש דמטריוס, חונה ליד בארה, וכשני קילומטרים ממנו יהודה חונה באלעשה. בין שני המחנות רמה פתוחה, נוחה לפלנקס ולפרשים, ומספר האנשים שנשארו עם יהודה קטן.

לפי ספר מקבים א׳ ט׳ 1–22 ויוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר י״ב, פרק י״א. אלעשה בחרבת אל־עשי ובארה באל־בירה (לפי פ״מ אבל ובצלאל בר־כוכבא), כלומר ברמאללה ובאל־בירה של היום; הקווים עומדים זה מול זה ברמה שביניהן. זיהוי אלעשה עצמו אינו ודאי. גודל צבאו של יהודה, המקום שנקרא ״הר אשדוד״ (לדעת בר־כוכבא הכוונה לבעל חצור, כ־10 ק״מ מצפון־מזרח; אחרים מפרשים ״אשדות ההר״, כלומר המורדות), השאלה אם נסיגת אגף הימין של בקכידס הייתה תכסיס, והמקום שבו נפל יהודה, שנויים כולם במחלוקת. המרדף קוצר כדי שייכנס למפה. פני השטח לפי נתוני גובה מודרניים; המיקומים משוערים.

שלבי הקרב

• בוקר: הקווים נערכים בקכידס עורך את צבאו ברמה: הפלנקס במרכז, פרשים בשני האגפים, קלעים וקשתים בחזית. הוא עצמו עומד באגף הימני. בשני המחנות תוקעים בחצוצרות.
• קלעים, ואחריהם הפלנקס החיילים הקלים יורים ונסוגים, והחיל הכבד מתנגש. הקרב, כותב ספר מקבים א׳, נמשך מבוקר ועד ערב.
• יהודה שובר את אגף הימין יהודה רואה שבקכידס וגרעין צבאו עומדים באגף הימני. הוא לוקח את ״כל אמיצי הלב״, מסתער עליהם ושובר אותם. באגף הרחוק, הקו שלו מתחיל להתקפל.
• המרדף יהודה רודף אחרי האגף המובס לצפון־מזרח, ״עד הר אשדוד״. בנוסח היווני השם משובש; אולי הכוונה למורדות שליד בעל חצור, כעשרה קילומטרים משם. מאחוריו מסתובב האגף השמאלי המלכותי צפונה ויוצא בעקבותיו.
• כיתור האגף השמאלי משיג את יהודה ״מאחוריו״. לכודים בין שני כוחות, אנשיו נלחמים עד שיהודה נופל. השאר בורחים. היכן בדיוק נהרג, איננו יודעים.

האסטרטגיה

• צבא יהודה: יהודה ראה שבקכידס וגרעין צבאו עומדים באגף הימני, ולקח את אמיצי הלב כדי לשבור את הכוח החזק ביותר של האויב. אחר כך רדף אחרי האגף המובס אל צפון־מזרח.
• צבא בקכידס: בקכידס העמיד את הפלנקס במרכז, את הפרשים בשני האגפים, ואת הקלעים והקשתים בחזית. הוא עצמו לקח את האגף הימני, שבו עמד גרעין צבאו. אם נסיגת האגף הימני שלו הייתה מארב, זו שאלה שנויה במחלוקת.

מה הכריע: מה שהכריע היה שהאגף השמאלי של בקכידס פנה צפונה ותקף את יהודה מאחור, בזמן שרדף אחרי האגף המובס. לכוד בין שני כוחות, נפל יהודה, ושאר אנשיו ברחו.

הקבורה

״איך נפל הגיבור״

יונתן ושמעון לקחו את גופת אחיהם, לפי יוסף בן מתתיהו בהסכמת האויב, וקברו אותו בקבר אבותיו במודיעין. ״וכל ישראל ספדו לו מספד גדול, ויאמרו: איך נפל הגיבור, מושיע ישראל!״ אלה כמעט המילים שבהן ספד דוד לשאול וליהונתן: המחבר מציב את יהודה בין גיבורי התנ״ך.

אנשי יהודה בחרו ביונתן אחיו למנהיג, והאחים ברחו אל מדבר תקוע.

מיתוס

יהודה נפל כשהוא עומד עם 800 גיבורים מול 20,000.

האמת

המספר 800 בא מספר מקבים א׳, ספר שהיה צריך להסביר למה הגיבור שלו הפסיד. היסטוריונים כמו מיכאל אבי־יונה ובצלאל בר־כוכבא מעריכים שהיו ליהודה כמה אלפי לוחמים לפחות.

הראיות

המקור היחיד ל־800 הוא ספר מקבים א׳; יוסף בן מתתיהו מעתיק ממנו. המספר הסלווקי, 22,000 עם הפרשים, סביר. והחבורה הקטנה מתאימה ללקח שהספר שם בפי יהודה עוד בקרבותיו הראשונים: לפני אלוהי השמים ״אחת היא להושיע ברבים או במעטים״.

מקורות, מדינה וזיכרון

מקור: אלעזר והפיל

״ואלעזר החורני ראה אחת מן החיות, עטויה שריון המלך, גבוהה מכל החיות, ונדמה לו שהמלך עליה. והפקיר את נפשו להושיע את עמו ולעשות לו שם עולם... ונכנס מתחת לפיל ודקר אותו, והפיל נפל עליו ארצה, וימת שם.״

אלעזר, הרביעי מבני מתתיהו, הוא האח הראשון שנפל.

• האם המלך באמת רכב על הפיל? כמעט בוודאות לא. יוסף בן מתתיהו כותב ב״מלחמת היהודים״ שהרוכב היה ״אדם פשוט״. המלך היה ילד בן עשר או אחת־עשרה, ומלכים הלניסטיים רכבו בדרך כלל על סוסים. אלעזר מת בגלל טעות, והספר אינו אומר זאת.
• ארבעה פסוקים על אלעזר, ומשפט אחד על התבוסה. למה? הספר נכתב לכבוד המשפחה: מוות גיבורי של אח שווה סיפור, קרב אבוד לא. מה שמקור מתעכב עליו, ומה שהוא ממהר לעבור עליו, מגלים את מטרתו.
• לפי ספר מקבים א׳, בכל מגדל ישבו 32 לוחמים. הביטו בצלמית. כמה נכנסים שם? שניים או שלושה, אולי ארבעה. רוב החוקרים חושבים ש־32 הוא שיבוש העתקה, אולי של 4. מספרים הם הדבר הקל ביותר לשבש בטקסט שמועתק שוב ושוב.

מקור: מכתב של מלך

״מאחר שאבינו עבר אל האלים... שמענו שהיהודים לא הסכימו לאבינו לעבור למנהגי היוונים, אלא בחרו בדרך חייהם שלהם... לכן... החלטנו להשיב להם את מקדשם, שיחיו על פי מנהגי אבותיהם.״

ספר מקבים ב׳ מצטט ארבעה מכתבים רשמיים. רוב החוקרים חושבים שהם אמיתיים, אבל מסודרים בסדר שגוי.

• מי כותב למי? המלך הילד אל העוצר שלו, כלומר בפועל ליסיאס, בשם המלך, אל עצמו. מכתב כזה נועד להעתקה ולפרסום, כהודעה על מדיניות חדשה.
• באשמת מי פרצה המלחמה, לפי המכתב? באשמת ״אבינו״, המלך המת. זה נוח: השלטון החדש משנה כיוון בלי להודות שהממלכה טעתה.
• מה חסר במכתב? אין בו מילה על יהודה, על המורדים, על החקרא או על עצמאות: רק המקדש והחוקים. מסמך רשמי אמין יותר מנאום, אבל גם הוא מספר רק את מה שכותבו רצה לומר.

אחרי יהודה

האחים בונים מדינה

יונתן ושמעון ניצחו במקום שבו יהודה לא הספיק: בפוליטיקה. הם ניצלו את מלחמות הירושה בין טוענים לכתר הסלווקי. ב־152 לפנה״ס מינה אחד מהם את יונתן לכוהן גדול. ב־142 פטר מלך אחר את שמעון ממס, ו״הוסר עול הגויים מעל ישראל״. ב־141 נפלה החקרא.

צאצאי האחים, החשמונאים, כבשו את אדום ואת השומרון ומלכו כמלכים. אבל ב־67 לפנה״ס פרצה מלחמת אחים בין שני בניו של אלכסנדר ינאי, ושניהם פנו לרומא, בת בריתו הישנה של יהודה. ב־63 לפנה״ס כבש פומפיוס את ירושלים, ויהודה נעשתה כפופה לרומא.

מקור: מטבע של המדינה החשמונאית

פרוטת ברונזה של אלכסנדר ינאי, 103–76 לפנה״ס

ינאי, נכדו של שמעון, מלך כ־60 שנה אחרי מות יהודה.

• איזה תואר נושא השליט בצד הזה? ״הכוהן הגדל וחבר היהדים״: כוהן ראשי לצד מועצה. על מטבעות אחרים קורא ינאי לעצמו ״מלך״, בעברית וביוונית. תואר שונה לקהל שונה.
• למה כתב עברי עתיק, ולמה קרני שפע? הכתב העתיק מזכיר את מלכי בית ראשון. קרני השפע היו סמל יווני מוכר. המשפחה שנלחמה במתייוונים שלטה, במובנים רבים, כשושלת הלניסטית.

מה בא אחר כך

• 162 לפנה״ס השלום של ליסיאס: היהודים רשאים שוב לחיות על פי התורה.
• 161 לפנה״ס חדשה ויום ניקנור. ברית ידידות עם רומא.
• 160 לפנה״ס יהודה נופל באלעשה. יונתן מנהיג את המורדים במדבר.
• 152 לפנה״ס יונתן נעשה כוהן גדול.
• 142–141 לפנה״ס שמעון: סוף המס למלך, ונפילת החקרא.
• 129 לפנה״ס אחרי מות אנטיוכוס השביעי, יהודה עצמאית לגמרי תחת יוחנן הורקנוס.
• 63 לפנה״ס פומפיוס כובש את ירושלים; יהודה תחת רומא.
• 37 לפנה״ס הורדוס, בתמיכת רומא, מסיים את שלטון החשמונאים.
• 1896 הרצל: ״המכבים יקומו שוב.״
• 1932 המכביה הראשונה נפתחת בתל אביב.

מיתוס

יהודה המכבי שחרר את יהודה מהיוונים, וחנוכה הוא חג העצמאות.

האמת

כשיהודה מת, חיל מצב סלווקי עדיין ישב בחקרא, צבאו של בקכידס שלט בארץ ועד מהרה הקיף אותה במבצרים, והכוהן הגדול היה איש המלך. יהודה השיב את המקדש ואת החופש לקיים את התורה. את העצמאות השיגו אחיו ובני משפחתם, צעד אחר צעד, ב־30 השנים הבאות.

הראיות

המס למלך בוטל רק ב־142 לפנה״ס, החקרא נפלה ב־141, ועצמאות מלאה באה רק אחרי מות אנטיוכוס השביעי ב־129. חנוכה מציין את חנוכת המקדש ב־164 לפנה״ס.

זיכרון

מאביר אירופי לסמל ציוני

חז״ל כמעט לא הזכירו את יהודה. ספרי המקבים לא נכנסו לתנ״ך, ושרדו ביוונית, בכתבי הקודש של הכנסייה. חנוכה נשאר, והתלמוד סיפר עליו את נס פך השמן.

אירופה זכרה את יהודה כאביר: אחד מ״תשעת המכובדים״, וגיבור של אורטוריה מאת הנדל. ואז החזירה אותו הציונות. לקראת סוף ״מדינת היהודים״ (1896) כתב תאודור הרצל: ״המכבים יקומו שוב״. אגודות ספורט יהודיות נקראו ״מכבי״, והחינוך הציוני העמיד את הלוחמים לפני הנס.

איזו מלחמה זו הייתה?

אחרי 162 לפנה״ס היהודים יכלו לקיים את התורה בחופשיות. על מה יהודה עדיין נלחם?

• אליאס ביקרמן, ״אלוהי המקבים״ (1937) מלחמת אזרחים בין יהודים. ביקרמן תלה את הגזירות במתייוונים הקיצוניים סביב מנלאוס (ראו את הוויכוח בשיעור הקודם), ולכן המלחמה הייתה קודם כול בין יהודים שומרי מסורת ליהודים ״מתקנים״. אחרי 162 זה בולט עוד יותר: ״האנשים הרשעים מישראל״ שפונים לכל מלך, אלקימוס, והפילוג עם החסידים.
• אביגדור צ׳ריקובר, ״היהודים והיוונים בתקופה ההלניסטית״ (1930; באנגלית 1959) קודם באה התקוממות עממית בירושלים נגד מנלאוס, בהנהגת החסידים, והגזירות היו התגובה של המלך, שהפכה אותה למלחמה דתית. בקריאה הזאת, המטרה הדתית הושגה ב־162. החסידים, שרצו רק אותה, עשו שלום, ומה שבא אחר כך היה מאבק על השלטון ביהודה.
• בצלאל בר־כוכבא, ״יהודה המכבי״ (1989; בעברית ״מלחמות החשמונאים״, 1980) קריאה של היסטוריון צבאי. אחרי 164 העמידו המכבים צבא גדול ומאורגן, ו״מעטים מול רבים״ הוא דפוס ספרותי ותיאולוגי. אחרי 162 נלחם יהודה על השליטה ביהודה ונגד הכוהנים הגדולים של המלך, ואת הקרב באלעשה כפתה עליו הפוליטיקה. היסטוריונים ציונים מוקדמים יותר, כמו יוסף קלוזנר, ראו במלחמה כולה מלחמת שחרור לאומית.

המקורות שלנו נכתבו בידי מעריצי המשפחה שניצחה בסוף, ואין לנו את הצד של המתייוונים או של הסלווקים. ואולי התשובה משתנה עם הזמן: מה שהתחיל כמלחמה על התורה נעשה מלחמה על השלטון.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

מי כתב את ספר מקבים א׳, ולמה זה חשוב?

התשובה: מעריץ של משפחת החשמונאים, כשישים שנה אחרי מות יהודה.. נכון. הספר נכתב כשמשפחתו של יהודה שלטה ביהודה. הוא מכבד את המשפחה, עובר בחטף על התבוסות ומעצב את המספרים לפי לקח: אלוהים מושיע ביד מעטים.

שאלה לבדיקה

מה נתן השלום של ליסיאס ב־162 לפנה״ס ליהודים?

התשובה: את הזכות לחיות על פי חוקיהם ואת המקדש, אבל לא עצמאות.. נכון. הגזירות בוטלו ומנלאוס הוצא להורג, אבל החקרא, הכוהן הגדול והמסים נשארו בידי המלך.

שאלה לבדיקה

למה עשו החסידים שלום עם אלקימוס?

התשובה: הגזירות בוטלו, ואלקימוס היה כוהן מזרע אהרן, ולכן חשבו שאפשר לקבל אותו.. נכון. בשבילם המלחמה הייתה על התורה, והיא הושגה. אלקימוס הרג שישים מהם ביום אחד.

שאלה לבדיקה

מה היה ״יום ניקנור״?

התשובה: חג בי״ג באדר לזכר ניצחונו של יהודה בחדשה, ב־161 לפנה״ס.. נכון. ניקנור נפל ראשון בקרב, והעם קבע את היום לחג, יום לפני פורים.

שאלה לבדיקה

מה נתנה הברית עם רומא ליהודה?

התשובה: הכרה ומכתב אזהרה לדמטריוס, אבל לא חיילים. בקכידס חזר בתוך שנה.. נכון. הברית הייתה מחווה של כבוד שלא חייבה את רומא לדבר.

שאלה לבדיקה

לפי ספר מקבים א׳, באלעשה נשארו עם יהודה רק 800 איש. איך מתייחסים היסטוריונים למספר הזה?

התשובה: בחשדנות: הקרב המתואר דרש הרבה יותר אנשים, והמספר הקטן מסביר את התבוסה.. נכון. קרב של יום שלם, עם אגפים, מרכז ומרדף, אינו מתאים ל־800. בר־כוכבא ואבי־יונה מעריכים כמה אלפים לפחות.

מונחים

• הסלווקים השושלת המוקדונית שייסד סלווקוס הראשון, אחד ממצביאיו של אלכסנדר מוקדון. מאנטיוכיה שבסוריה שלטה באימפריה גדולה, וביהודה מ־200 לפנה״ס.
• חקרא המצודה הסלווקית שנבנתה בירושלים ב־167 לפנה״ס, סמוך למקדש. ישבו בה חיל מצב של המלך ויהודים נאמנים לו, והיא החזיקה מעמד עד 141 לפנה״ס.
• המתייוונים יהודים שרצו שירושלים תאמץ דרכי חיים יווניות. חלקם תמכו בגזירות המלך ונלחמו לצדו נגד המכבים.
• חסידים ״עדת חסידים״ (ביוונית ״אסידאים״): קבוצה של יהודים אדוקים שהצטרפה למורדים של מתתיהו. לפי ספר מקבים א׳, ב־162 לפנה״ס עשו שלום עם הכוהן הגדול אלקימוס. אין להם קשר לתנועת החסידות, שקמה במאה ה־18.
• כוהן גדול ראש המקדש בירושלים ומנהיג היהודים. תחת הסלווקים מינה אותו המלך.
• פלנקס לב הצבא ההלניסטי: גוש צפוף של חיילי רגלים, ובידיהם רמחים באורך של כשישה מטרים, לרוב בעומק 16 שורות: פי שניים מהפלנקס של ההופליטים במלחמות הפרסיות. חזק מאוד בחזית, מסורבל בשטח קשה.
• פיל מלחמה פיל שאומן לקרב, ועל גבו מגדל עץ ובו לוחמים. הסלווקים הביאו את פיליהם מהודו, ונהג הודי ישב על צווארם.
• שנת השמיטה השנה השביעית, שבה ההלכה אוסרת לזרוע את השדות. לפי ספר מקבים א׳, המסע של ליסיאס חל בשנת שמיטה (163/162 או 164/163 לפנה״ס: מחזור השמיטות שנוי במחלוקת), והמזון אזל.
• יום ניקנור חג בי״ג באדר לזכר ניצחונו של יהודה בחדשה ב־161 לפנה״ס. החג נשכח עם הזמן, ובאותו תאריך חל היום תענית אסתר.
• ברית ידידות ״ידידות״ רומית: יחסים רשמיים עם רומא שהעניקו יוקרה, אבל לא חייבו את רומא לשלוח חיילים.
• החשמונאים משפחתו של מתתיהו, הקרויה על שם אב קדמון בשם חשמונאי, והשושלת ששלטה ביהודה מ־142 עד 37 לפנה״ס.
• אנטיוכוס הרביעי מלך סלווקי שרדף את היהודים ואסר את מנהגיהם. מותו פתח את השלטון לילד.
• אנטיוכוס החמישי הילד שהוכתר למלך אחרי מות אביו, אנטיוכוס הרביעי. שלטונו נשען על מפקדים כמו ליסיאס.
• ליסיאס מפקד סלווקי שמשל בשם המלך הילד מאנטיוכיה, והוביל את הצבא נגד יהודה.
• פיליפוס איש החצר שהמלך המת מינה לאפוטרופוס של בנו. ליסיאס הקדים אותו והמליך את הילד.
• דמטריוס בן דודו של המלך הילד, שישב שנים כבן ערובה ברומא. ברח, תפס את השלטון והחליף את ליסיאס.
• בקכידס מצביא סלווקי ששלט בארצות שממערב לפרת. שלח אותו דמטריוס ליהודה עם אלקימוס.
• אלקימוס כוהן שרצה להיות כוהן גדול. דמטריוס מינה אותו לכוהן הגדול בירושלים בעזרת צבא.
• טימותיאוס מפקד העמונים שהתנגד ליהודה. לפי ספר מקבים ב׳ הוא הוביל צבא גדול.
• יוסף בן מתתיהו כוהן יהודי שכתב ברומא הרבה שנים אחרי יהודה. הוא מספר על המלחמות ומסתמך בעיקר על ספר מקבים א׳.
• ספר מקבים א׳ ספר על מרד המכבים שנכתב בעברית ביהודה. הוא מלא שמות מקומות ותאריכים, ומספריו מעוצבים לפי רעיון אחד.
• ספר מקבים ב׳ ספר על מרד המכבים שנכתב ביוונית ומתמקד במקדש. הוא מסתיים לפני מותו של יהודה.
• בר־כוכבא חוקר ישראלי של תקופת המכבים. הוא טוען שיש לסמוך על לוח השנים הבבלי.
• בית צור מבצר על הדרך לירושלים מדרום. שמר על הדרך, והצבא המלכותי צר עליו.
• בית זכריה מקום על הדרך לירושלים, צפונית לבית צור. שם חנה יהודה לפני הקרב מול הצבא המלכותי.
• אלעשה מקום סלעי צפונית לירושלים. שם חנה יהודה לפני הקרב האחרון שלו.
• דתמה מבצר בגלעד, בעבר הירדן. היהודים שם היו נצורים עד שיהודה פרץ את המצור.
• גלעד אזור מזרחי לירדן, שבו חיו יהודים. יהודה פינה אותם משם לירושלים.
• יבנה עיר בדרום ארץ ישראל, לחוף הים. שני מפקדים של יהודה תקפו אותה בניגוד לפקודה.
• חברון עיר בהרי יהודה, דרומית לירושלים. יהודה כבש אותה והצית את מגדליה.
• מודיעין עיר בארץ ישראל, שבה נקבר יהודה בקבר אבותיו.
• מנלאוס כוהן גדול שנתן יד לגזירות המלך. הוצא להורג.
• גנאיוס אוקטביוס שליח רומי שדאג שיחתכו את גידי הפילים של הסלווקים לפי חוזה השלום שכפתה רומא.

מקורות

• 1 Maccabees 4–9 and 13, King James Version (Apocrypha), 1611
• 2 Maccabees 11–15, King James Version (Apocrypha), 1611
• Josephus, Antiquities of the Jews 12.9–11 and 20.10, trans. William Whiston (1737)
• Josephus, The Wars of the Jews 1.1.4–6, trans. William Whiston (1737)
• Polybius, Histories 30.25 (the parade at Daphne) and 31.2, 31.11–15, trans. W. R. Paton (Loeb, 1927)
• Theodor Herzl, The Jewish State (1896), trans. Sylvie d'Avigdor (rev. ed., American Zionist Emergency Council, 1946)
• Megillat Taanit (13 Adar); Babylonian Talmud, Taanit 18b and Shabbat 21b
• Bezalel Bar-Kochva, Judas Maccabaeus: The Jewish Struggle against the Seleucids (Cambridge: Cambridge University Press, 1989)
• Bezalel Bar-Kochva, The Seleucid Army: Organization and Tactics in the Great Campaigns (Cambridge: Cambridge University Press, 1976)
• בצלאל בר־כוכבא, מלחמות החשמונאים: מימי יהודה המכבי (ירושלים: יד יצחק בן־צבי ומשרד הביטחון, 1980)
• Elias Bickerman, The God of the Maccabees, trans. H. R. Moehring (Leiden: Brill, 1979; German original Der Gott der Makkabäer, Berlin: Schocken, 1937)
• Victor Tcherikover, Hellenistic Civilization and the Jews, trans. S. Applebaum (Philadelphia: Jewish Publication Society of America, 1959)
• Jonathan A. Goldstein, I Maccabees (Anchor Bible 41; Garden City, NY: Doubleday, 1976)
• Daniel R. Schwartz, 2 Maccabees (Commentaries on Early Jewish Literature; Berlin: de Gruyter, 2008)
• אוריאל רפפורט, ספר מקבים א: מבוא, תרגום ופירוש (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 2004)
• Emil Schürer, The History of the Jewish People in the Age of Jesus Christ, rev. G. Vermes and F. Millar, vol. 1 (Edinburgh: T&T Clark, 1973)
• Erich S. Gruen, The Hellenistic World and the Coming of Rome, 2 vols. (Berkeley: University of California Press, 1984)
• Dov Gera, Judaea and Mediterranean Politics, 219 to 161 B.C.E. (Leiden: Brill, 1998)
• Linda Zollschan, Rome and Judaea: International Law Relations, 162–100 BCE (London: Routledge, 2017)
• Altay Coşkun, “Friendship and Alliance between the Judaeans under Judas Maccabee and the Romans (1Macc 8:17–32): A Response to Linda Zollschan's Rome and Judaea”, Electrum 25 (2018): 85–125
• Silvannen R. Gerrard, “Hellenistic War-Elephants and the Use of Alcohol Before Battle”, Classical Quarterly 73.1 (2023), 138–152
• Joseph Sievers, The Hasmoneans and Their Supporters: From Mattathias to the Death of John Hyrcanus I (Atlanta: Scholars Press, 1990)
• Kenneth Atkinson, A History of the Hasmonean State: Josephus and Beyond (London: Bloomsbury T&T Clark, 2016)
• Sylvie Honigman, Tales of High Priests and Taxes: The Books of the Maccabees and the Judean Rebellion against Antiochos IV (Oakland: University of California Press, 2014)
• Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition (Chicago: University of Chicago Press, 1995)

קרדיט תמונות

• גוסטב דורה, ״יהודה המכבי מול צבא ניקנור״, תחריט לכתבי הקודש המאוירים של דורה, 1866 · Public domain · דף המקור
• ניקולאס דה ברוין, ״יהודה המכבי״, לוח 6 בסדרה ״תשעת המכובדים״, בערך 1600. רייקסמוזיאום, אמסטרדם · CC0 · דף המקור
• טטרדרכמה של אנטיוכוס החמישי אאופטור, מטבעת אנטיוכיה, 164–162 לפנה״ס. צילום: Samu0450 · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• ״קברי המכבים״ כביכול, ליד מודיעין, 2013. צילום: Bukvoed · CC BY 3.0 · דף המקור
• פיל מלחמה רומס לוחם גלטי, טרקוטה, מירינה, בערך 175–125 לפנה״ס. הלובר, פריז. צילום: Shonagon · CC0 · דף המקור
• פרוטה של אלכסנדר ינאי, 103–76 לפנה״ס. אוסף איתמר עצמון. צילום: Atzmonit · CC BY-SA 4.0 · דף המקור