מאו והקפיצה הגדולה קדימה: התוכנית והרעב

חמש־עשרה שנה

בייג׳ינג, 1958: מדינה שממהרת

בשנת 1958 נתלו בסין כרזות שבהן חרב מונפת מעל ארבעה מזיקים: עכבר, זבוב, יתוש וציפור דרור. הסיסמה של הקמפיין קראה לכל משפחה לפעול מהר.

איך נראתה מבפנים תוכנית להדביק את המדינות התעשייתיות בתוך שנים ספורות? ומי ידע מה קורה בשטח, ומתי?

רקע

מדינה חדשה

ב־1949 ניצחה המפלגה הקומוניסטית הסינית במלחמת האזרחים, והכריזה על הקמתה של הרפובליקה העממית של סין. בשלוש השנים הראשונות נערכה רפורמה חקלאית: הקרקע חולקה מחדש.

בראש המפלגה עמד מאו דזה-דונג. התוכנית החומשית השנייה, לשנים 1958 עד 1963, נועדה לקדם את התעשייה במהירות.

רקע

מוזמנים לדבר

בשנים 1956 ו־1957 הזמינה המפלגה את האנשים לבקר אותה בגלוי, תחת הסיסמה של מאה הפרחים. כשהביקורת התחזקה, היא דוכאה. ב־1957 פתח המסע נגד הימנים, בהנהגת דנג שיאופינג, והמבקרים הוגדרו כ״ימנים״.

מוסקבה

מוסקבה, נובמבר 1957

בנובמבר 1957 נסע מאו למוסקבה לחגיגות ארבעים שנה למהפכת אוקטובר. שם הבטיח ניקיטה חרושצ׳וב שברית המועצות תעקוף את ארצות הברית בתוך כחמש־עשרה שנה.

הסיסמה שהתפשטה בסין הייתה לעקוף את בריטניה ולהדביק את ארצות הברית: בריטניה קודם, ארצות הברית אחריה. מאו עצמו אמר את משפט הבריטניה כחודשיים אחר כך, בינואר 1958, בנאום בפני ועידה של מנהיגי המדינה.

מקור: מאו: נאום לוועידה

״אפשר להדביק את בריטניה בתוך חמש־עשרה שנה.״

זה נאום של מנהיג לפני בכירים, ולא תחזית מדעית. המשפט נשמע כמו מדידה, אבל הוא יעד פוליטי: שאיפה, לא מספר שאפשר לבדוק לפני שהתאריך מגיע.

• מי מדבר, למי, ומתי? מאו, מנהיג המפלגה, בפני בכירי המדינה, בינואר 1958, כחודשיים אחרי מוסקבה.
• למה בריטניה, כשההבטחה במוסקבה דיברה על ארצות הברית? המקורות אינם מסבירים מדוע בריטניה קודמת. ההבטחה במוסקבה דיברה על ארצות הברית, והסיסמה שבסין שמה את בריטניה לפניה.
• מה המשפט לא אומר? איך מגיעים ליעד, וכמה הוא יעלה. המשפט מציג את התוצאה בלי את הדרך.

הקומונות

הניסוי

צ׳איאשאן, אפריל 1958

באפריל 1958 נפתח בחנאן, במחוז שבמרכז סין, ניסוי של קומונה עממית בשם צ׳איאשאן. הקומונה ביטלה את החלקות הפרטיות של האיכרים, והקימה מטבחים משותפים שבהם האוכל היה חינם או כמעט חינם.

באותה שנה התפשטה תנועת הקומונות ברחבי הארץ.

התעשייה

פלדה בחצר

המטרה הגדולה הייתה פלדה. בחצרות, בשדות ובכפרים הוקמו כבשני חצר קטנים, והאיכרים ניסו להמיס בהם ברזל ופלדה. היעד הארצי לשנת 1958 עמד על 10.7 מיליון טון פלדה.

לפי הנתונים הרשמיים, היעד הושג.

המנגנון

שרשרת היעדים והדיווחים

היעדים נקבעו בראש המדינה וירדו במדרג: למחוזות, למחוזות המשנה ולקומונות. ככל שירדו נמוך יותר, כך גבר הלחץ לעמוד בהם. מה שחזר למעלה היו הדיווחים, ועליהם נקבעה המכסה של כל אזור בתבואה.

נקודת החלטה

אתם מזכיר המפלגה במחוז בחנאן ב־1958.

חנאן, 1958, בעונת הקציר. דמות מורכבת: היא מייצגת פקידים רבים, לא אדם מסוים.

היעדים שהגיעו מהמרכז גבוהים מאוד, ובשדות המחוז שלכם הקציר לא נראה כמו המספרים שביקשו מכם.

הדיווח שתשלחו למעלה ייקבע את המכסה של המחוז, כלומר כמה תבואה תצטרכו למסור למדינה. דיווח נמוך ייראה ככישלון, ודיווח גבוה יביא שבחים. אתם יודעים מה יש במחסנים.

מה אתם מדווחים למעלה?

• לדווח על היבול האמיתי ועל התבואה האמיתית שבמחסנים. המחוז ייראה מפגר, ואולי ייקבע לו יעד גבוה בכל זאת. סביר שהדיווח הכן יתעלם, או שייענש מי ששלח אותו, והמחוז יצטרך להשיג תבואה שאין לו.
• לדווח את התוצאה שהיעד מצפה לה, כדי שהמחוז יעמוד ביעדים. המחוז ייראה מצליח, והמכסה תיקבע לפי הדיווח. סביר שהתבואה תיאסף מהכפרים לפי מספרים שאינם קיימים, והאיכרים ייוותרו בלי די אוכל.
• לבקש מהרמה הגבוהה מכסה נמוכה, ולנהל ספרים מקומיים מדויקים. הבקשה עשויה להתקבל במחוז אחד ולא באחר. ספרים מדויקים ישמרו את האמת לזמן מאוחר, אבל לא יעצרו את הגבייה בזמן הקרוב. סביר שהמכסה תישאר גבוהה, ומי שביקש הקלה ייחשד.

מה קרה בפועל

לדווח את התוצאה שהיעד מצפה לה, כדי שהמחוז יעמוד ביעדים.

הדיווחים המנופחים היו נפוצים. המדינה עודדה לדווח על הצלחות ולהסתיר כישלונות. המכסות נקבעו לפי מספרים שגויים, ונאספה תבואה מעבר למה שהאזורים יכלו לוותר עליו. ההשלכות נראו בשנים 1959–1961. גם דיווחי הפלדה של 1958 נוהלו באותה דרך: הדיווח היה שהיעד הושג, אף שיותר משלושה מיליון טון מן הפלדה לא היו שמישים.

הלחץ מלמעלה היה אמיתי. דיווח נמוך נראה ככישלון בתוכנית, ואיש לא רצה את התווית הזאת. ההיסטוריונים מדגישים שהמערכת תגמלה דיווחים טובים, ולא השאירה מקום לדבר בגלוי על מה שנכון.

מלחמת הדרורים

הקמפיין

ארבעת המזיקים

ב־12 בפברואר 1958 הוכרז הקמפיין הרשמי לארבעת המזיקים: עכברים, זבובים, יתושים וציפורי דרור. הקמפיין היה מראשוני הקפיצה הגדולה קדימה, והדרור הפך למטרתו המרכזית.

הסיסמה קראה לכל משפחה לפעול מהר, ולהכות בתופים ובמצלתיים כדי לחסל את המזיקים.

המספרים

מספרים שאי אפשר לספור

בשנת 1958 נמסר מספר רשמי: יותר מ־300 מיליון עכברים וציפורים הושמדו. יש לקרוא את המספר הזה כתעמולה, לא כספירה.

גם ההערכות לציפורים שנהרגו נעות בטווח רחב: לפחות 200 מיליון לפי אחד המקורות, וכמעט שני מיליארד לפי דוח ממשלתי שצוטט בספר מ־1969.

תרבות

שיר נגד הדרור

ב־21 באפריל 1958 פרסם הסופר גו מורוא את השיר ״קללת הדרור״ בעיתון ״בייג׳ינג ערב״. השיר מכנה את הציפור פושעת בת אלפי שנים, ומבטיח לסגור איתה חשבון.

לפי מקורות סיניים, גם כמה מאנשי המדע והסופרים הבולטים, ובהם צ׳יאן שושן ובא ג׳ין, השתתפו בציד.

מקור: כרזה מ־1958: ״לחסל את ארבעת המזיקים״

״זבובים ויתושים הם כמו ימנים.״

הסיסמה שייכת לקמפיין כולו, ולא בטוח שהיא מודפסת על הכרזה הזאת. ב־1957 כונו מבקרי המפלגה ״ימנים״, ולכן המילה נשמעת מוכרת. הכרזה עצמה מציגה מזיקים וחרב.

• מי הפיק את הכרזה, ולמי היא מיועדת? הרישום בקובץ מציין את ממשלת סין כמפיקה, ואין שם של אמן. היא מיועדת לציבור הרחב, שצריך להרגיש שחיסול המזיקים הוא חובה אזרחית.
• הסיסמה קוראת לזבובים וליתושים ״ימנים״. מאיזו תקופה המילה הזאת באה? מהמסע נגד הימנים של 1957, שבו הוגדרו מבקרי המפלגה כ״ימנים״. הקמפיין לוקח תווית פוליטית ומשתמש בה לחרקים.
• מה חסר בכרזה? האנשים שישאו בתוצאות. הכרזה מציגה מזיקים וחרב בלבד: אין בה איכרים, ואין בה שום מחיר.

1960

מטרה חדשה

ב־1960 הופיעה בפוג׳יאן כרזה חדשה, שבה אין דרור. מי שמביט בה רואה עכבר, זבובים ויתושים, ולצידם חרק שטוח שבדרך כלל מזהים כפשפש.

הדרור, שהיה המטרה המרכזית ב־1958, נעלם מהתמונה. הקמפיין החליף את מטרתו.

מיתוס

קמפיין הדרורים לבדו גרם לרעב.

האמת

זה נכון בחלקו. הקמפיין היה אחד הגורמים, לא הגורם היחיד. הדיווחים המנופחים, המכסות המופרזות והמדיניות הרחבה של הקפיצה הגדולה היו גורמים נוספים, כמו בהחלטה הראשונה.

הראיות

בכרזה של 1960 אין דרור, ורק מזיקים אחרים: המטרה השתנתה. ההיסטוריונים שמונים את גורמי הרעב מזכירים את הקמפיין כאחד מהם, ולא כגורם יחיד.

לושאן

המקום

לושאן, יולי 1959

לושאן הוא אתר נופש הררי במחוז ג׳יאנגשי. ביולי 1959 התכנסו שם מנהיגי המפלגה בישיבה מורחבת של הפוליטביורו, שנמשכה מ־2 ביולי עד 1 באוגוסט.

באפריל אותה שנה ויתר מאו דזה-דונג על תפקיד יושב ראש המדינה, ושמר על תפקיד יו״ר המפלגה. תפקיד יושב ראש המדינה עבר לליו שאוצ׳י.

האיש

שר ההגנה

פנג דה-חואי היה שר ההגנה של סין, מפקד ותיק שנלחם במלחמות שלפני הקמת המדינה. הוא בא ממחוז חונאן.

נקודת החלטה

אתם פנג דה-חואי, שר ההגנה, בלושאן, ביולי 1959.

לושאן, יולי 1959, בתוך הישיבה המורחבת.

בישיבה מדברים על הקומונות כהצלחה, ועל הפלדה כהישג. מי שמעלה ספק נראה כמי שמפקפק בקו.

אתם באים ממחוז חונאן, ומה שמגיע משם אינו תואם את הדיווחים שנקראים בישיבה.

מה אתם עושים?

• לשמור על השתיקה, ולהשאיר את הביקורת לדיונים הסגורים. הבעיות לא ייכנסו לתיעוד. סביר שההנהגה תמשיך בקו, והדיווחים מהכפרים יישארו בלי מענה. השתיקה תגן עליכם, אבל לא תשנה דבר.
• לכתוב למאו בפרטיות על מה שראיתם ועל מה שנראה לכם שגוי בקו. המכתב יגיע ישירות למנהיג המפלגה. הוא עשוי לפתוח דיון ממשי, אבל מאו עלול לראות בו איום על הקו. סביר שהמחיר האישי שלכם יעלה.
• לקבל את קו הישיבה, ולא להוסיף מילה. לא תהיה התנגשות, ולעמדתכם לא יהיה ביטוי. הקו נשמר, והשינוי מתעכב. סביר שהקשיים יגדלו בכפרים, בלי שמישהו בצמרת יקבל על כך דיווח ברור.

מה קרה בפועל

לכתוב למאו בפרטיות על מה שראיתם ועל מה שנראה לכם שגוי בקו.

פנג כתב את המכתב למאו ב־14 ביולי 1959. הוא עסק במה שראה בכפרים של מחוזו, ובהם מקרי מוות, ובפגמים שראה במדיניות. השיעור מסכם את תוכן המכתב, ואינו מצטט אותו.

הוא ראה את המחיר בעיניו, במקום שממנו בא. המקורות אינם אומרים מה ציפה לקבל בתמורה.

נקודת החלטה

אתם מאו דזה-דונג, יו״ר המפלגה, בסוף יולי 1959.

לושאן, סוף יולי 1959.

מכתבו של שר ההגנה מונח לפניכם. הוא מערער על הקומונות ועל מסע הפלדה שאתם הובלתם, ומתאר את מה שקורה במחוז מולדתו.

ויתרתם על תפקיד יושב ראש המדינה, אבל תפקיד יו״ר המפלגה נשאר בידיכם.

מה עושים עם המכתב?

• לקבל את הביקורת, ולהאט את הקומונות ואת מסע הפלדה. הקו ישתנה מוקדם יותר, וייתכן שהרעב יהיה קטן יותר. אבל מסע שהוצג כהצלחה ייסוג, והדבר יעלה במחיר פוליטי. סביר שההנהגה תתנגד.
• לענות לפנג בפרטיות, ולפתור את הבעיות בתוך הפוליטביורו. סביר שהמחלוקת תישאר פנימית, והקו יאט בהסכמה שקטה. הביקורת תישמע בחדר סגור, בלי שמישהו יודיע עליה בפומבי.
• לראות במכתב התקפה על הקו, ולפתוח מסע נגד ״אופורטוניזם ימני״ במפלגה. הדיון יעבור מהמדיניות אל מבקריה. סביר שהקו הקיצוני ימשיך, ומי שדיווח על רעה ילמד לשתוק. המסע ישדר מסר לכל מי שרואה דברים אחרת: לשתוק.

מה קרה בפועל

לראות במכתב התקפה על הקו, ולפתוח מסע נגד ״אופורטוניזם ימני״ במפלגה.

המכתב הופץ בין המנהיגים בימים שאחרי שנכתב. המקורות חלוקים אם זה היה ב־17 או ב־23 ביולי. בחודש אוגוסט, במליאה השמינית של המפלגה, הוגדרה קבוצה בראשות פנג כאנטי־מפלגתית, ונפתח מסע נגד ״אופורטוניזם ימני״.

המקורות אינם מסבירים את הנימוקים הפרטיים של מאו. המכתב תקף מדיניות שמאו עצמו הוביל, בזמן שהמפלגה נדרשה לתמוך בה.

תבואה על הנייר

1959–1961

שנות הרעב

מ־1959 עד 1961 הרעב פשט על הכפרים ועל הערים. ההיסטוריונים קוראים לתקופה הזאת היום ״הרעב הגדול בסין״.

יאנג ג׳ישנג, בספרו Tombstone, מתאר אנשים שמתו בזמן שחיכו לפתחי מחסני התבואה בשינייאנג, בחנאן. כתב של שינחואה באותה עיר הסביר לו מאוחר יותר מדוע מעולם לא דיווח על המתים.

לפי נתון שפורסם ב״העם היומי״ ב־2010, אוכלוסיית סין ב־1961 הייתה 658.59 מיליון, נמוכה ב־14.58 מיליון מזו של 1959. הנתון הזה לא מראה סיבה, רק את התוצאה במספרים.

מקור: הדמוגרפים של 1984

״…אי אפשר לקבוע באיזו מידה.״

ארבעה דמוגרפים, שכתבו יותר מעשרים שנה אחרי הרעב. מחקרים מאוחרים יותר נשענו על חומר חדש, בהם ארכיונים מחוזיים.

• מה המאמר אומר על מזג האוויר? שהוא תרם לירידה החדה ביבול, ואף אחד מהכותבים לא מכחיש זאת.
• למה הכותבים מסרבים לתת אחוז? כותבי המאמר אומרים שאי אפשר לקבוע את מידתו. מדיניות ומכסות פעלו באותן שנים גם הן.
• מתי נכתב המאמר, ומי כתב אותו? ב־1984, על ידי דמוגרפים שעבדו עם נתוני אוכלוסייה.

מיתוס

הרעב נגרם ממזג אוויר רע.

האמת

זה נכון בחלקו. מזג האוויר תרם לירידה ביבול, ואף אחד מן המחקרים שהוזכרו כאן לא מכחיש זאת. אבל יש חוקרים ששמים את עיקר המשקל על המדיניות: יאנג ג׳ישנג מייחס את הרעב למדיניות של מאו ולשיטה הפוליטית. מחקר אחד משנת 2009 מייחס כ־69 אחוזים מהתמותה העודפת למדיניות הלאומית.

הראיות

מקורות: אשטון ועמיתיו (1984); האוזר, סנדס וסיאו (2009), שמאמרם נושא את הכותרת ״שלושה חלקים טבעיים, שבעה חלקים מעשה ידי אדם״.

מיתוס

מאו לא ידע מה קורה.

האמת

זה נכון בחלקו. לפי יאנג ג׳ישנג, מאו נשאר בלי ידיעה על חלק מהרעב ב־1958 וב־1959. אבל לא כל המידע היה חסר: מכתבו של פנג, מיולי 1959, הזכיר מקרי מוות במחוז מולדתו.

הראיות

מקורות: יאנג ג׳ישנג, Tombstone; המכתב של פנג מיולי 1959, שעליו עמדנו בפרק על לושאן.

שבעת אלפים

1960–1961

החזרה לאחור

בחורף 1960 החל תיקון הקו. בתחילת 1961 עברה המליאה התשיעית לתקופה של ״התאמה״: כלכלה איטית יותר, זהירה יותר, עם יעדים צנועים.

הוועידה

בייג׳ינג, ינואר 1962

בין ה־11 בינואר ל־7 בפברואר 1962 התכנסה בבייג׳ינג הוועידה של שבעת אלפי הקאדרים. לפי ההחלטה של 1981, השתתפו בה 7,000 איש. הקאדרים הם פקידי המפלגה והמדינה שמנהלים את העבודה במקומות. בוועידה עלה על הפרק מה קרה בשנים האחרונות, ומאו עצמו נשא נאום של ביקורת עצמית.

השלטון

מי מנהל את המדינה?

כשמאו מסר את הניהול השוטף, העבודה עברה בעיקר לשניים: ליו שאוצ׳י, יושב ראש המדינה, ודנג שיאופינג. מאו נשאר ביו״ר המפלגה.

נקודת החלטה

אתם ליו שאוצ׳י, יושב ראש המדינה, בוועידה של שבעת אלפי הקאדרים.

בייג׳ינג, ינואר 1962.

הרעב כבר ידוע. רבים מהנוכחים מכירים את הכפרים מעבודתם, או שמעו עליהם. השאלה שעל הפרק אינה אם היה רעב, אלא איך מסבירים אותו.

אתם מתבקשים לנסח את הגורם: הטבע, הטעויות, או שניהם. כל מה שתאמרו יחזור בכל מחוז ובכל מחוז משנה, ויעזור לקבוע מי אשם.

איך מנסחים את הסיבה?

• לייחס את עיקר הפגיעה לטבע ולמזג האוויר, שאיש לא יכול היה לשלוט בהם. הניסוח נוח, ואינו מחייב שינוי במדיניות. סביר שהקו יישאר, והאחריות תישאר מטושטשת. מי שנשא את הנטל בכפרים יישאר בלי הכרה.
• לדבר על טעויות באופן כללי, בלי לציין מדיניות או החלטות. הוועידה תשמע ביקורת, אבל לא תדע לאן לכוון אותה. סביר שהתיקון יישאר חלקי, ומי שביקש להבין את הסיבות לא יקבל תשובה.
• לקבוע במדויק: שלושה חלקים מהנזק נובעים מהטבע, ושבעה חלקים מטעויות של בני אדם. זו הכרעה ברורה, שמייחסת את האחריות להחלטות של המפלגה עצמה. סביר שזה יכעיס את מי שהחליט על המדיניות, ושהנאמר ייזכר נגד הדובר. מצד שני, הניסוח פותח את הדרך לתיקון.

מה קרה בפועל

לקבוע במדויק: שלושה חלקים מהנזק נובעים מהטבע, ושבעה חלקים מטעויות של בני אדם.

ליו שאוצ׳י ניסח את הרעיון כ״שלושה חלקים של אסון טבע, שבעה חלקים של טעויות אדם״ (תרגום השיעור לביטוי סיני). הניסוח הרשמי ייחס 30 אחוזים לטבע ו־70 אחוזים לטעויות של בני אדם. המקורות חלוקים אם הנוסחה הוכנה מראש או נאמרה בלי תכנון.

הניסוח חילק את האחריות בין הטבע לאדם. הוא אפשר לדבר על כוחות שאי אפשר לשלוט בהם, וגם לומר במפורש שרוב הנזק בא מהחלטות של בני אדם. המקורות אינם אומרים מה ליו התכוון מעבר למילים עצמן.

מקור: ההכרעה הרשמית של 1981

״בלי בירור זהיר ולימוד, ובלי ניסוי מוקדם.״

זוהי ההכרעה הרשמית של המפלגה על הקפיצה הגדולה, שנכתבה אחרי מותו של מאו ב־1976. היא מדברת על ״שגיאות שמאליות״, על יעדים מופרזים ועל הוראות שרירותיות, ומונה את ליו שאוצ׳י ואת פנג דה-חואי בין הקורבנות.

• מי כתב את הטקסט, ולמה כעשרים שנה אחרי האירועים? המפלגה עצמה, כדי לקבוע את הגרסה הרשמית. זו עמדתו של הגוף שניהל את המדיניות, ולא של חוקר מבחוץ.
• הטקסט מדבר על ״שגיאות שמאליות״. מה המילה הזאת מאפשרת לכותבים לא לומר? שהאחריות הייתה של אנשים מסוימים, ושל החלטות שאפשר לייחס להם. הביטוי מתאר כיוון, לא מי החליט. שאלו את עצמכם: מי נשאר מחוץ לתמונה?
• אילו אנשים מוזכרים בטקסט כקורבנות? ליו שאוצ׳י, לפנג דה-חואי ולאחרים, שלפי הטקסט ״נרדפו עד מוות״ במהפכה התרבותית. זו הכרה חשובה, אבל הטקסט לא מזכיר בשמם את מי שרדף אותם.

1966

ארבע שנים אחר כך

ב־1966 פרצה המהפכה התרבותית. לפי ההיסטוריונים, ליו שאוצ׳י הואשם אז בבגידה, בין השאר בשל הניסוח שייחס רק 30 אחוזים מהנזק לטבע.

ספירת המתים, והמבחן

1981

שם חדש לרעב

ביוני 1981, יחד עם ההחלטה של המפלגה, שונה שמו הרשמי של הרעב. עד אז נקרא ״שלוש שנות אסונות הטבע״. מעתה נקרא לו ״שלוש שנות הקושי״.

השם הראשון מטיל את האשמה על הטבע. השם השני לא מטיל אותה על איש. שני השמות מתארים את אותן שנים, אבל כל אחד מהם מספר את הסיפור אחרת.

המספרים

כמה מתו?

גם אחרי שנים של מחקר אין מספר אחד. רוב ההערכות נעות בין כ־15 מיליון מתים (האוזר, סנדס ושיאו, 2009) ובין לפחות 45 מיליון (דיקוטר, 2010). כמה חוקרים סינים מציעים מספרים נמוכים בהרבה, כמו 3.5 עד 4 מיליון (יאנג סונגלין, 2013), רחוק מתחת לכל שאר ההערכות. התמותה העודפת היא המדד שבו משתמשים הדמוגרפים, כי הרישום של המתים באותן שנים היה חסר. לכן הם משווים בין אוכלוסייה, לידות ומוות.

למה זה חשוב

מספר שמכריע שאלה

המספר חשוב לשאלה על האחריות. טווח שנע סביב 15 מיליון מציג בעיה אחרת מטווח שנע סביב 45 מיליון. בשני המקרים השאלה היא כמה מן המוות נבע ממדיניות, וכמה מכוחות שאיש לא שלט בהם.

כמה, ולמה?

כמה אנשים מתו, ומה היה הגורם העיקרי למותם?

• פרנק דיקוטר, Mao’s Great Famine (2010) לפחות 45 מיליון איש מתו מרעב, מעבודת יתר ומאלימות המדינה. דיקוטר מבחין בין מוות מרעב ומעבודת יתר לבין עינויים והוצאות להורג ללא משפט, ובונה את טיעונו על ארכיונים מחוזיים.
• קורמק או גרדה, Famine: A Short History (2009) הוא קורא סקר פריון רטרוספקטיבי, ולפי קריאתו הסך הכולל נמוך בהרבה: בכ־10 מיליון פחות מהנתון של יאנג. הטיעון שלו נוגע לאופן שבו בונים את המספרים, ולא לשאלה אם היה רעב.
• האוזר, סנדס וסיאו (2009) המחקר מעריך כ־15.4 מיליון מקרי מוות עודפים, ומייחס כ־69 אחוזים מהם למדיניות הלאומית. שם המאמר: ״שלושה חלקים טבעיים, שבעה חלקים מעשה ידי אדם״.

רוב ההערכות נעות בין כ־15 מיליון ובין לפחות 45 מיליון, והפער נובע בחלקו משיטת הספירה: לפי מפקדים, לפי רישום המוות, או לפי לידות שלא התרחשו. גם הגישה לארכיונים משפיעה. השאלה איך מודדים אינה סגורה.

הרצף, לפי הסדר

• אפריל 1959 מאו מוותר על תפקיד יושב ראש המדינה, ושומר על יו״ר המפלגה.
• יולי–אוגוסט 1959 לושאן: פנג כותב למאו, ובאוגוסט מתחיל מסע נגד ״אופורטוניזם ימני״.
• 1959–1961 הרעב.
• חורף 1960 מתחיל תיקון הקו.
• 11 בינואר עד 7 בפברואר 1962 הוועידה של שבעת אלפי הקאדרים בבייג׳ינג.
• 23 במאי 1962 בוועידת עיתונאים אומר נשיא ארצות הברית, קנדי, שאין סימן לכך שסין מבקשת מזון מארצות הברית.
• 1966 המהפכה התרבותית. ליו שאוצ׳י מואשם בבגידה.
• 1975 עשרות סכרים שנבנו בזמן הקפיצה הגדולה נפרצו בג׳ומאדיאן שבחנאן.
• יוני 1981 החלטת המפלגה, ושינוי השם לשלוש שנות הקושי.
• 1984 המועצה הלאומית למחקר של ארצות הברית, דרך אנסלי קול, מעריכה כ־27 מיליון מקרי מוות עודפים בשנים 1958–1963.
• 1987 ג׳ודית׳ בניסטר מעריכה כ־30 מיליון מקרי מוות עודפים בשנים 1958–1961.
• 2008 (סינית) ו־2012 (אנגלית) יאנג ג׳ישנג: 36 מיליון מקרי מוות מרעב. עם כ־40 מיליון לידות שלא התרחשו, הסך הוא 76 מיליון.
• 2009 האוזר, סנדס וסיאו: כ־15.4 מיליון מקרי מוות עודפים.
• 2010 פרנק דיקוטר: לפחות 45 מיליון.
• 2013 יאנג סונגלין מציע הערכה נמוכה מאוד: 3.5 עד 4 מיליון.

שאלה לבדיקה

מה התאריך שעליו חתום מכתבו של פנג דה-חואי למאו?

התשובה: 14 ביולי 1959. נכון. המכתב חתום ב־14 ביולי 1959, שנים־עשר יום אחרי שנפתחה הישיבה.

שאלה לבדיקה

איפה ומתי התכנסה הוועידה של שבעת אלפי הקאדרים?

התשובה: בייג׳ינג, בינואר–פברואר 1962. נכון. הוועידה התקיימה בבייג׳ינג, מ־11 בינואר עד 7 בפברואר 1962.

שאלה לבדיקה

אילו ארבעה מזיקים הוגדרו בקמפיין של 1958?

התשובה: עכברים, זבובים, יתושים ודרורים. נכון. ארבעת המזיקים היו עכברים, זבובים, יתושים ודרורים.

שאלה לבדיקה

באיזה מחוז נוסד הניסוי של קומונת צ׳איאשאן ב־1958?

התשובה: חנאן. נכון. צ׳איאשאן נמצא בחנאן, במרכז סין.

שאלה לבדיקה

יאנג ג׳ישנג מונה 36 מיליון מקרי מוות מרעב. מה כוללת הספירה הזאת?

התשובה: מקרי מוות מרעב בלבד. נכון. ה־36 מיליון הם מקרי מוות מרעב. הסך של 76 מיליון מגיע רק כשמוסיפים את הלידות שלא התרחשו.

שאלה לבדיקה

מה המינימום של מספר המתים שפרנק דיקוטר נותן בMao’s Great Famine?

התשובה: 45 מיליון. נכון. דיקוטר מעריך לפחות 45 מיליון איש שמתו מרעב, מעבודת יתר ומאלימות המדינה.

מונחים

• קאדר פקיד או מנהל במפלגה ובמדינה, שאחראי לביצוע המדיניות במחוז, במחוז משנה או בקומונה.
• הקומונה העממית יחידת משק גדולה שבאה במקום החווה המשפחתית. האדמה, הכלים והעבודה היו משותפים, והאוכל הוגש במטבח המשותף.
• כבשן חצר כבשן קטן שהוקם בחצר, בשדה או בכפר כדי להמיס ברזל ולייצר פלדה בשנת 1958. הוא היה לסמל של הקמפיין.
• מכסה הכמות שאזור נדרש למסור למדינה, למשל תבואה. המכסה נקבעה לפי הדיווח על היבול.
• מאה הפרחים קמפיין של 1956–1957 שקרא לאנשים לבקר את המפלגה. כשהביקורת התחזקה, הוא נקטע.
• המסע נגד הימנים קמפיין של 1957 שהגדיר את מבקרי המפלגה כ״ימנים״ ודיכא אותם. דנג שיאופינג הוביל אותו.
• ארבעת המזיקים קמפיין של 1958 נגד עכברים, זבובים, יתושים וציפורי דרור. ב־1960 הדרור הוחלף כמטרה בפשפש.
• המליאה ישיבה מלאה של הוועד המרכזי של המפלגה, שמתכנסת כמה פעמים בשנה. החלטותיה קובעות בדרך כלל את הקו הרשמי.
• הפוליטביורו הוועדה הקטנה בראש המפלגה הקומוניסטית, שמקבלת את ההחלטות המרכזיות בין המליאות.
• תמותה עודפת מספר המקרים שבהם מתו יותר אנשים ממה שצפוי בשנים רגילות. כך מודדים הדמוגרפים רעב כשהרישום של המתים חסר.

מקורות

• Mao Zedong, “Speech at the Supreme State Conference”, 28 January 1958, in Selected Works, vol. 8 (Foreign Languages Press, 1977). English text from the Marxists Internet Archive
• Central Committee of the Chinese Communist Party, “Resolution on Certain Questions in the History of Our Party since the Founding of the People’s Republic of China”, 27 June 1981 (English text in Peking Review, 1981)
• Frank Dikotter, Mao’s Great Famine (Walker & Company, 2010)
• Yang Jisheng, Tombstone (Farrar, Straus and Giroux, 2012; Chinese edition 2008)
• Ashton, Hill, Piazza and Zeitz, “Famine in China, 1958–61”, Population and Development Review 10, no. 4 (1984)
• Houser, Sands and Xiao, “Three parts natural, seven parts man-made”, Journal of Economic Behavior and Organization (2009)
• Cormac Ó Gráda, Famine: A Short History (2009)
• Judith Banister, China’s Changing Population (1987)

קרדיט תמונות

• כרזה ממשלתית סינית, 1958. הרישום בקובץ המקור: ״China Government״ · Public domain · דף המקור
• מאו וחרושצ׳וב בבייג׳ינג, 1958. צילום של יונייטד פרס, מאוסף ספריית הקונגרס · Public domain · דף המקור
• מטבח משותף בקומונה עממית, 1958. צילום, היוצר לא ידוע · Public domain · דף המקור
• כרזה של הצלב האדום ומחלקת התעמולה לבריאות במחוז פוג׳יאן, ספטמבר 1960 · Red Cross and the Health Propaganda Office of the Health Department of Fujian Province, September 1960. · CC BY-SA 4.0 · דף המקור