קלרמון ומסע הצלב הראשון, 1095–1099

נאום בשדה

נאום שאיש לא רשם

קלרמון, במרכז צרפת, 27 בנובמבר 1095. לפי רוברט הנזיר, הקהל גדול מכדי להיכנס לכל בניין, ולכן האפיפיור אורבן השני נואם תחת כיפת השמיים.

איש לא רשם את דבריו. ארבעה אנשי כנסייה כתבו גרסאות לנאום שנים אחר כך, כשכבר ידעו איך הסיפור נגמר. אין שתיים שמסכימות.

מה שבא אחר כך ברור יותר. בתוך ארבע שנים צעדו עשרות אלפי אנשים אלפי קילומטרים מזרחה, גוועו ברעב מול אנטיוכיה, וב־15 ביולי 1099 הסתערו על ירושלים והרגו רבים מאוד מאנשיה.

למה הם יצאו לדרך? ולמה ראו ביזנטים, טורקים, מצרים ונוצרי המזרח את מה שקרה כל אחד בדרכו? זה היה מסע הצלב הראשון.

מי מספר את הסיפור

עדים שבחרו צד

כמעט כל מה שאנחנו יודעים בא מאנשים שבחרו צד. התיאורים המלאים ביותר כתבו פרנקים, כפי שכינו במזרח את בני המערב.

את ״מעשי הפרנקים״ (Gesta Francorum) כתב בסביבות 1100 אביר אלמוני מאנשי בוהמונד, שכתב מנקודת המבט שלו. הכומר רמון מאגילר, כומרו של ריימון מטולוז, יריבו של בוהמונד, ראה רוב מה שהוא מתאר, והאמין בניסים. פולשר משארטר הלך לאדסה ב־1098, ולכן מעולם לא ראה את נפילת ירושלים.

הצדדים האחרים מדברים מאוחר יותר: אנה קומננה, בתו של הקיסר הביזנטי, כחמישים שנה אחר כך; אבן אל־אתיר ממוסול, כ־130 שנה אחר כך. תמיד שאלו: מי מספר, ולמה?

אורבן השני

נזיר צרפתי שנעשה אפיפיור בזמן שאפיפיור יריב החזיק ברומא, הכריז על מסע הצלב הראשון, ומת לפני שהגיעה אליו הידיעה על ירושלים.

• נולד: בערך 1035, שאטיון־סור־מארן, חבל שמפאן (צרפת)
• נפטר: 29 ביולי 1099, רומא
• ניצחונות: ועידת פיאצ׳נצה, מרס 1095; הקריאה בקלרמון, נובמבר 1095; המסע שאליו קרא כבש את ירושלים, שבועיים לפני מותו
• כישלונות: במשך שנים לא הצליח להחזיק ברומא מול האנטי־אפיפיור קלמנס השלישי, בן חסותו של הקיסר היינריך הרביעי; האיחוד עם הכנסייה היוונית, שאולי קיווה לו, לא בא

״אני מדבר אל הנוכחים, אני מכריז זאת לנעדרים, אבל ישו הוא המצווה.״

קלרמון

רקע: המזרח

עולם מפורק

ב־1071, במנזיקרט, ריסקו הטורקים הסלג׳וקים צבא ביזנטי ושבו את הקיסר. בתוך עשר שנים שלט נסיך סלג׳וקי באנטוליה מניקאה, פחות מ־100 ק״מ מקונסטנטינופול.

ואז העולם הטורקי התפצל. אחרי שמתו ב־1092 הסולטן מלכשאה והווזיר שלו ניזאם אל־מולכ, נלחמו בנים, אחים ומצביאים על שאריות האימפריה. בחלב ובדמשק שלטו שני אחים יריבים.

בקהיר שלטו הפאטמים השיעים, אויבי הסלג׳וקים הסונים. ובין כל אלה חיו נוצרים יוונים, ארמנים וסורים וקהילות יהודיות, שכבר יותר מארבע מאות שנה חיו תחת שלטון מוסלמי.

רקע: המערב

אפיפיור בלי רומא

במרס 1095, בוועידה בפיאצ׳נצה, ביקשו שליחי הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון מאורבן עזרה נגד הטורקים. רק כרוניקאי מערבי אחד, ברנולד מקונסטנץ, מספר על כך.

לאורבן היו צרות משלו. אפיפיור יריב, בחסות הקיסר הגרמני היינריך הרביעי, החזיק ברומא ברוב ימי כהונתו. ואבירי צרפת נלחמו בלי סוף במלחמות פרטיות, שהבישופים ניסו מזמן לרסן באמצעות שלום האל.

נקודת החלטה

אתם אורבן השני, האפיפיור.

נובמבר 1095, ועידת קלרמון, בחבל אוברן

הקיסר בקונסטנטינופול רוצה חיילים נגד הטורקים. ועזרה לו עשויה גם לקרב את הכנסייה היוונית והלטינית, שהתרחקו זו מזו מאז 1054.

אבל אינכם יכולים לצוות על מלכים: היינריך הרביעי תומך ביריב שלכם, ופיליפ הראשון מלך צרפת מנודה מן הכנסייה. גרגוריוס השביעי ניסה קריאה כזאת ב־1074. שום צבא לא בא.

כבר גייסתם לצדכם את אדהמר, הבישוף של לה פווי, ואת ריימון, רוזן טולוז. הקהל בקלרמון מחכה.

מה אתם מבקשים מהם?

• להתמקד ברפורמה בכנסייה, ולענות לאלכסיוס במכתבים כנראה לא הרבה היה משתנה. אלכסיוס היה ממשיך לשכור חיילים מהמערב תמורת כסף, כפי שעשו קיסרים לפניו, והוועידה הייתה נזכרת בזכות החלטותיה על שלום ועל רפורמה, כמו ועידות רבות אחרות.
• לקרוא לאבירי המערב לצאת מזרחה כעולי רגל חמושים, ובשכרם מחילה על חטאיהם הימור עצום. אם האבירים ייענו, האפיפיור, ולא המלכים, יוביל את המפעל הגדול ביותר של העולם הנוצרי. אבל לא תוכלו לשלוט במי שיֵצא, או במה שיעשו בדרך.
• לבקש מהמלכים לגייס צבא למען הקיסר היינריך הרביעי הוא אויבכם ופיליפ הראשון מנודה על ידיכם. מלחמה בהנהגת מלכים תהיה מלחמה שלהם, לא של הכנסייה, וייתכן שלא תצא לדרך בכלל.

מה קרה בפועל

לקרוא לאבירי המערב לצאת מזרחה כעולי רגל חמושים, ובשכרם מחילה על חטאיהם

אורבן הטיף ב־27 בנובמבר ומינה את אדהמר ללגאט שלו. הוועידה קבעה שמי שיֵצא לירושלים ״כדי לשחרר את כנסיית האל״, מתוך אדיקות ולא למען רווח, הדרך תיחשב לו במקום כל עונש תשובה.

בגרסה של פולשר, אבירים שנלחמים זה בזה צריכים להילחם במקום זאת באויבי הנוצרים. אם ירושלים הייתה מטרתו של אורבן מן ההתחלה, על כך עדיין מתווכחים.

מקור: מה אמר אורבן?

פולשר משארטר: ״מי שהורגלו להילחם ברשעות במלחמות פרטיות נגד המאמינים, שילחמו בכופרים...״

רוברט הנזיר: ״ירושלים היא טבור העולם...״

המכתב של אורבן עצמו, דצמבר 1095: ״...לשחרר את הכנסיות של המזרח.״

איש לא רשם את הנאום. פולשר, שכנראה היה שם, כתב בסביבות 1100–1106; רוברט, שאומר שהיה שם, בסביבות 1107. שניהם ידעו שירושלים נפלה. בתיאור העתיק ביותר, ״מעשי הפרנקים״ (בסביבות 1100), אין נאום בכלל.

• אצל פולשר אורבן לא מזכיר את ירושלים כיעד; רוברט משבח אותה. מה קרוב יותר ל־1095? כנראה פולשר: הוא מוקדם יותר ומתאים למכתב של אורבן עצמו על ״הכנסיות של המזרח״. ירושלים גדלה בגרסאות המאוחרות, אף שהחלטת הוועידה מזכירה אותה.
• כל הגרסאות נכתבו אחרי 1099. למה זה חשוב? הכותבים ידעו את הסוף, וכל אחד שם בפי אורבן את הסגנון שלו: אלה זיכרונות ודרשות, לא פרוטוקול.

מיתוס

אורבן קרא למלחמת קודש, והקהל שאג ״Deus vult!״, ״האל רוצה בכך!״

האמת

את הנאום אין לנו, רק ארבע גרסאות שנכתבו 5 עד 13 שנים אחר כך. רק אצל רוברט הנזיר הקהל צועק ״Deus vult״. אורבן של פולשר מדבר על רפורמה, על שלום בין הנוצרים ועל עזרה למזרח.

הדרכים מזרחה

1096

נוטלים את הצלב

מי שנדרו לצאת תפרו צלב מבד על בגדיהם. הסיבות היו מעורבות: אמונה, והמחילה שהבטיח אורבן; תפילה בקבר ישו; נאמנות לאדון; תהילה; אצל אחדים, אדמה; אצל רבים, פחד מגיהינום.

זה עלה הון. רוברט, דוכס נורמנדי, משכן את הדוכסות שלו אצל אחיו, מלך אנגליה. גודפרי מבויון מכר או משכן אדמות.

באוגוסט 1096 יצאו צבאות הנסיכים אל קונסטנטינופול, ואיתם כמרים, משרתים, נשים ועניים.

אביב–סתיו 1096

הראשונים שיצאו

רבים לא חיכו. באביב 1096 הלכו המונים מזרחה אחרי מטיפים כמו פטר הנזיר. מעטים מאוד מהם היו אבירים מאומנים.

בחבל הריין תקפו קבוצות חמושות בהנהגת הרוזן אמיכו ואחרים את הקהילות היהודיות של שפייר, וורמס, מגנצא וקלן, והרגו רבים. הסיפור הזה הוא נושא השיעור הבא.

אלכסיוס העביר את אנשי פטר לאסיה. באוקטובר 1096, ליד קיבוטוס, השמיד אותם הסולטן הסלג׳וקי קיליג׳ ארסלאן; כ־3,000 ניצולים חולצו בספינות ביזנטיות. כותבים מאוחרים הפכו את פטר לאיש שהתחיל הכול. אף גרסה מוקדמת של נאום אורבן לא מזכירה אותו.

מיתוס

הצלבנים היו בנים צעירים בלי ירושה, שיצאו לחפש אדמה ושלל.

האמת

היו שזכו באדמה, כמו בוהמונד ובלדווין. אבל רוב המנהיגים היו ראשי משפחות אמידים שהוציאו הרבה יותר ממה שהרוויחו, ומכרו ומשכנו אדמות.

הראיות

ג׳ונתן ריילי־סמית׳, ״הצלבנים הראשונים״ (1997).

אלכסיוס הראשון קומננוס

מצביא שתפס ב־1081 אימפריה שבורה, ביקש מהמערב חיילים, וקיבל המון של עולי רגל חמושים שלא יכול היה לפקד עליהם וגם לא לשלוח אותם הביתה.

• נולד: בערך 1057
• נפטר: 15 באוגוסט 1118, קונסטנטינופול, אחרי מחלה ממושכת
• ניצחונות: לבוניון, 1091: הפצ׳נגים מובסים, בעזרת בעלי ברית קומאנים; ניקאה, 1097: נכנעה לקצין שלו ולא לצלבנים; הסכם דבול, 1108: בוהמונד נכנע; פילומליון, 1116, נגד הסלג׳וקים
• כישלונות: דירכיון, 1081, מול רוברט גיסקר ובוהמונד; אנטיוכיה: בוהמונד שמר אותה לעצמו ולא החזיר אותה

״אם לא מצאת קרב כשחיפשת אותו אז, עכשיו הגיעה העת שתשבע קרבות כאוות נפשך.״

נקודת החלטה

אתם אלכסיוס הראשון קומננוס, הבזילאוס של הרומאים.

חורף–אביב 1096–1097, קונסטנטינופול

ביקשתם חיילים. מה שמגיע הוא משהו אחר: צבא אחר צבא של אדוני המערב, עשרות אלפי אנשים, חונים מחוץ לחומות שלכם. אחד המנהיגים, בוהמונד, בדרך אליכם: הוא נלחם בכם בבלקן בשנות ה־80.

אתם צריכים לוחמים נגד הטורקים, שמחזיקים בערים שהיו שלכם. אבל לא תוכלו להאכיל את הצבאות האלה זמן רב.

מה אתם עושים?

• לסגור את השערים ואת השווקים, עד שהרעב ישלח אותם הביתה הם לא יכלו לחזור הביתה: הם מכרו את אדמותיהם ונדרו נדר. צבאות רעבים היו בוזזים את הפרובינציות שלכם, ואולי תוקפים את העיר עצמה.
• להאכיל אותם, להעביר אותם לאסיה, ולהשביע כל מנהיג שיחזיר לכם את עריכם לשעבר אתם שומרים על הצבאות בתנועה ומפנים אותם נגד אויביכם. אבל שבועה חזקה רק כמו מי שנשבע אותה.
• לקחת בעצמכם את הפיקוד על המסע אולי הייתם שולטים בהם. אבל הייתם משאירים את הבירה, שתפסתם בעצמכם בהפיכה, פתוחה למזימות, ונסיכי המערב לא היו מצייתים בקלות לקיסר יווני.

מה קרה בפועל

להאכיל אותם, להעביר אותם לאסיה, ולהשביע כל מנהיג שיחזיר לכם את עריכם לשעבר

אלכסיוס האכיל אותם, העביר אותם מעבר לבוספורוס ודרש שבועות. גודפרי סירב, עד שפרצו קרבות מחוץ לחומות בשבוע שלפני הפסחא של 1097; אז נשבע. בוהמונד נשבע; ריימון מטולוז נשבע רק לשמור על חייו ועל כבודו של הקיסר. אלכסיוס שלח איתם את הקצין טטיקיוס כמורה דרך.

אנה כותבת שאביה ידע כמה מפחידה ההסתערות של בני המערב והתכונן למלחמה. כשפרצו קרבות ליד החומות בשבוע שלפני הפסחא ציווה על קשתיו לירות בסוסים ולא ברוכבים, כי לא רצה שייהרגו נוצרים.

מקור: פלישה, במבט מקונסטנטינופול

״כי כל המערב וכל השבטים הברבריים היושבים מעבר לים האדריאטי ועד עמודי הרקלס נדדו כולם כאיש אחד, וצעדו לאסיה דרך אירופה שבתווך, ועשו את הדרך עם כל בני ביתם.״

אנה, בתו של הקיסר, הייתה בת 12–13 כשהצלבנים הגיעו, וכתבה כחמישים שנה אחר כך, לקוראים יוונים. היא מכנה את בני המערב ״קלטים״ ו״לטינים״. את האפיפיור אורבן היא לא מזכירה כלל.

• ״כל המערב״: האם זה נכון? לא. יצאו אולי 60,000 עד 100,000 איש. אנה מגזימה כדי להראות את הסכנה שעמדה בפני אביה, כמו כשהיא נותנת לפטר הנזיר 100,000 פרשים.
• הלטינים קוראים לזה עלייה לרגל; אנה, נדידה של ברברים. מה כל צד משמיט? הלטינים משמיטים עד כמה נשענו על המזון, הספינות ומורי הדרך של ביזנטיון; אנה משמיטה את האמונה שהוציאה כל כך הרבה אנשים לדרך.

מאי–יוני 1097

ניקאה: ניצחון של מישהו אחר

במאי 1097 צרו הצבאות על ניקאה, בירת הסלג׳וקים, והדפו את צבא החילוץ של קיליג׳ ארסלאן. אלכסיוס ציווה לגרור סירות ביבשה אל האגם של העיר. ביוני נכנעה ניקאה, לא לצלבנים, אלא לקצין של אלכסיוס. לא היה שלל. ב־26 ביוני המשיך הצבא הלאה; כעבור ימים ספורים התפצל לשניים.

דורילאיון: מי מול מי

יום רביעי, 1 ביולי 1097

ליד דורילאיון (שרהויוק, ליד אסקישהיר של היום), אנטוליה; השדה המדויק אינו ידוע

הצלבנים

• מפקדים: החלוץ: בוהמונד, טנקרד, רוברט מנורמנדי, סטפן מבלואה, הטור העיקרי: גודפרי, ריימון מטולוז, אדהמר, הוגו, רוברט מפלנדריה
• כוחות: אין נתון (מעשי הפרנקים); החלוץ אולי 10,000–20,000, רבים מהם לא לוחמים; הטור העיקרי גדול יותר (אומדן מודרני)
• אבדות: שני אבירים בשמם, ועוד אבירים ורגלים (מעשי הפרנקים); 4,000 (אלברט מאאכן)

הטורקים הסלג׳וקים ובעלי בריתם

• מפקדים: קיליג׳ ארסלאן הראשון, סולטן רום, האמיר הדנישמנדי
• כוחות: 360,000, ועוד ערבים שאין להם מספר (מעשי הפרנקים); מ־6,000–7,000 פרשים ועד אולי 30,000 ואף יותר (אומדנים מודרניים)
• אבדות: 3,000 (אלברט מאאכן)

התוצאה: ניצחון צלבני. הטורקים ברחו והשאירו מאחור את מחנם; הדרך דרך אנטוליה נפתחה.

ה־360,000 של ״מעשי הפרנקים״ פירושו ״אין־ספור״. הרמה החשופה לא יכלה להאכיל עשרות אלפי סוסים, וזה מחזק את האומדנים הנמוכים. ה־4,000 וה־3,000 של אלברט הם מספרים עגולים, לא ספירה.

הקרב בדורילאיון

1 ביולי 1097, מן הבוקר ועד הערב

החלוץ של בוהמונד חנה ליד נהר סמוך לדורילאיון שבאנטוליה, והטור העיקרי של הצלבנים רחוק מאחור. הטורקים הסלג׳וקים מחכים במארב בגבעות שמסביב, והדרך שחוצה את אנטוליה עוברת בשטח הזה.

תרשים סכמטי, לא מפה: השדה המדויק ליד דורילאיון לא זוהה, ולכן אין כאן מצפן. מהלך הקרב לפי ״מעשי הפרנקים״ ולפי פולשר משארטר; הנהר, הביצה והגבעות הם המחשה, והמרחקים משוערים.

שנוי במחלוקת: מי הנחית את המכה המכריעה מן האגף (״מעשי הפרנקים״ אומר אדהמר), אם הטורקים כיתרו את המחנה מכל הצדדים, ובאיזה מרחק הלך הטור השני (אולי כחמישה קילומטרים), ומי עמד היכן (פולשר מציב את רוברט מפלנדריה עם החלוץ של בוהמונד, ״מעשי הפרנקים״ עם גודפרי).

שלבי הקרב

• בוקר: מארב החלוץ של בוהמונד חונה ליד נהר. טורקים זורמים מן הגבעות. האבירים יורדים מסוסיהם, והרגלים ומי שאינם לוחמים מתכנסים במרכז.
• צהריים: לכודים קשתים רכובים יורים, מסתובבים ושוב מסתערים. נשים מביאות מים ללוחמים. שליחים דוהרים לאחור אל הטור העיקרי.
• הטור העיקרי מגיע גודפרי והוגו דוהרים קדימה עם אביריהם, ואחריהם ריימון, ופוגעים בטורקים מן האגף.
• הרכיבה של הבישוף אדהמר מגיע דרך גבעה אחרת ותוקף את העורף הטורקי. הטורקים מוקפים.
• ערב: מנוסה הטורקים בורחים, ומחנם נלקח. הדרך דרך אנטוליה פתוחה.

האסטרטגיה

• צלבנים: החלוץ, שנתקף במארב, יורד מהסוסים ומתכנס לגוש אחד עם הרגלים, ושולח שליחים לטור העיקרי. כשהטור מגיע, גודפרי, הוגו וריימון תוקפים את הטורקים מן האגף, ואדהמר עוקף מגבעה אחרת אל העורף. מי הנחית את המכה המכריעה מן האגף נתון לוויכוח.
• טורקים סלג׳וקים: הטורקים פתחו במארב: הם זורמים מן הגבעות אל החלוץ החונה, וקשתים רכובים יורים, מסתובבים ושוב מסתערים כדי להחזיק את האויב במקומו. אם הקיפו את המחנה מכל הצדדים, זו שאלה שנויה במחלוקת.

מה הכריע: מה שהכריע היה שהחלוץ החזיק מעמד עד שהגיע הטור העיקרי. כשהמכה הגיעה מן האגף ומן העורף, הטורקים הוקפו, ברחו ונטשו את מחנם.

אנטיוכיה

אוקטובר 1097 – מאי 1098

שבעה חודשים מחוץ לאנטיוכיה

באוקטובר 1097 הגיע הצבא לאנטיוכיה. חומותיה טיפסו על הר תלול עד מצודה, והעיר הייתה גדולה מכדי להקיף אותה.

החורף הביא רעב. סוסים מתו; אנשים אכלו מה שמצאו. שני צבאות חילוץ באו, מדמשק בדצמבר ומחלב בפברואר, כל אחד לבדו, כי שליטיהם היו אחים יריבים, ושניהם הובסו.

בפברואר עזב טטיקיוס, הקצין של הקיסר. הרחק במזרח נעשה בלדווין, אחיו של גודפרי, רוזן העיר הארמנית אדסה במרס 1098, אחרי שהשליט תורוס נרצח במהומה: מדינת הצלבנים הראשונה.

בוהמונד מטרנטו

נסיך נורמני בלי ירושה, שנלחם בביזנטיון, נשבע אמונים לקיסר שלה, ושמר את אנטיוכיה לעצמו.

• נולד: בין 1050 ל־1058, כנראה בסביבות 1054, דרום איטליה, אולי סן מרקו ארג׳נטנו שבקלבריה
• נפטר: מרס 1111, אפוליה; נקבר בקנוזה
• ניצחונות: דורילאיון, 1097: החזיק את המחנה; קרב אגם אנטיוכיה, פברואר 1098; כיבוש אנטיוכיה, 3 ביוני 1098; הקרב מול קרבוגה, 28 ביוני 1098
• כישלונות: המצור על לריסה, 1083; נשבה ליד מליטנה, 1100, ונשאר בשבי עד 1103; חרן, 1104; דירכיון, 1107–1108, שהסתיים בהסכם דבול

״שאחד מאיתנו יעמוד בראש כולם, ואם יוכל להשיג את העיר... נעניק לו את העיר במתנה פה אחד.״

נקודת החלטה

אתם בוהמונד מטרנטו.

סוף מאי 1098, במחנה מחוץ לאנטיוכיה

אחרי שבעה חודשי מצור הצבא שלכם גווע ברעב. עכשיו מדווחים הסיירים שקרבוגה, שליט מוסול, בא עם צבא גדול, במרחק של כשבוע.

יש לכם סוד: פירוז, השומר על שלושה מגדלים, מוכן להכניס את אנשיכם בלילה. אבל אתם רוצים את אנטיוכיה לעצמכם. שאר המנהיגים מסרבים לתת אותה לאדם אחד, וכולכם נשבעתם להחזיר לקיסר את עריו לשעבר.

מה אתם עושים?

• לשמור את הסוד ולחכות לצבא הקיסר קרבוגה כנראה היה מגיע ראשון. צבא שנלכד בין מבצר לבין צבא חילוץ נמצא בסכנת מוות.
• לסגת אל החוף ואל הספינות אולי בטוח יותר לצבא. אבל שבעה חודשי סבל היו יורדים לטמיון, ונסיגה עלולה לפרק את המסע.
• להציע לכבוש את העיר, אם המנהיגים יסכימו שתהיה שלכם אם יסכימו, תכבשו את העיר לפני שקרבוגה יגיע, ותהיה לכם זכות לשמור אותה בידיכם.

מה קרה בפועל

להציע לכבוש את העיר, אם המנהיגים יסכימו שתהיה שלכם

המנהיגים הסכימו, בתנאי שאם הקיסר יבוא לעזרתם, יחזירו לו אותה. בליל 2–3 ביוני טיפסו כשישים איש בסולם אל המגדל של פירוז. ב״מעשי הפרנקים״ פירוז, כשהוא רואה כמה מעטים עלו, קורא ביוונית: ״מעט פרנקים יש כאן!״ עד הבוקר נפלה אנטיוכיה, בהרג גדול, ונוצרים בין המתים. רק המצודה החזיקה מעמד.

הוא הציל את הצבא, וזכה בנסיכות. אנה כותבת שרצה מדינה משלו מלכתחילה; ״מעשי הפרנקים״, שכתב אחד מאביריו, מציג זאת כהצלה.

יוני 1098

הנצורים

בתוך ימים הגיע קרבוגה, והצרים נעשו נצורים. סטפן מבלואה, שנמלט, פגש את אלכסיוס בדרכו לעזור ואמר לו שהכול אבוד. אלכסיוס חזר על עקבותיו, והצלבנים לא סלחו לו לעולם.

בעיר הרעבה סיפר עני מפרובנס, פטר ברתולומיאו, שאנדראס הקדוש הראה לו היכן קבורה החנית הקדושה, החנית שדקרה את ישו. ב־14 ביוני (יש ספרים מודרניים הקובעים 15 ביוני) חפרו בכנסיית פטרוס הקדוש ומצאו חוד ברזל. רבים האמינו, והמנהיגים החליטו להילחם.

מקור: חנית באדמה

״ואני, שכתבתי זאת, נישקתי אותה כשרק החוד שלה נראה מעל האדמה.״

״הבישוף, לעומת זאת, חשב שאין בזה אלא מילים; אבל הרוזן האמין, ומסר את האיש שאמר זאת לכומר שלו, רמון, שישמור עליו.״

רמון היה הכומר של הרוזן שהגן על פטר ברתולומיאו. ״הבישוף״ הוא אדהמר, הלגאט; המשפט על ספקו מופיע אצל רמון לפני החפירה. כעשרה חודשים אחר כך, באפריל 1099, עבר פטר באש כדי להוכיח את חזיונותיו, ומת כשנים־עשר יום אחר כך.

• מה רמון מספר על עצמו, ולמה זה חשוב? שהיה שם ונישק את החוד: עד ראייה, אבל גם מאמין, שאדונו זכה ליוקרה בזכות החנית.
• למה מאמין מודה שהלגאט פקפק? הספק היה ידוע לכולם. ההודאה גורמת לו להיראות ישר, ומקור שנוקט צד שמביא גם את הצד השני שימושי יותר.

נקודת החלטה

אתם קרבוגה, שליט מוסול.

יום שני, 28 ביוני 1098, בבוקר, מחוץ לאנטיוכיה

הצבא שלכם הוא קואליציה של אמירים, ובהם דוקאק מדמשק. הם יריבים זה לזה, וגם לכם. אם תחכו יותר מדי, הם ילכו הביתה.

הפרנקים גוועים ברעב וסוסיהם מתו. אתמול דחיתם את שליחיהם. הבוקר הם יוצאים מן העיר דרך שער הגשר, מערך אחרי מערך. כמה ממפקדיכם דוחקים בכם לתקוף עכשיו.

מה אתם עושים?

• לתקוף את המערכים הראשונים בזמן שהם חוצים את הגשר כנראה הסיכוי הטוב ביותר שלכם: אנשים שחוצים גשר לא יכולים לעמוד בשורה. אבל הצבא שלכם פרוס סביב העיר, וחלק מהאמירים אולי לא ימהרו לציית.
• לתת להם לצאת, ולשלוח קשתים רכובים לעקוף את האגף הפתוח שלהם אתם נמנעים מלהילחם בהם חלק אחר חלק, ומנסים לשחוק אותם בשטח הפתוח. אבל אתם נותנים לפרנקים זמן להתפרס.
• לסגת מעט ולהרעיב אותם כנראה נבון, אם הקואליציה תחזיק מעמד. אבל האמירים חסרי מנוחה, והפרנקים כבר יוצאים להילחם, אם תרצו ואם לא.

מה קרה בפועל

לתת להם לצאת, ולשלוח קשתים רכובים לעקוף את האגף הפתוח שלהם

קרבוגה נתן להם לצאת ושלח פרשים לעקוף את אגפם השמאלי. לפי ״מעשי הפרנקים״, הוקם מולם מערך שביעי מאנשי גודפרי ורוברט מנורמנדי, בפיקודו של רנו (לפי חוקרים בני זמננו, בהוראת בוהמונד). שורות הפרנקים צעדו אל צבאו העיקרי של קרבוגה. אז עזבו דוקאק ואמירים אחרים את שדה הקרב, והקואליציה נשברה ונמלטה.

״מעשי הפרנקים״ נותן לקרבוגה אם גאה ונאומי בוז, הכול המצאה. היסטוריונים בני זמננו מדגישים את הקואליציה: האמירים חששו מכוחו כמעט כמו מהפרנקים.

אנטיוכיה, 28 ביוני 1098: מי מול מי

יום שני, 28 ביוני 1098

המישור שמצפון לנהר האורונטס, מחוץ לאנטיוכיה (אנטקיה שבטורקיה)

הצלבנים

• מפקדים: בוהמונד, בעתודה, מנהל את הקרב, הוגו ורוברט מפלנדריה, גודפרי, רוברט מנורמנדי, טנקרד; המערך של אדהמר, עם החנית (רמון מאגילר אומר שהוא עצמו נשא אותה), ריימון מטולוז, חולה, שומר מול המצודה
• כוחות: ״בקושי מאה סוסים טובים בכל הצבא״ (מכתב המנהיגים לאפיפיור, 1099 (על המצור בכללו)); כ־20,000, רובם רגלים (יש המעריכים עד 30,000) (אומדנים מודרניים)
• אבדות: אינו מונה הרוגים (מעשי הפרנקים); קלות (הערכה מודרנית)

הקואליציה של קרבוגה

• מפקדים: קרבוגה, שליט מוסול, דוקאק מדמשק, סוקמאן בן ארתוק, ג׳נאח א־דולה מחומס, במצודה: אחמד בן מרואן
• כוחות: ״אין־ספור״ (המקורות הלטיניים); אין מספר אמין; ההערכות המודרניות נעות מכמה עשרות אלפים ועד כ־40,000 ואף יותר (אומדנים מודרניים)
• אבדות: אין נתון אמין (המקורות)

התוצאה: ניצחון צלבני. הקואליציה נשברה ונמלטה; המצודה נכנעה באותו יום, לדגל של בוהמונד ולא לזה של ריימון.

כל כותב לטיני רצה נס, ואף אחד לא ספר ביושר. האומדנים המודרניים נשענים על מה שמוסול יכלה לגייס ועל מה שהמישור יכול היה להאכיל.

הקרב מול אנטיוכיה

28 ביוני 1098, מהבוקר

אחרי שבעה חודשי מצור על אנטיוכיה, הצלבנים נצורים בתוכה, רעבים אחרי שלושה ימי צום. הם יוצאים דרך שער הגשר מערך אחרי מערך, מול קרבוגה, שליט מוסול, וקואליציה של אמירים ובהם דוקאק מדמשק. ריימון החולה נשאר לשמור על המצודה.

לפי ״מעשי הפרנקים״ ולפי רמון מאגילר; פריסת העיר, הנהר והשערים לפי התרשים של צ׳רלס אומן (1898), שהוא עצמו שחזור. הצפון למעלה; המרחקים משוערים.

שנוי במחלוקת: היכן עמד צבאו של קרבוגה ובאיזה מרחק היה מחנהו; מספר המערכים הצלבניים (שישה ושביעי לפי ״מעשי הפרנקים״; רמון מאגילר סופר אחרת); מאיזה כיוון בדיוק באה העקיפה הטורקית; ולמה הוצת העשב (אות לבריחה לפי ״מעשי הפרנקים״, דרך להפחיד את העורף לפי רמון).

שלבי הקרב

• דרך שער הגשר אחרי שלושה ימי צום יוצאים הפרנקים דרך שער הגשר, מערך אחרי מערך. ריימון, חולה, נשאר מול המצודה.
• שישה מערכים בשורה הם נפרסים מן הנהר אל ההרים, מול קרבוגה. בוהמונד ממתין בעתודה.
• עקיפה מסביב לאגף הפתוח קשתים רכובים טורקיים עוקפים את האגף השמאלי ומציתים את העשב. מערך שביעי, בפיקודו של רנו, מוקם מולם.
• הקואליציה נשברת הפרנקים מתקדמים אל צבאו העיקרי של קרבוגה. דוקאק ואמירים אחרים עוזבים את השדה. ״מעשי הפרנקים״ רואה קדושים על סוסים לבנים: חזון, לא היסטוריה.
• מנוסה צבא קרבוגה בורח אל גשר הברזל. המצודה נכנעת לבוהמונד.

האסטרטגיה

• צלבנים: הצלבנים החליטו להילחם אחרי שנחפר חוד ברזל בכנסייה, שרבים האמינו שהוא החנית הקדושה. הם מסתדרים בשישה מערכים מן הנהר אל ההרים, מול קרבוגה, עם בוהמונד בעתודה. כשקשתים טורקיים עוקפים את האגף השמאלי, רנו מקים מערך שביעי מולם.
• הקואליציה של קרבוגה: קרבוגה לא מתקיף את המערכים כשהם חוצים את הגשר. הוא נותן להם לצאת אל השטח הפתוח, ושולח קשתים רכובים לעקוף את האגף השמאלי ולהצית את העשב. הקואליציה לא יכולה לחכות זמן רב, כי האמירים עלולים לחזור הביתה. מטרת הצתת העשב שנויה במחלוקת.

מה הכריע: מה שהכריע היה שהקואליציה נשברה כשדוקאק והאמירים האחרים עזבו את השדה, בעוד הפרנקים מתקדמים אל צבאו העיקרי של קרבוגה. ההתקפה מן האגף כבר נתקלה במערך השביעי של רנו.

מיתוס

מול הצלבנים עמד עולם מוסלמי מאוחד, שנלחם בהם במלחמת קודש.

האמת

העולם המוסלמי היה מפולג. חלב ודמשק היו יריבות; הקואליציה של קרבוגה נשברה בשדה הקרב; מצרים השיעית ניהלה מגעים עם הפרנקים ולקחה מהטורקים את ירושלים לעצמה. לג׳יהאד נגד הפרנקים קראו בדמשק כבר בסביבות 1105, אבל הקריאה כמעט לא נענתה; מלחמת קודש נעשתה למדיניות רק עשרות שנים אחר כך, עם זנגי, נור א־דין וצלאח א־דין.

הראיות

קרול הילנברנד, ״מסעות הצלב: נקודות מבט אסלאמיות״ (1999).

ירושלים

יולי 1098 – יוני 1099

הדרך דרומה

הניצחון הביא מריבות. אדהמר מת במגפה ב־1 באוגוסט 1098, ובוהמונד וריימון תבעו שניהם את אנטיוכיה. במשך חודשים הצבא לא זז.

במעארת א־נועמאן, עיר שנכבשה בסערה בדצמבר, נטבחו התושבים, וכמה צלבנים רעבים אכלו את גופות המתים, כפי שהודו מנהיגיהם עצמם. עולי הרגל העניים איימו להמשיך לבדם. בינואר 1099 הוביל ריימון את המסע דרומה, יחף.

ב־7 ביוני 1099 עמד הצבא מול ירושלים.

מיתוס

הצלבנים באו לקחת בחזרה את ירושלים מהטורקים, שזה עתה כבשו אותה.

האמת

מוסלמים שלטו בירושלים מאז 637–638. מפקדים טורקים לקחו אותה מהפאטמים בשנות ה־70 של המאה ה־11, אבל באוגוסט 1098, בזמן שהצלבנים היו באנטיוכיה, כבש אותה בחזרה הווזיר הפאטמי אל־אפדל מידי האמירים הארתוקים הטורקים ששלטו בה. הצלבנים צרו על עיר פאטמית, ולא על הטורקים שהקיסר ביקש עזרה נגדם.

יוני–יולי 1099

צמא ומגדלים

המושל איפתח׳אר א־דולה החזיק את העיר בשם מצרים. לצלבנים היו אולי 12,000 לוחמים, מעט מדי כדי להקיף אותה, ומעט מים: מעיין השילוח, כותב רמון מאגילר, נבע רק פעם בשלושה ימים. הסתערות ראשונה נכשלה מחוסר סולמות. אחר כך הפכו עצים מספינות שהגיעו ליפו למגדלי מצור.

ירושלים, יוני–יולי 1099: מי מול מי

7 ביוני – 15 ביולי 1099

ירושלים; הצלבנים תקפו מצפון, ומהר ציון בדרום־מערב

הצלבנים

• מפקדים: בצפון: גודפרי מבויון, רוברט מנורמנדי, רוברט מפלנדריה, טנקרד, בהר ציון: ריימון מטולוז
• כוחות: ״לכל היותר היו לנו שנים־עשר אלף כשירים לשאת נשק״, ו־1,200–1,300 אבירים (רמון מאגילר)
• אבדות: אין נתון אמין (המקורות)

חיל המצב הפאטמי

• מפקדים: איפתח׳אר א־דולה, המושל מטעם הווזיר אל־אפדל
• כוחות: 60,000 לוחמים (רמון מאגילר); אולי כאלף חיילים ומעט יותר, עם פרשים מצרים ותושבים חמושים (אומדן מודרני)
• אבדות: ראו בהמשך: איש אינו יודע (ההרוגים בעיר)

התוצאה: העיר נפלה ביום שישי, 15 ביולי 1099, ורבים מאוד מאנשיה נהרגו.

ה־60,000 של רמון בלתי אפשרי; ה־12,000 שלו לצד שלו סבירים. את ההרוגים איש לא ספר.

המצור על ירושלים

7 ביוני – 15 ביולי 1099

הצלבנים עומדים מול ירושלים, שהמושל מחזיק בשם מצרים. יש להם אולי 12,000 לוחמים, מעט מדי כדי להקיף את העיר, ומעט מים. ב־7 ביוני 1099 הם מציבים את קווי המצור, והמזרח כמעט בלי שמירה.

לפי רמון מאגילר, ״מעשי הפרנקים״ ופולשר משארטר, עם קווי החומה לפי התרשים של הרדר (1831) ותיאורי העיר מאותה תקופה. החומה הפאטמית הקיפה שטח של כקילומטר על 900 מטר, והר ציון נשאר מחוץ לה. הצפון למעלה; המיקומים משוערים.

שנוי במחלוקת: מועד ההסתערות הראשונה (13 ביוני ברוב הספרים, 8 ביוני אצל פולשר), שמות השערים, המקום המדויק שבו נפרצה החומה, גודל חיל המצב, והשעה (צהריים אצל פולשר, שעת הצליבה ב״מעשי הפרנקים״). את ההרג בתוך העיר המפה אינה מציירת.

שלבי הקרב

• 7 ביוני: קווי המצור שני הרוברטים חונים מצפון, גודפרי וטנקרד בפינה הצפונית־מערבית, ריימון ממערב. המזרח כמעט בלי שמירה.
• 13 ביוני: ההסתערות הראשונה החומה החיצונית נפרצת, אבל אין די סולמות לחומה הפנימית. לפי פולשר ההסתערות הייתה כבר ב־8 ביוני.
• בונים מגדלים ריימון עובר להר ציון וממלא את החפיר. ב־8 ביולי הצבא מקיף את החומות יחף, עד הר הזיתים.
• המגדל זז בלילה מעביר גודפרי את המגדל שלו מזרחה, ״בין כנסיית סטפנוס לעמק יהושפט״, שם החומה חלשה יותר.
• 15 ביולי: מעל החומה בסביבות הצהריים עוברים לוחמים ממגדלו של גודפרי אל החומה. המגינים בורחים אל הר הבית ואל מגדל דוד.

האסטרטגיה

• צלבנים: שני הרוברטים בצפון, גודפרי וטנקרד בפינה הצפונית־מערבית וריימון במערב, כי אין להם די לוחמים להקיף את כל העיר. בלילה מעביר גודפרי את מגדלו מזרחה, אל מקום שבו החומה חלשה יותר. ריימון ממלא את החפיר בהר ציון, כדי שמגדלו יגיע אל החומה.
• חיל המצב הפאטמי: מטרתו של המושל הייתה להחזיק את העיר בשם מצרים. תוכנית מעבר לכך אינה מתועדת. ההגנה נשענת על החומה ועל חיל המצב, אולי אלף חיילים ומעט יותר, עם פרשים מצרים ותושבים חמושים.

מה הכריע: מה שהכריע היה המגדל של גודפרי, שהוזז אל הקטע החלש במזרח: הוא הניח לוחמים לעבור אל החומה. משנפלה החומה, המגינים לא יכלו להחזיק את העיר. המקום המדויק של הפריצה שנוי במחלוקת.

נקודת החלטה

אתם ריימון, רוזן טולוז.

יום שישי, 15 ביולי 1099, אחר הצהריים, מול מגדל דוד

המגדל שלכם הגיע אל החומה ליד הר ציון, אבל בצפון כבר נמצאים אנשי גודפרי בתוך העיר. ברחובות כבר החל ההרג.

המושל וחייליו הסתגרו במגדל דוד, מבצר חזק עם חפיר משלו. הם ייכנעו לכם אם תבטיחו להם את חייהם. צבא מצרי עלול לצאת מאשקלון.

מה אתם עושים?

• להסתער על המצודה עכשיו המבצר יכול היה להחזיק מעמד ימים ולעלות לכם באנשים רבים, וחיל מצב שאין לו מה להפסיד היה נלחם עד הסוף.
• לקבל: חייהם וליווי בטוח לאשקלון, והמצודה לכם אתם מקבלים את המצודה מיד, בלי קרב, וחיל המצב חי, אם המילה שלכם תעמוד.
• להשאיר משמר סביבה ולהצטרף לאחרים בעיר חיל המצב נשאר סכנה בלב העיר, ומישהו אחר עלול לקבל את כניעתו, ואת המבצר, במקומכם.

מה קרה בפועל

לקבל: חייהם וליווי בטוח לאשקלון, והמצודה לכם

ריימון הסכים. ״מעשי הפרנקים״: ״וריימון ציווה להוליך את האמיר ואת האחרים שהיו איתו לאשקלון, שלמים ובריאים״ (תרגום שלנו). אבן אל־אתיר, שכתב 130 שנה אחר כך, מספר על כניעה דומה: חיל המצב קיבל את חייו ויצא בלילה לאשקלון. שני מקורות משני הצדדים מסכימים על התוצאה.

הסתערות על המבצר הייתה יקרה, והמצודה נתנה לריימון טענה לשלוט בעיר. הפרנקים, כותב אבן אל־אתיר, עמדו במילתם.

15–16 ביולי 1099

ההרג בירושלים

הכרוניקאים הלטינים אינם מסתירים את מה שבא אחר כך; רבים מהם מתפארים בו. באותו יום ולמחרת הרגו הצלבנים את האנשים שמצאו ברחובות, בבתים ועל הר הבית, שם נמלטו רבים אל מסגד אל־אקצא: גברים, נשים וילדים מוסלמים. עדי הראייה הלטינים אינם מזכירים יהודים בירושלים. אבן אל־קלאניסי, שכתב בדמשק עשרות שנים אחר כך, מספר שהפרנקים שרפו את בית הכנסת והיהודים בתוכו; הוא המקור היחיד הידוע לי שאומר שיהודים היו בפנים.

היו שניצלו, לזמן מה. טנקרד נתן את חסותו לאנשים על גג המסגד, אבל למחרת בבוקר הרגו אותם אחרים, כותב רמון מאגילר. שבויים אחדים נפדו אחר כך בידי יהודי אשקלון ומצרים.

כמה מתו? איש אינו יודע. ההערכות של היום נעות בין כמה אלפים לעשרה או עשרים אלף. היסטוריונים כמו בנימין קדר טוענים שההרג היה חריג גם בקנה המידה הקשה של אותה תקופה.

ב־22 ביולי נבחר גודפרי מבויון לשלוט בעיר. מה עלה בגורל יהודי ירושלים, ויהודי הריין ב־1096, הוא נושא השיעור הבא.

מקור: ״עד הברכיים״: המקורות הלטיניים

רמון מאגילר (היה שם): ״...רכבו אנשים בדם עד ברכיהם ועד רסני הסוסים. ואכן, היה זה משפט אלוהים צודק ונפלא...״

פולשר משארטר (לא היה שם): ״ואכן, אילו הייתם שם, הייתם רואים את רגלינו צבועות עד הקרסוליים בדם ההרוגים.״

״מעשי הפרנקים״ (היה שם): ״...איש אינו יודע את מספרם מלבד האל לבדו.״

״המקדש״ היה השם שנתנו הצלבנים למסגד אל־אקצא. לתיאורים המוסלמיים והיהודיים אין תרגום ישן שאפשר לצטט, ולכן בתמצית: אבן אל־אתיר (בסביבות 1231) מונה יותר מ־70,000 הרוגים באל־אקצא, ומכתבי יהודי אשקלון (בסביבות 1100) מספרים על שבויים שנפדו.

• ״עד ברכיהם ועד רסני הסוסים״: האם זו מדידה? לא. זה הד לספר ההתגלות בברית החדשה (14:20). ״מעשי הפרנקים״ ופולשר אומרים ״קרסוליים״. הביטוי מראה שרמון ראה בהרג משפט אלוהים.
• האם פולשר היה שם? לא: הוא היה באדסה. תיאור חי אינו בהכרח עדות ראייה.
• מה צייר הצייר בתוך החומות, ולמה? סצנות מייסורי ישו. הציור נעשה יותר מ־200 שנה אחר כך, ובעיני הצייר כיבוש ירושלים פירושו שחרור המקום שבו סבל ישו.

מה השאיר המסע

1099–1100

ממלכה מעבר לים

ב־12 באוגוסט 1099 הניסו הצלבנים את צבאו המצרי של אל־אפדל מחוץ לאשקלון. אז חזרו רובם הביתה, אחרי שקיימו את נדרם. אורבן השני כבר לא היה בין החיים: הוא מת ב־29 ביולי, לפני שהידיעה על ירושלים הגיעה אליו.

בלדווין, אחיו של גודפרי, הוכתר כמלך הראשון של ירושלים ביום חג המולד 1100; בוהמונד שלט באנטיוכיה. בני אירופה קראו למדינות האלה אוטרמר, ״מעבר לים״: מיעוט פרנקי קטן ששלט במוסלמים, בנוצרים מזרחיים וביהודים.

מקלרמון ועד אדסה

• 27 בנובמבר 1095 אורבן מטיף בקלרמון
• 1096 מסע ההמונים; התקפות על יהודי הריין; קיבוטוס (אוקטובר)
• 1 ביולי 1097 הקרב בדורילאיון
• מרס 1098 בלדווין נעשה רוזן אדסה: מדינת הצלבנים הראשונה
• יוני 1098 אנטיוכיה נופלת (3 ביוני); צבאו של קרבוגה מובס (28 ביוני)
• אוגוסט 1098 הפאטמים לוקחים את ירושלים מהטורקים
• 15 ביולי 1099 ירושלים נכבשת בסערה; הטבח
• 1144 זנגי ממוסול כובש את אדסה; בעקבות זאת יוצא מסע הצלב השני

בשביל מה היה המסע?

האם ירושלים הייתה המטרה של אורבן מן ההתחלה, ומי בעצם הניע את המסע?

• ג׳ונתן ריילי־סמית׳, ״מסע הצלב הראשון ורעיון מסע הצלב״ (1986); ״הצלבנים הראשונים״ (1997) המסע היה דבר חדש: עלייה לרגל חמושה, מחויבת בנדר, שזיכתה במחילה על עונש התשובה, וירושלים הייתה מטרתה מן ההתחלה. המסמכים של הצלבנים עצמם קוראים לה עלייה לרגל, והמחקר שלו על משפחותיהם מראה שרובם הוציאו הרבה יותר ממה שהרוויחו: אדיקות, ולא רעב לאדמה, הניעה אותם.
• קרל ארדמן (1935), הנס אברהרד מאייר, גאורג שטראק (2016) המטרה הראשונה של אורבן הייתה לעזור לכנסיות של המזרח. במכתביו שלו ירושלים מופיעה רק במקום שני, ואולי רק משום שמי שכתבו אליו הזכירו אותה; הנאומים ששמים את ירושלים במרכז נכתבו אחרי 1099. המבקרים עונים שהחלטת הוועידה כן מזכירה את ירושלים.
• פיטר פרנקופן, ״מסע הצלב הראשון: הקריאה מהמזרח״ (2012) אי אפשר להבין את המסע מן המערב בלבד. הפניות והדיפלומטיה של אלכסיוס עיצבו את מה שעשה אורבן. המבקרים עונים שאלכסיוס ביקש חיילים שיוכל לשלם להם ולפקד עליהם, לא צבא של עולי רגל, ושחלק מן העדויות לפניותיו מפוקפקות.
• קרול הילנברנד, ״מסעות הצלב: נקודות מבט אסלאמיות״ (1999) מן הצד המוסלמי, כיבוש ירושלים היה אסון שנרשם בצער, אבל בתחילה בלי קריאה לנשק; קריאות למלחמת קודש נגד הפרנקים נשמעו מוקדם, אך התבססו רק עשרות שנים אחר כך, עם זנגי, נור א־דין וצלאח א־דין. העולם המוסלמי היה מפוצל בין קהיר, דמשק, חלב, מוסול ובגדד.

ההיסטוריונים עדיין חלוקים כמה חשובה הייתה ירושלים לאורבן ב־1095, וכמה מן המסע נולד במזרח. המקורות, שכמעט כולם נכתבו אחרי הניצחון, מקשים להכריע.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

מה בעצם נשאר בידינו מן הנאום של אורבן בקלרמון?

התשובה: כמה גרסאות שנכתבו שנים אחר כך ואינן מסכימות. נכון. פולשר, בלדריק, רוברט וגיבר כתבו בין 1100 ל־1108 בערך. אצל פולשר אין ירושלים; אצל רוברט היא ״טבור העולם״.

שאלה לבדיקה

רוברט מנורמנדי משכן את הדוכסות שלו כדי לצאת. מה זה אומר על ״בנים צעירים רעבים לאדמה״?

התשובה: שהוא מוגזם: רבים הוציאו יותר ממה שהרוויחו. נכון. מחקרים על משפחות הצלבנים מראים מכירות ומשכונות כדי לממן את הדרך. היו שזכו באדמה, כמו בוהמונד ובלדווין, אבל המניעים היו מעורבים.

שאלה לבדיקה

למה ביקש אלכסיוס ממנהיגי המסע להישבע לו שבועה?

התשובה: כדי לקבל בחזרה את עריו לשעבר. נכון. לכן נכנעה ניקאה לקצין שלו, ולכן ראו הביזנטים בבוהמונד, שהחזיק באנטיוכיה, מפר שבועה.

שאלה לבדיקה

מי החזיק בירושלים כשהצלבנים הגיעו אליה ביוני 1099?

התשובה: הפאטמים של מצרים, שכבשו אותה בחזרה באוגוסט 1098. נכון. הווזיר אל־אפדל לקח אותה מהטורקים באוגוסט 1098, בזמן שהצלבנים היו באנטיוכיה, ומושלו איפתח׳אר א־דולה הגן עליה.

שאלה לבדיקה

למה נשבר הצבא הגדול של קרבוגה מול אנטיוכיה ב־28 ביוני 1098?

התשובה: אמירים יריבים עזבו את השדה, והקואליציה התפרקה. נכון. האמירים חששו מכוחו של קרבוגה כמעט כמו מהפרנקים, ולא נלחמו עד הסוף.

שאלה לבדיקה

פולשר כתב על המקדש: ״אילו הייתם שם, הייתם רואים...״. למה זו אינה עדות ראייה?

התשובה: ביולי 1099 הוא היה באדסה, וכתב ממה שסיפרו לו אחרים. נכון. הוא הלך עם בלדווין לאדסה ב־1098 והגיע לירושלים רק בחג המולד 1099. חי אינו אותו דבר כמו עדות ראייה.

מונחים

• מסע צלב עלייה לרגל חמושה שהכריז עליה האפיפיור: המשתתפים נדרו נדר להילחם ותפרו צלב על בגדיהם. המילה עצמה נכנסה לשימוש מאוחר יותר; בשנים 1095–1099 דיברו על ״הדרך״ או על ״העלייה לרגל״.
• מחילה (אינדולגנציה) הבטחה של הכנסייה: מעשה כמו עלייה לרגל יבוא במקום העונש שהחוטא חייב לשאת על חטאיו. בקלרמון הבטיח אורבן שהמסע יבוא במקום כל עונש תשובה; התורה המפותחת של המחילות באה רק אחר כך.
• שלום האל תנועה בהנהגת בישופים, מסוף המאה ה־10, שנועדה להגן על אנשי כנסייה, איכרים ועניים מפני מלחמותיהם הפרטיות של האבירים. לצדה ״שביתת האל״ אסרה לחימה בימים מסוימים.
• לגאט שליח שפועל בסמכותו של האפיפיור. אורבן מינה את אדהמר, הבישוף של לה פווי, ללגאט שלו במחנה הצלבנים.
• פרנקים כך כינו הביזנטים והמוסלמים את כל בני מערב אירופה, בלי קשר לשפתם (בערבית: אִפְרַנְג׳). גם הצלבנים קראו כך לעצמם.
• בזילאוס ״מלך״ ביוונית: תוארו של הקיסר הביזנטי, שראה את עצמו קיסר הרומאים.
• סלג׳וקים שושלת טורקית ממרכז אסיה שכבשה את בגדד ב־1055 ואת רוב אנטוליה אחרי 1071. ב־1095 כבר התפוררה האימפריה שלהם בין נסיכים יריבים.
• הפאטמים שושלת מוסלמית שיעית ששלטה במצרים מקהיר וטענה לח׳ליפות, והיו יריבי הסלג׳וקים הסונים. ב־1099 החזיקו בירושלים.
• אמיר ״מפקד״ בערבית: נסיך או מושל מוסלמי של עיר או של מחוז.
• וזיר השר הראשי של שליט מוסלמי. במצרים החזיק הווזיר אל־אפדל בשלטון של ממש, ולא הח׳ליף.
• החנית הקדושה החנית שלפי הבשורה על פי יוחנן דקרה את ישו בצידו על הצלב. כמה כנסיות טענו שהיא ברשותן; אחת ״נמצאה״ באנטיוכיה ביוני 1098.
• אוטרמר ״מעבר לים״ בצרפתית: השם שנתנו בני מערב אירופה למדינות הצלבנים שקמו בסוריה ובארץ ישראל מ־1098.
• רוברט הנזיר נזיר שכתב אחת מגרסאות הנאום של אורבן בקלרמון, ולפי דבריו היה שם בעצמו.
• רמון מאגילר כומרו של ריימון מטולוז. ראה רוב ממה שתיאר, והאמין בניסים.
• פולשר משארטר כרוניקאי שנסע לאדסה ב־1098, ולכן לא ראה את נפילת ירושלים. ספרו נכתב בסביבות 1100–1106.
• אנה קומננה בתו של הקיסר הביזנטי, שכתבה על בני המערב כחמישים שנה אחר כך. היא קראה להם קלטים ולטינים.
• אבן אל־אתיר היסטוריון מוסלמי ממוסול, שכתב כ־130 שנה אחרי האירועים. הוא מביא מספרי הרוגים גדולים מאוד בירושלים.
• ברנולד מקונסטנץ כרוניקאי מערבי שמספר על בקשת הקיסר לעזרה בוועידת פיאצ׳נצה. הוא היחיד מבין הכרוניקאים המערביים שמספר על כך.
• פטר הנזיר מטיף שהוביל המונים מזרחה באביב 1096. הטורקים השמידו את אנשיו ליד קיבוטוס.
• קיליג׳ ארסלאן סולטן סלג׳וקי. ב־1096 השמיד את אנשיו של פטר הנזיר, וב־1097 הדפו הצלבנים את צבא החילוץ שלו ליד ניקאה.
• קיבוטוס מקום באסיה, שבו השמיד הסולטן הסלג׳וקי את אנשיו של פטר הנזיר ב־1096.
• טטיקיוס קצין של הקיסר אלכסיוס, שנשלח עם הצלבנים כמורה דרך. בפברואר 1098 הוא עזב אותם.
• סטפן מבלואה רוזן צרפתי שנבחר למנהיג המסע נגד רצונו, וכתב מן המחנה לאשתו. ב־1098 ברח מאנטיוכיה וחזר הביתה.
• מתאוס מאדסה כרוניקאי ארמני מאדסה, שסיפר את סיפור העיר מצד הארמנים עשרות שנים אחר כך.
• תורוס שליט ארמני של אדסה, שנרצח במהומה. אחריו הפך בלדווין לרוזן העיר.
• קרבוגה שליט מוסול, שהגיע לאנטיוכיה עם צבא גדול, וכך הצלבנים שצרו על העיר נעשו נצורים. הקואליציה שלו נשברה בשדה הקרב.
• פירוז השומר של שלושה מגדלים באנטיוכיה, שהכניס את הצלבנים דרך מגדלו בלילה. לפי הסיפור, קרא ביוונית שיש כאן מעט פרנקים.
• דוקאק אמיר מדמשק שהיה בקואליציה של קרבוגה. הוא עזב את שדה הקרב, והקואליציה נשברה.
• אשקלון עיר נמל בארץ ישראל. ליד אשקלון ניצחו הצלבנים ב־12 באוגוסט 1099 את הצבא המצרי של אל־אפדל.
• אל־אפדל הווזיר הפאטמי ממצרים, שכבש מחדש את ירושלים מידי האמירים הטורקים ב־1098.
• מגדל דוד מבצר חזק בירושלים, עם חפיר משלו. שם הסתגרו המושל וחייליו בזמן המצור.
• אל־אקצא מסגד בירושלים על הר הבית. הצלבנים קראו לו המקדש, ורבים מהמוסלמים נמלטו אליו ב־1099.
• טנקרד מנהיג צלבני בירושלים, שנתן חסות לאנשים על גג המסגד. למחרת בבוקר נהרגו הללו בידי אחרים.
• אבן אל־קלאניסי כותב מדמשק, שכתב עשרות שנים אחרי ירושלים. לפי דבריו, הפרנקים שרפו את בית הכנסת עם היהודים שבתוכו.
• מעארת א־נועמאן עיר שנכבשה בסערה בדצמבר, ושבה נטבחו התושבים.
• צלאח א־דין מנהיג מוסלמי שהפך את המלחמה נגד הפרנקים למדיניות של ממש, עשרות שנים אחרי מסע הצלב הראשון.
• ניקאה עיר בירת הסלג׳וקים באנטוליה. ביוני 1097 נכנעה, לא לצלבנים אלא לקצין של הקיסר.

מקורות

• Gesta Francorum et aliorum Hierosolimitanorum, Books 1–10, in August C. Krey, The First Crusade: The Accounts of Eyewitnesses and Participants (Princeton University Press, 1921)
• Raymond of Aguilers, Historia Francorum qui ceperunt Iherusalem, extracts in Krey, The First Crusade (Princeton University Press, 1921)
• Fulcher of Chartres, Historia Hierosolymitana I.3; Robert the Monk, Historia Hierosolymitana I.1; the decree of the Council of Clermont (usually called canon 2): in Dana C. Munro, “Urban and the Crusaders”, Translations and Reprints from the Original Sources of European History 1.2 (University of Pennsylvania, 1895)
• Fulcher of Chartres, Historia Hierosolymitana I.27, in Frederic Duncalf and August C. Krey, Parallel Source Problems in Medieval History (Harper & Brothers, 1912)
• Urban II, letter to the faithful in Flanders, December 1095, in Krey, The First Crusade (1921), pp. 42–43
• Letters of Stephen of Blois to Adela (29 March 1098) and of Daimbert, Godfrey and Raymond to Pope Paschal II (September 1099), in Dana C. Munro, “Letters of the Crusaders”, Translations and Reprints 1.4 (University of Pennsylvania, 1896)
• Anna Komnene, Alexiad, Book 10, chs. 5, 9 and 10, trans. Elizabeth A. S. Dawes, The Alexiad of the Princess Anna Comnena (Kegan Paul, Trench, Trubner, 1928)
• Ibn al-Athir, al-Kamil fi’l-ta’rikh, years 491–492 AH (paraphrased in this lesson); English trans. D. S. Richards, The Chronicle of Ibn al-Athir for the Crusading Period from al-Kamil fi’l-Ta’rikh, Part 1 (Ashgate, 2006)
• Ibn al-Qalanisi, Dhayl ta’rikh Dimashq (paraphrased in this lesson); English trans. H. A. R. Gibb, The Damascus Chronicle of the Crusades (Luzac, 1932)
• S. D. Goitein, “Contemporary Letters on the Capture of Jerusalem by the Crusaders”, Journal of Jewish Studies 3:4 (1952), 162–177
• Jonathan Riley-Smith, The First Crusade and the Idea of Crusading (London: Athlone Press, 1986)
• Jonathan Riley-Smith, The First Crusaders, 1095–1131 (Cambridge University Press, 1997)
• Thomas Asbridge, The First Crusade: A New History (Oxford University Press, 2004)
• John France, Victory in the East: A Military History of the First Crusade (Cambridge University Press, 1994)
• Carole Hillenbrand, The Crusades: Islamic Perspectives (Edinburgh University Press, 1999)
• Peter Frankopan, The First Crusade: The Call from the East (London: Bodley Head, 2012)
• Carl Erdmann, The Origin of the Idea of Crusade, trans. Marshall W. Baldwin and Walter Goffart (Princeton University Press, 1977; German original 1935)
• Hans Eberhard Mayer, The Crusades, 2nd ed. (Oxford University Press, 1988)
• Georg Strack, “Pope Urban II and Jerusalem: a re-examination of his letters on the First Crusade”, Journal of Religious History, Literature and Culture 2/1 (2016), 51–70
• Benjamin Z. Kedar, “The Jerusalem Massacre of July 1099 in the Western Historiography of the Crusades”, Crusades 3 (2004)
• Joshua Prawer, The Latin Kingdom of Jerusalem: European Colonialism in the Middle Ages (London: Weidenfeld & Nicolson, 1972)

קרדיט תמונות

• ז׳אן קולומב, ציור זעיר בספרו של סבסטיאן מאמרו ״המעברים אל מעבר לים״ (Les passages d’outremer), בערך 1474. הספרייה הלאומית של צרפת, כתב יד Fr. 5594, דף 19 · Public domain · דף המקור
• אמן אלמוני, המאה ה־14. ציור זעיר מכתב יד של ״הרומן של גודפרי מבויון״ · Public domain · דף המקור
• היפרפירון זהב של אלכסיוס הראשון קומננוס, קונסטנטינופול, 1092–1118. מוזיאוני הקרמלין, מוסקבה. צילום: shakko · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• צ׳רלס אומן, ״תולדות אמנות המלחמה: ימי הביניים״ (לונדון, 1898), תרשים אנטיוכיה · Public domain · דף המקור
• גוסטב דורה, תחריט עץ (חרט: ה. פיזאן), לספרו של ז׳וזף־פרנסואה מישו ״תולדות מסעות הצלב״, 1877 · Public domain · דף המקור
• אמן אלמוני, המאה ה־14. ויליאם מצור, ״תולדות ארצות מעבר לים״, הספרייה הלאומית של צרפת, כתב יד Fr. 352, דף 62 (לפי ויקישיתוף) · Public domain · דף המקור