איחוד איטליה

לחיצת יד ליד טיאנו

״אני מצדיע למלך הראשון של איטליה!״

26 באוקטובר 1860, צומת דרכים מאובק צפונית לנאפולי. גבר מזוקן בפונצ׳ו אפור רוכב לעבר מלך על סוס לבן, ולפי המסורת קורא: ״אני מצדיע למלך הראשון של איטליה!״

זהו ג׳וזפה גריבלדי. לפני פחות מחצי שנה הפליג מגנואה עם כאלף מתנדבים. מאז כבש את סיציליה ואת נאפולי, ממלכה של תשעה מיליון בני אדם. ועכשיו הוא מוסר אותה.

שלוש־עשרה שנה קודם לכן כינה קנצלר אוסטריה, מטרניך, את איטליה ״מושג גאוגרפי״. חמישה חודשים אחרי הפגישה הזאת היא כבר הייתה ממלכה. מי הקים אותה: הקושרים, הגנרלים, הדיפלומטים או העם?

ג׳וזפה גריבלדי

ימאי מניס שנעשה לאחד האנשים המפורסמים בדורו. הוא כבש חצי איטליה בעזרת מתנדבים ומסר אותה למלך שהוא עצמו מעולם לא בטח בו עד הסוף.

• נולד: 4 ביולי 1807, ניס, אז חלק מצרפת של נפוליאון
• נפטר: 2 ביוני 1882, קאפררה, האי שלו מול חופי סרדיניה, ממחלה, בגיל 74, כשהשיגרון כמעט שיתק אותו
• ניצחונות: רומא, מול הצרפתים, 30 באפריל 1849; קאלאטאפימי, 1860; פלרמו, 1860; וולטורנו, 1860; בצקה, 1866
• כישלונות: נפילת הרפובליקה הרומית, 1849; אספרומונטה, 1862: נפצע מירי של חיילים איטלקים; מנטנה, 1867

״אני מציית.״

״מושג גאוגרפי״

רקע

שמונה מדינות וצבא זר אחד

8

אחרי נפילת נפוליאון שרטט קונגרס וינה את המפה מחדש ב־1815. איטליה חולקה לשמונה מדינות. בצפון־מערב שכנה ממלכת סרדיניה: פיימונטה, סבויה, ניס, גנואה והאי סרדיניה, בשלטון בית סבויה. לומברדיה וונציה היו שייכות לאוסטריה עצמה; פארמה, מודנה, לוקה וטוסקנה לקרובי הקיסר האוסטרי ולבני חסותו. האפיפיור שלט במרכז, ומלך בורבוני בנאפולי שלט בדרום ובסיציליה, בממלכת שתי הסיציליות.

מאחורי כולן עמד הצבא האוסטרי.

שאלה לבדיקה

מה היה מצבה של איטליה אחרי קונגרס וינה ב־1815?

התשובה: היא חולקה לשמונה מדינות, ומאחורי כולן עמד הצבא האוסטרי. נכון. לומברדיה וונציה היו אוסטריות; קרובי הקיסר ובני חסותו שלטו בפארמה, במודנה, בלוקה ובטוסקנה; האפיפיור שלט במרכז, מלך בורבוני בדרום ובית סבויה בממלכת סרדיניה. מאחורי כולן עמד הצבא האוסטרי.

1820–1834

שורפי פחם ואיש בשחור

הריסורג׳ימנטו, ״התחייה״ של איטליה, התחיל בסתר. הקרבונארי התקוממו בנאפולי ב־1820 ובפיימונטה ב־1821; הצבא האוסטרי דיכא אותם, ודיכא מרידות חדשות ב־1831.

באותה שנה ייסד ג׳וזפה מציני, עורך דין צעיר מגנואה שגלה למרסיי, שפגשנו בשיעור הקודם, את איטליה הצעירה. גם ניסיונות המרד שלה ב־1833–1834 נכשלו. בין הנידונים למוות שלא בפניהם היה ימאי מניס, ג׳וזפה גריבלדי. הוא נמלט לדרום אמריקה ונלחם שתים־עשרה שנה במלחמות של ברזיל ושל אורוגוואי, ושם לבש הלגיון האיטלקי שלו לראשונה את החולצה האדומה.

מקור: מה רצתה איטליה הצעירה

״איטליה הצעירה היא אחווה של איטלקים המאמינים בחוק של קדמה וחובה, ומשוכנעים שאיטליה נועדה להיות אומה אחת… איטליה הצעירה היא רפובליקנית ואחדותית.״

נכתב במרסיי בשביל חברים חדשים שהושבעו בסתר; ברוב מדינות איטליה ההצטרפות הייתה פשע. ״אחדותית״ פירושו מדינה אחת, לא פדרציה.

• ״רפובליקנית ואחדותית״: איזו איטליה זו, ואיזו איטליה קמה? רפובליקה אחת, בלי מלכים ובלי פדרציה. איטליה של 1861 הייתה מונרכיה. מציני ניצח בוויכוח אם תקום מדינה אחת, והפסיד בוויכוח איך היא תיראה.
• מי כתב, בשביל מי, ומי חסר? קושר, בשביל טירונים צעירים ומשכילים. זו תוכנית, לא תיאור: האפיפיור, המלכים והאיכרים אינם שם. הפער הזה עובר לאורך כל הסיפור.

1848–1849

שנת המהפכות

ב־1848 שטפה מהפכה את אירופה, ואיטליה איתה. בפיימונטה העניק קרלו אלברטו חוקה, את הסטטוטו. מילאנו נלחמה חמישה ימים על הבריקדות בחיילי המרשל רדצקי והדפה אותם אל מבצרי המרובע. ונציה הכריזה על רפובליקה, ופיימונטה הכריזה מלחמה.

ואז הכול התפרק. האפיפיור סירב להילחם באוסטריה הקתולית. רדצקי הביס את פיימונטה בקוסטוצה ב־1848 ובנובארה ב־1849, וקרלו אלברטו ויתר על הכתר לטובת בנו, ויטוריו אמנואלה השני. ברומא קמה ונפלה רפובליקה בראשות מציני: גריבלדי הגן עליה מפני צבא צרפתי, ואז חמק עם כמה אלפי לוחמים, ואשתו אניטה מתה בדרך. בסוף 1849 רק בפיימונטה נשארה חוקה.

שאלה לבדיקה

מציני כתב ב־1831 שאיטליה הצעירה היא ״רפובליקנית ואחדותית״. מה מזה התממש עד 1861?

התשובה: הרעיון של מדינה אחת התממש, אבל כמונרכיה ולא כרפובליקה. נכון. מציני ניצח בוויכוח אם תקום מדינה אחת, והפסיד בוויכוח איך היא תיראה: איטליה של 1861 הייתה מונרכיה.

לוח השחמט של קאבור

1850–1857

ממלכה קטנה ממהרת

אחרי 1849 הייתה פיימונטה המדינה האיטלקית היחידה שיש בה חוקה, פרלמנט ועיתונות חופשית, ואלפי גולים מצאו מקלט בטורינו. המלך הצעיר, ויטוריו אמנואלה השני, היה חייל בוטה שהעדיף ציד על פני ניירת. הכוכב העולה היה הרוזן קמילו קאבור.

קאבור העריץ את אנגליה: מסילות ברזל, בנקים, סחר חופשי. כראש ממשלה מ־1852 חתם על הסכמי סחר, צמצם את הזכויות המיוחדות של הכנסייה ובנה מסילות; עד 1859 היו בפיימונטה כ־800 קילומטרים של מסילה, קרוב למחצית מכל מסילות איטליה. בממלכת שתי הסיציליות, שאוכלוסייתה הייתה גדולה כמעט פי שניים, היו מעט יותר ממאה.

קמילו בנסו, רוזן קאבור

רוזן פיימונטזי שדיבר צרפתית טוב יותר מאיטלקית, ניהל את אחוזותיו כמו עסק, ובנה את איטליה בדיפלומטיה יותר מאשר במלחמה.

• נולד: 10 באוגוסט 1810, טורינו, אז חלק מצרפת של נפוליאון
• נפטר: 6 ביוני 1861, טורינו, מקדחת, כנראה מלריה, אחרי שרופאיו הקיזו את דמו שוב ושוב; בן 50
• ניצחונות: הברית עם צרפת, פלומביאר, 1858; לומברדיה, 1859; סיפוח מרכז איטליה והדרום, 1860; הכרזת ממלכת איטליה, 1861
• כישלונות: וילאפרנקה, 1859: התפטר בזעם; ויתור על ניס ועל סבויה לצרפת, 1860; רומא, שעדיין הייתה בידי האפיפיור במותו

״כנסייה חופשית במדינה חופשית.״

נקודת החלטה

אתם הרוזן קאבור, ראש ממשלת פיימונטה־סרדיניה.

ינואר 1855, טורינו

בריטניה וצרפת נלחמות ברוסיה בחצי האי קרים, ומבקשות 15,000 חיילים פיימונטזים. אוסטריה, האויבת שלכם, כרתה איתן זה עתה ברית ועלולה לזכות בהכרת התודה שלהן במקומכם.

ממשלתכם מתנגדת: לפיימונטה אין ריב עם רוסיה, האוצר עוד משלם על 1848, ואוסטריה עלולה להכות כשהצבא רחוק. שר החוץ רוצה הבטחה כתובה על איטליה; בעלות הברית מסרבות. המלך רוצה להצטרף למלחמה בכל מקרה.

מה אתם עושים?

• להישאר בחוץ: לשמור את החיילים ואת הכסף בבית פיימונטה נשארת בטוחה ובלי חובות חדשים. אבל אוסטריה זוכה בהכרת התודה של לונדון ופריז, וכשיעשו שלום, איש לא יזמין אתכם. סביר שהמלך ימצא ראש ממשלה אחר שישלח את החיילים.
• להצטרף רק תמורת הבטחה כתובה על איטליה בעלות הברית כבר אמרו לא. עמידה על התנאי פירושה כנראה בלי ברית ובלי הבטחה, והמלך יחליף אתכם במישהו פחות תובעני.
• להצטרף בלי תנאים, תמורת מקום ליד שולחן השלום אתם שולחים אנשים למות במלחמה רחוקה, בלי שום דבר כתוב. ההימור הוא שבעלות הברית יהיו חייבות לכם לפחות הקשבה.

מה קרה בפועל

להצטרף בלי תנאים, תמורת מקום ליד שולחן השלום

כששר החוץ התפטר, לקח קאבור את תפקידו וחתם בלי תנאים. כ־18,000 איש הפליגו באפריל 1855. הם נלחמו בקרב אחד, על נהר צ׳רנאיה, ואיבדו כ־2,000 איש, כמעט כולם ממחלות. בקונגרס פריז ב־1856 לא קיבלה פיימונטה שום שטח, אבל קאבור הורשה להציג את ״השאלה האיטלקית״, ונפוליאון השלישי, קיסר הצרפתים ואחיינו של נפוליאון הגדול, התחיל להקשיב.

״בתרמיליכם אתם נושאים את עתיד הארץ,״ כתב קאבור למפקד, לה מרמורה. היסטוריונים מן הדורות הקודמים ראו בכך מהלך גאוני; דניס מאק סמית׳ סבר שהמלך דחף, וקאבור נגרר בין השאר כדי לשמור על משרתו. רובם מסכימים שהפרס היה רצונה הטוב של צרפת.

שאלה לבדיקה

למה שלח קאבור חיילים פיימונטזים למלחמת קרים ב־1855?

התשובה: כדי לזכות בהקשבה של בריטניה וצרפת בוועידת השלום, וברצונן הטוב נגד אוסטריה. נכון. לפיימונטה לא היה ריב עם רוסיה. קאבור חתם בלי תנאים, בהימור שבעלות הברית יהיו חייבות לו הקשבה; בפריז ב־1856 הוא אכן הציג את השאלה האיטלקית.

1858

פגישה סודית בעיירת מרפא

בינואר 1858 השליך מהפכן איטלקי, פליצ׳ה אורסיני, פצצות על נפוליאון השלישי בפריז, ולפני שהוצא להורג הפציר בו לשחרר את איטליה. נפוליאון, שבצעירותו השתתף במרד איטלקי, התרגש, וגם ראה הזדמנות לתפוס את מקומה של אוסטריה כאדונית איטליה.

ב־21 ביולי 1858 נפגש בסתר עם קאבור בעיירת המרפא פלומביאר. הם הסכימו לגרור את אוסטריה למלחמה. פיימונטה תקבל את לומברדיה ואת ונציה כ״ממלכת איטליה העילית״, בתוך פדרציה של ארבע מדינות בנשיאות האפיפיור; צרפת תיקח את סבויה, וכנראה גם את ניס. ״שם מצאנו את מה שחיפשנו בלהט רב כל כך,״ כתב קאבור למלך: עילה למלחמה. זו הייתה תוכנית לפיימונטה גדולה יותר, עוד לא לאיטליה אחת.

1859: המלחמה שקאבור רצה

אפריל–יוני 1859

אוסטריה בולעת את הפיתיון

קאבור בילה את החורף בהתגרות בווינה. באפריל 1859 דרשה אוסטריה מפיימונטה להתפרק מנשקה, וקאבור שמח: עכשיו אוסטריה היא התוקפת, וצרפת מחויבת לעזור.

הצבאות הצרפתיים הגיעו ברכבת ובים. ב־4 ביוני הם הביסו את האוסטרים במג׳נטה, וארבעה ימים אחר כך רכבו נפוליאון השלישי וויטוריו אמנואלה לתוך מילאנו, בזמן שמתנדבי גריבלדי, ״ציידי האלפים״, נלחמו בהרים. האוסטרים נסוגו לעבר נהר מינצ׳ו, והקיסר הצעיר שלהם, פרנץ יוזף, לקח את הפיקוד בעצמו.

שאלה לבדיקה

למה שמח קאבור כשאוסטריה דרשה מפיימונטה באפריל 1859 להתפרק מנשקה?

התשובה: כי עכשיו אוסטריה הייתה התוקפת, ולכן צרפת הייתה מחויבת לעזור. נכון. בפלומביאר הסכימו קאבור ונפוליאון להגיע למלחמה באוסטריה, וקאבור חיפש עילה. הדרישה של וינה נתנה אותה, והצבאות הצרפתיים באו.

סולפרינו וסן מרטינו: מי מול מי

24 ביוני 1859, מסביבות ארבע לפנות בוקר ועד הלילה

הגבעות שמדרום לאגם גארדה ומישור מדולה, ממערב לנהר מינצ׳ו

צרפת

• מפקדים: הקיסר נפוליאון השלישי, המרשלים בראגה ד׳הילייה, מק־מהון וקנרובר; הגנרל ניל
• כוחות: כ־92,000 ו־240 תותחים (ברוקס, לפי דוחות המטה הצרפתי); כ־97,000 (שנייד (2012))
• אבדות: 1,622 הרוגים, 8,530 פצועים, 1,518 נעדרים (ההיסטוריה הרשמית הצרפתית (מהדורה גרמנית, 1865))

פיימונטה־סרדיניה

• מפקדים: המלך ויטוריו אמנואלה השני, הגנרלים דוראנדו, פאנטי, מולאר וקוקיארי
• כוחות: כ־38,700 ו־80 תותחים (ברוקס)
• אבדות: 1,027 הרוגים, 3,305 פצועים, 671 נעדרים (ההיסטוריה הרשמית הצרפתית (1865): רק החטיבות בסן מרטינו); 869 הרוגים, 3,982 פצועים, 774 נעדרים (טבלה איטלקית (ויקיפדיה האיטלקית, בלי מקור), כנראה כל הצבא)

האימפריה האוסטרית

• מפקדים: הקיסר פרנץ יוזף, פרנץ פון וימפן (הארמייה הראשונה), שליק (הארמייה השנייה), בנדק (קורפוס 8)
• כוחות: כ־129,000 ו־429 תותחים (ברוקס, לפי המקורות האוסטריים); פחות מכך (אומדני הלוחמים בפועל: חלק מהקורפוסים כמעט לא לחמו)
• אבדות: 2,386 הרוגים, 10,634 פצועים, 9,290 נעדרים (ההיסטוריה הרשמית הצרפתית (מהדורה גרמנית, 1865))

רוב ה״נעדרים״ היו שבויים וחיילים שנשרו מיחידותיהם.

התוצאה: ניצחון צרפתי־פיימונטזי. האוסטרים נסוגים אל מעבר למינצ׳ו, ושני הקיסרים, המזועזעים מן ההרג, חותמים על שביתת נשק שבועיים אחר כך.

זה היה הקרב הגדול ביותר באירופה מאז לייפציג ב־1813, לפי מספר הלוחמים: כ־260,000 איש.

קרב סולפרינו וסן מרטינו

24 ביוני 1859, מהשחר עד רדת הלילה

הצרפתים וצבא סרדיניה מתקדמים, והאוסטרים, שנסוגו אחרי מג׳נטה לעבר נהר מינצ׳ו, גם הם בתנועה, בפיקודו של הקיסר הצעיר פרנץ יוזף. איש לא תכנן קרב להיום, והצבאות נתקלים זה בזה ליד מדולה, סולפרינו וסן מרטינו.

שחזור לפי ריצ׳רד ברוקס, ״סולפרינו 1859״ (2009), פ. ק. שנייד (2012) והתיאורים המקובלים של הקרב; היישובים לפי מפות מודרניות, בתיבה של כ־27 על 17 קילומטרים. כל קורפוס מצויר כגוש אחד, פשוט בהרבה מן החטיבות והטורים שלחמו באמת; השעות והמיקומים משוערים. במחלוקת: מתי בדיוק נפלו סולפרינו וקבריאנה, וכמה אוסטרים לחמו בפועל. אף צד לא תכנן קרב באותו יום: שני הצבאות היו בתנועה כשנתקלו זה בזה.

שלבי הקרב

• שני צבאות מתנגשים אף צד לא ציפה לקרב. עם שחר נתקלו הצרפתים, שצעדו מזרחה, באוסטרים במדולה ולמרגלות סולפרינו; בצפון פגשו הסרדינים את הקורפוס של בנדק ליד סן מרטינו. עד שבע בבוקר כבר השתרע הקרב על פני 15 קילומטרים.
• תיקו על הגבעות הקורפוס של בראגה ד׳הילייה מסתער שוב ושוב על גבעת סולפרינו ונהדף. מק־מהון מחזיק את המרכז, והקו הדק של ניל מחזיק את המישור. בצפון כובשים הסרדינים את סן מרטינו ומאבדים אותה שוב.
• המשמר נכנס לקרב נפוליאון השלישי זורק לקרב את העתודה שלו, המשמר הקיסרי. בשעות הצהריים המוקדמות נופלים בית הקברות, הכפר והמגדל של סולפרינו, והמרכז האוסטרי נשבר.
• קבריאנה והסופה פרנץ יוזף מורה לארמייה הצפונית שלו לסגת. הצרפתים דוחקים קדימה אל קבריאנה, והתקפת נגד אוסטרית במישור נכשלת. בסביבות חמש פורצת סופה עזה ועוצרת את הלחימה לשעה.
• נסיגה אל מעבר למינצ׳ו האוסטרים נסוגים אל מעבר למינצ׳ו. בנדק נוטש את סן מרטינו, והסרדינים כובשים אותה בסביבות שמונה, בהסתערות הרביעית. כ־40,000 איש מתים, פצועים או נעדרים. באותו ערב מגיע אנרי דינאן לקסטיליונה.

האסטרטגיה

• צרפתים: הצרפתים צועדים מזרחה בלי לצפות לקרב, וממשיכים להתקדם גם כשהם נתקלים באוסטרים במדולה ומתחת לסולפרינו. כשהלחימה נתקעת על הגבעות, נפוליאון השלישי מכניס את העתודה שלו, המשמר הקיסרי, כדי לשבור את המרכז האוסטרי.
• צבא סרדיניה: צבא סרדיניה מתקדם בצפון ופוגש את הקורפוס של בנדק ליד סן מרטינו. הוא תוקף את הכפר שוב ושוב, ובהסתערות הרביעית הוא כובש אותו. השחזור אינו מסביר מדוע היה הכפר חשוב להם.
• אוסטרים: האוסטרים נסוגו לעבר נהר מינצ׳ו אחרי מג׳נטה, ואין להם תכנית קרב מוגדרת להיום. כשהמצב מתדרדר הם מנסים התקפת נגד במישור, והיא נכשלת, ופרנץ יוזף מורה לארמייה הצפונית שלו לסגת.

מה הכריע: המשמר הקיסרי, העתודה של נפוליאון השלישי, נכנס לקרב בשעות הצהריים המוקדמות ושבר את המרכז האוסטרי. כשהמרכז נשבר, פרנץ יוזף הורה לארמייה הצפונית לסגת, והאוסטרים נסוגו מעבר למינצ׳ו.

מקור: איש עסקים בקסטיליונה

״׳טוּטי פְרָטֶלִי׳, הן חוזרות ואומרות ברחמים, ׳כולם אחים׳… האם לא ניתן להקים בכל ארץ באירופה אגודות סיוע, שמטרתן לספק בשעת מלחמה אחים ואחיות מתנדבים לפצועים, בלי הבדל לאום?״

דינאן, איש עסקים מז׳נבה, בא בתקווה לפגוש את נפוליאון השלישי בעניין עסקה באלג׳יריה. הוא הגיע לקסטיליונה בערב יום הקרב ובילה ימים עם נשות העיירה בטיפול באלפי פצועים, בלי לשאול לאיזה צבא השתייכו.

• הוא הגיע בערב. במה הוא יכול להעיד, ובמה לא? לא בלחימה: את פרקי הקרב הרכיב מסיפורים של קצינים וכתב אותם בזמן הווה. את מה שבא אחרי ראה במו עיניו, וזו העדות האמיתית של הספר.
• מה הוא רוצה שהקורא יעשה? לפעול. הספר, שנשלח למלכים ולגנרלים, מבקש אגודות סיוע קבועות שיעזרו לפצועי כל העמים בשווה. ב־1863 התכנסה בז׳נבה הוועדה שתיקרא הצלב האדום.

שאלה לבדיקה

מה הופך את ״זיכרון מסולפרינו״ של אנרי דינאן לעדות חשובה, ומה מגביל אותו?

התשובה: הוא ראה במו עיניו את מה שבא אחרי הקרב, אבל לא את הלחימה, והוא כתב כדי לשכנע. נכון. הוא הגיע בערב 24 ביוני. תיאורי בתי החולים הם עדות ראייה; הפרקים על הקרב הם ממקור שני, וכל הספר הוא קריאה להקים אגודות סיוע.

יולי 1859 – אפריל 1860

וילאפרנקה: המחיר של בעל ברית

ואז נפוליאון השלישי עצר. מזועזע מן ההרג ומודאג מכוחות פרוסיים שהתרכזו על הריין, נפגש עם פרנץ יוזף בווילאפרנקה ב־11 ביולי ועשה שלום בלי לשאול את קאבור. לומברדיה עברה לפיימונטה, דרך ידיה של צרפת; ונציה נשארה אוסטרית. קאבור זעם על המלך והתפטר.

אבל בטוסקנה, בפארמה, במודנה וברומאניה תפסו ליברלים את השלטון וסירבו להחזיר את השליטים הישנים. במרץ 1860 אישרו משאלי עם את צירוף האזורים האלה לפיימונטה. נפוליאון הסכים, תמורת מחיר: בחוזה טורינו עברו סבויה וניס לצרפת. גריבלדי, יליד ניס, לא סלח לקאבור לעולם.

האלף

נקודת החלטה

אתם ג׳וזפה גריבלדי.

סוף אפריל 1860, וילה בקווארטו, ליד גנואה

ב־4 באפריל התקוממה פלרמו נגד מלכה הבורבוני. המרד בעיר דוכא תוך שעות, אבל חבורות חמושות מחזיקות מעמד בהרים. גולים סיציליאנים בראשות פרנצ׳סקו קריספי מתחננים שתובילו משלחת; מברק ממלטה נראה כאילו הוא אומר שהמרד נכשל.

כאלף מתנדבים התאספו, רבים מהם עם מוסקטים ישנים. לנאפולי יש באי כ־25,000 חיילים, וצי בים. קאבור לא יעזור לכם בגלוי. ולפני חודש מסר את עיר הולדתכם, ניס, לצרפת.

מה אתם עושים?

• להפליג עכשיו לסיציליה עם המתנדבים שיש לכם אלף איש מול צבא של 25,000, אם הצי של נאפולי לא יטביע אתכם קודם. אם סיציליה תתקומם שוב, זה יכול להיות ההימור הגדול בחייכם; אם לא, דינכם מוות.
• לחכות לידיעות ברורות ולגיבוי גלוי של המלך צבא נאפולי עלול לחסל את החבורות בסיציליה בזמן שאתם מחכים, והמלך אינו יכול לגבות אתכם בגלוי בלי מלחמה. סביר שהרגע יחלוף.
• לנסוע לניס ולהילחם במשאל העם שמוסר אותה לצרפת אולי תצליחו לשבש את ההצבעה בעיר הולדתכם, אבל תילחמו בצרפת, בעלת בריתה של פיימונטה, ובקאבור. ניס כנראה תאבד בכל מקרה, והדרום יישאר לבדו.

מה קרה בפועל

להפליג עכשיו לסיציליה עם המתנדבים שיש לכם

אחרי המברק הקודר ביטל גריבלדי את המשלחת; קריספי ונינו ביקסיו שכנעו אותו לחזור בו. בליל 5–6 במאי תפסו המתנדבים שתי ספינות קיטור, בעזרתו השקטה של מנהל חברת הספנות, והפליגו. ב־11 במאי עלו לחוף במרסלה, במערב סיציליה.

גריבלדי העדיף מעשה על המתנה, ושמו יכול היה לגייס אנשים שממשלה לא הייתה מצליחה לגייס. לוסי ריאל מדגישה שהמשלחת הצליחה משום שסיציליה כבר הייתה במרד, ומשום שתהילתו הקדימה אותו.

מאי 1860

אלף חובבנים

הם לא היו חיילים. האלף היו סטודנטים, עורכי דין, רופאים, בעלי מלאכה ותיקי 1849, כמעט כולם מן הצפון: כ־160 מברגמו לבדה, ורק כמה עשרות סיציליאנים. אחת מהם הייתה אישה, רוזלי מונמסון. רק לחלקם הייתה החולצה האדומה, והמוסקטים שלהם נתקעו.

במרסלה עגנו במקרה שתי אוניות מלחמה בריטיות, והצי של נאפולי היסס לפתוח באש. בסאלמי הכריז גריבלדי על עצמו כדיקטטור של סיציליה ״בשם ויטוריו אמנואלה, מלך איטליה״, וחבורות סיציליאניות התחילו להצטרף אליו. ב־15 במאי חסם צבא מלכותי את הדרך לפלרמו.

שאלה לבדיקה

מי היו ״האלף״ שהפליגו עם גריבלדי למרסלה במאי 1860?

התשובה: מתנדבים שאינם חיילים: סטודנטים, עורכי דין, רופאים ובעלי מלאכה, כמעט כולם מן הצפון. נכון. היו בהם גם ותיקי 1849, אבל רק כמה עשרות סיציליאנים. רק לחלקם הייתה החולצה האדומה, והמוסקטים שלהם נתקעו.

קאלאטאפימי: מי מול מי

15 במאי 1860, מן הצהריים ועד אמצע אחר הצהריים

פיאנטו רומאנו, גבעה בין ויטה לקאלאטאפימי, במערב סיציליה

האלף

• מפקדים: ג׳וזפה גריבלדי, טיור, סירטורי, ביקסיו ומפקדי הפלוגות
• כוחות: 1,089 שעלו לחוף במרסלה (הרשימה הרשמית של האלף); כ־1,200 בקרב, עם הסיציליאנים שלחמו לצידם (טרוולייאן (1909))
• אבדות: כ־30 הרוגים ויותר מ־100 פצועים קשה (טרוולייאן); 32–33 הרוגים, 174 פצועים (ספירה איטלקית מאוחרת)

לוחמים סיציליאנים

• מפקדים: מנהיגים מקומיים, ובהם הברון סנט׳אנה מאלקמו
• כוחות: אולי 1,000 על הגבעות; רק כ־200 נלחמו (טרוולייאן)
• אבדות: לא נרשמו (המקורות)

הצבא המלכותי של נאפולי

• מפקדים: בריגדיר־גנרל פרנצ׳סקו לנדי, רב־סרן מיקלה ספורצה, גדוד הקצ׳אטורי (רובאי הציד) ה־8
• כוחות: 3,000 (דה סיבו, היסטוריון תומך בורבונים); 4,000 (דה צ׳זרה); כ־2,000 (גריבלדי); כ־2,000 בקרב: 14 מתוך 20 פלוגות (טרוולייאן, לפי הדוח של לנדי)
• אבדות: 35–36 הרוגים, 118–150 פצועים (ספירות איטלקיות)

התוצאה: האלף כובשים את הגבעה. לנדי נוטש את קאלאטאפימי באותו לילה ונסוג לפלרמו, וסיציליה מתחילה להתקומם.

קרב קטן לעומת סולפרינו: פחות ממאה הרוגים לשני הצדדים יחד. גריבלדי עצמו כתב שהישגי הקרב היו ״מעטי חשיבות״, אבל תוצאתו המוסרית ״גדולה לאין שיעור״.

קרב קאלאטאפימי

15 במאי 1860, מן הצהריים ועד אמצע אחר הצהריים

האלף של גריבלדי עומדים על הפייטרלונגה עם הדגל בשלושת הצבעים, מול הצבא המלכותי של נאפולי, שעל פיאנטו רומאנו מעבר לעמק. הצבא הזה חוסם את הדרך לפלרמו, ולוחמים סיציליאנים צופים מן הגבעות שבצדדים.

שחזור לפי ג. מ. טרוולייאן, ״גריבלדי והאלף״ (1909), שהלך בשטח פעמיים והשתמש בדוח של לנדי ובזיכרונות של ותיקים, ולפי זיכרונותיו של גריבלדי; מיקום גלעד הקרב על הגבעה ושל העיירות לפי מפות מודרניות. לא ידוע לנו על סקר מודרני של שדה הקרב. המרחק בין שתי הגבעות, כוחם של הנפוליטנים בתחילת הקרב ומהלך הטרסות אינם ודאיים; הטרסות מצוירות באופן סכמטי.

שלבי הקרב

• שתי גבעות ועמק אחד אנשי גריבלדי עומדים על הפייטרלונגה עם הדגל בשלושת הצבעים, מול הנפוליטנים שעל פיאנטו רומאנו, מעבר לעמק. לוחמים סיציליאנים צופים מן הגבעות שבצדדים. רב־סרן ספורצה מחליט לטאטא את ״האספסוף״.
• הסתערות מוקדמת מדי החוד הנפוליטני חוצה את העמק. חצוצרה תוקעת, הקלעים מגנואה יורים, והפלוגות הראשונות מסתערות במורד לפני שגריבלדי התכוון. הוא שולח את כולם אחריהן.
• טרסה אחר טרסה המתנדבים מטפסים מטרסה לטרסה ומסתתרים מתחת לקיר של כל טרסה, ולנדי שולח למעלה עוד פלוגות. מימין לוכדים קאירולי וכ־200 סיציליאנים תותח. כאן, לפי מסורת מאוחרת, ביקסיו מציע לסגת.
• הטרסה האחרונה כ־300 איש מצטופפים מתחת לטרסה האחרונה. הנפוליטנים, שהתחמושת שלהם אוזלת, מיידים אבנים; אחת פוגעת בגריבלדי. הסתערות אחרונה כובשת את הפסגה.
• נסיגה לפלרמו לנדי נוטש את קאלאטאפימי באותו לילה וצועד לפלרמו. קרב קטן, אבל השמועה עוברת בכל סיציליה: אפשר להביס את הצבא המלכותי.

האסטרטגיה

• האלף: השחזור אינו אומר מתי גריבלדי התכוון להתחיל את ההתקפה. הפלוגות הראשונות מסתערות מוקדם מדי, והוא שולח את כולם אחריהן. אחר כך האלף מטפסים מטרסה לטרסה, ומתחת לקיר של כל טרסה הם מוצאים מחסה.
• לוחמים סיציליאנים: השחזור אינו נותן תכנית ללוחמים הסיציליאנים. הם צופים מן הגבעות שבצדדים, ורק כ־200 מהם, יחד עם קאירולי, כובשים תותח בגזרה הימנית.
• צבא נאפולי: רב־סרן ספורצה מחליט לטאטא את ״האספסוף״ בהתקפה על פני העמק. כשהלחימה מתארכת, לנדי שולח עוד פלוגות למעלה, והתחמושת של הנפוליטנים אוזלת.

מה הכריע: ההכרעה באה מן ההתמדה: האלף טיפסו מטרסה לטרסה בתוך מחסה, והנפוליטנים, שהתחמושת שלהם אזלה, לא עצרו את ההסתערות האחרונה על הפסגה. לנדי נטש את קאלאטאפימי באותו לילה.

מקור: שני עדים לאותה שעה

״לא הייתה לי שום כוונה לתקוף חזיתית עמדה אדירה שבה החזיק כוח גדול של חיילים בורבונים. אבל מי יכול היה לעצור את המתנדבים הנלהבים והנמהרים האלה בדהרתם אל האויב?״

גריבלדי ערך את זיכרונותיו ב־1872; הם ראו אור אחרי מותו. נודארי צייר את הרגע שלפני ההתנגשות: אנשי גריבלדי על הפייטרלונגה עם הדגל בשלושת הצבעים, והנפוליטנים על המדרון המדורג של פיאנטו רומאנו ממול.

• גריבלדי אומר שההתקפה החזיתית לא הייתה התוכנית שלו. למה שמפקד יודה בזה? כך המתנדבים שלו נעשים לגיבורים, וזה כנראה גם נכון: גם טרוולייאן מספר שהפלוגות הראשונות זינקו קדימה לפני הרגע שגריבלדי תכנן. ובכל זאת, הזיכרונות נכתבו כדי לבנות אגדה.
• הביטו בבגדים שבציור. מה אומר הטקסט של גריבלדי עצמו? בציור לובשים האנשים חולצות אדומות. גריבלדי כותב שהאלף היו ״לבושים בדיוק כמו בבית״. הצייר היה שם, אבל צייר את המדים של האגדה.

שאלה לבדיקה

מה היה חשוב בקרב קאלאטאפימי ב־15 במאי 1860, אף שנהרגו בו פחות ממאה איש בשני הצדדים יחד?

התשובה: הניצחון הוכיח שאפשר להביס את הצבא המלכותי, והמרד בסיציליה התחיל להתפשט. נכון. לנדי נטש את קאלאטאפימי באותו לילה, והשמועה עברה בכל סיציליה. גריבלדי עצמו כתב שהישגי הקרב ״מעטי חשיבות״ אבל תוצאתו המוסרית ״גדולה לאין שיעור״.

מאי–אוקטובר 1860

מפלרמו עד הוולטורנו

גריבלדי עקף את הצבא המלכותי ופרץ לפלרמו ב־27 במאי. העיר התקוממה, ותוך ימים הסכימו כ־20,000 חיילים מלכותיים להפליג ממנה. באוגוסט חצה ליבשת, וצבא נאפולי התפורר לפניו. ב־7 בספטמבר נכנס לנאפולי ברכבת; המלך פרנצ׳סקו השני נמלט למבצר גאיטה.

קאבור, שחשש שגריבלדי יצעד על רומא ויגרור את צרפת למלחמה, שלח את צבא פיימונטה דרומה דרך אדמות האפיפיור. בינתיים, ב־1–2 באוקטובר, יצא הצבא הבורבוני למתקפת נגד על נהר הוולטורנו. כ־20,000 מתנדבים החזיקו חזית של 20 קילומטרים. זה היה הקרב הגדול ביותר של גריבלדי, וניצחונו הגדול האחרון.

נקודת החלטה

אתם גריבלדי, הדיקטטור של סיציליה ונאפולי.

אוקטובר 1860, קזרטה, צפונית לנאפולי

בתוך חמישה חודשים כבשתם ממלכה של תשעה מיליון והבסתם את צבאה על הוולטורנו. אבל המלך הבורבוני עדיין מחזיק בקאפואה ובגאיטה.

צבא פיימונטה צועד אליכם, בין השאר כדי למנוע מכם להמשיך לרומא, שבה שומרים חיילים צרפתים על האפיפיור. הרפובליקנים של מציני דוחקים בכם להציב תנאים, או לצעוד על רומא. קאבור רוצה לספח את הדרום מיד, במשאל עם.

מה אתם עושים?

• לצעוד על רומא מלחמה עם צרפת, וכמעט בוודאות מלחמת אזרחים עם צבא פיימונטה שכבר עומד מולכם. כל מה שהושג מאז מאי עלול לאבוד.
• לשמור על הדיקטטורה ולהציב תנאים לאיחוד תוכלו לדרוש אספה, רפורמות או אדמה לאיכרים. אבל צבאו של ויטוריו אמנואלה כבר בפתח, ועימות בין איטלקים עלול לקרוע את הארץ החדשה עוד לפני שנולדה.
• לקבל את משאל העם, למסור את הדרום למלך ולחזור הביתה איטליה מתאחדת מיד, תחת המלך. אתם מוותרים על כוחכם, וכנראה גם על השפעתכם על עתיד הדרום.

מה קרה בפועל

לקבל את משאל העם, למסור את הדרום למלך ולחזור הביתה

משאל עם ב־21 באוקטובר אישר את האיחוד. ב־26 באוקטובר פגש גריבלדי את ויטוריו אמנואלה ליד טיאנו ובירך אותו כמלך איטליה. בקשתו למשול בדרום שנה אחת נדחתה, וצבאו פוזר. ב־9 בנובמבר הפליג לחווה שלו בקאפררה, וסירב לתארים ולאדמות.

״מסרתי לוויטוריו אמנואלה את הדיקטטורה שהעם הפקיד בידי, והכרזתי עליו כמלך איטליה,״ כתב בזיכרונותיו. הוא האמין שרק המלך יוכל לאחד את איטליה בלי מלחמת אזרחים. לוסי ריאל טוענת שהמחווה, גיבור שחוזר אל המחרשה כמו קינקינאטוס הרומי, היא שבנתה את האגדה שלו.

שאלה לבדיקה

למה מסר גריבלדי את הדרום לוויטוריו אמנואלה ב־1860?

התשובה: הוא האמין שרק המלך יוכל לאחד את איטליה בלי מלחמת אזרחים. נכון. צבא פיימונטה עמד בפתח, צרפת שמרה על רומא, ומאז 1859 הוא נלחם למען ״איטליה וויטוריו אמנואלה״. הוא הפליג לקאפררה וסירב לתארים.

מיתוס

גריבלדי היה מורד רפובליקני שנלחם במלך.

האמת

בלבו נשאר רפובליקני. אבל מסוף שנות ה־1850 שירת את המלוכה: הסיסמה של האלף הייתה ״איטליה וויטוריו אמנואלה״, הוא משל בסיציליה בשם המלך ומסר לו את הדרום. ב־1866, כשנצטווה לעצור באמצע ניצחון, ציית. הוא התעמת עם ממשלת המלך בשאלת רומא, אבל האיש שתיעב באמת היה קאבור.

הראיות

ההכרזה בסאלמי (1860); המברק ״Obbedisco״ (1866); לוסי ריאל, ״גריבלדי: המצאתו של גיבור״ (2007).

איטליה נעשתה

1861

ממלכה עם מספר פיימונטזי

ב־17 במרץ 1861 הכריז הפרלמנט האיטלקי הראשון, בטורינו, על ויטוריו אמנואלה השני כמלך איטליה. הוא שמר על המספר שלו, ״השני״, כאילו איטליה היא פיימונטה מוגדלת, ובמובנים רבים כך היה: הסטטוטו, החוקים, המסים, גיוס החובה והפקידים של פיימונטה הוחלו על הארץ כולה. פחות מ־2 אחוזים מן האיטלקים יכלו להצביע.

רומא וונציה עדיין חסרו. קאבור אמר בפרלמנט שרומא חייבת להיות הבירה, בהסכמת האפיפיור. ב־6 ביוני 1861 מת מקדחת, בן 50.

מיתוס

כשאיטליה אוחדה אמר מסימו ד׳אזליו: ״עשינו את איטליה; עכשיו עלינו לעשות את האיטלקים.״

האמת

הרעיון היה של ד׳אזליו, המשפט המפורסם לא. ד׳אזליו, סופר ולשעבר ראש ממשלת פיימונטה, חשש שלאיטלקים חסר האופי שאומה צריכה: בזיכרונותיו (1867) כתב שצריך לעשות את האיטלקים אם רוצים שתהיה איטליה. הסיסמה המלוטשת הסתובבה משנות ה־1870, וב־1896 שם אותה פרדיננדו מרטיני בפיו. אבל הטענה עצמה נכונה: ב־1861 דיברו איטלקית אולי 2.5 עד 10 אחוזים מן האיטלקים, ושלושה מכל ארבעה לא ידעו קרוא וכתוב.

הראיות

מסימו ד׳אזליו, ״זיכרונותיי״ (1867); קלאודיו ג׳יגנטה, בכתב העת Incontri (2011); אומדני השפה של טוליו דה מאורו וארריגו קסטלני.

שאלה לבדיקה

מה נכון לגבי המשפט ״עשינו את איטליה; עכשיו עלינו לעשות את האיטלקים״?

התשובה: הרעיון הוא של מסימו ד׳אזליו, אבל הנוסח המפורסם הודבק לו מאוחר יותר. נכון. בזיכרונותיו (1867) כתב שצריך לעשות את האיטלקים אם רוצים שתהיה איטליה; הסיסמה הסתובבה משנות ה־1870 ויוחסה לו בעיקר ב־1896.

1861–1865

מלחמה בדרום

בדרום, האיחוד נראה עד מהרה ככיבוש. באו מסים חדשים וגיוס חובה; האדמה שאיכרים רבים קיוו לה לא באה. חיילים בורבונים לשעבר, עריקים, שודדים וכפריים נואשים עלו להרים, בעידודם של המלך הגולה ושל האפיפיור. הממשלה קראה לזה בריגנטאז׳, ״שודדות״.

ב־1863 נלחמו בדרום אולי 100,000 חיילים. בתי דין צבאיים שפטו את המורדים והענישו את משפחותיהם; כפרים הועלו באש כנקמה. לפי הנתונים הרשמיים נהרגו או הוצאו להורג יותר מ־5,000 ״שודדים״ עד 1865.

1862–1866

ונציה דרך תבוסה

גריבלדי לא יכול היה לחכות לרומא. ב־1862 גייס מתנדבים בקריאה ״רומא או מוות״, וחיילים איטלקים עצרו אותו באספרומונטה. ב־1866 כרתה איטליה ברית עם פרוסיה נגד אוסטריה, והפסידה בשני הקרבות העיקריים שלה, ביבשה בקוסטוצה ובים ליד ליסה; רק מתנדבי גריבלדי ניצחו, בבצקה. אבל פרוסיה ריסקה את אוסטריה, כפי שנראה בשיעור הבא, וונציה נמסרה לאיטליה דרך ידיו של נפוליאון השלישי. איטליה הפסידה במלחמה, וזכתה בוונציה.

נקודת החלטה

אתם האפיפיור פיוס התשיעי.

19 בספטמבר 1870, הוותיקן, רומא

לפני עשר שנים לקחה איטליה את רוב אדמותיכם. נותרו רק רומא והאזור שסביבה, בשמירת חיל מצב צרפתי, ובאוגוסט החזירה אותו צרפת כדי להילחם בפרוסיה. ב־2 בספטמבר נכנע נפוליאון השלישי בסדאן.

עכשיו עומדים מחוץ לחומות כ־50,000 חיילים איטלקים; לכם יש כ־13,000. המלך ויטוריו אמנואלה מציע ערובות לחירותכם ולכבודכם אם תכניסו את חייליו. ביולי הכריזה ועידת הוותיקן שהאפיפיור אינו יכול לטעות כשהוא פוסק בענייני אמונה.

מה אתם עושים?

• להגן על רומא עד הסוף הזואבים שלכם יילחמו באומץ וימותו. רומא תופגז ותיכבש בכל מקרה, במחיר של מאות או אלפי הרוגים.
• לעזוב את רומא, כמו ב־1848, ולמשול מן הגלות תישארו חופשיים מן המלך, אבל תשאירו לו את העיר בלי קרב, ואפיפיור בחוץ לארץ עלול להתקשות לחזור.
• לקבל את הצעת המלך חיים יינצלו. אבל ייראה כאילו האפיפיור הסכים לאובדן רומא, והתביעה של הכנסייה תאבד.
• להתנגד רק עד שיראו שהופעל כוח, ואז להיכנע מעטים ימותו, והכנסייה תוכל לומר לעד שרומא נלקחה באלימות ולא נמסרה.

מה קרה בפועל

להתנגד רק עד שיראו שהופעל כוח, ואז להיכנע

פיוס הורה למפקדו, הגנרל קנצלר, שההגנה תהיה מחאה בלבד: די כדי להוכיח שנעשתה אלימות, ואז כניעה עם הפרצה הראשונה. ב־20 בספטמבר פתחו התותחים האיטלקים פרצה ליד פורטה פיה, ובסביבות עשר כבר הונף הדגל הלבן. בסך הכול נהרגו כ־45 עד 70 איש. משאל עם צירף את רומא לאיטליה.

פיוס לא רצה טבח, אבל לעולם לא היה מסכים לאובדן רומא. הוא דחה את הערובות של איטליה, כינה את עצמו ״אסיר בוותיקן״ ואסר על הקתולים להשתתף בבחירות לפרלמנט. כריסטופר דאגן מדגיש את המחיר: במשך עשרות שנים הפנו הקתולים האדוקים עורף למדינה החדשה. השאלה הרומית נותרה פתוחה עד 1929.

שאלה לבדיקה

למה יכלה איטליה לכבוש את רומא בספטמבר 1870?

התשובה: צרפת החזירה את חיל המצב שלה כדי להילחם בפרוסיה, ונפוליאון השלישי נפל בסדאן. נכון. החיילים הצרפתים ששמרו על האפיפיור מאז 1849, מלבד כמה חודשים ב־1866–1867, עזבו באוגוסט; אחרי סדאן לא נשארה מעצמה שתעצור את איטליה.

מקור: חור בחומה

הסטודיו של לודוביקו טומינלו, צילום הפרצה בפורטה פיה, רומא, 1870

צלמי רומא מיהרו אל הפרצה, ותמונותיהם נמכרו בכל איטליה כמזכרות פטריוטיות. בכיתוב המודפס נאמר: ״הפרצה בפורטה פיה שפתחו הכוחות האיטלקיים ב־20 בספטמבר 1870״.

• מה הצילום מראה, ומה לא? חומה פגועה אחרי המאורע: בלי קרב ובלי מתים. מצלמות של 1870 נזקקו לחשיפה ארוכה; כל צילום ״קרב״ מאותו יום, ואלטובלי צילם כמה, בוים אחר כך.
• למה למכור תמונה של חור בחומה? בעיני הפטריוטים זה היה סוף הסיפור, הרגע שבו רומא נעשתה איטלקית. בעיני קתולים אדוקים אותה תמונה הראתה חילול קודש. תמונה אחת, שתי משמעויות הפוכות.

מיתוס

איטליה אוחדה בהתקוממות עממית גדולה של העם האיטלקי.

האמת

אנשים פשוטים אכן נלחמו: על הבריקדות של מילאנו, כמתנדבים ב־1859–1860, ברחובות פלרמו. אבל את לומברדיה כבשו צבאות צרפת ופיימונטה והדיפלומטיה של קאבור, והאלף היו ברובם צפוניים משכילים. איכרים סיציליאנים רבים נלחמו על אדמה, לא למען איטליה; כשאיכרי ברונטה תפסו אחוזות באוגוסט 1860, ציווה ביקסיו להוציא חמישה אנשים להורג. במשאלי העם הצביעו רק גברים, ובגלוי. זו הייתה מהפכה של מיעוטים פעילים, עם תמיכה אמיתית אבל צרה.

הראיות

רשימת האלף לפי ערי מוצא, אצל טרוולייאן (1909); לוסי ריאל, ״סיציליה ואיחוד איטליה״ (1998); אלברטו מריו באנטי, ״האומה של הריסורג׳ימנטו״ (2000).

שאלה לבדיקה

מה הוגן ביותר לומר על הטענה שאיטליה אוחדה בהתקוממות עממית גדולה של העם האיטלקי?

התשובה: היא נכונה בחלקה: אנשים פשוטים נלחמו, אבל לומברדיה נכבשה בידי צבאות צרפת ופיימונטה, והתמיכה הייתה אמיתית אך צרה. נכון. נלחמו על הבריקדות של מילאנו, כמתנדבים ב־1859–1860 וברחובות פלרמו, אבל האלף היו ברובם צפוניים משכילים. זו הייתה מהפכה של מיעוטים פעילים.

מה בא אחר כך

• 1861 הכרזת ממלכת איטליה; קאבור מת.
• 1864 אמנת ז׳נבה הראשונה מגינה על חיילים פצועים, כפי שביקש דינאן.
• 1866 ונציה מצטרפת לאיטליה אחרי ניצחון פרוסיה על אוסטריה.
• 1870 הצבא האיטלקי נכנס לרומא, והאפיפיור מסתגר בוותיקן.
• 1871 רומא נעשית לבירת איטליה.
• 1872 מציני מת בפיזה תחת שם בדוי, בממלכה שמעולם לא קיבל.
• 1882 גריבלדי מת בקאפררה.
• 1915 איטליה נכנסת למלחמת העולם הראשונה נגד אוסטריה כדי לזכות בטרנטו ובטריאסט, היעד של האירדנטיזם.
• 1929 הסכמי הלטרן: האפיפיור מכיר באיטליה, ואיטליה מכירה בקריית הוותיקן.

מהפכה, כיבוש או אלתור?

האם הריסורג׳ימנטו היה מהפכה עממית שנקטעה, הדרך המציאותית היחידה, או שרשרת של אלתורים?

• אנטוניו גראמשי, ״מחברות הכלא״ (נכתבו 1929–1935) ההוגה המרקסיסטי, שכתב בכלא הפשיסטי, כינה את הריסורג׳ימנטו ״מהפכה פסיבית״. המתונים של קאבור בלעו את הדמוקרטים של מציני וגריבלדי, שמעולם לא רכשו את לב האיכרים ברפורמה בקרקעות. התוצאה הייתה מדינה צרה שנכפתה מלמעלה, וההמונים לא הרגישו שהיא שלהם.
• רוסריו רומאו, ״ריסורג׳ימנטו וקפיטליזם״ (1959) רומאו השיב שמהפכת איכרים הייתה מביאה התערבות זרה והורסת את ההון שאיטליה נזקקה לו למסילות ולתעשייה. דרכו הליברלית של קאבור לא הייתה בגידה אלא הדרך היחידה שיכלה להצליח.
• דניס מאק סמית׳, ״קאבור וגריבלדי 1860״ (1954) מאק סמית׳ טען שהאיחוד אולתר ולא תוכנן. קאבור היה אופורטוניסט שחשד בגריבלדי, ניסה לרסן אותו ואז השתלט על כיבושיו; היריבות בין השניים הולידה מדינה ריכוזית. היסטוריונים איטלקים רבים סברו שהוא עושה עוול לקאבור.

מאז שנות ה־1990 שואלים היסטוריונים כמו אלברטו מריו באנטי ולוסי ריאל שאלה אחרת: איך התחילו אנשים להרגיש איטלקים בכלל? התשובה שלהם עוברת דרך רומנים, אופרות, הדפסים, עיתונים, והסלבריטאות של גריבלדי, שנבנתה במכוון. והשאלה הוותיקה ביותר לא נעלמה: האם הדרום שוחרר, או סופח?

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

מה קיבלה צרפת תמורת עזרתה ב־1859–1860?

התשובה: את סבויה ואת ניס. נכון. סבויה הובטחה בפלומביאר, וניס הובטחה למחצה; שתיהן נמסרו בחוזה טורינו במרץ 1860, עם משאלי עם באפריל. עיר הולדתו של גריבלדי נעשתה צרפתית.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• ריסורג׳ימנטו ״תחייה״ באיטלקית: שמה של התנועה הלאומית האיטלקית ושל תהליך האיחוד, בערך מ־1815 עד 1871.
• איטליה הצעירה אגודת הסתר שייסד ג׳וזפה מציני במרסיי ב־1831, למען רפובליקה איטלקית אחת ומאוחדת.
• האלף כ־1,089 המתנדבים שהפליגו עם גריבלדי מקווארטו ב־5 במאי 1860 וכבשו איתו את סיציליה.

שאלה

הציגו שלושה גורמים שהובילו לאיחוד איטליה, והסבירו את תפקידם של קאבור, גריבלדי ומציני.

תשובה לדוגמה

אחרי קונגרס וינה ב־1815 חולקה איטליה לשמונה מדינות, ומאחוריהן עמד הצבא האוסטרי. שלושה גורמים שינו זאת.

הגורם הראשון: הריסורג׳ימנטו, התעוררות לאומית. אגודות הסתר, הקרבונארי ואיטליה הצעירה, ומהפכות 1848–1849 נכשלו, אבל הפכו את הרעיון של איטליה אחת לדרישה פוליטית.

הגורם השני: פיימונטה־סרדיניה. אחרי 1849 הייתה המדינה האיטלקית היחידה עם חוקה (הסטטוטו), פרלמנט ועיתונות חופשית, ועד 1859 נבנו בה כ־800 קילומטרים של מסילת ברזל. בסוף הוחל הסטטוטו שלה על איטליה כולה.

הגורם השלישי: מעצמות זרות. פיימונטה לא יכלה לנצח את אוסטריה לבדה. ב־21 ביולי 1858 סיכם קאבור בפלומביאר עם נפוליאון השלישי על מלחמה באוסטריה. ב־1859 הביסו צרפת ופיימונטה את האוסטרים (מג׳נטה ב־4 ביוני, סולפרינו ב־24 ביוני) ולומברדיה עברה לפיימונטה; תמורת העזרה קיבלה צרפת ב־1860 את סבויה ואת ניס. ב־1866 קיבלה איטליה את ונציה אחרי ניצחון פרוסיה על אוסטריה, וב־1870 נכבשה רומא אחרי שצרפת משכה את חיל המצב שלה כדי להילחם בפרוסיה.

קאבור היה איש הדיפלומטיה. כראש ממשלת פיימונטה מ־1852 בנה מדינה מודרנית, ושלח חיילים למלחמת קרים ב־1855 כדי לזכות בהקשבה של בריטניה וצרפת. ב־1859 הוא התגרה באוסטריה עד שהייתה לתוקפת, וכך חייב את צרפת לעזור. הוא היה ראש הממשלה הראשון של הממלכה שהוכרזה ב־17 במרץ 1861, ומת ב־6 ביוני 1861.

גריבלדי היה איש המעשה. ב־5 במאי 1860 הפליג מקווארטו עם האלף, וב־15 במאי ניצח בקאלאטאפימי. אחר כך כבש את פלרמו (27 במאי) ואת נאפולי (7 בספטמבר) והביס את צבא הבורבונים על הוולטורנו ב־1–2 באוקטובר. ב־26 באוקטובר 1860 בירך את ויטוריו אמנואלה השני בטיאנו כמלך איטליה ומסר לו את הדרום, משום שהאמין שרק המלך יוכל לאחד את איטליה בלי מלחמת אזרחים.

מציני היה הרוח האידיאולוגית. ב־1831 ייסד את איטליה הצעירה, שדרשה רפובליקה אחת ומאוחדת, וב־1849 עמד בראש הרפובליקה הרומית שנפלה. הוא ניצח בוויכוח אם תקום מדינה אחת, והפסיד בוויכוח איך היא תיראה: ב־1861 קמה מונרכיה, ומציני מת ב־1872 תחת שם בדוי בממלכה שמעולם לא קיבל.

לסיכום: האיחוד נוצר משילוב של רעיון, דיפלומטיה, מתנדבים ועזרה זרה, ולא מהתקוממות של העם כולו. זו הייתה מהפכה של מיעוטים פעילים, ובמשאלי העם הצביעו רק גברים, ובגלוי.

מונחים

• ריסורג׳ימנטו באיטלקית ״תחייה״ או ״התעוררות״: שמה של התנועה הלאומית האיטלקית ושל תהליך האיחוד, בערך מ־1815 עד 1871.
• קרבונארי ״שורפי הפחם״: אגודות סתר שפעלו באיטליה בשנות ה־1810 עד ה־1830 למען חוקה ונגד שלטון אוסטריה. הן חיקו את הטקסים של בעלי המלאכה.
• איטליה הצעירה Giovine Italia: אגודת הסתר שייסד ג׳וזפה מציני בגלותו במרסיי ב־1831, למען רפובליקה איטלקית אחת ומאוחדת.
• הסטטוטו החוקה שהעניק מלך פיימונטה קרלו אלברטו ב־4 במרץ 1848. היא היחידה מחוקות 1848 שלא בוטלה, ונעשתה לחוקת איטליה כולה עד 1948.
• המרובע ארבעה מבצרים אוסטריים בצפון איטליה, פסקיירה, מנטובה, ורונה ולניאנו, שהגנו על חבל ונטו. צבא שנסוג אליהם היה כמעט בלתי ניתן לכיבוש.
• משאל עם הצבעה של ״כן״ או ״לא״ על שאלה אחת. ב־1860–1870 אישרו משאלי עם, שבהם הצביעו רק גברים ולעיתים קרובות בגלוי, את סיפוחם של חבלי איטליה לממלכה.
• האלף I Mille: כ־1,089 המתנדבים שהפליגו עם גריבלדי מקווארטו שליד גנואה ב־5 במאי 1860 וכבשו את סיציליה.
• החולצות האדומות מתנדביו של גריבלדי, על שם החולצה האדומה שלבש הלגיון האיטלקי שלו במונטווידאו מאמצע שנות ה־1840. ב־1860 רק חלק מן האלף לבשו אותה.
• דיקטטור במובן הרומי העתיק: שליט זמני בעל סמכות מלאה בשעת חירום. גריבלדי קיבל את התואר בסיציליה ובנאפולי ב־1860 ומסר את השלטון כעבור חצי שנה.
• בריגנטאז׳ מאיטלקית: brigantaggio, ״שודדות״. כך כינתה הממשלה את המרד המזוין ואת השוד בדרום איטליה בשנים 1861–1865, שהיו בהם גם איכרים, חיילים לשעבר ותומכי הבורבונים.
• השאלה הרומית הסכסוך בין ממלכת איטליה לאפיפיור על רומא ועל מעמדו, מ־1861 ובעיקר מ־1870. הוא נפתר רק בהסכמי הלטרן ב־1929.
• אירדנטיזם מ״איטליה הבלתי גאולה״ (Italia irredenta): הדרישה לספח את האזורים דוברי האיטלקית שנשארו בידי אוסטריה אחרי 1866, ובראשם טרנטו וטריאסט.
• מטרניך קנצלר אוסטריה, שראה באיטליה רק מושג גאוגרפי ולא מדינה.
• רדצקי מרשל אוסטרי. הביס את פיימונטה בקוסטוצה ב־1848 ובנובארה ב־1849.
• קרלו אלברטו מלך פיימונטה שנתן חוקה ב־1848, ואחר כך ויתר על הכתר לטובת בנו.
• נפוליאון השלישי קיסר הצרפתים, אחיינו של נפוליאון הגדול. עזר לאיטליה במלחמה נגד אוסטריה, תמורת מחיר.
• פרנץ יוזף הקיסר הצעיר של אוסטריה ב־1859. הוא לקח בעצמו את הפיקוד.
• פליצ׳ה אורסיני מהפכן איטלקי שזרק פצצות על נפוליאון השלישי בפריז ב־1858.
• פרנצ׳סקו קריספי גולה סיציליאני שהפציר בגריבלדי להוביל משלחת. מאוחר יותר היה ראש ממשלת איטליה.
• נינו ביקסיו מאנשיו הקרובים של גריבלדי. לפי הסיפור, הציע לסגת ברגע הקשה בקרב.
• רוזלי מונמסון אישה אחת מבין האלף, שהפליגה עם גריבלדי לסיציליה ב־1860.
• פיוס התשיעי האפיפיור ששלט ברומא. הורה לחייליו להציג התנגדות סמלית בלבד ב־1870.
• פורטה פיה שער בחומות רומא, שבו פתחו התותחים האיטלקים פרצה ב־1870.
• דינאן איש עסקים מז׳נבה שטיפל בפצועי קסטיליונה ב־1859, ומאוחר יותר ייסד את הצלב האדום.
• קסטיליונה עיירה בצפון איטליה, סמוך לשדה קרב שבו נלחמו הצרפתים והאוסטרים ב־1859.
• מג׳נטה קרב ב־1859 שבו הביסו הצרפתים את האוסטרים בצפון איטליה.
• קוסטוצה קרב שבו הביס רדצקי את פיימונטה ב־1848.
• ווילאפרנקה מקום שבו נפגשו נפוליאון השלישי ופרנץ יוזף ב־1859 ועשו שלום בלי לשאול את קאבור.
• פלומביאר עיירת מרפא בצרפת, שבה הסכימו נפוליאון השלישי וקאבור ב־1858 לגרור את אוסטריה למלחמה.
• חוזה טורינו הסכם שבו העבירה פיימונטה לצרפת את סבויה וניס, במחיר שנפוליאון השלישי דרש.
• סן מרינו רפובליקה קטנה בתוך איטליה. ב־1849 הגיעו אליה כ־1,500 מחיילי גריבלדי.
• מרסלה עיר במערב סיציליה, שבה עלו לחוף אנשי גריבלדי ב־1860.
• סיציליה אי גדול ליד דרום איטליה. גריבלדי כבש אותו ב־1860.
• לומברדיה אזור בצפון איטליה, שהיה בשלטון אוסטריה עד מלחמת 1859 ועבר לפיימונטה.
• ונציה חבל ארץ בצפון־מזרח איטליה, שנשאר באוסטריה אחרי 1859 ונמסר לאיטליה ב־1866.
• פיימונטה אזור בצפון־מערב איטליה, שבו שלטה משפחת סבויה. אחרי 1849 הייתה המדינה היחידה עם חוקה.

מקורות

• Giuseppe Garibaldi, Autobiography of Giuseppe Garibaldi, authorized translation by A. Werner, 3 vols (London: Walter Smith and Innes, 1889), vol. 2, ch. IV (Calatafimi) and ch. XVIII
• J. Henry Dunant, Un souvenir de Solférino (Geneva, 1862); English: The Origin of the Red Cross: ‘Un souvenir de Solferino’, trans. Mrs. David H. Wright (Philadelphia: John C. Winston, 1911)
• Giuseppe Mazzini, General Instructions for the Members of Young Italy (1831), in Life and Writings of Joseph Mazzini, vol. 1 (London: Smith, Elder, 1864; new ed. 1890), pp. 96–97
• Camillo Cavour, letters to Victor Emmanuel II and to Alfonso La Marmora, 1855–1858, in Lettere edite ed inedite di Camillo Cavour, ed. Luigi Chiala, vol. 2 (Turin, 1883); English translations in W. R. Thayer, The Life and Times of Cavour, 2 vols (Boston: Houghton Mifflin, 1911)
• Giuseppe Cesare Abba, Noterelle d'uno dei Mille (Bologna: Zanichelli, 1880; expanded as Da Quarto al Volturno, 1891)
• Massimo d'Azeglio, I miei ricordi (Florence: Barbèra, 1867)
• Denis Mack Smith, Cavour and Garibaldi 1860: A Study in Political Conflict (Cambridge: Cambridge University Press, 1954)
• Denis Mack Smith, Cavour (London: Weidenfeld & Nicolson, 1985)
• Denis Mack Smith, Mazzini (New Haven: Yale University Press, 1994)
• Lucy Riall, Garibaldi: Invention of a Hero (New Haven and London: Yale University Press, 2007)
• Lucy Riall, Risorgimento: The History of Italy from Napoleon to Nation-State (Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2009)
• Christopher Duggan, The Force of Destiny: A History of Italy since 1796 (London: Allen Lane, 2007)
• Derek Beales and Eugenio F. Biagini, The Risorgimento and the Unification of Italy, 2nd ed. (Harlow: Longman, 2002)
• G. M. Trevelyan, Garibaldi and the Thousand (London: Longmans, Green, 1909)
• Richard Brooks, Solferino 1859: The Battle for Italy's Freedom (Oxford: Osprey, 2009)
• Frederick C. Schneid, The Second War of Italian Unification 1859–61 (Oxford: Osprey, 2012)
• Antonio Gramsci, Quaderni del carcere, ed. Valentino Gerratana, 4 vols (Turin: Einaudi, 1975), written 1929–1935
• Rosario Romeo, Risorgimento e capitalismo (Bari: Laterza, 1959)
• Alberto Mario Banti, La nazione del Risorgimento (Turin: Einaudi, 2000)
• Carmine Pinto, La guerra per il Mezzogiorno. Italiani, borbonici e briganti 1860–1870 (Rome and Bari: Laterza, 2019)
• Owen Chadwick, A History of the Popes 1830–1914 (Oxford: Clarendon Press, 1998)
• Claudio Gigante, ‘“Fatta l'Italia, facciamo gli Italiani”. Appunti su una massima da restituire a d'Azeglio’, Incontri 26/2 (2011), pp. 5–15

קרדיט תמונות

• פייטרו אלדי, הפגישה בטיאנו (פרט), ציור קיר, 1886. אולם הריסורג׳ימנטו, הפאלאצו פובליקו, סיינה · Public domain · דף המקור
• האחים אלינרי, דיוקן של ג׳וזפה גריבלדי, צילום, בסביבות 1866–1867. ארכיון אלינרי, פירנצה · Public domain · דף המקור
• פרנצ׳סקו הייץ, דיוקן קמילו בנסו, רוזן קאבור, שמן על בד, 1864. פינקוטקה די בררה, מילאנו · Public domain · דף המקור
• אדולף איוון, קרב סולפרינו, שמן על בד, 1861. מוזיאון הקיסרות השנייה, ארמון קומפיין · Public domain · דף המקור
• ג׳וזפה נודארי (1841–1898), אחד מן האלף, שדה הקרב של קאלאטאפימי, רישום צבעוני, מתוארך ל־1860 · Public domain · דף המקור
• צילום הפרצה בפורטה פיה, 1870: הדפס מן הסטודיו של לודוביקו טומינלו ברומא (חותמתו על השוליים; בוויקישיתוף מיוחס לג׳ואקינו אלטובלי) · Public domain · דף המקור