צלאח א־דין וקרני חיטין, 1187

כוס של מים קרים

הכוס באוהל

שבת בערב, 4 ביולי 1187. באוהלו של צלאח א־דין יושב מלך שבוי, צמא מאוד. הסולטן מגיש לו קערת שרבט ממי ורדים קרים כקרח.

גי, מלך ירושלים, שותה ומעביר את הקערה לרנו משאטיון, האדון שלפי כותבים מוסלמים ולטיניים כאחד הפר את שביתת הנשק. הסולטן אומר למתורגמן: המלך נתן לאיש הזה לשתות, לא אני. זמן קצר אחר כך רנו מת.

באותו יום, ליד גבעה בשם קרני חיטין, הושמד הצבא הגדול ביותר שממלכת ירושלים העמידה אי־פעם. שלושה חודשים אחר כך נכנס צלאח א־דין לירושלים. איך זה קרה?

מי מספר את הסיפור

איש לא כתב בשדה הקרב

אף אחד מהכותבים שכתביהם שרדו לא ראה את הקרב כולו. את סיפור הכוס מביא בהאא א־דין, הקאדי של צלאח א־דין, שהכיר אותו רק ב־1188 ומתאר אותו כמעט כקדוש. עימאד א־דין, מזכירו, היה במחנה, אבל כתב כדי להאדיר אותו.

בצד הפרנקי סיפר ארנול, נושא כליו של הברון בליאן מאיבלין, בכרוניקה שקיבלה את צורתה כארבעים שנה אחר כך. איש כנסייה אנגלי שעבר את המצור על ירושלים כתב את ה״ליבלוס״, ספר קטן על הכיבוש. כל אחד מהם בחר צד. תמיד כדאי לשאול: מי אומר, ולמה?

צלאח א־דין (יוסף בן איוב)

קצין כורדי שנעשה סולטן מצרים וסוריה, הביס את הפרנקים בחיטין ולקח מהם את ירושלים, ולדברי הביוגרף שלו מת כשבאוצרו כמעט כלום.

• נולד: 1137 או 1138, תכרית, על החידקל (היום בעיראק)
• נפטר: מרץ 1193 (3 או 4 במרץ; המקורות חלוקים), המצודה של דמשק, מחום גבוה, אחרי שנים־עשר ימי מחלה
• ניצחונות: מרג׳ עיון ומצד עטרת (מעבר בנות יעקב), 1179; חיטין, 4 ביולי 1187; ירושלים, 2 באוקטובר 1187
• כישלונות: מונז׳יזאר, 1177, מול המלך הצעיר בלדווין הרביעי; קרק: מצור שנכשל, 1183 ו־1184; צור: מצור שנכשל, 1187–1188

״אין זה מדרכם של מלכים,״ אמר, ״להרוג מלכים; אבל האיש הזה חצה כל גבול, ולכן עשיתי לו כך.״

הסולטן והממלכה

רקע: 1099–1171

קצין בעל כורחו

מאז 1099 הייתה ירושלים בירתה של ממלכה פרנקית. דרשנים בדמשק קראו לג׳יהאד נגד הפרנקים כבר ב־1105, אבל מעטים נענו. רק נור א־דין, ששלט מחלב ומדמשק, הפך את מלחמת הקודש למדיניות של מדינה.

צלאח א־דין היה כורדי, יליד תכרית, ומשפחתו שירתה את נור א־דין. ב־1168 נשלח למצרים עם דודו שירכוה. ״הלכתי כמי שמובל אל מותו,״ סיפר לימים. כעבור חודשים מת הדוד, וצלאח א־דין, כבן 31, נעשה הווזיר של מצרים. ב־1171 שם קץ לח׳ליפות הפאטמית השיעית.

נקודת החלטה

אתם צלאח א־דין, הווזיר של מצרים.

קיץ וסתיו 1174, קהיר

נור א־דין, אדוניכם, מת במאי. יורשו, א־צאלח, בן אחת־עשרה. בדמשק שולטת בשמו מועצה של אמירים, ששילמה לפרנקים זהב תמורת שקט; לחלב יש עוצר משלה; מוסול כובשת ערים לעצמה.

מצרים עשירה, אבל החיילים הנאמנים לכם מעטים. את התקדמותכם אתם חייבים לנור א־דין, והבטחתם נאמנות לבנו.

מה אתם עושים?

• להישאר במצרים ולהשאיר את סוריה למריבות שלה כנראה הדרך הבטוחה ביותר. מצרים תהיה שלכם, אבל סוריה עלולה להתפרק בין אמירים יריבים, או ליפול חלק אחר חלק לידי הפרנקים, ומישהו אחר יתבע את מורשתו של נור א־דין.
• להציע את עצמכם כמגינו של הילד, ואז לרכוב לדמשק טענה נועזת: תבואו כמשרת נאמן, אבל עם צבא. אם דמשק תפתח את שעריה, תחזיקו בעיר המפתח של סוריה; יורשיו האחרים של נור א־דין יקראו לזה גזל.
• לבקש קודם מהח׳ליף בבגדאד שימנה אתכם על סוריה הלגיטימיות חשובה, ומילה של הח׳ליף תעזור בהמשך. אבל מכתבים לוקחים חודשים, והאמירים בדמשק ובחלב לא יחכו.

מה קרה בפועל

להציע את עצמכם כמגינו של הילד, ואז לרכוב לדמשק

הוא רכב דרך המדבר עם 700 פרשים, ובסתיו 1174 פתחה לו דמשק את שעריה. בדצמבר צר על חלב, כדי ״להציל״ את הילד מיועצים רעים, ונכשל.

במכתבו שלו הוא המשרת הנאמן: ״אני רואה שלרעתי נטלתם לעצמכם את הדאגה לאדוני, בן אדוני.״ אבן אל־אתיר, היסטוריון ממוסול שהיה נאמן לבית זנגי, ראה משרת שלוקח את ארצות אדונו.

1174–1186

שליט אחד, ממלכה מפולגת

שתים־עשרה שנה נלחם צלאח א־דין בעיקר במוסלמים אחרים, ביורשי נור א־דין ובשליטי מוסול. הוא קרא לזה אחדות האסלאם; יריביו קראו לזה שאפתנות. במרץ 1186 כרתה מוסול שלום ושלחה לו חיילים: מצרים, דמשק, חלב ומוסול היו עכשיו כפופות לאדם אחד.

אצל הפרנקים קרה ההפך. המלך המצורע בלדווין הרביעי, שהביס את צלאח א־דין במונז׳יזאר ב־1177, מת ב־1185. ב־1186 הוכתרה אחותו סיביליה, והכתירה את בעלה, גי מלוזיניאן, אביר מפואטו. ריימון השלישי, רוזן טריפולי, שהיה פעמיים עוצר הממלכה, סירב להכיר בו, ומעירו טבריה נהג בצלאח א־דין כשכן.

מקור: שיירה בימי שביתת נשק

בהאא א־דין, הביוגרף של צלאח א־דין: ״שיירה שבאה ממצרים, ובטחה בשביתת הנשק ... האיש הזה התנפל עליהם, בניגוד לשבועתו, והרג (רבים) מהם.״

ה״איטינרריום״, כרוניקה של צלבן אנגלי: ״... שיירה גדולה ועשירה של מוסלמים עברה מדמשק למצרים, ובטחה בשביתת הנשק ... והנסיך הנזכר התקיף אותם לפתע, ושלא בכבוד לקח אותם בשבי.״

רנו משאטיון, אדון המבצר קרק, ישב על הדרך בין מצרים לסוריה. בסוף 1186 או בתחילת 1187 תפס שיירה. המלך גי ציווה עליו להחזיר את השלל, והוא סירב. צלאח א־דין נשבע להרוג אותו במו ידיו.

• כותב אחד שירת את צלאח א־דין; השני שנא אותו. על מה הם מסכימים? על העיקר: שיירה, שביתת נשק, ורנו שהפר אותה. כשמקור עוין מאשר את דברי הצד השני, העובדה חזקה הרבה יותר.
• במה הם שונים? בפרטים: מאין באה השיירה, ואם רנו הרג את הנוסעים או לקח אותם בשבי.

הדרך לטבריה

אביב 1187

המעיין של קרסון

בסוף אפריל 1187 ביקש אל־אפדל, בנו של צלאח א־דין, מריימון רשות לכוח גדול לחצות את הגליל ליום אחד, וריימון הסכים. ב־1 במאי, במעיין קרסון ליד נצרת, תקפו את הכוח ראשי שני המסדרים הצבאיים, הטמפלרים וההוספיטלרים, עם כ־130 אבירים. כמעט כולם נהרגו. ז׳ראר דה רידפור, ראש הטמפלרים, נמלט פצוע.

אחרי האסון השלים ריימון עם המלך. ביוני התכנס כל צבא הממלכה ליד מעיינות ציפורי: כ־1,200 אבירים, פרשים קלים שנקראו טורקופולים, ואלפי רגלים, ששכרם שולם מאוצר של הנרי השני, מלך אנגליה. מירושלים הובא הצלב האמיתי.

נקודת החלטה

אתם צלאח א־דין.

תחילת יולי 1187, גבעות כפר סבת, ממערב לכינרת

חציתם את הירדן עם כ־12,000 פרשים סדירים, אולי, ועם מתנדבים רבים. הצבא הפרנקי יושב ליד מעיינות ציפורי, כ־15 קילומטר ממערב, עם כל המים שהוא צריך. כבר הצעתם לו קרב, והוא לא זז.

ביניכם רמה יבשה, באמצע הקיץ, וצבא כמו שלכם מתפזר אם הוא מחכה יותר מדי. לידכם, על שפת הכינרת, שוכנת טבריה, העיר של ריימון; אשתו בתוכה.

מה אתם עושים?

• לתקוף את מחנם בציפורי תילחמו במקום שבו לאויב יש מים ולכם אין, מול פרשים כבדים שמחכים לכם. הפרנקים כבר ניצחו בקרבות כאלה.
• לפשוט עמוק לתוך הגליל ולתת להם לרדוף אחריכם השלל יממן את הצבא שלכם, והפרנקים אולי ירדפו אחריכם אל שטח שתבחרו. או שפשוט יחכו, כמו ב־1183, עד שהצבא שלכם ילך הביתה.
• להסתער על טבריה ולחכות שיבואו להציל אותה אתם פוגעים במשהו שיהיה לפרנקים קשה לנטוש. אם יצאו להציל אותו, יצטרכו לחצות את הרמה היבשה ביולי, תחת החצים של קשתיכם.

מה קרה בפועל

להסתער על טבריה ולחכות שיבואו להציל אותה

ביום חמישי, 2 ביולי (לפי המקורות הלטיניים), תקף צלאח א־דין את טבריה וכבש את העיר; לפי בהאא א־דין היא נפלה בתוך שעה. המצודה החזיקה מעמד בפיקודה של אשתו של ריימון, אשיבה, ששלחה למלך לבקש עזרה.

הוא רצה קרב בתנאים שלו. ב״ליבלוס״ הוא אומר על המגינים במצודה: ״שיהיה! הם האסירים שלי.״ אבל בהאא א־דין כותב שבלילה שלפני הקרב האחרון ״הרגישו״ אנשיו ״שרק האל יכול להושיע אותם״.

ריימון השלישי, רוזן טריפולי

רוזן טריפולי ואדון הגליל, שעשה שלום משלו עם צלאח א־דין, הזהיר את הצבא לא לצאת לדרך, ונקרא בוגד כשהצבא אבד.

• נולד: 1140
• נפטר: ספטמבר או אוקטובר 1187, טריפולי, מדלקת קרום הריאה, לפי בהאא א־דין
• ניצחונות: שביתת נשק של ארבע שנים עם צלאח א־דין, כעוצר, 1185
• כישלונות: חארם, 1164: נפל בשבי; מרג׳ עיון, 1179: נמלט לצור; חיטין, 1187: פרץ החוצה ונמלט

״בין המקום הזה לטבריה,״ אמר, ״אין מים. כולנו נמות בצמא לפני שנגיע לשם.״

חמישי בלילה, 2 ביולי

המועצה בציפורי

ביום חמישי בערב כינס המלך את הברונים. ריימון דיבר ראשון, כך מספר ארנול: מוטב שטבריה תיפול. בגרסה אנגלית מ־1898: ״מוטב,״ אמר ריימון, ״שטבריה, עירי, תיפול, ואשתי וכל אשר לי ייפלו בידי הסרקינים, מאשר שכל הארץ תאבד ...״

הברונים הסכימו, וגם המלך. אבל מאוחר בלילה בא ז׳ראר דה רידפור לאוהל של גי. האם המלך יבטח בבוגד? האם מלך שהוכתר זה עתה, עם צבא כזה, ייתן לעיר במרחק יום מסע ליפול?

נקודת החלטה

אתם גי מלוזיניאן, מלך ירושלים.

קרוב לחצות, חמישי בלילה 2 ביולי 1187, המחנה בציפורי

הוכתרתם לפני עשרה חודשים, וכמה מגדולי הברונים לא רצו בכם. הערב הסכימה המועצה עם ריימון: להישאר ליד המים.

עכשיו עומד באוהל שלכם ז׳ראר, שהמסדר שלו שילם לצבא. הוא אומר שריימון בוגד, ושהטמפלרים ימכרו את גלימותיהם הלבנות ולא ישאו את הבושה הזאת. לפני ארבע שנים, כשהייתם עוצר, הודחתם כי לא נלחמתם בצלאח א־דין.

מה אתם מצווים?

• לדבוק בתוכנית של המועצה: להישאר ליד המעיינות טבריה ואשיבה כנראה ייפלו. הצבא שלכם יישאר שלם, ליד מים, וצלאח א־דין ייאלץ לתקוף אתכם או לחזור הביתה. אבל ז׳ראר ואחרים יקראו לכם פחדן, והכתר שלכם עדיין לא יציב.
• לצאת עם שחר, עם כל הצבא, כדי לחלץ את טבריה תענו לקריאת הכבוד ותראו שאתם מלך. אבל הצבא כולו יחצה רמה יבשה ביולי, תחת התקפות לכל אורך הדרך.
• לשלוח רק את האבירים, במהירות, ולהשאיר את הרגלים ליד המעיינות אבירים יכולים לרכוב את המרחק בחצי יום. אבל בלי הרגלים וקשתותיהם שיגנו על הסוסים, הקשתים הרכובים של צלאח א־דין יוכלו לשחוק אותם.

מה קרה בפועל

לצאת עם שחר, עם כל הצבא, כדי לחלץ את טבריה

גי נתן פקודה לצאת. לפני עלות השחר ביום שישי, 3 ביולי, תקעו החצוצרות. ריימון הוביל את החלוץ, המלך את המרכז עם הצלב האמיתי, והמסדרים את המאסף.

המקורות שמאשימים את ז׳ראר נכתבו אחרי האסון. ב״ז קדר טוען שהצבא לא יכול היה להישאר ליד מעיין טורעאן הקטן; ליונס וג׳קסון רואים בהתקדמות של גי ניסיון סביר שנכשל כי הוא זלזל בכוח המוסלמי.

שבת, 4 ביולי

השטח

רמה בלי מים

מציפורי לטבריה כ־25 קילומטר בקו אווירי. הדרך חוצה רמה, ואז צוללת אל הכינרת, מתחת לפני הים. ביולי היו השדות עשב יבש, והמעיין היחיד בדרך, בטורעאן, היה דל מכדי להשקות אלפי אנשים וסוסים.

מעל הדרך, כשבעה קילומטרים ממערב לטבריה, מתנשא הר געש כבוי בעל שתי פסגות: קרני חיטין. הקרב לא התחיל שם. שם הוא נגמר.

חיטין: מי מול מי

יום שישי 3 – שבת 4 ביולי 1187

הרמה שממערב לטבריה, עד קרני חיטין

ממלכת ירושלים

• מפקדים: המלך גי, עם הצלב האמיתי, ריימון מטריפולי, בחלוץ, ז׳ראר דה רידפור והמסדרים הצבאיים, במאסף, רנו משאטיון, בליאן מאיבלין ושאר הברונים
• כוחות: 1,200 אבירים, טורקופולים ״לאין ספור״, 18,000 רגלים או יותר (ה״ליבלוס״ (נכתב בתוך שנים ספורות)); 50,000 (עימאד א־דין); מכ־15,000 ועד 20,000 (הערכות מודרניות)
• אבדות: ״המון רב״ נהרג; 230 מאחי המסדר נערפו, ״כפי שאנו מאמינים״ (מכתבו של הטמפלרי טריקיוס, 1187); רוב הצבא נהרג או נשבה; אין ספירה אמינה (כותבים מוסלמים ולטינים)

צבא צלאח א־דין

• מפקדים: צלאח א־דין, במרכז, אחיינו טאקי א־דין וגוקבורי, אדון חרן, באגפים, בנו אל־אפדל, כבן 17, לצדו
• כוחות: 12,000 פרשים סדירים, מלבד מתנדבים (עימאד א־דין, מזכירו); כ־20,000–40,000 בסך הכול (הערכות מודרניות)
• אבדות: אין נתון (המקורות)

עימאד ספר את הפרשים שקיבלו שכר, לב הצבא; את המתנדבים ואת הרגלים לא ספר איש.

התוצאה: ניצחון מוחץ לצלאח א־דין. המלך, הצלב האמיתי ורבים מגדולי הברונים נשבו; צבא השדה של הממלכה איננו עוד.

המספרים מימי הביניים כאן גסים: מספר האבירים (כ־1,200) כנראה קרוב; הסכומים הגדולים פירושם ״רבים מאוד״.

קרב קרני חיטין

יום שישי 3 – שבת 4 ביולי 1187

ביולי 1187 יוצא צבא ממלכת ירושלים ממעיינות ציפורי לעבר טבריה, בראשות המלך גי, ובתוכו הצלב האמיתי. בדרך עוברת רמה יבשה, עם מעיין אחד קטן. מהיום הראשון תוקפים את הטור קשתים רכובים של צלאח א־דין.

שחזור אחד, על פי המקורות הלטיניים (ארנול וה״ליבלוס״), התיאורים הערביים (בהאא א־דין, ולין־פול המביא את עימאד א־דין ואת אבן אל־אתיר), ולגבי השטח ב״ז קדר, ״קרב חיטין, מבט מחודש״ (1992). המקומות משורטטים לפי הקואורדינטות שלהם במפה של היום (קרני חיטין, חיטין, לוביה, טורעאן, כפר סבת, טבריה, הר ארבל, קו החוף של הכינרת); קילומטר אחד הוא 40 יחידות מפה. המחנה בכפר מסכנה ממוקם לפי המרחקים שנותן קדר (כ־2 קילומטר מצפון־מערב ללוביה), ברמת דיוק של כחצי קילומטר. הצפון למעלה.

שנוי במחלוקת: המסלול (הדרך הרומית הצפונית לפי קדר, או דרך דרומית לפי פראוור); האם הפרנקים פנו אל האגם או אל מעיינות חיטין; מי הורה לעצור במסכנה (המלך ב״ליבלוס״, עצת ריימון אצל ארנול); מתי הוצת העשב (בלילה ב״ליבלוס״, בבוקר אצל ארנול); האם ריימון הסתער בפקודת המלך; עם איזה מערך רכב בליאן; איזה אמיר פיקד על איזה אגף מוסלמי; וכל המספרים. גודל היחידות אינו בקנה מידה.

שלבי הקרב

• יום שישי בבוקר: היציאה הצבא יוצא ממעיינות ציפורי עם שחר: ריימון בראש, המלך והצלב במרכז, המסדרים מאחור. קשתים רכובים תוקפים את הטור מההתחלה.
• יום שישי אחר הצהריים: אחרי המעיין בצהריים עובר הטור את מעיין טורעאן וממשיך הלאה. אגפי צלאח א־דין נסגרים משני הצדדים. עד הערב עבר הצבא בקושי חצי מהדרך.
• שישי בלילה: אין מים הצבא עוצר בכפר מסכנה, על הרמה הפתוחה, בלי מים. כל הלילה מקיפים המוסלמים את המחנה; לפי ה״ליבלוס״ הם מציתים את השיחים היבשים מסביב.
• שבת בבוקר: השבירה עם שחר דוחקים הפרנקים מזרחה. הרגלים נשברים ומטפסים אל הקרניים. ריימון מסתער; המוסלמים פותחים את שורותיהם, נותנים לו לעבור ונסגרים שוב. הוא רוכב משם.
• צהריים: העמידה האחרונה אבירי המלך עומדים על הקרניים, סביב האוהל המלכותי האדום. פעמיים הם מסתערים מטה, כמעט עד צלאח א־דין. ואז האוהל נופל, הצלב נלקח והמלך נשבה.

האסטרטגיה

• הפרנקים: הפרנקים צועדים בטור: ריימון בחלוץ, המלך והצלב במרכז, והמסדרים מאחור, לעבר טבריה. המקורות חלוקים אם פנו אל האגם או אל מעייני חיטין, ומי הורה לעצור במסכנה.
• צבא צלאח א־דין: צלאח א־דין שולח קשתים רכובים לתקוף את הטור מן ההתחלה, סוגר את האגפים משני צדדים, ומקיף את מחנה מסכנה כל הלילה. הצבא נשאר בלי מים, והמקורות חלוקים אם השיחים היבשים הוצתו בלילה או בבוקר.

מה הכריע: הצבא נחלש עוד לפני הקרב: יום צעידה על רמה יבשה, וליל מוקף במסכנה, בלי מים. כשהרגלים נשברו בשחר, גם אבירי המלך, שעמדו על הקרניים, לא הצליחו לפרוץ. מה שהכריע היה הצמא והמצור.

מקור: ״כל עוד האוהל ההוא עומד״

אל־אפדל, בנו של צלאח א־דין, כפי שמוסר אבן אל־אתיר: ״... שוב קראתי: ׳שברנו אותם!׳ אבל אבי פנה אליי ואמר: ׳שתוק! לא ניצחנו אותם כל עוד האוהל ההוא עומד שם.׳ באותו רגע הופל האוהל המלכותי.״

בהאא א־דין: ״המוסלמים כיתרו אותם והבעירו אש סביבם, עד שהם, מעונים מצמא ונואשים, נכנעו כדי להינצל ממוות.״

אל־אפדל, כבן 17, ראה את המלך נסוג אל הגבעה ואת אביריו מסתערים פעמיים. אבן אל־אתיר כתב את סיפורו בסביבות 1231. בהאא א־דין לא היה שם.

• אל־אפדל הוא עד ראייה. למה בכל זאת להיזהר? הוא היה נער, וסיפר זמן רב אחר כך, דרך כותב אחר ומתרגם. ״באותו רגע״ הוא נגיעה של מספר סיפורים. המילים אינן הקלטה.
• על מה מסכימים הכותבים המוסלמים והלטינים? על הצמא, על האש, על הרגלים שנמלטים אל הגבעה ועל עמידה אחרונה סביב האוהל של המלך. כשאויבים מספרים אותו סיפור, הוא כנראה קרוב למה שקרה.

ערב, 4 ביולי

האוהל של הסולטן

צלאח א־דין אמר שהמלך נתן לרנו לשתות, לא הוא: לפי מנהג ערבי, שבוי שאכל או שתה משל מי שלכד אותו זוכה לחייו. הוא הזכיר לרנו את מעשיו והציע לו להתאסלם. רנו סירב. צלאח א־דין הכה אותו בחרבו, ושומריו השלימו את המלאכה.

ביום־יומיים שאחר כך ציווה לערוף את ראשיהם של הטמפלרים וההוספיטלרים שנשבו; מכתב של טמפלרי אחד אומר שלפי אמונתו נערפו 230 מאחי מסדרו. ז׳ראר, ראש המסדר, נשאר בחיים. רוב השבויים הפשוטים נמכרו לעבדות.

מיתוס

בקרני חיטין טמן צבא מוסלמי קטן מלכודת לצלבנים בין ההרים.

האמת

לצלאח א־דין היו כנראה יותר אנשים. הוא אכן ניסה למשוך אותם החוצה: הוא תקף את טבריה כדי שיעזבו את המים. אבל הוא לא הסתתר בהרים. המלכודת הייתה המסע בלי מים שהם עצמם בחרו בו, והקרב התחיל ברמה הפתוחה, קילומטרים ממערב לקרניים.

הראיות

בהאא א־דין: האויב ״לא זז״, ולכן ירד צלאח א־דין לטבריה; ב״ז קדר (1992), שלפיו ניסה למשוך את הפרנקים לקרב מכריע.

מיתוס

ריימון, רוזן טריפולי, בגד בצבא ומסר אותו לצלאח א־דין.

האמת

את ההאשמה העלו כותבים לטיניים בשנים שאחרי הקרב. ריימון דווקא יעץ לא לצאת לדרך. הטמפלרי טריקיוס, שנמלט מהשדה, כתב שנמלט יחד עם ריימון, עם רנו מצידון (לא רנו משאטיון) ועם בליאן, ולא האשים איש. השלום הנפרד שלו עם צלאח א־דין הקל להאמין לשמועה. הואשם, לא הוכח.

הראיות

רוג׳ר מהאודן: ״מתכנן הבגידה הזאת״; מכתבו של טריקיוס, באותה כרוניקה, אינו אומר דבר כזה.

מיתוס

צלאח א־דין שלח את הצלב האמיתי לבגדאד, ושם קברו אותו מתחת לשער.

האמת

זה סיפור אחד מכמה. את הצלב נשאו לקרב הבישופים של עכו ושל לוד; הבישוף של עכו נהרג והצלב נלקח. משם הוא נעלם בשמועות סותרות. איש אינו יודע מה עלה בגורלו.

הראיות

לין־פול (1898) מסכם את הבלבול: ״היו ללא ספק כמה ׳צלבים אמיתיים׳, וגם חיקויים.״

יולי–ספטמבר 1187

פחות משלושה חודשים

הממלכה רוקנה את מבצריה כדי למלא את הצבא. מצודת טבריה נכנעה למחרת, עכו בתוך שבוע, ואחריהן שכם, חיפה, קיסריה, צידון וביירות. מבין הנמלים רק צור החזיקה מעמד, משום שקונרד ממונפרה הפליג אליה מקונסטנטינופול ולקח פיקוד.

ב־20 בספטמבר, פחות משלושה חודשים אחרי חיטין, עמד צלאח א־דין מול ירושלים.

ירושלים

בליאן מאיבלין

ברון גדול של הממלכה שנמלט מחיטין, הפר את שבועתו לצלאח א־דין כדי להגן על ירושלים, והתמקח איתו על חייהם של אנשיה.

• נולד: בערך 1143 (לא ידוע בוודאות), ממלכת ירושלים; המשפחה נקראה על שם מבצר איבלין, ליד יפו
• נפטר: 1193
• ניצחונות: תנאי הכניעה של ירושלים, 1187: אלפים רבים יצאו לחופשי
• כישלונות: חיטין, 1187: נמלט; ירושלים, נכנעה בתנאים, 2 באוקטובר 1187

״אבל אנחנו, כשנראה שאין מנוס ממוות ... נצא אליכם כולנו יחד ונילחם בכם על חיינו.״

נקודת החלטה

אתם בליאן מאיבלין.

קיץ 1187, צור, ואחר כך ירושלים

נמלטתם מחיטין לצור. אשתכם, המלכה מריה, וילדיכם בירושלים. צלאח א־דין נתן לכם מעבר בטוח כדי להוציא אותם, בשני תנאים: תישארו בעיר לילה אחד, ולעולם לא תישאו נשק נגדו. נשבעתם.

בירושלים מתחננים אליכם להישאר ולהנהיג. העיר מלאה אלמנות ויתומים של מי שנפלו בחיטין, וכמעט אין בה אבירים. הפטריארך הרקליוס אומר שיתיר לכם את השבועה.

מה אתם עושים?

• לקיים את השבועה: לקחת את משפחתכם ולעזוב כבודכם בעיני צלאח א־דין יישמר, ומשפחתכם תהיה מוגנת. ירושלים תישאר כמעט בלי מנהיג, וכנראה תיפול מהר יותר, אולי בהסתערות.
• להישאר ולפקד על ההגנה, בהיתר של הפטריארך לעיר יהיה מפקד. אבל תפרו את מילתכם לאיש שבטח בכם, ואם העיר תיכבש בכוח, ייתכן שתמותו בה.
• להישאר, אבל רק כדי לארגן כניעה אולי תצילו חיים מהר. אבל האזרחים רוצים להילחם, ומפקד שמדבר מיד על כניעה עלול לאבד את אמונם.

מה קרה בפועל

להישאר ולפקד על ההגנה, בהיתר של הפטריארך

בליאן נשאר. הפטריארך, בגרסה של לין־פול לדברי ארנול, אמר לו שזו שבועה ״שחטא גדול יותר לקיים אותה מאשר להפר אותה״. בליאן הסמיך עשרות מבני העיר לאבירים וכתב לצלאח א־דין כדי להצטדק. הסולטן שלח חמישים פרשים שילוו את משפחתו לטריפולי.

הסיפור בא מארנול, נושא כליו של בליאן עצמו. הוא מודה שהשבועה הופרה, ומביא את התרת הפטריארך כהצדקה. שני הצדדים בשיעור הזה הפרו שבועות.

ירושלים: מי מול מי

יום ראשון 20 בספטמבר – יום שישי 2 באוקטובר 1187

חומות ירושלים

מגיני ירושלים

• מפקדים: בליאן מאיבלין, הפטריארך הרקליוס
• כוחות: שני אבירים, ועוד שלושים בני העיר שבליאן הסמיך לאבירים (לין־פול, לפי ארנול); חמישים אבירים (קונדר (1897)); יותר מ־60,000 חיילים בעיר, בלי לספור נשים וילדים (בהאא א־דין)
• אבדות: לא נספרו (המקורות)

צבא צלאח א־דין

• מפקדים: צלאח א־דין, אחיו אל־עאדל
• כוחות: כ־10,000 פרשים ששמרו על השערים, ועוד 10,000 קשתים או יותר (ה״ליבלוס״); אין נתון לצבא כולו (המקורות)
• אבדות: אין נתון (המקורות)

התוצאה: ירושלים נכנעה בתנאים ביום שישי, 2 באוקטובר 1187. מי שיכול היה לשלם יצא לחופשי; אלפים רבים שלא יכלו נלקחו לעבדות.

בהאא א־דין קורא ל־60,000 ״חיילים, פרשים ורגלים״, אבל ה״ליבלוס״ וארנול מתארים כמעט בלי לוחמים של ממש, ולכן המספר שלו אינו אמין: בסוף, אומר ה״ליבלוס״, נראו על החומות ״בקושי עשרים או שלושים איש״.

המצור על ירושלים

20 בספטמבר – 2 באוקטובר 1187

פחות משלושה חודשים אחרי חיטין, ב־20 בספטמבר 1187, חונה צבא צלאח א־דין מערבית וצפון־מערבית לירושלים, מול החומה שבין שער דוד לשער סטפנוס. העיר צפופה בפליטים, וההגנה בידי בליאן מאיבלין והפטריארך הרקליוס.

לפי ה״ליבלוס״ (שכתב אחד המגינים), בהאא א־דין, הגרסאות של לין־פול לארנול ולכותבים הערבים, והטקסט הצרפתי העתיק של ארנול. העיר משורטטת על אותו תרשים סכמטי כמו המצור של 1099 בשיעור הראשון בסדרה (לפי הרדר, 1831), כדי שאפשר יהיה להשוות; זו אינה מדידה. הצפון למעלה; המיקומים משוערים.

שנוי במחלוקת: היכן בדיוק עמדו מחנות צלאח א־דין בכל יום (ה״ליבלוס״ מזכיר את עמק יהושפט, הר הזיתים ומונז׳ואה (״הר השמחה״); בהאא א־דין אומר מצפון לעיר); המקום המדויק של הפרצה; מועדי הביקורים של בליאן; וגודל חיל המצב. ב־1187 קראו הפרנקים לשער הצפוני (שער שכם של היום) שער סטפנוס. כמו ב־1099, ההתקפה המכרעת באה מצפון־מזרח; בשונה מ־1099, היא באה בחפירת מנהרות ולא במגדל מצור.

שלבי הקרב

• 20 בספטמבר: ממערב צלאח א־דין חונה ממערב ומצפון־מערב, מול החומה שבין שער דוד לשער סטפנוס. העיר צפופה בפליטים.
• חמישה ימים בלי הצלחה גיחות ומטחי חצים בכל יום. מגדל דוד ומגדל טנקרד שולטים על התוקפים, והשמש מסנוורת אותם.
• 25 בספטמבר בלילה: המעבר צלאח א־דין מעביר את המחנה בלילה לצפון־מזרח. המגינים מריעים, בטוחים שהלך. עם שחר דגליו על הר הזיתים.
• 29 בספטמבר: הפרצה תחת אבנים וחצים מגיעים החופרים אל מתחת לפינה הצפונית־מזרחית ומציתים את המנהרה. שלושים או ארבעים צעדים של חומה קורסים. המגינים הודפים את ההסתערות הראשונה.
• 2 באוקטובר: התנאים בליאן רוכב החוצה לאוהל של צלאח א־דין. אחרי ימים של מיקוח נכנעת העיר ביום שישי, 2 באוקטובר; רק מי ששילם רשאי לצאת.

האסטרטגיה

• צבא צלאח א־דין: צלאח א־דין לא מצליח מול החומה המערבית, שבה המגדלים שולטים על התוקפים והשמש מסנוורת אותם. בלילה הוא מעביר את המחנה לצפון־מזרח, ושם חופריו חופרים מנהרה תחת הפינה הצפונית־מזרחית. המקורות חלוקים על מקומות המחנות יום אחר יום.
• מגיני העיר: המגינים סומכים על החומות ועל מגדל דוד ומגדל טנקרד, שמפקדים על התוקפים, ויוצאים בגיחות ומטחי חצים כל יום. כשצלאח א־דין עזב את המחנה בלילה, הם חגגו, בטוחים שהלך.

מה הכריע: הדבר שהכריע היה המוקש תחת הפינה הצפונית־מזרחית: אחרי חמישה ימים בלי הצלחה, החופרים פרצו את החומה במקום אחר. המגינים הדפו את ההסתערות הראשונה, אבל כמעט לא נותרו בעיר לוחמים ממשיים.

מקור: פגישה אחת, שלוש גרסאות

אבן אל־אתיר, בגרסה של לין־פול: ״... באלוהים, נשחט את בנינו ואת נשותינו, נשרוף את עושרנו ואת רכושנו, ולא נשאיר לכם אף מטבע לבזוז ... נהרוס את הסלע ואת מסגד אל־אקצא ...״

ה״ליבלוס״, שכתב אחד המגינים: האזרחים מציעים כסף, נדחים, ושולחים לשאול את צלאח א־דין אילו תנאים הוא רוצה: אם אפשר, יקיימו אותם; ״ואם לא, יחזיקו מעמד עד המוות״.

בגרסה השלישית, של ארנול, נושא כליו של בליאן, אין איום בכלל: בליאן מתחנן לרחמים, וצלאח א־דין יורד מ־20 בזנטים (מטבעות זהב) לגבר ל־10 כשבליאן אומר לו שהעיר מלאה עניים.

• איזו גרסה ״נכונה״? אי אפשר לדעת. האיום מופיע רק אצל אבן אל־אתיר ואצל אבו שאמה, שכתבו עשרות שנים אחר כך ולא היו בעיר. אולי בליאן בילף, ואולי האיום גדל בסיפור.
• מה מסבירה כל גרסה? הגרסה הערבית מסבירה למה נתן צלאח א־דין תנאים: הוא עמד מול קרב אחרון שיהרוס את המקומות הקדושים. ארנול מסביר זאת בחמלה ובחשבון קר. כל הסבר מתאים לצד שלו, וכולם מסכימים שהעיר נכנעה תמורת כופר.

נקודת החלטה

אתם צלאח א־דין.

סוף ספטמבר 1187, האוהל שלכם מול ירושלים

החופרים שלכם פרצו את החומה. לפני המצור הצעתם לעיר תנאים; אנשיה סירבו, ונשבעתם לכבוש אותה בחרב.

עכשיו בליאן מבקש תנאים. הצבא שלכם בשדה כבר שלושה חודשים. בתוך החומות יש שבויים מוסלמים, כיפת הסלע ומסגד אל־אקצא. היועצים שלכם אומרים שאפשר לקיים שבועה ביותר מדרך אחת.

מה אתם מחליטים?

• לקיים את השבועה כלשונה: להסתער דרך הפרצה העיר כנראה תיפול בתוך ימים. אבל הסתערות על עיר פירושה בדרך כלל הרג וביזה, המקומות הקדושים עלולים להיפגע, וחייליכם ימותו בפרצה.
• לקבל כניעה כאילו נכבשה העיר, ולתת לאנשיה לפדות את עצמם תקיימו את השבועה ככתבה, תקבלו את העיר שלמה ותשיגו כסף לצבא. אבל מי שלא יוכל לשלם יישאר שבוי שלכם, והפרנקים יזכרו גם את רחמיכם וגם את עבדותם.
• להשאיר כוח מצור ולצעוד על צור צור היא אחד הנמלים הגדולים האחרונים של הפרנקים, והיא מתחזקת מדי שבוע. אבל מצור כזה עלול להימשך חודשים, והפרס של ירושלים יחמוק מכם.

מה קרה בפועל

לקבל כניעה כאילו נכבשה העיר, ולתת לאנשיה לפדות את עצמם

העיר נכנעה לחסדיו ביום שישי, 2 באוקטובר, כאילו נכבשה בהסתערות, וכך נשמרה שבועתו. כל גבר ישלם עשרה דינרים, כל אישה חמישה, כל ילד אחד, בתוך ארבעים יום. בליאן פדה 7,000 עניים תמורת 30,000 בזנטים.

בהאא א־דין מציין ש־2 באוקטובר היה יום השנה למסע הלילה ולעלייה השמימה של הנביא, ״צירוף מקרים נפלא״. זו הייתה עסקה לא פחות מחסד: עיר שלמה, שבועה שנשמרה ככתבה, ואוצר של דמי כופר, שאותו חילק צלאח א־דין אחר כך.

אוקטובר 1187

ארבעים יום

לא היה טבח. שומריו של צלאח א־דין שמרו על הסדר. אחיו אל־עאדל ביקש אלף עניים כחלקו ושחרר אותם; גם זקנים שלא יכלו לשלם שוחררו.

אבל כשעברו ארבעים הימים נותרו בין 11,000 ל־15,000 איש שלא נפדו, והם נלקחו לעבדות. לנוצרים המזרחיים הותר להישאר אם ישלמו מס.

הצלב שעל כיפת הסלע הושלך ארצה. ביום שישי, 9 באוקטובר, דרש קאדי במסגד אל־אקצא והודה לאל שהשיב לאסלאם ״את הגמל התועה הזה״ אחרי כמעט מאה שנה.

מיתוס

צלאח א־דין היה גיבור סובלני ואביר שמעולם לא הפר את מילתו.

האמת

הוא יכול היה להיות נדיב. אבל הוא ערף את ראשיהם של אבירי המסדרים השבויים, היכה את רנו בעצמו, לפי רוב המקורות, ושעבד אלפים בירושלים. ב־1191 ציווה להוציא להורג פילוסוף סופי צעיר, א־סוהרוורדי; לדברי בהאא א־דין ״תיעב פילוסופים, אפיקורסים ומטריאליסטים״. והוא נשבע שבא כמשרתו של יורש נור א־דין, ולקח את ארצותיו. האביר ללא רבב נבנה מאוחר יותר, מהמאה ה־13 ואילך: בידי כותבים לטיניים וצרפתיים, דנטה, וולטר סקוט והיסטוריונים ויקטוריאניים.

הראיות

בהאא א־דין, ״חיי צלאח א־דין״, עמ׳ 9–11 בתרגום של 1897; ג׳ונתן פיליפס, ״חייו ואגדתו של הסולטן צלאח א־דין״ (2019).

אחרי הקרניים

מקור: הידיעה מגיעה לאפיפיור

״בשמענו על חומרת הדין הנורא שהטילה יד האל על ארץ ירושלים, ... עד שלא ידענו מה עלינו לעשות.״

״... צלב אדוננו נשבה, הבישופים נטבחו, המלך נלקח בשבי, וכמעט כולם נטבחו בחרב או נפלו בידי האויב.״

אורבן השלישי מת ב־20 באוקטובר, מתוך יגון על הידיעה. יורשו שלח את המכתב הזה בתוך ימים וקרא למסע צלב חדש.

• על מי האשמה בתבוסה, לפי האפיפיור? על דין האל בגלל החטא, ועל המריבות בין הנוצרים. כישרונו של צלאח א־דין אינו מופיע. וחטא אפשר לתקן בתשובה, ובמסע צלב.
• למה הצלב בא ראשון ברשימת האסונות? בעיני הנוצרים הלטינים שביית הצלב הייתה השפלה גדולה משביית המלך: פצע לנצרות כולה.

אחרי חיטין

• 1187–1188 צלאח א־דין צר על צור ונכשל.
• 1188 מלכי אנגליה וצרפת נשבעים לצאת למסע צלב; באנגליה מוטל ״מעשר צלאח א־דין״. גי משוחרר.
• 1189–1191 גי צר על עכו; מסע הצלב השלישי כובש אותה בחזרה.
• 1192 הסכם יפו: ירושלים נשארת בידי צלאח א־דין; עולי רגל נוצרים רשאים לבקר בה.
• 1193 צלאח א־דין מת בדמשק במרץ, ולדברי בהאא א־דין משאיר 47 דרהם כסף ומטבע זהב אחד.
• 1291 עכו, העיר הפרנקית הגדולה האחרונה, נופלת בידי הממלוכים.

קולות

מי חסר

כמעט כל קול בשיעור הזה שייך לחייל, לאיש חצר או לאיש כנסייה. הנוצרים המזרחיים של ירושלים נשארו תחת שלטון מוסלמי, כמו אבותיהם לפני 1099; הכרוניקות שלהם מהשנים האלה כמעט לא תורגמו.

בימי הפרנקים חיו בירושלים מעט יהודים. תחת צלאח א־דין ויורשיו הותר ליהודים להתיישב בעיר שוב, ובעשורים הבאים צמחה בה קהילה; המשורר יהודה אלחריזי ביקר בה בסביבות 1216–1218. הטענה הנפוצה שצלאח א־דין הזמין את היהודים לשוב בהכרזה נשענת רק על מה שסיפרו לאלחריזי כשלושים שנה אחר כך; אין לה מסמך.

למה זה קרה?

האם חיטין הייתה טעות, הימור, או פרי של מלחמת קודש שנבנתה במשך עשרות שנים?

• ״שתי המפלגות״: מרשל בולדווין (1936), סטיבן רנסימן (1952) בעקבות ויליאם מצור וארנול ראו שני מחנות: ברונים מקומיים כמו ריימון, שביקשו לחיות עם שכניהם, ואנשים פזיזים שבאו מאירופה מאוחר יותר, כמו ז׳ראר, רנו וגי, שהתוקפנות שלהם גרמה לאובדן הממלכה.
• עיון מחדש: ברנרד המילטון (2000), מלקולם ברבר (2012) התמונה מסודרת מדי. ברבר, למשל, כותב שמעשיו של ריימון הונעו בדרך כלל משאיפותיו וצרכיו שלו, והמקורות שעשו אותו לחכם (ויליאם מצור, ארנול) נכתבו בידי ידידיו. ההנהגה של הממלכה התפלגה לפי אינטרסים ולא רק לפי מוצא.
• פוליטיקה או אמונה: ליונס וג׳קסון (1982); קרול הילנברנד (1999) מלקולם ליונס וד״א ג׳קסון קוראים את דרכו של צלאח א־דין בעיקר כפוליטיקה של שליט, שמלחמת הקודש היא הדגל שלה. קרול הילנברנד עוקבת אחרי רעיון הג׳יהאד לאורך המאה כולה ומתייחסת ברצינות לכוחו הדתי, ומזכירה שמזכיריו של צלאח א־דין כתבו את רוב העדויות.
• ג׳ון פראנס, ״חיטין״ (2015) הפרנקים הפסידו בגלל יריבויות פנימיות ומלך חלש. וצלאח א־דין לא השלים את הניצחון: הוא לא כבש את החוף, וכך יכלו הצלבנים לחזור.

האם נפילת הממלכה הייתה בלתי נמנעת? היא שרדה תבוסות קשות גם קודם, כמו מרג׳ עיון ומעבר בנות יעקב ב־1179, והחוף שרד את צלאח א־דין. אבל אחרי 4 ביולי 1187 לא נשאר לה צבא שדה. ההיסטוריונים עדיין מתווכחים כמה היה מקרה וכמה הבשיל במשך שנים.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה היה המסע של 3 ביולי מסוכן כל כך?

התשובה: הדרך חצתה רמה יבשה ביולי, רחוק ממים. נכון. ריימון הזהיר שאין מים בדרך, והמעיין בטורעאן היה דל מדי. הצמא שחק את הצבא לפני שהקרב התחיל.

שאלה לבדיקה

בהאא א־דין וה״איטינרריום״ האנגלי עמדו בצדדים מנוגדים. על מה הם מסכימים?

התשובה: שרנו תקף שיירה בזמן שביתת נשק. נכון. מקור מוסלמי ומקור צלבני עוין מסכימים על העיקר: שיירה, שביתת נשק, והפרתה. זו העדות החזקה ביותר שיש.

שאלה לבדיקה

מה כתב הטמפלרי טריקיוס על ריימון מטריפולי?

התשובה: שנמלט יחד איתו. נכון. הכותב, טמפלרי שעמד בראש המסדר בעוד ז׳ראר, שקרא לריימון בוגד, בשבי, אומר שנמלט איתו, ואינו מאשים. ההאשמה בבגידה גדלה רק אחר כך.

שאלה לבדיקה

איום שמיוחס לבליאן, להרוג את הנשים והילדים ולהרוס את המקומות הקדושים, מופיע...

התשובה: רק אצל הכותבים הערבים. נכון. ה״ליבלוס״ וארנול, שכתבו מצד המגינים, אינם מזכירים אותו. ייתכן שהיה בלוף, וייתכן שהאיום גדל בסיפור.

שאלה לבדיקה

מה עלה בגורל אנשי ירושלים שלא יכלו לשלם כופר?

התשובה: 11,000–15,000 נלקחו לעבדות. נכון. לא טבח, אבל גם לא חסד מלא: המקורות חלוקים על המספר, לא על העובדה.

שאלה לבדיקה

מה סייע לצלאח א־דין לתקוף את הממלכה בכל כוחו ב־1187?

התשובה: השלום עם מוסול ב־1186. נכון. אחרי שתים־עשרה שנים של מלחמות במוסלמים אחרים, היו לראשונה מצרים, דמשק, חלב ומוסול כפופות לו. זה היה אחד הדברים שאפשרו לו לצעוד.

מונחים

• ג׳יהאד בערבית ״מאמץ״; כאן, מאבק מזוין למען האל, שנור א־דין וצלאח א־דין הפנו נגד הפרנקים. דרשנים בדמשק קראו לו כבר מסביבות 1105.
• סולטן בערבית ״שלטון״: תוארו של שליט מוסלמי שהחזיק בכוח של ממש, לרוב בשם הח׳ליף. צלאח א־דין שלט כסולטן מצרים וסוריה.
• וזיר השר הראשי של שליט מוסלמי. במצרים הפאטמית החזיק הווזיר, ולא הח׳ליף, בכוח האמיתי.
• ח׳ליף ״ממשיך״ של הנביא: ראש הקהילה המוסלמית. ב־1169 היו שניים: הח׳ליף העבאסי הסוני בבגדאד והח׳ליף הפאטמי השיעי בקהיר.
• פרנקים כך כינו מוסלמים וביזנטים את בני מערב אירופה (בערבית: אִפְרַנְג׳). גם המתיישבים במדינות הצלבנים קראו לעצמם פרנקים.
• מסדרים צבאיים אחוות של אבירים שחיו לפי נדרי נזירים ונלחמו למען הממלכה: הטמפלרים וההוספיטלרים. הם החזיקו מבצרים ועושר רב, וצייתו לראשי המסדרים ולאפיפיור, לא למלך.
• הצלב האמיתי שריד גדול שהאמינו שהוא חלק מהצלב שעליו מת ישו. נשמר בכנסיית הקבר בירושלים ונישא לפני הצבא במלחמה.
• טורקופולים פרשים קלים בצבאות הפרנקים, לרוב קשתים, רבים מהם נוצרים מקומיים. המוסלמים ראו בטורקופולים שנפלו בשבי בוגדים בדת.
• עוצר מי ששולט במקום מלך שהוא ילד, או חולה מכדי למלוך.
• קאדי שופט מוסלמי הדן לפי החוק הדתי. בהאא א־דין, הביוגרף של צלאח א־דין, היה הקאדי של צבאו.
• דינר מטבע זהב של העולם המוסלמי. הפרנקים טבעו מטבעות זהב משלהם על פי דגמו, וקראו להם בזנטים.
• שרבט משקה קר ומתוק, עשוי ממים, סוכר ומיץ פירות או מי ורדים.
• קרני חיטין הר געש כבוי עם שתי פסגות, מעל הדרך לטבריה. ליד ההר נערך קרב חיטין.
• עימאד א־דין מזכירו של צלאח א־דין. היה במחנה בזמן הקרב, אבל כתב כדי להאדיר אותו.
• בהאא א־דין הקאדי של צלאח א־דין, שכתב עליו כמעט כאל קדוש. הוא הכיר אותו רק ב־1188.
• ארנול נושא כליו של הברון בליאן מאיבלין. כתב כרוניקה על המלחמה, כארבעים שנה אחרי הקרב.
• כרוניקה ספר שמספר את ההיסטוריה לפי סדר השנים, בדרך כלל כתב של מי ששמע או ראה את האירועים.
• בליאן מאיבלין ברון פרנקי שנשאר בירושלים אחרי חיטין וניהל את המשא ומתן על כניעת העיר.
• ז׳ראר דה רידפור ראש מסדר הטמפלרים בזמן הקרב. לפי הטקסט, הוא אמר למלך שריימון בוגד.
• סיביליה אחותו של המלך בלדווין הרביעי. ב־1186 הוכתרה למלכה, והכתירה את בעלה גי.
• בלדווין הרביעי מלך ירושלים שחלה בצרעת. הוא הביס את צלאח א־דין במונז׳יזאר ב־1177 ומת ב־1185.
• ריימון השלישי רוזן טריפולי, ששימש פעמיים כעוצר הממלכה. הוא סירב להכיר במלך גי.
• טריפולי עיר נמל בלבנון של היום, שהייתה מרכז של מחוז פרנקי.
• אל־אפדל בנו של צלאח א־דין. הוא ביקש רשות לחצות את הגליל, והכוח שלו הותקף במעיין קרסון.
• טמפלרים מסדר צבאי של נזירים לוחמים, שלחמו לצד הפרנקים בארץ ישראל.
• הוספיטלרים מסדר צבאי נוסף, של נזירים שהפעילו בית חולים ולחמו נגד המוסלמים.
• נור א־דין שליט מחלב ומדמשק, שהפך את מלחמת הקודש נגד הפרנקים למדיניות של מדינה.
• שירכוה דודו של צלאח א־דין. הוא נשלח איתו למצרים ומת כמה חודשים אחר כך.
• פאטמים שושלת שיעית ששלטה במצרים. צלאח א־דין שם קץ לחליפות שלה ב־1171.
• כורדים עם שחי בהרים שבצפון המזרח התיכון. צלאח א־דין היה מוצאו מכורדים.
• תכרית עיר בעיראק, על נהר החידקל. ממנה הגיע צלאח א־דין.
• הכינרת אגם מתוק בצפון ארץ ישראל, שעל שפתו שכנה טבריה.
• ציפורי כפר בגליל שבו התקבץ הצבא הפרנקי לפני הקרב, ליד מעיינותיו.
• עכו עיר נמל על חוף הים התיכון בצפון ארץ ישראל. נפלה לצלאח א־דין תוך שבוע.
• בזנט מטבע זהב ביזנטי, שהיה נפוץ באזור בימי הצלבנים.
• מוסול עיר גדולה בצפון עיראק. אחרי מות נור א־דין שליטיה לקחו ערים לעצמם.

מקורות

• Baha ad-Din ibn Shaddad, The Life of Saladin, trans. C. R. Conder and C. W. Wilson, Palestine Pilgrims’ Text Society 13 (London, 1897)
• Roger of Howden, Chronica, year 1187, with the letter of Terricius and Gregory VIII’s Audita tremendi, in The Annals of Roger de Hoveden, trans. Henry T. Riley, vol. 2 (H. G. Bohn, 1853)
• Itinerarium Peregrinorum et Gesta Regis Ricardi, Book I, in Chronicles of the Crusades (H. G. Bohn, 1848; reprinted 1888)
• Libellus de expugnatione Terrae Sanctae per Saladinum, extracts trans. James A. Brundage, The Crusades: A Documentary Survey (Marquette University Press, 1962)
• Chronique d’Ernoul et de Bernard le Trésorier, ed. L. de Mas Latrie (Société de l’histoire de France, 1871)
• Stanley Lane-Poole, Saladin and the Fall of the Kingdom of Jerusalem (G. P. Putnam’s Sons, 1898): English versions of passages of Ibn al-Athir, Imad ad-Din and Ernoul
• C. R. Conder, The Latin Kingdom of Jerusalem, 1099 to 1291 A.D. (Palestine Exploration Fund, 1897)
• Benjamin Z. Kedar, “The Battle of Hattin Revisited”, in B. Z. Kedar (ed.), The Horns of Hattin (Yad Izhak Ben-Zvi and Variorum, 1992), pp. 190–207
• Malcolm Cameron Lyons and D. E. P. Jackson, Saladin: The Politics of the Holy War (Cambridge University Press, 1982)
• Carole Hillenbrand, The Crusades: Islamic Perspectives (Edinburgh University Press, 1999)
• Bernard Hamilton, The Leper King and His Heirs: Baldwin IV and the Crusader Kingdom of Jerusalem (Cambridge University Press, 2000)
• Anne-Marie Eddé, Saladin, trans. Jane Marie Todd (Belknap Press of Harvard University Press, 2011)
• John France, Hattin (Oxford University Press, 2015)
• Jonathan Phillips, The Life and Legend of the Sultan Saladin (Bodley Head, 2019)
• Peter W. Edbury, The Conquest of Jerusalem and the Third Crusade: Sources in Translation (Ashgate, 1998)

קרדיט תמונות

• מתיו פריס, ״כרוניקה מאיורה״, קיימברידג׳, קורפוס קריסטי קולג׳, כ״י 26, דף 140 ע״א, המאה ה־13. צילום: לבן רמישווילי · Public domain · דף המקור
• תחריט בספרו של אנדרה תווה, ״הדיוקנאות האמיתיים וחיי האנשים הדגולים״ (פריז, 1584), עמ׳ 627. המוזיאון הבריטי 1879,1213.302 · Public domain · דף המקור
• מטבע איובי של צלאח א־דין, דמשק, שנת 583 להג׳רה (1187–1188). צילום: Classical Numismatic Group (CNG) · CC BY-SA 2.5 · דף המקור
• אמן אלמוני, בעותק של ״תולדות ארצות מעבר לים״ מאת ויליאם מצור, אמיין, ספריות אמיין מטרופול, כ״י 483, דף 202, 1440–1445 · Public domain · דף המקור
• לוע הר הגעש בקרני חיטין, מבט מזרחה. צילום: Shayshal2, 29 בנובמבר 2019 · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• לויזה ליאדה, בספרו של דויד אובר ״כרוניקות מקוצרות״, פריז, ספריית הארסנל, כ״י 5090, דף 144, 1462 · Public domain · דף המקור