לואי־ניקולא דאבו, מרשל הברזל

ערפל על הרמה

שבע בבוקר, וערפל

14 באוקטובר 1806, שבע בבוקר. על רמה חשופה בלב גרמניה עומד ערפל כה סמיך, שאי אפשר לראות את הפלוגה הסמוכה. מתוכו עולה קול פרסות: פרשים פרוסיים.

מולם עומד מרשל צרפתי קצר ראייה במשקפיים עגולים, ואתו כ־26,000 איש. מאחוריו גשר אחד על נהר הזאלה. במרחק כעשרים קילומטר נלחם נפוליאון ליד ינה, בטוח שהוא מול הצבא הפרוסי כולו. הוא טועה. הצבא הפרוסי הראשי, ובו המלך עצמו ואולי פי שניים מאנשיו של המרשל, צועד היישר אל לואי־ניקולא דאבו.

לואי־ניקולא דאבו

בן לאצולה הזוטרה של בורגונדיה שהצטרף למהפכה, נעשה המרשל הצעיר ביותר של נפוליאון, וניצח בקרבו הגדול כוח כפול משלו.

• נולד: 10 במאי 1770, הכפר אנו שבבורגונדיה, בן בכור לקצין פרשים ממשפחת אצולה קטנה
• נפטר: 1 ביוני 1823, בגיל 53, פריז, ממחלה (לעיתים נאמר שחפת, אך אין ודאות)
• ניצחונות: אאורשטדט, 1806; טויגן־האוזן ואקמיל, 1809; וגראם, 1809 (באגף שלו)
• כישלונות: גייסו נקרע לגזרים בקרסנוי, 1812; גרדה, 1813 (דיוויזיה מגייסו, בלעדיו)

״...תקיפות אופי, התכונה הראשונה של איש מלחמה.״

אציל בורגונדי בעידן המהפכה

רקע

בן לאצולה קטנה

לואי־ניקולא ד׳אבו, לימים דאבו, נולד ב־1770 בכפר אנו שבבורגונדיה, בן בכור לקצין פרשים. אביו נהרג בתאונת ציד ב־1779, כשלואי־ניקולא בן שמונה. הנער לומד בבית ספר צבאי מלכותי של נזירים בנדיקטינים באוסר, ובגיל 15 עובר לבית הספר הצבאי בפריז. ב־1788 הוא כבר קצין זוטר בגדוד הפרשים ״רויאל־שמפאן״, שבו שירתו לפניו אביו, סבו ודודו.

מיתוס

דאבו למד עם נפוליאון בבית הספר הצבאי בבריין.

האמת

דאבו מעולם לא למד בבריין. לפי התיאור המתועד ביותר על נעוריו (ז׳אן לינדן, 1979) הוא למד באוסר מדצמבר 1779, ואחר כך בבית הספר הצבאי בפריז, שאליו נכנס ב־27 בספטמבר 1785. נפוליאון עוד שהה שם כחודש, אבל כבר עבר את בחינת הגמר, וב־28 באוקטובר יצא אל גדודו. שום מקור אינו מספר שהשניים נפגשו.

הראיות

ספרים רבים עדיין מזכירים את בריין, ואפילו שלט בכניסה לבית הספר שם מונה אותו בין תלמידיו. לינדן כותב במפורש שהוא מעולם לא היה תלמיד שם, ו״מילון נפוליאון״ של ז׳אן טולאר (1999) מונה את אוסר ופריז ואינו מזכיר את בריין. הטענה מפתה, כי היא קושרת זה לזה שני גדולים.

המהפכה

האציל שצידד בעם

המהפכה פורצת כשהוא בן 19. בניגוד לרוב עמיתיו הקצינים, דאבו מקבל אותה בברכה. ב־1790 הוא מצדד בחיילים נגד הקצינים האצילים של גדודו, ונכלא כמה שבועות באראס. ב־1791 בוחרים בו מתנדבי מחוז מולדתו לסגן אלוף, סגן המפקד של גדודם. באפריל 1793, כשהגנרל דימורייה בורח אל האוסטרים, יורים אנשי דאבו במפקד העליון הנמלט.

אז פונה המהפכה נגד האצילים שבשורותיה. ביולי 1793, זמן קצר אחרי שנעשה גנרל בריגדה, הוא מועלה לדרגת גנרל דיוויזיה. הוא מסרב בטענה שנולד אציל, ומתפטר כשחוק מרחיק את האצילים לשעבר מן הצבא. אחרי נפילת רובספייר הוא חוזר, ובספטמבר 1794, בגיל 24, הוא שוב גנרל בריגדה.

מצרים

דסי, מצרים וחתונה

על הריין, ב־1796–1797, הוא פוגש את חברו הקרוב לעתיד, הגנרל לואי דסי. ב־1798 לוקח אותו דסי למצרים, במשלחת של בונפרטה. דאבו מפקד על הפרשים שלו בקרב הפירמידות ובמרדף אחרי הממלוכים במעלה הנילוס. יש עדויות על דיכוי קשה במצרים העליונה. במרץ 1800 שני החברים מפליגים לצרפת; הבריטים מעכבים אותם כחודש, ודאבו מחמיץ את מרנגו, שבה נהרג דסי ב־14 ביוני.

בנובמבר 1801 הוא נושא לאישה את איימה לקלרק. אחיה, הגנרל לקלרק, נשוי לאחותו של נפוליאון, פולין בונפרטה. דאבו נכנס למשפחת בונפרטה, אך לא ללבו של נפוליאון: נפוליאון כיבד אותו ובטח בו יותר משאהב אותו.

1804

המרשל הצעיר ביותר

ב־1803 שולח אותו נפוליאון למחנה בברוז׳ שליד חוף התעלה, לבנות צבא לפלישה לאנגליה. דאבו הופך 25,000 איש לגייס השלישי: תרגילים ארוכים, צריפי עץ מפני הגשם, עונש על שוד ועל רפיון.

ב־19 במאי 1804, בגיל 34, הוא אחד משמונה־עשר מרשלי האימפריה, והצעיר מכולם. לצד מסנה, גיבור ציריך, הוא טירון. כל חייו יצטרך להוכיח שהוא ראוי. (סיפורו של נפוליאון עצמו מסופר בשיעור נפרד.)

אאורשטדט, 1806

1805

110 קילומטר בשני ימים

110 ק״מ

בסתיו 1805 תוקפות אוסטריה ורוסיה את נפוליאון. הגייס השלישי של דאבו נמצא ליד וינה כשהקיסר קורא לו אל שדה אוסטרליץ שבמוראביה. הגייס יוצא למסע מאולץ בליל 29–30 בנובמבר: כ־110 קילומטר בשני ימים בערך, עם מטען מלא על הגב. ב־2 בדצמבר מגיע רק חלק מהגייס, כמה אלפי איש של פריאן וכמה גדודי דרגונים, אבל הם מחזיקים את האגף הימני של הצרפתים בכפרים טלניץ וסוקולניץ מול טורים גדולים בהרבה, בזמן שסולט כובש את רמת פראצן במרכז. (הקרב מסופר בשיעור על סולט.)

אוקטובר 1806

הטעות של נפוליאון

ב־1806 פרוסיה מכריזה מלחמה. נפוליאון פולש לסקסוניה במהירות כזאת, שכבר ב־13 באוקטובר רואים אנשיו מן הגבעות שליד ינה את מדורות האויב. הוא סבור שזה הצבא הפרוסי כולו, ומצווה לתקוף עם שחר. למעשה זה רק כמחציתו. הצבא הראשי, בפיקודו של הדוכס הזקן מבראונשווייג ועם המלך פרידריך וילהלם השלישי במחנה, צועד לצפון־מזרח, בדרך שעוברת ליד הכפר אאורשטדט ועולה אל מעבר קוזן.

דאבו כבר כבש את נאומבורג. בשלוש לפנות בוקר ב־14 באוקטובר מגיעה אליו הפקודה של נפוליאון, שנכתבה בלילה הקודם: לצעוד דרך קוזן אל אפולדה ולהכות בעורף האויב. כך עולה הגייס השלישי מעמק הזאלה, בערפל, היישר אל הצבא הפרוסי.

נקודת החלטה

אתם המרשל דאבו.

14 באוקטובר 1806, בערך בשבע בבוקר, על הרמה שממערב לנהר הזאלה

יצאתם מנאומבורג לפני עלות השחר, חציתם את הזאלה בקוזן ועליתם על הרמה אחרי דיוויזיית גודין, בערפל סמיך. הסיירים שלכם נתקלו זה עתה בפרשים פרוסים, והגדודים הראשונים של גודין מגיעים אל הכפר האסנהאוזן. אינכם יודעים כמה פרוסים יש באזור.

הדיוויזיות של פריאן ושל מוראן עוד בדרך מאחוריכם, ומאחוריהן הגשר היחיד על הזאלה. ברנדוט קרוב, אך אינו כפוף לכם. הרמה שטוחה כשולחן. האסנהאוזן, עם בוסתניה, גדרותיה ודרך שקועה, היא המקום החזק היחיד עליה.

מה אתם עושים?

• לסגת עם גודין אל המעבר שליד קוזן ולהחזיק שם את מעבר הנהר עם כל הגייס כנראה היה הגשר נשמר, אבל שלוש הדיוויזיות היו נלחמות כשהנהר מאחוריהן, והפרוסים היו שולטים ברמה. תוכניתו של נפוליאון, להכות בעורף האויב, הייתה מתמוטטת, ונסיגה בדרך הצרה והתלולה כשהאויב על העקבות עלולה הייתה להפוך בקלות לבריחה.
• להחזיק בהאסנהאוזן עם גודין, ולהזעיק את פריאן ואת מוראן במלוא המהירות אנשי גודין החזיקו את הכפר עד שהגיעו האחרים: ההסתערויות הראשונות של הפרשים הפרוסים נשברו על הריבועים הצרפתיים בערפל, והצרפתים הרוויחו את הזמן שהיה חסר להם.
• לשלוח לנפוליאון ולברנדוט ולחכות לפקודות לפני שמתחייבים לקרב נפוליאון היה במרחק כעשרים קילומטר ולחם בעצמו. רוכב היה זקוק לשעות כדי להגיע ולחזור, והפרוסים לא היו ממתינים. כנראה גודין היה נדרס עוד לפני שתגיע תשובה.

מה קרה בפועל

להחזיק בהאסנהאוזן עם גודין, ולהזעיק את פריאן ואת מוראן במלוא המהירות

דאבו החזיק. הוא הורה לגודין להגן על האסנהאוזן, רכב קדימה בעצמו ושלח קצינים לזרז את פריאן ואת מוראן. החי״ר של גודין התארגן בריבועים בערפל, והפרשים הפרוסים הסתערו עליו שוב ושוב ונהדפו.

את הסיבה מציג ההיסטוריון האנגלי פ. לוריין פטר, על סמך תיאורו של דאבו עצמו: בין האסנהאוזן לקצה הרמה לא היה שום נקודת אחיזה. אם הכפר ייפול, גודין ייפרץ לפני שיגיע סיוע; אם יחזיק, האחרים יספיקו להגיע. היסטוריונים אחרים מוסיפים שהפרוסים היו איטיים להבין מה עומד מולם, ושהיה לו מזל לצד האומץ.

אאורשטדט: מי מול מי

14 באוקטובר 1806

הרמה ליד האסנהאוזן, כ־10 ק״מ ממערב לנאומבורג

צרפת: הגייס השלישי

• מפקדים: דאבו, גודין, פריאן ומוראן, מפקדי הדיוויזיות
• כוחות: 26,000 איש, 44 תותחים (הדו״ח של דאבו); כ־29,000 (לטוב־פורבק (שנות ה־90 של המאה ה־19), מצוטט אצל פטר); 25,000 (מרבו (זיכרונות))
• אבדות: כ־7,050, יותר מרבע מהגייס (הדו״ח של דאבו); 1,000–1,200 הרוגים ו־3,000 פצועים (הבולטין של נפוליאון (כל הצבא, שני הקרבות))

הגייס של דאבו לבדו איבד יותר ממה שהבולטין מודה בו לגבי הצבא כולו.

פרוסיה: הצבא הראשי

• מפקדים: הדוכס מבראונשווייג (המפקד הרשמי), המלך פרידריך וילהלם השלישי נוכח; בליכר, שמטאו, וורטנסלבן, הנסיך וילהלם וקלקרויט
• כוחות: כ־49,800, 230 תותחים (הפפנר (1850–1851) ולטוב־פורבק (שנות ה־90), מצוטטים אצל פטר); כ־53,000 (37,000, ועוד עתודה של 15,750 שהגיעה באיחור) (דיגבי סמית (1998)); יותר מ־60,000, 230 תותחים (ז׳אן לינדן (1979)); יותר מ־80,000 (מרבו (זיכרונות)); 50,000 (הבולטין החמישי של נפוליאון)
• אבדות: 15,000 הרוגים ופצועים, 3,000 שבויים, 115 תותחים (הדו״ח של דאבו); 10,000–15,000 הרוגים ופצועים וכ־3,000 שבויים (אומדנים מודרניים); מודה ב־57 תותחים לפחות (הפפנר (1850–1851), מצוטט אצל פטר)

התוצאה: ניצחון צרפתי. הצבא הפרוסי הראשי מאבד את קו הנסיגה שלו, ובתוך שבועות מפסיק להתקיים ככוח לוחם.

המספרים שונים זה מזה משום שהם מונים דברים שונים, ומשום שסופרים צרפתים נטו להגדיל את האויב. באומדנים הגבוהים הפרוסים היו יותר מפי שניים; באומדן הנמוך ביותר, פי 1.7 בערך.

קרב אאורשטדט

14 באוקטובר 1806, משבע בבוקר בערך עד ארבע וחצי אחר הצהריים

14 באוקטובר 1806, בערך בשבע בבוקר. בערפל הסמיך מטפס הגייס השלישי של דאבו, כ־26,000 איש, אל רמה שטוחה ממערב לנהר הזאלה. נפוליאון סבור שמדורות האויב ליד ינה הן כל הצבא הפרוסי, אבל רק חציו צועד צפון־מזרחה, לאורך הדרך שליד אאורשטדט.

שחזור על פי פ. לוריין פטר, ״כיבוש פרוסיה בידי נפוליאון, 1806״ (1907), עמ׳ 149–163, שנשען על הדו״ח של דאבו עצמו ועל ההיסטוריות הגרמניות של הפפנר ולטוב־פורבק; מיקום הכפרים לפי מפות מודרניות. השעות משוערות בטווח של כחצי שעה, והמקום המדויק של כל יחידה אינו ידוע. מיקומם של הכפר שפילברג, רכס הזוננברג והכפר פופל משוער. היחידות מצוירות קטנות מגודלן האמיתי: דיוויזיה שנפרסה לקרב תפסה כקילומטר של חזית.

שלבי הקרב

• מגע בערפל בערך בשבע. חלוץ דיוויזיית גודין יוצא מן המעבר שליד קוזן ונתקל בערפל בפרשים של בליכר ליד פופל. גודין תופס את האסנהאוזן ופורס גדוד מכל צד של הדרך. פריאן ומוראן עוד בדרך; הדיוויזיות הפרוסיות מגיעות מדרום־מערב בזו אחר זו.
• הפרשים של בליכר משבע ועד שמונה וחצי. בליכר מוביל כ־1,150 פרשים צפונה, ומסתער שוב ושוב על הריבועים של גודין מצפון לדרך. הריבועים מחזיקים, ודאבו רוכב מריבוע לריבוע. הגדוד הראשון של פריאן מגיע, והפרשים הפרוסים נסים אל היערות שמאחורי שפילברג.
• הכפר מחזיק משמונה וחצי עד עשר. דאבו שולח את פריאן ימינה, צפונה, ולא אל השמאל הלחוץ. הדיוויזיות של שמטאו ושל וורטנסלבן תוקפות את האסנהאוזן שוב ושוב, והרגימנט ה־85 נהדף אל הדרך. בערך בעשר נורה הדוכס מבראונשווייג בשתי עיניו ושמטאו נפצע אנושות. הפיקוד הפרוסי מתפורר.
• מוראן בשמאל: המפנה מעשר ועד הצהריים. מוראן מגיע בטורים ונפרס מדרום לדרך, בדיוק כשהשמאל של גודין עומד להישבר. הפרשים של הנסיך וילהלם מסתערים עליו בלי תוכנית משותפת ונשברים על הריבועים. מוראן כובש את רכס הזוננברג, ופריאן דוחק משפילברג הלאה לעבר פופל: הגבהים משני האגפים בידי הצרפתים. בערך באחת־עשרה מורה דאבו על התקפת נגד כללית.
• הפרוסים נסוגים מן הצהריים עד ארבע וחצי. משתי הגבעות יורים התותחים הצרפתיים לאורך הקו הפרוסי, וגודין מסתער במרכז וכובש את טאוגוויץ. העתודה של קלקרויט מכסה את הנסיגה מערבה. בארבע וחצי נכנסים הצרפתים לאקרטסברגה. לדאבו כמעט אין פרשים לרדיפה, ואנשיו מותשים.

האסטרטגיה

• צרפתים: הגייס השלישי: נפוליאון רוצה שדאבו יצעד דרך קוזן ויכה בעורף האויב. אבל בערפל הגייס מוצא את עצמו מול הצבא הראשי, ולכן דאבו מחזיק את האסנהאוזן עם גודין, ומזעיק במהירות את פריאן ואת מוראן.
• פרוסים: הצבא הפרוסי הראשי צועד צפון־מזרחה לכיוון מעבר קוזן. הפרשים של בליכר תוקפים את הריבועים הצרפתיים שוב ושוב, ושמטאו ווורטנסלבן תוקפים את האסנהאוזן, הכפר החזק היחיד ברמה. השחזור אינו מסביר את הטעם למסלול הזה.

מה הכריע: הכפר והריבועים החזיקו, ומוראן הגיע לשמאל בדיוק כשעמד להישבר. אחרי שהדוכס מבראונשווייג ושמטאו נפגעו, הפיקוד הפרוסי התפורר.

קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג

הגנרל המפורסם ביותר של פרוסיה הישנה: שמו חתום על המניפסט של 1792 שאיים על פריז, ובגיל 71 נורה בשתי עיניו באאורשטדט.

• נולד: 9 באוקטובר 1735, וולפנביטל, גרמניה
• נפטר: 10 בנובמבר 1806, אוטנזן, ליד אלטונה, מפצעו, בגלות
• ניצחונות: הולנד, 1787; קייזרסלאוטרן, 1793
• כישלונות: ולמי, 1792 (הפלישה לצרפת נעצרה); אאורשטדט, 1806

״בראונשווייג זכה במוניטין שלא הגיע לו.״

מקור: ״קרב ינה״: הבולטין של נפוליאון

״בימין שלנו עשה גייסו של המרשל דאבו פלאים. הוא לא רק עמד איתן, אלא הדף יותר משלוש ליגות את עיקר כוחות האויב שהיו אמורים לצאת מצד קוזן. המרשל גילה אומץ לב ראוי לציון ותקיפות אופי, התכונה הראשונה של איש מלחמה.״

נכתב יום אחרי הקרבות, להדפסה בעיתוני צרפת ולקריאה ברחבי אירופה. הבולטין הזה נושא שם אחד, ״ינה״, ומספר שהצבא הפרוסי, כמעט 150,000 איש, הובס שם.

• למי נכתב הבולטין, ואיך הוא קורא לקרבות של אותו יום? לציבור הצרפתי ולאירופה: זו תעמולה לא פחות מחדשות. נפוליאון קורא לכול ״קרב ינה״, כך שהקרב של דאבו נגד הצבא הפרוסי הראשי נעשה אפיזודה ״בימין״ של הקרב שלו עצמו.
• הבולטין מעריך את אבדות כל הצבא בכ־4,000 הרוגים ופצועים; דאבו דיווח על כ־7,000 בגייס שלו לבדו. מה זה מלמד? שהבולטין מקטין את מחיר הניצחון ואי אפשר לסמוך עליו במספרים. השבח לדאבו אמיתי, אבל בסיפור שנפוליאון מספר, קרבו שלו בא קודם.

אחרי

ברמה, אז ואחר כך

במקום שבו נפל הדוכס עומדת היום אנדרטה בתוך שדות פתוחים. הוא נישא משם עיוור, ומת באוטנזן שליד אלטונה ב־10 בנובמבר. הצבא הפרוסי אינו מתאושש: ב־25 באוקטובר הגייס של דאבו הוא הראשון שנכנס לברלין, ועד 7 בנובמבר נכנעים אחרוני הכוחות הפרוסיים בשדה ממערב לאודר.

נסיך אקמיל, 1807–1811

1807

שלג באילאו

8 בפברואר 1807, פרוסיה המזרחית, סופת שלג. נפוליאון נלחם ברוסים ליד אילאו, ומרכזו מדמם. בצהריים מגיע הגייס של דאבו, כ־15,000 איש, ותוקף את האגף השמאלי הרוסי. הוא דוחק אותו לאחור, עד שבארבע אחר הצהריים מגיעים כ־9,000 פרוסים בפיקוד לסטוק ודוחקים אותו לאחור. עם החשכה הקרב נגמר בלי מנצח, ועשרות אלפי הרוגים ופצועים מכסים את השלג. בלילה נסוגים הרוסים.

אחרי שלום טילזיט, ביולי 1807, נשאר דאבו במזרח כמושל דוכסות ורשה, ובמרץ 1808 הוא נעשה דוכס אאורשטדט.

1809

לבד מול הארכידוכס

באפריל 1809 פולשת אוסטריה לבוואריה. בגלל פקודות מבולבלות של המטה, דאבו עומד לבדו ליד רגנסבורג שעל הדנובה, עם כ־35,000 איש, קרוב יותר לצבא האוסטרי של הארכידוכס קרל מאשר לכל עזרה צרפתית. הוא חומק לדרום־מערב, וב־19 באפריל, בטויגן־האוזן, הוא הודף התקפות של שני גייסות אוסטריים שמנסים לחסום את דרכו. ב־22 באפריל, באקמיל, הוא מרתק את האוסטרים עד שנפוליאון מגיע מדרום, והארכידוכס נסוג אל מעבר לדנובה.

ב־6 ביולי, בוגראם שליד וינה, הגייס של דאבו עוקף ומקפל את האגף השמאלי האוסטרי ליד מרקגרפנויזידל, וסוסו נורה תחתיו. (קרב וגראם מנקודת מבטו של מסנה סופר בשיעור הקודם.) נפוליאון מעניק לו את התואר נסיך אקמיל. מסוף 1810 הוא מושל בהמבורג ובערי הנמל של הים הצפוני, ושם הוא אוכף את ההסגר היבשתי ביד קשה.

רוסיה והמבורג, 1812–1814

1812

הגייס הגדול ביותר

ביוני 1812 חוצה דאבו את הנימן אל רוסיה בראש הגייס הראשון, כ־70,000 איש, הגדול בצבא. במינסק ובמוהילב הוא כמעט לוכד את הצבא של בגרטיון, אבל הרוסים חומקים. בבורודינו, ב־7 בספטמבר, הוא מוביל בעצמו הסתערות על הביצורים הרוסיים, סוסו נורה, והוא נזרק ארצה בכוח כזה שלנפוליאון מגיעה ידיעה שנהרג. הוא חוזר לקרב חבול. נפוליאון מגיע למוסקבה, אבל הצאר אינו נכנע.

הנסיגה

שלג, קוזקים ומריבה

באוקטובר מתחילה הנסיגה ממוסקבה, ודאבו מפקד על המאסף. הוא עוצר כדי לאסוף את המפגרים, ונפוליאון מתלונן שהוא איטי ושיטתי מדי. אחרי ויאזמה, בתחילת נובמבר, נה מחליף אותו. ב־17 בנובמבר, ליד קרסנוי, ארטילריה רוסית קורעת את הגייס שלו לגזרים. קוזקים לוקחים את המטען שלו, את מפותיו ואפילו את שרביט המרשל. מן הגייס נשארו כמה אלפי איש בלבד.

נה, שהיה מאחור, נותק, ונמלט רק בלילה על קרח הדנייפר. הוא האשים את דאבו שהפקיר אותו; מגיני דאבו עונים שהוא פעל לפי פקודות נפוליאון.

המבורג

עיר במצור

במאי 1813, אחרי מרד נגד הצרפתים, דאבו כובש מחדש את המבורג. נפוליאון מטיל על העיר קנס מלחמה כבד. דאבו הופך את העיר למבצר והורס בתים ליד החומות. אחרי תבוסת נפוליאון בלייפציג, באוקטובר, הוא מנותק, ובנובמבר הוא מחרים את כספי הבנק של המבורג כדי לשלם לחייליו.

בדצמבר נסגר המצור. כדי שהמזון יספיק לחיל המצב, דאבו מגרש את מי שלא אגר מזון לחצי שנה. ב־24–26 בדצמבר, בקור מקפיא, יוצאים מן העיר אלפים רבים, רובם עניים. רבים מתים מקור ומטיפוס באלטונה השכנה ובדרכים.

נקודת החלטה

אתם המרשל דאבו.

סוף אפריל 1814, המבורג הנצורה

זה ארבעה חודשים שאתם מחזיקים את המבורג מול צבא גדול בהרבה, עם חיל מצב שמנה בתחילה כ־40,000 איש, ורבים מהם חולים. אין לכם קשר עם צרפת.

עכשיו שולח אליכם מפקד כוחות המצור, הגנרל הרוסי בניגסן, ידיעה: נפוליאון ויתר על כס המלוכה ב־6 באפריל, והבורבונים נקראו לשוב לכס. לכן, הוא אומר, עליכם למסור את העיר. מכתב מן הצאר אלכסנדר מאשר זאת. אבל לא הגיע אליכם אף שליח מממשלה צרפתית.

מה אתם עושים?

• לקבל את הידיעה ולמסור את העיר לכוחות המצור בתנאים הטובים ביותר שתוכלו להשיג כנראה הייתם חוסכים כמה שבועות של מצור, אבל מוסרים לאויב עיר שלמה ואת חייליכם על סמך מילתו בלבד. אילו התבררה הידיעה כתרגיל, הייתם נחשבים לבוגדים.
• לסרב לקבל ידיעות מן האויב, ולהחזיק עד שתגיע פקודה מצרפת עצמה העיר נשארת בידיכם, וחיל המצב שלם, אבל המצור והסבל של התושבים נמשכים עוד שבועות אחרי שהמלחמה כבר הוכרעה.
• לפרוץ עם חיל המצב מערבה, אל צרפת, לפני שהכול נסגר כמה מאות קילומטרים בשטח אויב, עם אלפי חולים ובלי אספקה, מול צבאות גדולים יותר. כנראה רוב חיל המצב היה נשבה או מתפזר בדרך.

מה קרה בפועל

לסרב לקבל ידיעות מן האויב, ולהחזיק עד שתגיע פקודה מצרפת עצמה

דאבו סירב להאמין לידיעות מן האויב. כשכוחות המצור הציגו מול העמדות הצרפתיות דגל לבן עם שושני הבורבונים, הוא ציווה לירות עליו. רק ב־28 באפריל הסכים לשביתת נשק, ולמחרת הונף מעל העיר הדגל הלבן של הבורבונים. ב־11 במאי הגיע הגנרל ז׳ראר מפריז עם פקודות הממשלה החדשה, ובסוף מאי יצאו כ־26,000 איש כשירים מן העיר, עם נשקם.

לדבריו, חייל אינו מוסר מבצר על סמך מה שהאויב מספר לו, אלא על פי פקודה של ממשלתו. מעריציו רואים בכך נאמנות ומשמעת; מבקריו בהמבורג רואים עקשנות שהאריכה את סבלה של העיר. ב־1814 האשימה אותו ממשלת המלך בירי על הדגל, בלקיחת כספי הבנק ובמעשים שרירותיים, אבל ביולי ירד העניין מן הפרק.

מיתוס

דאבו מעולם לא הובס.

האמת

דאבו לא הפסיד אף קרב שבו היה המפקד העליון בשדה. ״מעולם לא הובס״ היא סיסמה רחבה מזה. באילאו דחקו אותו הפרוסים של לסטוק לאחור; ב־1812 חמק ממנו בגרטיון, ליד ויאזמה ספג הגייס שלו מכה קשה, ובקרסנוי, לעיני נפוליאון, נקרע לגזרים; ובספטמבר 1813 הובסה בגרדה אחת מן הדיוויזיות שלו, בלעדיו.

הראיות

המילים ״המרשל היחיד של האימפריה שלא הובס מעולם״ מופיעות אפילו בביוגרפיה המקוונת של קרן נפוליאון, הלקוחה מ״מילון נפוליאון״ של טולאר. הקרבות עצמם מראים תמונה מורכבת יותר: מפקד יוצא דופן, לא בלתי מנוצח.

המאה הימים והסוף, 1815–1823

נקודת החלטה

אתם המרשל דאבו.

20 במרץ 1815, פריז

מאז שחזרתם מהמבורג אתם חיים באחוזתכם בסביניי, מחוץ לחצר. שרי המלך האשימו אתכם, ולואי ה־18 לא מינה אתכם לשום תפקיד. עכשיו נפוליאון חזר מאלבה, הגיע לפריז בלי לירות ירייה, והמלך ברח. כך מתחילים מאה הימים.

נפוליאון מציע לכם את משרד המלחמה. מלכי אירופה הוציאו אותו אל מחוץ לחוק ומגייסים צבאות. הבורבונים שלחו הביתה חיילים רבים, ומישהו צריך לבנות את הצבא מחדש בתוך חודשים. אבל שר יושב בפריז, ואתם אולי המפקד הטוב ביותר שנשאר לנפוליאון בשדה.

מה אתם עושים?

• לקבל את משרד המלחמה ולבנות את הצבא הצבא של 1815 נבנה במהירות מפתיעה, אבל אתם נשארים בפריז כשהוא יוצא למלחמה.
• לבקש פיקוד בשדה במקום המשרד אולי הייתם יוצאים לבלגיה ביוני, במקום מרשל אחר, אבל המשרד היה עובר לאדם חלש מכם, וחלק מן הצבא אולי לא היה נבנה בזמן.
• לסרב ולהישאר מחוץ לפוליטיקה כנראה הייתם נשארים חשודים בעיני שני הצדדים: בוגד בעיני נפוליאון, ומרשל של הקיסר בעיני הבורבונים.

מה קרה בפועל

לקבל את משרד המלחמה ולבנות את הצבא

דאבו סירב בתחילה, כך מספרים ביוגרפיו, ואז קיבל. בתוך פחות משלושה חודשים גייס, חימש והלביש מחדש צבא גדול. כשנפוליאון יצא לבלגיה ב־12 ביוני, דאבו נשאר בפריז כשר וכמושל העיר. ב־18 ביוני, יום קרב ווטרלו, הוא לא היה בשדה.

נפוליאון היה זקוק בפריז לאדם ישר, קשוח ונאמן, שיחזיק את העורף ואת משרד המלחמה. מאז שואלים היסטוריונים אם לא היה מועיל יותר בבלגיה.

מקור: ״הכרזת שר המלחמה״

דף מודפס, הדפוס הקיסרי, פריז, 10 באפריל 1815

דף כזה נועד להיתלות על קירות. הוא פונה לנגדים ולחיילים שנמצאים בחופשה או בגמלאות, וקורא להם לחזור לצבא.

• מתי הודפס, ומה זה מלמד על מצב הצבא? שלושה שבועות בלבד אחרי שובו של נפוליאון. הקריאה לחיילים בחופשה ובגמלאות מראה שהצבא של 1815 היה צריך להיבנות מחדש מאנשים שהבורבונים שלחו הביתה.
• איך חתום הדף, ולמה זה חשוב? ״המרשל נסיך אקמיל״: תואר מנפוליאון שמזכיר ניצחון. זה מסמך מנהלי, אבל גם תעמולה, שמגייסת בעזרת התהילה של אקמיל.

אחרי ווטרלו

המרשל שהגן על אחרים

אחרי ווטרלו נפוליאון מוותר שוב על הכס, ודאבו מפקד על הצבא שליד פריז. שליחיו מנהלים משא ומתן עם וולינגטון ובליכר, אותו בליכר שהסתער עליו באאורשטדט. בהסכם של 3 ביולי הצבא יוצא מפריז אל מעבר ללואר, וסעיף 12 מבטיח שאיש לא יירדף על מעשיו או דעותיו. ב־14 ביולי דאבו נכנע לסמכות המלך.

כשהמלך מוציא רשימה של קצינים שיועמדו לדין, דאבו כותב לשר המלחמה החדש, גוביון סן־סיר, שהם רק מילאו את פקודותיו, ומבקש שיעמידו לדין אותו במקומם. בדצמבר הוא מעיד במשפטו של המרשל נה ואומר שסעיף 12 נועד להגן על אנשים כמוהו. בית הפרים אינו מאפשר להגנה להסתמך עליו, ונה נורה ב־7 בדצמבר 1815.

דאבו נשלח לגור בלובייה שבנורמנדי ומאבד את משכורתו. ב־1817 מוחזר לו שרביט המרשל, ב־1819 הוא נעשה חבר בית הפרים, וב־1822 ראש העיר סביניי־סור־אורז׳. הוא מת בפריז ב־1 ביוני 1823, בן 53, ונקבר בבית הקברות פר לשז.

מקור: שני נפוליאונים על אדם אחד

״פושה בגד בי; דאבו הניח לעצמו להיות מרומה. בה! גם הוא בגד בי. יש לו אישה וילדים; הוא חשב שהכול אבוד; הוא רצה לשמור על מה שהשיג.״

גורגו היה שלישו של נפוליאון בגלות, ורשם את דבריו ביומן שפורסם רק ב־1899. באותו ספר מביא העורך הצרפתי הערה שנפוליאון כתב פעם בשולי ספר שתקף את דאבו: ״בחור צעיר, אל תעליב את אחד האנשים הטהורים והמפוארים ביותר בצרפת.״

• שני המשפטים סותרים זה את זה. מה זה מלמד על דברי נפוליאון בסנט הלנה כמקור? שבגלות נפוליאון עיצב את זיכרונו והסביר את תבוסתו, וסגר חשבונות לפי מצב רוחו. כל משפט כזה מלמד יותר על נפוליאון מאשר על דאבו.
• מה מחליש את ההערה בשולי הספר כראיה? היא מגיעה אלינו מיד שנייה, דרך עורך צרפתי שמספר שהספר שמור בסאנס. גם היומן של גורגו הוא עד אחד בלבד, ובתרגום.

מיתוס

דאבו היה רק משמעתן קר ואכזרי.

האמת

הוא היה קשוח באמת: תרגילים אינסופיים בברוז׳, דיכוי במצרים, הגירוש מהמבורג בחורף. אבל אותו אדם עמד ב־1792 מול מתנדביו שלו והציל שבעה שבויים מלינץ׳, ב־1815 ביקש לעמוד לדין במקום פקודיו, והעיד לטובת נה, שעמו היה מסוכסך.

הראיות

את סיפור 1792 מביא הביוגרף ז׳אן לינדן: המתנדבים כיוונו אליו את רוביהם, והוא בכל זאת לא נסוג. הוא היה חמור וישר, נאמן לחובה כפי שהבין אותה, וקשה כשחשב שהחובה דורשת זאת. שני החלקים אמיתיים.

מה בא אחרי

• 1806 אחרי ינה ואאורשטדט הצבא הפרוסי מתפרק בתוך חודש.
• 1807 חוזה טילזיט: פרוסיה מאבדת כמחצית משטחה.
• 1807–1813 רפורמטורים פרוסים כשרנהורסט, שלחם באאורשטדט, בונים את הצבא מחדש.
• 1815 בליכר, שהובס באאורשטדט, עוזר להכריע בווטרלו.
• 1817 בהמבורג מוצבת אבן זיכרון לתושבים שגורשו בזמן המצור.
• 1823 דאבו מת בפריז. שמו חרוט על שער הניצחון, שהושלם ב־1836.

מה מסביר את אאורשטדט, ואיך לשפוט את דאבו?

האם אאורשטדט היא בעיקר יצירה של דאבו, ומה מקומה של המבורג בשיפוט שלו?

• הביוגרפים: פרנסואה־גי אורטול (1975), ג׳ון גלהר (1976), פייר שרייה (2005) דאבו היה מפקד טקטי מן השורה הראשונה: הוא הבין את המצב מהר, היה תמיד בנקודה המכרעת, ושלח את פריאן ימינה במקום לחזק את השמאל. המשמעת של הגייס השלישי, שבנה בעצמו, אפשרה לריבועים לעמוד בערפל. לפי אמירה המיוחסת לאורטול, בינה ניצח נפוליאון בקרב שלא יכול היה להפסיד בו, ובאאורשטדט ניצח דאבו בקרב שלא יכול היה לנצח בו.
• פ. לוריין פטר (1907) והיסטוריונים של המספרים הישג גדול, אבל גם תוצאה של כשלים פרוסיים: לא הייתה אחדות פיקוד, הפרשים תקפו ״בלי שום כיוון או מטרה משותפים״, הדיוויזיות הגיעו בזו אחר זו, והעתודה הגיעה מאוחר. מספרים גרמניים כמו של לטוב־פורבק מקטינים את היתרון ל־1.7 בערך. דאבו ניצח, אבל לא נגד צבא שלם בבת אחת.
• המבורג: הלמוט שטובה דה לוז (2009) מול שרייה (2005) שרייה כמעט אינו מוצא פגם בדאבו כמושל, ורואה במצור עניין לכבודו. שטובה דה לוז, מן הצד ההמבורגי, עונה שהנושא רגיש עד היום ושהזיכרון של התושבים שגורשו ושל הבנק שנלקח חייב להיכנס לשיפוט. המבקר פרדריק שנייד כתב שאזרחי המבורג ״היו חולקים בתוקף״ על שרייה.

האם אפשר להעריץ את המפקד של אאורשטדט ובאותה עת לשפוט בחומרה את המושל של המבורג? ומה היה קורה אילו הפרוסים היו מתואמים יותר?

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

מה הייתה הטעות של נפוליאון ב־14 באוקטובר 1806?

התשובה: הוא חשב שבינה הוא נלחם בצבא הפרוסי הראשי, אבל הצבא הראשי פגש את דאבו באאורשטדט. נכון. בינה עמד מולו רק חלק מן הצבא הפרוסי; הצבא הראשי, עם המלך והדוכס מבראונשווייג, צעד אל דאבו.

שאלה לבדיקה

למה החליט דאבו להחזיק בהאסנהאוזן ולא לסגת אל מעבר קוזן?

התשובה: כי הכפר היה המקום החזק היחיד על הרמה, ונסיגה עם הנהר מאחור עלולה הייתה להפוך לבריחה. נכון. בין הכפר לקצה הרמה לא היה שום נקודת אחיזה. אם הכפר מחזיק, פריאן ומוראן מספיקים להגיע.

שאלה לבדיקה

הבולטין של נפוליאון מעריך את אבדות כל הצבא בכ־4,000 הרוגים ופצועים. מה זה מלמד?

התשובה: שהבולטין הקטין את מחיר הניצחון, כי היה גם תעמולה. נכון. הבולטין נכתב לציבור הצרפתי ולאירופה, והציג את היום כניצחון אחד, גדול וזול, של נפוליאון בינה.

שאלה לבדיקה

מה הניסוח המדויק ביותר על דאבו?

התשובה: הוא לא הפסיד אף קרב שבו היה המפקד העליון בשדה. נכון. זו טענה צרה, אבל אפשר להגן עליה.

שאלה לבדיקה

למה סירב דאבו למסור את המבורג באפריל 1814?

התשובה: כי סירב לקבל ידיעות מן האויב, וחיכה לפקודה מממשלתו. נכון. רק אחרי שהידיעה אושרה הסכים לשביתת נשק, ובמאי מסר את העיר לפי פקודות מפריז.

שאלה לבדיקה

למה דאבו לא היה בווטרלו?

התשובה: כי נפוליאון השאיר אותו בפריז כשר המלחמה וכמושל העיר. נכון. נפוליאון היה זקוק לו בעורף, וההיסטוריונים עדיין שואלים אם זו הייתה טעות.

מונחים

• גייס צבא קטן ועצמאי, לרוב של 15,000 עד 30,000 איש, עם דיוויזיות חי״ר ופרשים, תותחים ומטה משלו, בפיקוד מרשל או גנרל. הגייסות של נפוליאון צעדו בנפרד והתאחדו לקרב. הגייס של דאבו היה השלישי.
• מרשל האימפריה הדרגה הגבוהה ביותר בצבא נפוליאון. ב־19 במאי 1804 מינה נפוליאון שמונה־עשר מרשלים של האימפריה; דאבו היה הצעיר שבהם.
• מסע מאולץ מסע מהיר בהרבה מן הרגיל, יום ויותר, כמעט בלי מנוחה. החיילים מגיעים עייפים, אבל מגיעים למקום שבו האויב לא מצפה להם.
• ריבוע חי״ר הערוך במרובע חלול, וכידוניו מופנים לכל עבר. פרשים כמעט לא הצליחו לפרוץ ריבוע יציב.
• אגף צדו של צבא, הנקודה החלשה שלו: החיילים שם פונים קדימה ולא אל האויב שמגיע מן הצד.
• בולטין דיווח רשמי על המערכה, שנפוליאון הכתיב בעצמו ושהודפס בעיתוני צרפת. הוא היה חדשות ותעמולה בבת אחת.
• מאסף הכוח שצועד אחרון בנסיגה ודוחה את הרודפים כדי שהשאר יינצלו. התפקיד המסוכן ביותר בנסיגה.
• ההסגר היבשתי האיסור שהטיל נפוליאון מנובמבר 1806 על סחר בין בריטניה לבין אירופה היבשתית, כדי לפגוע בכלכלתה. הוא הכביד על נמלים כהמבורג.
• מצור הקפת עיר מבוצרת כדי להרעיב אותה או להכריע אותה בהפגזה.
• מאה הימים מרץ–יולי 1815: משובו של נפוליאון מאלבה לפריז ב־20 במרץ ועד חזרתו של לואי ה־18 ב־8 ביולי. קרב ווטרלו, ב־18 ביוני, הכריע את גורלם.
• דיוויזיה חטיבה גדולה של צבא, שמורכבת מכמה גדודים. כמה דיוויזיות מרכיבות גייס.
• חי״ר החיילים הרגליים של הצבא, שנלחמים ברגל ולא על סוסים.
• דרגונים סוג של פרשים שהיו מסוגלים להילחם גם ברגל. הם רכבו אל הקרב, ואז ירדו מהסוסים.
• קנס מלחמה כסף שהכובש דורש מעיר שנכבשה, כעונש או כמס מלחמה. נפוליאון הטיל כזה על המבורג.
• חיל מצב הכוח הצבאי שנשאר בעיר או במבצר כדי לשמור עליהם.
• אוסטרליץ שדה קרב במוראביה, שכיום שייך לצ׳כיה. שם ניצח נפוליאון את צבאות אוסטריה ורוסיה.
• אילאו עיירה במזרח פרוסיה. נפוליאון נלחם שם ברוסים בסופת שלג, ואיש לא ניצח בבירור.
• וגראם כפר ליד וינה, שבו נלחם נפוליאון נגד האוסטרים בקרב גדול ביולי.
• רגנסבורג עיר בבוואריה על נהר הדנובה. דאבו עמד בה לבדו כשהאוסטרים פלשו.
• בורודינו כפר ליד מוסקבה, שבו התרחש אחד הקרבות הגדולים במסע נפוליאון לרוסיה.
• קרסנוי עיירה ברוסיה, שבה ארטילריה רוסית קרעה לגזרים את הגייס של דאבו בנובמבר.
• לייפציג עיר בגרמניה, שבה נפוליאון הובס בקרב גדול באוקטובר. אחרי כן דאבו נותק ממנו.
• טילזיט עיר במזרח פרוסיה, שבה נחתם שלום בין נפוליאון לבין רוסיה ופרוסיה ביולי.
• לואי דסי גנרל צרפתי, חברו הקרוב של דאבו. הוא לקח אותו למצרים, ונהרג במרנגו.
• ברנדוט מפקד הגייס הראשון, שלא השתתף באף אחד משני הקרבות באותו יום. בהמשך נעשה מלך שוודיה.
• גודין גנרל צרפתי שהחי״ר שלו התארגן בריבועים להדיפת הפרשים הפרוסיים ליד האסנהאוזן.
• לסטוק מפקד פרוסי שהגיע לאילאו אחר הצהריים ודחק את דאבו לאחור.
• גורגו גנרל צרפתי, עוזרו של נפוליאון בגלות, שרשם את דבריו ביומן. הוא תקף את דיוקו של סגיר בתיאור שיחה עם דאבו.
• מרבו קצין צרפתי שכתב זיכרונות עשורים אחרי הקרבות. דבריו על ברנדוט לא מוכחים.
• נה מרשל צרפתי שהחליף את דאבו באחריות על המאסף בנסיגה מרוסיה. אחרי ווטרלו הוא נשפט ונורה.
• מסנה מרשל צרפתי ותיק, שנודע כגיבור ציריך.
• דימורייה גנרל צרפתי שברח אל האוסטרים בזמן המהפכה הצרפתית.

מקורות

• Napoleon, 5th Bulletin of the Grand Army, Jena, 15 October 1806, in Œuvres de Napoléon Bonaparte, vol. 4 (Paris: Panckoucke, 1821). French text, Project Gutenberg no. 13192
• Philippe-Paul de Ségur, History of the Expedition to Russia, undertaken by the Emperor Napoleon in the year 1812, vol. 1, book 7, ch. 7 (London: Treuttel and Wurtz, 1827; first French edition 1824)
• Louis-Nicolas Davout, Proclamation du ministre de la Guerre aux sous-officiers et soldats en congé ou en retraite, Paris, 10 April 1815 (printed sheet, Imprimerie impériale)
• General Baron Gourgaud, Talks of Napoleon at St. Helena, trans. Elizabeth Wormeley Latimer (Chicago: A. C. McClurg, 1903), pp. 125, 194, 264–265
• Baron de Marbot, The Memoirs of Baron de Marbot, trans. Arthur John Butler, vol. 1 (London: Longmans, Green, 1892), pp. 229–231
• Procès-verbal of the trial of Marshal Ney before the Chamber of Peers, 4–6 December 1815 (Paris: Didot, 1815), witness no. 32
• Friedrich Rückert, “Die Gräber zu Ottensen: Erstes Grab” (1814), in Werke, vol. 1 (Leipzig and Vienna, [1897]), pp. 29–31
• Jean Tulard (ed.), Dictionnaire Napoléon, 2 vols (Paris: Fayard, 1999)
• Fondation Napoléon, “DAVOUT ou D’AVOUT, Louis-Nicolas, duc d’Auerstaedt, prince d’Eckmühl (1770–1823), maréchal”, notice from J. Tulard (ed.), Dictionnaire Napoléon (1999)
• F. Loraine Petre, Napoleon’s Conquest of Prussia, 1806 (London: John Lane, 1907), pp. 149–174
• John G. Gallaher, The Iron Marshal: A Biography of Louis N. Davout (Carbondale: Southern Illinois University Press, 1976)
• Pierre Charrier, Le Maréchal Davout (Paris: Nouveau Monde éditions / Fondation Napoléon, 2005)
• François-Guy Hourtoulle, Davout le Terrible (Paris: Maloine, 1975)
• David G. Chandler, The Campaigns of Napoleon (New York: Macmillan, 1966); and (ed.), Napoleon’s Marshals (New York: Macmillan, 1987)
• Richard K. Riehn, 1812: Napoleon’s Russian Campaign (New York: McGraw-Hill, 1990); Adam Zamoyski, 1812: Napoleon’s Fatal March on Moscow (London: HarperCollins, 2004)
• Jean Linden, ‘Davout, homme de devoir. 1. Le soldat’, Revue du Souvenir napoléonien, no. 303 (January 1979), pp. 4–20
• Frederick C. Schneid, review of Pierre Charrier, Le Maréchal Davout, H-France Review 6, no. 135 (October 2006)
• Helmut Stubbe da Luz, ‘Le maréchal Davout, “le beau siège de Hambourg” en 1813/14 et “le nom français”’, Francia 36 (2009)

קרדיט תמונות

• ז׳אק אונפרוי דה ברוויל (1858–1931), ״המרשל דאבו על שדה הקרב״, חריטה (קטע) · Public domain · דף המקור
• פייר־קלוד גוטרו, לואי־ניקולא דאבו, בערך 1805 · Public domain · דף המקור
• על פי יוהאן גאורג צייזניס, קרל וילהלם פרדיננד, דוכס בראונשווייג, בערך 1780 · Public domain · דף המקור
• האנדרטה לדוכס מבראונשווייג, האסנהאוזן (באד קוזן), 2012. צילום: Rabe! · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• אבן זיכרון לקורבנות ״ימי הצרפתים״, המבורג־ברמבק, 2011. צילום: קלאוס־יואכים דיקוב · Claus-Joachim Dickow · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• הכרזת שר המלחמה, 10 באפריל 1815. צילום: Damned · CC BY-SA 4.0 · דף המקור