המרד הגדול, 66–73: מירושלים ועד מצדה

קורבן לקיסר

הקיץ של הקורבן

ירושלים, קיץ 66 לספירה. בבית המקדש כוהנים מקריבים קורבנות בשם הקיסר הרומי ובשם העם הרומי.

לפי יוסף בן מתתיהו, בקיץ ההוא נשאלה השאלה מה לעשות בקורבן הזה. מי מכריע, ולמה?

רקע

מחוז רומי מאז שנת 6

מאז שנת 6 לספירה יהודה היא מחוז רומי. ארכלאוס, בנו של הורודוס, הודח, והארץ עברה לשלטון רומי ישיר. הקיסר הוא הסמכות העליונה, ובמחוז מנהל את הארץ בשמו פקיד שנקרא פרוקורטור.

בשנים 64 עד 66 הפרוקורטור היה גסיוס פלורוס. הוא כיהן כשפרצה המלחמה, ומאחוריו עמדו חיילים שתפקידם לשמור על הסדר.

הכסף

שבעה־עשר טלנטים

לפי יוסף, פלורוס שלח אנשים לקחת שבעה־עשר טלנטים מאוצר המקדש. יוסף כותב שהוא ״שלח כמה אנשים לקחת שבעה־עשר טלנטים מאוצר הקודש״.

בעקבות הדבר פרצו בארץ מהומות. הקרע בין ההנהגה היהודית לרומאים העמיק, ובקיץ 66 הוא הגיע לירושלים עצמה.

נקודת החלטה

אתם אלעזר בן חנניה, בנו של הכהן הגדול חנניה, האחראי על המקדש.

ירושלים, קיץ 66

בעיר יש מי שרוצה לנתק את הקשר עם רומא, ויש מי שרוצה לחכות ולדבר. הפרוקורטור לקח כסף מאוצר המקדש.

הקורבן לשלום הקיסר הוא סימן של נאמנות לרומא. אם תפסיקו אותו, כולם ידעו זאת, כולל הרומאים.

מה אתם מציעים לעשות?

• להמשיך בקורבן, ולשלוח משלחת לפרוקורטור לבקש הסבר על הכסף. כנראה שהקורבן ימשיך, והמשלחת תחזור בלי תשובה טובה. פלורוס לא נוהג לוותר. העיר תראה שהמקדש עדיין סומך על רומא, ומי שכועס יקרא לזה בגידה.
• לכנס את הכוהנים והנכבדים, ולדחות את ההחלטה עד שיוכרע הוויכוח. כנראה שהדיון יימשך זמן רב, ואנשים יחליטו בלעדיכם. מי שרוצה מרד ייצא לרחובות, ומי שרוצה שלום יחכה לתשובה שאולי לא תבוא.
• להפסיק את הקורבן לשם הקיסר, ולא לקבל עוד מתנות וקורבנות מזרים. כנראה שרומא תקרא לזה הכרזה על מרד. החיילים הרומיים בעיר יהיו בסכנה, והעימות יגיע מוקדם יותר. חלק מהעם יתמוך בכם בלב שלם, וחלק ישלם את המחיר.

מה קרה בפועל

להפסיק את הקורבן לשם הקיסר, ולא לקבל עוד מתנות וקורבנות מזרים.

לפי יוסף, אלעזר דאג שהכוהנים לא יקבלו קורבנות ומתנות מזרים, וכך נפסק הקורבן לשם הקיסר. זמן קצר אחר כך, כשחיל המצב הרומי בירושלים הניח את נשקו, אנשיו של אלעזר תקפו את החיילים והרגו אותם. רק מטיליוס, אחד מהם, ניצל, אחרי שהציע להתגייר ולהימול.

למה בחר בזה? יוסף מתאר את אלעזר כ״נער נועז מאוד״, ואת ההחלטה כמעשה של אומץ ולא כחשבון זהיר. הוא כתב אחרי המלחמה, כשהוא יודע איך היא נגמרה, ולכן ההחלטה נראית לו כנקודת מפנה. היסטוריונים שואלים אם זו הייתה תכנית למרד, או מהלך נועז שאחרים נאלצו להמשיך בו.

מירושלים אל הגליל

שלום

מלך שמבקש שלום

אגריפס השני היה מלך לקוח, מלך יהודי ששלט בחסות רומא. לפי יוסף, הוא נשא נאום ארוך והפציר באנשים לא לצאת למלחמה.

אחת השורות בנאום: ״אילו הייתי רואה שכולכם מוכנים בלהט למלחמה עם הרומאים…״. הנאום לא הספיק כדי לעצור את המלחמה.

מארב

הצבא נסוג אל בית חורון

קסטיוס גאלוס, מפקד הרומאים בסוריה, יצא עם צבא אל ירושלים. הוא צעד על העיר ואז פנה לאחור. לפי יוסף, הצבא המשיך עד בית חורון, שם חסמו היהודים את המעברים הצרים והמטירו על החיילים מלמעלה.

יוסף מתארך את התבוסה במדויק: ״התבוסה הזאת קרתה ביום השמיני בחודש מרחשוון, בשנה השתים־עשרה למלכות נירון.״ זה היה בסביבות אוקטובר–נובמבר של שנת 66.

הגליל

כהן מירושלים מקבל פיקוד

יוסף בן מתתיהו בא ממשפחת כוהנים בירושלים. בתיאור שלו הוא מקבל פיקוד על הגליל, במילים: ״כפי שנעשה ליוסף בן מתתיהו, על שני הגלילות.״

שני הגלילות, העליון והתחתון, היו האזור שהיה עליו להגן.

67

נירון שולח את אספסיאנוס

60,000

בשנת 67 שלח נירון צבא גדול לגליל בפיקודו של אספסיאנוס. לפי יוסף, נירון לא מצא איש אחר שיוכל לעמוד במשימה. אספסיאנוס שלח לבקש מאחאיה, שביוון, את בנו טיטוס.

יוסף נותן את גודל הצבא: ״שישים אלף, בלי המשרתים״. בין היחידות הוא מונה את הלגיונות החמישי והעשירי, וכן את הלגיון החמש־עשרה, ״שהיה עם אביו״.

אלה מספריו של יוסף. אין דרך קלה לבדוק אותם מול מקורות עצמאיים.

יודפת: הבור

המצור

ארבעים ושבעה ימים

יודפת היא עיר בגליל, והיא מבצר שבו מתגונן יוסף. הרומאים צרו עליה, ובנו סוללות של עפר ואבנים שעלו על החומה.

לפי יוסף, ביום ה־47 של המצור הסוללות הרומיות כבר היו גבוהות מהחומה. הוא כותב: ״ביום הארבעים ושבעה [למצור] הסוללות שהרומאים הקימו כבר היו גבוהות מהחומה.״

הבור

ארבעים אנשים מן המעלה

בשלב האחרון יוסף מוצא את עצמו עם כארבעים אנשים מן המעלה, בתוך בור מתחת לאדמה. לפי יוסף, הם דנו מה לעשות. אחת ההצעות הייתה הסכם למוות משותף, שייקבע בגורל. הוא מביא את ההצעה בלשונה: ״נמסור את מותנו ההדדי לגורל.״

נקודת החלטה

אתם יוסף בן מתתיהו, מפקד יודפת.

יודפת, שנת 67

המצור כבר נמשך שבועות, וסוללות הרומאים גבוהות מהחומה. אתם בבור עם כארבעים אנשים, ויש בהם כאלה שמעדיפים למות מאשר ליפול בידי הרומאים. כולם מביטים אליכם.

אתם יודעים שהחיילים יחפשו אתכם בקרוב. יש שלוש אפשרויות ברורות, וכל אחת מהן מסוכנת.

מה אתם עושים?

• לצאת מהבור ולהילחם עד הסוף, מול הרומאים. כנראה שתיפלו בשדה הפתוח, מוקפים, לפני שתספיקו לפגוע בהם ממש. האנשים שאיתכם לא יגיעו לשום מקום, והעיר לא תרוויח דבר.
• להישאר בבור ולחכות שהרומאים ימצאו אתכם. כנראה שהרומאים ימצאו אתכם לפני שתספיקו להחליט. ההחלטה תילקח מכם, והאנשים איתכם יישארו בלי כיוון.
• להיכנע לאספסיאנוס, ולהציע לו את עצמכם. כנראה שתישבו כשבוי יקר. אם הרומאים יראו בכם שווה ערך, חייכם עשויים להישמר, וייתכן שייפתחו לכם נתיבים חדשים. אבל מי שיראה בכם בוגד לא ישכח זאת לעולם.

מה קרה בפועל

להיכנע לאספסיאנוס, ולהציע לו את עצמכם.

יוסף כותב שהוא נמלט מהסכם המוות ומסר את עצמו לרומאים. הוא כותב: ״אני נותן להם את ידי ברצון, ומסתפק בחיים.״ לאספסיאנוס הוא אמר, לפי הדיווח שלו, שהוא יהיה קיסר: ״אתה, אספסיאנוס, קיסר ושליט, אתה וגם בנך.״

למה נכנע? יוסף כותב שהוא בחר לחיות, ומספר על נבואה שלפיה אספסיאנוס ייעשה קיסר. ההיסטוריונים חלוקים: האם זו בחירה כנה שנשענה על נבואה ממשית, או סיפור מאוחר שהופך כניעה לגורל? ידוע שיוסף כתב את ספריו בזמן שחי ברומא, תחת חסותם של הפלאווים, השושלת שאותה הוא מתאר.

ארבעה קיסרים ומצור

נירון

קיסר שמת

ביוני 68 נטל נירון את חייו. הוא היה הקיסר האחרון של המשפחה שאוגוסטוס ייסד.

ברומא נפתח מאבק על השלטון, ומי שיהיה קיסר יצטרך לכבוש את הלגיונות ולא רק את העיר.

69

שנת ארבעת הקיסרים

השנה שאחרי מותו של נירון נקראת שנת ארבעת הקיסרים: ארבעה אנשים הוכרזו ברציפות כקיסרים. ב־1 ביולי 69, באלכסנדריה, הכריזו הכוחות במצרים ובמחוז יהודה על אספסיאנוס כקיסר.

טיטוס

הבן נשאר בארץ

אספסיאנוס לא נשאר בחזית. הוא השאיר את המלחמה בידי בנו טיטוס, שהיה אמור לסיים אותה.

ירושלים

המצור בפסח 70

המצור על ירושלים התחיל בסביבות חג הפסח בשנת 70 לספירה. בתוך העיר היו שלוש חומות, והסוללות הרומיות פרצו את החומות החיצוניות.

יוסף מתאר מחסור במזון בתוך העיר, ורעב שהתפשט בין האנשים. זו התמונה שבתוכה מתקבלת ההחלטה הבאה.

נקודת החלטה

אתם רבן יוחנן בן זכאי, חכם ירושלמי שמלמד תורה.

ירושלים, בזמן המצור, שנת 70

העיר נצורה, והמזון הולך ואוזל. אתם חושבים שהחומות לא יעמדו זמן רב.

אתם מכירים את הלימוד והחכמה של העם, ואתם חושבים על מה ישרוד אם העיר תיפול.

מה אתם עושים?

• להישאר בעיר, לחלוק את גורלה, ולעודד את האנשים. כנראה שתישארו עם העם עד הסוף. קולכם יישמע בתוך החומה, אבל לא יישאר מי שימשיך את הלימוד אחרי הנפילה.
• לצאת בגלוי אל הרומאים ולבקש הסכם על העיר כולה. כנראה שהרומאים לא היו מוותרים על הכיבוש. לוחמי העיר עשויים לראות במשא ומתן בגידה, והם יסכנו אתכם.
• לברוח מהעיר בסתר, ולבקש מאספסיאנוס מקום קטן ללמוד בו. כנראה שהבקשה הייתה צנועה וקשה לסרב לה: קבוצה קטנה של חכמים ומקום ללמוד. מקום כזה יכול היה לשרוד את נפילת העיר ולשמור את הלימוד בחיים.

מה קרה בפועל

לברוח מהעיר בסתר, ולבקש מאספסיאנוס מקום קטן ללמוד בו.

לפי מסורת התלמוד (מסכת גיטין, דפים נו א–ב), יוחנן העמיד פנים שהוא חולה. אחיינו, אבא סיקרא, תיכנן שיוציאו אותו מהעיר בארון מתים. אחרי שיצא, הוא ביקש מאספסיאנוס את העיר יבנה וחכמיה, ושיחוס על בית רבן גמליאל.

הסיפור מופיע בתלמוד, מאות שנים אחרי המאורעות, ואין לו זכר בקטעים של יוסף שקראנו בשיעור הזה. ההיסטוריונים רואים בו אגדה. מה שהוא מראה הוא מה שהחכמים רצו לזכור: שהלימוד יכול לשרוד גם אחרי נפילת העיר. זו מסורת, ולא תיעוד של מה שיוחנן עשה.

השריפה בבית המקדש

יוסף בן מתתיהו

ממשפחת כוהנים, מפקד יהודי בגליל, שנכנע לרומאים, וכתב אחר כך את התיאור המפורט ביותר שיש לנו על המרד.

• נולד: בסביבות 36–37 לספירה, ירושלים
• נפטר: בערך 100 לספירה
• כישלונות: יודפת, 67

״אתה, אספסיאנוס, קיסר ושליט, אתה וגם בנך.״

70

הקרב מגיע אל המקדש

בקיץ 70 הגיע הקרב אל המקדש. על השריפה אנחנו יודעים בעיקר מיוסף, שכתב אחרי המלחמה, ומכותב נוצרי שכתב יותר משלוש מאות שנה מאוחר יותר.

שתי הגרסאות אינן זהות. נקרא אותן אחת אחרי השנייה, ונשאל מי ראה, מי כתב, ולמי.

מקור: יוסף: ״הבית נשרף בלי רשות הקיסר״

טיטוס טען: ״לא בשום אופן לשרוף מלאכה כה גדולה כמו זו.״

יוסף מתארך את השריפה: ״זה היה היום העשירי בחודש לוּס [אב], היום שבו נשרף בעבר על ידי מלך בבל.״

על החיילים הוא כותב שהם ״לא שמעו את מה שאמר, אף שדיבר בקול רם.״

וכך נשרף בית הקודש הזה, בלי רשותו של הקיסר.

נכתב אחרי המלחמה, בידי יהודי שהיה במחנה הרומי בזמן המצור, וכתב לקוראים רומאים.

• מי כתב את זה, ולמי? יוסף, יהודי שנכנע לרומאים וכתב אחרי המלחמה, לקוראים שחלקם רומאים. יש לו סיבה לתאר את הרומאים באופן שיתאים לקוראיו.
• מה הטקסט אומר על טיטוס? שני דברים בבת אחת. טיטוס טען נגד שריפת הבית, ועדיין יוסף כותב שהוא הורה להצית את השערים. הטקסט לא הופך אותו לחף מפשע, ולא לאשם פשוט.
• מה חסר בתיאור? הטקסט לא אומר מה חשב החייל, ולא איך יוסף ידע מה נאמר ומה נשמע בין הלהבות.

מקור: סולפיקיוס סוורוס, כרוניקה 2.30

אומרים שטיטוס, לאחר שכינס מועצה, שקל תחילה אם להחריב את המקדש.

״אחרים, וטיטוס עצמו, סברו שהמקדש צריך במיוחד להיהרס.״

כותב נוצרי, יותר משלוש מאות שנה אחרי נפילת ירושלים. הוא לא היה שם. ייתכן שהוא שאב ממקור קודם שאבד, אבל על כך אין הוכחה.

• מי מדבר כאן, ומה המרחק שלו מהאירועים? כותב נוצרי מסביבות שנת 400, יותר משלוש מאות שנה אחרי שנת 70. אין לו ידיעה ישירה.
• במה הוא שונה מיוסף? אצל סולפיקיוס טיטוס עצמו רוצה שהמקדש יחרב. אצל יוסף טיטוס טוען נגד שריפת הבית. וסולפיקיוס לא כותב שהמקדש נשרף, אלא שהוא צריך ״להיהרס״.
• מדוע כותב מאוחר בזמן עשוי לשנות את הסיפור? הוא עשוי לפשט, להעתיק ממקור אחר, או לספר את הסיפור כדי להתאים למטרותיו. לפני שמאמינים לאחת הגרסאות, כדאי להשוות בין שתיהן ולשאול מי מרוויח מכל אחת.

לוח השנה

למה עשירי ולא תשיעי?

יוסף מתארך את השריפה ליום העשירי בחודש אב. הצום שמציינים בו את חורבן בית המקדש הוא תשעה באב, ביום התשיעי באותו חודש.

המקורות שקראנו כאן לא מסבירים את ההבדל.

מיתוס

המקדש נשרף בידי המון זועם של חיילים רומיים, נגד הוראתו של טיטוס.

האמת

לא בדיוק. לפי יוסף, טיטוס הורה להצית את השערים, ולא רצה לשרוף את הבית עצמו. חייל אחד הצית את הבית בלי לחכות להוראה, וטיטוס רץ לעצור את האש, אבל החיילים לא שמעו אותו. בדברי יוסף אין המון, אלא חייל אחד שהצית את השריפה, ואחריו חיילים שלא עצרו אותה.

הראיות

שני הקטעים מיוסף, והקטע מסולפיקיוס (2.30), שמציג גרסה אחרת: טיטוס עצמו חשב שהמקדש צריך להיהרס. המקורות אינם מסכימים זה עם זה, וההבדל הזה הוא לב השאלה.

אחרי: מספרים, ניצחון וקשת

המספרים

אחד־עשר מאות אלף

יוסף נותן שני סכומים. לפיו, מספר ״מי שמתו במהלך כל המצור״ היה אחד־עשר מאות אלף, ומספר השבויים במלחמה כולה היה תשעים ושבעה אלף.

נאמר שהסכום הראשון כולל גם את עולי הרגל לפסח שנלכדו בעיר. היסטוריונים רבים מפקפקים בסכומים. ההיסטוריון מנחם שטרן דוחה את הסכומים הגדולים כמוגזמים.

טקיטוס

שש מאות אלף נצורים

ההיסטוריון הרומי טקיטוס נותן מספר אחר, אבל הוא מדבר על הנצורים ולא על ההרוגים: לפיו, מספר הנצורים מכל הגילים ושני המינים עמד על כשש מאות אלף.

על הלוחמים בתוך העיר, מנחם שטרן מקבל כריאלי את מספר 23,400 הלוחמים שיוסף מונה, אבל דוחה את הסכומים הגדולים.

71

ניצחון על מטבע

בשנת 71 חגגו אספסיאנוס וטיטוס בטריומף ברומא. לזכר הניצחון הוטבע מטבע בסדרה ״יהודה הכבושה״. צד אחד מציג את ראשו של הקיסר. בצד השני אישה יושבת בצער תחת עץ תמר, לידה שבוי כבול ונשק שמונח מאחור.

הסדרה נמשכה כ־25 שנה, תחת אספסיאנוס ושני בניו.

מקור: קשת הניצחון של טיטוס: השלל מהמקדש

קשת הניצחון של טיטוס, הפורום הרומי, כ־81 לספירה

הקשת נבנתה בסביבות שנת 81 לספירה בידי דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס, לכבודו. התבליט מציג את השלל מבית המקדש שנישא ברומא במצעד הניצחון.

• מה מוצג בתבליט, ומה חסר בו? מנורה, וכלים נוספים מהמקדש שנישאים במצעד. התבליט מראה את השלל, ולא את השריפה, את הקרב או את ההרוגים.
• מי הזמין את הקשת, ולמי היא הייתה מיועדת? דומיטיאנוס, אחיו של טיטוס, בנה אותה בסביבות 81 לספירה. היא הייתה מיועדת לאנשי רומא ולכל מי שעובר בה, לזכר הניצחון של משפחתו.
• למה להציג דווקא את המנורה? המנורה הייתה ההוכחה לניצחון: כלי הקודש של מקדש ירושלים הובאו לרומא כשלל. זה היה המסר.

אחרי 70

המס על היהודים

אחרי 70 הטיל אספסיאנוס מס על היהודים, שנקרא הפיסקוס היהודי. הוא עמד על שני דנרים לאדם, והועבר לקופת הקיסר.

בשנת 96 הקיסר נרווה רפורם את המס.

מה קרה אחר כך

• 66 לספירה הקורבן לשם הקיסר נפסק. חיל המצב הרומי בירושלים נהרג. צבאו של קסטיוס הותקף בבית חורון, בדרך חזרה.
• 67 לספירה אספסיאנוס וטיטוס מובילים צבא גדול לגליל. יודפת נופלת אחרי 47 ימים, ויוסף מוסר את עצמו לרומאים.
• 68 לספירה נירון נוטל את חייו ביוני.
• 69 לספירה ב־1 ביולי מוכרז אספסיאנוס לקיסר באלכסנדריה. זוהי שנת ארבעת הקיסרים.
• 70 לספירה המצור על ירושלים מתחיל סביב הפסח. בקיץ נשרף בית המקדש, לפי יוסף ביום העשירי בחודש אב. העיר נופלת.
• 71 לספירה חגיגת ניצחון ברומא, ומטבעות ״יהודה הכבושה״.
• 72–74 לספירה מצדה נופלת. התאריך שנוי במחלוקת, ונדון בפרק האחרון.
• 81 לספירה קשת הניצחון של טיטוס נבנית ברומא, בידי דומיטיאנוס.
• 96 לספירה נרווה רפורם את המס על היהודים.

מצדה והשאלה: מה נשאר?

מצדה

מבצר על הסלע

מצדה היא מבצר על צוק מעל ים המלח. לפי יוסף, החשמונאים בנו אותו לראשונה, והורדוס חיזק אותו כמקלט לעצמו. במרד החזיקו בו סיקריים, בהנהגתו של אלעזר בן יאיר.

הרומאים שלחו את הלגיון העשירי בפיקודו של לוקיוס פלביוס סילבה, והקיפו את המבצר. הם בנו סוללה גדולה במעלה המדרון עד לחומה. לפי יוסף, ״הסוללה הוגבהה והתמצקה לגובה של מאתיים אמות.״

הלילה

מחר בבוקר

הסוללה הרומית מגיעה לחומה. הרומאים מצפים שהמגינים ייצאו לקרב בבוקר.

בתוך המבצר יש גברים, נשים וילדים.

נקודת החלטה

אתם אלעזר בן יאיר, מנהיג הסיקריים במצדה.

מצדה, הלילה שלפני ההתקפה

הסוללה הרומית מגיעה לחומה. מחר בבוקר הרומאים יתקפו, ואתם יודעים זאת.

בתוך המבצר גברים, נשים וילדים. לפני שהלילה ייגמר אתם חייבים להחליט מה לומר להם, ומה לעשות.

מה אתם אומרים ועושים?

• לשאת נאום על חירות: שאף אחד מאיתנו לא יהיה עבד לרומאים, ולבקש מכולם להישאר מאוחדים. כנראה שהנאום יגייס את רוב האנשים לעמדה משותפת. אבל הוא יסגור כל דרך אחרת, וההחלטה תתקבל בלילה בידי הקבוצה, ולא בידי אדם אחד.
• לשלוח שליחים לסילבה ולהציע מסירת המבצר בתנאים. כנראה שסילבה יקבל רק תנאים שהוא מכתיב, והתשובה תהיה קשה: שבי, ועבדות לחיים. אף אחד לא יוכל לסמוך על הבטחה שניתנה מעמדה כזאת.
• לפרוץ בלילה אל המדבר, לעבר עין גדי, ולנסות להימלט. כנראה שהרומאים ישימו לב למסלולים, ולאנשים לא יהיו מים או אוכל מספיקים. מעטים יגיעו רחוק, ומי שיגיע יעמוד מול מציאות קשה במדבר.

מה קרה בפועל

לשאת נאום על חירות: שאף אחד מאיתנו לא יהיה עבד לרומאים, ולבקש מכולם להישאר מאוחדים.

לפי יוסף, אלעזר נשא נאום על חירות, ואמר שמעולם לא רצו להיות עבדים לרומאים. לדבריו, באותו לילה מתו 960 איש, כולל נשים וילדים, במוות הדדי שנקבע בגורל. רק אישה זקנה, קרובה של אלעזר, וחמישה ילדים שהתחבאו במערות תת־קרקעיות ניצלו. הרומאים, שציפו לקרב בבוקר, נכנסו לארמון ומצאו את ההרוגים.

למה נאום כזה? יוסף הוא המקור העתיק היחיד לאותו לילה, והוא נותן לאלעזר נאום ארוך. יש חוקרים הסבורים שהנאום יצירה של יוסף עצמו, ולא דיווח מילה במילה. השורדים היחידים היו נשים וילדים, ואיננו יודעים כמה מהנאום שמעו.

מיתוס

960 גיבורים בחרו במוות יחד, והארכיאולוגיה מוכיחה זאת.

האמת

יוסף הוא המקור העתיק היחיד לסיפור. ארכיאולוגים מצאו שרידים של בני אדם במצדה, אבל מספרם ומקומם שנויים במחלוקת. הממצאים אינם מוכיחים את הסיפור, וגם אינם מפריכים אותו.

הראיות

יגאל ידין חפר במצדה בשנים 1963–1965 ומצא חרסים עם כתובות ובהם שמות, ואחד מהם נושא את השם בן יאיר. ידין קישר אותם להגרלה שיוסף מתאר, אבל זו השערה, לא הוכחה. נחמן בן־יהודה טוען שצוות החפירה עיצב את מסקנותיו לפי המיתוס. ההיסטוריון קנת אטקינסון כתב שאין ראיות ארכיאולוגיות להתאבדות המונית של המגינים.

מקור: יוסף על מצדה: נאום וחשבון

״מאז ומעולם, ידידיי האצילים, החלטנו שלעולם לא נהיה עבדים לרומאים, ולא לאיש מלבד לאלוהים עצמו.״

״אלה האחרים היו תשע מאות ושישים במספר, כשהנשים והילדים נכללו בחשבון הזה.״

נכתב אחרי המלחמה, ביוונית, לקוראים רומאים. זהו הדיווח העתיק היחיד שיש לנו על אותו לילה.

• מי יכול היה לשמוע את הנאום? כמעט אף אחד. השורדים היו מעטים: נשים וילדים שהסתתרו. כל מה שאנחנו יודעים על הנאום מגיע מהם, או מיוסף עצמו.
• למה לכלול נאום בתיאור? נאום מאפשר לכותב להסביר מניעים ולעצב דמויות. הנאום הופך את הקבוצה לגיבורי חירות, וזה מתאים לקוראים רומאים שיכלו לראות בהם מורדים. זה סיפור, לא רק דיווח.
• מה כוללים ה־960? את הנשים והילדים, כפי שיוסף כותב במפורש. המספר כולל כל מי שנספר באותו לילה, ולא רק לוחמים. מי שחושב על מצדה כ״960 לוחמים״ טועה, כי זה לא מה שיוסף כתב.

האם אפשר לסמוך על יוסף?

כשהיסטוריון כותב לקוראים רומאים, בתוך מערכת של חסות, האם אפשר לסמוך על תיאורו של החורבן ושל מצדה?

• מרטין גודמן גודמן מוצא את יוסף סביר, ומתייחס לתיאורו ברצינות, אף שיוסף היה צד במלחמה.
• לסטר גרייב לפי גרייב, קשה להאמין לתיאורו של יוסף על השריפה.
• שיי כהן, קנת אטקינסון וג׳ודי מגנס לפי כהן, תיאורו של יוסף על מצדה חסר ואינו מדויק. אטקינסון כותב שאין ראיות ארכיאולוגיות להתאבדות המונית. מגנס טוענת שהארכיאולוגיה אינה יכולה להוכיח או להפריך את יוסף.

אולי השאלה איננה רק אם יוסף שיקר, אלא מה הוא ביקש להסביר לקוראיו, ומה אנחנו מוכנים לקבל כהוכחה.

שאלה לבדיקה

לפי יוסף, מי הורה להפסיק את הקורבן לשם הקיסר?

התשובה: אלעזר בן חנניה, האחראי על המקדש. נכון. יוסף מזכיר אותו כאחראי על המקדש, והוא הורה לכוהנים לא לקבל קורבנות ומתנות מזרים.

שאלה לבדיקה

איזו קביעה על שריפת המקדש נתמכת הכי טוב בטקסטים של השיעור?

התשובה: יוסף כותב שטיטוס הורה להצית את השערים, וחייל הצית את הבית. נכון. זה הרצף שיוסף מתאר בספר 6. טיטוס טען נגד שריפת הבית, וניסה לעצור את האש.

שאלה לבדיקה

לפי המסורת שנכתבה בתלמוד, מה ביקש רבן יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס?

התשובה: את יבנה וחכמיה, וחסד למשפחת רבן גמליאל. נכון. זו הבקשה שבמסורת שבמסכת גיטין. זוהי אגדה, ולא דיווח של יוסף.

שאלה לבדיקה

לפי יוסף, כמה אנשים מתו במצדה באותו לילה, ומי נכלל בהם?

התשובה: 960 בני אדם, כולל הנשים והילדים. נכון. יוסף כותב שהחשבון כולל את הנשים והילדים.

שאלה לבדיקה

איזו קביעה על מספר 1.1 מיליון ההרוגים נכונה?

התשובה: זה המספר של יוסף עצמו, ומנחם שטרן דוחה אותו כמוגזם. נכון. זהו מספרו של יוסף, והיסטוריון מנחם שטרן דוחה את הסכומים הגדולים כמוגזמים.

שאלה לבדיקה

מה הסיכום הנכון ביותר של הוויכוח על מועד נפילת מצדה?

התשובה: התאריך המסורתי הוא סוף 72 או תחילת 73. הצעות מאוחרות: סוף 73 או תחילת 74. נכון. זה ההבדל בין התאריך המסורתי לבין ההצעות של קמפבל וקוטון. ואחרים מציעים 74.

מונחים

• פרוקורטור פקיד רומי שניהל מחוז בשם הקיסר, ובדרך כלל היה אחראי גם לכספים ולמס.
• לגיון יחידה רומית גדולה, בת כמה אלפי לוחמים. לכל לגיון היה מספר, כמו העשירי.
• מלך לקוח מלך ששלט בחסות רומא, ונשען על רומא בשלטונו. אגריפס השני היה אחד מהם.
• הפלאווים שושלת הקיסרים אספסיאנוס, טיטוס ודומיטיאנוס, ששלטה ברומא בין 69 ל־96 לספירה.
• טריומף מצעד ניצחון רומי בעיר רומא, שבו מוצגים שלל, שבויים והמפקדים המנצחים.
• סיקריים קבוצה קיצונית של לוחמים יהודים במרד. שמם בא מהסיקה, סכין קצרה.
• אוסטרקון שבר של כד או של חרס, שנכתב עליו שם, הודעה או מספר.
• התלמוד אוסף גדול של משפט, מסורת ודיון יהודי, שנכתב מאות שנים אחרי האירועים שהוא מספר עליהם.
• תשעה באב הצום שמציין את חורבן בית המקדש, ביום התשיעי בחודש אב.
• הפיסקוס היהודי מס שהטיל אספסיאנוס על יהודים אחרי המלחמה, ושולם לקופת הקיסר.
• שנת ארבעת הקיסרים שנת 69 לספירה, שבה ארבעה אנשים הוכרזו ברציפות כקיסרי רומא.
• גסיוס פלורוס הפרוקורטור של יהודה בשנים 64 עד 66. בתקופתו פרצה המלחמה, ולפי יוסף הוא לקח כסף מאוצר המקדש.
• ארכלאוס בנו של הורודוס. הודח מן השלטון ביהודה, ומאז שלטה בה רומא ישירות.
• הורודוס מלך יהודי מלפני המרד, שחיזק את מצדה כמקלט לעצמו. בנו ארכלאוס הודח מהשלטון.
• יוסף בן מתתיהו היסטוריון יהודי שכתב על המרד נגד רומא מנקודת מבטו שלו. בא ממשפחת כוהנים בירושלים, וקיבל פיקוד על הגליל.
• קסטיוס גאלוס מפקד רומי בסוריה. הוביל צבא לירושלים, צעד על העיר וחזר לאחור, וצבאו הובס בבית חורון.
• בית חורון מעבר הררי צר, שבו חסמו היהודים את הדרך והמטירו על החיילים הרומאים מלמעלה.
• אגריפס השני מלך יהודי ששלט בחסות רומא. לפי יוסף, נשא נאום ארוך והפציר בעם שלא לצאת למלחמה.
• יודפת עיר מבצר בגליל, שבה התבצר יוסף. הרומאים צרו עליה שבועות, ובנו סוללות עד החומה.
• החשמונאים שושלת יהודית ששלטה ביהודה לפני הורודוס ולפני השלטון הרומי. לפי יוסף, הם בנו את מצדה לראשונה.
• אלעזר בן יאיר מנהיג המורדים שהחזיקו במצדה. לפי יוסף, נשא נאום על חירות בליל האחרון במבצר.
• לוקיוס פלביוס סילבה מפקד רומי שהקיף את מצדה. בפיקודו נבנתה סוללה גדולה עד לחומת המבצר.
• הלגיון העשירי לגיון רומי שנשלח לצור על מצדה בפיקודו של סילבה.
• אספסיאנוס מצביא רומי שנשלח לדכא את המרד ביהודה, ולימים הפך לקיסר. ייסד את שושלת הפלאווים.
• טיטוס בנו של אספסיאנוס, שהמשיך את המלחמה ביהודה וחגג עם אביו ניצחון ברומא.
• נירון קיסר רומי, האחרון מן השושלת שאוגוסטוס ייסד. נטל את חייו ביוני 68.
• מטיליוס חייל רומי שניצל בירושלים, אחרי שהציע להתגייר ולהימול.
• אבא סיקרא אחיינו של יוחנן, שתיכנן את יציאתו מהעיר בארון מתים, לפי מסורת התלמוד.
• מסכת גיטין מסכת בתלמוד. בה מסופר סיפור יציאתו של יוחנן מירושלים בארון מתים.
• טקיטוס היסטוריון רומי שכתב על המרד. לפיו, בעיר היו כשש מאות אלף נצורים, לא הרוגים.
• מנחם שטרן היסטוריון שקיבל את מספר הלוחמים שיוסף מונה בירושלים, אבל דחה את הסכומים הגדולים.
• דינר מטבע כסף רומי. אחרי 70 הוטל על היהודים מס של שני דנרים לאדם.
• דומיטיאנוס קיסר רומי, אחיו של טיטוס. בנה את הקשת לכבודו, ובתבליט שלה שלל מבית המקדש.
• נרווה קיסר רומי שבשנת 96 רפורם את המס על היהודים.
• רבן גמליאל מנהיג חכמי יבנה. יוחנן ביקש מאספסיאנוס שיחוס על משפחתו.

מקורות

• Flavius Josephus, The Jewish War, books 2, 3, 6 and 7, trans. William Whiston (1737), Project Gutenberg ebook 2850
• Tacitus, Histories 5.13 (paraphrased in this lesson)
• Sulpicius Severus, Chronicle 2.30 (c. 400 CE), trans. in Nicene and Post-Nicene Fathers, second series
• Babylonian Talmud, Gittin 56a–b
• Sue Parker Gerson, “Gittin 56”, My Jewish Learning (a secondary summary of the Talmud passage)
• Relief on the Arch of Titus, Rome, c. 81 CE (photographs in this lesson)
• Yigael Yadin, Masada: Herod’s Fortress and the Zealots’ Last Stand (1966)
• Yigael Yadin and Joseph Naveh, Masada I: The Aramaic and Hebrew Ostraca and Jar Inscriptions (1989)
• Duncan B. Campbell, “Dating the Siege of Masada”, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 73 (1988)
• Hannah M. Cotton, “The Date of the Fall of Masada: The Evidence of the Masada Papyri”, Zeitschrift für Papyrologie und Epigraphik 78 (1989)
• Shaye J. D. Cohen, The Significance of Yavneh and Other Essays in Jewish Hellenism (2010)
• Kenneth Atkinson, in Zuleika Rodgers (ed.), Making History: Josephus and Historical Method (2007), p. 397
• Jodi Magness, “The Masada Myth(s)”, Ancient Jew Review (2019)
• Nachman Ben-Yehuda, Sacrificing Truth: Archaeology and the Myth of Masada (Amherst, NY: Humanity Books, 2002)
• Livius.org, “Roman Jewish Wars 6”

קרדיט תמונות

• דייוויד רוברטס, ״המצור על ירושלים וחורבנה בידי הרומאים בפיקודו של טיטוס, 70 לספירה״, 1850. שמן על בד. אוסף פרטי, לפי ויקימדיה קומונס · Public domain · דף המקור
• יאן קספר פיליפס, דיוקן פלביוס יוסף, תחריט, אמסטרדם, 1736–1775. ריקסמוזיאום, אמסטרדם · CC0 · דף המקור
• פרנצ׳סקו אייץ, ״חורבן בית המקדש בירושלים״, 1867. שמן על בד, גלריית האקדמיה, ונציה. צילום: דידייה דסקונס, 2023, ויקימדיה קומונס · Public domain · דף המקור
• ססטרציוס של אספסיאנוס, סדרת ״יהודה הכבושה״, 71 לספירה. צילום: CNG, 2002, ויקימדיה קומונס · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• תבליט על קשת טיטוס, הפורום הרומי. צילום: לורל לודג׳ד, 2010, ויקימדיה קומונס · Public domain · דף המקור
• הסוללה הרומית של מצדה. צילום: קרול ראדאטו, 2014, ויקימדיה קומונס · Carole Raddato from FRANKFURT, Germany · CC BY-SA 2.0 · דף המקור