כורש הגדול

הקבר שבמישור

פתח צר

פסרגדה, ברמות פרס, 324 לפנה״ס. אלכסנדר מוקדון חוזר מהודו ומוצא את קברו של כורש פרוץ.

בית אבן על שש מדרגות ענק. לפי הקצין אריסטובולוס, הפתח צר כל כך ש״גם אדם קטן נכנס בו רק בקושי״. שודדים קרעו את המכסה של ארון הזהב והשליכו את הגופה החוצה. לפי פלוטרכוס, אלכסנדר מוציא להורג את האשם, אציל מקדוני.

למה שכובש פרס יתעניין במייסדה? כי מאתיים שנה אחרי מותו, כורש עדיין היה המלך שכולם רצו להידמות לו. הפרסים כינו אותו ״האב״, ספר ישעיהו קורא לו ״משיחו״ של ה׳, סופרים בבלים כתבו שהאל שלהם בחר בו, ויוונים הפכו אותו לגיבור של רומן על השליט המושלם.

הוא התחיל כמלך קטן בהרי פרס. בתוך כעשרים שנה כבש את מדי, את לידיה ואת בבל, והקים את האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ראה עד אז. איך עשה זאת? ועד כמה שמו הטוב מוצדק?

כורש השני, ״הגדול״

מלך קטן של אנשן שבתוך עשרים שנה כבש את מדי, את לידיה ואת בבל, ונזכר לטובה גם בפי עמים שכבש.

• נולד: בסביבות 600–590 לפנה״ס (הערכה), כנראה פרסיס, בדרום־מערב איראן
• נפטר: 530 לפנה״ס, בגבול הצפון־מזרחי, במרכז אסיה, כנראה מפצע בקרב; המקורות חלוקים
• ניצחונות: המלחמה באסטיאגס, 550 לפנה״ס; סרדיס, 547 או 546 לפנה״ס; אופיס, 539 לפנה״ס; בבל, בלי מצור, 539 לפנה״ס
• כישלונות: פטריה, מול קרויסוס: תיקו, בערך 547 לפנה״ס; מלחמתו האחרונה, 530 לפנה״ס: כנראה נהרג

״אני כורש, מלך העולם, המלך הגדול, המלך האדיר, מלך בבל, מלך שומר ואכד, מלך ארבע כנפות תבל.״

מאנשן לאקבטנה

רקע

ממלכה קטנה בין ענקים

בסביבות 560 לפנה״ס ארבע מעצמות חולקות ביניהן את המזרח הקרוב. המדים, בהנהגת המלך אסטיאגס, שולטים בחלק גדול מהרמה האיראנית מבירתם אקבטנה; עד היכן הגיע כוחם שנוי במחלוקת. לידיה, בהנהגת קרויסוס, מחזיקה במערב אנטוליה. בבל שולטת במסופוטמיה ובסוריה, ומ־556 לפנה״ס מלכה הוא נבונאיד. מצרים עומדת לבדה על גדות הנילוס.

הרחק בדרום, בהרי פרסיס, שוכנת ממלכה קטנה: אנשן. מלכיה הם בני חסות של המדים. ב־559 לפנה״ס עולה למלוכה מלך חדש: כורש, בנו של כנבוזי. בכתובות שנכתבו בשמו הוא מונה את אביו, את סבו ואת אבי סבו, כולם ״מלכי אנשן״. מאוחר יותר תיקרא משפחתו בשם האחמנים.

אגדה

התינוק שהיה אמור למות

הרודוטוס מספר סיפור מפורסם. אסטיאגס חולם שגפן צומחת מבתו מנדנה, שנישאה לפרסי, ומכסה את כל אסיה. הוא מצווה על קרובו הרפגוס להמית את בנה שזה עתה נולד. הרפגוס מוסר את התינוק לרועה, והרועה ואשתו מגדלים אותו כבנם.

בגיל עשר הילד משחק במלך עם ילדי הכפר, וכך מתגלה מי הוא. אסטיאגס מניח לו לחיות, אבל מעניש את הרפגוס: במשתה הוא מגיש לו את בשר בנו.

זה סיפור נפלא, וכמעט בוודאות אגדה. תינוקות שהושלכו למוות וגדלו להנהיג עמים מופיעים בסיפורים על סרגון מלך אכד, על משה ועל רומולוס. הרודוטוס עצמו כותב שהכיר עוד שלוש גרסאות, וקטסיאס טוען שכורש בכלל לא היה קרוב משפחה של אסטיאגס.

נקודת החלטה

אתם כורש, מלך אנשן.

בסביבות 553 לפנה״ס, בפרסיס

כבר שש שנים אתם מולכים באנשן כבני חסות של אסטיאגס, מלך המדים, וצבאותיו גדולים בהרבה משלכם.

אבל שבטי הפרסים מתמרמרים על שלטון המדים, וחצר המלוכה במדי מפולגת. לפי הרודוטוס, הרפגוס, מגדולי האצילים של אסטיאגס, מפציר בכם בסתר למרוד ומבטיח שמדים יעברו לצדכם. במערב, נבונאיד מלך בבל עוין את המדים ורוצה להחזיר לעצמו את העיר חרן, שבידיהם.

אם תמרדו ותיכשלו, תאבדו את ממלכתכם, וכנראה גם את חייכם.

מה אתם עושים?

• להישאר נאמנים, לשלם את המס ולחכות שהמלך הזקן ימות אנשן כנראה הייתה נשארת בטוחה, וקטנה. אבל חצר מפולגת עלולה לגלוש למלחמת אזרחים כשאסטיאגס ימות, ובן חסות נאמן עלול למצוא את עצמו משרת את מי שינצח בה.
• לחפש קודם ברית עם בבל, ורק אחר כך להחליט נבונאיד היה שמח שקם למדים יריב. אבל הייתם יוצאים למרד כשותפים זוטרים של בבל, והשמועה על המגעים עלולה להגיע לאסטיאגס לפני שצבאכם מוכן.
• למרוד עכשיו, ולסמוך על שבטי הפרסים ועל מדים שמוכנים לעבור צד הימור עצום: הכול תלוי בכך שצבא המדים לא יילחם למען מלכו.

מה קרה בפועל

למרוד עכשיו, ולסמוך על שבטי הפרסים ועל מדים שמוכנים לעבור צד

כורש מרד, והמלחמה נמשכה כשלוש שנים. ב־550 לפנה״ס, כך מתעדת כרוניקה בבלית, יצא אסטיאגס נגדו, ו״חייליו של אסטיאגס מרדו בו, תפסו אותו ומסרו אותו לכורש״. כורש כבש את אקבטנה ולקח את אוצרותיה הביתה. אסטיאגס ניצל: לפי הרודוטוס, כורש לא עשה לו עוד כל רע ״והחזיק אותו בביתו עד יום מותו״.

הרודוטוס הופך את זה לדרמה אישית: נקמתו של הרפגוס על בנו שנרצח. הכרוניקה מאשרת את העיקר מהצד הבבלי: צבא המדים עבר צד. רוב ההיסטוריונים חושבים שפילוג בין אצילי מדי הכריע את המלחמה.

מה שכורש עשה אחר כך היה חשוב לא פחות. הוא התייחס למדים כאל שותפים: מדים כמו הרפגוס היו למצביאיו, ובמשך דורות קראו היוונים לפרסים ״המדים״.

המלך העשיר בעולם

לידיה

זהב מן הנחל

ממערב לנהר הליס שוכנת לידיה. בירתה, סרדיס, עומדת למרגלות צוקי הר טמולוס, ונחל הפקטולוס נשא אבקת זהב דרך העיר. הלידים, כותב הרודוטוס, ״היו הראשונים, ככל הידוע לנו, שטבעו מטבעות של זהב ושל כסף והשתמשו בהם״.

מלכם קרויסוס טבע את המטבעות הראשונים מזהב טהור ומכסף טהור, עם אריה מול שור: מטבעות קרויסוס. הוא כבש את הערים היווניות שלחוף הים האגאי והרעיף מתנות על אלי היוונים. עושרו נעשה למשל: ״עשיר כקרויסוס״.

אסטיאגס היה גיסו. כשהפרסים כבשו את אקבטנה, הביט קרויסוס בבהלה בכוח החדש שקם במזרח.

קרויסוס, מלך לידיה

המלך העשיר ביותר בדורו, שחצה נהר כדי להחריב אימפריה גדולה, והחריב את שלו.

• נולד: בסביבות 595 לפנה״ס (אם עלה למלוכה ב־560), לידיה, בנו של המלך אליאטס
• נפטר: לא ידוע, נהרג ב־547 או ב־546 לפנה״ס, או ניצל והזדקן בחצר הפרסית: המקורות חלוקים
• ניצחונות: אפסוס והערים היווניות של יוניה; כיבוש פטריה, בערך 547 לפנה״ס
• כישלונות: הקרב בפטריה, מול כורש: תיקו; סרדיס, 547 או 546 לפנה״ס

״אין אדם טיפש כל כך שיעדיף מלחמה על פני שלום: בשלום הבנים קוברים את אבותיהם, ובמלחמה האבות קוברים את בניהם.״

מקור: תשובה שלא יכלה לטעות

״התשובה ששני האורקלים נתנו לקרויסוס הייתה אחת: אם ישלח צבא נגד הפרסים, יחריב אימפריה גדולה.״

קרויסוס שלח מתנות עשירות לאורקל של אפולו בדלפי. אחרי נפילת סרדיס, מספר הרודוטוס, אמרה לו הכוהנת שהיה עליו לשאול ״אם האל דיבר על האימפריה של קרויסוס או על זו של כורש״.

• האם הנבואה הזאת יכלה בכלל להתברר כשגויה? לא. לא משנה מי ינצח, ״אימפריה גדולה״ תיפול. תשובה שמתאימה לכל תוצאה אי אפשר להפריך.
• הרודוטוס כתב כמאה שנה אחר כך. מתי, ככל הנראה, קיבל הסיפור את צורתו? אחרי הנפילה, כשכולם כבר ידעו איך זה נגמר. לדלפי הייתה כל סיבה לזכור תשובה שבה האל צדק והמלך טעה; ייתכן שהניסוח לוטש, או הומצא, בדיעבד.

547 לפנה״ס

תיקו בפטריה

קרויסוס תקף ראשון. הוא חצה את נהר הליס, הגבול הישן עם המדים, וכבש את העיר פטריה, כנראה המבצר הגדול שנחשף בחפירות בקרקנס דאג שבמרכז טורקיה, ושנשרף בערך באותה תקופה. כורש יצא לקראתו.

הקרב היה עז והסתיים עם רדת החשכה בלי מנצח. צבאו של קרויסוס ״היה קטן בהרבה מזה של כורש״, ולכן חזר הביתה לסרדיס. הוא קרא לבעלי בריתו, מצרים, בבל וספרטה, להצטרף אליו שם בעוד חמישה חודשים, ומצבאו שלו שחרר את ״כל מי שלא היו מבני עמו״. הפרסים, חשב, בוודאי יחכו גם הם לאביב.

המסע בחורף

נקודת החלטה

אתם כורש, מלך המדים והפרסים.

סתיו 547 לפנה״ס (או 546), במרכז אנטוליה

הקרב בפטריה הסתיים בתיקו. קרויסוס צעד בחזרה מערבה לסרדיס, כ־600 קילומטרים מכאן, מעבר לרמה האנטולית.

הסיירים שלכם מביאים ידיעה: הוא משחרר את חייליו הזרים וקורא לבעלי בריתו להתכנס בסרדיס באביב. החורף מתקרב, והרמה גבוהה, קרה ורחוקה מהבסיסים שלכם.

הצבא שלכם עייף, ואת מדי עצמה כבשתם רק לפני שלוש שנים.

מה אתם עושים?

• להקים כאן מחנה חורף ולהילחם באביב הצבא שלכם היה נח, אבל באביב כנראה הייתם פוגשים את קרויסוס ולצדו בעלי ברית ממצרים, מבבל ומיוון, במלחמה קשה בהרבה.
• לחזור הביתה ולבצר קודם את השלטון במדי בטוח יותר לעת עתה. אבל קרויסוס היה שומר על פטריה ועל קו ההליס, ואתם הייתם נראים כמלך שהתקדמותו נבלמה.
• לצעוד מיד על סרדיס, לפני שבעלי הברית יתכנסו אם תמהרו, אולי תתפסו את קרויסוס בלי שכיריו ובלי בעלי בריתו. אבל מסע חורף לרוחב אנטוליה הוא הימור, ואם סרדיס תחזיק מעמד, הצבא שלכם יהיה תקוע הרחק מהבית.

מה קרה בפועל

לצעוד מיד על סרדיס, לפני שבעלי הברית יתכנסו

כורש יצא לדרך מיד. במילותיו של הרודוטוס, הוא ״הוביל את צבאו אל לידיה, וכך בא בעצמו לבשר לקרויסוס על בואו״. לא היה זמן לקרוא לבעלי הברית. קרויסוס יצא אל המישור שמול סרדיס בראש הלידים, פרשים מפורסמים שלחמו ״רכובים על סוסים, ובידיהם רמחים ארוכים״.

מהירות והפתעה הכריעו את המערכה הזאת. קרויסוס הכין תוכנית הגיונית למלחמה רגילה; כורש סירב להילחם מלחמה כזאת.

אבל היזהרו בפרטים. רק הרודוטוס מתאר את המערכה הזאת, וגם העונה וגם השנה שנויות במחלוקת.

סרדיס: מי מול מי

סוף 547 או 546 לפנה״ס

במישור שמול סרדיס, לידיה (מערב טורקיה)

פרסים ומדים

• מפקדים: כורש, הרפגוס המדי, יועצו
• כוחות: אין מספר; בפטריה, גדול משל קרויסוס (הרודוטוס); לא ידוע (אומדן מודרני)
• אבדות: ״רבים משני הצבאות נפלו״ (הרודוטוס)

לידים

• מפקדים: קרויסוס
• כוחות: אין מספר; השכירים שוחררו (הרודוטוס); 120,000 מצרים לבדם (קסנופון (רומן; לקרב שהוא בדה)); לא ידוע (אומדן מודרני)
• אבדות: עיר שרופה, הרוגים שלא נקברו (ארכאולוגיה)

אצל הרודוטוס המצרים לא הגיעו כלל.

התוצאה: ניצחון פרסי. אחרי מצור של ארבעה־עשר יום כובשים הפרסים את המצודה בטיפוס ובוזזים את סרדיס. קרויסוס נשבה, ולידיה הופכת למחוז פרסי שנשלט מסרדיס בידי סטרפ.

רק הרודוטוס מתאר את הקרב הזה. בסיכום שנשתמר מספרו של קטסיאס, שכתב בסביבות 400 לפנה״ס, אין קרב כלל: כורש הציב סביב החומות דמויות עץ של חיילים פרסים, והן הפחידו את התושבים כל כך שהעיר נכבשה בקלות. הרודוטוס אינו נותן מספרים, והרומן של קסנופון, שנכתב עוד מאוחר יותר, ממציא מלחמת עולם.

הקרב במישור סרדיס

סוף 547 או 546 לפנה״ס

כורש, עם הפרסים והמדים, ירד בעמק, ככל הנראה מן המזרח, מהר מכפי שמישהו ציפה. קרויסוס מוציא את פרשיו הלידים אל המישור הרחב והחשוף שלפני סרדיס, וכורש חושש מאותם פרשים.

רק הרודוטוס (1.79–84) מתאר את הקרב ואת הטיפוס; בסיכום שנשתמר מקטסיאס אין קרב כלל, והגרסה של קסנופון היא רומן. המפה הולכת לפי סדר הקרב של הרודוטוס על פני הנוף של היום, ולפי תוכניות החפירות בסרדיס (נ. ד. קייהיל, 2010). היכן עמדו הצבאות איננו יודעים, מלבד ״המישור שלפני העיר״; הגעת הפרסים ממזרח סבירה, אבל אינה מתועדת. נהר הרמוס משורטט באפיקו של היום, את הילוס אי אפשר לזהות בוודאות, ומקום החומות והאקרופוליס משוער.

שלבי הקרב

• שני צבאות במישור כורש ירד בעמק מן המזרח, מהר מכפי שמישהו ציפה. קרויסוס מוציא את פרשיו אל ״המישור הרחב והחשוף שלפני העיר״. כורש חושש מהפרשים האלה, ולהרפגוס המדי יש רעיון.
• הגמלים התוכנית של הרפגוס: לפרוק את גמלי המטען, להושיב עליהם רוכבים ולשלוח אותם ראשונים. אחריהם יבוא חיל הרגלים, והפרשים אחרונים. הסיבה, מסביר הרודוטוס: ״סוסים פוחדים מגמלים ואינם יכולים לשאת לא את מראם ולא את ריחם״. הסוסים הלידים מריחים את הגמלים, מסתובבים ונמלטים.
• ברגל ״ובכל זאת הלידים לא היו פחדנים״, כותב הרודוטוס. הם קופצים מסוסיהם ונלחמים ברגל בחיל הרגלים הפרסי. רבים נופלים משני הצדדים.
• ארבעה־עשר יום לבסוף הלידים נשברים ונדחקים אל מאחורי החומות. כורש מכתר את העיר. סרדיס מחזיקה מעמד ארבעה־עשר יום. אז שולח כורש רוכבים ברחבי המחנה להכריז על פרס לראשון שיעלה על החומה, אבל ההסתערות נכשלת.
• הצוק חייל משבט המרדים, הירואיאדס, ראה יום קודם לכן לידי יורד בצוק התלול, בצד ״הפונה אל הטמולוס״, כדי להביא קסדה שנפלה. עכשיו הוא מטפס באותה דרך, אחרים בעקבותיו, והמצודה נופלת. ארכאולוגים מצאו את החומה שרופה והרוסה, 136 ראשי חץ ליד השער המערבי, ושני חיילים צעירים שלא נקברו.

האסטרטגיה

• פרסים ומדים: כורש צועד מהר על סרדיס, לפני שבעלי הברית של קרויסוס ייאספו, אף שהחורף מתקרב. לפי הרודוטוס, הרפגוס מציע לשלוח ראשונים גמלים מרוכבים, מאחוריהם חיל הרגלים והפרשים אחרונים, כי סוסים פוחדים מגמלים. אחר כך כורש מקיף את העיר ומציע פרס למי שיעלה ראשון על החומה.
• לידים: קרויסוס חוזר לסרדיס, מחכה לאביב ולבעלי בריתו, ושולח את השכירים הזרים הביתה. כשכורש מופיע, הוא מוציא את פרשיו אל המישור הרחב והחשוף שלפני העיר, שבו הסוסים יכולים להסתער.

מה הכריע: לפי הרודוטוס, הגמלים הכריעו את הקרב בשדה, אבל המצודה נפלה בטיפוס: חייל משבט המרדים ראה יום קודם לידי אחד יורד בצוק התלול, עלה בו בעצמו, ואחריו עלו אחרים. עד אז נכשלה התקפה על החומה.

מקור: קרויסוס על המוקד

״קרויסוס לא רצה לחכות לאסון הנוסף של עבדות מרה. הוא ציווה לבנות מוקד מול חצרו בעלת חומות הנחושת.״

הרודוטוס מספר שכורש העלה את קרויסוס על מוקד, ואז התחרט. כשלא הצליחו לכבות את האש, התפלל קרויסוס לאפולו, סערה פתאומית כיבתה אותה, וקרויסוס חי עוד שנים כיועצו של כורש. שני מקורות קדומים יותר מספרים אחרת. על הכד הזה, שצויר כחמישים שנה אחרי נפילת סרדיס, קרויסוס יושב בשלווה על כס שעל המוקד, עטור זר דפנה, ומנסך נסך. בשירו של בקכילידס מ־468 לפנה״ס הוא בונה את המוקד בעצמו; זאוס שולח גשם, ואפולו נושא אותו אל קצה העולם.

• סדרו את שלושת המקורות לפי זמנם. מי מעלה את קרויסוס על המוקד בכל אחד מהם? הכד (בסביבות 500 לפנה״ס) ובקכילידס (468 לפנה״ס): קרויסוס עצמו, שבוחר במוות על פני עבדות. הרודוטוס (בסביבות 430 לפנה״ס): כורש. ככל שהסיפור מתרחק מהאירועים, הוא הופך לסיפור על כורש.
• האם הסצנה על הכד נראית כמו עונש? לא. מלך על כסאו, שרביט בידו, מנסך נסך בזמן שמשרת מטפל בעצים: זה נראה כמו טקס, מוות שנבחר בכבוד.
• אז איך באמת נגמרו חייו של קרויסוס? איננו יודעים. אצל קטסיאס הוא ניצל וקיבל עיר במדי. הכרוניקה הבבלית מספרת שב־547 יצא כורש נגד ארץ ו״הרג את מלכה״, אבל שם הארץ שבור, וייתכן שאין זו לידיה. ארבע גרסאות, ואי אפשר להוכיח אף אחת.

היוונים של אסיה

הדגים שלא רצו לרקוד

לפני פטריה ביקש כורש מהערים היווניות של יוניה, שלחוף הים האגאי, לנטוש את קרויסוס. הן סירבו, ועכשיו ביקשו ממנו את התנאים שהיו להן תחת קרויסוס.

לפי הרודוטוס, כורש ענה להם במשל. חלילן ניגן לדגים בים בתקווה שיצאו אל החוף וירקדו. הם לא יצאו, ולכן לכד אותם ברשת, וכשקיפצו בה אמר להם: ״מוטב שתפסיקו לרקוד עכשיו; לא רציתם לצאת ולרקוד אז, כשניגנתי לכם.״

המצביא שלו, הרפגוס, כבש את הערים היווניות אחת אחרי השנייה, בעזרת סוללות עפר שערם מול חומותיהן. חמישים שנה אחר כך הן ימרדו, והמרד הזה יביא צבא פרסי עד מרתון. כורש עצמו פנה מזרחה, למלחמות במרכז אסיה שכמעט אין לנו ידיעות עליהן.

מלך בבל

נקודת החלטה

אתם כורש, מלך המדים והפרסים.

אוקטובר 539 לפנה״ס, בסיפר, צפונית לבבל

צבאכם הביס את הבבלים באופיס שעל החידקל, וסיפר, עיר קדושה במרחק כמה ימי הליכה מבבל, פתחה את שעריה בלי קרב.

לפניכם בבל, וחומותיה חזקות מכדי להסתער עליהן בקלות. מלכה, נבונאיד, בילה כעשר שנים בנווה המדבר תימא שבערב. בלעדיו אי אפשר היה לקיים את האקיטו, חג השנה החדשה של מרדוך, האל הראשי של בבל, ולכן כוהני מרדוך ממורמרים עליו. עכשיו הוא ברח.

כולם כאן זוכרים מה עשתה אשור: ב־689 לפנה״ס החריב המלך סנחריב את בבל, ויורשיו בילו עשרות שנים בדיכוי מרידות ובבנייתה מחדש.

איך תשלטו בבבל?

• להעניש את העיר: לבזוז אותה ולהגלות את מנהיגיה הייתם מפגינים כוח וזוכים בשלל. אבל הייתם הופכים לאויבים את הכוהנים והסופרים שאתם צריכים, וכנראה נתקלים במרד אחרי מרד, כמו אשור.
• להושיב על הכס בבלי שיהיה בן חסות שלכם לבבל היה נשאר מלך משלה, ואתם הייתם שולטים בה מרחוק. אבל מלך מקומי יכול בקלות לעמוד בראש המרד הבא.
• להיות בעצמכם מלך בבל: לכבד את מרדוך, להשאיר את הפקידים ולהגן על המקדשים הייתם יורשים את מנגנון השלטון העתיק של בבל ואת ברכת אליה. המחיר: עליכם לשחק את תפקיד המלך הבבלי.

מה קרה בפועל

להיות בעצמכם מלך בבל: לכבד את מרדוך, להשאיר את הפקידים ולהגן על המקדשים

כורש בחר להיות מלך בבל. ב־12 באוקטובר 539 לפנה״ס נכנס המצביא שלו אוגבארו לעיר ״בלי קרב״, כך מספרת הכרוניקה; חייליו שמרו על שערי מקדש מרדוך, והטקסים בו נמשכו בלי הפסקה. נבונאיד נשבה. ב־29 באוקטובר נכנס כורש בעצמו לעיר ושלח ברכת שלום לכל בבל. הוא קיבל את התארים הישנים, ״מלך בבל, מלך שומר ואכד״, החזיר לעריהם את פסלי האלים שנבונאיד אסף לבבל, והשאיר את הפקידים במקומם. באביב שלאחר מכן השתתף בנו כנבוזי בטקסי השנה החדשה.

ההיסטוריונים מסכימים שזה היה מהלך נבון. בבל הייתה עשירה וגאה מכדי שאפשר יהיה להחזיק בה בכוח בלבד, וכורש היה צריך את הסופרים, את המסים ואת הכוהנים שלה. אבל זה לא היה חדש: גם מלכי אשור חיזרו אחרי כוהני מרדוך כשרצו בבל שקטה. וזה גם לא גרם לבבל לאהוב את פרס לנצח: העיר מרדה פעמיים ב־522–521 לפנה״ס, ושוב ב־484 לפנה״ס.

מיתוס

כורש כבש את בבל בכך שהטה את הפרת: חייליו נכנסו לעיר דרך אפיק הנהר בזמן שהבבלים חגגו.

האמת

זה הסיפור של הרודוטוס, שנכתב כמאה שנה אחר כך; קסנופון חוזר עליו, וגם הסיפור המקראי על משתה בלשאצר מציב את הנפילה בליל הוללות. אבל גליל כורש, שנכתב בתוך חודשים, והכרוניקה הבבלית, שנשענת על רישומים בבליים, מספרים שהפרסים נכנסו לעיר בלי קרב אחרי שאופיס וסיפר נפלו. בלי מצור, בלי אפיק נהר. ייתכן שהרודוטוס מבלבל כאן בין נפילת בבל לבין המצורים האמיתיים שהטיל עליה דריווש, כעשרים שנה אחר כך.

הראיות

הרודוטוס 1.189–191; קסנופון, ״חינוך כורש״ 7.5; דניאל ה; כרוניקת נבונאיד, טור 3; גליל כורש, שורות 17–24.

מקור: ״בלי קרב ובלי מלחמה״

״את כורש, מלך אנשן, קרא בשמו, ולשלטון על העולם כולו מינה אותו.״

״בלי קרב ובלי מלחמה הניח לו להיכנס לבבל. את עירו בבל חסך מפורענות. את נבונאיד, המלך שלא ירא אותו, מסר בידו.״

סופרים בבלים כתבו את גליל החרס הזה בכתב יתדות בשמו של כורש, וטמנו אותו ביסודות החומה הפנימית של בבל כשכורש תיקן אותה. בארבעים וחמש שורותיו הגליל מאשים את נבונאיד בהזנחת האלים, מספר שמרדוך בחר בכורש, מונה את תאריו ומתעד שכורש החזיר אלים ואנשים לעריהם.

• מי כתב את זה, ולמי זה נועד? סופרי מקדש בבלים, בשביל המלך החדש. מכיוון שנטמן ביסודות חומה, הוא פונה אל האלים ואל המלכים שיתקנו אותה בעתיד, כמו כתובות הבנייה האשוריות שהוא מחקה. הוא אף מזכיר כתובת של אשורבניפל שנמצאה באותה חומה.
• השוו את הגליל לכרוניקה. מה חסר? הקרב באופיס, שבו, לפי הקריאה המקובלת של הכרוניקה, בזז צבא כורש והרג. תעמולה יכולה להיות נכונה ועדיין בררנית: ״בלי קרב״ נכון לגבי בבל עצמה, לא לגבי המערכה כולה.
• הגליל אומר שמרדוך בחר בכורש. מה זה מלמד אותנו על כורש? שהוא דיבר אל כל עם בשפה הדתית שלו. האם האמין בכך באמת? את זה איננו יכולים לדעת. אבל אנחנו רואים שזה עבד.

נקודת החלטה

אתם כורש, מלך בבל.

538 לפנה״ס, בבבל

בבל מלאה באנשים שמעולם לא בחרו לחיות בה. נבוכדנאצר הגלה קהילות שלמות מהארצות שכבש, וביניהן אלפי יהודים מירושלים ב־597 וב־586 לפנה״ס, כששרף את בית המקדש הראשון. גם פסלי אלים מערים אחרות נאספו לכאן.

חלק מהגולים כמהים לחזור הביתה; נביא יהודי שביניהם כבר מכתיר אתכם כגואל. אבל רבים חיים כאן כבר שני דורות, מעבדים את האדמה ומשלמים מסים. העברת אנשים עולה כסף ועלולה לערער את המחוז העשיר ביותר שלכם.

מה תעשו עם הגולים ועם אליהם?

• להשאיר את כולם במקומם בבל הייתה שומרת על האיכרים ועל משלמי המסים שלה. אבל הייתם עוד אדון זר אחד, ומפסידים את ההזדמנות לזכות בעמים אסירי תודה בשולי האימפריה.
• להתיר לגולים שרוצים בכך לחזור עם אליהם ולבנות מחדש את מקדשיהם זול ופופולרי: מי שחוזר חב לכם את מקדשו, ומי שנשאר ממשיך לעבד את האדמה. ולאורך הדרך למצרים היו לכם נתינים נאמנים.
• לשלוח את כולם הביתה בכסף מאוצר המלך ובליווי נדיב, וייזכר לדורות, אבל יקר ועלול לערער את הסדר בשביל מלך שעוד צריך לארגן אימפריה חדשה.

מה קרה בפועל

להתיר לגולים שרוצים בכך לחזור עם אליהם ולבנות מחדש את מקדשיהם

גליל כורש מספר שהחזיר אלים ואנשים לערים שמעבר לחידקל; את יהודה הוא אינו מזכיר. אבל ספר עזרא שומר היתר מ״שנת אחת לכורש״: לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים ולהשיב אליו את כלי הקודש שלקח נבוכדנאצר. קבוצה ראשונה עלתה בהנהגת ששבצר. בית המקדש הושלם רק ב־515 לפנה״ס, בימי דריווש.

מדיניות אחת התאימה לעמים רבים: תנו להם לעבוד את אליהם בבית, והם חבים לכם את מקדשיהם. יהודה נאמנה שכנה גם על הדרך למצרים, המעצמה הגדולה האחרונה שנותרה.

יהודים רבים נשארו. כמאתיים לוחות חרס מכפר בבלי בשם אל־יהודו, ״עיר יהודה״, מראים משפחות יהודיות שעיבדו שם אדמה וניהלו עסקים עד המאה ה־5 לפנה״ס.

מקור: ״משיחו״

״כֹּה־אָמַר ה׳ לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ אֲשֶׁר־הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ, לְרַד־לְפָנָיו גּוֹיִם״

״וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי״

פרקים מ–נה בספר ישעיהו הם מעשה ידיו של נביא מאוחר יותר, המכונה לעיתים ״ישעיהו השני״, שכתב בין הגולים בזמן שכורש ניצח במלחמותיו. הוא קורא לכורש ״רֹעִי״ ומשיחו של ה׳, תואר של מלכי ישראל עצמם, שאף נוכרי אחר בתנ״ך אינו זוכה לו.

• מרדוך ״קרא בשמו״ של כורש, וכך גם אלוהי ישעיהו: ״וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ״. מה מרמז ההד? שני עמים, שני אלים, טענה אחת: הכובש נבחר בידי האל שלנו. כל קהילה שילבה את כורש באמונתה, וכורש הניח לה.
• האם כורש קיבל עליו את אלוהי ישראל? לא. הנביא עצמו אומר ״וְלֹא יְדַעְתָּנִי״, ובבבל כיבד כורש את מרדוך. כוונתו של הנביא תאולוגית: ה׳ יכול להשתמש גם במלך נוכרי שאינו מכיר אותו.
• הנביא כתב לפני נפילת בבל. האם זו חולשה או יתרון של המקור? גם וגם. הוא לא יכול לספר לנו מה כורש עשה; הוא מראה, בזמן אמת, את התקוות שכורש עורר בקרב אנשים שחיכו לו.

מוות בגבול, וחיים אחרי המוות

530 לפנה״ס

שלוש מיתות

ב־530 לפנה״ס מת כורש הרחק בצפון־מזרח, כנראה במסע מלחמה מעבר לנהרות הגדולים של מרכז אסיה. איך? איננו יודעים: המקורות שלנו מספרים שלושה סיפורים שונים.

הרודוטוס: כורש פלש לארצם של המסגטים, קשתים רכובים נוודים שמלכתם הייתה טומיריס. בתחבולה, בעזרת מחנה מלא יין שהשאיר כפיתיון, הוא לכד חלק מצבאה. אחר כך בא קרב שלדעת הרודוטוס היה ״העיקש מכל הקרבות שנלחמו אי פעם בני אדם שאינם יוונים״. כורש נפל, וטומיריס טבלה את ראשו בנאד מלא דם. והרודוטוס מוסיף: ״על מותו של כורש מסופרים סיפורים רבים; זה שסיפרתי הוא האמין שבהם.״

קטסיאס: בקרב נגד עם אחר נפצע כורש בירכו מכידון שהטיל לוחם הודי, ומת כעבור שלושה ימים. קסנופון: איש זקן שמת במיטתו בפרס, אחרי נאום פרידה ארוך לבניו.

רוב ההיסטוריונים חושבים שמת מפצע שספג בקרב בגבול. הראש בנאד הדם הוא משל מוסר יווני על אדם שלא ידע שובע.

אחרי כורש

• 530 לפנה״ס בנו כנבוזי עולה למלוכה. כורש נקבר בפסרגדה, ומגושים שומרים על קברו מאתיים שנה.
• 525 לפנה״ס כנבוזי כובש את מצרים. האימפריה משתרעת עכשיו מהים האגאי ומהנילוס ועד מרכז אסיה.
• 522 לפנה״ס אחרי משבר בחצר עולה דריווש הראשון למלוכה ומדכא מרידות בכל מקום, גם בבבל. הוא קורא למשפחתו ״אחמנית״, וייתכן שהוא שחורט על בנייני כורש את המילים ״אני כורש המלך, אחמני״.
• 499 לפנה״ס הערים היווניות של יוניה, שהרפגוס כבש בשביל כורש, מורדות בפרס. בשנה שלאחר מכן הן שורפות את סרדיס בעזרת אתונה. נקמת פרס תוביל למרתון.
• בסביבות 370 לפנה״ס קסנופון כותב את ״חינוך כורש״, רומן שבו כורש הוא השליט המושלם ומת בשלווה במיטתו. כבר קיקרו כתב שכורש מתואר בו ״לא כדמות היסטורית, אלא כמופת לשלטון צודק״. הספר נעשה לספר עצות קלאסי למלכים.
• 330 לפנה״ס אלכסנדר מוקדון מביא קץ לאימפריה הפרסית. ב־324 לפנה״ס הוא משקם את קבר כורש.
• המאה ה־13 לספירה סעד בן זנגי, שליט פארס, בונה מסגד סביב הקבר, שכבר נקרא אז ״קבר אם שלמה״. השם הזה כנראה הציל אותו.
• 1879 גליל כורש נחשף בבבל.
• 1971 שאה איראן חוגג 2,500 שנות מלוכה פרסית ליד קבר כורש, והעתק של הגליל נמסר לאו״ם.

מיתוס

גליל כורש הוא מגילת זכויות האדם הראשונה בעולם.

האמת

הגליל הוא כתובת בנייה בבלית שמהללת מלך חדש. אין בו מילה על זכויות, על שוויון או על חופש דת כעקרונות, והעבדות נמשכה בבבל גם בימי כורש. את התווית הפיץ השאה האחרון של איראן בסביבות 1971. הטקסט הארוך יותר שמסתובב ברשת בשם ״אמנת כורש״, ובו כורש מבטל את העבדות ומבטיח חופש דת, הוא המצאה מודרנית: דבר מכל זה אינו כתוב על הגליל.

הראיות

גליל כורש, 45 שורות (המוזיאון הבריטי, BM 90920); א. קורט (1983); א. פינקל (עורך), ״גליל כורש״ (2013). ועם זאת, הטקסט אכן מראה מדיניות של פיוס, ולכן דורות מאוחרים קראו לתוכו את האידאלים שלהם.

מלך רחום או כובש מבריק?

האם כורש היה שליט רחום יוצא דופן, או כובש מבריק שהשתמש בשיטות ישנות של המזרח הקרוב?

• א. ט. אולמסטד, ״תולדות האימפריה הפרסית״ (1948), ומקס מאלואן (1972) הגישה המעריצה. הרחמים שגילה כורש כלפי אסטיאגס וקרויסוס, הכבוד שלו לאלים המקומיים והשבת הגולים היו אמיתיים ומרשימים. בבלים, יהודים ויוונים, שכמעט אינם מסכימים על שום דבר אחר, זוכרים אותו כולם לטובה, וההסכמה הזאת היא כשלעצמה עדות.
• אמלי קורט (1983) ור. י. ואן דר ספק (2014) הגישה הספקנית. הגליל הוא תעמולה מלכותית בבלית שגרתית, בנויה לפי דגם של כתובות אשוריות; גם מלכי אשור החזירו אלים וחיזרו אחרי כוהני בבל. כורש ידע להיות אכזר, כמו באופיס. לכנות אותו חלוץ זכויות האדם הוא אנכרוניזם.
• פייר בריאן (2002), מאט ווטרס (2022) ולויד לוולין־ג׳ונס (2022) הגישה המעשית. כורש שלט באימפריה עצומה ומגוונת בעזרת מעט פרסים, ולכן קנה את לבן של האליטות המקומיות בכך שכיבד את אליהן, ומלך בכל ארץ כמלכה שלה. רחמים וחישוב לא היו הפכים. שמו הטוב בא מהקבוצות שהרוויחו ממדיניותו: כוהני בבל, הגולים היהודים, ויוונים שהעמידו אותו כניגוד לקסרקסס.

כמעט לא שרד דבר בקולו של כורש עצמו. כל דיוקן שלו בא מאנשים שהיה להם צורך לראות בו מלך מסוג מסוים. האם נוכל אי פעם לדעת מי היה באמת?

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

איך הסתיימה המלחמה בין כורש לאסטיאגס, לפי הכרוניקה הבבלית?

התשובה: חייליו של אסטיאגס עצמו מרדו בו ומסרו אותו לכורש. נכון. הכרוניקה כותבת ש״חייליו של אסטיאגס מרדו בו״. הרודוטוס מספר את אותו גרעין דרך סיפור נקמתו של הרפגוס.

שאלה לבדיקה

מה העדות שיש בידינו לגמלים בקרב במישור סרדיס?

התשובה: רק הרודוטוס מתאר אותם; הארכאולוגיה מאשרת את חורבן סרדיס, לא את פרטי הקרב. נכון. החפירות מצאו חומה שרופה, ראשי חץ וחיילים שלא נקברו, אבל דבר מזה אינו מוכיח את הגמלים או שולל אותם. בסיכום שנשתמר מספרו של קטסיאס לא מוזכר אפילו קרב.

שאלה לבדיקה

למה היסטוריונים מפקפקים בכך שהנבואה ״יחריב אימפריה גדולה״ נאמרה באמת לפני המלחמה?

התשובה: היא לא יכלה לטעות בשום מקרה, והיא סופרה לאחר מעשה בידי מי שהיה לו עניין בשמה הטוב של דלפי. נכון. תשובה שמתאימה לכל תוצאה בטוחה בשביל האורקל, והסיפור שבידינו עוצב כשהסוף כבר היה ידוע.

שאלה לבדיקה

למה מטעה לקרוא לגליל כורש ״מגילת זכויות האדם הראשונה״?

התשובה: זו כתובת בנייה בבלית שמשבחת את המלך, אין בה זכויות כעקרונות, והיא משמיטה את הקרב באופיס. נכון. היא הולכת בדרך ישנה של כתובות מלכותיות במסופוטמיה. היא אכן מראה פיוס, אבל אינה הצהרת זכויות.

שאלה לבדיקה

ספר ישעיהו קורא לכורש ״משיחו״ של ה׳. מה זה מלמד אותנו?

התשובה: שגולי יהודה ראו בו כלי בידי אלוהים, אף שכורש, כפי שהנביא מודה, לא הכיר את אלוהיהם. נכון. בבבל כיבד כורש את מרדוך; כל עם שילב אותו באמונתו שלו.

שאלה לבדיקה

באיזה תיאור של מות כורש מחזיקים רוב ההיסטוריונים?

התשובה: באף אחד בפרטיו: הוא כנראה מת מפצע שספג בקרב בגבול הצפון־מזרחי, ב־530 לפנה״ס. נכון. הגרסאות חלוקות בפרטים, אבל שתי הקדומות שבהן, של הרודוטוס ושל קטסיאס, מסכימות שכורש נפל במלחמה בגבול. המוות השליו אצל קסנופון שייך לרומן.

מונחים

• אנשן עיר וממלכה עתיקה בפרסיס (מחוז פארס של היום, בדרום־מערב איראן), שהייתה פעם עילמית. כורש ואבותיו קראו לעצמם ״מלך אנשן״.
• המדים עם איראני בצפון־מערב איראן, שבירתו אקבטנה (המדאן של היום; ״אחמתא״ בספר עזרא). מלך מדי היה אדונם של הפרסים עד ימי כורש.
• האחמנים בית המלוכה של האימפריה הפרסית, על שם אב קדמון בשם אחמניש. בכתובות של כורש עצמו מופיע רק טאיספס כאב קדמון; דריווש הראשון הוא שהפך את השם ״אחמני״ לרשמי.
• אורקל מקדש שבו האמינו שאל עונה על שאלות; המילה מציינת גם את התשובה עצמה. בדלפי דיבר האל אפולו מפי כוהנתו, הפיתיה.
• מטבע קרויסוס המטבעות הראשונים שנטבעו בנפרד מזהב טהור ומכסף טהור, עם אריה מול שור, בסרדיס בימי קרויסוס. המטבעות הלידיים שלפניהם היו מאלקטרון, תערובת טבעית של זהב וכסף.
• סטרפ מושל של מחוז פרסי (סטרפיה). כורש מינה מושלים, אבל שיטת הסטרפיות המלאה מתועדת היטב רק בימי דריווש הראשון. במקרא התואר מופיע כ״אחשדרפן״.
• כתב יתדות כתב של סימנים דמויי יתד שנלחצו בקנה לתוך טין לח. שימש במסופוטמיה ובארצות השכנות כשלושת אלפים שנה, לשומרית, לאכדית, לעילמית ומאוחר יותר גם לפרסית העתיקה.
• מרדוך האל הראשי של בבל, שמקדשו הגדול נקרא אסגילה. גליל כורש מספר שמרדוך בחר בכורש למלוך.
• אקיטו חג השנה החדשה של בבל, באביב, שבו הוציאו את פסל מרדוך בתהלוכה. אי אפשר היה לקיים אותו בלי המלך.
• משיח מלך או כוהן שנמשח בשמן, ובמקרא: מי שאלוהים בחר בו. ספר ישעיהו מעניק את התואר לכורש, הנוכרי היחיד שנקרא כך בתנ״ך.
• המסגטים שבטים נוודים של קשתים רכובים במרכז אסיה, מזרחית לים הכספי. לפי הרודוטוס כורש נפל במלחמה בהם ובמלכתם טומיריס.
• חינוך כורש ״חינוך כורש״ (קירופדיה), ספר שכתב האתונאי קסנופון בסביבות 370 לפנה״ס: רומן על השליט האידאלי, לא ספר היסטוריה.
• גליל כורש גליל חרס עם כתב יתדות, שסופרים בבלים כתבו בשמו של כורש. הוא מתאר את הכיבוש ומספר שכורש החזיר אלים ואנשים לעריהם.
• ספר ישעיהו ספר נבואה בתנ״ך. בחלקו המאוחר הנביא מכנה את כורש רועה ה׳ ומשיחו.
• ספר עזרא ספר מקראי על שיבת הגולים מבבל לירושלים. הוא מביא צו של כורש שמתיר לבנות מחדש את בית המקדש, ונכתב זמן רב אחרי כורש.
• כרוניקה בבלית רשומה בבלית של אירועים מתקופת כורש. היא נשענת על רישומים שנכתבו בזמן האירועים, ולכן נחשבת לעדות מהימנה.
• פסרגדה עיר קדומה בהרי פרס, שבה נבנה קברו של כורש. שרידי הקבר עומדים שם עד היום.
• אקבטנה בירת המדים, בהרי איראן. כורש לקח משם את האוצר אחרי שכבש אותה.
• סרדיס בירת לידיה, למרגלות הר טמולוס. אחרי שנפלה, קרויסוס איבד את ממלכתו.
• לידיה ממלכה במערב אנטוליה, שמלכה קרויסוס. לפי הרודוטוס, הלידים היו הראשונים שטבעו מטבעות.
• יוניה אזור של ערים יווניות על חוף הים האגאי. כורש ביקש מהן לנטוש את קרויסוס, ואחר כך כבש אותן הרפגוס.
• פטריה עיר מבוצרת במרכז אנטוליה, שבה נלחמו כורש וקרויסוס בקרב שהסתיים בתיקו.
• דלפי עיר ביוון שבה היה מקדש לאפולו ואורקל מפורסם. את הנבואות מסרה כוהנת.
• הליס נהר במרכז טורקיה של היום. היה הגבול הישן בין לידיה למדים.
• אופיס עיר על נהר החידקל, שבה התקיים קרב לפי הכרוניקה הבבלית.
• בורסיפה עיר סמוכה לבבל. לפי ברוסוס, נבונאיד הובס בקרב והסתגר בה.
• הרפגוס אציל מדי ששירת את אסטיאגס. לפי הרודוטוס הוא הפציר בכורש למרוד, ואחר כך היה מצביאו.
• קטסיאס רופא יווני בחצר המלך הפרסי, שכתב על כורש. הוא סותר מקורות רבים, ובעת העתיקה לא סמכו עליו.
• הרודוטוס היסטוריון יווני מהליקרנסוס, שכתב על הפרסים על סמך סיפורים שסיפרו לו. הוא עצמו הודה שהכיר ארבע גרסאות לחייו של כורש.
• קסנופון סופר יווני. הספר שכתב על כורש הוא רומן על השליט המושלם, ולא תיעוד היסטורי.
• ברוסוס כוהן בבלי שכתב על נפילת בבל. לפיו נבונאיד הובס בקרב, וכורש ציווה להרוס את החומות החיצוניות של העיר.
• טומיריס מלכת השבטים הנוודים המסגטים. לפי הרודוטוס, כורש נפל בקרב נגדה, והיא טבלה את ראשו בנאד מלא דם.
• דריווש הראשון מלך פרס מענף צדדי של משפחת כורש. הוא הפך את השם אחמני לשם בית המלוכה.
• נבוכדנאצר מלך בבל שכבש את ירושלים ושרף את בית המקדש. הוא הגלה לבבל קהילות שלמות מהארצות שכבש.
• סנחריב מלך אשור שהחריב את בבל. יורשיו בילו עשרות שנים בדיכוי מרידות ובבנייתה מחדש.

מקורות

• Herodotus, Histories 1.26–94 (Lydia), 1.95–130 (Cyrus and the Medes), 1.141–177 (the Greeks of Asia), 1.178–191 (Babylon), 1.201–214 (death), 3.89; trans. A. D. Godley, Loeb Classical Library, vols I–II (Heinemann, 1920–1921)
• The Cyrus Cylinder (British Museum BM 90920), trans. R. W. Rogers, Cuneiform Parallels to the Old Testament (Eaton & Mains, 1912), 380–384
• The Nabonidus Chronicle (BM 35382, ABC 7), in A. K. Grayson, Assyrian and Babylonian Chronicles (J. J. Augustin, 1975); older trans. in R. F. Harper (ed.), Assyrian and Babylonian Literature (D. Appleton, 1901), 168–171
• Isaiah 44:24–45:7; Ezra 1:1–11 and 6:1–15; King James Version (1611); Hebrew: the Masoretic text
• Bacchylides, Ode 3, trans. R. C. Jebb, Bacchylides: The Poems and Fragments (Cambridge University Press, 1905)
• Ctesias, Persica, in Photius, Bibliotheca cod. 72, trans. J. H. Freese, The Library of Photius, vol. I (SPCK, 1920)
• Xenophon, Cyropaedia, trans. H. G. Dakyns
• Arrian, Anabasis of Alexander 6.29 (after Aristobulus), trans. E. J. Chinnock (Hodder and Stoughton, 1884)
• Plutarch, Life of Alexander 69, trans. B. Perrin, Plutarch's Lives vol. VII (Loeb Classical Library, 1919)
• Cicero, Letters to his Brother Quintus 1.1.23, trans. E. S. Shuckburgh, The Letters of Cicero, vol. I (George Bell, 1899)
• Pierre Briant, From Cyrus to Alexander: A History of the Persian Empire, trans. Peter T. Daniels (Eisenbrauns, 2002)
• Matt Waters, King of the World: The Life of Cyrus the Great (Oxford University Press, 2022)
• Amélie Kuhrt, The Persian Empire: A Corpus of Sources from the Achaemenid Period (Routledge, 2007)
• Amélie Kuhrt, ‘The Cyrus Cylinder and Achaemenid Imperial Policy’, Journal for the Study of the Old Testament 25 (1983), 83–97
• Irving Finkel (ed.), The Cyrus Cylinder: The King of Persia's Proclamation from Ancient Babylon (I. B. Tauris, 2013)
• R. J. van der Spek, ‘Cyrus the Great, Exiles, and Foreign Gods: A Comparison of Assyrian and Persian Policies on Subject Nations’, in M. Kozuh et al. (eds), Extraction & Control: Studies in Honor of Matthew W. Stolper (Oriental Institute, 2014), 233–264
• Lloyd Llewellyn-Jones, Persians: The Age of the Great Kings (Wildfire, 2022)
• Nicholas D. Cahill (ed.), The Lydians and Their World (Yapı Kredi, 2010), esp. Cahill, ‘The Persian Sack of Sardis’
• Robert W. Wallace, ‘Redating Croesus: Herodotean Chronologies, and the Dates of the Earliest Coinages’, Journal of Hellenic Studies 136 (2016), 168–181
• Robert Rollinger, ‘The Median “Empire”, the End of Urartu and Cyrus the Great's Campaign in 547 B.C. (Nabonidus Chronicle II 16)’, Ancient West & East 7 (2008), 51–65
• David Stronach, Pasargadae: A Report on the Excavations Conducted by the British Institute of Persian Studies from 1961 to 1963 (Clarendon Press, 1978)
• Elias Bickerman, ‘The Edict of Cyrus in Ezra 1’, Journal of Biblical Literature 65 (1946), 249–275
• Laurie E. Pearce and Cornelia Wunsch, Documents of Judean Exiles and West Semites in Babylonia in the Collection of David Sofer (CDL Press, 2014)
• Max Mallowan, ‘Cyrus the Great (558–529 B.C.)’, Iran 10 (1972), 1–17
• A. T. Olmstead, History of the Persian Empire (University of Chicago Press, 1948)

קרדיט תמונות

• קבר כורש, פסרגדה, איראן. צילום: דייגו דלסו, 2016 · Diego Delso · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• תבליט הדמות המכונפת בשער R, פסרגדה, איראן; אינו דיוקן של כורש. צילום: נימא ברומנד, 2016 · Nima Boroumand · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• מטבע כסף לידי מטיפוס מטבעות קרויסוס. קבינט המדליות, הספרייה הלאומית של צרפת, פריז. צילום: Jastrow, 2008 · CC BY 2.5 · דף המקור
• מיסון, אמפורה בסגנון הדמויות האדומות, בערך 500–490 לפנה״ס, מוולצ׳י. הלובר, פריז (G 197). צילום: ביבי סן־פול · Public domain · דף המקור
• גליל כורש, בבל, 539–538 לפנה״ס. המוזיאון הבריטי, לונדון. צילום: Daderot, 2024 · CC0 · דף המקור