השואה

העולם שהיה

ארבע מאות שמות

הערה לפני שמתחילים: השיעור מדבר בגלוי על רדיפה ועל רצח המוני, גם של ילדים, והוא נכתב לקוראים מגיל 14 בקירוב ומעלה. אין בו ניקוד, אין בו החלטות לקבל ואין בו תמונות של הנרצחים; זה אינו משחק. אפשר לעצור בכל רגע.

בוורשה, ברחוב סטבקי, חקוקים על חומה אפורה ארבע מאות שמות פרטיים בסדר אלפביתי, מ״אבא״ ועד ״ז׳אנה״. ביניהם אברהם ובלומה, אנדז׳יי ובולסלב. חלקם שמות יהודיים וחלקם פולניים. אלה היו שמותיהם של שכנים בעיר אחת.

האנדרטה ניצבת באומשלגפלץ, ״מקום ההעברה״ בגרמנית, שממנו שלחו הגרמנים ב־1942 יהודים מן הגטו אל טרבלינקה ואל מחנות נוספים.

לפני שיש מספרים יש אנשים. השיעור הזה עוסק בשואה: ברדיפה וברצח של יהודי אירופה בידי גרמניה הנאצית, שותפיה ומשתפי הפעולה שלה, בשנים 1933–1945. הוא מתחיל בחיים שקדמו לרצח.

לפני המלחמה

מי חי שם

9,500,000

ב־1933 חיו באירופה כ־9.5 מיליון יהודים: 1.7% מהאירופים ויותר מ־60% מיהודי העולם (המספר של השנתון היהודי האמריקאי, כפי שמביא אותו המוזיאון האמריקאי לזיכרון השואה, USHMM). כ־3 מיליון חיו בפולין, כאחד מכל עשרה מתושביה; כ־2.5 מיליון בחלק האירופי של ברית המועצות; כ־525,000 בגרמניה, שלושה רבעים של אחוז מהאוכלוסייה.

במזרח חיו רבים בעיירות שרוב תושביהן יהודים, דיברו יידיש, קראו ספרים ביידיש והלכו לתיאטרון ולקולנוע ביידיש. במערב נטו היהודים לאמץ את תרבות שכניהם. בכל מקום עבדו יהודים כחקלאים, חייטים, פועלי מפעל, רואי חשבון, רופאים, מורים ובעלי חנויות; חלקם היו עשירים, רבים עניים. בארצות רבות החוק הבטיח להם שוויון, ובכל זאת פגשו אנטישמיות ואפליה.

מתוך 9.5 המיליון יירצחו כשישה מיליון: כשניים מכל שלושה.

אנשים

שלושה מהם

שלושה אנשים שדבריהם ומעשיהם נשמרו; נפגוש אותם שוב.

מרדכי גבירטיג, יליד קרקוב (1877), היה משורר ויוצר שירים ביידיש, שכתב ושר את שיריו לשלוש בנותיו. ביניהם שיר ערש, ״החתלתול שלך רעב״ (בתרגום חופשי).

יאנוש קורצ׳אק, שם העט של הרופא והסופר הנריק גולדשמיט, ניהל מ־1911 בית יתומים יהודי בוורשה כ״רפובליקה של ילדים״, עם בית דין ועיתון שהילדים כתבו. ברדיו היה ״הדוקטור הזקן״.

עמנואל רינגלבלום, יליד בוצ׳אץ׳ (1900), היה היסטוריון בעל דוקטורט מוורשה (1927), ועד 1939 פרסם 126 מאמרים מדעיים. הוא היה חבר ב״פועלי ציון שמאל״, מפלגה ציונית־סוציאליסטית (ויקיפדיה האנגלית).

שאלה לבדיקה

מה מלמד תחילת השיעור על חיי היהודים באירופה ב־1933?

התשובה: הם חיו בדרכים שונות מאוד, במזרח ובמערב, בכל מקצוע ובכל מעמד; בארצות רבות החוק הבטיח להם שוויון, ובכל זאת פגשו אנטישמיות ואפליה.. כך מתאר השיעור: קהילות שונות מאוד זו מזו, ושוויון בחוק שלא הגן עליהן מאפליה ומשנאה.

מחוק לפוגרום, 1933–1939

1933–1935

חוק אחר חוק

ב־30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לקנצלר גרמניה. מפלגתו דגלה באנטישמיות גזעית: שנאת יהודים שהוצגה כמדע.

ב־1 באפריל 1933 נערכה הפעולה הארצית המתוכננת הראשונה נגדם: אנשי ה־SA עמדו מול חנויות בבעלות יהודית ומול משרדיהם של רופאים ועורכי דין יהודים, ומגן דוד נצבע על אלפי דלתות. החרם נמשך יום אחד, וגרמנים רבים המשיכו לקנות בחנויות היהודיות, אך הוא היה ראשיתו של מסע רדיפה. ב־7 באפריל נחקק חוק שירות המדינה, ובעקבותיו החלו לפטר יהודים ממשרות ציבוריות.

מקור: חוקי נירנברג, 15 בספטמבר 1935

חוק אזרחות הרייך, סעיף 2: ״אזרח הרייך הוא אך ורק נתין המדינה בן דם גרמני או דם קרוב, שבהתנהגותו מוכיח כי הוא רוצה וראוי לשרת בנאמנות את העם הגרמני ואת הרייך.״

התקנה הראשונה, 14 בנובמבר 1935, סעיף 4: ״יהודי אינו יכול להיות אזרח הרייך. אין לו זכות הצבעה בעניינים מדיניים, והוא אינו רשאי לכהן במשרה ציבורית.״

שם, סעיף 2: ״סב או סבתא נחשבים ׳יהודים מלאים׳ אם השתייכו לקהילה הדתית היהודית.״

הרייכסטאג אישר את חוקי נירנברג פה אחד בעצרת המפלגה הנאצית, ועיתון החוקים של הרייך הדפיס אותם בגלוי, כחוק רגיל, בעמוד המוצג כאן. החוק להגנת הדם אסר נישואים בין יהודים ללא־יהודים, והתקנה מ־14 בנובמבר הגדירה מיהו יהודי. אלה חוקים נאציים, והם מוצגים כאן כדי שתקראו מה בדיוק הם אומרים ומה הם משמיטים.

• לפי איזה מבחן הוגדר אדם כיהודי? לפי דת הסבים והסבתות: מי שהיו לו שלושה או ארבעה כאלה שהשתייכו לקהילה היהודית נחשב יהודי (התקנה הוסיפה מקרים נוספים). החוק מדבר על ״דם״, אך המבחן הוא רישום דתי ולא ביולוגיה.
• למה פורסמו החוקים בגלוי, ומה חסר בהם? חוק גלוי גורם להדרה להיראות מסודרת ולגיטימית, ומחייב כל משרד ובית ספר לפעול לפיו. אין בו מילה על גירוש או על רצח; הרדיפה בשנים 1938–1941 הרחיקה לכת מעבר לו.

שאלה לבדיקה

לפי התקנה מנובמבר 1935, איך הוגדר אדם כיהודי?

התשובה: לפי מספר הסבים והסבתות שהשתייכו לקהילה הדתית היהודית.. התקנה קבעה שסב או סבתא נחשבים ״יהודים מלאים״ אם השתייכו לקהילה היהודית, ומי שהיו לו שלושה או ארבעה כאלה נחשב יהודי. החוק דיבר על ״דם״, אך המבחן היה רישום דתי.

9–10 בנובמבר 1938

לילה בנובמבר

באוקטובר 1938 גירשה גרמניה יותר מ־17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית: הגירוש ההמוני הראשון של יהודים מגרמניה הנאצית. משפחת גרינשפן נשלחה לעיירת הגבול זבונשין. בנה הרשל, בן 17, התגורר בפריז; ב־7 בנובמבר ירה בדיפלומט גרמני, ארנסט פום ראט, שמת כעבור יומיים. לפי USHMM סביר שפעל מתוך זעם על משפחתו.

בתירוץ הזה, ובתמיכת היטלר, תיאמו גבלס ואחרים פוגרום בליל 9–10 בנובמבר, שנועד להיראות כזעם ספונטני של הציבור. ב־1:20 לפנות בוקר הורה היידריך לשוטרים שלא להפריע. יותר מ־1,400 בתי כנסת נשרפו, והכבאים הגנו רק על בניינים סמוכים; אלפי עסקים יהודיים נהרסו; כ־26,000 גברים יהודים נשלחו למחנות ריכוז. יהודים נרצחו, ומאות התאבדו בזמן הפוגרום ואחריו. הקהילה היהודית חויבה לשלם קנס של מיליארד רייכסמארק (USHMM).

הלילה ידוע בשם ליל הבדולח. בזבונשין נתקעו על הגבול כ־6,000 יהודים שגורשו מגרמניה; רינגלבלום נשלח לשם לחמישה שבועות לנהל את הסיוע.

1938–1939

דלתות שנסגרו

אחרי הפוגרום של נובמבר ניסו אלפי יהודים לעזוב את גרמניה ואת אוסטריה, ומעט מדינות הסכימו לקבל אותם. ביולי 1938 התכנסו באוויאן, על שפת אגם ז׳נבה, נציגים של 32 מדינות כדי לדון בפליטים; רק הרפובליקה הדומיניקנית הסכימה לקלוט עוד. יותר מ־60% מיהודי גרמניה ואוסטריה הצליחו אכן להימלט בין 1938 ל־1940 (USHMM).

ארץ ישראל הייתה יעד אחד. במאי 1939 פרסמה בריטניה, ששלטה בה מטעם חבר הלאומים, את ״הספר הלבן״: 75,000 יהודים יוכלו לעלות בחמש שנים, ואחר כך אף אחד בלי הסכמת הערבים. מה קרה בהמשך מסופר בשיעור על 1947–1948.

שאלה לבדיקה

תלמיד כתב: ״ליל הבדולח היה פרץ ספונטני של זעם הציבור הגרמני.״ מה אומר על כך השיעור?

התשובה: הפוגרום תואם מראש ונועד רק להיראות ספונטני: גבלס ואחרים ארגנו אותו בתמיכת היטלר, והיידריך הורה לשוטרים שלא להפריע.. כך מתאר השיעור את הלילה. הפוגרום ״נועד להיראות כזעם ספונטני של הציבור״, אך היה מאורגן.

מלחמה וגטאות

1939–1941

אזורים סגורים

ב־1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין, שבה חיו כשלושה מיליון יהודים, והחלה לכלוא יהודים באזורים מגודרים ומשומרים: הגטאות. הגטו בוורשה נסגר בנובמבר 1940 מאחורי חומה בגובה כמעט שלושה מטרים. היו בו יותר מ־400,000 איש: כמעט 30% מתושבי העיר ב־2.4% משטחה. הגרמנים קבעו מנת מזון רשמית של 181 קלוריות ליום, וההברחות הוסיפו עליה. עד אוגוסט 1941 מתו יותר מ־5,000 איש בחודש מרעב ומחלות (USHMM).

בתוך החומות

להמשיך לחיות

בין החומות ניסו אנשים להמשיך לחיות. קורצ׳אק חיפש תרומות והביא מזון חזרה לבית הילדים, והצוות שלו קיים שיעורים, הרצאות, קונצרטים והצגות. רינגלבלום ניהל תוכניות סעד ומטבחי מרק, והקים ועדי בתים.

ה״יודנראט״

מועצה יהודית

בכל גטו הקימו הגרמנים מועצה יהודית, יודנראט, כדי שתבצע את פקודותיהם. USHMM מכנה את הדילמות שעמדו בפניהם ״בלתי אפשריות״ ואת הנושא ״שנוי במחלוקת ורגיש״. ההיסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה כיצד לשפוט.

בראש מועצת ורשה עמד אדם צ׳רניאקוב, מהנדס. ב־20 ביולי 1942, כך כתב, אמר לו פקיד גרמני שהוא רשאי לומר לתושבים שחששותיהם מגירוש חסרי יסוד: כל השמועות הן ״Quatsch und Unsinn״, ״שטויות גמורות״. ב־22 ביולי רשם: ״נאמר לנו שכל היהודים, בלי הבדל מין וגיל, למעט כמה חריגים, יגורשו למזרח. עד השעה 4 אחר הצהריים היום יש לספק קבוצה של 6,000 איש. וזו תהיה (לכל הפחות) המכסה היומית.״ (התרגום שלנו, מן המהדורה האנגלית של היומן, 1979.)

הוא העלה את גורל הילדים בבתי היתומים, ״הדילמה הטרגית ביותר״ בלשונו, והאחראי הגרמני הודיע לו שאשתו תהיה הראשונה שתוצא להורג כבת ערובה אם הגירוש ייתקל בהפרעה. ברשומה האחרונה, ב־23 ביולי, כתב: ״מכונת תפירה יכולה להציל חיים. השעה 3. עד כה 4,000 מוכנים לצאת. הפקודה היא שעד 4 צריכים להיות 9,000.״ באותו יום שם קץ לחייו. הוא השאיר פתק; המקורות מנסחים אותו בצורות שונות, ולכן איננו מצטטים אותו.

ראשי מועצות אחרים פעלו אחרת. יוסף פרנס בלבוב סירב למסור יהודים למחנה עבודה, והנאצים הרגו אותו. מרדכי חיים רומקובסקי בלודז׳ האמין ב״הצלה באמצעות עבודה״. אחרי שנכשל בניסיון לשכנע את הגרמנים לגרש פחות אנשים, ובעקבות פקודה גרמנית לספק מגורשים, קרא ב־4 בספטמבר 1942 לתושבים למסור את ילדיהם הקטנים; כ־15,000 איש, חולים, זקנים וילדים מתחת לגיל עשר, נשלחו באותו חודש לחלמנו (USHMM).

שאלה לבדיקה

מהו היודנראט, ומי הקים אותו?

התשובה: מועצה יהודית שהקימו הגרמנים בכל גטו כדי שתבצע את פקודותיהם, והיא סיפקה גם שירותי קהילה בסיסיים כמו מטבחי מרק, בתי ספר ובתי חולים.. כך מגדיר זאת השיעור. חבריה עמדו מול דילמות ״בלתי אפשריות״, וההיסטוריונים עדיין חלוקים בשאלה כיצד לשפוט אותם.

הרצח ההמוני

1941

ירי במזרח

ב־22 ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות. בעקבות הצבא נעו האיינזצגרופן, יחידות של ה־SS והמשטרה שמנו כ־3,000 איש ופעלו בסיוע יחידות גרמניות אחרות, כוחות רומניים ומשתפי פעולה מקומיים. בתשעת החודשים הראשונים נורו יותר מחצי מיליון בני אדם, רובם המכריע יהודים. בכפרים רבים הכירו משתפי הפעולה המקומיים והקורבנות היהודים זה את זה כשכנים. בבאבי יאר שליד קייב נורו 33,771 יהודים ב־29–30 בספטמבר 1941, לפי דיווח הרוצחים עצמם לברלין. בסך הכול נורו כשני מיליון יהודים (USHMM).

מקור: פרוטוקול ועידת ואנזה, 20 בינואר 1942

״בהנהגה מתאימה יישלחו היהודים, במסגרת הפתרון הסופי, לעבודה במזרח. בטורי עבודה גדולים, תוך הפרדה בין המינים, יובלו היהודים הכשירים לעבודה אל האזורים האלה לסלילת כבישים, ובמהלך זה ייעלם ללא ספק חלק גדול מהם בהפחתה טבעית. את מה שיישאר בסופו של דבר, שהוא ללא ספק החלק העמיד ביותר, יהיה צורך לטפל בו כראוי, שכן הוא תוצר של ברירה טבעית, ובשחרורו יהווה תא נבט לבנייה יהודית חדשה. (ראו את לקחי ההיסטוריה.)״

בווילה על שפת אגם ואנזה, בברלין, נפגשו חמישה־עשר גברים: ריינהרד היידריך, שעמד בראש הישיבה, וארבעה־עשר פקידים ממשרדי הממשלה, מהמפלגה ומה־SS. אדולף אייכמן הכין את הפרוטוקול. הופקו שלושים עותקים וסומנו כסוד מדינה; רק אחד נשמר, מס׳ 16, ונמצא במרץ 1947 בתיקי משרד החוץ הגרמני. זהו סיכום ולא רישום מילה במילה. ועידת ואנזה עסקה במה שהנאצים כינו ״הפתרון הסופי״. זהו מסמך של המבצעים, והוא מוצג כאן כדי שנוכל לקרוא איך לשונו מסתירה את רצח יהודי אירופה שהוא מתכנן.

• מצאו את המילים שבהן משתמשים הכותבים במקום ״לרצוח״. ״גיוס לעבודה במזרח״ (Arbeitseinsatz), ״הפחתה טבעית״ (natürliche Verminderung), ״לטפל כראוי״ (entsprechend behandelt); ובמקום אחר בפרוטוקול: ״פינוי היהודים למזרח״ (Evakuierung). הלשון מסתירה את המעשה והופכת אותו לעניין מנהלי, והחותמת ״סוד מדינה״ מראה שהכותבים ידעו שאי אפשר לומר זאת בגלוי.
• מה מלמדת הטבלה שבתמונה על היקף התוכנית? כל קהילה יהודית באירופה נספרה, ובסך הכול ״למעלה מ־11,000,000״, גם במדינות שגרמניה לא שלטה בהן, כמו אנגליה (330,000) ושווייץ. היעד היה כל יהודי אירופה.

מיתוס

״השואה הוחלטה בוועידת ואנזה.״

האמת

הרצח כבר החל. ההרג ההמוני בברית המועצות התחיל ביוני 1941, כמעט שבעה חודשים קודם, וכשנפגשו היידריך ואורחיו כבר פעל מחנה ההשמדה בחלמנו מ־8 בדצמבר 1941, ובלז׳ץ היה בבנייה. בוואנזה תיאמו בין המשרדים והגדירו את היקף התוכנית, ולכן הפרוטוקול חשוב. היסטוריונים נוטים להניח שהיטלר והימלר קיבלו את ההחלטות עצמן.

הראיות

Jewish Virtual Library, ״The Wannsee Conference״. ראו גם את פרק ״זיכרון״.

שאלה לבדיקה

מה מראה פרוטוקול ועידת ואנזה?

התשובה: שחמישה־עשר פקידים דנו, בלשון מכובסת, בתוכנית שנגעה לכ־11 מיליון יהודי אירופה, כשהרצח כבר החל.. הטבלה מונה את כל הקהילות באירופה, והלשון מכובסת: ״פינוי״, ״גיוס לעבודה״, ״הפחתה טבעית״. ההרג ההמוני כבר החל ביוני 1941.

1941–1944

מחנות ההשמדה

חמישה מחנות השמדה נבנו כדי לרצוח יהודים בגז: חלמנו, בלז׳ץ, סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ־בירקנאו, כולם בפולין הכבושה. ההשמדה הראשונה בגז נערכה בחלמנו ב־8 בדצמבר 1941. עד סוף 1942 נרצחו בהם יותר ממיליון וחצי יהודים. כמעט כל מי שהובאו לחלמנו, לבלז׳ץ, לסוביבור ולטרבלינקה נרצחו עם הגעתם; באושוויץ־בירקנאו בחרו אנשי ה־SS מהרכבות הנכנסות קבוצה קטנה יותר לעבודת כפייה, ואת השאר רצחו מיד.

רכבות הביאו אנשים מכל אירופה. מוורשה לטרבלינקה נשלחו, בין 22 ביולי ל־21 בספטמבר 1942, כ־265,000 איש (המספר של USHMM; מקורות אחרים מונים עד 300,000). בין הנשלחים מוורשה היו ילדי בית היתומים של קורצ׳אק. בתחילת אוגוסט 1942 צעדו כמעט מאתיים ילדים אל האומשלגפלץ, בליווי המטפלים שלהם. קורצ׳אק, שדחה הצעות של ידידים פולנים להסתירו, וצוותו עלו עם הילדים על הרכבת. הרכבת נסעה לטרבלינקה, והם נרצחו שם.

המספרים

איך נבנה המספר

כ־6 מיליון

״כשישה מיליון״ הוא אומדן ולא ספירה: אין מסמך נאצי יחיד המתעד כל מוות. USHMM בונה אותו ממאות אלפי עמודים של מסמכים גרמניים ומנתוני אוכלוסייה מלפני המלחמה ואחריה: כ־2.7 מיליון נרצחו בחמשת מחנות ההשמדה; כ־2 מיליון נורו; 800,000 עד מיליון נרצחו בגטאות ובמחנות ברעב, במחלות ובאכזריות; ולפחות 250,000 באלימות אחרת. סכום המספרים המעוגלים האלה, לפי חישובנו, הוא כ־5.75 עד 5.95 מיליון. היסטוריונים שחישבו בעצמם הגיעו לסכומים שבין כ־5.1 ל־6.2 מיליון.

מיתוס

״׳שישה מיליון׳ הוא מספר סמלי, או מומצא.״

האמת

זה אומדן מחושב מרישומי הגרמנים עצמם ומנתוני אוכלוסייה. החוקרים נבדלים במאות אלפים, לא בהיקף: כל חישוב עצמאי מגיע לסכום שבין כ־5 ל־6.2 מיליון. ומאחורי המספר יש שמות: יד ושם אסף כמעט 4.8 מיליון מהם.

הראיות

USHMM, ״How Many People Did the Nazis Murder?״; האתר של יד ושם בנושא זיהוי הקורבנות.

שאלה לבדיקה

איך נכון לתאר את ״כשישה מיליון״?

התשובה: אומדן מתועד, הנשען על מסמכים גרמניים ועל נתוני אוכלוסייה; אומדנים עצמאיים של היסטוריונים נעים בין כ־5.1 ל־6.2 מיליון.. זה אומדן, עם שיטת חישוב ומקורות, ולצדו אומדנים עצמאיים.

עמידה ומרד

עמידה

מה פירושה של התנגדות

להתנגדות היו פנים רבות. תוכנית הלימודים של משרד החינוך קוראת לה ״עמידה״: להישאר בחיים, לקדש את החיים, לעזור זה לזה, להפעיל בתי ספר ותנועות נוער, וגם להילחם בנשק. השיעורים של קורצ׳אק, מטבחי המרק של רינגלבלום והארכיון הסודי שתכירו עכשיו היו כולם עמידה. הלחימה בנשק הייתה הקשה מכולן, כי הנשק היה מועט מאוד.

מקור: פח חלב מארכיון סודי

״צריך לתעד הכול, בלי להשמיט עובדה אחת. וכשיגיע הזמן – והוא בוודאי יגיע – יקרא העולם וידע מה עשו הרוצחים.״

בנובמבר 1940 יסד עמנואל רינגלבלום בגטו ורשה קבוצה סודית, ״עונג שבת״, על שם פגישותיה בימי שבת. היא אספה יומנים, עדויות, כרזות, קופונים למזון, עיתונות מחתרתית, צילומים וציורים; מחנכים כתבו מאמרים, וילדים מסרו עדויות. ב־1942 הגיעו דיווחיה על הרצח אל המערב. החלק הראשון נקבר בקיץ 1942, והשאר בפחי חלב בתחילת 1943; המקורות חלוקים בתאריכים ובשאלה אם היו שני פחים או שלושה. החלק הראשון נמצא ב־1946, השני ב־1950, והשלישי לא נמצא עד היום. באוסף כ־35,000 מסמכים. רינגלבלום נתגלה במחבוא ונרצח עם משפחתו במרץ 1944.

• מדוע לקבור ניירות בפחי חלב, ובשביל מי? כלי מתכת יכולים לשכב באדמה שנים, ורוב המסמכים אכן שרדו. הם נקברו בשביל קוראים בעתיד.
• למה לאסוף גם עדויות של ילדים וקופונים למזון? הקבוצה ביקשה תמונה שלמה ואובייקטיבית של המציאות, ולכן אספה קולות רבים. הארכיון מתעד חיים ולא רק מוות.

19 באפריל – 16 במאי 1943

מרד גטו ורשה

ב־19 באפריל 1943, ערב פסח, נכנסו הגרמנים לגטו ורשה, שבו נשארו עשרות אלפי איש, כדי לפנות אותו. כ־700 לוחמים יהודים התנגדו בנשק, בשתי קבוצות: הארגון היהודי הלוחם (אי״ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ׳, בן 24, מתנועת הנוער הציונית־סוציאליסטית ״השומר הצעיר״, והארגון הצבאי היהודי (אצ״י), הקטן ממנו. מולם עמדו כ־2,000 חיילי ס״ס ומשטרה בפיקודו של יורגן שטרופ, עם תותחים וטנקים. ביום הראשון נאלצו הגרמנים לסגת אל מחוץ לחומה. גם אזרחים התנגדו והתחבאו במקלטים. הלחימה, מרד גטו ורשה, נמשכה עשרים ושבעה ימים.

ב־8 במאי תפסו הגרמנים את המפקדה ברחוב מילא 18. אנילביץ׳ ורבים ממפקדיו מתו שם; לפי USHMM סביר שנטלו את חייהם כדי שלא ייפלו בשבי, והתיאורים חלוקים. לפחות 7,000 יהודים נהרגו בלחימה או במחבוא; כ־7,000 נוספים נתפסו ונשלחו לטרבלינקה, ושם נרצחו; כ־42,000 אחרים נשלחו למחנות עבודה ולמיידנק, ורובם נרצחו בנובמבר 1943 (USHMM).

שאלה לבדיקה

מדוע יצרו חברי ״עונג שבת״ את הארכיון הסודי וקברו אותו בפחי חלב?

התשובה: כדי לתעד את המציאות בגטו כולה, בקולות רבים, ולשמור את התיעוד לקוראים בעתיד.. הקבוצה אספה יומנים, עדויות של מבוגרים ושל ילדים, כרזות וקופונים למזון, וביקשה תמונה שלמה ואובייקטיבית. כלי מתכת יכולים לשכב באדמה שנים, ורוב המסמכים אכן שרדו.

מקור: מכתב מהגטו, 23 באפריל 1943

״לא אוכל לתאר לפניכם את התנאים בהם חיים עתה יהודי הגטו. רק יחידים יחזיקו מעמד. השאר ייספו במוקדם או במאוחר. גורלם נחרץ.״

״העובדה שזוכרים אותנו מעבר לחומות בגטו מעודדת אותנו במאבקנו. היה שלום יקירי! אולי עוד נתראה! חלום חיי קם והיה. ההגנה העצמית בגטו הפכה לעובדה. ההתנגדות היהודית המזוינת והנקמה הפכו למעשה.״

המכתב נכתב ביום החמישי למרד, ויד ושם מכנה אותו מכתבו האחרון של אנילביץ׳. הוא מדווח בו שהגרמנים ברחו פעמיים מן הגטו והפסדי הלוחמים מועטים. כעבור חמישה־עשר ימים מת.

• מהי ההצלחה בעיני אנילביץ׳, ומה הוא מודה בנוגע לעתיד? ההגנה העצמית הפכה לעובדה: ״חלום חיי קם והיה״. אבל רק יחידים יחזיקו מעמד, וגורל השאר נחרץ. הוא לוחם בידיעה איך זה יסתיים.
• המכתב הגיע בתרגום, ויש כמה נוסחים. איך קוראים מקור כזה? הנוסחים נבדלים בשורות הסיום; תקציר ארכיוני של עדות צוקרמן במשפט אייכמן ב־1961 מביא נוסח שבו הכותב זכה לראות את ההגנה העצמית היהודית בכל גדולתה. המשמעות נשמרת והמילים משתנות. קורא זהיר מציין את המהדורה ומשווה.

ועוד

מרד, יערות והצלה

ב־14 באוקטובר 1943 מרדו האסירים במחנה ההשמדה סוביבור: כ־300 פרצו החוצה, רובם נצודו ונהרגו, וכ־50 שרדו את המלחמה. ביערות מזרח אירופה לחמו בגרמנים עד 20,000 יהודים כפרטיזנים (לפי USHMM), ומצאו תמיכה מועטה בקרב האוכלוסייה סביבם.

אחרים ניצלו בזכות אנשים שסיכנו את עצמם. יד ושם מעניק את התואר חסיד אומות העולם לבני עמים אחרים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים. המצילים היו מיעוט קטן. אחת מהם היא אירנה סנדלר, עובדת סוציאלית פולנייה במחלקת הסעד של ורשה. בהיתר לבדוק תנאי תברואה נכנסה לגטו וסייעה ליהודים לצאת ולמצוא מסתור. מספטמבר 1943 ניהלה את מחלקת הילדים של זגוטה, המועצה לעזרה ליהודים, ושלחה ילדים לבתי יתומים ולמנזרים. ב־20 באוקטובר 1943 נעצרה, נידונה למוות ושוחררה בפברואר 1944, כשפעילי מחתרת שיחדו פקידים. ב־1965 הכיר בה יד ושם כחסידת אומות העולם.

מיתוס

״יהודי אירופה הלכו כצאן לטבח ולא עשו דבר.״

האמת

העדויות מראות אנשים שפעלו בתנאים שהפכו הצלחה לכמעט בלתי אפשרית: קיימו בתי ספר, סעד ותרבות, תיעדו את מה שקרה, ברחו ליערות ולחמו בנשק בוורשה ובסוביבור. הנשק היה מועט, הגטאות היו סגורים, ואנילביץ׳ עצמו כתב שהוא צופה את הסוף.

הראיות

USHMM: ״Warsaw Ghetto Uprising״, ״Jewish Partisans״, ״Sobibor״; יד ושם: ״Let the World Read and Know״.

שאלה לבדיקה

מה כוללת ״עמידה״ לפי השיעור הזה?

התשובה: דברים רבים: קיום בתי ספר ומטבחי מרק, עזרה הדדית, תיעוד האירועים בארכיון סודי, וגם לחימה בנשק.. המונח של תוכנית הלימודים הישראלית כולל את כולם. השיעורים של קורצ׳אק, מטבחי המרק של רינגלבלום וארכיון עונג שבת היו עמידה, כמו המרד.

שחרור ואחרי

1945

שחרור

ככל שהצבא הסובייטי התקדם, הכריחו הגרמנים אסירי מחנות לצעוד הרחק מהחזית: צעדות המוות. השומרים ירו במי שלא עמדו בקצב, ורבים מתו מקור, מרעב ומתשישות. ב־27 בינואר 1945 הגיעו כוחות סובייטיים לאושוויץ, וכניעת גרמניה נכנסה לתוקף ב־8 במאי.

1945–1952

אחרי השחרור

מ־1945 עד 1952 חיו בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה יותר מ־250,000 עקורים יהודים, במחנות שנוהלו בידי בעלות הברית ומינהל הסעד והשיקום של האו״ם (UNRRA). רבים לא יכלו לחזור, או לא רצו, אל הארצות שבהן נרצחו משפחותיהם. הם חיפשו קרובים דרך לשכת איתור מרכזית; היו הרבה חתונות והרבה לידות; הוקמו בתי ספר. יותר ויותר מהם בחרו בארץ ישראל, שהייתה אז בשליטה בריטית, אך הבריטים הגבילו את ההגירה לפי הספר הלבן של 1939. כ־70,000 בני אדם יצאו בהעפלה לארץ ישראל, בים וללא היתרים; הבריטים תפסו את רובם והחזיקו כ־52,000 מהם בקפריסין (USHMM). מסעות ההעפלה האלה, ובהם ״יציאת אירופה תש״ז״ (״אקסודוס״), מסופרים בשיעור על 1947–1948.

ב־14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה, הכירה בה ארצות הברית; ברית המועצות הכירה בה שלושה ימים אחר כך. עד 1952 היגרו כ־136,000 עקורים יהודים לישראל, למעלה מ־80,000 לארצות הברית וכ־20,000 לארצות אחרות, וכמעט כל המחנות נסגרו (USHMM).

שאלה לבדיקה

מה נכון לומר על הניצולים היהודים אחרי השחרור?

התשובה: רבים לא יכלו או לא רצו לחזור לארצות שבהן נרצחו משפחותיהם וחיו במחנות עקורים; יותר ויותר מהם בחרו בארץ ישראל, אף שבריטניה הגבילה את העלייה.. כך מתאר השיעור. המחנות נוהלו בידי בעלות הברית, ועד 1952 כמעט כולם נסגרו, אחרי שהעקורים היגרו לישראל, לארצות הברית ולארצות אחרות.

1945–1948

משפטי נירנברג

ב־20 בנובמבר 1945 נפתח בנירנברג בית הדין הצבאי הבינלאומי, עם שופט מכל אחת מארבע בעלות הברית. עשרים ושניים מבכירי הנאצים הועמדו לדין. ב־1 באוקטובר 1946 הורשעו 19 וזוכו שלושה; שנים־עשר נידונו למוות. השופטים דנו בפשעים נגד האנושות רק אם בוצעו בזמן המלחמה, ולכן הרדיפה שקדמה לה, ובכללה רדיפת היהודים, הוכרה אך לא נשפטה. בין 1946 ל־1948 העמידו בתי דין אמריקאיים לדין עוד 185 גרמנים ב־12 משפטים נוספים (USHMM).

תאריכים עיקריים

• 30 בינואר 1933 היטלר מתמנה לקנצלר.
• 15 בספטמבר 1935 חוקי נירנברג.
• 9–10 בנובמבר 1938 ליל הבדולח.
• 22 ביוני 1941 הפלישה לברית המועצות; ירי המוני.
• 8 בדצמבר 1941 ההשמדה הראשונה בגז, בחלמנו.
• 20 בינואר 1942 ועידת ואנזה.
• 19 באפריל 1943 פורץ מרד גטו ורשה.
• 27 בינואר 1945 כוחות סובייטיים מגיעים לאושוויץ.
• 20 בנובמבר 1945 נפתח משפט נירנברג.
• 14 במאי 1948 מוכרזת מדינת ישראל; ארצות הברית מכירה בה (ברית המועצות — ב־17 במאי).

שאלה לבדיקה

סדרו את האירועים לפי הזמן, מן המוקדם אל המאוחר.

התשובה: חוקי נירנברג, הפלישה לברית המועצות, ההשמדה הראשונה בגז בחלמנו, ועידת ואנזה.. 15 בספטמבר 1935, 22 ביוני 1941, 8 בדצמבר 1941, 20 בינואר 1942. ההרג כבר החל כשנפגשו בוואנזה.

זיכרון

שמות

מי שנשאר בזיכרון

יד ושם אוסף שמות של נרצחים. כמעט 4.8 מיליון מתוך ששת המיליון רשומים כיום במאגר שלו. יותר ממיליון נרצחים עדיין אינם מזוהים. בישראל מציינים את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב־27 בניסן, מועד שהכנסת בחרה ב־1951 וקבעה בחוק ב־1959.

מרדכי גבירטיג נורה בגטו קרקוב ביוני 1942. קורצ׳אק וילדי בית היתומים שלו נרצחו בטרבלינקה באוגוסט 1942. אדם צ׳רניאקוב שם קץ לחייו ב־23 ביולי 1942. עמנואל רינגלבלום ומשפחתו נתגלו במחבוא ונרצחו במרץ 1944; חלקים מארכיונו נמצאו, ובזכותם אפשר לקרוא על הגטו בקולות של מי שחיו בו. אירנה סנדלר חיה עד 2008.

שוב החומה בוורשה: ארבע מאות שמות, מ״אבא״ ועד ״ז׳אנה״. שם הוא אדם, מספר הוא סכום. השיעור הזה השתמש בשניהם, כי כל אחד עושה מה שהאחר אינו יכול.

מתי הוחלט?

מתי ואיך התקבלה ההחלטה לרצוח את כל יהודי אירופה, ומה היה תפקידה של ועידת ואנזה?

• פטר לונגריך (Peter Longerich), דייוויד סזרני (David Cesarani), לורנס ריס (Laurence Rees) ההחלטה נפלה לפני ואנזה, בצמרת. לפי לונגריך, ואנזה לא היה המקום שבו הוחלט: היידריך ניצל את הישיבה כדי להטיל את סמכות ה־SS על המשרדים ולהסדיר את היקף הגירושים ומיהו יהודי. סזרני מסכים, וריס מדגיש שהנוכחים היו פקידים ממדרגה שנייה, ושהיטלר, הימלר וגבלס לא היו שם. יש היסטוריונים המתארכים פקודת יסוד כבר ליולי 1941 או אף קודם לכן, ורואים בוואנזה עניין משני, ולעתים כמעט סמלי. (הספרייה הווירטואלית היהודית מתארת את העמדה הראשונה בכלליות. עמדותיהם של לונגריך, סזרני וריס לפי סיכום הערך ״Wannsee Conference״ בוויקיפדיה האנגלית; הספרים עצמם לא נבדקו.)
• כריסטופר בראונינג (Christopher Browning), כריסטיאן גרלאך (Christian Gerlach) ההחלטה לרצוח את כל יהודי אירופה התגבשה צעד אחר צעד במחצית השנייה של 1941, והישיבה משתלבת בתהליך הזה, אולי גם כדי להבטיח את שיתוף הפעולה של המשרדים (כך מתאר הספרייה הווירטואלית היהודית עמדה זו). בראונינג מצביע על החלטה בסתיו 1941. גרלאך טוען שהיטלר הודיע על החלטה ״עקרונית״ בסביבות 12 בדצמבר 1941, תאריך שלא כל ההיסטוריונים מקבלים.

קשה להכריע, כי לא ידועה פקודה כתובה של היטלר להשמיד את יהודי אירופה, והתהליך לא היה קו ישר: ירי בברית המועצות, אחר כך גז, ואחר כך תוכנית באירופה כולה. אף היסטוריון אינו מפקפק ברצח עצמו. המחלוקת היא על תאריך ועל זהות מי שנתן את המילה האחרונה. האם התאריך המדויק משנה את מה שקרה לאנשים ברכבות? האם הוא משנה את האחריות? ושאלה אחת נוספת, שהיא של כולנו: איך זוכרים, במספר או בשמות?

בדיקת הבנה שקטה

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• גטו אזור צפוף, סגור ומשומר שבו הכריחו הגרמנים יהודים לחיות עם מעט מזון; הגטו בוורשה נסגר בנובמבר 1940.
• הפתרון הסופי שם הקוד של גרמניה הנאצית לתוכנית להשמיד את כל יהודי אירופה, לשון מכובסת שמסתירה את הרצח.
• מחנה השמדה מחנה שנבנה כדי לרצוח, בעיקר בגז; היו חמישה: חלמנו, בלז׳ץ, סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ־בירקנאו.

שאלה

הציגו את שלבי המדיניות הנאצית כלפי היהודים, מהקמת הגטאות ועד ה״פתרון הסופי״, והסבירו מה השתנה בשנים 1941–1942.

תשובה לדוגמה

רקע: משנת 1933 הוצאו יהודי גרמניה מן החיים הציבוריים בחוק ובאלימות, עד חוקי נירנברג ב־15 בספטמבר 1935 וליל הבדולח ב־9–10 בנובמבר 1938.

שלב ראשון, גטאות (1939–1941): ב־1 בספטמבר 1939 פלשה גרמניה לפולין והחלה לכלוא יהודים בגטאות. הגטו בוורשה נסגר בנובמבר 1940 ובו יותר מ־400,000 איש, עם מנת מזון רשמית של 181 קלוריות ליום, ועד אוגוסט 1941 מתו בו יותר מ־5,000 איש בחודש מרעב ומחלות. בכל גטו הקימו הגרמנים יודנראט שהיה אמור לבצע את פקודותיהם.

שלב שני, ירי בברית המועצות: ב־22 ביוני 1941 פלשה גרמניה לברית המועצות, ובעקבות הצבא נעו האיינזצגרופן וירו ביהודים. בתשעת החודשים הראשונים נורו יותר מחצי מיליון בני אדם, רובם המכריע יהודים; בבאבי יאר נורו 33,771 יהודים ב־29–30 בספטמבר 1941. בסך הכול נורו כשני מיליון יהודים.

שלב שלישי, גז ומחנות השמדה: ב־8 בדצמבר 1941 נערכה בחלמנו ההשמדה הראשונה בגז. נבנו חמישה מחנות השמדה בפולין הכבושה, ועד סוף 1942 נרצחו בהם יותר ממיליון וחצי יהודים.

ב־20 בינואר 1942 נפגשו בוואנזה חמישה־עשר פקידים בראשות ריינהרד היידריך, ותיאמו בין המשרדים את הפתרון הסופי, תוכנית שנגעה לכל יהודי אירופה (בפרוטוקול: למעלה מ־11 מיליון). הלשון בפרוטוקול מכובסת, ״פינוי״ ו״גיוס לעבודה״. ועידת ואנזה לא התחילה את הרצח, שכבר החל ביוני 1941, אלא תיאמה אותו.

מה השתנה: עד 1941 הייתה המדיניות רדיפה, הדרה וכליאה, וגם בגטאות מתו אנשים מרעב ומחלות. מ־1941 היא הפכה לרצח שיטתי של כל יהודי אירופה, קודם בירי ואחר כך בגז במחנות שנבנו לשם כך. מן הגטאות החלו שילוחים למחנות: מוורשה נשלחו לטרבלינקה, בין 22 ביולי ל־21 בספטמבר 1942, כ־265,000 איש (אומדן).

ההיסטוריונים חלוקים מתי התקבלה ההחלטה ומי נתן את המילה האחרונה, ואין פקודה כתובה ידועה של היטלר. אף היסטוריון אינו מפקפק ברצח עצמו.

מונחים

• אנטישמיות גזעית שנאת יהודים שהוצגה כמדע. האידאולוגיה הנאצית טענה שהאנושות מחולקת ל״גזעים״ לא שווים ושהיהודים הם סכנה. בפועל הגדירה התקנה מ־1935 מיהו יהודי לפי דת הסבים והסבתות.
• חוקי נירנברג שני חוקים שהוכרזו ב־15 בספטמבר 1935, חוק אזרחות הרייך והחוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני, ועוד תקנה מ־14 בנובמבר 1935. הם הפכו את יהודי גרמניה לנתינים בלי זכויות מדיניות ואסרו נישואים עם לא־יהודים.
• ליל הבדולח הפוגרום המאורגן של 9–10 בנובמבר 1938 בגרמניה, באוסטריה ובחבל הסודטים. השם, ״ליל הבדולח״ או ״ליל הזכוכית השבורה״, בא מרסיסי זכוכית החלונות ברחובות. בגרמנית של ימינו קוראים לו לרוב ״פוגרום נובמבר״.
• גטו אזור צפוף, סגור ומשומר, שבו הכריחו הגרמנים יהודים לחיות, עם מעט מזון. הראשון היה כנראה בפיוטרקוב טריבונלסקי באוקטובר 1939; הגטו בוורשה נסגר בנובמבר 1940.
• יודנראט ״מועצה יהודית״: ההנהגה היהודית שהקימו הגרמנים בכל גטו כדי שתבצע את פקודותיהם. היא גם סיפקה שירותי קהילה בסיסיים, כמו מטבחי מרק, בתי ספר ובתי חולים.
• איינזצגרופן ״קבוצות מבצע״ (בעברית גם ״עוצבות המבצע״): יחידות של ה־SS והמשטרה שנעו בעקבות הצבא לברית המועצות מיוני 1941 וירו ביהודים ובאחרים, בסיוע יחידות גרמניות נוספות ומשתפי פעולה מקומיים.
• הפתרון הסופי שם הקוד של גרמניה הנאצית לתוכנית להשמיד את כל יהודי אירופה. זו לשון מכובסת: המילים מסתירות את הרצח.
• ועידת ואנזה ישיבה של חמישה־עשר פקידים בווילה בברלין ב־20 בינואר 1942, בראשות ריינהרד היידריך, שתיאמה בין המשרדים את גירוש יהודי אירופה ורצחם. הפרוטוקול שלה נשמר בעותק אחד.
• מחנה ריכוז מחנה כליאה ליריבי המשטר ולקבוצות נרדפות, עם עבודת כפייה ותנאים קשים. הראשון, דכאו, נפתח במרץ 1933. אסירים רבים נהרגו או מתו בהם מרעב, ממחלות ומהתעללות, אך שלא כמו מחנות ההשמדה לא נבנו בעיקר לרצח המוני בגז.
• מחנה השמדה מחנה שנבנה כדי לרצוח, בעיקר בגז. היו חמישה: חלמנו, בלז׳ץ, סוביבור, טרבלינקה ואושוויץ־בירקנאו. נקרא גם ״מחנה מוות״; USHMM קורא לו ״מרכז השמדה״ (killing centre).
• עמידה ״עמידה יהודית״: המושג של תוכנית הלימודים הישראלית לדרכים הרבות של התנגדות: הישרדות, קידוש החיים, עזרה הדדית, תנועות נוער, תיעוד ומרד מזוין.
• מרד גטו ורשה המרד המזוין של יהודי גטו ורשה, 19 באפריל – 16 במאי 1943, בהנהגת הארגון היהודי הלוחם (אי״ל, ŻOB).
• פרטיזנים לוחמים בלתי סדירים הפועלים מאחורי קווי האויב. יהודים רבים ברחו מן הגטאות והצטרפו ליחידות פרטיזנים ביערות מזרח אירופה.
• חסיד אומות העולם התואר שיד ושם מעניק לבני עמים אחרים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים בשואה.
• צעדות המוות צעדות כפויות של אסירי מחנות הרחק מהחזית המתקרבת, בחורף 1944–1945. ב־18 בינואר 1945 יצאו כך כמעט 60,000 אסירים ממחנות אושוויץ.
• עקורים ניצולים ואחרים שאחרי המלחמה לא יכלו או לא רצו לחזור לבתיהם, וחיו במחנות שניהלו בעלות הברית. יותר מ־250,000 מהם היו יהודים, בשנים 1945–1952. הניצולים היהודים כונו ״שארית הפליטה״.
• משפטי נירנברג משפטם של בכירי הנאצים בבית הדין הצבאי הבינלאומי (1945–1946), ושנים־עשר משפטים אמריקאיים נוספים (1946–1948) באותה עיר.
• רייכסטאג הפרלמנט של גרמניה. בתקופת הנאצים הוא אישר פה אחד את חוקי נירנברג, באספת המפלגה.
• חוק להגנת הדם אחד מחוקי נירנברג הנאציים. הוא אסר על נישואים בין יהודים לבין לא־יהודים.
• SA הזרוע המזוינת של המפלגה הנאצית. אנשיה עמדו מול חנויות ומשרדים של יהודים בפעולה הארצית הראשונה נגדם, ב־1933.
• הרשל גרינשפן נער יהודי בן 17 שחי בפריז. אחרי שמשפחתו גורשה מגרמניה ירה בדיפלומט גרמני, והנאצים השתמשו במעשהו כתירוץ לפוגרום.
• ארנסט פום ראט דיפלומט גרמני שנורה על ידי הרשל גרינשפן ומת כעבור יומיים. הנאצים השתמשו במותו כתירוץ לפוגרום.
• גבלס שר התעמולה של הנאצים. הוא תיאם את הפוגרום של נובמבר 1938, שנועד להיראות כזעם ספונטני של הציבור.
• אקציה מילה גרמנית שפירושה פעולה. הרשויות הנאציות כינו בה את הפוגרום, במקום לקרוא לו פוגרום.
• ועידת אוויאן עיירה על שפת אגם ז׳נבה. נציגי 32 מדינות נפגשו בה ב־1938 לדון בפליטים, ורק הרפובליקה הדומיניקנית הסכימה לקלוט עוד.
• הספר הלבן מסמך מ־1939 של ממשלת בריטניה, ששלטה בארץ ישראל. הוא הגביל את העלייה היהודית, ואחרי חמש שנים לא אפשר כניסה בלי הסכמת הערבים.
• אייכמן קצין נאצי שכתב את הפרוטוקול של ועידת ואנזה, מסמך שמתאר את התוכנית לרצח יהודי אירופה.
• אומשלגפלץ בגרמנית: מקום ההעברה. זה המקום בוורשה שממנו שלחו הגרמנים יהודים מהגטו לטרבלינקה ולמחנות אחרים.
• Quatsch und Unsinn ביטוי גרמני שמשמעותו שטויות גמורות. פקיד גרמני השתמש בו כדי להכחיש את החשש מגירוש בוורשה.
• יוסף פרנס ראש המועצה היהודית בלבוב. סירב למסור יהודים למחנה עבודה, והנאצים הרגו אותו.
• מרדכי חיים רומקובסקי ראש המועצה היהודית בלודז׳, שהאמין שעבודה תציל את היהודים. הוא קרא לתושבים למסור את ילדיהם הקטנים, ובאותו חודש נשלחו לחלמנו חולים, זקנים וילדים.
• ברירות ללא ברירה צירוף שטבע החוקר לורנס לנגר למצבים שאין בהם דרך טובה. שתי האפשרויות חריגות, ואף אחת מהן אינה מעשה ידי הקורבן.
• עונג שבת קבוצה סודית בגטו ורשה שאספה יומנים, עדויות, כרזות וצילומים כדי לתעד את מה שקרה. את הקבוצה ייסד עמנואל רינגלבלום.
• השומר הצעיר תנועת נוער ציונית־סוציאליסטית. מרדכי אנילביץ׳, מפקד הארגון היהודי הלוחם, בא ממנה.
• הארגון היהודי הלוחם הגדול משני הארגונים הלוחמים במרד גטו ורשה, שנקרא גם אי״ל. מפקדו היה מרדכי אנילביץ׳.
• יורגן שטרופ הקצין הגרמני שפיקד על כוחות ה־SS והמשטרה שדיכאו את מרד גטו ורשה.
• מיידנק מחנה ריכוז ליד לובלין, שבו נרצחו יהודים שנמצאו לא כשירים לעבודה. זמן רב נחשב למחנה השמדה שישי.
• חלמנו מחנה השמדה בפולין הכבושה, שבו נערך הרצח ההמוני הראשון בגז. אליו הובילו גם יהודים מלודז׳.
• סוביבור מחנה השמדה בפולין הכבושה. בו מרדו האסירים, ורובם של מי שפרצו החוצה נצודו ונהרגו.
• טרבלינקה מחנה השמדה בפולין הכבושה. אליו נשלחו יהודים מוורשה, וכמעט כולם נרצחו עם הגעתם.
• UNRRA מינהל הסעד והשיקום של האו״ם. יחד עם בעלות הברית הוא ניהל את מחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה אחרי המלחמה.

מקורות

• Reichsgesetzblatt 1935, Teil I, S. 1146–1147: Reichsbürgergesetz und Gesetz zum Schutze des deutschen Blutes und der deutschen Ehre, 15.9.1935. Transkription: de.wikisource.org. First Regulation (14.11.1935): Reichsgesetzblatt 1935, Teil I, S. 1333.
• Nazi Conspiracy and Aggression, vol. IV (Washington: US Government Printing Office, 1946): documents 1416-PS (Reich Citizenship Law), 2000-PS (Blood Law, partial translation) and 1417-PS (First Regulation, 14 Nov. 1935). The Avalon Project, Yale Law School.
• Protocol of the Wannsee Conference, 20 Jan. 1942, copy 16 of 30 (Politisches Archiv des Auswärtigen Amts, Berlin). English translation: German History in Documents and Images.
• Raul Hilberg, Stanisław Staron and Josef Kermisz (eds.), The Warsaw Diary of Adam Czerniakow: Prelude to Doom (New York: Stein and Day, 1979), pp. 381–385; excerpts in German History in Documents and Images.
• Mordechai Anielewicz, letter to Yitzhak Zuckerman, 23 April 1943: Yad Vashem, Documents on the Holocaust (Jerusalem, 1981), doc. 145. English text from Yad Vashem’s PDF.
• מרדכי אנילביץ׳, מכתב ליצחק צוקרמן, 23.4.1943: יד ושם, השואה בתיעוד (ירושלים, תשל״ח), תעודה 135. הנוסח העברי מקובץ ה־PDF של יד ושם.
• Ringelblum Archive (Oneg Shabbat), Jewish Historical Institute, Warsaw: ‘About the Ringelblum Archive’.
• Yad Vashem, ‘Let the World Read and Know: The Oneg Shabbat Archives’ (online exhibition, with the biography of Emanuel Ringelblum).
• Yad Vashem, Righteous Among the Nations database: Sendler (Krzyżanowska) Irena, item 4017433, file M.31.2/153.
• Yad Vashem (Canadian Society for Yad Vashem page), ‘Identifying Victims and Survivors’: names database and Pages of Testimony. The live count is higher.
• Jewish Virtual Library, ‘The Wannsee Conference’ (after the Encyclopaedia Judaica and the Encyclopedia of the Holocaust).
• United States Holocaust Memorial Museum, Holocaust Encyclopedia: ‘How Many People Did the Nazis Murder?’ (documenting numbers of victims of the Holocaust and Nazi persecution).
• USHMM, ‘Jewish Population of Europe in 1933: Population Data by Country’ and ‘Jewish Life in Europe before the Holocaust’.
• USHMM, ‘Kristallnacht’; ‘The Nuremberg Race Laws’; ‘Boycott of Jewish Businesses’.
• USHMM, ‘Warsaw’; ‘Warsaw Ghetto Uprising’; ‘Ghettos’; ‘Jewish Councils (Judenräte)’; ‘Janusz Korczak’.
• USHMM, ‘Einsatzgruppen’; ‘Killing Centers: An Overview’; ‘Sobibor’; ‘Jewish Partisans’.
• USHMM, ‘Displaced Persons’; ‘International Military Tribunal at Nuremberg’; ‘The Holocaust and World War II: Key Dates’.
• משרד החינוך, אשנ״ב (המסמך הפדגוגי) להיסטוריה, פרק 2 ״טוטליטריות, אנטישמיות, מלחמת העולם השנייה והשואה״
• Raul Hilberg, The Destruction of the European Jews (Chicago: Quadrangle Books, 1961; 3rd ed., New Haven: Yale University Press, 2003). The victim total is quoted as reported by English Wikipedia; the book was not consulted.
• Lucy S. Dawidowicz, The War Against the Jews, 1933–1945 (New York: Holt, Rinehart and Winston, 1975). The victim total is quoted as reported by English Wikipedia; the book was not consulted.
• Saul Friedländer, Nazi Germany and the Jews, vol. 1: The Years of Persecution, 1933–1939 (1997) and vol. 2: The Years of Extermination, 1939–1945 (2007) (New York: HarperCollins).
• Christopher R. Browning, with Jürgen Matthäus, The Origins of the Final Solution: The Evolution of Nazi Jewish Policy, September 1939 – March 1942 (Lincoln: University of Nebraska Press; Jerusalem: Yad Vashem, 2004).
• Peter Longerich, Holocaust: The Nazi Persecution and Murder of the Jews (Oxford: Oxford University Press, 2010).
• Mark Roseman, The Villa, the Lake, the Meeting: Wannsee and the Final Solution (London: Allen Lane, 2002).
• Samuel D. Kassow, Who Will Write Our History? Emanuel Ringelblum, the Warsaw Ghetto, and the Oyneg Shabes Archive (Bloomington: Indiana University Press, 2007).
• Isaiah Trunk, Judenrat: The Jewish Councils in Eastern Europe under Nazi Occupation (New York: Macmillan, 1972).
• Lawrence L. Langer, Versions of Survival: The Holocaust and the Human Spirit (Albany: State University of New York Press, 1982).
• Christian Gerlach, ‘The Wannsee Conference, the Fate of German Jews, and Hitler’s Decision in Principle to Exterminate All European Jews’, Journal of Modern History 70/4 (1998), 759–812.
• USHMM, Holocaust Encyclopedia: ‘Cyprus Detention Camps’ (about 70,000 illegal immigrants embarked for Palestine; about 52,000 held on Cyprus).
• Jewish Virtual Library, ‘International Recognition of Israel’ (United States recognition on 14 May 1948; Soviet Union on 17 May 1948).
• EHRI Portal (from the USHMM film archive): ‘Eichmann Trial – Session 25 – Testimony of Y. Zuckerman’, an archival summary of the 1961 testimony, not a transcript.
• British White Paper of 1939 (Cmd. 6019), Avalon Project, Yale Law School (the quota of 75,000 over five years and the clause on Arab consent).
• USHMM, ‘Emigration and the Evian Conference’ (delegates from 32 countries, July 1938; only the Dominican Republic agreed to accept additional refugees; more than 60 per cent of German and Austrian Jews fled between 1938 and 1940).
• English Wikipedia, ‘Emanuel Ringelblum’ (member of Left Po’alei Zion) and ‘Mordechai Anielewicz’ (from Betar to Hashomer Hatzair); secondary, used for the movements only.

קרדיט תמונות

• Adrian Grycuk, אנדרטת האומשלגפלץ, ורשה, 2012 · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• Reichsgesetzblatt 1935, חלק א׳, עמ׳ 1146 (עיתון החוקים הרשמי של הרייך הגרמני) · Public domain · דף המקור
• Bundesarchiv, Bild 146-1971-099-63, צלם לא ידוע · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• Adam Carr, עמודי פרוטוקול ועידת ואנזה בוויטרינה, 2006 · Public domain · דף המקור
• Adrian Grycuk, פח חלב מארכיון עונג שבת, המכון ההיסטורי היהודי, ורשה, 2017 · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• Fred Romero, ארמון המשפט בנירנברג, 2014 · CC BY 2.0 · דף המקור