חניבעל חוצה את האלפים: מטרביה ועד קאנאי

השבועה

ילד ליד המזבח

קרתגו, 237 לפנה״ס. ילד בן תשע עומד ליד מזבח, ידו מונחת על גופה של חיה שהוקרבה. אביו, המצביא חמלקרת ברקה, עומד להפליג לספרד, והילד מתחנן שייקח אותו איתו. האב מסכים, בתנאי אחד: הילד חייב להישבע שלעולם לא יהיה ידידה של רומא.

תשע־עשרה שנה אחר כך יצא הילד, חניבעל, מספרד בראש צבא ובו פילים, חצה את האלפים ופלש לאיטליה. בתוך עשרים חודשים השמיד שלושה צבאות רומיים. ביום קיץ אחד בקאנאי נהרגו כ־50,000 רומאים ובעלי בריתם, באחד מימי הקרב העקובים מדם ביותר שתועדו אי־פעם.

ובכל זאת הוא הפסיד במלחמה. איך השיג את כל זה, ולמה זה לא הספיק?

מי מספר את הסיפור

עדים מצד האויב

על השבועה יש לנו עד אחד: חניבעל עצמו. יותר מארבעים שנה אחר כך, כגולה בחצרו של המלך אנטיוכוס השלישי, הוא סיפר אותה כדי להוכיח שלעולם לא יוכל להיות ידידה של רומא. אולי זה סיפור אמיתי, אבל הוא סופר למטרה מסוימת.

וזו הבעיה של המלחמה כולה. שום תיאור קרתגי לא שרד; אפילו ספריהם של שני ההיסטוריונים היוונים שחניבעל לקח איתו אבדו. את הסיפור אנחנו שומעים מאויביו, או מיוונים שכתבו בשבילם.

הטוב שבהם הוא פוליביוס, בן ערובה יווני ברומא, שכתב כשבעים שנה אחרי קאנאי. הוא שוחח עם ניצולים, קרא את הרשומות של חניבעל עצמו, וחצה את האלפים כדי לראות את הדרך. השני הוא ליוויוס, רומאי פטריוטי שכתב בימי אוגוסטוס, כמעט מאתיים שנה אחר כך. הוא כותב בצבעים חיים, מטיף מוסר ואוהב נאומים שאיש לא יכול היה לרשום. הוא מתאר את חניבעל כאמיץ ובלתי נלאה, ומיד מאשים אותו ב״בוגדנות שעולה אפילו על זו של הקרתגים״. בכל שלב שאלו: מי מספר, ולמה?

חניבעל ברקה

הוא חצה את האלפים, השמיד שלושה צבאות רומיים בתוך עשרים חודשים, נשאר באיטליה חמש־עשרה שנה, ובכל זאת הפסיד במלחמה.

• נולד: 247 לפנה״ס (או 248), כנראה בקרתגו
• נפטר: 183 לפנה״ס (או 182/181), ליביסה שבביתיניה (היום צפון־מערב טורקיה), בלע רעל כדי שלא יוסגר לרומא
• ניצחונות: המצור על סגונטום, 219 לפנה״ס; טיקינוס, 218 לפנה״ס; טרביה, 218 לפנה״ס; אגם טראזימנו, 217 לפנה״ס; קאנאי, 216 לפנה״ס
• כישלונות: זאמה, 202 לפנה״ס; קרב ימי ליד סידה, 190 לפנה״ס, בשירות אנטיוכוס

״הוא לא בא להילחם באיטלקים, אלא ברומאים, למען חירותה של איטליה.״

ספרד, סגונטום, מלחמה

רקע

אימפריה משפחתית בספרד

כמו שראינו בשיעור הקודם, קרתגו הפסידה במלחמה הפונית הראשונה ב־241 לפנה״ס וויתרה על סיציליה. שלוש שנים אחר כך, מיד אחרי שדיכאה מרד של שכירי החרב שלה עצמה, שלא קיבלו את שכרם, לקחה ממנה רומא גם את סרדיניה. פוליביוס חשב שזה, יותר מכל דבר אחר, הפך את המלחמה הבאה לוודאית.

חמלקרת יצא לספרד לבנות כוח חדש: מכרות הכסף והלוחמים שלה יכלו לממן צבא ולמלא את שורותיו. חתנו ויורשו, עזרובעל ״היפה״, ייסד את קרתגו החדשה (היום קרטחנה). כשעזרובעל נרצח ב־221 לפנה״ס בחר הצבא בחניבעל, אז כבן 26, למפקדו.

219–218 לפנה״ס

סגונטום

סגונטום, עיר איברית על החוף דרומית לנהר האברו, נכנסה לחסותה של רומא. עזרובעל הבטיח לרומא שלא יחצה את האברו עם צבא, וסגונטום שכנה בצד שלו של הקו. האם מותר היה לקרתגים לכבוש אותה? לכל צד הייתה תשובה משלו.

ב־219 לפנה״ס שם חניבעל מצור על העיר. היא החזיקה מעמד שמונה חודשים, ורומא, שהקונסולים שלה היו עסוקים במלחמה באיליריה, לא שלחה עזרה. השלל מסגונטום מימן את צבאו של חניבעל.

באביב 218 לפנה״ס הגיעו שליחים רומאים לקרתגו. המבוגר שבהם הצביע על קפל בטוגה שלו: הוא נושא בו שלום ומלחמה, שיבחרו. ״תן מה שאתה רוצה״, ענו הקרתגים. הוא ניער את הקפל: מלחמה.

נקודת החלטה

אתם חניבעל, מפקד צבא קרתגו בספרד.

אביב 218 לפנה״ס, קרתגו החדשה

רומא הכריזה מלחמה. קונסול אחד יפליג מסיציליה לאפריקה, והשני ינחת בספרד ויתקוף אתכם. רומא שולטת בים: השנה היא איישה 220 ספינות מלחמה גדולות. לכם יש כחמישים.

הגיעו אליכם שליחים מהגאלים של עמק הפו. שניים מעמיהם, הבויים והאינסוברים, זועמים על המושבות הרומיות שנוסדות על אדמתם, ומבטיחים מורי דרך ולוחמים אם תבואו.

אבל בדרך היבשה איטליה רחוקה כ־1,500 קילומטרים: דרך גאליה, מעבר לנהר הרון ומעל הרים שאיש בצבא שלכם לא ראה. הקיץ קצר.

איך אתם נלחמים ברומא?

• להעביר את הצבא לאיטליה בים מהיר, אם זה מצליח. אבל הצי הרומי גדול בהרבה, צבא בים יכול לטבוע או להיתפס כשהוא נוחת חלק אחר חלק, וקרתגו הפסידה במלחמה הקודמת בים.
• להישאר בספרד ולחכות לרומאים תילחמו בשטח שאתם מכירים, קרוב לכסף ולמגויסים שלכם. אבל רומא תבחר איפה ומתי, ואפריקה נשארת פתוחה בפני הקונסול שבסיציליה.
• לצעוד ביבשה, דרך גאליה ומעל האלפים אם תגיעו, המלחמה תהיה באיטליה, הגאלים יצטרפו אליכם ותוכניות הפלישה של רומא יתמוטטו. אבל המסע יעלה בחיילים, ומעבר להרים לא תהיה לכם דרך חזרה הביתה.

מה קרה בפועל

לצעוד ביבשה, דרך גאליה ומעל האלפים

חניבעל השאיר את אחיו עזרובעל לשמור על ספרד, יצא מקרתגו החדשה בסוף האביב של 218 לפנה״ס, נלחם בדרכו עד הפירנאים וחצה אותם עם כ־50,000 רגלים ו־9,000 פרשים. במעבר הרון היו לו 37 פילים (כל המספרים לפי פוליביוס).

ההפתעה הצליחה: הקונסול שבסיציליה הוחזר להגן על איטליה, והפלישה לאפריקה בוטלה.

פוליביוס מתעקש שלא היה זה הימור עיוור: חניבעל שלח אנשים ללמוד את הדרך וסמך על הגאלים. רוב ההיסטוריונים מסכימים שזו הייתה הדרך היחידה להילחם באיטליה בכלל. הם מתווכחים על המחיר, ועל השאלה אם הייתה לו תוכנית לנצח כשיגיע לשם.

חציית האלפים

סתיו 218 לפנה״ס

פילים על רפסודות

בסוף הקיץ הגיע הצבא אל נהר הרון. גאלים החזיקו בגדה שמנגד, אבל כוח ששלח חניבעל בלילה במעלה הנהר חצה והפתיע אותם מאחור.

את הפילים העבירו על רפסודות מכוסות עפר, כדי שייראו כמו אדמה מוצקה, ושתי נקבות הלכו בראש. כמה פילים נבהלו ונפלו למים; לפי פוליביוס הם הלכו על הקרקעית ונשמו דרך החדקים.

הקונסול פובליוס קורנליוס סקיפיו, שהיה בדרכו לספרד, הגיע אל המעבר באיחור של שלושה ימים. אז קיבל החלטה שהשפיעה במשך שנים: את צבאו שלח הלאה לספרד בפיקוד אחיו, והוא עצמו חזר לאיטליה כדי לחכות לחניבעל שם.

האלפים

חמישה־עשר יום בהרים

15 יום

כבר היה סתיו. בעלייה הותקף הצבא פעמיים בידי שבטי ההרים, ובפעם השנייה בידי אנשים שבאו אליו קודם לכן לאות שלום, עם ענפי זית ובני ערובה. אנשים ובהמות נפלו משבילים צרים. אחרי תשעה ימים הגיע הצבא אל הפסגה, סמוך לשקיעת כימה (הפליאדות), בסוף אוקטובר או בתחילת נובמבר, וכבר הצטבר שלג על הפסגה.

חניבעל הראה לחייליו המותשים את מישור הפו שמתחתם: איטליה. הירידה הייתה קשה עוד יותר. מפולת סחפה קטע של כסטדיון וחצי מהשביל, כ־270 מטרים, ושלג טרי כיסה קרח ישן. החיילים בנו מחדש את השביל: יום עבודה כדי שיעברו הסוסים, ועוד שלושה ימים כדי שיעברו הפילים, שהגיעו מורעבים.

חמישה־עשר יום אחרי שהחלה העלייה עמד הצבא בעמק הפו. לפי פוליביוס הוא יצא מהרון עם 38,000 רגלים ויותר מ־8,000 פרשים; המספרים של חניבעל עצמו, שפוליביוס קרא, מונים בסוף הדרך 20,000 רגלים ו־6,000 פרשים. האחרים מתו, ערקו או נשארו מאחור.

מיתוס

כדי לפנות את הסלע שחסם את הירידה, חימם אותו חניבעל באש וביקע אותו בחומץ.

האמת

ליוויוס, שכתב כמאתיים שנה אחר כך, מספר זאת ראשון, ואפיאנוס והמשורר יובנאליס חוזרים על כך: החיילים הציתו את הסלע בעצים כרותים, ו״כשהסלע להט, שפכו עליו חומץ כדי לפורר אותו״. פוליביוס, שהלך בדרך ושאל ניצולים, אומר רק שהחיילים בנו מחדש את השביל שנסחף, ושהגבהים שם היו חשופים מעצים.

הראיות

ליוויוס 21.37; אפיאנוס, ״מלחמת חניבעל״ 4; יובנאליס 10.153; פוליביוס 3.54–55. סדיקת סלע באש הייתה שיטה אמיתית בעולם העתיק, ופליניוס הזקן כותב על כורים בספרד שביקעו סלע ״בעזרת אש וחומץ״. ייתכן שכך פינו סלע אחד. אבל כהסבר לאופן שבו עבר צבא שלם, זה סיפור של ליוויוס, לא של פוליביוס.

נובמבר 218 לפנה״ס

דם ראשון בטיקינוס

סקיפיו פגש את חניבעל במישור ליד נהר הטיקינוס, מצפון לפו. בקרב פרשים עקפו הנומידים של חניבעל את האגפים הרומיים, וסקיפיו נפצע קשה. פוליביוס, ידיד המשפחה, מספר שבנו בן ה־17, לימים סקיפיו אפריקנוס, הציל אותו; סופר רומאי אחר ייחס את ההצלה לעבד.

הרומאים נסוגו אל המושבה פלקנטיה (פיאצ׳נצה). גאלים מהמחנה הרומי עברו לצד של חניבעל, והקונסול השני, טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, הגיע מסיציליה. בדצמבר חנו שני הצבאות הרומיים ליד נהר הטרביה.

טרביה: מי מול מי

דצמבר 218 לפנה״ס

נהר הטרביה, ליד פלקנטיה (פיאצ׳נצה)

צבא חניבעל

• מפקדים: חניבעל, מאגו, אחיו, במארב
• כוחות: כ־20,000 רגלים כבדים, 8,000 קלים, יותר מ־10,000 פרשים, ופילים (פוליביוס); כ־40,000, כולל בעלי הברית הגאלים (אומדן מודרני)
• אבדות: מעטים, רובם גאלים (פוליביוס)

בגשם ובשלג שאחרי הקרב מתו כל הפילים מלבד אחד.

שני צבאות קונסולריים רומיים

• מפקדים: טיבריוס סמפרוניוס לונגוס, פובליוס קורנליוס סקיפיו (פצוע, במחנה)
• כוחות: 16,000 רומאים, 20,000 בעלי ברית, כ־4,000 פרשים (פוליביוס); 18,000 רומאים, 20,000 בעלי ברית, 4,000 פרשים (ליוויוס)
• אבדות: אין סכום; 10,000 פרצו אל פלקנטיה (פוליביוס); אולי 20,000 הרוגים ושבויים (אומדן מודרני)

התוצאה: ניצחון של חניבעל. כ־10,000 רומאים פרצו את דרכם אל פלקנטיה; רוב האחרים נהרגו ליד הנהר או נשבו. סמפרוניוס דיווח לרומא שסערה גזלה ממנו את הניצחון.

המקורות אינם נותנים את מספר ההרוגים הרומאים. האומדנים המודרניים מחסירים את הניצולים מגודל הצבא.

קרב טרביה

דצמבר 218 לפנה״ס, סמוך ליום הקצר ביותר בשנה

דצמבר 218 לפנה״ס, ליד נהר הטרביה. חניבעל, שהגיע לעמק הפו אחרי מסע קשה בהרים, מחכה לרומאים בצד השני של הנהר. שני הצבאות הרומיים חונים ליד הנהר, והמזג קר ורטוב.

לפי פוליביוס 3.70–74 וליוויוס 21.54–56. המחנה הרומי על הגבעות הראשונות בגדה המזרחית, מחנה חניבעל והקרב עצמו בגדה המערבית, כמו ברוב השחזורים המודרניים (בעקבות קרומאייר, 1912); יש חוקרים שממקמים את המחנה הרומי דווקא בגדה המערבית. המקום המדויק של הקרב, אפיק הנחל של המארב והדרך של עשרת אלפי הפורצים אל פלקנטיה אינם ידועים. פלקנטיה שוכנת מזרחית לטרביה, ולכן לפי השחזור הזה נאלצו עשרת אלפי הפורצים לחצות שוב את הנהר במורד; זו אחת הסיבות שיש חוקרים שממקמים את הקרב בגדה המזרחית. מהלך הנהר הוא של היום; הצפון מימין; עומק היחידות מוגזם כדי שיהיה אפשר לראות אותן.

שלבי הקרב

• שחר: הפיתיון לפני ארוחת הבוקר, ביום של שלג וגשם, חוצים פרשים נומידים את הטרביה ומטילים כידונים אל תוך המחנה הרומי. סמפרוניוס שולח את הפרשים, אחר כך את החיילים הקלים, ולבסוף את הצבא כולו. באפיק נחל שגדותיו תלולות ומכוסות סבך מחכה מאגו עם 2,000 לוחמים נבחרים.
• מעבר לנהר הרומאים חוצים את הנהר, שגאה והגיע עד החזה, ומתייצבים בגדה שמנגד: 36,000 רגלים רטובים, קפואים ורעבים. אנשי חניבעל, שאכלו ומשחו את גופם בשמן ליד המדורות, יוצאים לקראתם, פרשים ופילים באגפים.
• האגפים נשברים; מאגו מכה פרשי חניבעל, עשרת אלפים מול ארבעת אלפים, דוחקים את הפרשים הרומאים משני האגפים, ופונים יחד עם הפילים אל צידי הקו החשופים. ברגע זה קמים אנשי מאגו מתוך אפיק הנחל ונופלים על הרומאים מאחור.
• פריצה ומנוסה המרכז הרומי שומר על הסדר ופורץ ישר דרך הגאלים שמולו: כ־10,000 איש צועדים משם אל פלקנטיה. השאר, לכודים בין האויב לנהר, נטבחים או טובעים.

האסטרטגיה

• צבא חניבעל: חניבעל שולח פרשים נומידים לפתות את הרומאים, ומסתיר את מאגו ו־2,000 לוחמים באפיק נחל תלול מכוסה סבך. פרשיו, 10,000 מול 4,000, ופיליו באגפים אמורים לדחוק את הפרשים הרומיים ולתקוף את קצות הקו, כשהמארב קם מאחור.
• רומאים ובעלי בריתם: סמפרוניוס מגיב מיד לפשיטה, כדי לגרש את הפרשים שזרקו כידונים אל מחנהו: קודם הפרשים, אחר כך החיילים הקלים, ולבסוף כל הצבא, שחוצה את הנהר הגואה. על מטרה רחוקה יותר אין כאן מידע.

מה הכריע: הארמייה הרומית, רטובה ורעבה, נלחמה על הגדה שמנגד עם 4,000 פרשים מול 10,000, ואחרי שהאגפים נשברו קם מאגו מאפיק הנחל והכה בעורף. המארב נפתח כשהאויב כבר מחויב לנהר.

הערפל והמתמהמה

אביב 217 לפנה״ס

הדרך לאורך האגם

באביב 217 לפנה״ס חצה חניבעל את האפנינים במסלול שהרומאים לא ציפו לו: דרך הביצות המוצפות של נהר הארנו, שלושה ימים ושלושה לילות במים, לפי פוליביוס. חניבעל איבד את הראייה בעין אחת בגלל דלקת; הוא עבר רכוב על הפיל האחרון שנותר לו.

הקונסול גאיוס פלאמיניוס, פוליטיקאי עממי שהסופרים בני מעמד הסנאטורים בזו לו, חיכה בארטיום (ארצו). חניבעל עבר על פניו ושרף את חוות אטרוריה. קציניו של פלאמיניוס הפצירו בו לחכות לקונסול השני. הוא יצא למרדף אחרי חניבעל.

על החוף הצפוני של אגם טראזימנו עוברת הדרך במעבר צר, ואחריו לאורך מישור שגבעות סוגרות עליו. חניבעל חנה בקצה הרחוק והסתיר את צבאו בגבעות שמעל הדרך.

אגם טראזימנו: מי מול מי

יוני 217 לפנה״ס

החוף הצפוני של אגם טראזימנו, אומבריה

צבא חניבעל

• מפקדים: חניבעל, מהרבעל, מפקד הפרשים
• כוחות: אין מספר (פוליביוס וליוויוס); אולי 50,000 ויותר, רבים מהם גאלים (אומדן מודרני)
• אבדות: כ־1,500, רובם גאלים (פוליביוס); 2,500 בשדה, ורבים נוספים מתו מפצעיהם (ליוויוס)

הצבא הקונסולרי של פלאמיניוס

• מפקדים: גאיוס פלאמיניוס (נהרג)
• כוחות: אין סכום (פוליביוס וליוויוס); כ־25,000: שני לגיונות ובעלי ברית (אומדן מודרני)
• אבדות: כ־15,000 הרוגים; יותר מ־15,000 שבויים (פוליביוס); 15,000 הרוגים; 10,000 נמלטו לרומא (ליוויוס)

התוצאה: ניצחון של חניבעל, והקונסול פלאמיניוס נהרג. כעבור ימים ספורים השמיד מהרבעל 4,000 פרשים רומאים. ברומא הודיע הפראיטור להמון: ״הובסנו בקרב גדול.״

ההרוגים והשבויים של פוליביוס יחד הם יותר מצבא קונסולרי רגיל: אחד המספרים כנראה גבוה מדי.

קרב אגם טראזימנו

יוני 217 לפנה״ס, בוקר ערפילי

יוני 217 לפנה״ס, בוקר ערפילי על אגם טראזימנו. הקונסול פלאמיניוס רודף אחרי חניבעל, שחצה את האפנינים ושורף את חוות אטרוריה. הדרך לאורך החוף הצפוני עוברת במעבר צר, ואחריו במישור שגבעות סוגרות עליו.

לפי פוליביוס 3.82–85 וליוויוס 22.4–7. הקרב במישור טואורו שעל החוף הצפוני, בין המעבר הצר ליד הר גואלנדרו לבין השלוחה בקצה המזרחי, כמו ברוב השחזורים המודרניים. אחרים ממקמים את עיקר הטבח בעמק סנגווינטו, או מזרחה יותר, ליד פסיניאנו. קו החוף הוא של היום; ב־217 לפנה״ס ייתכן שהאגם הגיע רחוק יותר פנימה. המיקומים משוערים.

שלבי הקרב

• לילה: המלכודת פלאמיניוס חונה מאוחר בערב ליד האגם, מערבית למעבר הצר. בחושך מסתתר צבאו של חניבעל בגבעות שמסביב לעמק שלפניו: אפריקאים ואיברים חוסמים את הקצה הרחוק, חיילים קלים לאורך המדרונות, גאלים ופרשים ליד הכניסה.
• שחר בערפל: הטור נכנס עם שחר שוכב ערפל כבד על האגם ועל המישור. בלי סיירים צועדים הרומאים דרך המעבר בטור באורך של כמה קילומטרים. כשהחוד פוגש את אנשי חניבעל, המאסף רק מתחיל להיכנס לעמק.
• מתקפה מכל הצדדים באות שנותן חניבעל מסתערים חייליו במורד מכל הכיוונים בבת אחת. הרומאים, עדיין בסדר צעידה ועיוורים בערפל, אינם מצליחים ליצור קו; אנשים נלחמים בקבוצות היכן שהם עומדים. גאלים הורגים את פלאמיניוס.
• אל תוך האגם כ־6,000 איש בראש הטור פורצים את דרכם ומטפסים מתוך הערפל אל הגבעות. מאחוריהם נדחק הצבא אל האגם. יש שנכנסים למים עד הצוואר ונהרגים שם.
• כניעה כשהערפל מתפזר, רואים הניצולים שעל הגבעה, כ־6,000 איש, את האסון שלמטה. פרשיו של מהרבעל מקיפים אותם, ולמחרת הם נכנעים. כ־15,000 רומאים נהרגו; חניבעל איבד 1,500 עד 2,500, רובם גאלים.

האסטרטגיה

• צבא חניבעל: חניבעל מסתיר את צבאו בגבעות שסביב העמק הצר: האפריקאים והאיברים חוסמים את הקצה הרחוק, החיילים הקלים את המדרונות, והגאלים והפרשים את הכניסה. הערפל הכבד מונע מהרומאים לראות זאת. כשייתן אות, כולם יסתערו יחד מכל הכיוונים.
• צבא פלאמיניוס: פלאמיניוס רודף אחרי חניבעל, ששורף את חוות אטרוריה, ולא נענה לקציניו, שביקשו ממנו לחכות לקונסול השני. הוא רוצה לתפוס אותו לפני שיגיע רחוק יותר, ולכן צועד בטור ארוך דרך המעבר, בלי סיירים.

מה הכריע: הרומאים נכנסו לעמק בטור ארוך בלי סיירים, והערפל הסתיר את המלכודת. כשהאויב תקף מכל הכיוונים בבת אחת, לא הספיקו להקים קו, ואנשים נלחמו בקבוצות היכן שעמדו, והצבא נתפס בתנועה.

קווינטוס פאביוס מאקסימוס

האיש שרומא לעגה לו כפחדן כי סירב להילחם בחניבעל, וכיבדה אותו אחר כך בדיוק מאותה סיבה.

• נולד: בערך 280 לפנה״ס, רומא, למשפחת הפאביים הפטריקית
• נפטר: 203 לפנה״ס, רומא, מזקנה, בשנה שבה עזב חניבעל את איטליה
• ניצחונות: שמר על הצבא הרומי שלם אחרי טראזימנו, 217 לפנה״ס; חילץ את מינוקיוס ליד גרוניום, 217 לפנה״ס; כבש מחדש את טרנטום, 209 לפנה״ס
• כישלונות: נתן לחניבעל לחמוק מהמלכודת בקמפניה, 217 לפנה״ס

״איש אחד, בהתמהמהותו, הציל לנו את המדינה; הוא העדיף את הביטחון על פני מחיאות הכפיים של ההמון.״

נקודת החלטה

אתם קווינטוס פאביוס מאקסימוס, שנבחר לפקד על רומא בשעת החירום.

קיץ 217 לפנה״ס, אחרי טראזימנו

בתוך חצי שנה הושמדו שני צבאות רומיים, וקונסול נהרג. בשעת החירום מינתה אתכם רומא לדיקטטור: פיקוד עליון בידי אדם אחד, לשישה חודשים. סגנכם, המגיסטר אקוויטום, הוא מרקוס מינוקיוס רופוס.

יש לכם ארבעה לגיונות חדשים ושרידי הצבא של הקונסול השני, טירונים ומזועזעים. הפרשים של חניבעל טובים בהרבה. אבל אין לו בסיס באיטליה, אין לו מכונות מצור, והוא חייב להאכיל את צבאו בביזה. עד עכשיו נשארו בעלי הברית האיטלקים של רומא נאמנים.

העם מצפה מכם למצוא את חניבעל ולהביס אותו.

איך אתם נלחמים בו?

• לחפש קרב מכריע עם הלגיונות החדשים אם תנצחו, המלחמה תסתיים. אבל תילחמו בוותיקים ובפרשים של חניבעל, בשטח שהוא בוחר, עם חיילים שזה עתה ראו שני צבאות מושמדים. אם תפסידו, לרומא לא יישאר צבא בשדה.
• ללכת בעקבותיו בגבעות, לא להילחם לעולם בשטח פתוח, ולהרעיב אותו הצבא שלכם שורד ומתרגל לאויב, וחניבעל מאבד אנשים בהתכתשויות קטנות. אבל הוא יכול לשרוף את חוות איטליה בזמן שאתם מסתכלים, ורומא עלולה לאבד את סבלנותה.
• לסגת אל מאחורי חומות הערים והמושבות ולתת לו לשוטט בטוח בשביל הצבא, אבל הכפר ובעלי הברית נעזבים לנפשם. בעל ברית שאיש אינו מגן עליו עלול להחליט שחניבעל הוא ידיד טוב יותר.

מה קרה בפועל

ללכת בעקבותיו בגבעות, לא להילחם לעולם בשטח פתוח, ולהרעיב אותו

פאביוס הלך בעקבות חניבעל לאורך הגבעות, קרוב מספיק כדי להכות במי שיצאו לבזוז, ואף פעם לא קרוב מספיק כדי להיגרר לקרב. חניבעל החריב לנגד עיניו את המישור העשיר של קמפניה. כשנראה שפאביוס לכד אותו, קשר חניבעל לפידים לקרניהם של כ־2,000 שוורים ושלח אותם בלילה במעלה הגבעות. השומרים הרומאים רצו אל האורות, וצבאו של חניבעל חמק.

רומא איבדה את סבלנותה: אספת העם העניקה למינוקיוס סמכות שווה לזו של הדיקטטור, דבר שלא נעשה מעולם. עד מהרה נפל מינוקיוס למלכודת של חניבעל, ופאביוס הציל אותו.

פוליביוס מסביר שפאביוס נשען על היתרונות של רומא, ״אספקה בלתי נדלית של מזון ושל אנשים״: רומא יכלה למלא את אבדותיה, וחניבעל, הרחק מהבית, לא יכול היה למלא בקלות את שלו.

אצל ליוויוס, מינוקיוס הופך את מעלותיו של פאביוס לחסרונות: הוא ״כינה את שיקול דעתו עצלות ואת זהירותו פחדנות״. המשורר אניוס שיבח דווקא את ההשהיה, והכינוי קונקטטור, ״המתמהמה״, הפך לתואר כבוד. עד היום מדברים על האסטרטגיה הפביאנית. רומא עצמה זנחה אותה כבר בשנה שלאחר מכן.

קאנאי

קיץ 216 לפנה״ס

המישור שעל גדות האופידוס

הדרך של פאביוס הצילה את הצבא, אבל המחיר היה שנה של חוות שרופות, ובעלי הברית התחילו לרטון. לקראת שנת 216 לפנה״ס החליט הסנאט לצאת לקרב. הקונסולים החדשים, לוקיוס אמיליוס פאולוס וגאיוס טרנטיוס וארו, קיבלו את הצבא הגדול ביותר שרומא הוציאה אי־פעם לשדה: שמונה לגיונות ומספר דומה של בעלי ברית, כ־80,000 רגלים ו־6,000 פרשים.

בתחילת הקיץ תפס חניבעל את מחסן האספקה הרומי בקאנאי, על גבעה נמוכה מעל נהר אופידוס (היום אופנטו) שבאפוליה. מסביב השתרע מישור שטוח וחשוף: ארץ של פרשים. הרומאים הלכו אחריו לשם וחנו משני צידי הנהר.

נקודת החלטה

אתם גאיוס טרנטיוס וארו, קונסול. היום הפיקוד בידיכם.

תחילת אוגוסט 216 לפנה״ס, ליד נהר אופידוס

שני הקונסולים מפקדים לסירוגין, כל אחד ביומו. עמיתכם פאולוס לא רוצה להילחם כאן: המישור שטוח ופתוח, ולחניבעל יש כ־10,000 פרשים מול 6,000 שלכם.

אבל יש לכם כ־80,000 רגלים, כמעט פי שניים מ־40,000 הרגלים שלו, והסנאט שלח אתכם להילחם. התוכנית: לדחוס את המאניפולים לעומק, צפופים מהרגיל, ולפרוץ דרך המרכז שלו, כמו שפרצו הלגיונות בטרביה.

חניבעל הציב את צבאו במישור, והוא מחכה.

מה אתם עושים?

• לחצות את הנהר ולהילחם היום הרגלים שלכם אולי ירסקו את המרכז שלו לפני שהפרשים שלו יספיקו להשפיע. אבל אתם נלחמים בשטח שהוא בחר, מול מצביא שניצח בכל קרב עד עכשיו.
• לסרב לקרב כאן ולחכות לשטח שבו פרשיו לא יוכלו לאגף אתכם כנראה בטוח יותר. אבל חניבעל מחזיק באספקה שלכם, הכפר בוער, והעם שבחר בכם כדי שתילחמו יקרא לזה פחדנות, כפי שכינה את פאביוס פחדן.
• לחזור לשיטה של פאביוס וללכת בעקבותיו בלי להילחם הצבא שורד. אבל עוד שנה של אדמה חרבה עלולה להעביר את בעלי הברית בדרום לצידו של חניבעל, ורומא גייסה זה עתה את צבאה הגדול ביותר כדי להשתמש בו.

מה קרה בפועל

לחצות את הנהר ולהילחם היום

ביום הפיקוד שלו חצה וארו את הנהר והציב את הצבא כשפניו דרומה: הפרשים הרומאים מימין ליד הנהר, פרשי בעלי הברית משמאל, והמאניפולים דחוסים לעומק גדול פי כמה מרוחבם. חניבעל חצה גם הוא, וקיבל את הקרב.

ליוויוס והמסורת הרומית מאשימים את וארו, פוליטיקאי ״עממי״ שהם מציירים כדמגוג, ומנקים מכל אשמה את פאולוס, בן האצולה. פוליביוס, שפטרונו היה נכדו של פאולוס, מאשים גם הוא את וארו, אבל מבהיר שהסנאט רצה בקרב.

רוב ההיסטוריונים היום רואים בזה החלטה משותפת שהייתה הגיונית מנקודת המבט הרומית. הטעות הייתה לזלזל בפרשים של חניבעל, ובאיש עצמו.

קאנאי: מי מול מי

2 באוגוסט 216 לפנה״ס (לפי לוח השנה הרומי)

מישור נהר אופידוס (אופנטו), אפוליה

צבא חניבעל

• מפקדים: חניבעל ומאגו, במרכז, עזרובעל (לא אחיו): הפרשים שליד הנהר, חנון או מהרבעל, הנומידים
• כוחות: קצת יותר מ־40,000 רגלים, 10,000 פרשים (פוליביוס); 40,000 רגלים, 10,000 פרשים (ליוויוס)
• אבדות: כ־5,700, מהם 4,000 גאלים (פוליביוס); כ־8,000 (ליוויוס)

רומא ובעלי בריתה

• מפקדים: גאיוס טרנטיוס וארו, לוקיוס אמיליוס פאולוס (נהרג)
• כוחות: כ־80,000 רגלים, יותר מ־6,000 פרשים (פוליביוס); 88,000 (פלוטרכוס); בין 80,000 ל־86,000, מהם כ־10,000 במחנה (אומדן מודרני)
• אבדות: 48,200 הרוגים (ליוויוס); 50,000 הרוגים (פלוטרכוס ואפיאנוס); כ־70,000 הרוגים (פוליביוס); בין 45,000 ל־55,000 הרוגים, ועוד אלפי שבויים (אומדן מודרני)

התוצאה: ניצחון גמור של חניבעל. הקונסול פאולוס נפל, ווארו נמלט עם כמה עשרות פרשים. כ־10,000 איש שנשארו במחנה נשבו. לפי ליוויוס התאספו אחר כך בקנוסיום ובוונוסה 14,000 עד 15,000 ניצולים; לפי פוליביוס נמלטו רק כ־3,000.

ה־70,000 של פוליביוס הם כנראה תוצאה של חיסור: גודל הצבא על הנייר פחות השבויים והניצולים. ה־48,200 של ליוויוס נראים כמו מספר שהועתק מרשומה רומית. רוב ההיסטוריונים מקבלים מספר קרוב ל־50,000.

קרב קאנאי

2 באוגוסט 216 לפנה״ס, לפי לוח השנה הרומי

2 באוגוסט 216 לפנה״ס, לפי הלוח הרומי, באפוליה, על גדות נהר האופידוס. שני הקונסולים הרומיים הביאו את הצבא הגדול ביותר שרומא הוציאה אי־פעם לשדה, ומולם מחכה חניבעל במישור שטוח ופתוח, ליד המחסן שתפס.

לפי פוליביוס 3.110–117 וליוויוס 22.44–52. הקרב בגדה הימנית (הדרום־מזרחית) של נהר אופידוס, צפון־מזרחית לרכס קאנאי, והרומאים פונים בערך דרומה ואגפם הימני על הנהר, כמו אצל קרומאייר (1912) ודיילי (2002). מהלך הנהר ב־216 לפנה״ס אינו ידוע, והמפה מראה את מהלכו היום. אחרים ממקמים את השדה בגדה השמאלית (דלבריק, דה סנקטיס), או בשטח צר יותר, צמוד לגבעה (קונולי, גולדסוורתי). ליוויוס כותב שהרומאים פנו צפונה. רוחב החזיתות והמיקומים משוערים; העומק מוגזם.

שלבי הקרב

• ההיערכות וארו חוצה את הנהר ומציב יותר מ־70,000 איש כשפניהם דרומה, אגפם הימני על הנהר, והמאניפולים דחוסים לעומק כדי לרסק את מרכז האויב. חניבעל חוצה בשני מקומות עם כ־50,000: פרשים כבדים ליד הנהר, גאלים ואיברים במרכז, אפריקאים משני צידיהם, ונומידים באגף הרחוק.
• חצי הסהר חניבעל דוחף את המרכז, הגאלים והאיברים, קדימה, לצורת חצי סהר שבולט לעבר הרומאים. ליד הנהר מתנגשים פרשיו הכבדים בפרשים הרומאים בשטח צר; אין מקום לתמרן, והלוחמים יורדים מהסוסים ונלחמים איש באיש.
• הכיס הלגיונות דוחקים את חצי הסהר לאחור עד שהוא מתקער פנימה, ונדחסים קדימה אל הפרצה. עכשיו האפריקאים, שעמדו רעננים משני הצדדים, פונים פנימה ותוקפים את צידי הרומאים.
• מאחורי הרומאים הפרשים של עזרובעל, שניצחו ליד הנהר, רוכבים מאחורי הצבא הרומי כולו ונופלים על פרשי בעלי הברית באגף הרחוק. אלה נשברים ובורחים, ועזרובעל משאיר את המרדף לנומידים.
• מכותרים עזרובעל מסתער על הרומאים מאחור. הרומאים, מוקפים מכל צד ודחוקים מכדי להילחם, נהרגים במקום שבו הם עומדים. פאולוס נופל; וארו נמלט. עד הערב נהרגו אולי 50,000 איש: ליוויוס סופר 48,200, ופוליביוס 70,000.

האסטרטגיה

• צבא חניבעל: חניבעל דוחף את הגאלים והאיברים במרכז לצורת חצי סהר שבולט אל הרומאים, והאפריקאים עומדים רעננים משני צידיו. הפרשים הכבדים ליד הנהר יתקלו בפרשים הרומיים, ועזרובעל ירכוב מאחורי הצבא. המרכז אמור לסגת ולסגור את הכיס.
• רומאים ובעלי בריתם: וארו דוחס את המאניפולים לעומק ולצפיפות גבוהה מהרגיל, כדי לפרוץ דרך המרכז של חניבעל, כמו שפרצו הלגיונות בטרביה. יש לו כ־80,000 רגלים, כמעט פי שניים מאלה של חניבעל, והסנאט שלח אותו להילחם. הקונסול פאולוס התנגד לקרב במישור הפתוח הזה.

מה הכריע: הרומאים דחוסים כל כך לעומק ולצפיפות שלא יכלו להילחם. כשהמרכז של חניבעל נסוג, האפריקאים פנו פנימה אל הצדדים, ופרשי עזרובעל סגרו את העורף: הטבעת נסגרה מכל צד.

נקודת החלטה

אתם חניבעל, בערב שאחרי קאנאי.

2–3 באוגוסט 216 לפנה״ס, בשדה הקרב

הצבא הגדול ביותר שרומא גייסה אי־פעם הושמד. קונסול אחד מת, והשני ברח. מפקד הפרשים שלכם, מהרבעל, דוחק בכם לרכוב מיד לרומא.

אבל רומא רחוקה כ־400 קילומטרים, שבועיים־שלושה של צעידה. יש לה חומות, שני לגיונות ואוכלוסייה עצומה של אזרחים. אין לכם מכונות מצור; סגונטום החזיקה מעמד שמונה חודשים. הצבא שלכם מותש.

והמטרה שלכם, כפי שאמרתם אחרי טראזימנו, היא להילחם ברומא ״למען חירותה של איטליה״: לשבור את הברית שמספקת לרומא את חייליה. אחרי היום הזה ערי הדרום עשויות לעבור אליכם.

מה אתם עושים?

• לצעוד מיד על רומא, לפני שהעיר תתאושש מההלם אולי הבהלה תספיק, והסנאט יבקש שלום. אבל אם העיר תסגור את שעריה, תעמדו מול מצור שאין לכם סיכוי להצליח בו, רחוק מבעלי בריתכם, בזמן שצבאות חדשים מתאספים סביבכם.
• להציע לרומא לפדות את השבויים, ולמשוך אליכם את ערי הדרום אויב מובס מוכן בדרך כלל לשאת ולתת, וכל עיר שעוברת אליכם נותנת לכם מזון, בסיס וחיילים ולוקחת אותם מרומא. אבל הכול תלוי בכך שרומא תסכים לדבר, וכל עיר שתזכו בה עלולה לדחוף את יריבותיה לזרועות רומא.
• לחכות לתגבורת ולמכונות מצור מקרתגו לפני שתכו ברומא אז אולי מצור יהיה אפשרי. אבל קרתגו רחוקה, מעבר לים שרומא שולטת בו, וכל חודש נותן לרומא זמן לגייס לגיונות חדשים.

מה קרה בפועל

להציע לרומא לפדות את השבויים, ולמשוך אליכם את ערי הדרום

חניבעל נשאר. הוא שלח לרומא קצין, קרתאלו, עם עשרה שבויים, כדי לסדר את פדיונם ואולי גם לבדוק אם יש סיכוי לשלום. הסנאט סירב לקבל אותו וסירב לפדות את אנשיו שלו. רומא חימשה 8,000 עבדים, שלחה את ניצולי קאנאי לשרת בסיציליה כעונש, ולא הסכימה לדבר על שלום.

בדרום התוכנית הצליחה בחלקה: קפואה, העיר השנייה בגודלה באיטליה, עברה לצידו, ואיתה רבים מהסמניטים, הלוקנים והברוטים. אבל המושבות הלטיניות ומרכז איטליה נשארו נאמנים. חניבעל נשאר באיטליה עוד שלוש־עשרה שנה, מעולם לא נחל שם תבוסה מכרעת, ומעולם לא כבש את רומא.

ליוויוס שם בפיו של מהרבעל תשובה מפורסמת על ההחלטה הזאת; בפרק הבא נבחן אותה מקרוב.

רוב ההיסטוריונים חושבים שצעידה על רומא הייתה נכשלת. התוכנית של חניבעל נשענה על כך שרומא תתנהג כמו מדינה מובסת; רומא סירבה, והתוכנית לא שרדה את הסירוב.

אחרי קאנאי

• 216 לפנה״ס מאגו מדווח בקרתגו ושופך על הרצפה את טבעות הזהב של ההרוגים הרומאים.
• 215 לפנה״ס חניבעל כורת ברית עם פיליפוס החמישי מלך מוקדון. רומא חוזרת לדרכו של פאביוס: להימנע מחניבעל ולהילחם בכל מקום אחר.
• 211 לפנה״ס חניבעל צועד עד שערי רומא כדי לחלץ את קפואה. רומא אינה נבהלת ואינה מסירה את המצור, וקפואה נופלת.
• 209 לפנה״ס פאביוס כובש מחדש את טרנטום. בספרד כובש סקיפיו הצעיר את קרתגו החדשה.
• 207 לפנה״ס עזרובעל, אחיו של חניבעל, חוצה את האלפים עם צבא שני ומושמד ליד נהר המטאורוס.
• 203 לפנה״ס חניבעל נקרא לשוב להגן על אפריקה, אחרי חמש־עשרה שנה באיטליה. פאביוס מת.
• 202 לפנה״ס סקיפיו מביס את חניבעל בזאמה (בשיעור הבא).
• 183 לפנה״ס חניבעל, גולה בביתיניה, בולע רעל כדי שלא יוסגר לרומא.

איך אנחנו יודעים?

מקור: המספרים של חניבעל עצמו

״מצאתי בכף לקיניון לוח ברונזה, שעליו רשם חניבעל עצמו את הרשימות האלה בזמן שהיה באיטליה...״

״...הכוחות שנותרו לו מנו שנים־עשר אלף רגלים אפריקאים ושמונת אלפים איברים, ולא יותר משישה אלפים פרשים בסך הכול, כפי שהוא עצמו מציין בכתובת שעל העמוד בלקיניון.״

את הכתובת הזאת, שבה תיעד את מעשיו בפונית וביוונית, הציב חניבעל במקדש הרה שבכף לקיניון, ליד קרוטון שבדרום איטליה, לפני שעזב את איטליה ב־203 לפנה״ס. פוליביוס קרא אותה עשרות שנים אחר כך.

• למה רשימה שחניבעל עצמו כתב טובה יותר כעדות ממספר של היסטוריון רומאי? היא באה מהאיש שהכיר את צבאו טוב מכולם, ולא מהשמועות של אויביו, ופוליביוס מספר בדיוק איפה מצא אותה, דבר שהיסטוריונים עתיקים עושים לעיתים רחוקות.
• ואולי גם היא אינה מספרת את כל האמת? כן. חניבעל הציב אותה כדי שכל מבקר במקדש יקרא, וצבא קטן שהביס את רומא הוא סיפור טוב יותר מצבא גדול. ואין לנו רשימה אחרת להשוות אליה.
• ליוויוס כותב שאצל מקורותיו מספר הרגלים שהגיעו לאיטליה נע בין 20,000 ל־100,000. למה לפוליביוס לא הייתה הבעיה הזאת? הוא חזר אל מסמך במקום להעתיק סופרים אחרים. כשכותבים מאוחרים חלוקים מאוד, שאלו קודם: מי ראה את המקור?

מקור: ״אתה יודע לנצח״

״אני מנבא שבעוד חמישה ימים תסעד כמנצח על הקפיטול. בוא אחריי; אני אקדים אותך עם הפרשים...״ ... ״האלים לא נתנו את כל מתנותיהם לאדם אחד. אתה יודע לנצח, חניבעל; אינך יודע להשתמש בניצחון.״ ״מאמינים שהעיכוב של אותו יום הציל את העיר ואת האימפריה.״

ליוויוס כתב כמאתיים שנה אחרי קאנאי. גרסה ישנה יותר שרדה אצל אאולוס גליוס, שמצטט את קאטו הזקן, שלחם במלחמה הזאת: ״מפקד הפרשים יעץ לדיקטטור הקרתגי: ׳שלח אותי לרומא עם הפרשים; ביום החמישי תהיה ארוחתך מוכנה על הקפיטול׳״. גליוס מצטט רק את המשפט הזה, בגלל מילה עתיקה שיש בו, ולכן אין אצלו תשובה. גם שם אין: קאטו לא נקב בשמות של מצביאים.

• קאנאי רחוקה מרומא כ־400 קילומטרים בדרך. האם צבא יכול להגיע לשם בחמישה ימים? צבא לא, וגם פרשים בקושי, ואלה היו מוצאים מולם חומות. זו התרברבות בתוך סיפור, לא תוכנית: רמז שאנחנו קוראים ספרות.
• השוו את ליוויוס לקאטו. מה יש אצל ליוויוס שחסר במילים ששרדו מקאטו? אצל קאטו אין שם ואין תשובה. אצל ליוויוס יש שניהם: מהרבעל, ותשובה חדה שהופכת את הסצנה לפסק דין: רומא ניצלה בזכות ההיסוס של חניבעל. שם ומשפט שנחרת בזיכרון עושים סיפור טוב יותר.
• למה ייתכן שהרומאים אהבו את הרעיון ש״העיכוב של אותו יום״ הציל אותם? כך קאנאי הופכת לרגע שבו רומא כמעט נפלה, ולא לתחילתה של התאוששות ארוכה, וההצלה נזקפת לטעות של האויב. פוליביוס, שכתב קודם, מייחס אותה למוסדות של רומא ולכוח העמידה של אנשיה.

מקור: פילים על כסף

מטבעות כסף שנטבעו בספרד של בית ברקה, בערך 237⁠–⁠209 לפנה״ס. אלטס מוזיאום, ברלין

בני ברקה טבעו בספרד מטבעות משלהם, כנראה כדי לשלם לחיילים: בצד אחד ראשו של האל מלקרת (הרקלס של היוונים), ובצד השני פיל מלחמה ורוכבו.

• מי שילם במטבע הזה, ואת מי הוא היה צריך להרשים? משפחת ברקה, ששלטה בספרד כמעט כמו מלכים. במטבעות האלה קיבלו חיילים ובעלי ברית את שכרם, והם אמרו להם בידי מי הכסף.
• האם הראש הוא דיוקן של חמלקרת או של חניבעל? יש חוקרים שחושבים שהאל קיבל את תווי פניו של אחד מבני ברקה, ואחרים חולקים. בלי שם על המטבע אי אפשר להוכיח. מטבעות מראים איך שליטים רצו להיראות, לא תמיד איך נראו.
• מה מטבע יכול לספר לנו שליוויוס אינו יכול? הוא נעשה בזמן האירועים, בידי בני ברקה עצמם ולא בידי אויביהם מאתיים שנה אחר כך, והוא מראה במה התגאו. על שום קרב הוא לא מספר דבר.

מיתוס

הפילים של חניבעל מתו בזמן חציית האלפים.

האמת

לפי פוליביוס, הפילים עברו את המפולת אחרונים והגיעו מורעבים, אבל הוא אינו אומר שמישהו מהם מת שם. חודשיים אחר כך הם נלחמו בטרביה, בחזית שני האגפים, ולפי ליוויוס הבהילו את הסוסים הרומיים. מה שהרג אותם היה החורף שאחרי הקרב, הגשם והשלג: ״כל הפילים מתו מלבד אחד״. האחרון נשא את חניבעל, שעינו נפגעה, דרך ביצות הארנו ב־217 לפנה״ס.

הראיות

פוליביוס 3.42, 3.55, 3.72, 3.74, 3.79; ליוויוס 21.55–56 (״כמעט כל הפילים מתו״). פוליביוס מונה 37 פילים במעבר הרון. ליוויוס 21.58 מספר אחר כך על עוד שבעה פילים שמתו בסערה באפנינים, בניגוד ל״כמעט כולם״ שלו. התמונה של פילים גוססים בשלג באה מהדמיון המאוחר.

למה לא רומא?

אחרי קאנאי נראה היה שרומא חסרת הגנה. האם ההימנעות מצעידה אליה הייתה הטעות הגדולה של חניבעל?

• ג׳ון לייזנבי, ״המלחמה של חניבעל״ (1978); אדריאן גולדסוורתי, ״המלחמות הפוניות״ (2000) רומא הייתה רחוקה 400 קילומטרים, מוקפת חומה ומלאה באזרחים בגיל גיוס, ולחניבעל לא היו מכונות מצור. מצור כושל היה מחריב את המוניטין שלו, הנשק הטוב ביותר שהיה בידו. להישאר בדרום ולמשוך אליו את בעלי בריתה של רומא היה הצעד ההגיוני הבא.
• דקסטר הויוס, ״השושלת של חניבעל״ (2003) חניבעל מעולם לא התכוון להחריב את רומא. הוא רצה הסכם שלום שיצמצם את רומא לכוח איטלקי בלבד ויחזיר לקרתגו את מה שאיבדה. קאנאי נועדה להביא את הסנאט לשולחן המשא ומתן. התוכנית נכשלה כי הסנאט סירב.
• מייקל פרונדה, ״בין רומא לקרתגו״ (2010) המגבלה האמיתית הייתה איטליה עצמה. ערים בחרו צד לפי יריבויות מקומיות: כשקפואה עברה לחניבעל, שכנותיה ויריבותיה נאחזו ברומא. כל עריקה יצרה אויבים חדשים, ולכן הקואליציה שלו לא יכלה לגדול מספיק כדי לנצח.

ליוויוס האמין שיום אחד של עיכוב הציל את רומא; מעט היסטוריונים היום חושבים כך. אבל אם העיר לא הייתה ניתנת לכיבוש, האם הייתה לחניבעל דרך אחרת לנצח, או שהסירוב של רומא להיכנע גזר את דינה של כל תוכנית?

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה בחר חניבעל בדרך היבשה, מעל האלפים, ולא הפליג לאיטליה?

התשובה: רומא שלטה בים, והגאלים של עמק הפו הבטיחו לו עזרה. נכון. רומא איישה 220 ספינות מלחמה ב־218 לפנה״ס, ולחניבעל היו כחמישים. הגאלים של עמק הפו הבטיחו מורי דרך ולוחמים, ובקיץ אותה שנה מרדו הבויים והאינסוברים ברומא.

שאלה לבדיקה

מה הרג את רוב הפילים של חניבעל?

התשובה: הקור והגשם של החורף שאחרי טרביה. נכון. הפילים עברו את האלפים ונלחמו בטרביה. לפי פוליביוס, בגשם ובשלג שבאו אחרי הקרב מתו כולם מלבד אחד.

שאלה לבדיקה

למה לא הצליחו הרומאים להתייצב בקו קרב ליד אגם טראזימנו?

התשובה: הם הותקפו בערפל בעודם צועדים בטור לאורך החוף. נכון. בלי סיירים, בבוקר ערפילי, צעד הצבא בטור ארוך בין הגבעות לאגם, והותקף מכל הצדדים בבת אחת.

שאלה לבדיקה

למה לעגו לפאביוס ברומא בתחילה?

התשובה: הרומאים ציפו ממצביא לחפש קרב, והסירוב שלו נתן לחניבעל לשרוף את איטליה. נכון. פוליביוס כותב שבתחילה בזו לו ואמרו שהוא פחדן, ומינוקיוס כינה את זהירותו פחדנות. רק מאוחר יותר, עם שירו של אניוס וניצחונה של רומא, הפך ״המתמהמה״ לתואר כבוד.

שאלה לבדיקה

מה הפך את ההתקפה הרומית בקאנאי למלכודת?

התשובה: מרכז הקו של חניבעל נסוג, האפריקאים משני הצדדים פנו פנימה, והפרשים סגרו עליהם מאחור. נכון. זה האיגוף הכפול: ככל שהרומאים נדחסו קדימה אל המרכז הנסוג, כך נלכדו בין האפריקאים, ועזרובעל סגר מאחור.

שאלה לבדיקה

למה היסטוריונים סומכים על המספר של פוליביוס לצבא של חניבעל באיטליה יותר מאשר על מספרים אחרים?

התשובה: הוא העתיק אותו מרשומה שחניבעל עצמו הציב. נכון. פוליביוס קרא את הכתובת שחניבעל הציב בכף לקיניון, ואומר זאת במפורש.

מונחים

• קונסול אחד משני ראשי הרפובליקה הרומית, שנבחרו לשנה אחת. הקונסולים פיקדו גם על הצבאות.
• דיקטטור מפקד יחיד בעל סמכות עליונה, שרומא מינתה בשעת חירום לשישה חודשים לכל היותר. המילה עוד לא נשאה את המשמעות של היום.
• מגיסטר אקוויטום ״מפקד הפרשים״: סגנו של הדיקטטור הרומאי (בלטינית magister equitum).
• לגיון יחידת הצבא של אזרחי רומא, בימי חניבעל כ־4,200 עד 5,000 רגלים ו־300 פרשים, שנלחמו בשלושה קווים.
• מאניפולוס פלוגה של 60 עד 160 איש, אבן הבניין של הלגיון. המאניפולים עמדו בשלושה קווים, עם רווחים ביניהם, כמו משבצות על לוח שחמט.
• בעלי הברית האיטלקים ערים ועמים באיטליה שהיו מחויבים לשלוח חיילים למלחמות רומא (בלטינית socii). הם היו מחצית מכל צבא רומי, ולעיתים יותר.
• נומידים פרשים קלים מצפון אפריקה, שרכבו בלי רסן והטילו כידונים. הם היו הפרשים הקלים הטובים ביותר של חניבעל.
• איגוף כפול תמרון שבו כוח סוגר על שני האגפים של האויב ונפגש מאחוריו, עד שהאויב מוקף מכל הצדדים. קאנאי היא הדוגמה המפורסמת ביותר.
• אסטרטגיה פביאנית הימנעות מקרב גדול כדי לשחוק אויב חזק יותר לאורך זמן. קרויה על שם פאביוס מאקסימוס.
• סטדיון יחידת מרחק יוונית, כ־180 עד 185 מטרים. פוליביוס מודד בה את המרחקים.
• פוליביוס היסטוריון יווני (כ־200–118 לפנה״ס) שהובא לרומא כבן ערובה וכתב את תולדות עלייתה של רומא. הוא המקור החשוב והאמין ביותר שלנו למלחמה בחניבעל.
• ליוויוס טיטוס ליוויוס (כ־59 לפנה״ס–17 לספירה), היסטוריון רומאי שכתב את תולדות רומא מיסודה ב־142 ספרים. רק חלק מהם שרד, וביניהם הספרים על המלחמה בחניבעל.
• אוגוסטוס הקיסר הראשון של רומא, ששלט מ־27 לפנה״ס ועד מותו ב־14 לספירה. בימיו הפכה הרפובליקה הרומית לקיסרות.
• אנטיוכוס השלישי מלך הממלכה הסלווקית (222–187 לפנה״ס), שהשתרעה מסוריה עד פרס, ואביו של אנטיוכוס הרביעי מסיפור חנוכה. חניבעל מצא אצלו מקלט, ורומא הביסה אותו במלחמה.
• חמלקרת ברקה מצביא קרתגי, אביו של חניבעל. הוא נלחם ברומאים בסיציליה, ואחר כך כבש לקרתגו חלקים גדולים מספרד. הכינוי ״ברקה״ פירושו כנראה ״ברק״.
• סקיפיו אפריקנוס פובליוס קורנליוס סקיפיו (236–183 לפנה״ס), בנו של הקונסול שנפצע בטיקינוס. הוא כבש את ספרד מידי קרתגו והביס את חניבעל בזאמה שבאפריקה ב־202 לפנה״ס.
• פאביוס פיקטור קווינטוס פאביוס פיקטור, סנאטור שכתב את ספר ההיסטוריה הראשון על רומא. הוא כתב אותו ביוונית, ופוליביוס השתמש בו, אבל הספר עצמו אבד.
• פאביוס מקסימוס קווינטוס פאביוס מקסימוס, שמונה לדיקטטור אחרי טראזימנו ב־217 לפנה״ס. הוא נמנע מקרב פתוח עם חניבעל, ולכן כינו אותו ״המשהה״ (קונקטטור).
• סנאט מועצת האצילים והפוליטיקאים הבכירים של רומא, שחבריה ישבו בה לכל החיים. בפועל היא ניהלה את המלחמות, את הכספים ואת היחסים עם מדינות אחרות.
• אספת העם האספה שבה התכנסו אזרחי רומא כדי לבחור את בעלי התפקידים, כמו הקונסולים, ולהצביע על חוקים ועל מלחמה ושלום.
• פוני ״פוני״ הוא הכינוי הרומי לקרתגים ולכל מה שקשור בהם, מהמילה הלטינית לפיניקים. מכאן ״המלחמות הפוניות״, וגם השפה הפונית, הניב הפיניקי שדיברו בקרתגו.
• שכירי חרב חיילים מקצועיים שנלחמים תמורת תשלום ולא למען ארצם. צבאות קרתגו נשענו במידה רבה על שכירי חרב מאפריקה, מספרד ומגאליה.
• סגונטום עיר נמל עתיקה במזרח ספרד, ליד ולנסיה של היום. המצור של חניבעל עליה ב־219 לפנה״ס הצית את המלחמה הפונית השנייה.
• נהר האברו הנהר הגדול של צפון־מזרח ספרד. בהסכם שעשה עזרובעל עם רומא (כ־226 לפנה״ס) הבטיחה קרתגו לא לחצות אותו עם צבא, וכך הפך לקו גבול.
• טוגה בגד ארוך מצמר לבן שאזרחים רומאים כרכו סביב הגוף. הטוגה הייתה סמל של אזרחות רומית, ולבשו אותה בעיקר באירועים רשמיים.
• גאלים עמים קלטיים שישבו בצרפת של היום, בבלגיה ובצפון איטליה. במאה ה־4 לפנה״ס הם בזזו את רומא, ובימי חניבעל רבים מהם עדיין נלחמו בה.
• מושבה רומית עיר שרומא ייסדה על אדמה שכבשה ויישבה בה אזרחים רומאים או לטינים. המושבות שמרו על השטח שנכבש והיו מבצרים נאמנים של רומא.
• כימה צביר כוכבים בהיר שמוזכר גם בתנ״ך (״עושה כימה וכסיל״). אצל היוונים והרומאים, שקיעתו עם שחר בתחילת נובמבר סימנה את בוא החורף.
• תיארוך פחמן 14 שיטה לקבוע את גילם של שרידי צמחים ובעלי חיים לפי כמות הפחמן הרדיואקטיבי שנשארה בהם. התוצאה מגיעה תמיד עם טווח טעות של עשרות שנים או יותר.
• מכונות מצור כלים גדולים לכיבוש ערים מבוצרות: איל ניגוח לניפוץ שערים, מגדלים על גלגלים כדי להגיע לראש החומה, ומכונות שהטילו אבנים כבדות.
• בן ערובה אדם שנמסר לצד אחר כערובה לכך שעמו או משפחתו יעמדו בהסכם. פוליביוס היה אחד מאלף יוונים מכובדים שנשלחו כך לרומא ב־167 לפנה״ס.
• מלקרת האל הראשי של העיר הפיניקית צור ושל קרתגו, שנוסדה בידי אנשי צור. שמו פירושו ״מלך הקריה״, כלומר מלך העיר.
• הקפיטול אחת משבע הגבעות של רומא, והחשובה שבהן. עליה עמד המקדש הגדול של יופיטר, ולכן היא הייתה הלב הדתי של העיר וסמל לכוחה.
• אלפרד פון שליפן רמטכ״ל צבא גרמניה בשנים 1891–1906. הוא הכין את ״תוכנית שליפן״ לניצחון מהיר על צרפת, שגרמניה ניסתה לבצע בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ב־1914.
• אגם טראזימנו אגם גדול במרכז איטליה, בין רומא לפירנצה. ב־217 לפנה״ס ארב שם חניבעל לצבא רומי והשמיד אותו, והקונסול פלאמיניוס נהרג.

מקורות

• Polybius, Histories 3.6–3.118, 9.22–26, 10.3, trans. W. R. Paton, Polybius vol. II (Loeb Classical Library, 1922) and vol. IV (1925)
• Livy, History of Rome 21–22 and 23.12, trans. W. M. Roberts (Everyman’s Library, J. M. Dent, 1905)
• Plutarch, Life of Fabius Maximus, trans. B. Perrin, Plutarch’s Lives vol. III (Loeb Classical Library, 1916)
• Cicero, On Old Age (Cato Maior de Senectute) 10, quoting Ennius, Annals fr. 363 Skutsch, trans. W. A. Falconer (Loeb Classical Library, 1923)
• Aulus Gellius, Attic Nights 10.24.6–7 (quoting Cato’s Origines), trans. J. C. Rolfe (Loeb Classical Library, 1927)
• Appian, The Hannibalic War 4 and 25, trans. Horace White (1899)
• Pliny the Elder, Natural History 33.21, trans. J. Bostock and H. T. Riley (Bohn, 1855)
• Cornelius Nepos, Hannibal 3.4, trans. J. C. Rolfe (Loeb Classical Library, 1929)
• Juvenal, Satires 10.147–167, trans. G. G. Ramsay (Loeb Classical Library, 1918)
• J. F. Lazenby, Hannibal’s War: A Military History of the Second Punic War (Aris & Phillips, 1978)
• Adrian Goldsworthy, The Punic Wars (Cassell, 2000)
• Adrian Goldsworthy, Cannae (Cassell, 2001)
• Gregory Daly, Cannae: The Experience of Battle in the Second Punic War (Routledge, 2002)
• Dexter Hoyos, Unplanned Wars: The Origins of the First and Second Punic Wars (de Gruyter, 1998)
• Dexter Hoyos, Hannibal’s Dynasty: Power and Politics in the Western Mediterranean, 247–183 BC (Routledge, 2003)
• Serge Lancel, Hannibal, trans. Antonia Nevill (Blackwell, 1998; French edition Fayard, 1995)
• Eve MacDonald, Hannibal: A Hellenistic Life (Yale University Press, 2015)
• Michael P. Fronda, Between Rome and Carthage: Southern Italy during the Second Punic War (Cambridge University Press, 2010)
• F. W. Walbank, A Historical Commentary on Polybius, vol. I (Clarendon Press, 1957)
• H. H. Scullard, The Elephant in the Greek and Roman World (Thames & Hudson, 1974)
• Dennis Proctor, Hannibal’s March in History (Clarendon Press, 1971)
• Gavin de Beer, Alps and Elephants: Hannibal’s March (Geoffrey Bles, 1955)
• J. Kromayer and G. Veith, Antike Schlachtfelder, vol. III (Weidmann, 1912)
• W. C. Mahaney, C. C. R. Allen et al., “Biostratigraphic evidence relating to the age-old question of Hannibal’s invasion of Italy”, parts I and II, Archaeometry 59 (2017), 164–178 and 179–190
• J. W. Rich, “The origins of the Second Punic War”, in T. Cornell, B. Rankov and P. Sabin (eds), The Second Punic War: A Reappraisal (Institute of Classical Studies, 1996)

קרדיט תמונות

• ג׳וזף מאלורד ויליאם טרנר, ״סופת שלג: חניבעל וצבאו חוצים את האלפים״, 1812. טייט בריטן, לונדון. צילום: סטיבן צוקר · Public domain · דף המקור
• פסל חזה ״חניבעל״, המוזיאון הארכאולוגי הלאומי, נאפולי. צילום: האחים אלינארי, בערך 1900 · Public domain · דף המקור
• אגם טראזימנו מטואורו, 2003. צילום: אנדראס ואהרה · Public domain · דף המקור
• יוהאן בפטיסט האגנאואר, ״פאביוס קונקטטור״, 1773–1780. גני שנברון, וינה. צילום: schurl50 · Public domain · דף המקור
• עמוד הזיכרון לקרב קאנאי, קאנה דלה בטליה. צילום: יורג שולץ · Jörg Schulz · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• מטבעות כסף קרתגיים שנטבעו בספרד בימי בית ברקה, בערך 237⁠–⁠209 לפנה״ס. אלטס מוזיאום, ברלין. צילום: Sailko · CC BY 3.0 · דף המקור