מסע הצלב הרביעי וביזת קונסטנטינופול, 1204

העיר הנוצרית הגדולה

צבא שלא הגיע לירושלים

יום שני, 12 באפריל 1204. רוח צפונית דוחפת שתי ספינות ונציאניות, ״הצליין״ ו״גן העדן״, אל מגדל בחומת קונסטנטינופול. סולם נוגע באבן, שני לוחמים מטפסים פנימה, והמגינים בורחים.

למחרת, העיר הנוצרית הגדולה בעולם נמצאת בידי צבא של נוצרים, שנשבעו להילחם למען ירושלים. לשם הם לא הגיעו.

איך זה קרה? לא בתוכנית־אב, חושבים רוב ההיסטוריונים, אלא בחוזה שאיש לא יכול היה לשלם, בהבטחה של נסיך גולה ובשרשרת הכרעות. הסוף היה אסון.

מי מספר את הסיפור

העדים

ז׳ופרואה דה וילארדואן, המרשל של שמפאן, ישב במועצות המנהיגים; הכרוניקה שלו היא הגרסה הרשמית, ושותקת על מה שהביך אותם. רובר דה קלארי, אביר עני מפיקרדי, מספר מה שמעו החיילים הפשוטים.

בצד השני עומד ניקיטאס כוניאטס, פקיד ביזנטי בכיר שחווה את הביזה וכתב עליה קינה. תיאור יהודי של 1203–1204 אינו ידוע לנו.

אנריקו דנדולו

הדוג׳ה הזקן והעיוור של ונציה, שמכר למסע הצלב את הצי שלו, נטל את הצלב בעצמו, הוביל את ההסתערות מחרטום הגליאה שלו, ומת בעיר שעזר לכבוש.

• נולד: בסביבות 1107, לפי מקור מסביבות 1500; יש היסטוריונים שחושבים שנולד מאוחר יותר, ונציה
• נפטר: מאי או יוני 1205, קונסטנטינופול, ממחלה. נקבר באיה סופיה
• ניצחונות: זארה, נובמבר 1202; חומת קרן הזהב, 17 ביולי 1203; קונסטנטינופול, 12 באפריל 1204
• כישלונות: ההסתערות הראשונה על קונסטנטינופול, 9 באפריל 1204

״אני אדם זקן וחלש, שזקוק למנוחה, וגופי חולה; אבל אני רואה שאיש לא יוכל לפקד עליכם ולהוביל אתכם כמוני, שאני אדונכם.״

חוזה עם ונציה

לפני 1198

שני עולמות נוצריים

בשנת 1200 הייתה קונסטנטינופול העיר הגדולה בעולם הנוצרי, בירת הביזנטים. הלטינים, בני המערב, קראו לתושביה יוונים, והכנסיות היו מפולגות מאז הפילוג של 1054.

ב־1171 עצר הקיסר את כל הוונציאנים באימפריה; ב־1182 טבח המון בסוחרים הלטינים שבעיר. וב־1195 הדיח אלכסיוס השלישי את אחיו, הקיסר יצחק השני, עיוור אותו וכלא אותו עם בנו הצעיר, אלכסיוס.

1198–1201

מסע צלב אל מצרים

85,000 מרקים

באוגוסט 1198 קרא האפיפיור החדש, אינוקנטיוס השלישי, למסע צלב שיחזיר את ירושלים, שאבדה ב־1187.

לאדונים שנטלו את הצלב, תיבו משמפאן, לואי מבלואה ובלדווין מפלנדריה, לא היה צי. לכן נסעו ב־1201 שישה שליחים לוונציה, וביניהם וילארדואן. הדוג׳ה, אנריקו דנדולו, קבע מחיר: ספינות ומזון ל־33,500 איש ול־4,500 סוסים, תמורת 85,000 מרקי כסף, ועוד חמישים ספינות מלחמה ונציאניות תמורת מחצית הכיבושים. היעד הסודי היה מצרים.

ואז מת תיבו, והברונים בחרו מנהיג חדש: בוניפאס, המרקיז ממונפרה, אחיו של קונרד שהציל את צור במסע הצלב השלישי.

מקור: החוזה, במילים של מי שחתם עליו

״נבנה ספינות משא שיישאו ארבעת אלפים וחמש מאות סוסים, ותשעת אלפים נושאי כלים, וספינות לארבעת אלפים וחמש מאות אבירים ולעשרים אלף רגלים. [...] והסכום הכולל של ההוצאות האלה הוא 85,000 מרקים.״

הדוג׳ה מדבר אל ששת השליחים, וילארדואן ביניהם. התמונה, מן העמוד הראשון של עותק של ספרו מסביבות 1330, מראה את המצור על העיר, לא את הנאום.

• וילארדואן היה בחדר. האם זה הופך את דבריו לאמינים? יותר מרוב העדים: הוא שמע את התנאים. אבל כתב שנים אחר כך, כמנהיג שמגן על שמו.
• הביטו בתמונה. מה מגלה שהיא צוירה זמן רב אחרי 1204? על העיר מתנוסס דגל הקיסרים הפלאיולוגים, ששלטו בה רק מ־1261. האמן צייר את העיר של זמנו.

נקודת החלטה

אתם אנריקו דנדולו, הדוג׳ה של ונציה.

קיץ 1202, ונציה

ביוני 1202 הצי מוכן; עירכם עצרה את המסחר שלה יותר משנה כדי לבנות אותו. אבל רבים מן הצלבנים הפליגו מנמלים אחרים, ואלה שהגיעו לאי לידו הם אולי שליש ממה שהובטח. הם מסרו את כל כספם וכלי הכסף שלהם, ועדיין חייבים 34,000 מרקים (36,000, לפי רובר דה קלארי).

הם עולי רגל בחסות האפיפיור, וכל אירופה מסתכלת. ומעבר לים האדריאטי שוכנת זארה, עיר נמל קתולית שפרשה מוונציה ועברה לחסות מלך הונגריה.

מה אתם עושים?

• לסרב להפליג עד שהחוב ייפרע ונציה לא מפסידה עוד. אבל מסע הצלב מת בלידו, הצי עומד, וונציה תואשם בכך בפני העולם הנוצרי כולו.
• לשלוח את הצבא הביתה ולשמור את מה ששולם פשוט, ואולי חוקי. אבל ונציה נשארת עם צי ריק, ורבים יאמרו שהיא שדדה עולי רגל.
• להפליג למצרים ולגבות את החוב מן הכיבושים הראשונים מסע הצלב יוצא כמתוכנן. אבל אתם מהמרים בכספה של עירכם על צבא שעלול להפסיד, ומסכנים את המסחר של ונציה עם מצרים.
• לדחות את החוב אם הצבא יעזור לכם קודם להחזיר את זארה הצי מפליג, ועירכם מחזירה לעצמה נמל מורד. אבל זארה עיר נוצרית, והאפיפיור אסר על צלבנים לתקוף נוצרים. אתם משתמשים בצבא של עולי רגל למלחמה של ונציה.

מה קרה בפועל

לדחות את החוב אם הצבא יעזור לכם קודם להחזיר את זארה

דנדולו הציע את זארה: החוב ימתין עד שהצבא יוכל לשלם מן הכיבושים. בסוף הקיץ נטל את הצלב בעצמו בכנסיית סן מרקו, ובתחילת אוקטובר הפליג הצי.

אצל וילארדואן חושש הדוג׳ה שאם ונציה תשמור את הכסף, ״יאשימו אותנו מאוד״. אצל רובר דה קלארי תוכנית זארה מוצעת רק אחר כך, בסוד. היסטוריונים רבים בני זמננו רואים כאן נושה שמצא דרך לקבל את כספו, לא קנוניה.

זארה ונסיך גולה

נובמבר 1202

עיר נוצרית

ב־10 בנובמבר 1202 הגיע הצי לזארה (היום זאדאר שבקרואטיה); למחרת בבוקר פרץ את השרשרת שסגרה את הנמל. אנשי העיר הציעו להיכנע, ואז קם אב המנזר מוו, נזיר ציסטרציאני, ודיבר בשם האפיפיור.

הברונים נעמדו לצד הדוג׳ה, וזארה נכנעה בתוך שבועיים (וילארדואן מונה כחמישה ימי הסתערות). האפיפיור הטיל נידוי על מי שתקפו אותה. וילארדואן מספר רק על כעסו ועל המחילה שנתן לצלבנים, לא על הנידוי, ולא על כך שהוונציאנים נשארו תחתיו.

מקור: שתי תשובות מול זארה

אב המנזר מוו: ״אדונים, אני אוסר עליכם, בשם האפיפיור של רומא, לתקוף את העיר הזאת; כי היושבים בה נוצרים, ואתם עולי רגל.״

הברונים: ״גדולה החרפה של אלה שגרמו להפרת ההסכם הזה [...]. עכשיו נתבזה אם לא נעזור לכבוש את העיר.״

אב המנזר דיבר בשם מי שרצו להפליג ישר לסוריה; וילארדואן מכנה אותם ״אלה שרצו לפזר את הצבא״.

• לאיזה טיעון פונה כל צד? אב המנזר לסמכות האפיפיור ולמה שמותר לעולי רגל; הברונים לכבוד, להסכם ולאחדות הצבא. איש אינו מזכיר את הרווח של ונציה.
• את שני הצדדים מוסר לנו אחד הברונים. מה חסר? טיעוני המתנגדים במילים שלהם, וקולם של אנשי זארה. אב המנזר עזב את הצבא זמן קצר אחר כך.

נקודת החלטה

אתם האפיפיור אינוקנטיוס השלישי.

תחילת פברואר 1203, רומא

קראתם למסע הצלב הזה ואישרתם את החוזה שלו עם ונציה. בנובמבר כבש הצבא את זארה, עיר נוצרית, למרות האיסור שלכם, והטלתם עליו נידוי.

עכשיו כורעים לפניכם שליחי הצבא: בלי ספינות ונציה, הם אומרים, אין מסע צלב. הוונציאנים לא ביקשו סליחה. ושמעתם על נסיך ביזנטי שרוצה שהצבא יחזיר את אביו לכס.

מה אתם מחליטים?

• לא להסיר את הנידוי מאיש ולבטל את מסע הצלב סמכותכם נשמרת. אבל מסע הצלב מתמוטט, אנשיו חייבים לוונציה כסף שאין להם, וארץ הקודש אינה מקבלת דבר.
• להסיר את הנידוי מן הצלבנים אם יישבעו לציית, להשאיר אותו על הוונציאנים ולאסור לתקוף נוצרים אתם מצילים את מסע הצלב ושומרים על הכלל. אבל פקודותיכם נשלחות במכתב, לצבא שתלוי בספינות של ונציה, ואין לכם דרך לאכוף אותן.
• להסיר את הנידוי מכולם, גם מן הוונציאנים שקט במחנה, ואולי יציאה מהירה למצרים. אבל אתם מתגמלים את ההתקפה על זארה, וכל צבא יידע שאפשר לעקוף איסור של האפיפיור.
• לשלוח את הלגאט שלכם לקחת פיקוד איש כנסייה בראש הצבא אולי יחזיק אותו בנדרו. אבל ללגאט אין ספינות, כסף או אבירים, והברונים והדוג׳ה יכולים פשוט להתעלם ממנו.

מה קרה בפועל

להסיר את הנידוי מן הצלבנים אם יישבעו לציית, להשאיר אותו על הוונציאנים ולאסור לתקוף נוצרים

אינוקנטיוס הסיר מן הצלבנים את הנידוי בתנאי שיצייתו לו, סירב להסיר אותו מן הוונציאנים, ואסר כל התקפה על היוונים. המנהיגים המשיכו בכל זאת בתוכנית של אלכסיוס.

לפי וילארדואן ידע האפיפיור ״שבאשמת אחרים נדחף הצבא לעשות את הנזק הגדול הזה״, ורצה לשמור עליו שלם. הוא יכול היה לצוות על מסע הצלב; לנווט אותו לא יכול היה.

נקודת החלטה

אתם אביר שמעולם לא אהב את התוכנית: אודו משאמפליט, למשל, או פייר מאמיין.

מאי 1203, האי קורפו

בזארה הגיעה הצעה מאלכסיוס אנגלוס הצעיר, שברח מן הכלא של דודו: החזירו אותו ואת אביו העיוור לכס בקונסטנטינופול, והוא ישלם 200,000 מרקים, ישלח 10,000 לוחמים למצרים ויכפיף את הכנסייה היוונית לרומא. המנהיגים הסכימו.

אתם נטלתם את הצלב למען ירושלים. יותר ממחצית הצבא, מודה וילארדואן, חושבת כמוכם. ואז באים המנהיגים, עם הנסיך הצעיר, ונופלים על ברכיהם לפניכם בבכי.

מה אתם עושים?

• להישאר בקורפו ולשלוח לבקש ספינות לסוריה אתם נאמנים לנדר כפי שהבנתם אותו. אבל הצבא מתפצל, שני חלקיו אולי חלשים מכדי להשיג משהו, ואולי תחכו לספינות שלא יבואו.
• לחזור הביתה מצפונכם נקי וחייכם בטוחים. אבל הנדר לא קוים, והכסף שהוצאתם אבד.
• להמשיך רק עד מועד מוסכם, תמורת שבועה שאחריו יינתנו לכם ספינות לסוריה הצבא נשאר שלם, ויש בידכם הבטחה. אבל הבטחה של אנשים שחייבים כסף לוונציה טובה רק כמו ההצלחה הבאה שלהם.
• להפליג לקונסטנטינופול בלי תנאים הצבא חזק. אבל ויתרתם על הוויכוח, ואיתו על כל השפעה על מה שיקרה.

מה קרה בפועל

להמשיך רק עד מועד מוסכם, תמורת שבועה שאחריו יינתנו לכם ספינות לסוריה

המתנגדים הסכימו להישאר עד סוף ספטמבר, תמורת שבועה שאחר כך יקבלו ספינות לסוריה. ב־24 במאי הפליג הצי. כמה מהם, ובהם פייר מאמיין, נלחמו אחר כך בגבורה בקונסטנטינופול.

וילארדואן, שהיה בצד השני, רוצה שנראה בהם קצרי ראות. בקורפו הוא מספר רק שבעיניהם המסע ״נראה ארוך מאוד ומסוכן מאוד״; בזארה אמרו אנשי מפלגתם ש״לא כדי להתנפל על נוצרים עזבו את בתיהם״. אצל קלארי יש רק הד קצר.

מיתוס

האפיפיור תכנן את ההתקפה על קונסטנטינופול.

האמת

לא. אינוקנטיוס השלישי אישר את מסע הצלב ואת חוזהו עם ונציה, אסר את ההתקפה על זארה ואסר לתקוף את היוונים.

אחרי הכיבוש שמח שהכנסייה היוונית עברה לחסות רומא, ובאותו זמן גינה את הדרך שבה נכבשה העיר. הוא לא תכנן את הכיבוש; הוא קיבל אותו, בכעס ובהקלה גם יחד.

הראיות

וילארדואן (בתרגום מרזיאלס, 1908); מכתבי אינוקנטיוס אצל מונרו (1896) ואצל פירס (1885).

המצור הראשון

יוני 1203

עיר שקשה להאמין בה

ב־23 ביוני 1203 ראה הצי את קונסטנטינופול. מי שלא ראה אותה קודם, כותב וילארדואן, ״לא חשב שיכולה להיות בכל העולם עיר עשירה כל כך״.

העיר מילאה משולש: ים מרמרה מדרום, קרן הזהב, נמל שנסגר בשרשרת, מצפון, ומצד מערב חומות היבשה; בפינת בלכרנה ניצב המשמר הוורנגי של הקיסר. כשהציגו הצלבנים את אלכסיוס הצעיר לפני העם, איש לא בא אליו.

קונסטנטינופול ב־1203: מי מול מי

5–18 ביולי 1203

גלטה, קרן הזהב והפינה של בלכרנה

הצלבנים

• מפקדים: בוניפאס ממונפרה, בלדווין מפלנדריה ואחיו הנרי, לואי מבלואה, הוג מסן־פול
• כוחות: שבעה מערכים: ארבעה תקפו, שלושה שמרו על המחנה (וילארדואן); אין מספר אמין; הרבה פחות מ־33,500 שבחוזה (היסטוריונים מודרניים)
• אבדות: אין מספר (וילארדואן)

הוונציאנים

• מפקדים: הדוג׳ה אנריקו דנדולו
• כוחות: 50 ספינות מלחמה, ועוד ספינות משא (החוזה); שורת ספינות ״באורך שלושה טווחי קשת מוצלבת״ (וילארדואן)
• אבדות: אין מספר (וילארדואן)

הביזנטים

• מפקדים: הקיסר אלכסיוס השלישי אנגלוס, המשמר הוורנגי
• כוחות: שישה מערכים מול ״ארבעים שלמים״ של היוונים (וילארדואן); ״על כל איש שהיה בצבא היו יותר ממאתיים איש בעיר״ (וילארדואן)
• אבדות: השריפה של 17 ביולי הותירה כ־20,000 חסרי בית; השריפה של אוגוסט הייתה גדולה בהרבה (אומדן מודרני אחד)

התוצאה: בלילה שאחרי 17 ביולי נמלט אלכסיוס השלישי מן העיר. היוונים הוציאו מן הכלא את יצחק השני העיוור והחזירו אותו לכס, ובנו הוכתר לצידו ב־1 באוגוסט.

איש לא ספר את הצבאות האלה. ״ארבעים שלמים״ מול שישה הם דרכו של וילארדואן לומר שהצלבנים היו מעטים מאוד.

המצור הראשון על קונסטנטינופול

5–18 ביולי 1203

הצי הוונציאני והצלבנים מגיעים לקונסטנטינופול, עיר מוקפת חומות ביבשה ובים, וקרן הזהב סגורה בשרשרת. צבא הקיסר אלכסיוס השלישי עומד על החוף. הצלבנים הביאו איתם את אלכסיוס הצעיר, אבל איש בעיר לא בא אליו.

שחזור אחד, לפי וילארדואן (בתרגום מרזיאלס, 1908) ולפי התיאור הטופוגרפי של אדווין פירס (1885). קו החוף וחומות היבשה שורטטו לפי מפה מודרנית (OpenStreetMap), ומקומות המפתח לפי הקואורדינטות של ויקיפדיה: איה סופיה, ארמון בלכרנה, סראיבורנו ואוסקודר (סקוטרי). קו החוף של היום שונה מעט מזה של 1203, בעיקר בגלל רציפים והרחבת היבשה אל הים. צפון למעלה; קילומטר אחד = 88 יחידות מפה.

לא ידוע ושנוי במחלוקת: מקומו של מגדל גלטה של 1203 (המגדל הגנואזי הנראה היום נבנה רק ב־1348; כאן הוא ליד החוף, מול חוד העיר), מקום הגשר שתוקן בראש קרן הזהב, מקום המחנה (״טירת בוהמונד״, מנזר מבוצר), ביצור החוץ (ברביקן) שהותקף והשערים שמהם יצא אלכסיוס השלישי, התאריכים של הנחיתה ושל כיבוש המגדל (5 או 6 ביולי), והמספרים.

שלבי הקרב

• 5 ביולי: נחיתה בגלטה הצי חוצה את הבוספורוס. האבירים קופצים למים ״עד מותניהם״, וצבא הקיסר נסוג בלי קרב.
• 6 ביולי: המגדל והשרשרת הצלבנים חונים ברובע היהודי של גלטה. המגדל נכבש, השרשרת נשברת, והצי נכנס לקרן הזהב.
• 7–16 ביולי: סביב ראש הקרן הצבא צועד סביב ראש הקרן, מתקן גשר אבן הרוס, וחונה מול ארמון בלכרנה. הצי עולה במעלה הקרן.
• 17 ביולי: ההסתערות הסולמות הצרפתיים נהדפים בידי האנגלים והדנים. הוונציאנים, ודנדולו העיוור בחרטום הגליאה שלו, עולים לחוף, כובשים 25 מגדלים ומבעירים אש.
• 17–18 ביולי: הקיסר יוצא, ונמלט אלכסיוס השלישי יוצא עם צבא גדול, ונסוג בלי קרב. בלילה הוא נמלט, והיוונים מושיבים על הכס את יצחק העיוור.

האסטרטגיה

• צלבנים: הצלבנים נוחתים בגלטה, תופסים את המגדל, שוברים את השרשרת ומכניסים את הצי לקרן הזהב, כדי לתקוף את החומה מן המים. אחר כך הם חונים מול בלכרנה ומעלים סולמות אל החומה.
• ונציאנים: הוונציאנים פועלים מן הים: ספינותיהם מביאות לוחמים אל מול המגדלים, והם מנסים לכבוש אותם מן המים. הדוג׳ה דנדולו, עיוור, עומד בחרטום הגליאה שלו.
• ביזנטים: צבא הקיסר אלכסיוס השלישי נסוג בלי קרב. החומה נשענת על האנגלים והדנים של המשמר הוורנגי, שמהדפים את הסולמות הצרפתיים. תוכנית הקיסר עצמו אינה מתועדת.

מה הכריע: מה שהכריע היה שהוונציאנים כבשו 25 מגדלים מן הים והציתו אש, ואלכסיוס השלישי, שנסוג בלי קרב, נמלט בלילה. היוונים החזירו את יצחק העיוור לכס.

אלכסיוס הרביעי אנגלוס

נסיך בן כעשרים שקנה את כס המלוכה בהבטחות שלא יכול היה לקיים, ואיבד אותו, ואת חייו, כעבור חצי שנה.

• נולד: בסביבות 1182, לא ידוע
• נפטר: בסביבות 8 בפברואר 1204, קונסטנטינופול, נחנק בכלא בפקודת אלכסיוס דוקאס מורצופלוס
• ניצחונות: הכס, בעזרת הצלבנים, יולי 1203
• כישלונות: לא עמד בהבטחותיו לצלבנים; ספינות האש היווניות נגד הצי הוונציאני, ינואר 1204; הכס וחייו, ינואר–פברואר 1204

״אם תנטשו אותי, היוונים שונאים אותי בגללכם: אאבד את ארצי, והם יהרגו אותי.״

נקודת החלטה

אתם אלכסיוס הרביעי, קיסר הרומאים, בן עשרים ואחת בערך.

סתיו 1203, קונסטנטינופול

הבטחתם לצלבנים 200,000 מרקים, צבא למצרים, ואת כפיפות הכנסייה שלכם לרומא. שילמתם כ־100,000, והאוצר ריק.

העם שונא את הצבא הזר שהושיב אתכם על הכס, ורבים שונאים גם אתכם בגללו. החוזה של הצבא עם ונציה תם בסוף ספטמבר. אם ילכו, אולי לא תחזיקו מעמד חודש; אם יישארו, ירצו את כספם.

מה אתם עושים?

• לנתק את הקשר עם הצלבנים ולהישען על עמכם אולי העיר תתלכד סביבכם. אבל הצבא חונה מעבר לקרן, בלי כסף וכועס, וגם האצילים שלכם עשויים להחליט שאינם צריכים אתכם.
• לבקש מן הצלבנים להישאר עד האביב על חשבונכם אתם קונים זמן, ועם הצבא מאחוריכם אולי ייכנעו לכם הפרובינציות. אבל החוב גדל, ובכל חודש שהזרים נשארים, העם שונא אתכם יותר.
• לקחת את שאר הכסף מן הכנסיות ומן העשירים אולי תוכלו לשלם לצבא ולשחרר אותו. אבל תסיתו נגדכם את הכמורה ואת המשפחות הגדולות, האנשים שמחליטים אם קיסר יחיה.

מה קרה בפועל

לבקש מן הצלבנים להישאר עד האביב על חשבונכם

אלכסיוס ביקש מן הצבא להישאר עד מרץ. אבל, כותב וילארדואן, ״משך אותם מדחייה לדחייה״, והתשלומים ״פסקו ואפסו״. באותו חורף קרא עליו הצבא תיגר בארמונו.

וילארדואן מתאר אותו כפוי טובה ויהיר: זו נקודת המבט של הנושים. אצל רובר דה קלארי אומר לו הדוג׳ה בזעם: ״הרמנו אותך מן הבוץ, ונשליך אותך בחזרה אל הבוץ.״

אוגוסט 1203 – פברואר 1204

אש ורצח

ב־19 באוגוסט 1203 פרצה בעיר שריפה שבערה יומיים ושני לילות. לפי פירס, בעקבות כוניאטס, היא התחילה בהתקפה של פלמים, ונציאנים ופיזאנים על מסגד של הסוחרים המוסלמים; וילארדואן כותב רק ש״אנשים מסוימים, מי היו איני יודע״, הציתו את העיר.

בלילה בסוף ינואר 1204 תפס פקיד חצר בכיר, אלכסיוס דוקאס, שכינויו מורצופלוס, את הקיסר הצעיר והכריז על עצמו כקיסר. בסביבות 8 בפברואר נחנק אלכסיוס הרביעי בכלא.

גלטה

היהודים שמעבר לקרן

בגלטה חנו הצלבנים ״ברובע היהודי שנקרא סטנון״, כותב וילארדואן, ״עיר טובה ועשירה מאוד״. עשרות שנים קודם לכן מצא שם בנימין מטודלה כ־2,000 יהודים רבניים וכ־500 קראים, מחוץ לחומות העיר, ו״השנאה אליהם רבה״.

מה קרה להם אנחנו יודעים רק בקווים כלליים. ההיסטוריון דוד יעקבי הגיע למסקנה שהצלבנים שרפו את הפרבר ביולי 1203, והרובע היהודי נחרב. אבל הקהילה שרדה: שנים ספורות אחר כך כתב ניקולאוס מאוטרנטו, כומר דובר יוונית מדרום איטליה ששירת את שליח האפיפיור בעיר, שהתווכח עם יהודים רבניים וקראים.

לא ידוע לנו שום תיאור יהודי של המצור או של הביזה, ואף מקור שקראנו אינו מספר על טבח ביהודים ב־1204.

אפריל 1204

מרץ 1204

הסכם לחלק אימפריה

במרץ חתמו המנהיגים והדוג׳ה על הסכם חדש: יכבשו את העיר ויחלקו את השלל, ושישה ונציאנים ושישה פרנקים יבחרו קיסר לטיני.

אנשי הכמורה שבצבא הכריזו שהמלחמה ״חוקית וצודקת״, כי היוונים רצחו את אדונם ופרשו מרומא, והבטיחו מחילה למי שייפול בה. האפיפיור אסר כל התקפה על היוונים.

קונסטנטינופול ב־1204: מי מול מי

9 באפריל ו־12 באפריל 1204

חומת הים שלאורך קרן הזהב, ליד רובע הפטריון

הצלבנים

• מפקדים: בוניפאס ממונפרה, בלדווין מפלנדריה, לואי מבלואה
• כוחות: ״לא יותר מעשרים אלף חמושים״, יחד עם הוונציאנים כנראה (וילארדואן); כ־22,000 תוקפים בסך הכול (אומדן מודרני אחד)
• אבדות: ״אנשי הצבא איבדו יותר מן היוונים״ (וילארדואן, 9 באפריל); אין מספר (וילארדואן, 12 באפריל)

הוונציאנים

• מפקדים: הדוג׳ה אנריקו דנדולו
• כוחות: שורת ספינות באורך ״חצי ליג צרפתי שלם״ (וילארדואן); כ־60 גליאות מלחמה וכ־150 ספינות משא (אומדן מודרני אחד)
• אבדות: אין מספר (המקורות)

הביזנטים

• מפקדים: הקיסר אלכסיוס החמישי דוקאס מורצופלוס, המשמר הוורנגי
• כוחות: ״ארבע מאות אלף איש, או יותר״: התפארות, לא ספירה (וילארדואן); כ־15,000 מגינים, מהם כ־5,000 ורנגים (אומדן מודרני אחד)
• אבדות: אין מספר להרוגים בקרב (המקורות); ״כאלפיים״ אזרחים ביום הראשון (גינתר מפאיריס, בביזה)

התוצאה: ההסתערות הראשונה, ב־9 באפריל, נכשלה. השנייה, ב־12 באפריל, פרצה לתוך העיר. מורצופלוס ברח בלילה, וב־13 באפריל החזיקו הצלבנים בקונסטנטינופול.

״עשרים אלף חמושים״ מול ״ארבע מאות אלף איש, או יותר״ הם דרכו של וילארדואן לומר עד כמה נראה הניצחון בלתי אפשרי, לא ספירה.

נקודת החלטה

אתם מנהיגי הצבא: בוניפאס ממונפרה, בלדווין מפלנדריה, לואי מבלואה והדוג׳ה.

יום שישי, 9 באפריל 1204, בערב, בכנסייה מעבר לקרן הזהב

הבוקר תקפו ספינותיכם את חומת הים שלאורך קרן הזהב, ונהדפו; איבדתם יותר אנשים מן המגינים, שהגביהו את מגדליהם בקומות עץ.

כמה ברונים רוצים לתקוף את חומות ים מרמרה, החלשות יותר, אבל הוונציאנים מזהירים שהזרם שם יסחף את הספינות. יש באנשיכם, מודה וילארדואן, מי שהיו שמחים אילו קרה כך.

מה אתם מחליטים?

• לתקוף שוב את אותה חומה ביום שני, בספינות קשורות בזוגות שתי ספינות מול כל מגדל מכפילות את האנשים בכל נקודה. אבל החומה שהביסה אתכם פעם אחת עדיין שם, והמגינים יודעים בדיוק מאין תבואו.
• להעביר את ההתקפה אל החומות שלאורך ים מרמרה חומות חלשות יותר. אבל הזרם עלול לפזר את הצי, ותילחמו במקום שבו הספינות אינן יכולות להחזיק מעמד במקומן.
• להציע שוב תנאים למורצופלוס לא ימותו עוד אנשים על החומות. אבל השיחות נכשלו כבר בפברואר, ולקיסר שהרג את אלכסיוס הצעיר אין סיבה לשלם את חובותיו.
• לוותר על המצור ולהפליג לסוריה או למצרים סוף סוף אתם מקיימים את הנדר. אבל תפליגו כשאתם חייבים כסף לוונציה, בלי אספקה ובלי עזרה יוונית, והאימפריה שנשבעתם לחלק אבודה.

מה קרה בפועל

לתקוף שוב את אותה חומה ביום שני, בספינות קשורות בזוגות

המנהיגים החליטו לקשור את ספינות הסולמות ״שתיים שתיים, כך ששתי ספינות יתקפו מגדל אחד״, ולתקוף שוב ביום שני. ביום ראשון דרשו הבישופים לפני הצבא שהמלחמה צודקת.

נסיגה פירושה חוב, צבא מתפרק ונדר שלא קוים. רובר דה קלארי זוכר את הדרשות: היוונים, אמרו הבישופים, הם ״בוגדים ורוצחים״ שרצחו את אדונם, ו״גרועים מיהודים״. זו הייתה השמצה: המטיפים השתמשו ביהודים כמשל לגרוע שבבני האדם, וקלארי חוזר על כך בלי להעיר.

ההסתערות על חומת קרן הזהב

9 באפריל ו־12 באפריל 1204

במרץ 1204 הוסכם בין המנהיגים לכבוש את העיר. וב־9 באפריל הספינות הצלבניות והוונציאניות חוצות את קרן הזהב בשורה ארוכה אל חומת הים. מגיני העיר הגביהו את מגדליהם בקומות עץ, ואוהלי הקיסר מורצופלוס עומדים על הגבעה שמעל.

שחזור אחד, לפי וילארדואן (בתרגום מרזיאלס, 1908), רובר דה קלארי (בתרגום מרזיאלס) והטופוגרפיה של אדווין פירס (1885), שמיקם את אוהלי הקיסר ליד מנזר פנטפופטס. קו החוף שורטט לפי מפה מודרנית (OpenStreetMap), והמקומות לפי הקואורדינטות של ויקיפדיה: ארמון בלכרנה, פנר (הפטריון), מנזר פנטפופטס (המזוהה מסורתית עם מסגד אסקי אימארת; הזיהוי שנוי במחלוקת) וגלטה. המפה מסובבת כך שקרן הזהב עוברת משמאל לימין והעיר למטה; החץ מראה את הצפון. קילומטר אחד = 200 יחידות מפה. חומת הים מצוירת מעט בתוך החוף של היום, שהתרחב ברציפים מאוחרים.

לא ידוע ושנוי במחלוקת: הקטע המדויק של החומה שהותקף ב־9 וב־12 באפריל; המגדל שאליו הגיעו ״הצליין״ ו״גן העדן״; מקומם של ארבעת המגדלים, שלושת השערים והפשפש; היכן חנו הצלבנים מעבר לקרן; היקף השריפה; ואורך שורת הספינות (״חצי ליג צרפתי״ לפי וילארדואן, ״ליג״ לפי קלארי; ליג הוא כארבעה קילומטרים).

שלבי הקרב

• יום שישי, 9 באפריל: שורת ספינות הספינות חוצות את הקרן בשורה ארוכה. המגדלים הוגבהו בקומות עץ; אוהלי הקיסר על הגבעה שמעל.
• עד אמצע אחר הצהריים: נהדפים ביותר ממאה מקומות נלחמים פנים אל פנים. אחר הצהריים נהדפים הצלבנים אל הספינות.
• יום שני, 12 באפריל: הרוח הצפונית הספינות קשורות בזוגות, ורוח צפונית דוחפת אותן אל החומה. מ״הצליין״ נכנסים למגדל לוחם ונציאני והאביר אנדרה מאורבואז.
• הצהריים: ארבעה מגדלים, שלושה שערים ארבעה מגדלים נופלים ושלושה שערים נפרצים. האבירים דוהרים אל אוהלי הקיסר, ואנשיו בורחים. בשער צדדי אטום, פשפש, זוחל פנימה אלאום, אחיו של רובר דה קלארי.
• ערב ולילה: אש, ובריחה הצלבנים חונים בתוך החומות ומציתים את הבתים שלפניהם. בלילה בורח מורצופלוס. למחרת לוקח בוניפאס את הבוקולאון, והנרי, אחיו של בלדווין, את בלכרנה.

האסטרטגיה

• צלבנים: אחרי הדיפתם ב־9 באפריל, הצלבנים תוקפים שוב את אותה חומה ב־12 באפריל. הספינות קשורות בזוגות, ורוח צפונית דוחפת אותן אל החומה, ומתוך ״הצליין״ נכנסים למגדל לוחם ונציאני ביחד עם האביר אנדרה מאורבואז. הסיבה לזוגות אינה מתועדת.
• ונציאנים: הוונציאנים לוחמים מן הים: הגליאות שלהם מביאות לוחמים אל החומה לאורך הקרן, ו״הצליין״ ו״גן העדן״ מגיעים אל המגדלים.
• ביזנטים: הביזנטים מגינים על החומה ממגדלים שהוגבהו בקומות עץ, כדי להילחם מלמעלה על הספינות. מורצופלוס יושב באוהליו על הגבעה, ואין תיעוד לתוכנית אחרת שלו. בצהריים של 12 באפריל האבירים דוהרים אל האוהלים, ואנשיו בורחים.

מה הכריע: מה שהכריע היה ההתקפה השנייה: נפלו בה ארבעה מגדלים, נפרצו שלושה שערים, והאבירים דהרו אל אוהלי הקיסר. כשההגנה נשברה, מורצופלוס ברח בלילה.

13–15 באפריל 1204

הביזה

מ־13 באפריל, במשך שלושה ימים, נבזזה העיר. בתים, כנסיות ומנזרים רוקנו. גברים נרצחו ונשים נאנסו; כך מתאר זאת כוניאטס, וכך, בכעס, גם האפיפיור, שכותב על אונס ועל כנסיות שנשדדו. באיה סופיה נותץ המזבח לחתיכות שחולקו בין החיילים, ובהמות משא הוכנסו אל הקודש כדי לשאת את הכסף.

כמה מתו, איש לא ספר. גינתר מפאיריס שבאלזס, נזיר גרמני, מונה כאלפיים אזרחים שנהרגו ביום הראשון. את השלל קיבצו בשלוש כנסיות, וכמה מאלה שהסתירו את חלקם נתלו.

מקור: שני עדים לביזה

ניקיטאס כוניאטס: ״איך אתחיל לספר את מעשי האנשים הנבזים האלה! אוי, האיקונות, שראוי היה להשתחוות להן, נרמסו ברגליים! אוי, שרידי הקדושים המעונים הושלכו למקומות טמאים!״

ז׳ופרואה דה וילארדואן: ״השלל היה גדול כל כך, שאיש לא יוכל לומר לכם את סופו [...] מעולם, מאז נברא העולם, לא נלקח שלל רב כל כך בשום עיר.״

כוניאטס חווה את הביזה וכתב בגלות; וילארדואן היה המרשל של הצבא הכובש.

• מה רואה כל אחד מהם? כוניאטס רואה חילול קודש וסבל. וילארדואן רואה שלל. כל אחד שותק על מה שהשני מתאר: היווני על חלוקת השלל, הפרנקי על הצעקות.
• כוניאטס כותב כמו מקונן. האם לפקפק בו? לשקול את הרטוריקה, לא לבטל את העובדות: מכתבי האפיפיור עצמו מאשרים את מה שהוא מתאר.

מיתוס

הצלבנים החריבו את איה סופיה ושרפו את הספרייה הגדולה של קונסטנטינופול.

האמת

איה סופיה נשדדה, לא נהרסה: כעבור חודש הוכתר בה בלדווין מפלנדריה לקיסר, ושנה אחר כך נקבר בה הדוג׳ה. 57 שנה שימשה קתדרלה לטינית.

ואשר לספרייה: אף מקור שקראנו אינו מזכיר ספרייה קיסרית שנשרפה ב־1204. ספרים אבדו, ודאי, בשריפות ובביזה; הסיפור המפורסם אינו בעדויות.

הראיות

וילארדואן על ההכתרה ועל קבורת דנדולו (בתרגום מרזיאלס, 1908); כוניאטס על איה סופיה (בתרגום מונרו, 1896).

בלדווין מפלנדריה

רוזן בן שלושים ואחת שהיה לקיסר הלטיני הראשון של קונסטנטינופול, ונעלם בכלא בולגרי פחות משנה אחר כך.

• נולד: יולי 1172, ולנסיין
• נפטר: כנראה 1205, טרנובו, בולגריה, בשבי; איך, איש אינו יודע
• ניצחונות: קונסטנטינופול, יולי 1203 ואפריל 1204, עם המנהיגים האחרים
• כישלונות: אדריאנופול, 14 באפריל 1205: הובס ונשבה בידי קאלויאן, מלך הבולגרים

״מעולם לא הגן אביר על עצמו בידיו טוב יותר מן הקיסר.״

אחרי 1204

1204–1205

מחלקים אימפריה

ב־9 במאי נבחר בלדווין מפלנדריה לקיסר, ובסתיו חולקה האימפריה על הנייר: רבע לקיסר, ושלוש שמיניות לכל אחד מן השותפים, ונציה ושאר הצלבנים.

את רובה לא החזיקו מעולם. שליטים יוונים הקימו מדינות בניקאה, באפירוס ובטרבזונד. גם נוצרים אחרים בחרו צד: הארמנים באסיה הקטנה, כותב וילארדואן, פנו אל הלטינים, כי ״שנאו מאוד את היוונים״.

מקור: האפיפיור אחרי הכיבוש

אל הצבא בקונסטנטינופול: ״[...] אילו העביר [האל] את האימפריה של קונסטנטינופול מן היוונים אל הלטינים, כפי שעשה עכשיו, לפני נפילת ארץ הקודש, אולי לא הייתה הנצרות בוכה היום על חורבן ארץ ירושלים.״

ממכתב אחר: ״לא שלפתם את חרבכם נגד סרצנים [מוסלמים], אלא נגד נוצרים; לא כבשתם את ירושלים, אלא את קונסטנטינופול; העדפתם עושר של מטה על עושר של מעלה.״

הראשון, אל הצבא, כנראה מ־1205, מצווה עליו להישאר שנה.

• שני המכתבים נראים סותרים. האם שניהם יכולים להיות כנים? כן. אינוקנטיוס יכול היה לגנות את הדרך שבה נכבשה העיר ועדיין לקוות שהאל יהפוך אותה לטובה: כנסייה מאוחדת, ועזרה לארץ הקודש.
• למה צריך להיזהר עם הציטוט השני? זהו נוסח אנגלי מקוצר של פירס מ־1885, לא תרגום מילה במילה, והתאריך המדויק שלו אינו ודאי.

מיתוס

סוסי הברונזה של סן מרקו הם יצירתו של ליסיפוס, הפסל של אלכסנדר הגדול.

האמת

הם אכן נלקחו מן ההיפודרום של קונסטנטינופול אחרי 1204. אבל אין שום ראיה שהם של ליסיפוס. החוקרים מתארכים אותם בין המאות ה־5 וה־4 לפנה״ס למאה ה־3 לספירה.

יצירת ליסיפוס שעליה קונן כוניאטס הייתה פסל ענק של הרקולס מברונזה, שהותך למטבעות.

הראיות

כוניאטס על הפסלים שהותכו, בתרגום של פירס (1885); מחקרים מודרניים על הסוסים.

מיתוס

נקמה של זקן עיוור: דנדולו, שהיוונים עיוורו, תכנן הכול מראש כדי להשמיד את ביזנטיון.

האמת

שלוש טענות, ואף אחת אינה מוכחת. גילו: לפי מקור מסביבות 1500 נולד בסביבות 1107, ולכן היה בשנות התשעים לחייו ב־1204; יש שחושבים שהיה צעיר יותר. עיוורונו: וילארדואן, שהכיר אותו, כותב שעיניו נראו בריאות ושהתעוור ״מפצע בראש״.

והתוכנית: הסיפור שסולטן מצרים שיחד את ונציה בא מכרוניקה מאוחרת שהתאריכים שלה אינם מסתדרים. ונציה רצתה את כספה; זה מניע, לא הוכחה לקנוניה.

הראיות

וילארדואן (בתרגום מרזיאלס, 1908, והערותיו); גיבון, פרק 60; ההערות של מונרו (1896) על ההמשכים לכרוניקה של ויליאם מצור.

מה בא אחרי 1204

• 1204 בלדווין מפלנדריה מוכתר באיה סופיה לקיסר הלטיני הראשון (16 במאי).
• 1204 האימפריה מחולקת: שלוש שמיניות לוונציה. מדינות יווניות קמות בניקאה, באפירוס ובטרבזונד.
• 1205 אדריאנופול: קאלויאן מבולגריה מביס את הלטינים ושובה את בלדווין. דנדולו מת בקונסטנטינופול.
• 1261 ניקאה כובשת מחדש את קונסטנטינופול; מיכאל השמיני פלאיולוגוס משיב את האימפריה הביזנטית אחרי 57 שנות שלטון לטיני.
• 1453 קונסטנטינופול, חלשה וקטנה בהרבה, נופלת בידי הטורקים העות׳מאנים.

תאונה או תוכנית?

איך הגיע מסע צלב שיעדו מצרים לקונסטנטינופול?

• אסכולת הקנוניה: היסטוריונים במאה ה־19 (מא לטרי, הופף, ריאן, ובאנגלית אדווין פירס) הסיפור החלק של וילארדואן מסתיר תוכנית: או שהוסתרה ממנו (מא לטרי), או שהיה סנגורם של מי שתכננו אותה (ריאן). ונציה רצתה להגן על המסחר שלה עם מצרים ולסגור חשבון עם ביזנטיון; בוניפאס ופיליפ משוואביה רצו להושיב את אלכסיוס הצעיר על הכס. הסטיות לזארה ולקונסטנטינופול היו צעדים בתוכנית אחת. הראיות: השתיקות של וילארדואן, שתי ההצעות של הדוג׳ה אצל קלארי, וסיפור השוחד מן הכרוניקה המאוחרת.
• שרשרת אירועים: נטאליס דה וואיי, עורך וילארדואן, בשנות ה־70 של המאה ה־19; בדורנו דונלד קוולר ותומס מדן שום קנוניה לא הוכחה. חוזה לצבא גדול מדי יצר חוב; החוב הוביל לזארה; הצעת הנסיך הגיעה במקרה ונראתה כפתרון לכל הבעיות; וההחלטה לכבוש את העיר נפלה רק אחרי שאלכסיוס הרביעי נרצח. כל צעד הפך את הבא לסביר יותר.
• היסטוריונים המדגישים את הרקע הארוך של היחסים בין ביזנטיון ללטינים, כמו צ׳רלס בראנד, דונלד ניקול ומייקל אנגולד הסיפור מתחיל הרבה לפני 1202: עשרות שנים של חשדנות בין יוונים ללטינים, המעצר של 1171, הטבח של 1182, וחולשתם של קיסרי בית אנגלוס, שמריבות המשפחה שלהם פתחו את הדלת לצבאות זרים.

רוב ההיסטוריונים היום דוחים תוכנית־אב, אבל חלוקים בשאלה כמה צפו מראש בוניפאס ומנהיגי ונציה, ומתי. הראיות דלות בדיוק במקום שבו הן חשובות: במה שנאמר בחדרים סגורים.

מה השתנה

פצע שלא נסגר

האימפריה הביזנטית חזרה ב־1261, אבל לא התאוששה באמת, ונפלה בידי העות׳מאנים מאתיים שנה אחר כך.

בעיני הנוצרים האורתודוקסים נעשתה 1204 זיכרון של בגידה בידי אחים לאמונה. ב־2001, באתונה, אמר האפיפיור יוחנן פאולוס השני: ״טרגי הדבר שהתוקפים, שיצאו להבטיח לנוצרים גישה חופשית לארץ הקודש, פנו נגד אחיהם לאמונה.״

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

בשביל מה בדיוק היו 85,000 המרקים בחוזה עם ונציה?

התשובה: הובלה ומזון ל־33,500 איש ול־4,500 סוסים. נכון. 4 מרקים לסוס ו־2 לאדם, להובלה ולמזון לתשעה חודשים, בשירות של שנה. את ספינות המלחמה נתנה ונציה תמורת מחצית הכיבושים.

שאלה לבדיקה

מה עשה האפיפיור אינוקנטיוס השלישי אחרי שהצבא כבש את זארה?

התשובה: הסיר את הנידוי מן הצלבנים, לא מן הוונציאנים. נכון. הוא רצה להציל את מסע הצלב ולשמור על הכלל, אבל לא יכול היה לאכוף את פקודותיו.

שאלה לבדיקה

למה הסכימו המתנגדים בקורפו להמשיך עם הצבא?

התשובה: המנהיגים התחננו בבכי ונשבעו לתת להם ספינות לסוריה. נכון. הם נשארו עד מועד מוסכם, תמורת שבועה. בסתיו שוכנעו לחכות שוב.

שאלה לבדיקה

מה מספרים המקורות על יהודי קונסטנטינופול ב־1203–1204?

התשובה: הרובע שלהם כנראה נשרף, אבל הקהילה שרדה. נכון. וילארדואן מזכיר את הרובע, יעקבי מסיק שנשרף, ותיאור יהודי של האירועים אינו ידוע לנו.

שאלה לבדיקה

כמה אנשים נהרגו בביזה של קונסטנטינופול?

התשובה: איש לא ספר; גינתר מונה כאלפיים ביום הראשון. נכון. כוניאטס מקונן בהרחבה בלי מספר, וגינתר נותן מספר אחד ליום אחד.

שאלה לבדיקה

מה מבין אלה נכון על איה סופיה אחרי 1204?

התשובה: היא נבזזה, ובלדווין הוכתר בה לקיסר. נכון. המזבח נותץ והכסף נלקח, אבל ב־16 במאי 1204 הוכתר בה בלדווין, ושנה אחר כך נקבר בה דנדולו.

מונחים

• ביזנטים השם המודרני לבני האימפריה הרומית המזרחית, שנשלטה מקונסטנטינופול. הם דיברו יוונית וקראו לעצמם רומאים; בני המערב קראו להם יוונים.
• לטינים נוצרים מן המערב, שהשתייכו לכנסיית רומא והתפללו בלטינית: צרפתים, פלמים, איטלקים, גרמנים. הביזנטים קראו לכולם לטינים או פרנקים.
• הפילוג בין הכנסיות הקרע בין הכנסייה הלטינית של רומא לכנסייה היוונית האורתודוקסית. מאות שנים התווכחו על סמכות האפיפיור ועל מנהגי פולחן; ב־1054 הטילו נציגיהן נידוי זה על זה; הקרע עצמו התהווה לאורך מאות שנים.
• דוג׳ה השליט הנבחר של הרפובליקה של ונציה, לכל ימי חייו. הדוג׳ה חלק את השלטון עם מועצות העיר. אנריקו דנדולו היה דוג׳ה מ־1192 עד מותו ב־1205.
• מרק כסף יחידת משקל של כסף, כרבע קילוגרם (המשקל השתנה ממקום למקום), שבה מנו סכומים גדולים. המחיר בחוזה עם ונציה נקבע במרקי כסף.
• מחילה (אינדולגנציה) הבטחה של הכנסייה: מעשה קשה של מסירות, כמו מסע צלב, יבוא במקום העונש שהחוטא חייב על חטאיו. אינוקנטיוס השלישי הבטיח אותה למי שיצא למסע וישרת בו שנה.
• נידוי העונש הכבד ביותר של הכנסייה: הרחקת אדם מן הסקרמנטים ומקהילת המאמינים, עד שיחזור בתשובה ויבקש מחילה.
• לגאט שליח הפועל בסמכותו של האפיפיור. אינוקנטיוס השלישי שלח את הלגאט שלו, הקרדינל פייטרו קפואנו, אל מסע הצלב.
• המשמר הוורנגי משמר שומרי הראש של הקיסר הביזנטי: לוחמי גרזן זרים, שכירי חרב נאמנים. ב־1203 ראה וילארדואן אנגלים ודנים מגינים על החומה.
• שרידי קדושים שרידי גופם של קדושים, או חפצים הקשורים לישו ולקדושים, שהאמינו שיש בהם כוח קדוש. בקונסטנטינופול היה אחד האוספים העשירים ביותר בעולם הנוצרי.
• ז׳ופרואה דה וילארדואן מרשל של שמפאן, שישב במועצות המנהיגים. הכרוניקה שלו היא הגרסה הרשמית, והיא שותקת על מה שהביך את הצלבנים.
• רובר דה קלארי אביר עני מפיקרדי שלא ישב במועצות המנהיגים. הוא מספר מה שמעו החיילים הפשוטים.
• ניקיטאס כוניאטס פקיד ביזנטי בכיר שחי את הביזה של קונסטנטינופול וכתב עליה קינה. כתב בגלות.
• אדווין פירס היסטוריון ויקטוריאני שכתב ב־1885 שחסרונו העיקרי של וילארדואן הוא הסתרת עובדות לא נעימות.
• אינוקנטיוס השלישי האפיפיור שקרא למסע הצלב ואישר את החוזה עם ונציה. הוא אסר לתקוף את זארה ואת היוונים, והטיל נידוי על התוקפים.
• זארה עיר נמל קתולית בחוף האדריאטי, היום זאדאר שבקרואטיה. פרשה מוונציה ועברה לחסות מלך הונגריה.
• סטנון השם שבו כינה וילארדואן את הרובע היהודי שבגלטה.
• גלטה פרבר מעבר לקרן הזהב, מול קונסטנטינופול, שבו חנו הצלבנים לפני שנכנסו לעיר.
• בנימין מטודלה יהודי מטודלה שביקר בקונסטנטינופול וכתב היכן ואיך חיו שם היהודים. חוקרים חלוקים מתי ביקר.
• ניקולאוס מאוטרנטו כומר דובר יוונית מדרום איטליה, ששירת את שליח האפיפיור בעיר. כתב שהתווכח עם יהודים רבניים וקראים.
• דוד יעקבי היסטוריון שהסיק שהצלבנים שרפו את הפרבר היהודי ביולי 1203, ושהרובע היהודי נחרב.
• גינתר מפאיריס נזיר גרמני מאלזס, שכתב בהערצה על הביזה בקונסטנטינופול. לדבריו נהרגו כאלפיים אזרחים ביום הראשון.
• מרטין מפאיריס אב המנזר מפאיריס. איים על כומר זקן בכנסייה יוונית, וחזר עם שרידים רבים.
• איה סופיה הכנסייה הגדולה של קונסטנטינופול, שבה הוכתר בלדווין לקיסר. נשדדה ב־1204, ו־57 שנה שימשה קתדרלה לטינית.
• היפודרום זירת מרוצי הסוסים בקונסטנטינופול. פסלים רבים נלקחו ממנה אחרי 1204.
• ליסיפוס פסלן יווני מן העת העתיקה. היצירה שעליה קונן כוניאטס הייתה הרקולס ענק מברונזה, שהותך למטבעות.
• עות׳מאנים שושלת שליטים מוסלמית. האימפריה הביזנטית נפלה בידיה כמאתיים שנה אחרי שחזרה ב־1261.
• ניקאה מדינה יוונית שהקימו שליטים יוונים אחרי הכיבוש הלטיני של קונסטנטינופול.
• אפירוס חבל ארץ בצפון־מערב יוון, שבו קמה מדינה יוונית אחרי הכיבוש הלטיני.
• טרבזונד עיר נמל על חוף הים השחור, שבה הקימו שליטים יוונים מדינה אחרי הכיבוש הלטיני.
• ארמנים עם נוצרי שחי באסיה הקטנה. לפי וילארדואן הם פנו אל הלטינים, כי שנאו מאוד את היוונים.
• פייר מאמיין צלבן מן המתנגדים, שרצה להפליג ישר לסוריה. אחר כך נלחם בגבורה בקונסטנטינופול.
• בוניפאס ממונפרה מנהיג המסע שנבחר אחרי מות תיבו. אחיו של קונרד, שהציל את צור במסע הצלב השלישי.
• תיבו משמפאן אחד מראשי המסע. מת לפני שהצי יצא לדרך, והברונים בחרו אחריו מנהיג חדש.

מקורות

• Geoffrey of Villehardouin, The Conquest of Constantinople, in Memoirs of the Crusades by Villehardouin and de Joinville, trans. Sir Frank T. Marzials (London: J. M. Dent, Everyman’s Library, 1908)
• Dana C. Munro (ed.), The Fourth Crusade, Translations and Reprints from the Original Sources of European History, vol. 3, no. 1 (Philadelphia: Department of History, University of Pennsylvania, 1896): extracts of Robert of Clari, Niketas Choniates, Gunther of Pairis and Innocent III
• The Itinerary of Benjamin of Tudela, ed. and trans. Marcus Nathan Adler (London: Henry Frowde, 1907)
• John Paul II, Address to His Beatitude Christodoulos, Archbishop of Athens and Primate of Greece, Athens, 4 May 2001
• Edwin Pears, The Fall of Constantinople, Being the Story of the Fourth Crusade (London: Longmans, Green, 1885): a Victorian narrative, with English versions of Choniates and of Innocent III’s letters
• Edward Gibbon, The History of the Decline and Fall of the Roman Empire, ch. 60 (London, 1788)
• Donald E. Queller and Thomas F. Madden, The Fourth Crusade: The Conquest of Constantinople, 2nd ed. (Philadelphia: University of Pennsylvania Press, 1997)
• Jonathan Phillips, The Fourth Crusade and the Sack of Constantinople (London: Jonathan Cape, 2004)
• Michael Angold, The Fourth Crusade: Event and Context (Harlow: Pearson Longman, 2003)
• Thomas F. Madden, Enrico Dandolo and the Rise of Venice (Baltimore: Johns Hopkins University Press, 2003)
• Donald M. Nicol, Byzantium and Venice: A Study in Diplomatic and Cultural Relations (Cambridge: Cambridge University Press, 1988)
• Charles M. Brand, Byzantium Confronts the West, 1180–1204 (Cambridge, Mass.: Harvard University Press, 1968)
• Alfred J. Andrea, Contemporary Sources for the Fourth Crusade (Leiden: Brill, 2000)
• David Jacoby, “The Jewish Community of Constantinople from the Komnenan to the Palaiologan Period”, Vizantiiskii Vremennik 55 (1998), pp. 31–40

קרדיט תמונות

• אז׳ן דלקרואה, ״כניסת הצלבנים לקונסטנטינופול״, 1840 (פרט). מוזיאון הלובר, פריז · Public domain · דף המקור
• ז׳אן לה קלר, ״הדוג׳ה אנריקו דנדולו מגייס למסע הצלב״, 1621. תמונה: Web Gallery of Art · Public domain · דף המקור
• אמן אלמוני, וילארדואן, ״כיבוש קונסטנטינופול״, בסביבות 1330. הספרייה הבודליאנית, אוקספורד, כתב יד Laud Misc. 587, דף 1 ע״א · Public domain · דף המקור
• טטרטרון נחושת של יצחק השני ואלכסיוס הרביעי, קונסטנטינופול, 1203–1204. צילום: Classical Numismatic Group (CNG) · CC BY-SA 2.5 · דף המקור
• חותמו של בלדווין, רוזן פלנדריה, 1197. הארכיון העירוני של ולנסיין · CC0 · דף המקור