היהודים והמסע הצלבני הראשון, 1096–1100

שלוש ערים על הריין

שבת בשפייר

השיעור הזה מספר על רצח קהילות יהודיות ב־1096, ובו גם על אנשים שנטלו את חייהם, בלי תיאורים קשים. אין בו נקודות ואין בו החלטות לקבל; השאלות שבסוף נועדו רק לעזור לזכור. אפשר לעצור בכל רגע.

שפייר, על הריין, שבת, 3 במאי 1096. יהודי שפייר שמעו שהמון של צלבנים ושל תושבים מתכוון ללכוד את כולם יחד בבית הכנסת. לכן הם מתפללים מוקדם ויוצאים.

ההמון תוקף בכל זאת. אחד־עשר איש נרצחים. ואז מגיע הבישוף עם אנשים חמושים ומגן על השאר.

בתוך ארבעה שבועות, בוורמס ובמגנצא, המחסה של הבישופים לא יעמוד. מי היו הקהילות האלה, מי תקף אותן ומי ניסה להגן עליהן? ואיך אנחנו יודעים?

רקע

שו״ם: שלוש קהילות

יהודים חיו על הריין מאות שנים: כבר צו של הקיסר קונסטנטינוס משנת 321 מזכיר יהודים בקלן. במאה ה־11 היו הקהילות הגדולות בשפייר, בוורמס ובמגנצא; בראשי התיבות של שמותיהן העבריים קראו להן שו״ם.

היהודים היו סוחרים, ולהם בתי כנסת, בתי קברות ובתי דין משלהם. רבנו גרשום ממגנצא, ״מאור הגולה״, קבע תקנות שעיצבו את חיי היהודים בצפון אירופה מאות שנים. בחור מטרואה שבצרפת בא ללמוד בוורמס ובמגנצא; אנחנו מכירים אותו בשם רש״י. מכאן צמחה מסורת יהודי אשכנז.

מקור: בישוף שרוצה עיר

״אני, רידיגר, המכונה הוצמן, הבישוף העניו של שפייר, כשרציתי לעשות מן הכפר שלי שפייר עיר, חשבתי שיוסיף לה כבוד רב אם אושיב בה יהודים.״

הבישוף נתן ליהודים רובע מוקף חומה, בית קברות, חופש מסחר וראש משלהם, שישפוט אותם ״כמו שראש העיר שופט את האזרחים״.

• למה הבישוף רוצה יהודים בשפייר? כדי להפוך את הכפר שלו לעיר, דבר ש״יוסיף לה כבוד רב״. הוא נתן ליהודים מסחר, זכות להחליף מטבעות וחומה: ההגנה הייתה חלק מהעסקה.
• התרגום מ־1905 אומר שהחומה מגינה מפני ״התקפות ואלימות של ההמון״; תרגום מאוחר יותר: מפני ״חוצפת האזרחים״. למה זה חשוב? ״אלימות״ היא הניסוח של 1905. תמיד כדאי לשאול מה התרגום מוסיף.

1090

ההבטחה של הקיסר

בסביבות 1090 לקח היינריך הרביעי, מלך גרמניה וקיסר, את יהודי שפייר ווורמס תחת חסותו בכתבי זכויות: חופש מסחר, משפט לפי דינם, ואיסור להטביל אותם בכוח. אישור מ־1157 קונס בשתים־עשרה ליטראות זהב את מי שמטביל יהודי בכוח או זומם להרוג אותו.

על הנייר, החוק היה חזק. אבל לאכוף אותו יכלו רק הבישופים, עם מעט החיילים שלהם. והיינריך עצמו שהה מ־1090 עד 1097 באיטליה, מנודה ובמלחמה עם מחנה האפיפיור.

אביב 1096

אחרי קלרמון

קריאה אחת, חבורות רבות

בנובמבר 1095 קרא האפיפיור אורבן השני לאבירי המערב לצאת מזרחה. צבאות הנסיכים יצאו רק באוגוסט 1096; רבים לא חיכו. מן האביב צעדו המונים אחרי מטיפים כמו פטר הנזיר, ואחרי מנהיגים כמו הרוזן אמיכו, אדון מאזור הריין, והכמרים פולקמר וגוטשאלק: לא צבא אחד, אלא חבורות רבות.

חלקם אמרו בגלוי: למה ללכת רחוק כדי להילחם באויבי ישו, כשאויביו חיים בינינו? כך מספרות הכרוניקות העבריות; אלברט מאאכן מספר שהרוצחים קראו לכך ראשית מסעם וחובתם נגד אויבי האמונה.

מיתוס

האפיפיור אורבן השני קרא להרוג את היהודים.

האמת

אף אחת מגרסאות נאומו בקלרמון, מהחלטות הוועידה או ממכתביו אינה אומרת זאת. אפילו הכרוניקות העבריות, שמאשימות את האפיפיור בכך שהוציא את המסע לדרך, אינן אומרות שציווה להרוג. הרעיון של נקמה ב״אויבי ישו״ ריחף באוויר; עד כמה צמח מן ההטפה עצמה, על כך מתווכחים.

הראיות

גרסאות הנאום (מונרו, 1895; קריי, 1921); הכרוניקות העבריות (אידלברג, 1977).

חורף 1095 – אביב 1096

מכתב מצרפת

בצרפת תקפו אנשים שנטלו על עצמם את הצלב את יהודי רואן, וקהילות צפון צרפת כתבו לקהילות הריין כדי להזהיר אותן. התשובה ממגנצא, כפי שמביא החיבור העברי האלמוני ממגנצא: כל הקהילות גזרו צום, עשינו את חובתנו; אנו דואגים לכם, אך לנו אין סיבה גדולה לפחד.

הקהילות שילמו. לפי שלמה בר שמשון נתנו יהודי טריר צידה לכומר בשם פטר, כנראה פטר הנזיר. ר׳ קלונימוס בן משולם, הפרנס של מגנצא, שלח שליח אל הקיסר באיטליה, והיינריך כתב אל הבישופים ואל גודפרי מבויון: יש להגן על היהודים. שלמה, שהיה עוין לגודפרי, מספר שגודפרי נשבע לנקום ביהודים את דם ישו; יהודי מגנצא וקלן שילמו לו סכום גדול.

מאי–יוני 1096: הערים

שפייר, 3 במאי

מה ידע הבישוף של שפייר, ומה יכול היה לעשות

11

מה ידע. חבורות צלבנים היו בדרכים, ואנשים מעירו של הבישוף יוחנן הצטרפו אליהן.

מה יכול היה לעשות. היו לו אנשים חמושים וערי מבצר: לתת מחסה, להעניש פורעים, לחכות שהחבורות יעברו.

מה קרה. בשבת, 3 במאי, רצחו התוקפים אחד־עשר יהודים. אז בא יוחנן עם אנשיו ולקח את השאר אל ביתו. לפי החיבור העברי האלמוני ממגנצא ענש כמה מתושבי העיר שהצטרפו לתוקפים, והחביא את הניצולים בערי המבצר שלו עד שעברה הסכנה, בלי לקחת שוחד.

שאר הקהילה נשארה בחיים. הגנה יכלה להצליח, כששליט העיר פעל מיד ובכוח.

וורמס, מאי

וורמס: מחסה שלא עמד

בוורמס נשארו חלק מן היהודים בבתיהם, ואחרים מצאו מחסה בארמון הבישוף. לפי שלמה בר שמשון פרצו צלבנים ותושבי העיר אל הבתים ב־18 במאי, ושבוע אחר כך הסתערו על הארמון עצמו.

רוב יהודי וורמס נרצחו, או הרגו את בני משפחתם ואת עצמם כדי לא להיטבל. מעטים הוטבלו. הכרוניקה מונה כ־800 מתים; ברשימת השמות שנשתמרה יש כ־400.

מגנצא, השבועות שלפני 27 במאי

מה ידעו ראשי מגנצא, ומה יכלו לעשות

מה ידעו. את הידיעות משפייר ומוורמס, ושהחבורה של אמיכו יורדת לאורך הריין. לפי הכרוניקות מנתה הקהילה יותר מאלף נפש.

מה יכלו לעשות. לפנות שוב אל הקיסר הרחוק. לצום ולהתפלל. לשלם. לבקש מחסה מן הארכיבישוף. להתחמש. או לעזוב.

מה קרה. הם עשו הכול, מלבד לעזוב. לארכיבישוף רותהרד נתנו 300 זקוקים (מידת משקל) של כסף, ועוד כ־400 נוספים לו, לפקידיו ולתושבי העיר; לאמיכו שלחו שבע ליטראות זהב. ב־25 במאי חנה מחוץ לשערים. היהודים עברו אל אולם הארכיבישוף ואל חצר הרוזן. בראשם עמד ר׳ קלונימוס בן משולם.

ר׳ קלונימוס בן משולם

ראש יהודי מגנצא, ששלח אל הקיסר לבקש עזרה ולבש שריון בשער ב־27 במאי 1096; הכרוניקה מספרת על מותו בשלוש דרכים.

• נולד: לא ידוע, כנראה מגנצא; לפי מסורת מאוחרת באה משפחתו, משפחת קלונימוס, מאיטליה
• נפטר: 1096, בסוף מאי או בתחילת יוני, רידסהיים, על הריין, נהרג אחרי שסירב להיטבל; הכרוניקה מביאה שלוש גרסאות לאופן מותו
• ניצחונות: שלח שליח אל היינריך הרביעי באיטליה, שציווה להגן על היהודים; שילם לגודפרי, לארכיבישוף ולתושבי העיר, ושלח זהב לאמיכו; הוביל את ההגנה על חצר הארכיבישוף; הסתתר עם חמישים ושלושה בחורים ונמלט בסירה לרידסהיים
• כישלונות: השער נפתח, אנשי הארכיבישוף ברחו, וברידסהיים אמרו לו להתנצר או למות

מגנצא, יום שלישי, 27 במאי

מה ידע הארכיבישוף, ומה יכול היה לעשות

מה ידע. שהחבורה של אמיכו עומדת מחוץ לחומות.

מה יכול היה לעשות. להסתיר את היהודים, לסגור את השערים, להילחם, או לעזוב את העיר.

מה קרה. יומיים החזיקו השערים. בצהרי 27 במאי, ג׳ בסיוון, פתחו תושבי העיר שער לאנשי אמיכו. היהודים בחצר לבשו שריון ונלחמו, וקלונימוס בראשם. אנשי הארכיבישוף ברחו ראשונים, ואחריהם הארכיבישוף עצמו. אם כוחו היה קטן מדי או שלא רצה להילחם בעולי רגל, על כך חלוקים ההיסטוריונים.

עד הערב נרצחו רוב יהודי מגנצא. חלקם נפלו בקרב; רבים, לפי הכרוניקות, הרגו את בני משפחתם ואת עצמם כדי לא להיטבל בכוח. קלונימוס וחמישים ושלושה בחורים הוברחו בלילה בסירה לרידסהיים. שם, לפי שלמה בר שמשון, דרש מהם הארכיבישוף להתנצר. קלונימוס סירב, ומת שם.

רותהרד, הארכיבישוף של מגנצא

הארכיבישוף שנתן מחסה ליהודי מגנצא ולא עלה בידו להגן עליהם; כרוניקאי אחד מכנה אותו נכבד, אחר אומר שברח.

• נולד: לא ידוע
• נפטר: 1109
• ניצחונות: קיבל את היהודים ואת כספם לאולמו ולארמונו; השערים נשארו סגורים בפני אמיכו יומיים; העביר את קלונימוס ואת חבריו בסירה לרידסהיים
• כישלונות: אנשיו ברחו מן החצר, והוא עזב את העיר; ברידסהיים, לפי הכרוניקה העברית, אמר לניצולים להתנצר; הואשם ב־1098 שהחזיק בחלק מרכוש היהודים שנרצחו (המקורות חלוקים על מי הואשם), ועזב את מגנצא למשך שנים

״אז הפריש הבישוף הנכבד של העיר בזהירות את סכום הכסף העצום שקיבל מהם.״

מקור: האולם של הארכיבישוף, כפי שאלברט מספר

״אמיכו ושאר חבורתו נועצו, ואחרי הזריחה תקפו את היהודים באולם בחצים וברמחים. הם שברו את הבריחים והדלתות והרגו את היהודים, כשבע מאות במספר, שהתנגדו לשווא לכוחם ולהתקפתם של אלפים כה רבים.״

אלברט, כומר באאכן, מעולם לא יצא למסע. הוא כתב לפי סיפורי צלבנים שחזרו, 25 עד 50 שנה אחר כך.

• אלברט מונה כשבע מאות מתים; הכרוניקות העבריות 1,100 ו־1,300. למה? אלברט מונה רק את ההרג באולם, על סמך שמועות; הכותבים העבריים מנו את הקהילה כולה, במספרים עגולים. מה שאפשר לומר ביושר: בין כ־700 לכ־1,300.
• ״שהתנגדו לשווא״: מה זה מלמד? שהיהודים נלחמו, כפי שאומרת גם הכרוניקה העברית, אף שכל אחד מהשניים שופט את הארכיבישוף בדרך הפוכה.

מיתוס

הצלבנים הרגו את היהודים בשביל כספם.

האמת

לכסף היה חלק, אבל הוא אינו מסביר את מה שקרה. יהודי הריין היו בעיקר סוחרים; דמות המלווה היהודי שייכת למאות מאוחרות יותר. במגנצא לקח אמיכו את הזהב ותקף בכל זאת. ודרישה להיטבל אינה עניין של כסף. היסטוריונים שוקלים חמדנות יחד עם להט דתי וסכסוכים מקומיים.

הראיות

שלמה בר שמשון על התשלומים במגנצא; ג׳ונתן ריילי־סמית׳ (1984) על מניע הנקמה.

קלן, 29 במאי – 27 ביוני

מה יכלו לעשות יהודי קלן

מה ידעו. ב־29 במאי, ערב שבועות, הגיעה הידיעה ממגנצא.

מה יכלו לעשות. להסתתר; לבקש משכנים שיקבלו אותם; לצאת מן העיר בעזרת הארכיבישוף.

מה קרה. כל משפחה הסתתרה אצל מכר נוצרי. ההמון פרץ לבתים הריקים ולבית הכנסת ושרף את ספרי התורה. ב־3 ביוני פיזר הארכיבישוף הרמן השלישי את היהודים בשבעה מכפריו, ובהם נויס, אלטנאהר וקסנטן. בסוף יוני מצאו אותם חבורות צלבנים, מקום אחר מקום, ורובם נרצחו או נטלו את חייהם.

בקלן הסתירו כמה שכנים יהודים בעוד המון בזז את הבתים הריקים; בוורמס ובמגנצא הצטרפו תושבי העיר לחבורות.

מעבר לריין

טריר, מץ, רגנסבורג, פראג

בטריר מצאו היהודים מקלט בארמון הארכיבישוף אגילברט, שדיבר נגד ההמון ואחר כך אמר להם להיטבל או לעזוב; כמה נרצחו או נטלו את חייהם, ורוב השאר הוטבלו. במץ נרצחו עשרים ושניים, ורוב האחרים הוכרחו להתנצר. ברגנסבורג הוטבלה הקהילה כולה בדנובה. בפראג הוטבלו יהודים בכוח, והבישוף קוסמס מחה לשווא.

החבורה של אמיכו המשיכה מזרחה. ביולי עצר אותה המלך קלמן בגבול הונגריה, במושון, ואחרי מצור של שישה שבועות היא התפרקה.

קידוש השם וטבילה בכפייה

המילים של הכרוניקות

״קידוש השם״

לכותבי הכרוניקות העבריות היה שם לבחירה שהם כיבדו מעל לכול: קידוש השם. בעיניהם, מי שנפלו בקרב, מי שנרצחו משום שסירבו להיטבל, ומי שהרגו את בני משפחתם ואת עצמם, כולם מתו על קידוש השם.

הם מתארים אותם בלשון המקרא ובלשון חכמים: משווים כל מוות לעקדת יצחק, קוראים למתים ״קרבנות״, ומציגים להם את ר׳ עקיבא כדוגמה. לעולם הנוצרי הם קוראים ״אדום״, ומשתמשים בכינויי גנאי לאמונה הנוצרית, שהשיעור הזה אינו חוזר עליהם.

יש היסטוריונים שרואים בדפים האלה תיעוד של מה שהאמינו הקדושים עצמם; אחרים, כמו ג׳רמי כהן, רואים בהם גם את הספק, האבל והאשמה של הניצולים שכתבו אותם.

מיתוס

יהודי הריין כולם בחרו במוות, או חיכו בשקט שיהרגו אותם.

האמת

הם עשו דברים רבים כדי לחיות: כתבו זה לזה, שלחו אל הקיסר, שילמו, הסתתרו אצל שכנים נוצרים, ובמגנצא נלחמו. רבים קיבלו את הטבילה כדי להציל את עצמם ואת ילדיהם, וחזרו ליהדות ברגע שיכלו. הכרוניקות מכבדות בעיקר את הקדושים; הניצולים הם הסיבה שנשארו קהילות לזכור אותם.

הראיות

הכרוניקות העבריות (אידלברג, 1977); אלברט מאאכן ספר א׳, 29; דוד מלכיאל (2009).

טבילה בכפייה

הוטבלו מפחד

רבים הוטבלו תחת איום. אפילו הכרוניקאי הלטיני אלברט מאאכן הבין מה פירוש הדבר: ״ומעטים, מפחד ולא מאהבת האמונה הנוצרית, הוטבלו.״

מאז האפיפיור גרגוריוס הגדול, בסביבות שנת 600, לימדו האפיפיורים שאין להטביל יהודים בכוח. אבל אנשי כנסייה רבים סברו גם שטבילה, אפילו מפחד, עושה אדם לנוצרי. האנוסים של 1096 נלכדו בין השניים: נוצרים בעיני אנשי כנסייה רבים, יהודים בעיני עצמם.

הקהילות קיבלו אותם בחזרה. בפסק שהחוקר יעקב מרקוס מתארך לשנים האלה קבע רש״י שאישה שנישאה כשהיא, בעלה והעדים היו כולם אנוסים נשואה כדין: גם יהודי שחטא ישראל הוא, ואלה, הוא מציין, חזרו ליהדות ברגע שיכלו להימלט.

אביב 1097

מה ידע הקיסר, ומה יכול היה לעשות

מה ידע. באביב 1096 שמע היינריך הרביעי, באיטליה, משליח יהודי מה אומרים הצלבנים. הוא היה מנודה, במלחמה עם מחנה האפיפיור, ובמרחק מאות קילומטרים.

מה יכול היה לעשות. לכתוב מכתבים. לבוא הוא לא יכול היה.

מה קרה. הוא כתב אל הבישופים ואל גודפרי וציווה להגן על היהודים. באביב 1097 חזר לגרמניה והתיר למי שהוטבלו בכפייה לחזור ליהדות; החיבור העברי האלמוני ממגנצא מייחס זאת להשתדלותו של ר׳ משה, פרנס שפייר. האנטי־אפיפיור קלמנס השלישי, בן בריתו של היינריך עצמו, מחה. רבים חזרו.

מיתוס

איש לא ניסה להגן על היהודים: הכנסייה והקיסר לא עשו דבר.

האמת

כמה ניסו, ובתוצאות שונות מאוד. יוחנן משפייר הציל כמעט את כל יהודי עירו. הרמן מקלן הסתיר אותם בכפריו. רותהרד ממגנצא הכניס אותם לאולמו, ואחר כך ברח. אגילברט מטריר נתן להם מחסה, ואחר כך דרש שיתנצרו. היינריך הרביעי ציווה להגן עליהם. ההגנה נכשלה כשהבישופים לא יכלו, או לא רצו, להשתמש בכוח, ותושבי העיר הצטרפו לתוקפים. ״הכנסייה״ לא דיברה בקול אחד.

הראיות

הכרוניקות העבריות; אלברט מאאכן ספר א׳, 27–30; רוברט חזן (1987).

קולות ושתיקות

הכרוניקות העבריות

שלושה חיבורים, שנכתבו אחר כך

רוב מה שאנחנו יודעים בא משלושה חיבורים עבריים על ״גזרות תתנ״ו״ (השנה העברית ד׳תתנ״ו היא 1096), שכתבו יהודי חבל הריין בין 1100 ל־1150 בערך, לפי עדויות של ניצולים וכתבים מוקדמים יותר.

הארוך שבהם, של שלמה בר שמשון, כולל הערת סיום האומרת שכתב את הסיפור על מגנצא עד 1140, 44 שנה אחרי המאורעות; ייתכן שידיים מאוחרות הוסיפו את השאר. אליעזר בר נתן, חכם ממגנצא שהיה ילד ב־1096, כתב חיבור קצר עם קינות. השלישי, ״החיבור העברי האלמוני ממגנצא״, אולי הקדום מכולם ואולי מאוחר; החוקרים חלוקים.

אף אחד מהם אינו דיווח ניטרלי. הם נכתבו כדי לכבד את המתים ולהסביר למה הניח האל לדבר לקרות. היסטוריונים סומכים עליהם בעניין מקומות ומאורעות, פחות בעניין מספרים; מעל לכול הם מספרים מה רצו הקהילות לזכור.

שלמה בר שמשון

הכותב שהכרוניקה שלו היא התיאור העברי המלא ביותר של 1096; לפי הערת הסיום כתב את הסיפור על מגנצא עד 1140.

• נולד: לא ידוע
• נפטר: לא ידוע
• ניצחונות: רשם את שמות הערים, את התאריכים לפי לוח השנה העברי ואת מעשי המתים; חיבר עדויות של ניצולים וחיבורים מוקדמים לסיפור אחד
• כישלונות: חייו שלו: מלבד הערת הסיום, אין עליו דבר; נפילת ירושלים ב־1099: הכרוניקה שלו נגמרת בתבוסת הצלבנים בהונגריה

מקור: מה אומר הכרוניקאי שאמרו

בניסוח שלנו: כשהקץ התקרב במגנצא, מספר הכרוניקאי, אמרו היהודים זה לזה שאין להרהר אחר מעשי האל, שנתן את התורה ואת המצווה למסור את הנפש על ייחוד שמו; אשרי העושים את רצונו, כי הם הולכים לעולם הבא, אל ר׳ עקיבא וחבריו. אחר כך שואל הכרוניקאי עצמו אם ראה העולם אי־פעם אלף ומאה קרבנות ביום אחד, כל אחד כעקדת יצחק.

הכרוניקאי כותב כ־44 שנה אחרי המאורעות, כמאמין שמחפש משמעות באסון.

• דברי מי אלה: של הקדושים, או של הכרוניקאי? של הכרוניקאי, בפי הקדושים. יש שרואים בזה עדות לאמונתם, ויש שרואים בזה את דרכם של הניצולים להבין את מה שקרה.
• למה הוא קורא למתים ״קרבנות״? כדי לתת למותם משמעות מן המקרא ולנחם את קוראיו; מסגרת שמשאירה בחוץ את מי שבחרו לחיות.

מקור: שני אנשי כנסייה, שתי דעות

אלברט מאאכן: ״[...] ששחטו את היהודים הגולים מתאוות כסף, ולא למען צדק האל, אף שהיהודים היו מתנגדי ישו. האל הוא שופט צדק, ואינו מצווה על איש לבוא בעל כורחו, או בכפייה, תחת עול האמונה הקתולית.״

אקהרד מאורה: ״[...] הם השמידו לגמרי את הגזע הנתעב של היהודים בכל מקום שמצאו אותם (ובזה דבקו בלהט בדת הנוצרית), או הכריחו אותם אל חיק הכנסייה.״

שניהם אנשי כנסייה שכתבו לנוצרים: אלברט לא יצא מזרחה, אקהרד יצא ב־1101.

• מה אלברט מגנה, ובמה הוא עדיין מאמין? הוא מאשים את חמדנות עולי הרגל, לא את הרעיון להעניש יהודים ״למען צדק האל״, ואומר שהאל אינו מכריח איש להיכנס לאמונה. ובכל זאת הוא קורא ליהודים ״מתנגדי ישו״.
• איך רואה אקהרד את אותם מאורעות? בלי שום גינוי: היהודים הם ״גזע נתעב״, והרוצחים ״דבקו בלהט״ (יש הקוראים זאת באירוניה). שני אנשי כנסייה באותן שנים שפטו זאת בדרכים שונות מאוד.

ירושלים, יולי 1099

מה אומרים המקורות על יהודי ירושלים

ב־15 ביולי 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים. בעיר הייתה קהילה יהודית של קראים ורבניים.

עדי הראייה הלטיניים שבדקנו אינם מזכירים בה יהודים. אבן אל־קלאניסי, פקיד בדמשק שכתב עשרות שנים אחר כך, הוא המקור היחיד שאנחנו מכירים שמציב יהודים בתוך בית הכנסת הבוער: לדבריו התאספו בו היהודים, והפרנקים (כך כינו המוסלמים את הצלבנים) שרפו אותו עליהם.

מכתבים מן הגניזה הקהירית מוסיפים שיהודים רבים נשבו, וקהילות במצרים ובאשקלון שילמו כדי לשחרר אותם. היו שנרצחו, והיו שנשבו ונפדו. כמה מתו, איננו יודעים.

מיתוס

הצלבנים ריכזו את כל יהודי ירושלים בבית הכנסת ושרפו אותם חיים.

האמת

אבן אל־קלאניסי, מדמשק ועשרות שנים אחר כך, הוא המקור היחיד שאנחנו מכירים שמציב יהודים בתוך בית הכנסת שהפרנקים שרפו. עדי הראייה הלטיניים שבדקנו שותקים, ואיש אינו אומר שהצלבנים ריכזו אותם שם. מכתב מן הגניזה, כך מדווח, מזכיר בית כנסת שרוף בלי אנשים בתוכו; אחרים מראים שרבים נשבו ונפדו.

הראיות

אבן אל־קלאניסי (תרגום גיב, 1932); ש. ד. גויטיין (1952).

אשקלון, 1100

מה ידעו זקני אשקלון, ומה יכלו לעשות

מה ידעו. אשקלון הייתה עדיין בידי מצרים. זקני הקהילה הקראית ידעו שיהודים מירושלים נמצאים בשבי הפרנקים, ושלפי המחיר המקובל, שלושה שבויים תמורת מאה דינרים, הכסף שבידיהם יספיק לפדות רק מעטים.

מה יכלו לעשות. לשלם, לבקש עוד מאלכסנדריה, ולפדות גם ספרי קודש.

מה קרה. המחיר בפועל היה נמוך מן המקובל. בכסף מאלכסנדריה פדו שבויים, ואיתם 230 כרכים, 100 כתבי יד ושמונה ספרי תורה. חלק מן הפדויים מתו בדרך, בים או במגפה; אחדים מן השבויים, שהתעייפו מן ההמתנה, התנצרו. הזקנים נשארו חייבים 200 דינרים. מכתבם, שנשמר בגניזה, הוא העדות היהודית הקרובה ביותר ל־1099.

חיפה, קיץ 1100

חיפה: העיר שנלחמה

סיפור נוסף בא מאלברט מאאכן, ורק ממנו. בקיץ 1100, אחרי מות גודפרי מבויון, צרו טנקרד וצי ונציאני על חיפה, עיר פאטמית על החוף.

בין מגיניה היו, כותב אלברט, ״אזרחים ממוצא יהודי״, שהשליט של מצרים יישב שם תמורת מס. הם נלחמו על החומות לצד חיל המצב המוסלמי, עד שהנוצרים, מותשים, חדלו מן ההתקפות חמישה־עשר יום. אז חידש טנקרד את הסערה, למחרת נשברו המגינים, ואנשיו של טנקרד רדפו אחריהם בעיר ״והרגו אותם באכזריות״ (בתרגום שלנו מן הלטינית).

אלברט אינו אומר כמה מתו או מה עלה בגורל הקהילה; ספרים שאומרים שהיא הושמדה, או ששמים זאת ב־1099, הולכים מעבר לו.

מה שנשאר

זיכרון

שמות שנקראים בקול

הקהילות רשמו את מתיהן. אחד מספרי הזיכרון הידועים, הממורבוך של נירנברג, נפתח ב־1296; את רשימות קדושי 1096 שבו קראו בבתי הכנסת בשבת שלפני שבועות ולפני תשעה באב.

משוררים כתבו קינות על הקהילות, וחלקן נכנסו לסידור ולמחזור של יהודי אשכנז. התפילה ״אב הרחמים״, שמבקשת לזכור את ״קהילות הקודש״, נכתבה ככל הנראה אחרי גזרות מסעות הצלב, ונאמרת עד היום ברוב השבתות.

והקהילות קמו מחדש. ב־1104 נחנך בשפייר בית כנסת חדש, ובתוך דור היו ערי הריין שוב מרכזי תורה.

תוצאות

מה השתנה

לזמן מה השתדלו השליטים יותר. ב־1103 כלל היינריך הרביעי את היהודים ב״שלום הארץ״ שלו. בסביבות 1120 חזר האפיפיור קליקסטוס השני בבולה ״Sicut Judaeis״ על הכלל הישן: אין לפגוע ביהודים ואין להטבילם בכוח.

אבל כל מסע צלב חדש הביא סכנה חדשה. ב־1146 קרא הנזיר רדולף לתקוף את יהודי הריין, וברנרד מקלרבו בא למגנצא לעצור אותו, אף שבין נימוקיו הייתה התקווה שיתנצרו.

לאורך זמן נעשה מקומם של היהודים במערב אירופה קשה יותר. עד כמה זה התחיל ב־1096, ההיסטוריונים חלוקים.

אחרי 1096

• 1097 היינריך הרביעי מתיר לאנוסים לחזור ליהדות.
• 1099 הצלבנים כובשים את ירושלים; יהודים רבים נשבים.
• 1100 זקני אשקלון פודים שבויים וספרים. חיפה נופלת בידי טנקרד.
• בערך 1120 הבולה ״Sicut Judaeis״: אין לפגוע ביהודים ואין להטבילם בכוח.
• 1146 המסע השני: הנזיר רדולף מסית נגד היהודים, וברנרד מקלרבו יוצא נגדו.
• 1296 נפתח הממורבוך של נירנברג, ובו שמות קדושי 1096.
• 2021 אתרי שו״ם מוכרזים אתר מורשת עולמית של אונסק״ו.

למה זה קרה, ומה הכרוניקות מלמדות?

למה הרגו עולי רגל חמושים, בדרכם לירושלים, את יהודי חבל הריין, ולמה נכשלו מי שיכלו לעצור אותם?

• רוברט חזן, European Jewry and the First Crusade (1987); God, Humanity, and History (2000) טוען שהאלימות באה מחבורות צלבנים מסוימות, שאליהן הצטרפו תושבי ערים, ושקראו את הקריאה להילחם במזרח כקריאה להילחם ב״כופרים״ שבבית. זו מעולם לא הייתה מדיניות של האפיפיור, והבישופים התנגדו לה אבל לא יכלו לעצור אותה. את החיבורים העבריים הוא קורא כעדויות חשובות על המאורעות וגם כחלק מן התגובה הדתית היהודית.
• ג׳ונתן ריילי־סמית׳, ״מסע הצלב הראשון ורדיפת היהודים״ (1984) קורא לכך ״הפוגרום הראשון בהיסטוריה של מערב אירופה״, ומתחיל את הסיפור בצרפת, בחורף 1095–1096. הוא מדגיש את רעיון הנקמה, נקמה בעד ישו, שנשמעה בשפת המסע עצמו, כמניע מרכזי.
• ג׳רמי כהן, Sanctifying the Name of God (2004) טוען ששלוש הכרוניקות של המאה ה־12 מלמדות על מספרי הסיפור יותר מאשר על הקדושים: לצד השבח למסירות הנפש הן משמיעות ספק, אשמה ומתח כלפי מי שקיבלו את הטבילה ושרדו.
• ישראל יעקב יובל, ״שני גוים בבטנך״ (2000) קורא את מעשי הקדושים כחלק מתקווה משיחית לנקמת האל ב״אדום״ ולגאולה, וקושר בין התגובה בצד הנוצרי למעשים האלה לבין ראשית עלילת הדם. זו ההשקפה השנויה ביותר במחלוקת; היסטוריונים רבים דוחים אותה.

מוסכם: ההרג היה נרחב; האפיפיור לא ציווה עליו; הקיסר וכמה בישופים ניסו לעצור אותו, בכוח מועט מדי; והמקורות היהודיים העיקריים נכתבו עשרות שנים אחר כך, כדי לזכור. פתוח: עד כמה הניעו אותו רעיונות המסע עצמו, ומה האמינו הקדושים עצמם.

במבט לאחור

שאלה לבדיקה

מה אומרות הגרסאות של נאום אורבן השני בקלרמון על היהודים?

התשובה: אף אחת מהן אינה קוראת לתקוף יהודים. נכון. לא ארבע הגרסאות של הנאום, לא החלטות הוועידה ולא מכתביו של אורבן. גם הכרוניקות העבריות אינן אומרות שציווה להרוג.

שאלה לבדיקה

באיזו עיר נרצחו אחד־עשר יהודים, ושאר הקהילה ניצלה בזכות הבישוף?

התשובה: שפייר. נכון. הבישוף יוחנן בא עם אנשיו, לקח את היהודים אל ביתו והעניש את התוקפים.

שאלה לבדיקה

מה כתב אלברט מאאכן על טבילה בכפייה?

התשובה: שאין לכפות את האמונה על איש. נכון. ועוד כתב שמעטים הוטבלו ״מפחד ולא מאהבת האמונה״. ובכל זאת קרא ליהודים ״מתנגדי ישו״.

שאלה לבדיקה

למה אי אפשר לקרוא לכרוניקות העבריות ״דיווחים של עדי ראייה״?

התשובה: הן נכתבו עשרות שנים אחר כך, כדי לכבד את המתים ולהסביר את האסון. נכון. שלמה בר שמשון כתב את הסיפור על מגנצא עד 1140; אליעזר בר נתן היה ילד ב־1096. הם אמינים במקומות ובמאורעות, פחות במספרים.

שאלה לבדיקה

איזה מקור אומר שיהודי ירושלים נשרפו בבית הכנסת שלהם ב־1099?

התשובה: אבן אל־קלאניסי, מדמשק. נכון. משפט אחד, במקור אחד שנכתב עשרות שנים אחר כך. ייתכן מאוד שהוא נכון, אבל המקורות הלטיניים שבדקנו שותקים, ומכתבי הגניזה מספרים על שבויים.

שאלה לבדיקה

מה עשה היינריך הרביעי ב־1097 למען מי שהוטבלו בכפייה?

התשובה: התיר להם לחזור ליהדות. נכון. האנטי־אפיפיור קלמנס השלישי, בן בריתו, מחה, ורבים חזרו.

מונחים

• שו״ם ראשי התיבות העבריים של שפירא, ורמייזא ומגנצא, כלומר שפייר, וורמס ומגנצא: שלוש הקהילות היהודיות הגדולות על הריין בימי הביניים, שקבעו יחד תקנות משותפות. ב־2021 הוכרזו אתריהן אתר מורשת עולמית.
• כתב זכויות מסמך שבו מלך, קיסר או בישוף מעניקים לקבוצה זכויות והגנה: מקום מגורים, חופש מסחר, משפט משלה. ליהודי הריין היו כתבי זכויות מן הבישוף של שפייר (1084) ומן הקיסר היינריך הרביעי (1090).
• פרנס ראש הקהילה היהודית, שייצג אותה מול השלטונות וניהל את ענייניה. בשנת 1096 היה ר׳ קלונימוס בן משולם הפרנס של מגנצא.
• קידוש השם ״קידוש שמו של האל״: מסירת הנפש של יהודי שאינו מוכן לוותר על אמונתו גם מול המוות. הכרוניקות העבריות של 1096 קוראות כך לכל אלה שמתו משום שסירבו להיטבל.
• עקדת יצחק סיפור המקרא (בראשית כב) שבו אברהם מוכן להקריב את בנו יצחק לפי צו האל. הכרוניקות של 1096 משוות אליו את מות הקדושים.
• אדום בספרות העברית של ימי הביניים, כינוי לרומא ולעולם הנוצרי, על שם עשו, אחיו של יעקב. הכרוניקות של 1096 קוראות כך לצלבנים ולנוצרים בכלל.
• אנוסים יהודים שהוטבלו לנצרות בכפייה, תחת איום במוות. ב־1096 רבים מהם חזרו ליהדות ברגע שיכלו, והקהילות קיבלו אותם בחזרה.
• קראים זרם ביהדות שקיבל את התורה שבכתב בלבד ודחה את התורה שבעל פה. בירושלים של 1099 חיו זה לצד זה קראים ו״רבניים״, שהלכו לפי התלמוד.
• הגניזה הקהירית חדר בבית הכנסת בן עזרא בפוסטאט (קהיר העתיקה), שבו נגנזו במשך מאות שנים כתבים באותיות עבריות. נמצאו בו מאות אלפי דפים, ובהם מכתבים מימי מסע הצלב הראשון.
• ממורבוך ״ספר זיכרון״ של קהילה אשכנזית: רשימות של מתים, ובהם קדושי הרדיפות, שנקראו בבית הכנסת. הממורבוך של נירנברג, שנפתח ב־1296, כולל את קדושי 1096.
• קינות שירי אבל על חורבן. קינות על הקהילות שנחרבו ב־1096 נכתבו בעשורים שאחרי הגזרות, וחלקן נאמרות עד היום בתשעה באב.
• שפייר עיר על נהר הריין, ואחת משלוש הקהילות הגדולות של יהודי אשכנז במאה ה־11.
• וורמס עיר על הריין, ואחת משלוש הקהילות הגדולות של יהודי אשכנז. ב־1096 נרצחו בה רוב היהודים.
• מגנצא עיר על הריין ומרכז חשוב של יהודי אשכנז. ב־1096 נהרגו בה רוב היהודים.
• רבנו גרשום חכם ממגנצא שקבע תקנות שעיצבו את חיי היהודים בצפון אירופה במשך מאות שנים.
• רש״י חכם מטרואה שבצרפת, שלמד בוורמס ובמגנצא. מפרשיו לתנ״ך ולתלמוד נלמדים עד היום.
• היינריך הרביעי מלך גרמניה וקיסר, שנתן ליהודים כתבי זכויות. בשנים 1090 עד 1097 שהה באיטליה, מנודה ובמלחמה עם מחנה האפיפיור.
• גודפרי מבויון מנהיג צלבני. לפי שלמה בר שמשון נשבע לנקום ביהודים את דם ישו, ויהודי מגנצא וקלן שילמו לו סכום גדול.
• אמיכו אציל מאזור הריין שהוביל חבורת צלבנים ב־1096. מקורות מציבים אותו במגנצא, שם נרצחו רוב יהודי העיר.
• אקהרד מאורה נזיר גרמני שכתב על אמיכו ועל הצלבנים. הוא עצמו יצא למסע ב־1101.
• אלברט מאאכן כומר מאאכן שכתב על המסע לפי סיפורי צלבנים שחזרו, 25 עד 50 שנה אחר כך. הוא מעולם לא יצא למסע.
• שלמה בר שמשון כותב יהודי מהריין, שכתב את הסיפור הארוך ביותר על מאורעות 1096, ובו תיאור מגנצא.
• אליעזר בר נתן חכם ממגנצא שהיה ילד ב־1096. כתב חיבור קצר עם קינות על הקהילות.
• ג׳רמי כהן חוקר שטוען שהכרוניקות אינן יכולות להראות מה חשבו הקדושים עצמם, וכי הן מראות גם את הספק והאשמה של הניצולים.
• חיים סולובייצ׳יק חוקר שסבור שהדורות הבאים נאלצו למתוח את ההלכה כדי להצדיק את מה שנעשה ב־1096.
• ישראל יובל חוקר שקרא את מעשי הקדושים כחלק מתקווה שאלוהים ינקום באדום ויביא את הגאולה. דעתו הותקפה בחריפות.
• אבן אל־קלאניסי פקיד בדמשק שכתב עשרות שנים אחרי כיבוש ירושלים. הוא המקור היחיד שמציב יהודים בתוך בית הכנסת השרוף.
• אשקלון עיר נמל על חוף ארץ ישראל, שנשארה בידי מצרים ב־1099.
• אלכסנדריה עיר נמל גדולה במצרים, שממנה הגיע הכסף לפדיון השבויים מירושלים.
• כתר ארם צובא כתב יד עתיק של המקרא. לפי מסורת מאוחרת, נפדה יחד עם ספרי קודש אחרים בתקופת הצלבנים.
• קלמנס השלישי אנטי־אפיפיור, בן בריתו של היינריך הרביעי. הוא מחה כשהמלך אישר ליהודים שהוטבלו בכפייה לחזור ליהדות.
• פטר הנזיר מטיף שהמונים צעדו אחריו מאביב 1096. כנראה הוא הכומר פטר, שקיבל מזון מיהודי טריר.
• אורבן השני האפיפיור שקרא בנובמבר 1095 לאבירי המערב לצאת מזרחה.
• קלונימוס בן משולם פרנס מגנצא ב־1096. הוא הוביל את היהודים שנלחמו בחצר הארכיבישוף, ומת ברידסהיים.
• רותהרד ארכיבישוף מגנצא. הכניס את היהודים לאולמו ואחר כך ברח. אחר כך נאשם בהחזקת חלק מרכושם של היהודים שנרצחו.
• יוחנן משפייר בישוף שפייר, שהציל כמעט את כל יהודי העיר בעזרת אנשיו החמושים וערי המבצר שלו.

מקורות

• Albert of Aachen, Historia Ierosolimitana I.27–30 (the Rhineland, 1096) and VII.21–25 (Haifa, 1100); Latin in J.-P. Migne, Patrologia Latina 166; the Rhineland chapters in English in August C. Krey, The First Crusade: The Accounts of Eyewitnesses and Participants (Princeton University Press, 1921), pp. 54–56. The Haifa passages are our translation from the Latin
• Ekkehard of Aura, Hierosolymita, extract in Krey, The First Crusade (1921), pp. 53–54
• Solomon bar Samson, Eliezer bar Nathan and the Mainz Anonymous: Hebrew text with German translation in A. Neubauer and M. Stern, Hebräische Berichte über die Judenverfolgungen während der Kreuzzüge (Berlin, 1892); English in Shlomo Eidelberg (trans. and ed.), The Jews and the Crusaders: The Hebrew Chronicles of the First and Second Crusades (Madison: University of Wisconsin Press, 1977). Paraphrased in this lesson
• Bishop Rüdiger of Speyer, charter for the Jews, 1084, and Frederick I’s privilege for the Jews of Worms, 1157, in Oliver J. Thatcher and Edgar H. McNeal, A Source Book for Mediaeval History (New York: Scribner, 1905), nos. 299–300
• Rashi, responsum on a marriage of forced converts, in Jacob R. Marcus, The Jew in the Medieval World: A Source Book, 315–1791 (Cincinnati: Sinai Press, 1938), pp. 301–302. Paraphrased in this lesson
• Ibn al-Qalanisi, Dhayl ta’rikh Dimashq, year 492 AH (paraphrased in this lesson); English trans. H. A. R. Gibb, The Damascus Chronicle of the Crusades (London: Luzac, 1932)
• Letter of the Karaite elders of Ascalon to Alexandria, 1100 (Cambridge University Library, T-S 20.113)
• Privileges granted to crusaders by the Fourth Lateran Council (1215), in Dana C. Munro, “Urban and the Crusaders”, Translations and Reprints from the Original Sources of European History 1.2 (University of Pennsylvania, 1895)
• S. D. Goitein, “Contemporary Letters on the Capture of Jerusalem by the Crusaders”, Journal of Jewish Studies 3:4 (1952), 162–177
• Robert Chazan, European Jewry and the First Crusade (Berkeley: University of California Press, 1987)
• Robert Chazan, God, Humanity, and History: The Hebrew First-Crusade Narratives (Berkeley: University of California Press, 2000)
• Jonathan Riley-Smith, “The First Crusade and the Persecution of the Jews”, in W. J. Sheils (ed.), Persecution and Toleration, Studies in Church History 21 (Oxford: Blackwell, 1984), 51–72
• Jeremy Cohen, Sanctifying the Name of God: Jewish Martyrs and Jewish Memories of the First Crusade (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 2004)
• Israel Jacob Yuval, Two Nations in Your Womb: Perceptions of Jews and Christians in Late Antiquity and the Middle Ages, trans. Barbara Harshav and Jonathan Chipman (Berkeley: University of California Press, 2006)
• David Malkiel, Reconstructing Ashkenaz: The Human Face of Franco-German Jewry, 1000–1250 (Stanford University Press, 2009)
• Benjamin Z. Kedar, “Crusade Historians and the Massacres of 1096”, Jewish History 12:2 (1998), 11–31
• Alan V. Murray, “The army of Godfrey of Bouillon, 1096–1099”, Revue belge de philologie et d’histoire 70 (1992), 301–329
• Gavin I. Langmuir, Toward a Definition of Antisemitism (Berkeley: University of California Press, 1990)
• Richard Gottheil and Joseph Jacobs, “Crusades, The”, The Jewish Encyclopedia, vol. 4 (New York: Funk & Wagnalls, 1903)
• David Nirenberg, “The Rhineland Massacres of Jews in the First Crusade: Memories Medieval and Modern”, in Gerd Althoff, Johannes Fried and Patrick J. Geary (eds.), Medieval Concepts of the Past (Cambridge University Press, 2002), 279–309
• Benjamin Z. Kedar, “The Jerusalem Massacre of July 1099 in the Western Historiography of the Crusades”, Crusades 3 (2004)

קרדיט תמונות

• Ilsemarie, בית הכנסת של וורמס מצד הגן, צילום, 19 במרץ 2005 · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• Vischroni, מצבת יעקב בן יקר, בית הקברות היהודי במיינץ, צילום, 1 במרץ 2003 · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• Ralf.Mauer, היודנזנד, מיינץ, צילום, 25 בספטמבר 2011 · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• מחזור וורמס, 1272 (סופר: שמחה בן יהודה הסופר; מאייר: שמעיה הצרפתי). הספרייה הלאומית · Public domain · דף המקור
• כתר ארם צובא, המאה ה־10 (שלמה בן בויאעא, סופר; אהרן בן אשר, נקדן). צילום: ויליאם וויקס, 1887 · Public domain · דף המקור