מסע הצלב השלישי: ריצ׳רד וצלאח א־דין, 1189–1192

שני מלכים

אויבים שלא נפגשו מעולם

יותר משנה נלחמו ריצ׳רד הראשון, מלך אנגליה, וצלאח א־דין זה בזה, ניהלו משא ומתן והחליפו שליחים, סוסים, פירות ושלג מן ההרים. פנים אל פנים הם לא נפגשו אף פעם.

יפו, 1 באוגוסט 1192. צבאו של צלאח א־דין פרץ לעיר אתמול; אחרוני המגינים מחזיקים מעמד במצודה. עכשיו נכנסות לנמל הספינות של ריצ׳רד, והמלך עולה לחוף עם כוח קטן ומגרש את אנשי הסולטן. ריצ׳רד יספר לשליחי צלאח א־דין שלא היה חמוש כלל, ושעל רגליו עדיין היו הנעליים שנעל על הסיפון.

ב־1187 השמיד צלאח א־דין את צבא ממלכת ירושלים בקרני חיטין וכבש את העיר הקדושה. אירופה השיבה במסע צלב גדול, בהנהגת קיסר ושני מלכים. מה השיג המסע הזה, ומי שילם את המחיר?

מי מספר את הסיפור

עדים משני הצדדים

בצד של ריצ׳רד: אמברואז, משורר נורמני שצעד עם הצבא; ״מסע עולי הרגל״ (Itinerarium Peregrinorum), כרוניקה לטינית שמספרת מחדש את שירו; ורוג׳ר מהאודן, פקיד המלך, שהעתיק את מכתביו.

בצד של צלאח א־דין: בהאא א־דין אבן שדאד, שופט בצבאו ומקורב אליו, שכתב אחרי מות הסולטן; ואבן אל־אתיר ממוסול, שכתב כארבעים שנה אחר כך ולא היה מעריץ נלהב שלו.

כשאויבים מסכימים, אפשר לסמוך על הדבר. כשהם חלוקים, צריך לשאול למה.

ריצ׳רד הראשון

מלך אנגליה ששהה בה אולי חצי שנה בלבד מתוך עשר שנות מלכותו, לא הפסיד בקרב גדול בארץ הקודש, ולא הגיע לירושלים.

• נולד: 8 בספטמבר 1157, ארמון בומונט, אוקספורד
• נפטר: 6 באפריל 1199, שאלו־שברול, בחבל לימוזן (צרפת), מפצע של חץ קשת מוצלבת שהזדהם, במצור על הטירה
• ניצחונות: קפריסין, מאי–יוני 1191; עכו, יולי 1191, עם פיליפ השני; ארסוף, 7 בספטמבר 1191; יפו, אוגוסט 1192
• כישלונות: ירושלים: נסוג פעמיים, בינואר וביולי 1192; נשבה באוסטריה בדצמבר 1192 ונכלא עד פברואר 1194

״הסולטן הזה אדיר, ואין גדול ואדיר ממנו בארץ האסלאם הזאת.״

הקריאה

1187–1190

שליטים נוטלים את הצלב

ב־2 באוקטובר 1187 נכנס צלאח א־דין לירושלים. הזעזוע במערב היה עצום, והאפיפיור גרגוריוס השמיני קרא למסע צלב חדש.

בינואר 1188 נטלו את הצלב שני אויבים, הנרי השני מלך אנגליה ופיליפ השני מלך צרפת. כדי לממן את המסע הטיל הנרי את מעשר צלאח א־דין: מי שלא יצא נתן עשירית מהכנסתו ומרכושו.

הראשון שיצא היה הקשיש שבהם, הקיסר הגרמני פרידריך ברברוסה, כבן שבעים, בראש צבא גדול. ביוני 1190 טבע בנהר סאלף שבאנטוליה; המקורות חלוקים איך, ואפילו באיזה יום. רוב צבאו התפזר.

1189–1190

הכתרה וטבח

ריצ׳רד עלה לכס ביולי 1189. ביום הכתרתו בווסטמינסטר, 3 בספטמבר 1189, תקף המון את יהודי לונדון, הרג מהם ושרף את בתיהם. אחר כך הורה המלך להניח ליהודים לנפשם.

ב־1190 התפשטו הפרעות לערים אחרות. ביורק, במרץ, ברחו היהודים אל מצודת המלך. המון צר עליהם, ובראשו מקומיים שהיו חייבים להם כסף. רבים מן הנצורים בחרו למות ולא להיהרג או להיאלץ להתנצר: הגברים הרגו את נשותיהם וילדיהם ואחר כך את עצמם. מי שיצאו בהבטחה שיינצלו נרצחו. ההרוגים נמנים בדרך כלל בכמאה וחמישים.

מקור: מי הוביל את ההמון?

״מי שדחפו אותם להעז ולעשות זאת היו אנשים רמי מעלה, שהיו חייבים סכומים גדולים לאותם מלווים בריבית רשעים. [...] וגם כמה מאלה שקיבלו את אות האדון [...] נטו בקלות רבה יותר לממן את הוצאות המסע, שנעשה למען האדון, משלל אויביו.״

ויליאם, קנוניק ביורקשייר, כתב כמה שנים אחרי הטבח. ״אות האדון״ הוא הצלב של מי שנדרו לצאת למסע.

• ויליאם קורא למלווים היהודים ״רשעים״. האם זה הופך את עדותו לחסרת ערך? לא. עד עוין שבכל זאת מאשים את הרוצחים הוא עד חשוב.
• מי חסר בקטע הזה? הקורבנות. קולם מגיע אלינו מן הכרוניקה העברית של אפרים מבון ומזיכרון הקהילה, לא מכאן.

נקודת החלטה

אתם ריצ׳רד הראשון, מלך אנגליה.

תחילת מאי 1191, מול לימסול שבקפריסין

סערות פיזרו את הצי שלכם בדרך מסיציליה. כמה ספינות נטרפו מול קפריסין, ושליט האי, יצחק קומננוס, אציל ביזנטי שקורא לעצמו קיסר, כלא את הניצולים ולקח את רכושם.

הספינה של אחותכם ג׳ואן ושל ברנגריה מנווארה, הנסיכה שאתם עומדים לשאת לאישה, עוגנת מול לימסול, ויצחק אינו מניח לה להיכנס לנמל. פיליפ השני כבר הגיע לעכו.

מה אתם עושים?

• לאסוף את הנשים ולהפליג מיד לעכו תגיעו למצור חודש מוקדם יותר. אבל האסירים יישארו בידי יצחק, ושליט עוין ישב על דרך הים שהצבא תלוי בה.
• לדרוש את האסירים ואת רכושם, ואז להמשיך אם יצחק ייכנע, לא תאבדו זמן. אם יסרב, תצטרכו להילחם בכל זאת, או להפליג אחרי שהושפלתם לעיני כל הצי.
• לעלות לחוף, להילחם ביצחק ולכבוש את האי בסיס עשיר במזון ובספינות קרוב לסוריה, ותשובה על כליאת האסירים. אבל זה יעלה שבועות, ותילחמו בשליט נוצרי בדרך למלחמה בצלאח א־דין.

מה קרה בפועל

לעלות לחוף, להילחם ביצחק ולכבוש את האי

ריצ׳רד שלח שליחים שלוש פעמים, ויצחק סירב. ב־6 במאי עלה ריצ׳רד לחוף וכבש את לימסול, וב־12 במאי נשא שם את ברנגריה. בתוך פחות מחודש נכבש האי כולו.

התועלת המעשית הייתה גדולה: קפריסין האכילה את הצבא בעכו ונשארה בידי שליטים לטינים, מלכי לוזיניאן ואחריהם ונציה, עד 1571. את הצד הביזנטי הכרוניקות הלטיניות אינן מספרות.

עכו

אוגוסט 1189

המצור שלפני המלכים

מסע הצלב התחיל לפני שהמלכים הגיעו. גי מלוזיניאן, מלך ירושלים, שנשבה בקרני חיטין ושוחרר, לא הורשה להיכנס לצור בידי קונרד ממונפרה. גי צעד דרומה עם צבא קטן, וב־28 באוגוסט 1189 חנה מול עכו, הנמל העשיר של צלאח א־דין.

זה היה מהלך נמהר, והוא הצליח. צלאח א־דין הקיף את הצרים בצבאו, וספינות הביאו אלפי פרנקים מצפון אירופה. כמעט שנתיים נלחמו שני המחנות, רעבו וחלו בעמק שמול עכו.

עכו, 1189–1191: מי מול מי

28 באוגוסט 1189 – 12 ביולי 1191

העמק סביב עכו, בקצה הצפוני של מפרץ חיפה (מפרץ עכו)

הצלבנים

• מפקדים: גי מלוזיניאן, מלך ירושלים, פיליפ השני, מלך צרפת (מאפריל 1191), ריצ׳רד הראשון, מלך אנגליה (מיוני 1191), קונרד ממונפרה, אנרי משמפאן, לאופולד מאוסטריה
• כוחות: 2,000 פרשים ו־30,000 רגלים, ״ולא פגשתי איש שהעריך אותם בפחות״ (בהאא א־דין, סתיו 1189); צבאו של גי: 9,000; הדנים והפריזים שהצטרפו: 12,000 (״מסע עולי הרגל״); כ־25,000 בקיץ 1191, אחרי בואם של המלכים (הערכה מודרנית אחת)
• אבדות: יותר מ־10,000 מתים בשנה הראשונה בלבד; רבים נוספים בהמשך המצור, רבים מהם ממחלות (הערכה מודרנית אחת); 4,000 הרוגים בהתקפה אחת שנכשלה, 25 ביולי 1190 (מכתב מן המחנה, 1190)

חיל המצב של עכו

• מפקדים: בהאא א־דין קראקוש, סיף א־דין אל־משטוב
• כוחות: אין מספר אמין; הוא תוגבר כמה פעמים דרך הים (המקורות)
• אבדות: כ־2,600 (ריצ׳רד) עד יותר מ־3,000 (בהאא א־דין) (שבויים שנהרגו ב־20 באוגוסט 1191)

צבאו של צלאח א־דין

• מפקדים: צלאח א־דין, אחיו אל־עאדל ואחיינו תקי א־דין
• כוחות: אין מספר אמין; הצבא גדל וקטן עם העונות, כשהאמירים באו והלכו (המקורות)
• אבדות: אין ספירה (המקורות)

התוצאה: עכו נכנעה ב־12 ביולי 1191, אחרי כמעט שנתיים. חיל המצב הפך לבני ערובה, עד שצלאח א־דין ישלם את המחיר שסוכם.

איש לא ספר את הצבאות האלה, והם השתנו עם העונות. כל מספר הוא ניחוש.

המצור על עכו

28 באוגוסט 1189 – 20 באוגוסט 1191

גי מלוזיניאן חונה על גבעת טורון מול עכו, הנמל העשיר של צלאח א־דין, וצלאח א־דין חונה בתל כיסאן. את העיר מחזיק חיל המצב שלה, והצבאות ניצבים זה מול זה סביב העיר.

שחזור אחד, לפי בהאא א־דין (בתרגום וילסון וקונדר, 1897, עם זיהויי המקומות של קונדר), ״מסע עולי הרגל״ (בתרגום ארצ׳ר, 1888) וגם ו. ב. סטיבנסון (1907). קו החוף, נחל נעמן, תל עכו ותל כיסאן שורטטו לפי מפה מודרנית (OpenStreetMap וקואורדינטות מוויקיפדיה). צפון למעלה; קילומטר אחד = 60 יחידות מפה. החוף של היום אינו בדיוק החוף של 1189.

כיוון חצי האי: לפי המפה המודרנית העיר העתיקה יושבת בקצה הדרום־מערבי של לשון יבשה קטנה, הים ממערב ומדרום לה, והנמל בצדה הדרום־מזרחי, אל עבר המפרץ; חומות היבשה עמדו בצפון ובמזרח. ארצ׳ר כתב שהלשון ״בולטת לכיוון דרום־מזרח״; כנראה התכוון לצד שאליו נפתח הנמל, וכאן הלכנו לפי המפה.

לא ברור ושנוי במחלוקת: מקומו של תל אל־עיאדיה (לא מצאנו לו זיהוי מודרני בטוח; הוא מוצב לפי קונדר, ״כחמישה מייל ממזרח לעכו, מצפון לבלוס״); צורת החפירים הלטיניים ועומקם; מקומות המחנות של פיליפ ושל ריצ׳רד (כאן משוערים); גודלם של הצבאות.

שלבי הקרב

• 1189: הנצורים והצרים גי חונה על גבעת טורון, וצלאח א־דין בתל כיסאן. באמצע ספטמבר הצלבנים סוגרים את הטבעת, וצבא הסולטן פורץ לאורך החוף הצפוני אל העיר.
• 4 באוקטובר 1189: היציאה הגדולה הצלבנים תוקפים את קו הסולטן. אגף הימין שלו נשבר, אבל הצלבנים נהדפים, וראש הטמפלרים, ז׳רר דה רידפור, נהרג.
• 1189–1191: טבעת כפולה שני המחנות חופרים חפירים; הצלבנים פונים גם אל העיר וגם אל צלאח א־דין. במאי 1190 שורפים המגינים את מגדלי המצור באש יוונית.
• אפריל–יולי 1191: המלכים פיליפ וריצ׳רד מגיעים. מכונות המצור שלהם הולמות בחומות, וחופרי מנהרות חותרים תחת המגדלים. התקפות הסולטן על החפירים נכשלות. ב־12 ביולי חיל המצב נכנע.
• 12 ביולי – 20 באוגוסט 1191 צלאח א־דין מסיג את מחנהו לגבעות שפרעם. ב־20 באוגוסט מוביל ריצ׳רד את צבאו ואת השבויים אל העמק.

האסטרטגיה

• הצלבנים: גי חנה מול עכו במהלך נמהר שהצליח. הצלבנים סגרו את הטבעת סביב העיר וחפרו חפירים, כדי לעמוד מול העיר וגם מול צלאח א־דין. כשהמלכים הגיעו, הביאו מכונות מצור שהלמו בחומות, וחופרי מנהרות שחתרו תחת המגדלים.
• חיל המצב של עכו: חיל המצב נשאר בתוך החומות כדי להחזיק את העיר. הוא שרף את מגדלי המצור באש יוונית, והעיר קיבלה תגבורת מן הים פעמים רבות.
• צבא צלאח א־דין: צלאח א־דין הקיף את הצלבנים בצבאו, כדי לחנוק את המצור מבחוץ. צבאו פרץ לעיר לאורך החוף הצפוני כדי לחזק את הנצורים, וניסה לתקוף את החפירים הלטיניים.

מה הכריע: מה שהכריע היה בואם של המלכים עם מכונות המצור וחופרי המנהרות: החומות נפגעו והמגדלים נחתרו, בעוד ניסיונות צלאח א־דין לתקוף את החפירים נכשלו. העיר נכנעה ב־12 ביולי 1191.

צלאח א־דין

בנו של קצין כורדי, שאיחד את מצרים ואת סוריה, כבש את ירושלים ב־1187, והקדיש את שנותיו האחרונות לבלימת מסע הצלב השלישי.

• נולד: 1137 או 1138, מצודת תכרית (עיראק)
• נפטר: 4 במרץ 1193 (התאריך המדויק שנוי במחלוקת), דמשק, מקדחת, אחרי שנים־עשר ימים
• ניצחונות: קרני חיטין, 4 ביולי 1187; ירושלים, 2 באוקטובר 1187; שמר על ירושלים מול מסע הצלב השלישי
• כישלונות: עכו, נכנעה ב־12 ביולי 1191; ארסוף, 7 בספטמבר 1191; יפו, 5 באוגוסט 1192

״אני זקן עכשיו, ואין בי עוד תשוקה להנאות העולם הזה.״

אפריל–יולי 1191

המלכים מגיעים

פיליפ השני הגיע ב־20 באפריל 1191, ריצ׳רד ב־8 ביוני. בהאא א־דין תיאר את המלך האנגלי כאיש ״בעל שיקול דעת וניסיון רב״, של ״תעוזה קיצונית ושאפתנות שאינה יודעת שובע״.

כעבור שלושה שבועות הפליג פיליפ, חולה ומסוכסך עם ריצ׳רד, הביתה. ״זו תהיה בושה וחרפה לאדוני אם ילך בלי להשלים את המשימה שלשמה בא,״ ענה ריצ׳רד; אבל אם פיליפ חולה, ״יהי רצונו״.

פיליפ השני

מלך צרפת שהגיע לעכו ראשון, חלה, חזר הביתה שבועות אחרי נפילתה, ולקח אחר כך את רוב אדמותיהם של ריצ׳רד ושל אחיו בצרפת.

• נולד: 21 באוגוסט 1165, גונס, ליד פריז
• נפטר: 14 ביולי 1223, מאנט, בדרך לפריז
• ניצחונות: עכו, יולי 1191, עם ריצ׳רד; כיבוש נורמנדי מידי ג׳ון, 1204; בובין, 1214
• כישלונות: פרטבאל, 1194: איבד לריצ׳רד את מחנה המטען ואת הארכיון המלכותי

״שישמור על עצמו, כי השטן השתחרר עכשיו.״

נקודת החלטה

אתם צלאח א־דין, סולטן מצרים וסוריה.

יום ראשון, 11 באוגוסט 1191, במחנה שלכם בגבעות שממזרח לעכו

לפני חודש, אחרי שכלו כוחותיהם, מסרו האמירים שלכם בעכו את העיר בתנאים שלא אתם קבעתם: 200,000 דינרי זהב, הצלב האמיתי שנלקח בקרני חיטין, ולפי חשבון הפרנקים כ־1,500 שבויים נוצרים, בתשלומים. עד שתשלמו, חיל המצב, כשלושת אלפים איש, הם בני ערובה בידי ריצ׳רד.

התשלום הראשון מגיע היום. הכסף והצלב מוכנים, אבל לא כל השבויים הנכבדים שהפרנקים דרשו בשמם הובאו עדיין.

אינכם יודעים אם ריצ׳רד ישחרר את אנשיכם ברגע שהצלב והזהב יהיו בידיו.

איך אתם מוסרים את התשלום הראשון?

• למסור הכול עכשיו ולסמוך על ריצ׳רד שישחרר את אנשיכם אם ריצ׳רד יעמוד בדבריו, חיל המצב ייצא לחופשי והעסקה תושלם. אם לא, מסרתם את הצלב, את הזהב ואת השבויים, ואנשיכם עדיין בידיו.
• להציע חילופין הדדיים: בני ערובה מצד אחד או מן הצד השני, עד ששני הצדדים יקיימו את חלקם זה הוגן לשני הצדדים, ואינכם מסכנים דבר. אבל הוא דורש שגם ריצ׳רד יסמוך עליכם, וייתכן שיראה בכך משיכת זמן.
• לבקש ארכה עד שכל השבויים ששמם נדרש יימצאו זה לא עולה דבר היום. אבל המועד שבהסכם יעבור, וחייו של חיל המצב תלויים בו.

מה קרה בפועל

להציע חילופין הדדיים: בני ערובה מצד אחד או מן הצד השני, עד ששני הצדדים יקיימו את חלקם

צלאח א־דין הציע ערובה בשתי דרכים (הן מצוטטות במקור שבהמשך). שליחי ריצ׳רד דחו את שתיהן והציעו את שבועתם. צלאח א־דין סירב לשלם תמורת שבועה בלבד, והמועד עבר בלי שדבר הוחלף.

לפי בהאא א־דין, צלאח א־דין חשש מבגידה; לפי הכותבים הלטינים, מעולם לא התכוון לשלם. לשני הצדדים היו סיבות לחשוד.

20 באוגוסט 1191

בעמק שמול עכו

אחר הצהריים של יום שלישי, 20 באוגוסט, הוביל ריצ׳רד את צבאו מעכו אל העמק, לעיני משמר החלוץ של צלאח א־דין. השבויים המוסלמים הוצאו, קשורים זה לזה בחבלים, והוצאו להורג.

במכתבו של ריצ׳רד עצמו נהרגו כ־2,600; ב״מסע עולי הרגל״ 2,700; אצל בהאא א־דין יותר מ־3,000. כמה אנשים רמי מעלה נשארו בחיים, כדי להחליפם בשבויים נוצרים.

צלאח א־דין, מצדו, הורה מאותו יום להרוג כל שבוי פרנקי שנפל בידיו.

מקור: במילים של ריצ׳רד עצמו

״...וחייהם של הסרצנים שנשלחו להגן עליה ולשמור עליה ניצלו [...] אולם, משחלף המועד, והתנאי שהוא הסכים לו הופר לגמרי, הוצאנו להורג כאלפיים ושש מאות מן הסרצנים שהיו בידינו, כפי שהיינו חייבים לעשות.״

ריצ׳רד כתב כשישה שבועות אחרי ההרג, לאיש כנסייה רב השפעה בצרפת. ״סרצנים״ הוא כינוי לטיני למוסלמים.

• ריצ׳רד כותב שחייהם ״ניצלו״. למה, אם כן, היה ״חייב״ להרוג אותם? הוא רואה בשבויים ערובה: משעבר המועד, חייהם אבדו. לפי בהאא א־דין, התנאים קבעו עבדות, לא מוות, אם צלאח א־דין לא ישלם.
• למי נכתב המכתב, ומה ריצ׳רד משמיט? לקוראים נוצרים באירופה. הוא שותק על הצעת הערובה של צלאח א־דין: הוא רוצה להראות מלך ששומר על הכללים.

מקור: מן המחנה של צלאח א־דין

11 באוגוסט 1191, הצעת צלאח א־דין לפרנקים: ״או שתחזירו לנו את חברינו ותקבלו את התשלום של המועד הזה, ואנו ניתן לכם בני ערובה [...] או שתקבלו את התשלום שאנו שולחים לכם היום, ותשלחו לנו בני ערובה שיוחזקו עד שחברינו [...] יוחזרו אלינו.״

יוני 1191, כשריצ׳רד ביקש להיפגש איתו: ״אין זה מנהג המלכים להיפגש, אלא אם הניחו קודם את היסודות להסכם.״

בהאא א־דין כתב אחרי מות הסולטן, בשביל משפחתו: מעריץ, אבל גלוי לב על תבוסות.

• בהאא א־דין והכותבים הלטינים חלוקים. איך אפשר לשפוט? אף צד אינו ניטרלי. אבל בהאא א־דין מביא פרטים, ומודה שלא כל השבויים נאספו; הכותבים הלטינים נותנים פסק דין, לא תנאים.
• למה יסרב מלך להיפגש עם אויבו? מלכים שנפגשו והחליפו סימני אמון לא יכלו בכבוד להילחם זה בזה אחר כך: פגישה סיימה מלחמה.

מיתוס

ריצ׳רד הרג את שבויי עכו כנקמה על קרני חיטין.

האמת

אף מקור שקראנו אינו אומר זאת, אף שצלאח א־דין אכן הורה להרוג את הטמפלרים וההוספיטלרים שנשבו בקרני חיטין.

בהאא א־דין מביא שתי סיבות: נקמה על נוצרים שנהרגו במצור, או רצונו של ריצ׳רד לא להשאיר מאחוריו שבויים רבים כל כך. ״האל יודע מה הייתה סיבתו האמיתית,״ הוא מסיים. הכותבים הלטינים מאשימים את צלאח א־דין, שהחמיץ את המועד; ״מסע עולי הרגל״ מוסיף נקמה על נוצרים שהשבויים הרגו במהלך המצור.

הראיות

בהאא א־דין, פרק 116; מכתבו של ריצ׳רד מ־1 באוקטובר 1191; ו. ב. סטיבנסון, ״הצלבנים במזרח״ (1907).

ארסוף

אוגוסט–ספטמבר 1191

חומה של רגלים

ב־22 באוגוסט יצא הצבא מעכו דרומה לאורך החוף, אל יפו, הנמל הקרוב לירושלים, והצי שט לצדו.

ריצ׳רד שמר על טור צפוף: הרגלים כחומה בצד היבשה, הפרשים בתוכה, והמטען בין הצבא לים. בהאא א־דין ראה רגלים פרנקים ״שבגופם תקועים מחץ אחד ועד עשרה, ועדיין מתקדמים בקצב הרגיל בלי לצאת מן השורות״.

ארסוף: מי מול מי

שבת, 7 בספטמבר 1191

מצפון לארסוף, בין נחל פולג (נהר אל־פאלק) לעיר; ארסוף נמצאת כ־16 ק״מ מצפון ליפו

הצבא הפרנקי

• מפקדים: ריצ׳רד הראשון, הוגו השלישי, דוכס בורגונדיה, בראש הצרפתים, הטמפלרים וההוספיטלרים
• כוחות: ״לא יותר מ־100,000״ (״מסע עולי הרגל״); כ־10,000 עד 20,000, מהם אולי 1,200 אבירים (הערכות מודרניות)
• אבדות: ״אף איש חשוב״ מלבד ז׳אק מאבן (מכתבו של ריצ׳רד (בתרגום ארצ׳ר)); לא יותר מכ־700 (הערכה מודרנית אחת)

צבאו של צלאח א־דין

• מפקדים: צלאח א־דין, אחיינו תקי א־דין, בראש משמר הסולטן
• כוחות: 300,000 (״מסע עולי הרגל״); כ־25,000, כמעט כולם פרשים (יש האומרים עד 35,000) (הערכות מודרניות)
• אבדות: 7,000 הרוגים, ובהם 32 אמירים (״מסע עולי הרגל״); שלושה אמירים נכבדים בשמם, ו״מספר גדול״ של הרוגים ופצועים בשני הצדדים (בהאא א־דין)

התוצאה: ניצחון פרנקי. צבאו של צלאח א־דין נשבר אבל התאושש עוד באותו ערב, ולא הושמד. ב־10 בספטמבר הגיעו הפרנקים ליפו.

300,000 מול 100,000 של ״מסע עולי הרגל״ הם רטוריקה, לא ספירה.

נקודת החלטה

אתם ריצ׳רד הראשון.

שבת, 7 בספטמבר 1191, אחר הצהריים, בדרך לארסוף

מן הבוקר ממטירים הקשתים של צלאח א־דין חצים על הטור שלכם, וסוסים מתים. בעורף צועדים הקשתים אחורנית, ופניהם אל האויב, וההוספיטלרים הנלחצים רוכבים הלאה.

ראש הטור מתקרב לארסוף, שם אפשר לחנות. יש לכם תוכנית: כשהאויב יתקרב ויתעייף, שש חצוצרות יתנו אות וכל האבירים יסתערו יחד.

ראש מסדר ההוספיטלרים רוכב אליכם: אביריו מאבדים את סוסיהם לשווא, ואנשים יקראו להם פחדנים. הוא מבקש רשות להסתער עכשיו.

מה אתם עונים לו?

• לחכות: להחזיק מעמד עד האות הטור יישאר שלם, וההסתערות, כשתבוא, תפגע באויב עייף שהתקרב. אבל אנשים וסוסים ממשיכים ליפול, והסבלנות בעורף עלולה להישבר.
• לתת להוספיטלרים להסתער עכשיו אולי יגרשו את התוקפים מן העורף. אבל מערך אחד שמסתער לבדו עלול להיות מנותק, וזה בדיוק מה שצלאח א־דין רוצה.
• לתקוע עכשיו בחצוצרות: הסתערות כללית כולם יכו יחד. אבל האויב עלול פשוט להתפזר ולחזור, כדרכם של קשתים רכובים, ולהשאיר את האבירים שלכם מפוזרים בעמק.
• לעצור ולהעמיד את הצבא במערך קרב אולי בטוח יותר מלצעוד תחת אש. אבל צבא שעומד בשטח פתוח הוא מטרה קלה עוד יותר, וצלאח א־דין אינו חייב לתקוף אותו.

מה קרה בפועל

לחכות: להחזיק מעמד עד האות

ריצ׳רד ענה שיחכו. אז, לפי ״מסע עולי הרגל״, פרצו קדימה שני אבירים, המרשל של ההוספיטלרים ובלדווין לה קרון; ההוספיטלרים הלכו אחריהם, ואחריהם כל הצבא. ריצ׳רד דהר פנימה והפך את הרגע להתקפה כללית.

לפי המקורות, ריצ׳רד רצה הסתערות אחת, משותפת, ברגע הנכון. הסצנה באה מן המעריצים שלו, וההיסטוריון סטיבן בנט מפקפק בה (ראו בהמשך).

הקרב בארסוף

שבת, 7 בספטמבר 1191, מן הבוקר עד הערב

ב־7 בספטמבר 1191 צועד הצבא הפרנקי דרומה לאורך החוף, מעכו אל יפו, והצי שט לצדו. הטור צפוף: הרגלים בצד היבשה, הפרשים בתוכם והמטען בין הצבא לים. צבא צלאח א־דין נמצא בפנים הארץ, ליד היער, ועלול להתקיף את הטור מן היבשה.

שחזור אחד, לפי ״מסע עולי הרגל״ (בתרגום ארצ׳ר, 1888) ולפי בהאא א־דין, שהיה בקרב (בתרגום וילסון וקונדר, 1897). קו החוף ונחל פולג (נהר אל־פאלק, ״רושטאיי״ של הצלבנים) שורטטו לפי מפה מודרנית (OpenStreetMap), וארסוף לפי הקואורדינטות של גן לאומי אפולוניה. המפה מסובבת: החוף, שנמתח מצפון־צפון־מזרח לדרום־דרום־מערב, עובר משמאל לימין, הים למטה והפנים למעלה; החץ מראה את הצפון. קילומטר אחד = 60 יחידות מפה.

לא ברור ושנוי במחלוקת: המקום המדויק של הקרב (סקר ארכאולוגי מ־2013–2014 מציע את המישור שמצפון־מזרח לארסוף); גבול היער, המצויר כאן בקירוב; סדר הטור ביום הקרב (״מסע עולי הרגל״, בהאא א־דין ורוג׳ר מהאודן מתארים סדר שונה); אורך הטור; מי נתן את הפקודה להסתער; והמספרים.

שלבי הקרב

• בוקר: יוצאים מן הנהר הטור יוצא מן המחנה ליד נהר אל־פאלק. הטמפלרים בראש, ההוספיטלרים מאחור. קשתים רכובים מגיחים מן היער.
• צהריים: הלחץ על העורף ראש הטור מתקרב לארסוף, והטור נמתח. האויב לוחץ על העורף ועל צד היבשה, וסוסים רבים נופלים.
• אחר הצהריים: ההסתערות שני אבירים פורצים, ההוספיטלרים אחריהם, ואז כל הצבא מסתער אל היבשה. המערכים של צלאח א־דין נשברים; לרגע, כותב בהאא א־דין, נשארו רק שבעה־עשר איש ליד דגל הסולטן.
• התקפת נגד ומרדף משמר הסולטן, בפיקוד תקי א־דין, תוקף ליד הדגל, וריצ׳רד מסתער שוב. הפרנקים רודפים כשלושה קילומטרים ועוצרים. ז׳אק מאבן נהרג.
• ערב: מחנה בארסוף הפרנקים חונים ליד ארסוף. צלאח א־דין אוסף את אנשיו בשולי היער, ולמחרת עומד מולם שוב.

האסטרטגיה

• הצבא הפרנקי: ריצ׳רד שמר על הטור צפוף: הרגלים כחומה בצד היבשה, הפרשים בתוכה והמטען בין הצבא לים, כדי שהקשתים הרכובים לא יפרקו אותו. המטרה הייתה להגיע לארסוף, שם אפשר לחנות.
• צבא צלאח א־דין: קשתים רכובים של צבאו יצאו מן היער, והמטירו חצים על העורף ועל צד היבשה של הטור, כדי להפיל סוסים ולשחוק את הצבא לאורך הדרך. משמר הסולטן, בפיקוד תקי א־דין, נשאר מוכן להתקפת נגד.

מה הכריע: מה שהכריע היה ההסתערות של הפרשים הפרנקים אל היבשה, ששברה את האגפים של צלאח א־דין. צבאו נסוג, אבל התאושש עוד באותו ערב ולא נהרס.

מקור: ארסוף משני הצדדים

״מסע עולי הרגל״: והמלך השיב לו: ״אדוני המאסטר הטוב, צריך לשאת זאת, [שהרי] איש אינו יכול להיות בכל מקום.״

בהאא א־דין: ״אני עצמי ראיתי את אביריהם מתקבצים בתוך מעגל מגן של רגלים; הם כיוונו את רומחיהם, השמיעו קריאת קרב אדירה, ושורות הרגלים נפתחו לפניהם; אז פרצו החוצה והסתערו לכל עבר.״

״מסע עולי הרגל״ נכתב שנים אחר כך בידי מעריץ של ריצ׳רד. בהאא א־דין היה בשדה עם צלאח א־דין.

• אילו פרטים יכול לתת רק עד ראייה? אלה של בהאא א־דין: שורות הרגלים שנפתחות לפני האבירים, קריאת הקרב. הדיאלוג ב״מסע עולי הרגל״ הוא סצנה שכותב מעצב.
• במה רוצה כל כותב שתתפעלו? ״מסע עולי הרגל״, באיפוק של ריצ׳רד. בהאא א־דין, בכוח האויב, שמסביר את התבוסה.

ירושלים

אוקטובר 1191 – ינואר 1192

נלחמים ומדברים

בסתיו נלחמו שני הצדדים וניהלו משא ומתן בעת ובעונה אחת. אחיו של צלאח א־דין, אל־עאדל, אף סעד עם ריצ׳רד, וריצ׳רד הציע שאחותו ג׳ואן תינשא לאל־עאדל ושהשניים ישלטו יחד בחוף. דבר לא יצא מזה.

צלאח א־דין הרס בינתיים את חומות אשקלון, מחשש שריצ׳רד יכבוש אותה, ושלח את רוב אמיריו הביתה לחורף. הצבא הפרנקי התקדם לאט אל ההרים בגשם, ובסוף השנה הגיע לבית נובא, כעשרים קילומטרים מירושלים.

נקודת החלטה

אתם ריצ׳רד הראשון.

ינואר 1192, המחנה בבית נובא, כעשרים קילומטרים מירושלים

כבר שבועיים יורדים גשם, ברד ושלג. סוסים מתים מקור, המזון נרקב, השריון מחליד.

הטמפלרים, ההוספיטלרים והפולאני, הפרנקים ילידי המזרח, מזהירים: צבאו של צלאח א־דין ייפול עליכם מן ההרים, ודרך האספקה ארוכה. ומי יחזיק בעיר כשעולי הרגל יפליגו הביתה?

מעולם לא ראיתם את ירושלים. אתם מבקשים מן הפרנקים המקומיים לשרטט לכם מפה שלה.

מה אתם עושים?

• לצור על ירושלים עכשיו, למרות מזג האוויר המורל בצבא גבוה, וחיל המצב בעיר סובל מאותו קור. אבל תצורו על עיר חזקה כשצבאו של צלאח א־דין מאחוריכם, בקצה דרך אספקה ארוכה.
• לחזור לחוף, לבנות מחדש את אשקלון ולהפנות את המאמץ למצרים תשמרו על הצבא שלם ותנתקו את הדרך של צלאח א־דין בין מצרים לסוריה. אבל החיילים באו בשביל ירושלים, והנסיגה עלולה לפרק את מסע הצלב.
• להחזיק בבית נובא ולחכות לאביב ולתגבורת מזג אוויר טוב יותר, אולי עוד לוחמים. אבל מחנה חורף בהרים אוכל אנשים וסוסים, ובאביב ישובו גם האמירים של צלאח א־דין.

מה קרה בפועל

לחזור לחוף, לבנות מחדש את אשקלון ולהפנות את המאמץ למצרים

בסביבות 13 בינואר 1192 נסוג הצבא. הצרפתים עזבו בזעם, וריצ׳רד בנה מחדש את אשקלון.

ביוני חנה שוב בבית נובא. בסביבות 22 ביוני, לפי ״מסע עולי הרגל״, המליצה מועצה של עשרים (חמישה טמפלרים, חמישה הוספיטלרים, חמישה אצילים צרפתים וחמישה פרנקים מקומיים) לתקוף את מצרים במקום ירושלים; הצרפתים סירבו, וב־4 ביולי נסוג הצבא שוב.

אבן אל־אתיר מספר (בתרגום ארצ׳ר, 1888) שריצ׳רד, כשהביט במפה, ראה את העמק העמוק שמקיף את העיר ואמר שאי אפשר לכבוש אותה ״כל עוד צלאח א־דין חי והמוסלמים בשלום זה עם זה״. ערב הנסיגה, בראשית יולי 1192, דיווח מרגל של צלאח א־דין שריצ׳רד אמר שהמעיינות סביב העיר הורעלו: ״מאין, אם כן, נשיג מים?״

אפריל–מאי 1192

רצח בצור

באפריל 1192 בחרו אצילי הממלכה בקונרד ממונפרה, מגן צור, למלך ירושלים, במקום גי; ריצ׳רד, שתמך בגי, נכנע והשלים עם קונרד. ב־28 באפריל (יש שכותבים 27) דקרו אותו למוות בצור שני אנשים; לפי רוב המקורות היו אלה אסאסינים.

תוך כשבוע נשא הרוזן אנרי משמפאן את אלמנתו של קונרד, איזבל, ונעשה לשליט הממלכה.

מיתוס

כשלא הצליח לשחרר את ירושלים, כיסה ריצ׳רד את עיניו כדי לא לראות את העיר.

האמת

הסיפור נכתב לראשונה בידי ז׳אן דה ז׳ואנוויל, בסביבות 1305–1309. הוא מספר אותו כטיעון במועצה של לואי התשיעי ביפו בראשית שנות ה־50 של המאה ה־13, כחמישים שנה אחרי מות ריצ׳רד.

״מסע עולי הרגל״, שנכתב הרבה יותר קרוב למאורעות, אומר את ההפך: ביוני 1192, כשרדף אחרי טורקים, ״הרים המלך את עיניו וראה מרחוק את העיר ירושלים״.

הראיות

ז׳ואנוויל, ״חיי לואי הקדוש״, פרק 108; ״מסע עולי הרגל״, ספר 5; שניהם אצל ת. א. ארצ׳ר, ״מסע הצלב של ריצ׳רד הראשון״ (1888), שמעיר ש״אי אפשר להיות בטוחים בפרטים״.

יפו והשלום

יולי–אוגוסט 1192

יפו

ב־28 ביולי 1192 צר צלאח א־דין על יפו, וב־31 ביולי הפילו חופריו את החומות.

למחרת נחת ריצ׳רד בנמל וגירש את אנשי הסולטן מן העיר. ב־5 באוגוסט, עם שחר, תקף צלאח א־דין את מחנהו. אנשי ריצ׳רד עמדו במקומם: בין כמה מאות לאלפיים רגלים, תלוי במקור, רבים מהם קשתים בקשת מוצלבת מגנואה ומפיזה, ועימם בין תשעה לחמישים וחמישה אבירים. חייליו העייפים של צלאח א־דין לא הסתערו עד הסוף.

מיתוס

כשריצ׳רד שכב חולה, שלח לו צלאח א־דין את רופאו האישי ושלג מן ההרים.

האמת

בחלק הזה יש אמת: השלג. ריצ׳רד החולה הוא שביקש ״פירות ושלג״, ב־1191 וב־1192, וצלאח א־דין שלח לו אותם. לפי בהאא א־דין הוא ניצל את השליחים כדי ללמוד מה מצב צבאו של ריצ׳רד.

אף מקור מן התקופה שקראנו אינו מזכיר רופא. נראה שהרופא בא מן הרומן ״הקמע״ של וולטר סקוט (1825), שבו צלאח א־דין מגיע אל ריצ׳רד בתחפושת רופא.

הראיות

בהאא א־דין, בתרגום וילסון וקונדר (1897), עמ׳ 263 ו־378–379.

נקודת החלטה

אתם ריצ׳רד הראשון.

סוף אוגוסט 1192, חולים בקדחת, במחנה ליד יפו

אתם חולים, צבאכם קטן, ומאנגליה מגיעות ידיעות שאחיכם ג׳ון זומם נגדכם עם פיליפ השני.

צלאח א־דין מוכן לשלום: החוף מצור ועד יפו יישאר בידיכם, ועולי רגל נוצרים יוכלו לבקר בירושלים. אבל הוא דורש להרוס את אשקלון, שבניתם מחדש על דרכו למצרים. אמרתם שלא תניחו ״להשליך ולו אבן אחת״ מביצוריה.

מה אתם עושים?

• לעמוד על אשקלון ולהמשיך להילחם אשקלון היא המפתח למצרים, והוויתור עליה מוחק חורף שלם של עבודה. אבל מלך חולה עם צבא מצטמק עלול להפסיד יותר ממבצר, וגם ממלכתו באנגליה בסכנה.
• לוותר על אשקלון ולעשות שלום תמורת החוף ועולי הרגל תשמרו כמעט את כל מה שכבשתם ותוכלו לשוב הביתה להציל את אדמותיכם. אבל ירושלים, מטרת המסע כולו, תישאר בידי צלאח א־דין.
• להפליג הביתה בלי הסכם תחסכו זמן. אבל הפרנקים שתשאירו מאחור יעמדו מול כל כוחו של צלאח א־דין בלי שום הפוגה שתגן עליהם.

מה קרה בפועל

לוותר על אשקלון ולעשות שלום תמורת החוף ועולי הרגל

ריצ׳רד ויתר על אשקלון. ב־2 בספטמבר 1192 אישר את ההסכם בלחיצת יד אבל סירב להישבע, ״כי מלכים אינם עושים זאת״; אציליו נשבעו במקומו, ואנשי צלאח א־דין נשבעו למחרת. השלום נקבע לשלוש שנים: החוף נשאר פרנקי, רמלה ולוד חולקו, אשקלון נהרסה, ועולי רגל יכלו לעלות לירושלים.

בהאא א־דין מצטט את ריצ׳רד, שאמר שארצו ״שמעבר לים הולכת ונחרבת״. חייליו של צלאח א־דין היו מותשים ובלי כסף. ״אני חושש לעשות שלום,״ אמר צלאח א־דין לבהאא א־דין.

1192–1194

עולי רגל, שבי ופטירה

בספטמבר עלו שלוש קבוצות של צלבנים לירושלים כעולי רגל. ריצ׳רד לא עלה. ב־9 באוקטובר הפליג מעכו.

ספינתו נטרפה בים האדריאטי. בדצמבר 1192 נתפס בתחפושת ליד וינה בידי אנשי הדוכס לאופולד, שהסגיר אותו לקיסר הנרי השישי. הוא שוחרר בפברואר 1194, תמורת כופר עצום: 100,000 מארק כסף, ועוד 50,000 שהובטחו.

צלאח א־דין לא ראה זאת. הוא מת בדמשק במרץ 1193, כבן חמישים וחמש.

מיתוס

ריצ׳רד וצלאח א־דין נפגשו פנים אל פנים: נלחמו בדו־קרב, לחצו ידיים, סעדו יחד.

האמת

הם לא נפגשו מעולם. ריצ׳רד ביקש פגישה יותר מפעם אחת, וצלאח א־דין סירב: מלכים אינם נפגשים לפני הסכם, ואין להם שפה משותפת. הם דיברו דרך שליחים ודרך אל־עאדל. האריחים האלה, שנעשו באנגליה כשישים שנה אחר כך, מראים את שניהם בקרב: האגדה צמחה מהר.

הראיות

בהאא א־דין, פרקים 105, 108 ו־136 (בתרגום וילסון וקונדר, 1897).

מיתוס

מסע הצלב השלישי, בהנהגת ריצ׳רד לב הארי, החזיר את ירושלים לנוצרים.

האמת

הוא לא החזיר אותה. פעמיים הגיע הצבא לכעשרים קילומטרים מן העיר ונסוג; ההסכם רק התיר לעולי רגל לבקר בה. המסע החזיר את החוף, ובזכותו שרדה הממלכה הלטינית, שבירתה עכשיו עכו, עוד מאה שנה.

מקרני חיטין ועד נפילת עכו

• 1187 קרני חיטין; צלאח א־דין נכנס לירושלים
• 1188 מעשר צלאח א־דין
• 1189 המצור על עכו מתחיל; ריצ׳רד מוכתר; פרעות ביהודי לונדון
• 1190 טבח יהודי יורק; פרידריך ברברוסה טובע
• 1191 קפריסין; עכו נכנעת; השבויים מוצאים להורג; ארסוף
• 1192 שתי נסיגות מבית נובא; יפו; הסכם השלום
• 1193 צלאח א־דין מת; ממלכתו מתחלקת בין בניו לאחיו אל־עאדל, שיאחד אותה מחדש
• 1291 עכו נופלת לממלוכים, וממלכת הצלבנים בארץ מגיעה לקיצה

למה לא כבש ריצ׳רד את ירושלים?

האם הנסיגה מבית נובא הייתה החלטה צבאית נבונה, או הזדמנות שהוחמצה?

• ג׳ון גילינגהם, ״ריצ׳רד הראשון״ (1999) החלטה נבונה. לדעת גילינגהם, בחורף מזג האוויר וצבאו של צלאח א־דין מחוץ לעיר הפכו מצור למסוכן מדי; בקיץ 1192, לפי ״מסע עולי הרגל״, רצו ריצ׳רד ורוב מועצתו להכות במצרים, מקור כוחו של צלאח א־דין, והצרפתים התעקשו על ירושלים, והצבא התפלג.
• ו. ב. סטיבנסון, ״הצלבנים במזרח״ (1907) כישלון של המנהיג. לא חוסר התלהבות של הצלבנים מנע את המצור, אלא חוסר הרצון של ריצ׳רד עצמו; לדבריו, ריצ׳רד הרכיב את מועצת העשרים כך שתחליט מה שרצה.
• ת. א. ארצ׳ר, ״מסע הצלב של ריצ׳רד הראשון״ (1888) כנראה אפשר היה לכבוש את העיר ביוני 1192, אבל ספק אם אפשר היה להחזיק בה אחרי שהצלבנים יחזרו הביתה. הדרך הנכונה לארץ הקודש, כתב, עוברת דרך דלתת הנילוס.
• בהאא א־דין, עד ראייה מן הצד של צלאח א־דין עדותו אינה תומכת באף צד עד הסוף. היא מראה את צלאח א־דין מצפה למצור ומתפלל באל־אקצא, ואת אמיריו מפחדים מגורל חיל המצב של עכו; אבל היא מראה גם מים שהורעלו ואמירים שמעדיפים קרב בשדה פתוח. ירושלים לא הייתה טרף קל.

ההיסטוריונים עדיין שוקלים אספקה, מים, מזג אוויר והמורל מול ההזדמנות שהוחמצה. המקורות אינם מסכימים אפילו על השאלה מי רצה ללכת.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה סירב צלאח א־דין להיפגש עם ריצ׳רד?

התשובה: מלכים לא נפגשים לפני הסכם. נכון. לפי בהאא א־דין, מלכים שנפגשו והחליפו סימני אמון לא יכלו בכבוד להילחם זה בזה אחר כך. הוא הוסיף שאין להם שפה משותפת.

שאלה לבדיקה

מה הציע צלאח א־דין ב־11 באוגוסט 1191, כשהגיע מועד התשלום הראשון?

התשובה: חילופין עם בני ערובה. נכון. או שהפרנקים ישחררו את אנשיו והוא ייתן בני ערובה לתשלומים הבאים, או שיקבלו את התשלום ויתנו לו בני ערובה עד שאנשיו ישובו.

שאלה לבדיקה

כמה שבויים מוסלמים הוצאו להורג מחוץ לעכו ב־20 באוגוסט 1191?

התשובה: בין 2,600 ליותר מ־3,000; המקורות חלוקים. נכון. כ־2,600 במכתבו של ריצ׳רד, 2,700 ב״מסע עולי הרגל״, יותר מ־3,000 אצל בהאא א־דין.

שאלה לבדיקה

בארסוף ביקש ראש ההוספיטלרים להסתער, וריצ׳רד אמר לחכות. למה?

התשובה: הוא תכנן שכל האבירים יסתערו יחד באות, כשהאויב יתקרב ויתעייף. נכון. הסתערות של מערך אחד לבד הייתה עלולה להתנתק, וזה בדיוק מה שצלאח א־דין רצה.

שאלה לבדיקה

מה, לפי המקורות, הניע את הנסיגה מבית נובא?

התשובה: מזג אוויר, מים, אספקה, וחשש מצבא הסולטן מחוץ לעיר. נכון. אנשי המסדרים והפולאני הזהירו מצבאו של צלאח א־דין; אבן אל־אתיר מספר על העמק סביב העיר; ובקיץ, לפי המרגל, דאג ריצ׳רד למים.

שאלה לבדיקה

מה נתן הסכם השלום מ־2 בספטמבר 1192 לנוצרים?

התשובה: את החוף, וזכות עלייה לרגל לירושלים. נכון. החוף מצור ועד יפו נשאר פרנקי, רמלה ולוד חולקו, ועולי רגל נוצרים יכלו לבקר בירושלים, לשלוש שנים בערך.

מונחים

• פרנקים כך כינו המוסלמים והביזנטים את כל בני מערב אירופה, בכל שפה שדיברו (בערבית: אִפְרַנְג׳). הצלבנים השתמשו בשם גם בעצמם.
• סולטן בערבית ״שלטון״: תואר של שליט מוסלמי בעל כוח ממשי, לצד הח׳ליף בבגדאד. צלאח א־דין היה הסולטן של מצרים ושל סוריה.
• אמיר בערבית ״מפקד״: נסיך מוסלמי או מפקד צבא. האמירים של צלאח א־דין הביאו את אנשיהם, ויכלו גם לסרב להילחם.
• מעשר צלאח א־דין מס של עשירית מן ההכנסה ומן הרכוש, שהטיל הנרי השני מלך אנגליה ב־1188 כדי לממן את מסע הצלב. מי שנטל את הצלב היה פטור.
• הטמפלרים מסדר צבאי שנוסד בירושלים בסביבות 1120: אבירים שקיבלו על עצמם נדרי נזירים ונלחמו למען מדינות הצלבנים. שמם בא ממטהם בהר הבית, ״היכל שלמה״.
• ההוספיטלרים מסדר צבאי שצמח מבית חולים לעולי רגל בירושלים. בשנות ה־80 של המאה ה־12 היה, כמו הטמפלרים, אחד הכוחות החזקים בממלכה.
• הצלב האמיתי שריד שנחשב לעץ מן הצלב שעליו נצלב ישו. מלכי ירושלים נשאו אותו לקרב, וצלאח א־דין לקח אותו שלל בקרני חיטין ב־1187.
• בני ערובה אנשים המוחזקים כערובה לכך שהבטחה תתקיים. בעכו הפך חיל המצב לבני ערובה עד שצלאח א־דין ישלם את המחיר שסוכם.
• פולאני פרנקים שנולדו במזרח: הנוצרים הלטינים המקומיים של מדינות הצלבנים. הכרוניקות הלטיניות קוראות להם Pullani.
• האסאסינים ענף של האיסמאעילים הניזארים, זרם שיעי, שהחזיק מבצרים בהרי סוריה. מנהיגם, ״הזקן מן ההר״, שלח שליחים נאמנים להרוג את אויביו.
• ריצ׳רד דה טמפלו קנוניק בכנסיית השילוש הקדוש בלונדון, שמיוחסת לו הכרוניקה הלטינית על המסע. מחקר חדש מפקפק אם הוא כתב אותה.
• אמברואז משורר נורמני שצעד עם צבאו של ריצ׳רד ושר את המסע. הכרוניקה הלטינית מספרת מחדש את שירו.
• מסע עולי הרגל כרוניקה לטינית על מסע הצלב של ריצ׳רד. היא מספרת מחדש את שירו של אמברואז, ונכתבה שנים אחר כך בידי מעריץ של ריצ׳רד.
• רוג׳ר מהאודן פקיד המלך ריצ׳רד, שהעתיק את מכתביו. בסיפורו שלו כתב על חמשת אלפים שנרצחו בהרג השבויים.
• בהאא א־דין שופט בצבאו של צלאח א־דין ומקורב אליו. כתב אחרי מות הסולטן, מעריץ אבל גלוי לב על תבוסות.
• אבן אל־אתיר היסטוריון ממוסול, שכתב כארבעים שנה אחרי המאורעות ולא היה מעריץ נלהב של צלאח א־דין.
• ו. ב. סטיבנסון היסטוריון שכתב ב־1907 שתיאור הקרב במסע עולי הרגל צבעוני מאוד, כי הוא תרגום של שיר.
• סטיבן בנט חוקר מודרני שקרא מחדש את המקורות על הקרב ליד ארסוף, וטען שסיפור אי־המשמעת נשען על שני מקורות קרובים זה לזה.
• ז׳אן דה ז׳ואנוויל כרוניקן צרפתי שכתב בסביבות 1305 עד 1309, כחמישים שנה אחרי מות ריצ׳רד. הוא הראשון שכתב את הסיפור הזה.
• ווסטמינסטר כנסייה גדולה ליד לונדון, שבה הוכתרו מלכי אנגליה, ובהם ריצ׳רד ב־1189.
• סאלף נהר באנטוליה, שבו טבע הקיסר פרידריך ברברוסה ביוני 1190.
• יצחק קומננוס אציל ביזנטי שקרא לעצמו קיסר ושלט בקפריסין. לא נתן לספינת אחותו של ריצ׳רד להיכנס לנמל.
• לימסול עיר נמל בקפריסין. ריצ׳רד כבש אותה, ושם נשא את ברנגריה.
• ברנגריה נסיכה מנווארה, שריצ׳רד נשא לאישה בקפריסין.
• גי מלוזיניאן מלך ירושלים שנשבה בקרני חיטין. יצא עם צבא קטן וחנה מול עכו.
• קונרד ממונפרה מגן צור, שסגר את שעריה בפני גי. נבחר למלך ירושלים ב־1192 ונרצח באותה שנה.
• קרני חיטין גבעה בגליל, שבה השמיד צלאח א־דין ב־1187 את צבא ממלכת ירושלים.
• עכו נמל עשיר בחוף הים התיכון, שנלחמו עליו שני המחנות כמעט שנתיים.
• יפו נמל על החוף, הקרוב ביותר לירושלים. ריצ׳רד נחת בו ב־1192 וגירש את אנשי הסולטן.
• אשקלון עיר על החוף. ריצ׳רד בנה אותה מחדש, וצלאח א־דין הרס את חומותיה.
• בית נובא כפר כעשרים קילומטרים מירושלים, שאליו הגיע הצבא הנוצרי פעמיים ונסוג משם.
• אל־עאדל אחיו של צלאח א־דין. סעד עם ריצ׳רד ודיבר איתו על חלוקת החוף.
• הזקן מן ההר מנהיג האסאסינים בסוריה. לפי מקור אחד, אחד הרוצחים של קונרד נקב בשמו לפני מותו.
• פרידריך ברברוסה קיסר גרמניה, הזקן מבין מנהיגי המסע. טבע בנהר סאלף ב־1190, ורוב צבאו התפזר.

מקורות

• Bahā’ ad-Dīn Ibn Shaddād, The Life of Saladin (“What befell Sultan Yūsuf”), trans. C. W. Wilson, revised by C. R. Conder, Palestine Pilgrims’ Text Society vol. 13 (London, 1897)
• T. A. Archer, The Crusade of Richard I, 1189–92 (London: David Nutt, 1888): translated extracts of the Itinerarium Peregrinorum et Gesta Regis Ricardi, Ibn al-Athīr, Ernoul, Joinville and others
• Roger of Howden, Chronica: Richard I to the abbot of Clairvaux, 1 October 1191; the ransom agreement of 1193; in The Annals of Roger de Hoveden, trans. Henry T. Riley, vol. 2 (London: H. G. Bohn, 1853)
• William of Newburgh, Historia rerum Anglicarum, book 4, chs. 7–11, in The Church Historians of England, vol. 4 part 2, trans. Joseph Stevenson (London: Seeleys, 1856)
• John Gillingham, Richard I (New Haven and London: Yale University Press, 1999)
• John D. Hosler, The Siege of Acre, 1189–1191: Saladin, Richard the Lionheart, and the Battle That Decided the Third Crusade (New Haven: Yale University Press, 2018) (further reading)
• Thomas Asbridge, The Crusades: The War for the Holy Land (London: Simon & Schuster, 2010) (further reading)
• Jonathan Phillips, The Life and Legend of the Sultan Saladin (London: Bodley Head, 2019) (further reading)
• Carole Hillenbrand, The Crusades: Islamic Perspectives (Edinburgh: Edinburgh University Press, 1999) (further reading)
• Christopher Tyerman, God’s War: A New History of the Crusades (London: Allen Lane, 2006) (further reading)
• R. B. Dobson, The Jews of Medieval York and the Massacre of March 1190, Borthwick Papers 45 (York, 1974) (further reading)
• W. B. Stevenson, The Crusaders in the East (Cambridge: Cambridge University Press, 1907)

קרדיט תמונות

• פסל הקבר של ריצ׳רד הראשון, מנזר פונטברו, בסביבות 1200. צילום: אדם בישופ, 2011 · Adam Bishop · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• מגדל קליפורד, יורק. צילום: סטיבן פרויטסמאק, 2007 · Public domain · דף המקור
• פסל צלאח א־דין, מצודת דמשק. צילום: Dosseman, 2009 · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• אמן אלמוני, ״הכרוניקות הגדולות של צרפת״, בסביבות 1375–1380. הספרייה הלאומית של צרפת, כתב יד Français 2813, דף 238 ע״ב · Public domain · דף המקור
• אלואה פירמן פרון, ״הקרב בארסוף״, ארמון ורסאי · Public domain · דף המקור