מלחמת מאה השנים, חלק א׳: אדוארד השלישי, קרסי וקאלה

שלג באוגוסט

חצים כמו שלג

שבת, 26 באוגוסט 1346, אחר הצהריים המאוחרים, ליד העיירה קרסי שבצפון צרפת. סופת רעמים חלפה זה עתה. אלפי לוחמים מגנואה, חמושים בקשתות מוצלבות, חוצים בצעקות עמק רדוד, אל מדרון שעליו מחכים האנגלים, רגלית. הם נעצרים ויורים.

ואז, כותב הכרוניקן ז׳אן פרואסאר, הקשתים האנגלים צועדים צעד אחד קדימה ומשלחים את חיציהם בצפיפות כזאת, ״שנדמה היה שיורד שלג״. עד חצות שוכבים על המדרון יותר מ־1,500 אצילים ואבירים צרפתים, ובהם מלך עיוור.

איך הגיע מלך אנגליה להילחם בלב צרפת על כתר צרפת? הסיפור מתחיל בכס מלכות שנותר בלי יורש.

אזהרה

מספר הסיפורים היה כבן תשע

9

זה היה, ככל הידוע, גילו של ז׳אן פרואסאר ביום הקרב בקרסי: הוא נולד בסביבות 1337. התיאור המפורסם ביותר של המלחמה הזאת בא מאיש מוולנסיין שבחבל אנו, היום בצפון צרפת, שלא ראה אף אחד מקרבותיה. מ־1361 שירת את מלכת אנגליה, פיליפה, שגם היא באה מאנו. הוא ראיין ותיקים משני הצדדים, העתיק הרבה מכרוניקן מבוגר ממנו, ז׳אן לה בל, והמשיך לתקן את ספרו שלושים שנה.

פרואסאר כתב כדי להאדיר את האבירות. חיילים פשוטים מופיעים אצלו בעיקר כ״נבלים״, המספרים מתנפחים, והנאומים מנוסחים מחדש. הוא גם מספר את הסיפורים הטובים ביותר; השיעור הזה בודק אותם מול מכתבים מימי המערכה, מול כרוניקות אחרות ומול רשימות התשלום.

אדוארד השלישי

מלך־ילד שתפס את השלטון בעצמו בגיל 17, תבע את כתר צרפת וניצח בקרבות המפורסמים של המלחמה, ובערוב ימיו ראה את רוב הישגיו אובדים.

• נולד: 13 בנובמבר 1312, טירת וינדזור, אנגליה
• נפטר: 21 ביוני 1377, ארמון שין, ליד לונדון, כנראה משבץ, אחרי שנים של חולי
• ניצחונות: גבעת הלידון, 1333; סלויס, 1340; קרסי, 1346; המצור על קאלה, 1346–1347
• כישלונות: המצור על טורנה, 1340 (נכשל); המסע לריימס, 1359–1360 (העיר לא נכבשה)

״בני היקר, יתן לך האל להמשיך כך; אתה בני הטוב, ונהגת באצילות: ראוי אתה למשול בממלכה.״

וסאל וכתר

רקע

מלך על ברכיו

מאז 1066 היו מלכי אנגליה גם אדונים גדולים בצרפת. מאז חוזה פריז של 1259 החזיקו במה שנותר מדוכסות אקוויטניה, ולמעשה בגסקוניה שסביב בורדו, כווסאלים של מלך צרפת.

פירוש הדבר שמלך אנגלי נדרש לכרוע ברך בפני מלך צרפתי. בטקס ההומאז׳ הניח הווסאל את ידיו בין ידי אדונו ונשבע להיות ״האיש שלו״. וגסקוני שהפסיד במשפט בבית הדין של הדוכס יכול היה לערער מעל לראשו, אל בית הדין של המלך בפריז. סכסוכים על ערעורים ועל גבולות כבר הביאו למלחמה פעמיים, ב־1294 וב־1324.

1328

שלושה אחים, אף בן

למלך צרפת פיליפ הרביעי היו שלושה בנים. כל אחד מהם מלך בתורו, וכל אחד מת בלי בן שנותר בחיים; האחרון, שארל הרביעי, בפברואר 1328. הגבר הקרוב ביותר בדם למלך המת היה נכדו של פיליפ הרביעי, בן בתו איזבלה: אדוארד השלישי, מלך אנגליה בן החמש־עשרה. הוא הוכתר שנה קודם לכן, אחרי שאמו ומאהבה, רוג׳ר מורטימר, הדיחו את אביו, אדוארד השני, המלך שהובס בבאנוקברן.

אצילי צרפת לא רצו מלך־ילד אנגלי שהשניים האלה שולטים בו. הם בחרו בצרפתי בוגר: פיליפ מוולואה, בנו של אחי פיליפ הרביעי. אישה, טענו, אינה יכולה להעביר זכות שאין היא יכולה להחזיק בעצמה. ב־1329 בא אדוארד הצעיר לאמיין ועשה הומאז׳ למלך פיליפ השישי על גסקוניה.

פיליפ השישי

בן דוד שלא נועד למלוכה ונבחר בידי אצילי צרפת ב־1328; זהיר מטבעו, ובכל זאת איבד לאדוארד צי, קרב ונמל.

• נולד: 1293, צרפת; בנו של שארל, רוזן ולואה
• נפטר: 22 באוגוסט 1350, נוז׳אן־לה־רואה, מערבית לפריז
• ניצחונות: קאסל, 1328, נגד המורדים בפלנדריה
• כישלונות: סלויס, 1340; קרסי, 1346; קאלה, 1347

״פתחו מהר את השער, כי זהו גורלה של צרפת.״

1330–1337

סקוטלנד, צמר ופליט

ב־1330, בגיל 17, תפס אדוארד את מורטימר והורה לתלות אותו. אחר כך פנה צפונה. רוברט ברוס מת ב־1329 והשאיר יורש בן חמש, דייוויד השני. אדוארד תמך בטוען יריב, וב־1333 ניצח בגבעת הלידון, שם קטלו את הסקוטים קשתים ואבירים שנלחמו ברגל. דייוויד ברח לצרפת, ופיליפ דרש שכל שלום יכלול גם את סקוטלנד, בעלת בריתה הוותיקה של צרפת.

ערי האריגים של פלנדריה, גנט, ברוז׳ ואיפר, חיו מצמר אנגלי, אבל הרוזן שלהן היה נאמן לפיליפ. ב־1336 עצר אדוארד את יצוא הצמר לפלנדריה, כדי לדחוק את הערים לצדו, ונתן מחסה לרובר ד׳ארטואה, גיסו של פיליפ ואויבו המר.

ב־24 במאי 1337 הכריז פיליפ על החרמת גסקוניה. מאותו יום מונים בדרך כלל את מלחמת מאה השנים, שנמשכה, בהפסקות, עד 1453.

נקודת החלטה

אתם אדוארד השלישי, מלך אנגליה.

1337–1340, אחרי שפיליפ החרים את גסקוניה

אתם בני 24. פיליפ החרים את גסקוניה, נותן מחסה למלך הסקוטים הצעיר ואוסף ספינות בנמלי התעלה. ב־1328 אתם, ולא הוא, הייתם היורשים הקרובים ביותר, גם אם עשיתם לו הומאז׳.

אתם זקוקים לבעלי ברית. ערי פלנדריה רוצות צמר אנגלי, אבל נשבעו לציית למלך צרפת. אצילים צרפתים ממורמרים אולי יעברו לצדכם, אילו יכלו לעשות זאת כחוק. ובצרפת יש אולי פי ארבעה תושבים מאשר באנגליה.

על מה אתם נלחמים?

• להילחם רק כדוכס אקוויטניה, כדי להחזיר את גסקוניה מלחמה מוגבלת, שאצילי צרפת יבינו. אבל הפלמים לא יוכלו להילחם לצדכם במלך שלהם בלי להפר את החוק, ופיליפ יישאר אדונכם, חופשי לזמן אתכם לבית דינו ברגע שהקרבות ייפסקו.
• לתבוע לעצמכם את כתר צרפת בעלי בריתכם הופכים לנתינים נאמנים של ״המלך האמיתי״, וכל אציל צרפתי ממורמר מקבל סיבה חוקית להצטרף אליכם. אבל אתם מעלים את ההימור עד הסוף, ועלולים לאחד את צרפת סביב פיליפ.
• לוותר: להסגיר את רובר ד׳ארטואה ולהסתפק במה שנשאר מגסקוניה כנראה שקט לזמן מה, במחיר דוכסות קטנה יותר ומלך מושפל, והסכסוכים על ערעורים וגבולות יחכו. ופיליפ ילמד שלחץ משתלם.

מה קרה בפועל

לתבוע לעצמכם את כתר צרפת

באוקטובר 1337 החל אדוארד לכנות את עצמו מלך צרפת במכתביו, וב־26 בינואר 1340, בגנט, נטל את התואר באופן רשמי; ערי פלנדריה הכירו בו כמלכן. הוא הוסיף לסמלו את חבצלות צרפת, לצד האריות האנגליים ובמקום של כבוד.

הפלמים היו זקוקים לכך: עכשיו יכלו להילחם למען מלך צרפת ״שלהם״ במצפון נקי. האם אדוארד התכוון לכך ברצינות? על כך מתווכחים עד היום: קלף מיקוח, או שאיפה אמיתית?

מלחמה בים

1338–1340

מלחמה באשראי

ב־1338 חצה אדוארד לאנטוורפן וקנה לו בעלי ברית בארצות השפלה ובגרמניה, בכסף שאול ובצמר אנגלי. ב־1339 הוביל את השבושה הראשונה שלו לצפון צרפת: פשיטה רכובה ששרפה כפרים, גירשה עדרים וגבתה כופר מערים. פיליפ הביא צבא גדול יותר, אבל סירב להילחם.

ספינות צרפתיות וגליאות גנואזיות שכורות פשטו על חופי אנגליה, וב־1338 שרפו את סאות׳המפטון. ביוני 1340 ריכז פיליפ צי גדול בזווין, זרוע הים הרחבה שהובילה לברוז׳, כדי למנוע מאדוארד להביא צבא חדש לפלנדריה.

סלויס: מי מול מי

24 ביוני 1340

שפך הזווין, מול נמל סלויס שבפלנדריה

אנגליה

• מפקדים: אדוארד השלישי, על סיפון הקוג ״תומאס״
• כוחות: 120–160 ספינות (אומדן מודרני (ספינות)); אלפים אחדים של לוחמים משוריינים וקשתים; המספר המדויק שנוי במחלוקת (אומדן מודרני (לוחמים))
• אבדות: מאות אחדות הרוגים (כרוניקנים אנגלים)

פרואסאר טוען שהצרפתים היו ארבעה מול אחד.

צרפת

• מפקדים: הוג קיירה וניקולא בהושה, האדמירלים, פייטרו ברבוורה, מפקד הגליאות הגנואזיות
• כוחות: יותר מ־120 ספינות גדולות, וכ־40,000 איש (פרואסאר); כ־200 ספינות; יותר מ־19,000 איש, רובם המכריע מלחים (חשבונות האוצר הצרפתי)
• אבדות: 16,000–20,000 הרוגים וטבועים (הערכות בנות הזמן); כמעט כל הצי נשבה או הוטבע (היסטוריונים בני זמננו)

התוצאה: ניצחון אנגלי. הצי הצרפתי הושמד, ובמשך שנים יכלו צבאות אנגליה לחצות את התעלה בבטחה.

המספרים הצרפתיים לקוחים מחשבונות האוצר של פיליפ עצמו, שמפרטים את הספינות והצוותים שעליהם שילם. מתוך יותר מ־19,000 איש, רק כ־150 היו לוחמים משוריינים וכ־500 לוחמי קשת מוצלבת; כל השאר היו מלחים.

קרב סלויס

24 ביוני 1340, מאחר הצהריים ועד הלילה

ב־23 ביוני 1340 מגיע הצי האנגלי של אדוארד השלישי אל חוף פלנדריה. בזווין, מול סלויס, דחוס הצי הצרפתי, ספינותיו קשורות זו לזו בשורות. אדוארד רוצה להביא צבא חדש לפלנדריה, והצרפתים רוצים למנוע זאת. ברבוורה, מפקד הגנואזים, מפציר לצאת לים הפתוח, והאדמירלים מסרבים.

שחזור סכמטי, לפי ג׳ונתן סאמפשן (1990), נ. א. מ. רודג׳ר (1997) ופרואסאר. הזווין נסתם מאז בסחף, וקו החוף של 1340 אינו ניתן לשרטוט מדויק; סלויס שוכנת היום קילומטרים אחדים מהים. האם עמדו הצרפתים בשלוש שורות או בארבע, ומתי בדיוק תקפו האנגלים, שנוי במחלוקת. המיקומים משוערים.

שלבי הקרב

• יער של תרנים ב־23 ביוני מגיע הצי האנגלי אל חוף פלנדריה. הצופים רואים את הצי הצרפתי דחוס בזווין מול סלויס, ספינותיו קשורות זו לזו בשורות. מפקד הגנואזים, ברבוורה, מפציר באדמירלים לצאת לים הפתוח. הם מסרבים.
• רוח, גאות וחצים אחר הצהריים של 24 ביוני נכנסים האנגלים לשפך, כשהרוח והגאות בגבם; ספינות קשתים לצד כל ספינת לוחמים משוריינים. הקשתים מטאטאים את הסיפונים הצרפתיים, והלוחמים המשוריינים זורקים אנקולים ועולים על הספינות.
• השורה הראשונה נופלת השורה הקדמית, קשורה בחבלים, אינה יכולה לתמרן, והיא נופלת ספינה אחר ספינה. הקוג הגדולה ״כריסטופר״, שהצרפתים לקחו מהאנגלים שנתיים קודם, נלכדת מחדש ומופנית נגדם. לעת ערב תוקפות ספינות פלמיות מסלויס את העורף הצרפתי.
• לילה: צי מושמד הקרב נמשך אל תוך הלילה. רק הגליאות של ברבוורה ועוד ספינות מעטות פורצות לים. האדמירל קיירה נהרג; בהושה נתלה על תורן. במשך שנים יחצו צבאות אנגליה את התעלה בבטחה.

האסטרטגיה

• אנגלים: אדוארד שולח את הצי האנגלי לשפך עם הרוח והגאות בגבו, וכל ספינת לוחמים משוריינים מלווה בספינת קשתים. הקשתים מטאטאים את הסיפונים הצרפתיים, והלוחמים המשוריינים זורקים אנקולים ועולים על הספינות, כדי להילחם מקרוב על הסיפונים.
• צרפתים: ברבוורה דוחק לצאת לים הפתוח, והאדמירלים מסרבים.
• פלמים מסלויס: אף מקור אינו אומר מה תכננו הפלמים מסלויס, או מדוע הצטרפו לקרב. עם רדת הערב הם תוקפים את עורפם של הצרפתים, בזמן שהשורה הקדמית הצרפתית נופלת ספינה אחר ספינה.

מה הכריע: הצרפתים קשרו את ספינותיהם זו לזו בשורות, ולכן השורה הקדמית לא יכלה לתמרן ונפלה ספינה אחר ספינה. הקשתים האנגלים טאטאו את הסיפונים, והלוחמים המשוריינים עלו על הספינות אחת אחרי השנייה.

מקור: המלך בספינה

נובל זהב של אדוארד השלישי, מטיפוס שנטבע לראשונה ב־1344

ב־1344 הנהיג אדוארד מטבע זהב חדש וגדול, הנובל. עליו הוא עומד בספינה, כתר לראשו, חרב בידו האחת ובשנייה מגן, ועל המגן חבצלות צרפת ואריות אנגליה.

• למה דווקא ספינה? המטבע עצמו אינו מסביר. בדרך כלל מפרשים זאת כתזכורת לסלויס ולתביעה של אנגליה לשלוט בים.
• מי ראה את התמונה הזאת, וכמה פעמים? סוחרים ואצילים באנגליה ובארצות השפלה, בכל פעם ששילמו או קיבלו תשלום בזהב. מטבע הוא תעמולה שעוברת מכיס לכיס.
• איזה תואר תובע לעצמו אדוארד על המטבע? מלך אנגליה וצרפת: התואר שנטל בגנט ב־1340.

הדרך לקרסי

יולי–אוגוסט 1346

מנורמנדי אל הסום

ביולי 1346 נחת אדוארד בסן־ואסט־לה־אוג שבנורמנדי, עם כ־14,000 איש. על החוף העניק תואר אבירות לבנו הבכור, אדוארד, הנסיך מוויילס, בן 16, שכותבים מאוחרים יותר כינו ״הנסיך השחור״. הצבא צעד מזרחה בשבושה רחבה ושרף כל מה שבדרכו. ב־26 ביולי הסתער על קן ובזז אותה, ותושבים רבים נהרגו. אחר כך חצה את הסן בפואסי ושרף כפרים ליד פריז, וצבאו ההולך וגדל של פיליפ בעקבותיו.

צפונית לפריז נלכדו האנגלים בין צבאו של פיליפ לבין נהר הסום, שגשריו נהרסו או נשמרו. שבוי מקומי, מספר פרואסאר, הראה להם תמורת חירותו מעבר רדוד סמוך לשפך: בלאנשטאק, ״הכתם הלבן״, קרקעית של חוואר לבן שאפשר היה לחצות בשפל. ב־24 באוגוסט חצו האנגלים את המים תחת אש. כשהגיע פיליפ, הגאות כבר חזרה.

נקודת החלטה

אתם אדוארד השלישי.

25 באוגוסט 1346, מצפון לסום

חציתם את הסום. פיליפ באבוויל, כ־16 ק״מ מכם, עם צבא גדול בהרבה משלכם. אנשיכם צועדים ונלחמים כבר שישה שבועות; הם עייפים, וחסרים להם לחם ונעליים.

הצי שלכם חזר הביתה. מצפון נמצאות פלנדריה והים. סביבכם משתרעת פונטייה, רוזנות של משפחתכם שאמכם החזיקה בה עד שפיליפ החרים אותה ב־1337. ליד העיירה הקטנה קרסי נמשך מדרון ארוך ומתון; בקצהו האחד נחל ועיירה, ובקצהו השני כפר קטן.

מה אתם עושים?

• להמשיך לצעוד צפונה, אל פלנדריה ואל החוף כנראה הדרך הבטוחה ביותר. אבל המסע ייגמר כפשיטה ארוכה, פיליפ יוכל להתפאר שגירש אתכם מצרפת, וצבא עייף בתנועה עלול להיתפס כשהוא מפוזר לאורך הדרך.
• לעצור על המדרון בקרסי ולהציע קרב אתם בוחרים את השטח ונותנים לפיליפ לבוא אליכם. אם יתקוף במעלה המדרון אל הקשתים שלכם, אולי תנחלו ניצחון גדול. אם תפסידו, תפסידו הכול, אולי גם את חייכם ואת חיי בנכם.
• לחזור לאחור ולתקוף את פיליפ ליד אבוויל ההפתעה אולי תעזור ליום אחד, אבל תתקפו צבא גדול בהרבה ליד עיר מוקפת חומה, בשטח שהוא בחר. רוב המצביאים בני התקופה היו קוראים לזה פזיזות.

מה קרה בפועל

לעצור על המדרון בקרסי ולהציע קרב

אדוארד עצר בקרסי. ב־25 באוגוסט נח צבאו, ובינתיים בחרו המרשלים את השטח והכינו אותו. פרואסאר שם בפיו את המילים: ״אני עומד על נחלתה החוקית של המלכה אמי.״

קליפורד רוג׳רס טוען שאדוארד חיפש קרב מלכתחילה: הפשיטות נועדו לאלץ את פיליפ להילחם בתנאים של האנגלים, או להתבזות. אחרים סבורים שהוא היה בדרכו לפלנדריה ונלחם משום שהצרפתים השיגו אותו והשטח היה טוב.

השטח

מדרון, עמק וטחנת רוח

לפי השחזור של רוב ההיסטוריונים, הקו של אדוארד נמתח כשני קילומטרים לאורך מדרון מתון בין קרסי לכפר וואדיקור, ופניו לדרום־מזרח, אל עמק יבש ורדוד: ״עמק הכמרים״ (ואלה דה קלר). על תל בקצה של קרסי עמדה טחנת רוח: עמדת הפיקוד של אדוארד.

הלוחמים המשוריינים שלו עמדו רגלית בשלוש עוצבות, הקשתים בכנפיהן, והסוסים והעגלות במעגל מאחור. כרוניקן אנגלי אחד מוסיף שהחיילים חפרו גומות קטנות לפני הקו, כדי שהסוסים ימעדו.

קרסי: מי מול מי

שבת, 26 באוגוסט 1346, מאחר הצהריים ועד הלילה

בין קרסי־אן־פונטייה לוואדיקור, כ־16 ק״מ צפונית לאבוויל

אנגליה

• מפקדים: אדוארד השלישי, אדוארד, הנסיך מוויילס (16), עם רוזני וורוויק ואוקספורד, רוזני נורת׳האמפטון וארנדל
• כוחות: כ־2,300 לוחמים משוריינים, 5,200 קשתים ועוד 1,000 אחרים, ובהם ולשים (פרואסאר (שלוש העוצבות)); 4,000 פרשים, 10,000 קשתים ו־10,000 ולשים ורגלים (ז׳אן לה בל); כ־14,000 בנחיתה; 10,000–15,000 בקרסי (אומדן מודרני (רשימות התשלום))
• אבדות: כ־40 הרוגים (דיווחים אנגליים אחרי הקרב); אולי 100–300 (אומדן מודרני)

צרפת ובעלות בריתה

• מפקדים: פיליפ השישי, שארל, רוזן אלנסון, אחי המלך, יוהאן, מלך בוהמיה העיוור, לואי, רוזן פלנדריה, אוטונה דוריה וקרלו גרימלדי, מפקדי הגנואזים
• כוחות: יותר מ־100,000, ובהם כ־15,000 גנואזים (פרואסאר); 20,000 פרשים משוריינים ויותר מ־100,000 רגלים (ז׳אן לה בל); 12,000 פרשים, 6,000 לוחמי קשת מוצלבת, ורגלים ״כמעט בלי מספר״ (וילאני); 20,000–30,000: אולי פי שניים מהאנגלים (אומדן מודרני)
• אבדות: 11 נסיכים, 1,200 אבירים ו״יותר משלושים אלף אחרים״ (פרואסאר (ספירת הכרוזים)); 1,542 אבירים ונושאי כלים ביום הקרב, ועוד כ־2,000 למחרת (מכתב של פקיד המלך האנגלי); כ־1,500 אצילים ואלפי חיילים פשוטים (אומדן מודרני)

התוצאה: ניצחון אנגלי מוחץ. מלך צרפת נמלט מהשדה, והאנגלים צעדו צפונה והטילו מצור על קאלה.

המספרים האנגליים נשענים על רשימות תשלום; הצרפתיים על חשבונות אוצר מפוזרים, שאינם כוללים את מיליציות הערים שלא קיבלו שכר. הכרוניקנים ספרו לפי התרשמות, שנים אחר כך, ומספר גדול האדיר את הניצחון, או הקטין את בושת התבוסה.

נקודת החלטה

אתם פיליפ השישי, מלך צרפת.

שבת, 26 באוגוסט 1346, אחר הצהריים המאוחרים, ליד קרסי

יצאתם מאבוויל הבוקר. הצבא שלכם פרוש לאורך קילומטרים מאחוריכם, והמאסף נמצא שעות מאחור. הגנואזים צעדו כל היום, והם אומרים שהם עייפים מכדי להילחם היטב.

הסיירים מדווחים שהאנגלים נחים, ערוכים על מדרון ומחכים. הם יעצו לכם לחנות ולתקוף מחר, ונתתם את הפקודה; אבל האדונים שמאחור סירבו לעצור עד שיעמדו בשורה הראשונה. עכשיו החלוץ שלכם כבר רואה את האויב, והיום נוטה לערוב.

פעמיים הקיץ חמקו האנגלים מידיכם. כבר שישה שבועות הם שורפים את ממלכתכם. האצילים שלכם רוצים קרב.

מה אתם עושים?

• לתקוף עכשיו, עם הגנואזים בראש, לפני שהאנגלים יחמקו שוב אתם מכים כשהדם של אנשיכם רותח, ולפני רדת הלילה. אבל אנשיכם יתקפו במעלה המדרון, עייפים ובלי סדר, והמאסף עוד בדרך.
• למשוך את הצבא לאחור ולחנות; לתקוף בבוקר, בסדר מלא הדרך הנבונה, כדברי הסיירים: עד הבוקר יעמדו כל אנשיכם במקומם, נחים. אבל קשה למשוך לאחור צבא נרגש, ואתם מסתכנים בכך שהאנגלים יחמקו שוב בלילה.
• לא לתקוף בכלל: להחזיק בדרכים, להרעיב אותם ולתת להם לנסות לברוח האנגלים חסרי מזון בלב ממלכתכם. עם הזמן זה אולי יאלץ אותם לתקוף אתכם או להיכנע. אבל האצילים שלכם יקראו לזה פחדנות, וכל יום של המתנה יפגע בכבודכם. ובכל זאת, דור אחר כך החזיר שארל החמישי את רוב מה שהאנגלים השיגו בדיוק כך, בהימנעות מקרב, כפי שעשיתם אתם עצמכם ב־1339.

מה קרה בפועל

לתקוף עכשיו, עם הגנואזים בראש, לפני שהאנגלים יחמקו שוב

כשראה פיליפ את האנגלים, מספר פרואסאר, ״דמו רתח בו״. הוא ציווה על הגנואזים להתקדם ולפתוח בקרב.

פרואסאר וז׳אן לה בל מאשימים את הגאווה ואת חוסר המשמעת של האצילים: ״לא המלך ולא המרשלים שלו יכלו לשלוט בהם״. היסטוריונים רבים מסכימים שפיליפ איבד את השליטה בצבאו עוד לפני הבריח הראשון, אבל גם מדגישים כמה קשה היה למלך לסרב לקרב מול אויב ששרף את אדמותיו.

קרב קרסי

26–27 באוגוסט 1346, מאחר הצהריים ועד הבוקר שלמחרת

ב־26 באוגוסט 1346 ליד קרסי, מצפון לסום, מחכים האנגלים כל היום על מדרון מתון, אחרי שישה שבועות של שרפה בממלכת צרפת. הצרפתים, בראשות פיליפ השישי, מגיעים מאבוויל בטור ארוך ופרוע.

האתר המסורתי, שרוב ההיסטוריונים מקבלים (ברן 1955; סאמפשן 1990; רוג׳רס 2000; אייטון ופרסטון 2005), משורטט לפי מפות וגבהים של היום. מייקל ליבינגסטון (2015, 2022) טוען שהקרב התנהל כ־5 ק״מ דרומה, ליד יער קרסי; שום ממצא ארכאולוגי לא הכריע עדיין. שנויים במחלוקת גם: הדרך שבה באו הצרפתים, מערך האנגלים (אצל פרואסאר הקשתים עומדים ״כמו מַשְׂדֵּדָה״), הגומות, מספר ההסתערויות והתותחים, מי פיקד על העוצבה השנייה (אצל פרואסאר נורת׳האמפטון, אצל אייטון ארנדל), והשאלה אם המלך שלח עזרה לבנו. המיקומים משוערים.

שלבי הקרב

• האנגלים מחכים כל היום מחכים האנגלים על המדרון, שלוש עוצבות רגליות וקשתים בכנפיהן. אדוארד צופה מטחנת הרוח.
• הגנואזים הצרפתים מגיעים מאבוויל בטור ארוך ופרוע. סופה חולפת, והשמש יוצאת מאחורי האנגלים, אל עיני הצרפתים. הגנואזים, עייפים ובלי הפאוויזים שלהם, חוצים את העמק ויורים. הקשתים עונים אולי בשלושה חצים לכל בריח, והגנואזים נשברים.
• רומסים את הגנואזים פרשיו של פיליפ, ובראשם אלנסון ורוזן פלנדריה, רומסים את הגנואזים הנמלטים ומסתערים במעלה המדרון. החצים מפילים סוסים ורוכבים בערמות. חלקם מגיעים אל הלוחמים המשוריינים של הנסיך; עוצבת נורת׳האמפטון באה לעזרה, ואביר רץ אל טחנת הרוח לבקש מהמלך תגבורת.
• גל אחר גל עוצבות צרפתיות חדשות מסתערות ברגע שהן מגיעות, בלי תוכנית, אל תוך החושך; ג׳פרי לה בייקר מנה חמש־עשרה הסתערויות. יוהאן, מלך בוהמיה העיוור, דוהר פנימה כשמושכות סוסו קשורות לאלה של אביריו, ומת עמם. פיליפ, פצוע וסוסו נהרג תחתיו, מובל אל טירת לה ברואה.
• יום ראשון, בערפל עם שחר מכסה ערפל כבד את השדה. פרשים וקשתים אנגלים קוטלים מיליציות של ערים צרפתיות שעוד היו בדרך ולא ידעו על התבוסה. אחר כך סופרים הכרוזים את המתים מבני האצולה; פקיד מלכותי אנגלי כותב על 1,542 שנפלו בשבת לבדה, מלבד אלפי חיילים פשוטים.

האסטרטגיה

• האנגלים: אדוארד, שאנשיו עייפים וחסרי לחם ונעליים, בחר לעצור על המדרון ולהציע קרב. הלוחמים המשוריינים עומדים רגלית בשלוש עוצבות, הקשתים בכנפיים, והסוסים והעגלות במעגל מאחור, כך שהצרפתים צריכים לטפס במעלה המדרון. הגומות לפני הקו, לפי כרוניקן אנגלי אחד, שנויות במחלוקת.
• הצרפתים ובעלי בריתם: פיליפ השישי נותן פקודה לחנות ולתקוף למחרת בסדר מלא, בעצת יועציו. אבל האדונים שמאחור לא עוצרים עד שיעמדו בשורה הראשונה, והאצילים רוצים קרב לפני שהאנגלים יחמקו שוב.

מה הכריע: הצרפתים הסתערו שוב ושוב, כל עוצבה כשהגיעה, במעלה המדרון ובלי תוכנית משותפת, אל קשת אנגלית שהפילה סוסים ורוכבים בערמות. ההתקפות הקטועות האלה הכריעו את הקרב.

הסיפור של פרואסאר

״שיניחו לנער לזכות בדורבנותיו״

כשהגיע אביר מעוצבת הנסיך אל טחנת הרוח, מספר פרואסאר, שאל אדוארד אם בנו מת או פצוע. לא, ענה האביר. אם כך, אמר המלך, ״שיניחו לו לזכות היום בדורבנותיו״, כלומר להצדיק במעשים את אבירותו הטרייה. הוא לא שלח עזרה.

רק פרואסאר מספר את הסצנה האבירית המושלמת הזאת. לפי ג׳פרי לה בייקר שלח המלך עשרים אבירים, והם מצאו את הנסיך ואנשיו נשענים על חרבותיהם בין ערמות מתים. נאום בכרוניקה אינו הקלטה.

מיתוס

הקשת הארוכה הייתה הנשק הסודי של אנגליה, והיא לבדה ניצחה בקרסי.

האמת

הקשת לא הייתה חדשה. קשתים ולשים ואנגלים שירתו בצבאות אנגליה באלפיהם כבר בימי אדוארד הראשון, והצרפתים הכירו קשתים היטב. החדש היה השיטה: לוחמים משוריינים שנלחמים רגלית לצד המוני קשתים, בשטח שנבחר מראש, שיטה שהאנגלים למדו נגד הסקוטים בדאפלין מור (1332) ובגבעת הלידון (1333). החצים הרגו והבהילו סוסים יותר משחדרו שריון טוב. את קרסי הכריעו המדרון, המשמעת והאנדרלמוסיה הצרפתית, לא פחות מהקשת הארוכה.

הראיות

הכרוניקנים של קרסי כותבים פשוט ״קשתות״; ״קשת ארוכה״ הוא כינוי מאוחר יותר. מחקרים חדשים: רוג׳רס (2000); אייטון ופרסטון (2005); סטריקלנד והרדי (2005).

קאלה

1346–1347

אחד־עשר חודשים בקאלה

אדוארד לא צעד על פריז. הוא פנה צפונה, אל קאלה, הנמל שמול דובר. החומות היו חזקות והביצות טובעניות, ולכן החליט אדוארד להרעיב את העיר, והקים לצבאו עיירת עץ מחוץ לחומות.

באוקטובר 1346 פלש דייוויד השני, מלך סקוטלנד ובעל בריתו של פיליפ, לצפון אנגליה. בקרב צלב נוויל, ליד דרהאם, השמידו אדוני הצפון את צבאו ולקחו אותו בשבי.

עד הקיץ שלאחר מכן כילתה העיר את שארית מזונה. בסוף יולי הגיע פיליפ עם צבא הצלה, הביט בביצות ובקווים האנגליים, והסתלק. ב־3 באוגוסט ביקשה קאלה תנאי כניעה.

נקודת החלטה

אתם אדוארד השלישי.

תחילת אוגוסט 1347, מול קאלה

אחרי אחד־עשר חודשים, קאלה מציעה להיכנע אם תושביה וחיל המצב יוכלו לצאת בחיים. אתם שונאים את העיר הזאת: ספינותיה הרגו רבים מהמלחים שלכם. לפי מנהגי המלחמה מותר היה לבזוז עיר שסירבה להיכנע, כפי שקרה בקן בשנה שעברה.

מפקדכם וולטר מאני מזהיר: אם תוציאו להורג את חיל המצב אחרי שנכנע, יעשו הצרפתים אותו דבר לחילות המצב האנגליים. אתם רוצים את קאלה כנמל אנגלי של קבע, וכל העולם הנוצרי מסתכל.

אילו תנאים אתם מציבים?

• כניעה ללא תנאים: אתם תחליטו את מי להוציא להורג חוקי המלחמה התירו זאת, וזה יפחיד כל עיר בצרפת. אבל מפקדיכם מזהירים מפני נקמה, וטבח יכתים מלך שרוצה להיראות כמופת של אבירות.
• רחמים לכולם: התושבים נשארים בבתיהם כנתיניכם נדיב, ואולי יקנה לכם ידידים בצרפת. אבל עיר מלאה צרפתים נאמנים בתוך המבצר החדש שלכם עלולה לפתוח לילה אחד את שעריה לפיליפ.
• לחוס על העיר, אבל שישה מנכבדיה ימסרו את עצמם לידיכם, חבלים על צווארם העיר ניצלת, הכבוד בא על סיפוקו, ושישה אנשים נושאים את העונש בשם כולם. חייהם בידיכם.
• לחוס על חייהם, אבל לגרש את התושבים וליישב בעיר אנגלים קאלה תהפוך לעיר אנגלית בטוחה. אבל אלפים יאבדו את בתיהם ורכושם, ויישארו בלי כלום בדרכי צרפת.

מה קרה בפועל

לחוס על העיר, אבל שישה מנכבדיה ימסרו את עצמם לידיכם, חבלים על צווארם

לפי פרואסאר דרש אדוארד שישה מנכבדי העיר. אוסטש דה סן־פייר, העשיר באנשי העיר, התנדב ראשון, וחמישה הלכו אחריו, יחפים, בכותנות, חבלים על צווארם. אדוארד ציווה לערוף את ראשיהם. אז כרעה המלכה פיליפה וביקשה על נפשם, והוא נתן אותם לה. ואולם אחר כך גורשו רוב תושבי קאלה, ובעיר יושבו אנגלים.

פרואסאר, בעקבות ז׳אן לה בל, הופך את האזהרה של מאני לנקודת המפנה. אדוארד רצה להיראות גם נורא וגם רחום. יש היסטוריונים הקוראים את הסצנה כטקס בעל תסריט ידוע (ראו בהרחבה).

מקור: המלכה כורעת

״אז כרעה המלכה, שהייתה הרה, ובבכי מר אמרה: ׳הו, אדוני האציל, מאז שעברתי את הים בסכנה גדולה לא ביקשתי ממך דבר; לכן אני מבקשת ממך עתה בענווה... שתרחם על ששת השועים האלה.׳״

פרואסאר לקח את הסיפור מז׳אן לה בל, שכתב בתוך כחמש־עשרה שנה. הפסל הוא ״שועי העיר קאלה״ של אוגוסט רודן (1884–1889), שנעשה עבור קאלה אחרי תבוסת צרפת לפרוסיה ב־1870.

• את מי שירת פרואסאר לפני שכתב את הפרק הזה? את המלכה פיליפה, עד מותה ב־1369; זמן קצר אחר כך התחיל לכתוב את הספר הזה עבור בעל אחותה, רובר מנאמור. סיפור שבו המלכה מצילה שישה חיים מכבד את פטרוניתו המנוחה.
• הביטו באנשים של רודן. גיבורים בשורה? לא: שש דמויות נפרדות, כפופות מפחד ומספק. קאלה קיוותה לגיבורים; רודן נתן לה אנשים ההולכים אל מותם. הפסל מספר על צרפת שאחרי 1870 לא פחות משהוא מספר על 1347.

מקורות, מגפה וחוזה

מקור: ״שנדמה היה שיורד שלג״

״אז צעדו הקשתים האנגלים צעד אחד קדימה ושילחו את חיציהם יחד ובצפיפות כזאת, שנדמה היה שיורד שלג. כשחשו הגנואזים בחצים הננעצים בראשים, בזרועות ובחזות, רבים מהם השליכו את קשתותיהם המוצלבות, חתכו את מיתריהן ונסוגו מובסים.״

כשהוא רואה את הגנואזים בורחים, קורא פיליפ: ״הרגו את הנבלים האלה, כי הם רק מפריעים לנו בלי סיבה.״ פרואסאר כותב שלמד את כל זה ״בעיקר מן האנגלים״, ומאבירים של ז׳אן מאנו, שעמדו לצד פיליפ.

• פרואסאר היה כבן תשע ב־1346. מאין בא התיאור הזה? מוותיקים שראיין שנים אחר כך, ומז׳אן לה בל, שאותו העתיק: זיכרונות ישנים, מלוטשים לסיפור טוב.
• מי הגיבורים כאן, ומי ה״נבלים״? מלכים ואבירים. לוחמי הקשת השכירים הם ״נבלים״ בעיני מלך צרפת; כמה שורות אחר כך בז פרואסאר לרגלים אנגלים שחיסלו בסכינים אבירים שנפלו. כרוניקה של אבירות, לקוראים אצילים.
• לפני ההתקפה ירד גשם. האם הוא הרס את הקשתות המוצלבות? יש מקורות שטוענים כך, אבל פרואסאר ווילאני מזכירים רק את הגשם, לא את המיתרים. הגנואזים גם צעדו כל היום, בלי המגינים הגדולים שלהם. כשמוצע הסבר מסודר אחד, שאלו מי נתן אותו ראשון.

מיתוס

תנועת ה־V המעליבה, שתי אצבעות מורמות, באה מהקשתים האנגלים, שהראו לצרפתים את האצבעות שהצרפתים איימו לקטוע להם.

האמת

שום מקור מימי הביניים אינו מתעד תנועה כזאת. כרוניקן מהמאה ה־15 מספר שלפני אז׳נקור (1415) אמר הנרי החמישי לקשתיו שהצרפתים מתכוונים לקטוע שלוש אצבעות מידם הימנית; אף מקור אינו אומר שזה נעשה, או שקשתים נופפו באצבעות. העדות הוודאית הראשונה לתנועת ה־V המעליבה היא סרט מ־1901. ההיסטוריונית אן קרי סבורה שזה כמעט בוודאות מיתוס מודרני.

הראיות

הכרוניקה של ז׳אן דה וורן (המאה ה־15); סרט של מיצ׳ל וקניון על פועלים ברות׳רהאם, 1901 (מכון הקולנוע הבריטי).

1348

המגפה והבירית

בקיץ 1348 הגיע המוות השחור לאנגליה. בתוך שנתיים הרג אולי שליש עד מחצית מתושבי אנגליה וצרפת. המלחמה כמעט נעצרה.

ובכל זאת, אדוארד גם חגג. בסביבות 1348 ייסד את מסדר הבירית: הוא עצמו, בנו הבכור ועשרים וארבעה חברים, שרבים מהם נלחמו בקרסי. המוטו של המסדר, בצרפתית, משמש עד היום: ״Honi soit qui mal y pense״, ״בושה למי שחושב על כך רעה״.

1350–1360

מלך בשבי, חוזה נחתם

פיליפ השישי מת ב־1350, ובנו ז׳אן השני עלה לכס. בספטמבר 1356, בפואטייה, הביס צבאו של הנסיך השחור את הצרפתים ושבה את המלך ז׳אן עצמו. הקרב הזה שייך לשיעור הבא.

כשמלך צרפת שבוי בלונדון, פלש אדוארד שוב ב־1359, בתקווה להיות מוכתר בריימס. ריימס סגרה את שעריה. במאי 1360, בברטיני, הסכימו הצדדים על תנאים: אדוארד קיבל אקוויטניה מוגדלת מאוד, את קאלה ואת פונטייה, בלי חובת הומאז׳ לאיש, וכופר של שלושה מיליון אקו של זהב תמורת המלך ז׳אן. בתמורה היה אמור לוותר על תביעתו לכתר צרפת. מסמכי הוויתור לא הוחלפו מעולם.

מה בא אחר כך

• 1346–1357 דייוויד השני, מלך סקוטלנד, שבוי באנגליה; הוא משתחרר תמורת כופר של 100,000 מארק.
• 1369 המלחמה מתחדשת. בתוך שנים ספורות מחזיר שארל החמישי את רוב מה שהאנגלים קיבלו.
• 1377 אדוארד השלישי מת; נכדו ריצ׳רד השני, בן 10, עולה לכס. הנסיך השחור מת שנה קודם לכן.
• 1415–1453 הנרי החמישי מחיה את התביעה ומנצח באז׳נקור; המלחמה מסתיימת בקסטיון (בשיעורים הבאים).
• 1558 צרפת כובשת את קאלה, אחיזתה האחרונה של אנגליה ביבשת.
• 1801 חבצלות צרפת מוסרות סוף־סוף מסמל המלוכה הבריטי.

האם אדוארד באמת רצה בכתר צרפת?

האם התביעה של 1340 הייתה קלף מיקוח, או שאיפה אמיתית?

• אדואר פרואה (1945) וגרנט טמפלמן (1952) מנוף, לא מטרה. המלחמה נסבה על גסקוניה ועל השאלה מי הריבון בה; התואר היה קלף מיקוח וכיסוי חוקי לבעלי ברית כמו הפלמים.
• ג׳ון לה פטורל (1958) תביעה אמיתית. אדוארד נהג כמלך צרפת: תגמל אצילים ומחוזות צרפתיים שהכירו בו, והמלחמה הייתה בחלקה מלחמת אזרחים צרפתית, עם ברטונים, נורמנים ופלמים לצדו.
• קליפורד רוג׳רס (2000) ומארק אורמרוד (2011) שאיפות שגדלו. אדוארד התחיל במטרות צנועות והיה מוכן לסחור בתואר; אבל אחרי קרסי ופואטייה חתר אל הכתר עצמו, וצעד על ריימס ב־1359 כדי להיות מוכתר בה. ג׳ונתן סאמפשן מדגיש באיזו קלות ויתר עליו בברטיני.

ברטיני מרמז שהיה מוכן להחליף את הכתר באקוויטניה ריבונית; המסע לריימס מרמז שרצה בו. ייתכן ששניהם נכונים, ברגעים שונים. גם מטבעות הזהב שלו מספרים זאת: מ־1361 עד 1369, כל עוד נשמר השלום, נעלם התואר ״מלך צרפת״ מן הנובלים; ב־1369 הוא חזר.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה החזיק מלך אנגליה באדמות בצרפת מלכתחילה?

התשובה: הוא היה דוכס אקוויטניה, והחזיק בגסקוניה כווסאל של מלך צרפת. נכון. מאז 1259 החזיקו מלכי אנגליה בדוכסות כווסאלים, וחבו הומאז׳ למלך צרפת: שורש לאינספור סכסוכים.

שאלה לבדיקה

מתי השתמשו לראשונה ב״חוק הסאלי״ נגד התביעה האנגלית?

התשובה: בסביבות 1400, כשבעים שנה אחרי 1328. נכון. ב־1328 טענו האצילים שאישה אינה יכולה להעביר זכות שאין היא יכולה להחזיק. הטיעון של החוק הסאלי בא מאוחר יותר, ממשפטני המלך כמו ז׳אן דה מונטרויי.

שאלה לבדיקה

פרואסאר כותב שלאדוארד בקרסי לא היה ״אפילו שמינית״ ממספר אנשיו של פיליפ. מה חושבים ההיסטוריונים היום?

התשובה: הצרפתים עלו בבירור על האנגלים במספרם, אולי פי שניים ויותר. נכון. רשימות התשלום האנגליות מצביעות על 10,000–15,000 איש; האומדנים לצרפתים מגיעים ל־20,000–30,000. הכרוניקנים ניפחו מספרים, לעתים קרובות כדי להאדיר ניצחון.

שאלה לבדיקה

מה היה באמת חדש בדרך הלחימה האנגלית בקרסי?

התשובה: לוחמים משוריינים שנלחמים רגלית לצד המוני קשתים, בשטח שנבחר מראש. נכון. האנגלים למדו זאת בסקוטלנד, בדאפלין מור ובגבעת הלידון. הקשת עצמה הייתה ותיקה.

שאלה לבדיקה

מה עלה בגורלם של רוב תושבי קאלה אחרי שנכנעה ב־1347?

התשובה: הם גורשו, ובעיר יושבו אנגלים. נכון. ששת השועים ניצלו, לפי פרואסאר, בזכות תחינת המלכה; אבל רוב התושבים איבדו את בתיהם. קאלה נשארה אנגלית עד 1558.

שאלה לבדיקה

מה השיג אדוארד בהסכם ברטיני ב־1360?

התשובה: אקוויטניה מוגדלת מאוד, את קאלה ואת פונטייה, בלי חובת הומאז׳ לאיש. נכון. בתמורה היה אמור לוותר על תביעתו לכתר צרפת, אף שמסמכי הוויתור לא הוחלפו מעולם באופן רשמי.

מונחים

• וסאל אדון שהחזיק אדמה מידי אדון גבוה ממנו, וחב לו בתמורה נאמנות ושירות. כדוכסי אקוויטניה, מלכי אנגליה היו וסאלים של מלכי צרפת.
• הומאז׳ הטקס שבו הווסאל כורע, מניח את ידיו בין ידי אדונו ומבטיח להיות ״האיש שלו״. אדוארד השלישי עשה הומאז׳ לפיליפ השישי באמיין ב־1329.
• החוק הסאלי קובץ החוקים של הפרנקים הקדומים. מסביבות 1400 השתמשו משפטני מלך צרפת באחד מסעיפיו כדי לטעון שהכתר אינו יכול לעבור לאישה, או דרכה.
• שֶׁבוֹשֶׁה בצרפתית ״רכיבה״: פשיטה רכובה בשטח האויב, ששורפת, בוזזת וגובה כופר, כדי להרוס את הארץ ולהשפיל את שליטה, שאינו מסוגל להגן עליה.
• לוחם משוריין חייל בשריון מלא, אביר או נושא כלים, שנלחם בדרך כלל רכוב על סוס. בקרסי נלחמו הלוחמים המשוריינים האנגלים רגלית.
• קשת ארוכה קשת מעץ טקסוס בגובה אדם, שמיתרה נמתח עד האוזן. קשת מאומן ירה אולי עשרה חצים בדקה. בני התקופה קראו לה פשוט ״קשת״.
• קשת מוצלבת קשת קצרה וחזקה המקובעת לרוחב קת עץ ונדרכת במנגנון. היא יורה בריחים כבדים, אבל לאט בהרבה מקשת רגילה: יריות ספורות בדקה.
• פאוויז מגן עומד וגבוה. לוחם הקשת המוצלבת הסתתר מאחוריו בזמן שדרך את נשקו. בקרסי נשארו המגינים של הגנואזים מאחור, עם המטען.
• כרוז פקיד שהכיר כל סמל אצולה. הכרוזים נשאו שדרים בין הצבאות, ואחרי קרב זיהו וספרו את המתים מבני האצולה.
• מסדר הבירית אחוות האבירים שייסד אדוארד השלישי בסביבות 1348: המלך, בנו הבכור ועוד 24 חברים. המסדר קיים עד היום, והוא הוותיק שבמסדרי האבירות בבריטניה.
• קוג ספינת המשא הרגילה של צפון אירופה: רחבה, בעלת דפנות גבוהות ומפרש מרובע אחד. במלחמה בנו עליה ״מגדלים״ מעץ בחרטום ובירכתיים ומילאו אותה בחיילים.
• ז׳אן פרואסאר כרוניקן שכתב את התיאור המפורסם ביותר של מלחמת מאה השנים. הוא לא היה בקרבות בעצמו, וכתב כדי להאדיר את האבירות.
• ז׳אן לה בל קנוניק בקתדרלה של ליאז׳, שכתב כרוניקה בשנות ה־50 של המאה ה־14. פרואסאר העתיק ממנו כמעט הכול עד 1360.
• ג׳ובאני וילאני בנקאי מפירנצה, שכתב על קרסי בתוך חודשים על סמך מכתבי סוחרים איטלקים. הוא מת במגפה ב־1348.
• ג׳פרי לה בייקר פקיד אנגלי שכתב בשנות ה־50 של המאה ה־14 כרוניקה חיה ופטריוטית.
• ז׳אן דה מונטרויי מזכיר המלך של צרפת. בסביבות 1400–1410 הוא הפך חוק עתיק של הפרנקים לטיעון נגד התביעה האנגלית.
• אבוויל עיר בצפון צרפת, שממנה יצא צבאו של פיליפ בבוקר לפני הקרב בקרסי.
• פונטייה רוזנות בצפון צרפת שאמו של אדוארד החזיקה בה, עד שפיליפ החרים אותה ב־1337.
• בלאנשטאק מעבר רדוד על נהר הסום, סמוך לשפכו. קרקעיתו חוואר לבן, ואפשר לחצות בו בשפל.
• הסום נהר בצפון צרפת. ב־1346 נלכד צבאו של אדוארד בין הנהר לבין צבאו של פיליפ.
• קאלה נמל בצפון צרפת, מול דובר באנגליה. אדוארד מצר עליו עד שנכנע, אחרי אחד־עשר חודשים.
• צלב נוויל קרב ליד דרהאם בצפון אנגליה, באוקטובר 1346. אדוני הצפון הביסו בו את צבאו של דייוויד השני.
• דייוויד השני מלך סקוטלנד, בנו של רוברט ברוס. הוא היה בעל בריתו של פיליפ, ונשבה באנגליה בקרב צלב נוויל.
• רוברט ברוס מלך סקוטלנד, שמת ב־1329 והשאיר בן בן חמש. הוא הביס את אדוארד השני בבאנוקברן.
• גבעת הלידון קרב שבו ניצח אדוארד את הסקוטים ב־1333. קשתים ואבירים שנלחמו ברגל קטלו את הסקוטים שם.
• רובר ד׳ארטואה אציל צרפתי, גיסו של פיליפ ואויבו המר. אדוארד נתן לו מחסה ב־1336.
• זווין זרוע ים רחבה שהובילה לברוז׳. ב־1340 ריכז בה פיליפ צי גדול כדי למנוע מאדוארד להגיע לפלנדריה.
• סאות׳המפטון עיר נמל באנגליה, שאותה שרפו ב־1338 ספינות צרפתיות וגליאות גנואזיות שכורות.
• ברדי משפחת בנקאים גדולה מפירנצה. אדוארד לווה ממנה כסף, ולא הצליח להחזיר בזמן.
• רוג׳ר מורטימר מאהבה של המלכה איזבלה, שהדיחו יחד את אדוארד השני. ב־1330 הורה אדוארד השלישי לתלות אותו.
• באנוקברן קרב בסקוטלנד שבו הובס אדוארד השני. הניצחון היה לצבאו של רוברט ברוס.
• וולטר מאני קצין אנגלי בצבא של אדוארד. הוא הזהיר את המלך שאם יוציא להורג את חיל המצב אחרי כניעתו, יעשו הצרפתים כן לחיילים האנגלים.
• אוסטש דה סן־פייר האיש העשיר ביותר בקאלה. הוא התנדב ראשון מבין שישה נכבדי העיר שאדוארד דרש, ולפי הסיפור ניצל בזכות המלכה.
• אוגוסט רודן פסל של הפסל הצרפתי אוגוסט רודן, המתאר את הנכבדים מקאלה. נוצר עבור קאלה אחרי תבוסת צרפת ב־1870.
• אז׳נקור קרב בצפון צרפת ב־1415, שבו ניצח הנרי החמישי, מלך אנגליה, את הצרפתים.
• המוות השחור מגפה גדולה שהגיעה לאנגליה בקיץ 1348. בתוך שנתיים הרגה אולי שליש עד מחצית מתושבי אנגליה וצרפת.

מקורות

• Jean Froissart, Chronicles, Book I, trans. John Bourchier, Lord Berners (1523–25), ed. G. C. Macaulay, The Chronicles of Froissart (London: Macmillan, 1895; repr. 1913, the scan linked): Crécy, and the surrender of Calais (ch. 146)
• Froissart's Crécy chapters (Berners, ed. Macaulay), reprinted in Chronicle and Romance: Froissart, Malory, Holinshed, Harvard Classics 35 (New York: P. F. Collier, 1910)
• Jean le Bel, Chronique, ed. J. Viard and E. Déprez, 2 vols (Paris: Société de l'histoire de France, 1904–05), vol. II, ch. 72 (Crécy)
• Giovanni Villani, Nuova Cronica, Book XII, ch. 66–67 (Crécy)
• Geoffrey le Baker, Chronicon Galfridi le Baker de Swynebroke, ed. E. Maunde Thompson (Oxford: Clarendon Press, 1889), pp. 82–85 (Crécy)
• W. J. Ashley (ed.), Edward III and his Wars, 1327–1360: Extracts from the Chronicles of Froissart, Jehan le Bel, Knighton, Adam of Murimuth, Robert of Avesbury and others (London: David Nutt, 1887)
• George Wrottesley, Crecy and Calais from the Public Records (London: Harrison, 1898)
• Andrew Ayton and Philip Preston, The Battle of Crécy, 1346 (Woodbridge: Boydell Press, 2005)
• Jonathan Sumption, The Hundred Years War, I: Trial by Battle (London: Faber and Faber, 1990)
• Clifford J. Rogers, War Cruel and Sharp: English Strategy under Edward III, 1327–1360 (Woodbridge: Boydell Press, 2000)
• W. Mark Ormrod, Edward III (New Haven and London: Yale University Press, 2011)
• Michael Livingston and Kelly DeVries (eds), The Battle of Crécy: A Casebook (Liverpool: Liverpool University Press, 2015)
• Anne Curry, The Hundred Years War, 2nd edn (Basingstoke: Palgrave Macmillan, 2003)
• Matthew Strickland and Robert Hardy, The Great Warbow: From Hastings to the Mary Rose (Stroud: Sutton, 2005)
• Jean-Marie Moeglin, Les Bourgeois de Calais: essai sur un mythe historique (Paris: Albin Michel, 2002)
• Richard Barber, Edward III and the Triumph of England: The Battle of Crécy and the Company of the Garter (London: Allen Lane, 2013)
• N. A. M. Rodger, The Safeguard of the Sea: A Naval History of Britain, 660–1649 (London: HarperCollins, 1997)
• Craig Taylor, ‘The Salic Law and the Valois Succession to the French Crown’, French History 15 (2001), 358–377
• John Le Patourel, ‘Edward III and the Kingdom of France’, History 43 (1958), 173–189
• Grant Templeman, ‘Edward III and the Beginnings of the Hundred Years War’, Transactions of the Royal Historical Society, 5th series, 2 (1952), 69–88
• Édouard Perroy, La Guerre de Cent Ans (Paris: Gallimard, 1945); English translation, The Hundred Years War (London: Eyre & Spottiswoode, 1951)

קרדיט תמונות

• לואזה ליֶדה, קרב קרסי, בתוך ״הכרוניקות״ של פרואסאר, ברוז׳, בערך 1470–1475. הספרייה הלאומית של צרפת, כתב יד Français 2643 · Public domain · דף המקור
• ״ספר הבירית של ברוז׳״, שנעשה עבור ויליאם ברוז׳, ראש כרוזי הבירית, בערך 1430–1440. הספרייה הבריטית, Stowe MS 594 · Public domain · דף המקור
• ״הכרוניקות הגדולות של צרפת״ של שארל החמישי, פריז, בערך 1375–1380, צייר לא ידוע. הספרייה הלאומית של צרפת, כתב יד Français 2813 · Public domain · דף המקור
• נובל זהב של אדוארד השלישי. חדר המטבעות והמדליות, הספרייה הלאומית של צרפת, פריז. צילום: PHGCOM · Public domain · דף המקור
• שדה הקרב של קרסי, קרסי־אן־פונטייה, 2005. צילום: כריס הרטפורד · Chris Hartford · CC BY 2.0 · דף המקור
• אוגוסט רודן, שועי העיר קאלה (עוצב 1884–1895; יציקה מ־1985). מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק · CC0 · דף המקור