1947–1948: מהחלוקה למדינה

יום שישי, ארבע אחר הצהריים

ארבע אחר הצהריים, שדרות רוטשילד

יום שישי, 14 במאי 1948, תל אביב. באולם של מוזיאון קטן לאמנות בשדרות רוטשילד תלוי דיוקנו של תיאודור הרצל, שכינס ב־1897 את הקונגרס הציוני הראשון בבזל, בין שני דגלים. השעה ארבע אחר הצהריים. דוד בן־גוריון קם ומתחיל לקרוא את מגילת העצמאות.

המגילה על הקלף עדיין לא גמורה: הקליגרף הספיק לכתוב רק את חלקה התחתון, ולכן בן־גוריון קורא מטיוטה מודפסת. בעוד שמונה שעות יסתיים המנדט הבריטי, ובבוקר ייכנסו לארץ צבאות של מדינות ערב השכנות.

פחות מחצי שנה קודם לכן החליטו האומות המאוחדות לחלק את הארץ. איך הגיעו כ־600,000 יהודים מההצבעה ההיא עד לאולם הזה, ומה קרה בינתיים לרוב הערבי של הארץ? זה סיפורם של שני עמים ושל כמה החלטות.

דוד בן־גוריון

מנהיג היישוב היהודי, שבתוך שנה אחת הסכים לחלוקה, הכריז על מדינה והקים את צבאה.

• נולד: 16 באוקטובר 1886, פלונסק, פולין (אז האימפריה הרוסית)
• נפטר: 1 בדצמבר 1973, רמת גן
• ניצחונות: הכרזת המדינה, 14 במאי 1948; הקמת צה״ל בפקודה מ־26 במאי 1948
• כישלונות: אלטלנה, יוני 1948: כ־19 הרוגים ומחלוקת מרה על האחריות; מלחמה יקרה: יותר מ־6,000 הרוגים ישראלים, כאחוז אחד מהיישוב; שאלת הפליטים: ממשלתו התנגדה לחזרתם לפני שלום, וההיסטוריונים חלוקים על חלקו בגירושים של 1948 (לוד, 12 ביולי)

בארבע אחה״צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון.

דלת סגורה ושאלה פתוחה

1923–1939

שתי הבטחות, ארץ אחת

המנדט שהכרתם בסוף השיעור על הרצל והציונות הבטיח גם בית לאומי יהודי וגם את זכויותיהם של כל תושבי הארץ. בין 1923 ל־1939 גדלה הקהילה היהודית, היישוב, מכ־84,000 איש (מפקד 1922) לכ־450,000, כמעט שליש מתושבי הארץ (הספר הלבן הבריטי, 1939); אחרי 1933 רבים מהעולים החדשים ברחו מהנאצים. הסוכנות היהודית דיברה בשם היישוב מול הבריטים. מנהיגים ערבים חששו לאבד את הרוב ואת האדמות, ובשנים 1936–1939 מרדו ערביי הארץ; כוחות בריטיים דיכאו את המרד.

ביולי 1937 הציעה ועדה מלכותית בראשות לורד פיל את תוכנית החלוקה הראשונה: מדינה יהודית קטנה, מדינה ערבית, וירושלים ומסדרון אל הים בשלטון בריטי. מנהיגים ערבים דחו אותה; הקונגרס הציוני דחה את הגבולות אך הרשה משא ומתן. עד 1939 הגיעה בריטניה למסקנה שחלוקה אינה מעשית, ובחרה בדרך אחרת.

שאלה לבדיקה

איך הגיבו שני הצדדים ביולי 1937 לתוכנית החלוקה הראשונה, שהציעה ועדה מלכותית בראשות לורד פיל?

התשובה: מנהיגים ערבים דחו אותה, והקונגרס הציוני דחה את הגבולות אך הרשה משא ומתן. נכון. תשובת הקונגרס הציוני הייתה חלקית: הוא דחה את הגבולות, אך לא סגר את הדלת למשא ומתן. עד 1939 הגיעה בריטניה למסקנה שחלוקה אינה מעשית.

1939

הספר הלבן

במאי 1939, בעוד אירופה צועדת למלחמה, פרסמה בריטניה את הספר הלבן. במשך חמש שנים יורשו 75,000 יהודים לעלות, 10,000 בשנה ועוד 25,000 פליטים. אחר כך לא תותר עלייה נוספת, ״אלא אם יהיו ערביי פלשתינה מוכנים להסכים לה״. בתוך עשר שנים אמורה הייתה לקום פלשתינה עצמאית.

התנועה הציונית דחתה את המסמך מיד, כבגידה בהבטחת הצהרת בלפור לבית לאומי יהודי. גם הוועד הערבי העליון, ההנהגה הפלסטינית המרכזית, דחה אותו: לדבריו העצמאות המובטחת פיקטיבית, כי היהודים יוכלו לעכב אותה, והוא דרש להפסיק את העלייה היהודית לצמיתות.

כשהמלחמה הסתיימה, אחרי השואה (ראו את השיעור עליה), הספר הלבן עדיין היה המדיניות הבריטית.

1945–1947

האוניות

לניצולים לא היה לאן ללכת, ורבים מהם ישבו במחנות עקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה. היישוב השיב לספר הלבן בהברחת אנשים פנימה: ההעפלה, אוניות ישנות וצפופות שניסו לחמוק מהצי המלכותי. עשרות אלפים ניסו; הבריטים עצרו את רובם והחזיקו כ־52,000 מהם בקפריסין.

המסע המפורסם ביותר היה של ״יציאת אירופה תש״ז״, הידועה בעולם בשם ״אקסודוס״. ב־18 ביולי 1947 עלו חיילים בריטיים על האונייה מול חופי הארץ, ושלושה בני אדם נהרגו במאבק. רוב נוסעיה, 4,515 במספר, היו ניצולי שואה בלי אישורי עלייה. הבריטים שלחו אותם לא לקפריסין אלא בחזרה לאירופה: תחילה לצרפת, שם סירבו הנוסעים לרדת, ולבסוף, ב־7 בספטמבר, להמבורג שבגרמניה. הפרשה עשתה כותרות בעולם.

1947

השאלה עוברת לאו״ם

בפברואר 1947 העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לאו״ם. במאי הקים האו״ם את אונסקו״פ, ועדה של 11 מדינות, ואף אחת מהן לא הייתה מהמעצמות הגדולות. הוועד הערבי העליון החרים אותה. כמה מחבריה ראו בנמל חיפה חיילים בריטים מוציאים בכוח את נוסעי ״יציאת אירופה״, ומשלחת מטעמה סיירה במחנות עקורים בגרמניה ובאוסטריה. כולם הסכימו שהמנדט צריך להסתיים. בספטמבר הציעו שבעה מחבריה לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית באיחוד כלכלי; שלושה (הודו, איראן ויוגוסלביה) הציעו מדינה פדרלית אחת; אוסטרליה נמנעה. הרוב נימק זאת בדוח: התביעות של הערבים ושל היהודים לארץ ״שתיהן בעלות תוקף ואינן ניתנות לגישור״, וחלוקה היא ״ההסדר הריאלי והמעשי ביותר״ (תרגומנו). מה תחליט עצרת האו״ם?

שאלה לבדיקה

ארבעה אירועים: הספר הלבן, העברת שאלת ארץ ישראל לאו״ם, עליית החיילים הבריטים על ״יציאת אירופה״ והצעת הרוב באונסקו״פ לחלק את הארץ. איזה סדר נכון, מהמוקדם למאוחר?

התשובה: הספר הלבן ← העברה לאו״ם ← עליית הבריטים על האונייה ← הצעת הרוב. נכון. הספר הלבן פורסם במאי 1939; בפברואר 1947 העבירה בריטניה את השאלה לאו״ם; ב־18 ביולי 1947 עלו חיילים בריטיים על האונייה; ובספטמבר הציעו שבעה מחברי אונסקו״פ לחלק את הארץ.

29 בנובמבר 1947: לקבל חצי ארץ?

החלטה 181

מה בדיוק הוחלט

33–13–10

ב־29 בנובמבר 1947 הצביעה עצרת האו״ם על החלטה 181: 33 בעד, 13 נגד ו־10 נמנעו. ההחלטה המליצה לבריטניה ולכל חברות האו״ם לאמץ תוכנית: מדינה יהודית, מדינה ערבית ומשטר מיוחד של האו״ם בירושלים, כשביניהן איחוד כלכלי. המדינות אמורות היו לקום ״לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948״.

נדרש רוב של שני שלישים; בוועדה, ארבעה ימים קודם לכן, התוכנית עברה, אבל בקול אחד פחות משני השלישים. ארצות הברית וברית המועצות, יריבות בכל עניין אחר, הצביעו שתיהן בעד.

מקור: המפה של התוכנית

האו״ם, מפה מס׳ 103.1(ב), ״תוכנית חלוקה עם איחוד כלכלי״, הדפסה של פברואר 1956

התוכנית שעליה הצביעו ב־29 בנובמבר 1947, על גבי מפת סקר בריטית. הקו הדק בירוק, שנוסף מאוחר יותר בידי עורך בוויקישיתוף, מראה את הצעתה הקודמת של אונסקו״פ.

• היכן המדינה היהודית (ירוק־כחלחל) והיכן המדינה הערבית (כתום)? היהודית: רצועת החוף מחיפה עד דרום תל אביב, הגליל המזרחי, ורוב הנגב, החלק הגדול ביותר בשטחה. הערבית: הגליל המערבי, ההרים במרכז ורצועה סביב עזה. ירושלים לבנה, תחת שלטון האו״ם.
• ספרו את החלקים של כל מדינה. איזו בעיה נוצרת מכך? שלושה חלקים עיקריים בכל אחת מהן, שנוגעים זה בזה רק בנקודות מעטות, ויפו, עיר ערבית גדולה, היא מובלעת בחוף היהודי. כדי שהתוכנית תעבוד היה צורך במעבר חופשי בין החלקים ובגורם שיאכוף אותה, אבל ההחלטה רק המליצה, והאו״ם לא פעל ליישם אותה.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית.

תל אביב, סוף נובמבר 1947

העלייה עדיין מוגבלת, וניצולים רבים מחכים במחנות. לפי התוכנית תקבל המדינה היהודית קצת יותר ממחצית הארץ, חלק גדול ממנה בנגב הצחיח, אבל בלי ירושלים. לפי אומדני האו״ם יחיו בה כחצי מיליון יהודים ו־400,000 עד 500,000 ערבים.

ההצבעה דורשת שני שלישים, ובוועדה היא עברה בקול אחד פחות מהם. הוועד הערבי העליון וממשלות ערב מודיעים שיתנגדו לתוכנית. לפי התוכנית בריטניה עוזבת לכל המאוחר באוגוסט, ואיש לא אמר מי יאכוף אותה.

מה עמדתכם?

• לקבל את התוכנית כפי שהיא, בגלוי כנראה הדרך הבטוחה ביותר להישאר בקו אחד עם ארצות הברית וברית המועצות, ששתיהן תומכות בתוכנית. תקבלו מדינה עם מיעוט ערבי גדול וללא ירושלים, ותצטרכו להגן עליה בכוחות עצמכם.
• לדחות ולדרוש את כל הארץ, כמו האצ״ל והלח״י כנראה סופה של תוכנית האו״ם: המעצמות שתמכו בה לא יתמכו בדרישה לכול. המנדט יסתיים באי־סדר, העלייה תישאר מוגבלת, ותעמדו מול הערבים לבד וללא מעמד בין־לאומי.
• לקבל, אבל להודיע שתדרשו עוד שטחים בעתיד משלחות שעדיין מהססות עלולות לשמוע בכך דחייה מוסווית, ותוכנית שעברה בוועדה בקול אחד פחות משני שלישים עלולה להיכשל. אם תעבור בכל זאת, תשאירו לעצמכם פתח להתרחבות, אבל יריביכם יצטטו את דבריכם.
• לתמוך בהצעת המיעוט: מדינה פדרלית אחת להצעה היו שלושה קולות באונסקו״פ ואיש לא יאכוף אותה. ממשלות ערב רוצות מדינה דמוקרטית אחת, שבה יהיה רוב ערבי, והזרם המרכזי ביישוב רוצה ריבונות ועלייה חופשית. כנראה לא תקום מדינה ולא יהיה שלום.

מה קרה בפועל

לקבל את התוכנית כפי שהיא, בגלוי

הסוכנות היהודית קיבלה את התוכנית, בלב כבד. ב־29 בנובמבר היא אושרה. ביישוב היהודי חגגו, ובכל רחבי הארץ הפגינו ערבים נגד ההחלטה. הוועד הערבי העליון וממשלות ערב דחו אותה והודיעו שיפעלו למנוע את יישומה.

בן־גוריון רצה מדינה, אבל הוטרד: ימים אחדים אחרי ההצבעה אמר למפלגתו שמדינה ש־40 אחוזים מתושביה אינם יהודים לא תהיה יציבה. המנהיגים הערבים השיבו שהערבים הם רוב תושבי הארץ, שליהודים שייכים רק חלק קטן מהקרקע (כ־6 עד 7 אחוזים, לפי אומדנים מקובלים) ובכל זאת יקבלו יותר ממחציתה, ושאין לגוף חיצוני סמכות לחלק את הארץ בלי הסכמתם.

שאלה לבדיקה

מה עשתה החלטה 181 של עצרת האו״ם מ־29 בנובמבר 1947?

התשובה: המליצה על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, עם משטר מיוחד בירושלים. נכון. הלשון של ההחלטה היא המלצה, והיא קבעה שהמדינות יקומו לא יאוחר מ־1 באוקטובר 1948. היא לא יצרה אותן: את המדינה היהודית הכריז היישוב ב־14 במאי 1948, והמדינה הערבית לא קמה.

מלחמת האזרחים: דרכים, כפרים, פחד

30 בנובמבר 1947 – 14 במאי 1948

מלחמת דרכים

למחרת ההצבעה הותקף במארב אוטובוס יהודי ליד כפר סירקין, וחמישה בני אדם נהרגו. הוועד הערבי העליון הכריז על שביתה כללית. מהר מאוד פגעו שני הצדדים באזרחים: ב־30 בדצמבר הרגה פצצה של האצ״ל שישה פועלים ערבים בשער בתי הזיקוק בחיפה, ופועלים ערבים הרגו אחר כך 39 מעמיתיהם היהודים. מלחמת האזרחים החלה: היישוב וההגנה שלו מול ערביי הארץ ומתנדבים ערבים, בעוד בריטניה עדיין שולטת בארץ ומתכוננת לעזוב.

זו הייתה בעיקר מלחמת דרכים. בירושלים חיו כ־100,000 יהודים, והדרך מהחוף עברה בהרים ערביים. באפריל הצליח מבצע נחשון להעביר שיירות גדולות, ומפקד הכוחות הערבים באזור ירושלים, עבד אל־קאדר אל־חוסייני, נהרג ב־8 באפריל. אבל הדרך נסגרה שוב, עד שמתנדבים סללו בהרים דרך עוקפת, ״דרך בורמה״, ביוני.

אפריל 1948

שתי התקפות בארבעה ימים

ב־9 באפריל תקפו לוחמי האצ״ל והלח״י, בסיוע ההגנה, את הכפר הערבי דיר יאסין ליד ירושלים. תושבים נהרגו, ובהם נשים וילדים, באירוע המכונה ״טבח דיר יאסין״. המספר הראשון שפורסם, 254 הרוגים, הוכרז מפי האצ״ל ושב ונאמר מפי דוברים יהודים וערבים כאחד; היסטוריונים מעריכים היום כמאה (ההערכות נעות בין 93 ל־140). ארבעה ימים לאחר מכן הותקפה במארב שיירה של רופאים, אחיות, חולים ולוחמי הגנה בדרכה לבית החולים הדסה בהר הצופים, ו־78 או 79 יהודים וחייל בריטי נהרגו.

החדשות על דיר יאסין עברו בין עיירות וכפרים ערביים. בני מוריס קבע ב־1988 שלאירוע היה כנראה ההשפעה הממושכת ביותר מבין אירועי המלחמה על עזיבת הכפריים את בתיהם.

החורף והאביב של 1948

עוזבים את הבית

אנשים עזבו כבר מהחורף, בתחילה משפחות אמידות מהערים המעורבות, ואחר כך כפריים ותושבי עיירות, ככל שהלחימה התפשטה. במרץ גיבשה ההגנה את תוכנית ד׳. מה פירושה לגבי הכפרים הערביים שבדרכה — על כך נטוש אחד הוויכוחים הגדולים על 1948. יואב גלבר כותב שבין מחצית לשני שלישים מתושבי חיפה ויפו עזבו לפני שהכוחות היהודיים כבשו את הערים האלה בסוף אפריל, ושבששת השבועות האחרונים של המנדט נמלטו כ־250,000 עד 300,000 פלסטינים וערבים אחרים. גם מברק הליגה הערבית לאו״ם מדבר על ״למעלה מרבע מיליון״, מספר דומה שהוא מסביר אחרת.

למה הלכו? פרק 7 חוזר לשאלה הזאת. בינתיים זכרו מי היו האנשים: חנוונים, איכרים, פקידים, נשים וילדים.

שאלה לבדיקה

מהי תוכנית ד׳, ובמה חלוקים עליה ההיסטוריונים?

התשובה: תוכנית צבאית של ההגנה לאבטחת שטח המדינה העתידית ודרכי הגישה אליה; ההיסטוריונים חלוקים אם כללה גירוש מתוכנן. נכון. אותו קטע בתוכנית נקרא בארבע דרכים: הגנה (גלבר), מעבר להתקפה ולהשקטה בכפרים (מוריס), תוכנית כיבוש (ח׳אלדי) וטיהור אתני (פפה).

מיתוס

ההנהגה הערבית הורתה לפלסטינים ברדיו לעזוב, ולכן הם הלכו מרצונם.

האמת

לא נמצאה הוראה כללית כזאת, אם כי מפקדים מקומיים פינו כמה כפרים. יואב גלבר, היסטוריון ישראלי מהאסכולה המסורתית, כותב שהראיות התיעודיות ״מראות שמנהיגים פלסטינים וערבים אחרים לא עודדו את הבריחה. להפך, הם ניסו לעצור אותה, ללא הצלחה״. גם בני מוריס לא מצא עדות לקריאה כללית כזאת. אבל הסיפור ההפוך אינו שלם יותר: ״הנרטיב הישראלי הישן של הקונספירציה שגוי בדיוק כמו הנרטיב הפלסטיני החדש של הגירוש״, מוסיף גלבר, ובמקומות מסוימים אנשים גורשו (ראו פרק 7).

הראיות

יואב גלבר, The Israeli-Arab War of 1948 (בתרגום חופשי: מלחמת ישראל־ערב 1948), בתוך Israel Studies: An Anthology, 2009; סיכומו של אבי שליים לממצאי מוריס (2009). התרגומים לעברית שלנו.

להכריז או לחכות?

מאי 1948

שלושה ימים לפני הסוף

ב־12 באפריל הקימה ההנהלה הציונית את מועצת העם, מעין פרלמנט, ואת מנהלת העם בראשות בן־גוריון, מעין ממשלה, כדי שיקבלו את השלטון בסוף המנדט.

אבל וושינגטון משכה לכיוון ההפוך. ב־8 במאי אמר שר החוץ האמריקני ג׳ורג׳ מרשל למשה שרתוק (לימים שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהמנהיגים היהודים מהמרים ושלא יוכלו לצפות לעזרה אמריקנית אם יכשלו. ארצות הברית רצתה בהפוגה. ואז חזרה גולדה מאירסון, שנודעה אחר כך כגולדה מאיר, מפגישה חשאית בעמאן: המלך עבדאללה מעבר הירדן אמר שיצטרף למלחמה.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, יושב ראש מנהלת העם.

תל אביב, יום רביעי 12 במאי 1948, בית הקרן הקיימת

עשרה מ־13 חברי מנהלת העם יושבים סביב השולחן (שניים נשארו תקועים בירושלים הנצורה, ואחד נוסף לא הגיע). משה שרתוק מדווח שמרשל רוצה הפוגה של שלושה חודשים ומזהיר מפני הימור. יגאל ידין, ראש מחלקת המבצעים של ההגנה, מעריך שאם צבאות ערב יפלשו ״הסיכויים שווים מאוד״, אבל מודה שיתרונם גדול אם יפעילו את כל כוחם. מנחם בגין אמר שאם לא תכריזו על מדינה, הוא יכריז.

מכריזים ביום שישי?

• להכריז על המדינה ביום שישי, 14 במאי כנראה מלחמה עם מדינות ערב בכל מקרה: איש בחדר אינו מאמין שיסכימו להפוגה. אבל היישוב יישאר מאוחד, לבגין לא תהיה מדינה משלו להכריז עליה, ותהיה לכם מדינה שאפשר לבקש עבורה הכרה.
• לקבל את ההצעה האמריקנית ולדחות עד שלושה חודשים כנראה לא תהיה הפסקת אש ערבית (זה עתה נאמר לכם אחרת), אם כי הפוגה עשויה לתת לכם זמן להכין כוח ולקנות נשק. אבל המנדט יסתיים בלי שלטון בארץ, בגין עלול להכריז על מדינה משלו ולפלג את היישוב, ואין ודאות שארצות הברית תגמול לכם על כך.
• להכריז רק על ממשלה זמנית, לא על מדינה פשרה זהירה: אולי תצמצמו את הסיכון המשפטי והדיפלומטי. אבל הציבור, שמצפה למילה ״מדינה״, יראה בכך חצי צעד, ובגין עדיין יוכל לומר שנרתעתם.

מה קרה בפועל

להכריז על המדינה ביום שישי, 14 במאי

מנהלת העם החליטה להכריז, ומועצת העם אישרה את הנוסח ב־14 במאי. בארבע קרא בן־גוריון את המגילה, ובאותו יום הכירה ארצות הברית במדינה החדשה הכרה דה פקטו. למחרת חצו הצבאות את הגבולות.

איש בחדר לא האמין שמדינות ערב יכבדו הפוגה. פרץ ברנשטיין מהציונים הכלליים אמר זאת במפורש: ״אין כוח שיכול להבטיח אותה״. כבר הוכרז שרשות יהודית תפעל ב־16 במאי, ובגין איים להכריז בעצמו. אבל אופן קבלת ההחלטה שנוי במחלוקת, כפי שתראו מיד.

שאלה לבדיקה

מדוע החליטה מנהלת העם להכריז על המדינה, אף שמרשל הזהיר אותה מפני הימור?

התשובה: איש בחדר לא האמין שמדינות ערב יכבדו הפוגה, ובגין איים להכריז בעצמו. נכון. פרץ ברנשטיין אמר שאין כוח שיכול להבטיח הפוגה, וכבר הוכרז שרשות יהודית תפעל ב־16 במאי. ובגין אמר שאם לא תכריזו על מדינה, הוא יכריז.

מיתוס

בן־גוריון ניצח בהצבעה של שישה מול ארבעה על ההכרזה, כמעט לבדו.

האמת

זה הסיפור בספרו של זאב שרף, שרשם את פרוטוקול הישיבה וכתב את הספר אחרי אחת־עשרה שנים, ב־1959. אבל בפרוטוקול עצמו אין הצבעה כזאת. בן־גוריון עצמו כתב ב־1969 שלא הייתה הצבעה, אם כי חלק מהמשתתפים זכרו אחת. מרטין קרמר מסיק שההכרזה הוחלטה כנראה בהסכמה, כפי שכתב שרתוק: ״התקבלה פה אחד״. ההצבעה המתועדת היא אחרת: חמישה מול ארבעה שלא לציין גבולות. היסטוריונים עדיין חלוקים.

הראיות

מרטין קרמר, מוזאיק, אפריל 2018, על בסיס ספרו של שרף, מכתב בן־גוריון למרדכי נאור (1969) והפרוטוקולים.

מקור: המגילה

לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם … ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל. … אנו קוראים – גם בתוך התקפת־הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים.

הוקרא ב־14 במאי 1948 אחרי שלושה שבועות של ניסוח ושל ויכוח על גבולות, על אלוהים ועל המילה ״דמוקרטית״.

• אילו נימוקים היא נותנת, ולמי היא פונה? נימוקים: הקשר ההיסטורי לארץ, הקונגרס הציוני של 1897, הצהרת בלפור והמנדט, השואה והחלטת האו״ם, וכולם נשענים על ״זכות טבעית והיסטורית״. היא פונה לאו״ם, לתושבים הערבים, למדינות השכנות וליהודי התפוצות.
• מי כתב אותה, ולמה זה חשוב לאופן שבו קוראים אותה? מנהיגי היישוב, שנזקקו להכרה בעולם ושמתארים את הלחימה כ״התקפת־הדמים הנערכת עלינו״: טקסט פומבי ומלוטש. ההבטחה לערבים נכתבה בעוד המלחמה משתוללת, וערבים רבים כבר עזבו את בתיהם. מסמך כזה מראה מה בחרו המנהיגים להבטיח, לא מה קרה אחר כך.

מלחמה ומדינה: 1948–1949

15 במאי 1948

הצבאות חוצים

ב־15 במאי נכנסו לארץ צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק, בצירוף כוח לבנוני קטן. היישוב ראה בכך פלישה שמטרתה להשמיד את המדינה החדשה. ממשלות ערב אמרו שהן באות להחזיר סדר במקום שהמנדט לא הותיר בו כל סדר. מאחורי ההצהרות עמדו יריבויות: לקואליציה לא הייתה תוכנית אחת, כותב אבי שליים, והמלך עבדאללה מעבר הירדן רצה להרחיב את ממלכתו.

תמונת ״המעטים מול הרבים״ אינה מתיישבת עם המספרים: לפי האומדן הטוב ביותר של שליים, ב־15 במאי היו 35,000 לוחמים ישראלים מול 20,000 עד 25,000 של צבאות ערב. ובכל זאת, המלחמה עלתה לישראל, לפי הרישומים הישראליים, יותר מ־6,000 הרוגים, כאחוז מיהודיה. בצד הערבי אין ספירה מדויקת של ההרוגים.

שאלה לבדיקה

לפי אבי שליים, מה היה מאזן הכוחות ב־15 במאי 1948, ומה זה אומר?

התשובה: כ־35,000 לוחמים ישראלים מול 20,000 עד 25,000 לוחמים ערבים: לא מעטים מול רבים. נכון. שליים מוסיף שבעיית צה״ל הייתה כוח אש, לא כוח אדם. גלבר, שחלוק עם שליים בהרבה דברים, מסכים שהיהודים היו עדיפים ברוב המלחמה, חוץ מהחודש הראשון שבו ללוחמי ערב היה יתרון באוויר, בתותחנות וברכב משוריין קל.

מקור: המברק של הליגה הערבית

השלום והסדר נהרסו כליל בפלשתינה, ובעקבות ״תוקפנות יהודית״ נאלצו למעלה מרבע מיליון בני האוכלוסייה הערבית לעזוב את בתיהם … ממשלות ערב מוצאות עצמן נאלצות להתערב אך ורק כדי להשיב את השלום והביטחון ולכונן חוק וסדר בפלשתינה.

נשלח ביום שבו חצו הצבאות את הגבולות, כדי להצדיק את ההתערבות בלשון משפטית.

• אילו נימוקים נותנות מדינות ערב לשליחת צבאות? להחזיר חוק וסדר ולמנוע את התפשטות אי־הסדר לארצותיהן, בריק שנוצר כשהמנדט הסתיים בלי ״שלטון חוקי״.
• מה הוא אומר על האוכלוסייה הערבית, ומה הוא אינו מגלה? הוא אומר שבעקבות ״תוקפנות יהודית״ נאלצו לעזוב למעלה מרבע מיליון איש. אומדנו של גלבר לששת השבועות האחרונים של המנדט בגודל דומה; ההסבר הוא מה שהמקורות מתווכחים עליו. והמברק מגלה רק את מה שבחרו הממשלות לומר לאו״ם.

מאי–יולי 1948

צבא אחד

ב־26 במאי הורה בן־גוריון להקים את צה״ל, כשההגנה היא עמוד השדרה שלו, ואותה פקודה פירקה גם את שאר הכוחות היהודיים החמושים. האצ״ל והלח״י הסכימו להצטרף, אבל רצו לשמור על יחידות משלהם. הפוגה מ־11 ביוני נמשכה 28 ימים, והלחימה התחדשה ביולי. הפלמ״ח, כוח המחץ של ההגנה שהיה קרוב למפ״ם השמאלית, הפך לחטיבות צה״ל, וב־7 בנובמבר הורה בן־גוריון לסגור את מפקדתו.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

תל אביב, יום ראשון 20 ביוני 1948

ההפוגה אוסרת להכניס לארץ נשק ולוחמים. אוניית נשק של האצ״ל, אלטלנה, עם כ־900 מתנדבים ונשק מצרפת, הגיעה אל החוף ליד כפר ויתקין. אתם הסכמתם שחמישית מהנשק תלך לגדוד האצ״ל בירושלים, שעדיין עומד מחוץ לצבא החדש. בגין דורש עכשיו את שאר הנשק ליחידות אצ״ל בתוך הצבא. הקצינים שלכם רואים בכך ״צבא בתוך צבא״.

מה אתם עושים?

• לתת לאצ״ל לשלוט במטען שהביא כנראה שהאצ״ל יהפוך לצבא שני, והלח״י ואחרים ילכו בעקבותיו. פקודת 26 במאי תיוותר אות מתה, ויותר מגורם אחד יחזיק בנשק של המדינה החדשה.
• לדרוש שכל הנשק יעבור לצבא, ולתת לבגין זמן אולי זה יצליח, אם בגין יתפשר. אבל הזמן מאפשר לו גם לפרוק את הנשק ולפזר אותו, וצבאות ערב ניצבים בגבולות.
• להורות לצבא להשתלט על האונייה, בכוח אם יהיה צורך עימות קצר וחד אם בגין ייכנע, ומלחמת אזרחים בתוך המלחמה אם לא. בכל מקרה יהיה ברור שהמדינה, ולא מחתרת, היא שמחליטה.

מה קרה בפועל

להורות לצבא להשתלט על האונייה, בכוח אם יהיה צורך

בכפר ויתקין תבע הצבא את הנשק ופרצה לחימה. האונייה המשיכה לתל אביב ועלתה על שרטון מול החוף, וב־22 ביוני הורה בן־גוריון להפגיז אותה. 16 לוחמי אצ״ל ושניים או שלושה חיילי צה״ל נהרגו, ובגין הורה לאנשיו לא להשיב באש. אחר כך מוזגו יחידות האצ״ל והלח״י לצה״ל או פורקו.

מבחינת בן־גוריון זה היה מבחן: האם יהיה למדינה צבא אחד. בגין אמר אחר כך שהישגו הגדול ביותר היה שלא השיב מכה ומנע מלחמת אזרחים. עד היום חלוקות הדעות אם ההפגזה הייתה הכרחית.

שאלה לבדיקה

מה אפשר ללמוד מהמברק של הליגה הערבית לאו״ם מ־15 במאי 1948?

התשובה: את הנימוקים שבחרו ממשלות ערב להציג לאו״ם: השבת הסדר, ו״תוקפנות יהודית״ כסיבה לעזיבה. נכון. זו עמדת הממשלות כפי שבחרו לנסח אותה. המספר שבמברק, למעלה מרבע מיליון, דומה לאומדנו של גלבר, אבל ההסבר הוא מה שהמקורות מתווכחים עליו.

1949

רודוס והקו הירוק

הלחימה נמשכה עד תחילת 1949, וב־1949 חתמה ישראל על ארבעה הסכמי שביתת הנשק נפרדים: עם מצרים (רודוס, 24 בפברואר), עם לבנון (23 במרץ), עם ירדן (רודוס, 3 באפריל) ועם סוריה (20 ביולי). הקווים שנקבעו בהם הם הקו הירוק.

הנוסחים זהירים. בהסכם עם מצרים כתוב שהקו ״אינו מתפרש בשום מובן כגבול מדיני או טריטוריאלי״; בשאר ההסכמים הניסוח שונה (ראו ״להעמיק״ שלהלן). מבחינה משפטית אלה היו קווים צבאיים ולא גבולות, אבל בפועל הם היו גבול ישראל עד 1967.

ישראל החזיקה עכשיו כ־78 אחוזים מארץ ישראל המנדטורית, לעומת כ־56 אחוזים בתוכנית החלוקה. ירדן החזיקה בהרים שבמרכז ובמזרח ירושלים, ובה העיר העתיקה, וכן בגוש עציון, שבהם נפלו או נכנעו המגינים היהודים במאי; ירושלים חולקה. מצרים החזיקה ברצועת עזה. מדינה ערבית פלסטינית לא קמה, והפלסטינים לא היו צד להסכמים.

האנשים שהלכו והאנשים שבאו

פליטים

כמה אנשים?

600–760 אלף

מאות אלפי ערבים פלסטינים עזבו או גורשו מבתיהם בין 1947 ל־1949, וכמעט איש מהם לא הורשה לחזור: זו בעיית הפליטים. ההערכות שונות, כי הן סופרות תקופות וקבוצות שונות.

בני מוריס מעריך שבין 600,000 ל־760,000 ערבים פלסטינים עזבו את בתיהם בין נובמבר 1947 לאוקטובר 1950. משלחת הסקר הכלכלי של האו״ם, 1949: 726,000 פליטים. אבי שליים: בין 700,000 ל־750,000. מאחורי כל מספר עומדים משפחות מחיפה ומיפו וכפריים מהגליל ומההרים, שהגיעו לגדה המערבית, לעזה, ללבנון, לסוריה ולירדן.

מדוע?

למה עזבו, או גורשו

כמעט כל תשובה לשאלה הזאת שימשה כלי נשק. הנה מה שההיסטוריונים שקראנו מסכימים עליו, ובמה הם חלוקים.

הם מסכימים שהעזיבה החלה חודשים לפני כניסת צבאות ערב ב־15 במאי, ושלא נמצאה הוראה ערבית כללית לעזוב. גלבר, מהאסכולה המסורתית, מדגיש תבוסתנות וקריסה של החברה הפלסטינית. בני מוריס, מההיסטוריונים החדשים, לא מצא תוכנית־אב ציונית לגירוש, אך רואה בהתקפה הצבאית היהודית את הגורם הבודד החשוב ביותר ליציאה באפריל–יוני; אילן פפה קורא את תוכנית ד׳ בדיוק כתוכנית כזאת. כולם מסכימים שאנשים גורשו. גלבר כותב שפליטים מאוחרים יותר ״גורשו לפעמים ממש מעבר לקווים״ ושבמקרים מסוימים יחידות צה״ל ״הטילו אימה על פלסטינים כדי להחיש את בריחתם״.

המקרה הידוע ביותר הוא לוד ורמלה, שתי ערים ערביות שחיו בהן יחד 50,000 עד 70,000 איש. כוחות ישראליים כבשו אותן ביולי, במבצע דני. ב־12 ביולי, אחרי ששריוניות של הלגיון הערבי נכנסו ללוד והחל ירי, הרגו חיילים ישראלים כ־250 איש בתוך שעות ספורות, לפי ספירתו של מוריס, ובהם עשרות עצורים לא חמושים בחצר מסגד. מ־13 ביולי הכריחו כוחות ישראליים את רוב האוכלוסייה לעזוב ברגל. הוראה כתובה שמיוחסת ליצחק רבין, כפי שמצטט אותה מוריס, קבעה לגרש את תושבי לוד במהירות, בלי קשר לגיל.

שאלה לבדיקה

בשאלה למה עזבו הפלסטינים, במה מסכימים גלבר ומוריס, אף שהם משתייכים לאסכולות שונות?

התשובה: ששניהם לא מצאו הוראה ערבית כללית לעזוב, ושניהם מתעדים שאנשים גורשו. נכון. גלבר כותב שפליטים מאוחרים יותר ״גורשו לפעמים ממש מעבר לקווים״, ומוריס רואה בהתקפה הצבאית היהודית את הגורם הבודד החשוב ביותר ליציאה באפריל–יוני. הם חלוקים בהסבר הכולל, לא בעובדות האלה.

החזרה

הדלת שלא נפתחה

בקיץ 1948 התנגדה הממשלה הזמנית לכל החזרה של פליטים לפני חתימת הסכם שלום, כותב גלבר. משלחת הסקר הכלכלי של האו״ם דיווחה ב־1949 ש״הפליטים הערבים לא הצליחו לחזור לבתיהם כי ישראל אינה מקבלת אותם״.

ב־11 בדצמבר 1948 החליטה עצרת האו״ם ״שיש לאפשר לפליטים המעוניינים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם לעשות זאת במועד המוקדם האפשרי״, ושיש לשלם פיצויים על רכוש מי שבוחרים שלא לחזור. זו החלטה 194. הפלסטינים וממשלות ערב קוראים בה זכות שיבה; ישראל קוראת בה המלצה, המותנית בנכונות הפליטים לחיות בשלום. חוץ מירדן, כותב גלבר, מדינות ערב לא קלטו את הפליטים.

השם

שני שמות לשנה אחת

הישראלים קוראים למלחמה ״מלחמת העצמאות״, והפלסטינים קוראים לה הנכבה, ״האסון״. המילה כבר הייתה בשימוש באוגוסט 1948, בספרו של ההיסטוריון קונסטנטין זריק, יליד סוריה, ״משמעות האסון״: ״התבוסה של הערבים בפלשתינה אינה נסיגה פשוטה או רוע קל וחולף. זהו אסון בכל מובן המילה״.

כ־160,000 ערבים פלסטינים, לפי אומדן של האו״ם מ־1949, נשארו בשטח שישראל החזיקה בו. השיעור הזה משתמש בשניהם.

העלייה

מדינה שפותחת את השערים

כ־688,000

באותן שנים פתחה המדינה היהודית את שעריה. בין 1948 ל־1951 הגיעו כ־688,000 עולים, לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ישראל. האוכלוסייה היהודית כמעט הוכפלה בארבע שנים. רבים היו ניצולים ממחנות העקורים ומקפריסין, וכ־250,000, לפי אומדן אחד, הגיעו ממדינות ערב.

שאלה לבדיקה

במה חלוקים הצדדים בקריאת החלטה 194 של עצרת האו״ם מ־11 בדצמבר 1948?

התשובה: הפלסטינים וממשלות ערב קוראים בה זכות שיבה; ישראל קוראת בה המלצה, המותנית בנכונות הפליטים לחיות בשלום. נכון. נוסח ההחלטה מדבר על פליטים ״המעוניינים לחזור לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם״, ועל פיצויים למי שבוחרים שלא לחזור. מכאן שתי הקריאות.

מהחלוקה להסכמי שביתת הנשק ואחריהם

• 29 בנובמבר 1947 עצרת האו״ם מצביעה בעד חלוקה.
• 14–15 במאי 1948 הכרזת המדינה; צבאות ערב נכנסים לארץ.
• 20–22 ביוני 1948 פרשת אלטלנה.
• יולי 1948 לוד ורמלה: האוכלוסייה עוזבת או מגורשת מהערים.
• 11 בדצמבר 1948 החלטה 194 של עצרת האו״ם.
• פברואר–יולי 1949 ארבעה הסכמי שביתת הנשק: הקו הירוק.
• 11 במאי 1949 ישראל מתקבלת לאו״ם.

הוויכוח על 1948

מה גרם לבעיית הפליטים, ואיך צריך לספר את סיפור 1948?

• הנרטיב המסורתי: יואב גלבר, אפרים קרש המלחמה נכפתה על היישוב בידי מי שדחו את תוכנית האו״ם, ופלישת מדינות ערב הפכה את מלחמת האזרחים למלחמת הישרדות. הפליטים עזבו בעיקר בגלל המלחמה עצמה וקריסת החברה הערבית, ושום תוכנית־אב לא גירשה אותם. קרש טוען, בספרו מ־1997 נגד ההיסטוריונים החדשים, שהטענות על תוכנית גירוש נשענות על קריאה מעוותת של מסמכים, ובנאום בן־גוריון מדצמבר 1947 הוא רואה דאגה לעלייה יהודית ולא רעיון של העברה. הוא מגיע עד לטענה שמוריס ״עיוות את הראיות״ (Middle East Quarterly, 1996). גלבר חד גם כלפי הצד האחר: במלחמת האזרחים, הוא כותב, ״הפלסטינים לא גורשו; הם פשוט ברחו״, ואת הנרטיב הפלסטיני על גירוש מכוון הוא מכנה ״נרטיב כוזב״. אלו מילים חריפות שלהם, ולא שלנו. אבל גם גלבר דוחה את הסיפור הישן על הוראה ערבית לעזוב, ומתעד גירושים מקומיים והחלטה יהודית לאסור חזרה עד שלום.
• ההיסטוריונים החדשים: שמחה פלפן, בני מוריס, אילן פפה, אבי שליים ארבעה ספרים שיצאו ב־1987–1988, של פלפן, מוריס (״לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים״, שיצא במהדורה מתוקנת ב־2004), פפה ושליים, ערערו, לפי רשימתו של שליים, על ארבעה דברים: מדיניות בריטניה בסוף המנדט, מאזן הכוחות הצבאי, מטרות המלחמה של מדינות ערב והגורמים לבעיית הפליטים. מוריס לא מצא קריאות ערביות לעזוב וגם לא תוכנית־אב ציונית, והוא הסיק שבעיית הפליטים הייתה ״תוצר לוואי של המלחמה״ (בסיכומו של שליים). פפה רואה בתוכנית ד׳ מתווה לטיהור אתני (בספרו מ־2006), קריאה שמוריס דוחה. שליים סבור שהראיות מצביעות על אחריות ישראלית גבוהה בהרבה ממה שמוריס הסיק, ואת הגרסה המסורתית הוא מכנה ״התעמולה של המנצחים״. אלו מילים חריפות שלו, ולא שלנו.
• הנרטיב הפלסטיני והביקורת העצמית הערבית: ואליד ח׳אלדי, קונסטנטין זריק אצל הפלסטינים 1948 היא הנכבה: אסון שבו עם איבד את בתיו ואת ארצו. לפי התיאור הזה הפליטים לא עזבו בהוראה ערבית כלשהי, כפי שהראה ח׳אלדי ב־1959 (״למה עזבו הפלסטינים?״) מתוך השידורים ומתוך מסמכי הליגה הערבית עצמה; הם נמלטו או גורשו בגלל פעולות צבאיות יהודיות ובגלל פחד, וסירובה של ישראל לתת להם לחזור הפך את האובדן לקבוע. ח׳אלדי קרא לתוכנית ד׳ ״תוכנית אב לכיבוש פלסטין״ (1961), ואחר כך ערך את ״כל מה שנשאר״ (1992), שמונה 418 יישובים שהתרוקנו, לפי ספירתו. נור מסאלחה עקב ב־1992 אחרי רעיון ה״טרנספר״ במחשבה הציונית. זריק כתב כבר ב־1948 גם על ארץ ש״נחטפה מעמה״ וגם על כישלונן של ממשלות ערב.

איזו ראיה צריכה להכריע: הוראה כתובה, מסמך שנכתב אחר כך, זיכרונות, הצהרת ממשלה, עד ראייה? מי כתב אותה, מתי ובשביל מי? גם היסטוריונים שחלוקים בחריפות עומדים על קרקע משותפת: גלבר ומוריס שניהם לא מצאו הוראה ערבית לעזוב, ושניהם מתעדים גירושים. האתר הזה אינו מכריע. התחילו משם, ושאלו מה נדרש כדי להכריע בכל שאלה שנותרה פתוחה.

חידון סיום

שאלה לבדיקה

מה לא כתוב במגילת העצמאות?

התשובה: הגבולות של המדינה החדשה. נכון. המגילה נשענת על החלטה 181 אבל אינה אומרת היכן המדינה מסתיימת. הגבולות הושארו בכוונה פתוחים, אחרי הצבעה של חמישה מול ארבעה במנהלת העם.

שאלה לבדיקה

מה אפשר לומר על הסיפור שבן־גוריון ניצח בהצבעה של שישה מול ארבעה על ההכרזה?

התשובה: הוא שנוי במחלוקת: בפרוטוקולים אין הצבעה כזאת, אם כי חלק מהמשתתפים זכרו אחת. נכון. זה מה שמרטין קרמר מראה: סיפורו של שרף אינו מופיע בפרוטוקולים, בן־גוריון עצמו כתב שלא הייתה הצבעה, ושרתוק כתב שההחלטה התקבלה פה אחד. ההצבעה המתועדת הייתה אחרת: חמישה מול ארבעה שלא לציין גבולות.

שאלה לבדיקה

איזה משפט על קווי שביתת הנשק של 1949 מדויק?

התשובה: ברוב ההסכמים נקבע שהקו אינו קובע את הגבול הסופי, ובפועל הוא היה גבול ישראל עד 1967. נכון. הנוסחים שונים, אבל שלושתם משאירים את הגבול הסופי פתוח. הקו עם לבנון עוקב אחרי הגבול הבין־לאומי הקיים.

שאלה לבדיקה

למה האומדנים של מספר הפליטים הפלסטינים שונים זה מזה?

התשובה: הם סופרים תקופות וקבוצות שונות, בשיטות חישוב שונות. נכון. מוריס מכסה את התקופה עד אוקטובר 1950, והמשלחת חישבה ב־1949 בניכוי מי שנשארו. אלה אומדנים עם שיטה, לא עובדה מוסכמת.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• החלטה 181 החלטת עצרת האו״ם מ־29 בנובמבר 1947, שהמליצה לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, עם איחוד כלכלי ומשטר מיוחד בירושלים.
• הסוכנות היהודית הגוף שייצג בתקופת המנדט את היישוב ואת התנועה הציונית מול הבריטים ומול האו״ם, ובראש הנהלתו עמד בן־גוריון.
• הוועד הערבי העליון ההנהגה הפלסטינית המרכזית, שהחרימה את אונסקו״פ ודחתה את החלטת האו״ם על חלוקת הארץ.

שאלה

הסבירו מדוע הנהגת היישוב היהודי קיבלה את תוכנית החלוקה של האו״ם מ־29 בנובמבר 1947, ומדוע ההנהגה הערבית דחתה אותה. התייחסו בתשובתכם לשיקולים של כל אחד מן הצדדים.

תשובה לדוגמה

ב־29 בנובמבר 1947 הצביעה עצרת האו״ם על החלטה 181 (33 בעד, 13 נגד, 10 נמנעו). ההחלטה המליצה לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, עם איחוד כלכלי ומשטר מיוחד בירושלים.

הסוכנות היהודית, הנהגת היישוב, קיבלה את התוכנית בלב כבד. הנימוק הראשון היה הרצון במדינה: דוד בן־גוריון רצה מדינה, העלייה עדיין הייתה מוגבלת לפי הספר הלבן וניצולים רבים חיכו במחנות, ולפי התוכנית תקום מדינה יהודית שתקבל קצת יותר ממחצית הארץ.

הנימוק השני היה התמיכה הבין־לאומית: ארצות הברית וברית המועצות, יריבות בכל עניין אחר, הצביעו שתיהן בעד. ובמגילת העצמאות מ־14 במאי 1948 הוכרזה המדינה בין היתר על יסוד ההחלטה הזאת.

אבל הקבלה הייתה בהסתייגות. המדינה היהודית תקבל חלק גדול מהנגב הצחיח, בלי ירושלים, ותכלול מיעוט ערבי גדול. בן־גוריון אמר למפלגתו ימים אחדים אחרי ההצבעה שמדינה ש־40 אחוזים מתושביה אינם יהודים לא תהיה יציבה. וההחלטה רק המליצה, והאו״ם לא פעל ליישם אותה.

ההנהגה הערבית, הוועד הערבי העליון וממשלות ערב, דחתה את התוכנית והודיעה שתפעל למנוע את יישומה. הוועד הערבי העליון כבר החרים ב־1947 את אונסקו״פ, הוועדה שהמליצה על חלוקה.

נימוקי המנהיגים הערבים, כפי שהוצגו: הערבים הם רוב תושבי הארץ; ליהודים שייכים רק כ־6 עד 7 אחוזים מהקרקע, לפי אומדנים מקובלים, ובכל זאת יקבלו יותר ממחצית הארץ; ואין לגוף חיצוני סמכות לחלק את הארץ בלי הסכמתם. ממשלות ערב רצו מדינה דמוקרטית אחת שבה יהיה רוב ערבי, ובמברק הליגה הערבית לאו״ם ב־15 במאי 1948 נקראה ההחלטה טעות.

גם קודם נדחו הצעות חלוקה משני הצדדים: ביולי 1937 דחו מנהיגים ערבים את תוכנית פיל, והקונגרס הציוני דחה את הגבולות שלה אך הרשה משא ומתן.

התוצאה: ב־30 בנובמבר 1947 החלה מלחמת האזרחים, ב־14 במאי 1948 הכריזו על המדינה, ולמחרת נכנסו לארץ צבאות מדינות ערב.

מונחים

• היישוב הקהילה היהודית בארץ ישראל לפני קום המדינה. ב־1947 מנתה כ־600,000 איש.
• הספר הלבן מסמך מדיניות בריטי ממאי 1939. הוא הגביל את העלייה היהודית ל־75,000 איש בחמש שנים ואחר כך התנה אותה בהסכמת הערבים, וקבע שבתוך עשר שנים תקום פלשתינה עצמאית. אין לבלבל אותו עם הספר הלבן של צ׳רצ׳יל מ־1922.
• ההעפלה עלייה בלתי חוקית לארץ ישראל בניגוד למכסות הבריטיות, בעיקר באוניות קטנות וישנות. מי שעלו כך נקראו מעפילים.
• אונסקו״פ ועדת האו״ם המיוחדת לענייני פלשתינה, ועדה של 11 מדינות שהוקמה ב־15 במאי 1947. רוב חבריה המליצו על חלוקת הארץ.
• החלטה 181 החלטת עצרת האו״ם מ־29 בנובמבר 1947. היא המליצה על חלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, עם איחוד כלכלי ומשטר מיוחד בירושלים. 33 מדינות הצביעו בעד, 13 נגד ו־10 נמנעו.
• מלחמת האזרחים השלב הראשון של מלחמת 1948, מ־30 בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948: היישוב היהודי מול ערביי הארץ ומתנדבים ערבים, בעוד הבריטים עדיין שולטים בארץ.
• ההגנה, האצ״ל והלח״י ההגנה הייתה הצבא המחתרתי הרשמי של היישוב. האצ״ל (ארגון צבאי לאומי) והלח״י (לוחמי חירות ישראל) היו מחתרות פורשות, לאומניות, והלח״י הייתה הקיצונית שבהן. בין 1944 ל־1947 תקפו האצ״ל והלח״י גם כוחות בריטיים; פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ״ל ביולי 1946 הרג 91 איש.
• תוכנית ד׳ תוכנית צבאית של ההגנה, שנוסחה סופית ב־10 במרץ 1948, להבטחת שטח המדינה שעמדה לקום ודרכי הגישה אליו לקראת פלישה צפויה. היסטוריונים חלוקים אם כללה גירוש מתוכנן.
• מנהלת העם גוף ביצועי בן 13 חברים בראשות בן־גוריון, שהוקם ב־12 באפריל 1948 כממשלה זמנית לקראת סיום המנדט.
• מועצת העם מועצה של 37 חברים, נציגי היישוב והתנועה הציונית, שהוקמה ב־12 באפריל 1948. היא הכריזה על המדינה ופעלה אחר כך כמועצת המדינה הזמנית.
• מגילת העצמאות המסמך שהכריז על הקמת מדינת ישראל. הוא הוקרא ב־14 במאי 1948 ונחתם בידי 37 חברי מועצת העם.
• צה״ל צבא ההגנה לישראל. בן־גוריון הורה על הקמתו ב־26 במאי 1948, וההגנה הייתה עמוד השדרה שלו. הפקודה פירקה גם את שאר הכוחות היהודיים החמושים.
• אלטלנה אוניית נשק של האצ״ל שהגיעה ביוני 1948. צה״ל הפגיז אותה מול חוף תל אביב בפקודת הממשלה. 16 לוחמי אצ״ל ושניים או שלושה חיילי צה״ל נהרגו.
• הסכמי שביתת הנשק ארבעה הסכמים נפרדים ב־1949 בין ישראל לבין מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. הם קבעו קווי הפרדה צבאיים בלי לקבוע את הגבול הסופי.
• הקו הירוק קווי שביתת הנשק של 1949, ששימשו קו גבול בפועל עד 1967. השם בא מהדיו הירוק שבו סומנו על המפה.
• בעיית הפליטים מאות אלפי ערבים פלסטינים שעזבו או גורשו מבתיהם ב־1947–1949 ולא הורשו לשוב. מספרם וסיבות העזיבה שנויים במחלוקת.
• הנכבה ״האסון״ בערבית: השם שמעניקים הפלסטינים לאירועי 1948. המילה כבר שימשה באוגוסט 1948 בספרו של קונסטנטין זריק ״משמעות האסון״.
• ההיסטוריונים החדשים קבוצת היסטוריונים ישראלים, ובהם בני מוריס, אילן פפה, אבי שליים ושמחה פלפן, שפרסמו בסוף שנות ה־80 מחקרים על 1948. הם ערערו על הנרטיב המסורתי.
• הסוכנות היהודית הגוף שייצג בתקופת המנדט את היישוב ואת התנועה הציונית מול הבריטים ואחר כך מול האו״ם (״הסוכנות היהודית המתאימה״ שבסעיף 4 למנדט). בן־גוריון עמד בראש הנהלתה מ־1935.
• הצהרת בלפור הצהרה בריטית שהבטיחה בית לאומי יהודי בארץ.
• תיאודור הרצל מייסד התנועה הציונית, שכינס את הקונגרס הציוני הראשון בבזל ב־1897.
• הקונגרס הציוני הראשון הכינוס הראשון של התנועה הציונית, שנערך בבזל ב־1897.
• המנדט הבריטי השלטון הבריטי בארץ ישראל, שהסתיים במאי 1948.
• ועדת פיל ועדה בריטית שהציעה ב־1937 תוכנית חלוקה ראשונה: מדינה יהודית ומדינה ערבית.
• הוועד הערבי העליון ההנהגה הפלסטינית המרכזית, שדחתה את הספר הלבן ואת תוכנית החלוקה.
• הצי המלכותי חיל הים הבריטי.
• מחנות עקורים מחנות שבהם חיו אחרי המלחמה ניצולים שלא היה להם לאן לחזור, בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה.
• האצ״ל ארגון צבאי יהודי מחתרתי, שפעל לפני הקמת המדינה.
• הלח״י ארגון מחתרתי יהודי קטן, שפעל לפני הקמת המדינה לצד האצ״ל.
• דיר יאסין כפר ערבי ליד ירושלים. ב־9 באפריל 1948 תקפו בו לוחמי האצ״ל והלח״י, ותושבים רבים נהרגו, ביניהם נשים וילדים.
• עבד אל־קאדר אל־חוסייני מפקד ערבי באזור ירושלים, שנהרג ב־8 באפריל.
• מבצע נחשון מבצע יהודי באפריל, שהעביר שיירות גדולות לירושלים בכוח.
• לוד ורמלה שתי ערים ערביות שכבשו כוחות ישראליים במבצע דני. רוב תושביהן נאלצו לצאת ברגל.
• צבא ההצלה הערבי צבא של מתנדבים ערבים, שנלחם במלחמה לצד הצבאות הערביים.
• הליגה הערבית איגוד של מדינות ערביות. הוא שלח לאו״ם מברק שקרא לחלוקה טעות.
• החלטה 194 החלטת עצרת האו״ם מ־11 בדצמבר 1948: הפליטים שרוצים לחזור צריכים לקבל אפשרות לעשות זאת, ולמי שלא חוזר מגיע פיצוי.
• הפלמ״ח כוח המחץ של ההגנה, שהיה קרוב לתנועה השמאלית מפ״ם.
• מפ״ם מפלגה שמאלית שהייתה קרובה לפלמ״ח.
• גוש עציון ריכוז של כפרים יהודיים ליד ירושלים, שנפל במאי 1948 בידי ירדן.
• משה שרתוק מנהיג ציוני, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ולימים שר החוץ של ישראל.
• בני מוריס היסטוריון ישראלי מזרם ההיסטוריונים החדשים, שחקר את עזיבת הפלסטינים ב־1948.
• ואליד ח׳אלדי היסטוריון פלסטיני, שטען כבר ב־1959 שלא הייתה הוראה ערבית כללית לעזוב.
• קונסטנטין זריק היסטוריון יליד סוריה, שכתב ב־1948 את הספר משמעות האסון, ובו השתמש במילה נכבה.

מקורות

• Declaration of the Establishment of the State of Israel, 14 May 1948. Hebrew text: Wikisource, “הכרזה על הקמת מדינת ישראל”; official English translation, Israel Ministry of Foreign Affairs, in the Avalon Project, Yale Law School. The Knesset's own copy could not be reached.
• United Nations General Assembly, Resolution 181 (II), “Future government of Palestine”, 29 November 1947, Avalon Project
• British White Paper of 1939 (Cmd. 6019), Avalon Project (the 75,000 quota and the clause on Arab consent; the Jewish population, ‘some 450,000, or approaching a third’; partition ‘impracticable’).
• David Ben-Gurion, diary entry of 14 May 1948 (Hebrew; the English translations in the lesson are ours), Ben-Gurion Archive, Ben-Gurion University of the Negev
• Cablegram of 15 May 1948 from the Secretary-General of the League of Arab States to the Secretary-General of the United Nations, UN document S/745.
• General Armistice Agreements between Israel and Egypt (Rhodes, 24 February 1949), Lebanon (Ras en Naqoura, 23 March 1949), Jordan (Rhodes, 3 April 1949) and Syria (near Mahanayim, 20 July 1949), Avalon Project, pages arm01 to arm04.
• United Nations General Assembly, Resolution 194 (III), 11 December 1948, Jewish Virtual Library (its address says “resolution-181” but the page shows Resolution 194)
• United Nations General Assembly, Resolution 273 (III), 11 May 1949, admission of Israel to the United Nations, Jewish Virtual Library.
• First Interim Report of the United Nations Economic Survey Mission for the Middle East, UN document A/1106, Beirut, 6 November 1949 (the PDF's text layer is a poor scan; quotations were checked against it).
• Constantine K. Zurayk, The Meaning of the Disaster (Ma‘na al-Nakba; first Arabic edition August 1948), trans. R. Bayly Winder (Beirut: Khayat's College Book Cooperative, 1956).
• Yoav Gelber, “The Israeli-Arab War of 1948”, in Israel Studies: An Anthology, Jewish Virtual Library, July 2009 (read again in full as text 2026-10-17)
• Avi Shlaim, “Israel's ‘new history’ and the Palestinians”, Open Democracy, reprinted by History News Network, 4 November 2009
• Martin Kramer, “The May 1948 Vote That Made the State of Israel”, Mosaic, April 2018 (read as the PDF of the Washington Institute for Near East Policy).
• Efraim Karsh, “Rewriting Israel's History”, Middle East Quarterly 3:3 (1996).
• Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited (Cambridge: Cambridge University Press, revised edition 2004; the first edition appeared in 1988). Only the abstract of the introduction was read.
• Eugene Rogan and Avi Shlaim (eds.), The War for Palestine: Rewriting the History of 1948 (Cambridge: Cambridge University Press, 2001; 2nd ed. 2007). Further reading; not consulted in this run.
• Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948 (Washington, DC: Institute for Palestine Studies, 1992). Further reading; not consulted in this run.
• English Wikipedia, read as a finding aid for dates and figures (which the lesson attributes to the historians the articles cite): “Exodus 1947”, “United Nations Special Committee on Palestine”, “1947 UN Partition Plan”, “White Paper of 1939”, “Aliyah Bet”, “Siege of Jerusalem (1948)”, “Jewish exodus from the Muslim world”; and, in the review pass, “Plan Dalet”, “Deir Yassin massacre”, “Haifa Oil Refinery massacre”, “Ben Yehuda Street bombing”, “Battle of Haifa (1948)”, “Kfar Etzion massacre”, “Battle for Jerusalem (1948)”, “Palmach”, “King David Hotel bombing”, “Altalena affair”, “Israel Defense Forces”, “United Nations General Assembly Resolution 194”, “1948 Palestinian expulsion from Lydda and Ramle”, “1948 Palestinian expulsion and flight”, “Provisional State Council”; and, in the set-edit pass, “Peel Commission”, “1936–1939 Arab revolt in Mandatory Palestine”, “Fifth Aliyah” and “United Nations Special Committee on Palestine” (the visits to Haifa and to the camps, the date of the report).
• Hebrew Wikipedia, “מגילת העצמאות”, on the drafting, the signing and the scroll; and, in the review pass, “מועצת העם”, “תוכנית ד׳” (the Hebrew wording of the resistance clause, quoted from the Haganah history), “הפלמ״ח” (the dissolution of the staff on 7 November 1948) and “לוד” (the Hebrew wording of the order of 12 July).
• Cross-checks for Rabin’s memoir passage on Lydda and Ramle (the primary text, Peretz Kidron’s translation printed in The New York Times on 23 October 1979, was not reachable): David K. Shipler, review of Khirbet Khizeh, Moment, May–June 2015, on the censorship of the passage; University of Southern California, “Arab Literary Travels”, “The Fall of Lydda”, which quotes the wording; and English Wikipedia, “1948 Palestinian expulsion from Lydda and Ramle”, which gives the wording of the order (note 14: Morris, 1987, p. 207) and of the memoir (note 61: Shipler, New York Times, 23 October 1979). The lesson quotes both at second hand, as it says.
• Yehuda Slutsky (ed.), Sefer Toldot Ha-Haganah (History of the Haganah), vol. 3, part 3, Tel Aviv 1972, the text of Plan D. Not read directly: the wording is quoted from Hebrew Wikipedia.
• Walid Khalidi, “Why Did the Palestinians Leave?”, Middle East Forum, 1959 (reprinted in the Journal of Palestine Studies, 2005); Erskine B. Childers, “The Other Exodus”, The Spectator, 12 May 1961, and the letter of 16 June 1961 by Khalidi, Cairns and Childers. Further reading; the texts were not retrieved in this run, only reports of them.
• Simha Flapan, The Birth of Israel: Myths and Realities (New York: Pantheon, 1987); Avi Shlaim, Collusion across the Jordan (Oxford: Clarendon Press, 1988); Ilan Pappé, Britain and the Arab-Israeli Conflict, 1948–51 (London: Macmillan, 1988) and The Ethnic Cleansing of Palestine (Oxford: Oneworld, 2006). Further reading; not consulted in this run.
• Efraim Karsh, Fabricating Israeli History: The ‘New Historians’ (London: Frank Cass, 1997); Nur Masalha, The Expulsion of the Palestinians: The Concept of “Transfer” in Zionist Political Thought, 1882–1948 (Washington, DC: Institute for Palestine Studies, 1992). Further reading; not consulted in this run.
• Report of the United Nations Special Committee on Palestine to the General Assembly, UN document A/364, 3 September 1947: the majority plan, Part I, paragraph 1 (‘both possessing validity, are irreconcilable’; ‘the most realistic and practicable settlement’). Text read as reproduced at PalQuest; the UN’s own page (un.org/unispal, document 179435) shows only the title.
• USHMM, ‘Cyprus Detention Camps’ (the British apprehended most of the 70,000 who embarked for Palestine and held about 52,000 on Cyprus).

קרדיט תמונות

• רודי ויסנשטיין, 14.5.1948. אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית (D247-041) · Public domain · דף המקור
• צלם לשכת העיתונות הממשלתית, 16.4.1951 (D683-095). אוסף התצלומים הלאומי של ישראל · Public domain · דף המקור
• האו״ם, מפה מס׳ 103.1(ב), פברואר 1956; קו אונסקו״פ הוסף בידי משתמש ויקישיתוף Zero0000 · Public domain · דף המקור
• AnonMoos, 2005, על סמך נתוני האו״ם · Public domain · דף המקור
• דוד אלדן, 30.10.1948. לשכת העיתונות הממשלתית (D275-120) · David Eldan · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• בנו רותנברג, פברואר 1949. אוסף מיתר, הספרייה הלאומית של ישראל · Benno Rothenberg · CC BY 4.0 · דף המקור