קונדה הגדול

בן עשרים ואחת

המלך מת. הצבא בידי נער.

19 במאי 1643, שחר על רמה רטובה בארדן, בצפון־מזרח צרפת. לפני חמישה ימים מת מלך צרפת. יורשו בן ארבע. הצבא שאמור להגן עליו נמצא בפיקודו של נסיך בן 21, שמעולם לא ניהל קרב.

מולו עומד חיל הרגלים המפורסם באירופה, הטרסיוס של ספרד. עד הצהריים הנסיך ישבור את הצבא הספרדי. תשע שנים אחר כך הוא כבר יילחם בשירות ספרד, נגד המלך שאותו הציל.

לואי השני דה בורבון, נסיך דה קונדה

הנסיך שניצח בגיל 21 בקרב המפורסם ביותר של צרפת, יצא למלחמה נגד מלכו וזכה לחנינה.

• נולד: 8 בספטמבר 1621, פריז
• נפטר: 11 בדצמבר 1686, פונטנבלו, ממחלה, בגיל 65, תשוש משיגדון ומשנות מלחמה
• ניצחונות: רוקרואה, 1643; נרדלינגן, 1645; דנקרק, 1646; לאנס, 1648; ולנסיין, 1656 (בשירות ספרד); פראנש־קונטה, 1668
• כישלונות: פרייבורג, 1644 (תיקו יקר); המצור על ליידה, 1647; פובור סנט־אנטואן, 1652; אראס, 1654; הדיונות, 1658; סנף, 1674 (שני הצדדים טענו לניצחון)

״טוב מאוד, אני מסכים, נציית. אבל לאן אתם לוקחים אותנו? אני מקווה שלמקום חם.״

נסיך מבית בורבון

רקע

נולד קרוב לכתר

לואי דה בורבון נולד בפריז ב־1621. אביו, אנרי נסיך קונדה, היה נסיך הדם הראשון: רק המלך ואחיו עמדו קרוב יותר לכס המלכות. פעם מרד האב במלך וישב שלוש שנים בכלא; מאז היה בעל ברית נאמן של הקרדינל רישלייה, השר החזק של לואי ה־13.

הבן, שנשא את תואר היורש, דוכס אנגיין, למד לטינית, היסטוריה, משפט ומתמטיקה אצל הישועים בבורז׳, ואחר כך רכיבה ותורת מלחמה באקדמיה המלכותית בפריז. הלימודים לא ריסנו אותו: הוא היה מבריק, גאה וחסר סבלנות.

1641

נישואים בשביל הקרדינל

בפברואר 1641 השיא אותו אביו לקלייר־קלמנס דה מאייה־ברזה, שעוד לא מלאו לה 13, אחייניתו של רישלייה. הנסיך הצעיר אהב אחרת ונאבק בשידוך, אבל הנישואים קשרו את בית קונדה לקרדינל ופתחו לבן את הדרך לפיקוד.

הנישואים לא היו מאושרים. כשלושים שנה אחרי החתונה כלא אותה בעלה בטירה מרוחקת בעזרת לטר דה קאשה, ושם נשארה עד מותה.

1635–1643

מלחמה עם ספרד, מלך גוסס

מאז 1635 צרפת נלחמת בספרד, המעצמה הגדולה של אירופה. בארצות השפלה הספרדיות, בערך בלגיה של היום, עומד צבא פלנדריה, ובלבו הטרסיוס, יחידות החי״ר הספרדיות של אנשי רומח ארוך ומוסקטרים.

בדצמבר 1642 מת רישלייה. לואי ה־13 עצמו גוסס, ובנו בן ארבע. צרפת נכנסת לעוצרות חלשה. באביב 1643 מקבל אנגיין, בן 21 בלבד, את צבא פיקרדי בגבול הצפוני. לצידו מוצב מרשל ותיק וזהיר, לופיטל, כדי לשמור עליו.

רוקרואה, 19 במאי 1643

מאי 1643

מבצר קטן ברמה

באמצע מאי 1643 פולש פרנסיסקו דה מלו, מושל ארצות השפלה הספרדיות, לצרפת עם צבא של יותר מ־20,000 איש, ומטיל מצור על רוקרואה. זה מבצר קטן בצורת כוכב, ובו כאלף מגינים בלבד, על רמה שטוחה ורטובה שיערות מקיפים אותה מכל עבר. אם ייפול, הדרך לפריז פתוחה.

ב־14 במאי מת לואי ה־13. אנגיין שומע על כך יומיים־שלושה אחר כך, ושומר את הידיעה בסוד מפני הצבא.

פרנסיסקו דה מלו

אציל פורטוגזי בשירות ספרד, שהביס את הצרפתים ב־1642 ונזכר היום רק בגלל הקרב שהפסיד ב־1643.

• נולד: 1597, פורטוגל, אז תחת מלך ספרד
• נפטר: 18 בדצמבר 1651
• ניצחונות: אונקור, 1642; כיבוש לאנס ולה באסה, 1642
• כישלונות: רוקרואה, 1643

״...מושלם הנמרץ ובר־המזל של הבלגים והבורגונדים.״

נקודת החלטה

אתם דוכס אנגיין, בן 21, מפקד צבא פיקרדי.

17 במאי 1643, טירה ליד רומיני, כ־20 ק״מ מרוקרואה

מלו מצר על רוקרואה כבר כמה ימים. המלך מת, ורק אתם יודעים. המלכה העוצרת והשר שלה, מאזארן, עוד לא בטוחים בשלטונם, ואם הצבא שלכם יובס, אין צבא אחר בין הספרדים לפריז.

בינכם לבין הרמה יערות, ודרך צרה בין היער לביצה. הספרדים לא חסמו אותה. לפי השמועות, תגבורת בפיקוד הגנרל בֶּק בדרך.

במועצת המלחמה המרשל לופיטל, היועץ הוותיק שלכם, מציע להבריח אנשים ואבק שריפה אל העיר בלילה ולהימנע מקרב גדול. גסיון וסירו, שניים מהמפקדים שלכם, רוצים להילחם.

מה אתם עושים?

• להבריח תגבורת לעיר בלילה ולהימנע מקרב בטוח יותר לצבא שלכם. אבל מלו סגר כל דרך אל העיר; קבוצות קטנות כנראה היו נתפסות, ורוקרואה הייתה נופלת בכל זאת.
• לוותר על רוקרואה, לחסום את הדרך לפריז ולחכות לתגבורת הצבא נשמר שלם, אבל העוצרות פותחת את ימיה הראשונים במבצר אבוד ובגבול פרוץ, ובק מגיע אל מלו לפני שהתגבורת שלכם מגיעה אליכם.
• לחצות את היער מיד ולהציע קרב על הרמה, לפני שבק מגיע אתם מהמרים על הכול ביום אחד. אם תפסידו, הדרך לפריז פתוחה, והמלוכה של ילד בן ארבע תתחיל בתבוסה.

מה קרה בפועל

לחצות את היער מיד ולהציע קרב על הרמה, לפני שבק מגיע

אנגיין בחר להילחם; לופיטל נשאר מתנגד. ב־18 במאי עברו הצרפתים את היער בלי שאיש יעצור אותם ונערכו על הרמה. בלילה סיפר עריק שבק אמור להגיע בבוקר, ואנגיין החליט לתקוף עם שחר.

לפי הדוכס דומאל, שפרסם ב־1886 את מכתבי הצבא, אנגיין טען שחצאי צעדים נושאים את כל הסיכון של תבוסה בלי שום סיכוי לניצחון: על הכף עמד כתרו של המלך הצעיר, לא רק רוקרואה. הוא היה שאפתן, העוצרות הייתה זקוקה לניצחון, ומלו נתן לו לעבור את היער.

הביטוי הנפוץ ״בניגוד לפקודות״ חזק מדי: ההחלטה הייתה שלו, והיועץ הבכיר שלו רק המליץ להיזהר.

רוקרואה: מי מול מי

19 במאי 1643, מהשחר עד אמצע הבוקר

הרמה שמדרום־מערב לרוקרואה, בארדן

צבא צרפת

• מפקדים: דוכס אנגיין, בן 21, המרשל לופיטל (נפצע), גסיון, סירו, לה פרטה
• כוחות: כ־23,000: 15,000–16,000 רגלים, 6,000–7,000 פרשים; 12–14 תותחים (מפקד הצבא הצרפתי, 17 במאי (אצל דומאל)); 22,000–23,000 (אומדן מודרני)
• אבדות: כ־2,000–4,000 הרוגים ופצועים (אומדנים מודרניים)

צבא פלנדריה (ספרד)

• מפקדים: פרנסיסקו דה מלו, הרוזן דה פונטן, מפקד החי״ר (נהרג), איזמבורג, אלבורקרקה
• כוחות: 26,000–28,000; 18 תותחים (דומאל (1886), כולל כל היחידות שהגיעו); 22,000–27,000 (אומדנים מודרניים, בשדה הקרב); כ־4,000 (התגבורת של בק, שלא הגיעה בזמן)
• אבדות: כ־6,000 נפגעים ו־4,000 שבויים (הדוח של מלו למדריד); 7,000–10,000 הרוגים, פצועים ושבויים; כל התותחים (אומדנים מודרניים)

רוב הפרשים הספרדיים נמלטו. מתוך כ־7,000 חיילי החי״ר שגויסו בספרד עצמה חזרו לארצות השפלה פחות מ־2,000.

התוצאה: ניצחון צרפתי מוחלט. רוקרואה ניצלה, אבל הצרפתים לא פלשו לארצות השפלה; אנגיין פנה במקום זאת לטיונוויל.

העלונים הצרפתיים ניפחו את האבדות הספרדיות. המספרים נבדלים גם במה שהם סופרים: את כל הצבא או רק את החי״ר הספרדי, הרוגים בלבד או גם שבויים.

קרב רוקרואה

18–19 במאי 1643

במאי 1643 מטיל פרנסיסקו דה מלו, מושל ארצות השפלה הספרדיות, מצור על רוקרואה, מבצר קטן עם כאלף מגינים על רמה רטובה. אם ייפול, הדרך לפריז פתוחה. הדוכס אנגיין, בן 21, עומד עם הצבא הצרפתי מאחורי היער, מול הרמה, ושמועות מדברות על תגבורת בפיקוד הגנרל בֶּק שבדרך.

לפי מפת הקרב של הדוכס דומאל (1886), שנשענה על סדר הכוחות הצרפתי מ־17–18 במאי ועל הדוח של מזכיר הצבא הספרדי, וינקאר; רוב המפות המאוחרות נגזרות ממנה. סדר האירועים נבדק מול אסטבן ריבס (2022) ולין (1997). המפה מסובבת כך שהצבאות עומדים זה מול זה: למעלה הוא צפון־מזרח, לכיוון רוקרואה.

במחלוקת: אם בחורשה הסתתרו 500 או 1,000 מוסקטרים ספרדיים; אם ההתקפה מאחור של אנגיין פגעה בפרשים של איזמבורג או באיטלקים; השעות (הדיווחים הצרפתיים והספרדיים נבדלים עד שעה); כמה הסתערויות הדפו הטרסיוס; ואיך בדיוק נגמרה ההתנגדות שלהם. הבריכה והביצה נעלמו מאז.

שלבי הקרב

• מן היער אל הרמה ב־18 במאי יוצאים הצרפתים מן היער בלי הפרעה ונערכים על הרמה תחת אש התותחים. מלו, שמחכה לבק, אינו תוקף. באגף השמאלי מנסה לה פרטה לעקוף את הבריכה, ונקרא חזרה ברגע האחרון.
• האגף הימני מכה עם שחר מטהרים מוסקטרים צרפתיים את החורשה. גסיון רוכב סביבה מימין, אנגיין משמאל. אלבורקרקה מסתובב מול גסיון, ואנגיין פוגע בו באגף. הפרשים הספרדיים נשברים ובורחים.
• אסון באגף השמאלי באגף השני מנסה לה פרטה שוב לעקוף את הבריכה. פרשי איזמבורג מסתערים, מנתצים אותו ולוקחים את התותחים הצרפתיים; לופיטל נפצע. האיטלקים מתקדמים, והחי״ר הצרפתי נסוג; רק העתודה של סירו מחזיקה.
• הסיבוב מאחורי הקווים אנגיין לא רודף אחרי הפרשים המובסים. הוא מסובב את השוואדרונים שלו שמאלה, דוהר לרוחב העורף הספרדי ושובר מאחור את הגדודים הוולונים והגרמנים. אחר כך הוא נופל על פרשי איזמבורג ומפזר אותם. התותחים האבודים חוזרים לידי הצרפתים.
• הריבוע האחרון רק הטרסיוס הספרדיים עדיין עומדים, דחוסים סביב התותחים שלהם. הם הודפים שתיים או שלוש הסתערויות; מפקדם הזקן, פונטן, נהרג בכיסאו. כשהם מוקפים ומופגזים, מבקשים הקצינים תנאי כניעה. יריות בזמן המשא ומתן מציתות טבח, עד שאנגיין עוצר אותו. השורדים נכנעים.

האסטרטגיה

• הצבא הצרפתי: אנגיין מתכוון לחצות את היער מיד ולהציע קרב על הרמה, לפני שבֶּק יגיע. הדרך בין היער לביצה לא נחסמה. אם צבאו יובס, אין בין הספרדים לפריז שום צבא אחר.
• צבא פלנדריה (ספרד): מלו בוחר להמשיך במצור ולחכות לתגבורת של בֶּק, ולא לתקוף. בחורשה הוא מציב מוסקטרים, ובשני האגפים פרשים. מספר המוסקטרים בחורשה שנוי במחלוקת.

מה הכריע: הכריע המהלך של אנגיין: הוא לא רדף אחרי הפרשים המובסים, אלא סובב את השוואדרונים שמאלה, רכב לרוחב העורף הספרדי ושבר מאחור את הוולונים והגרמנים. הטרסיוס, שנותרו לבדם, הוקפו, נפגזו ונכנעו.

מיתוס

ברוקרואה נלחמו הטרסיוס הספרדיים עד האיש האחרון, והמנצח הצעיר בכה על אויביו האמיצים.

האמת

שני החצאים הם אגדות מאוחרות, אחת ספרדית ואחת צרפתית, ושתיהן הופכות את הסוף לנאצל ממה שהיה. החי״ר הספרדי לא נלחם עד האיש האחרון: קציניו ביקשו תנאי כניעה. בזמן המשא ומתן נורו יריות, אולי בטעות; הצרפתים הסתערו, ואנשים שניסו להיכנע נטבחו עד שאנגיין עצר את ההרג. אז נכנעו השורדים, וחלקם, לפי דיווחים ספרדיים, בתנאים קרובים לתנאי כבוד. בדוח של מלו עצמו למדריד נמנו כ־4,000 שבויים.

שום מקור מאותה תקופה אינו מתאר את אנגיין בוכה. בדרשה של בוסואה מ־1687 הוא עוצר את הטבח וכורע ברך להודות לאל; הדמעות היחידות שהיא מתעדת הן של לואי ה־14, 43 שנה אחר כך, כשנקרא לפניו מכתבו האחרון של קונדה.

הראיות

הדוח של מלו למדריד ורשימות החיילים שחזרו, בארכיונים הספרדיים (אצל גונסלס דה לאון, 2009). התשובה המפורסמת ״ספרו את המתים!״ אינה מופיעה באף מקור מהתקופה.

מקור: דגלים לנוטרדאם

ניקולא קושן, תחריט שיצא לאור בפריז בהוצאת אלכסנדר בודן, 1643

שבועות ספורים אחרי הקרב נשאו ״מאה השווייצרים״, משמר המלך, את הדגלים ונסי הפרשים שנלקחו ברוקרואה בתהלוכה חגיגית אל קתדרלת נוטרדאם. חנות דפוס פריזאית מכרה את התמונה הזאת של התהלוכה.

• מי עשה את התמונה, ובשביל מי? חנות דפוס בפריז, לקונים שקראו הדפסים כמו חדשות, שבועות אחרי הקרב, כשהעוצרות החדשה נזקקה לבשורות טובות. הכותרת סופרת שלל: נסים, דגלונים ודגלים. על ההרוגים והשבויים אין בה מילה.
• למה להביא את הדגלים דווקא לקתדרלה? כדי להודות לאל בפומבי ולקשור את הניצחון לשלטון החדש: עוצרת שהייתה אחותו של מלך ספרד, ושר יליד איטליה, היו זקוקים לאל ולרוקרואה בצד שלהם.

גיבור, אסיר, מורד

1643–1648

חמש שנים של קרבות

אחרי רוקרואה כבש אנגיין את טיונוויל ועבר לגרמניה. ב־1644, ליד פרייבורג, תקף עם טירן צבא בווארי שהתבצר על גבעות מיוערות; שלושה ימי הסתערות עלו לצרפתים אלפי הרוגים, ורוב ההיסטוריונים רואים בזה תיקו יקר. ב־1645 ניצח בנרדלינגן, וב־1646 כבש את דנקרק. באותה שנה מת אביו: מעכשיו הוא נסיך קונדה.

הוא לא היה בלתי מנוצח. ב־1647 נכשל המצור שלו על ליידה שבקטלוניה, ופריז לעגה לו. באוגוסט 1648 הביס את הספרדים בלאנס, אחרי שמשך אותם ממקומם בנסיגה מדומה.

1648–1651

מן הניצחון אל הכלא

שבוע אחרי לאנס התקוממה פריז נגד מאזארן והקימה מתרסים: הפרונד הפך למרד גלוי. קונדה עמד לצד החצר, וב־1649 הטיל מצור על הבירה עד שנחתם שלום. אחר כך דרש תגמול במשרות, במבצרים ובהשפעה, והשפיל את מאזארן בפומבי.

ב־18 בינואר 1650 בא קונדה לישיבת מועצה בארמון המלכותי ונעצר שם, עם אחיו ועם גיסו, בפקודת המלכה ובלי משפט. בטירת ונסן, מספרת מאדאם דה מוטוויל, שיחקו כל הלילה הראשון בקלפים. את פרטי המעצר שמעה כעבור ימים ספורים מקומינז׳, הקצין שליווה אותם לוונסן.

בזמן שישב בכלא, אשתו וסוכנו פייר לנה הביאו את בורדו להתקומם למענו. אחרי 13 חודשים נאלץ מאזארן לברוח מצרפת, ושחרר בעצמו את הנסיכים.

נקודת החלטה

אתם לואי, נסיך קונדה, בן 29.

קיץ 1651, פריז

כבר שישה חודשים אתם חופשיים, אחרי 13 חודשי כלא בלי משפט. מאזארן, שתכנן את המעצר, נמצא בגלות, אבל עדיין מייעץ למלכה במכתבים. אתם עשירים, אתם מושל גיין, ואתם החייל המפורסם ביותר בצרפת.

כוחות צבא נעים סביב פריז, וידידים מזהירים אתכם ממעצר שני. ב־7 בספטמבר יוכרז המלך, בן 13, כבוגר: מאותו יום כל מרד הוא מרד במלך עצמו, לא בשר שלו.

ספרד, שעדיין נלחמת בצרפת, תשמח לממן נסיך צרפתי. אנשי חסותכם והעיר בורדו יילכו אחריכם.

מה אתם עושים?

• לחזור לחצר ולסמוך על המילה של המלכה אתם שומרים על נאמנותכם ועל מעמדכם. אבל אתם שוב חשופים למעצר, ומאזארן כנראה יחזור.
• לפרוש אל המחוז שלכם ולנהל משא ומתן משם, בלי מלחמה אתם בטוחים לעת עתה, ועדיין חזקים. אבל לאויביכם בחצר יש זמן להפנות את המלך הצעיר נגדכם.
• לגייס את המחוזות והערים שלכם למרד, לכרות ברית עם ספרד ולסלק את מאזארן לתמיד מלחמת אזרחים: צרפתים נגד צרפתים, ואויב זר משלם לחיילים שלכם.

מה קרה בפועל

לגייס את המחוזות והערים שלכם למרד, לכרות ברית עם ספרד ולסלק את מאזארן לתמיד

ביולי עזב קונדה את פריז בלילה, מחשש למעצר. הוא לא בא לטקס בגרותו של המלך, ורכב לגיין, ושם התקוממה בורדו למענו; כבר בסתיו נלחמו חייליו בצבא המלך. בנובמבר חתם על הסכם עם ספרד, ובינואר 1652 חזר מאזארן עם צבא.

מעמדו היה עולמו: מעצר בלי משפט, בפקודת קרדינל יליד איטליה, היה עלבון לדם המלכים. ההיסטוריונית קטיה בגן רואה במרד פוליטיקה של בית אצולה גדול שמגן על אנשי החסות, המבצרים והמשרות שלו, ולא ״בגידה״ במובן המודרני. הקרדינל דה רץ, שהכיר אותו היטב, חשב שהחינוך שקיבל מעולם לא לימד אותו לחשוב כמו מדינאי.

1652

בשערי פריז

באביב 1652 ניצח קונדה צבא מלכותי בבלנו, אבל טירן, עכשיו המצביא של המלך, עצר אותו. ב־2 ביולי דחק אותו טירן אל מתחת לחומות פריז, בפרבר סנט־אנטואן; בת דודו של המלך, אן דוכסית מונפנסייה, ציוותה לפתוח שער ולירות בתותחי הבסטיליה על הצבא המלכותי, וקונדה נמלט אל תוך העיר. את הקרב הזה, מצדו של טירן, ראיתם בשיעור הקודם.

יומיים אחר כך פרצו תומכיו של קונדה לבית עיריית פריז בזמן אסיפה, ועשרות נהרגו. פריז האשימה אותו, והעיר שהגן עליה פנתה נגדו.

נקודת החלטה

אתם נסיך קונדה.

אוקטובר 1652, פריז

פריז כבר לא שלכם. מאזארן עזב שוב את צרפת, כדי לשלול מכם את התירוץ למלחמה, והמלך מציע חנינה. בעלי בריתכם עושים שלום אחד אחרי השני.

עדיין יש לכם כמה מבצרים וחיילים נאמנים. ספרד מציעה לכם פיקוד על צבאותיה בארצות השפלה.

מה אתם עושים?

• לקבל את החנינה ולהיכנע כנראה הייתם שומרים על חייכם ועל אחוזותיכם, אבל מאבדים את כוחכם. שרי המלך לא היו שוכחים את 1652, וכלא שני היה אפשרי.
• להתבצר במבצרים שלכם ולחכות לתנאים טובים יותר המבצרים היו נופלים אחד אחרי השני, בלי צבא שיחלץ אותם.
• לעבור לארצות השפלה הספרדיות ולהמשיך להילחם כמצביא של ספרד אתם שומרים על צבא ועל מקום בכל הסכם שלום עתידי. אבל תילחמו נגד ארצכם, ואפשר יהיה לשפוט אתכם כבוגד.

מה קרה בפועל

לעבור לארצות השפלה הספרדיות ולהמשיך להילחם כמצביא של ספרד

באוקטובר 1652 יצא קונדה מפריז עם חייליו אל ארצות השפלה הספרדיות, ולואי ה־14 נכנס לבירה. ב־1654 גזר עליו הפרלמנט של פריז מוות בהיעדרו ושלל ממנו את תאריו. שש שנים פיקד קונדה על צבאות ספרד.

כל הדרכים האחרות הובילו לאובדן כוחו. בשירות ספרד שמר על צבא, על שמו ועל מקום ליד שולחן השלום, וב־1659 זה השתלם. לאצולה הגבוהה של המאה ה־17 שירות אצל מלך זר לא היה חסר תקדים; לואי ה־14 ראה בזה בגידה, ולא שכח.

למען ספרד, ושוב למען המלך

1653–1660

המצביא של ספרד

ב־1653 כבש קונדה, בשירות ספרד, דווקא את רוקרואה, העיר שהציל עשר שנים קודם. ב־1654, כשטירן פרץ את קווי המצור הספרדיים סביב אראס, המאסף של קונדה הציל חלק מהצבא הספרדי. ב־1656, יחד עם דון חואן חוסה, בנו הלא חוקי של מלך ספרד, הביס את טירן ליד ולנסיין.

הספרדים לא תמיד הקשיבו לו: בקרב הדיונות ב־1658 התעלמו מאזהרותיו, וטירן, עם חיילים אנגלים שקיבל מקרומוול, ניצח. בהסכם הפירנאים של 1659 התעקשה ספרד על סעיף אחד: חנינה לקונדה והחזרת אחוזותיו. בינואר 1660 כרע ברך לפני לואי ה־14 באקס־אן־פרובאנס. המלך סלח, אבל במשך שמונה שנים לא נתן לו פיקוד.

1668–1672

קריירה שנייה

ב־1668 קיבל סוף־סוף צבא, וכבש את פראנש־קונטה הספרדית, ממזרח לבורגונדי, בכשבועיים של חורף. השלום של אותה שנה החזיר אותה לספרד, אבל הוא הוכיח את עצמו. ב־1672, בתחילת המלחמה בהולנד, הוביל את חציית הריין ונפצע מכדור בפרק היד; אחיינו, הדוכס הצעיר מלונגוויל, נהרג באותו קרב.

נקודת החלטה

אתם נסיך קונדה, בן 52, מפקד צבא המלך בארצות השפלה.

11 באוגוסט 1674, ליד הכפר סנף, בבלגיה של היום

מלחמת הולנד נמשכת כבר שנתיים. הצבא שלכם, כ־45,000 איש, יושב בביצורים חזקים מאחורי נחל. מולכם ויליאם מאורנז׳, בן 23, עם צבא הולנדי, קיסרי וספרדי, כנראה 60,000 איש ויותר.

מאז השחר צועדות בעלות הברית דרומה־מערבה לרוחב החזית שלכם, בטורים ארוכים, בדרכים גרועות, בין משוכות, חורשות וכפרים מוקפי חומות. המאסף שלהם מפגר מאחור, ליד סנף.

המשימה שלכם הקיץ היא הגנה: לשמור על הגבול. אבל האויב מפוזר וחשוף.

מה אתם עושים?

• להישאר בביצורים שום סיכון. בעלות הברית ממשיכות לצעוד לעבר מבצרי הגבול של צרפת, והזדמנות הולכת לאיבוד.
• להכות במאסף, לקחת שבויים ומטען, ולסגת לפני שהגוף העיקרי מסתובב הצלחה מוגבלת ובטוחה למדי, לפני שוויליאם מספיק להיערך.
• להכות במאסף, ואז להמשיך הלאה ולהשמיד את כל צבא בעלות הברית אם זה יצליח, המלחמה בארצות השפלה עשויה להיות מוכרעת ביום אחד. אם בעלות הברית יספיקו להיערך בשטח השבור הזה, חייליכם יסתערו על חומות ומשוכות.

מה קרה בפועל

להכות במאסף, ואז להמשיך הלאה ולהשמיד את כל צבא בעלות הברית

קונדה מחץ את המאסף בסנף בסביבות עשר בבוקר, ואחר כך כבש את המנזר של סן־ניקולא וחלק גדול מהמטען של בעלות הברית. במקום לעצור, תקף את הקו החדש של בעלות הברית בפאי עד רדת החשכה. אז נסוגו שני הצבאות, ושניהם הכריזו על ניצחון.

זה היה הסגנון של קונדה: לתקוף, ולהמשיך לתקוף. המכה הראשונה הייתה מבריקה; ההסתערויות החזיתיות עלו באלפי חיילים. ג׳ון לין מתאר את שלבי הקרב המאוחרים כמבולבלים ויקרים; אולף ואן נימווחן טוען שההסתערויות האלה דווקא הצילו את ויליאם מתבוסה קשה.

סנף: מי מול מי

11 באוגוסט 1674, מהבוקר עד הלילה

סנף, מנאז׳ ופאי, בין מונס לשארלרואה

צבא צרפת

• מפקדים: נסיך קונדה, הדוכס מלוקסמבורג, דוכס אנגיין, בנו של קונדה
• כוחות: 45,000–50,000; כ־60 תותחים (אומדנים מודרניים (לין; ואן נימווחן))
• אבדות: כ־7,000 (פריני, היסטוריון צבאי צרפתי); כ־10,000 (בודאר (1908); ואן נימווחן (2010))

בעלות הברית: הולנד, הקיסר, ספרד

• מפקדים: ויליאם מאורנז׳, הרוזן דה סוש (הצבא הקיסרי), הנסיך מוודמון (המאסף)
• כוחות: 60,000–65,000; כ־70 תותחים (אומדנים מודרניים (לין; ואן נימווחן))
• אבדות: כ־10,000 (פריני); כ־14,000–15,000, כולל שבויים (בודאר; ואן נימווחן)

התוצאה: לא מוכרע. הצרפתים לקחו שבויים, דגלים ומטען, אבל צבא בעלות הברית שרד. שני הצדדים הכריזו על ניצחון.

אחד הקרבות העקובים מדם של המאה. ההבדלים בין המקורות נובעים בעיקר מספירת השבויים ומהנתונים הרשמיים הנמוכים של צרפת.

קרב סנף

11 באוגוסט 1674

ב־11 באוגוסט 1674, ליד הכפר סנף שבבלגיה של היום, עומד הצבא הצרפתי של קונדה, כ־45,000 איש, מאחורי נחל ובביצורים חזקים. מולו צועדים בעלות הברית בהנהגת ויליאם מאורנז׳, כ־60,000 איש ויותר, בטורים ארוכים לרוחב החזית, והמאסף שלהם מפגר ליד סנף.

סקיצה, לא שחזור מדויק. סדר האירועים לפי ואן נימווחן (2010) ולין (1999); המקומות לפי מפות מודרניות של סנף, מנאז׳ ופאי ולפי מהלך נחל הסאם. מפת קרב בכתב יד מאותה תקופה שמורה באוסף המלכותי הבריטי.

במחלוקת או לא ודאי: סדר הטורים של בעלות הברית; מקומו המדויק של המנזר (כאן ליד מנאז׳ של היום); היקף המחנה הצרפתי; והאבדות. החלוקה לחמישה שלבים פשוטה מן הקרב, שנמשך כ־17 שעות.

שלבי הקרב

• בעלות הברית בתנועה מאז ארבע לפנות בוקר חוצים טורי בעלות הברית את הסאם בסנף ופונים דרומה־מערבה. המאסף נשאר מאחור, ליד הכפר. קונדה צופה בהם מהגבעות שליד מחנהו ומחליט להכות.
• המאסף נמחץ בסביבות עשר קונדה חוצה את הסאם במעבר רדוד ומנתץ את פרשי המאסף. לוקסמבורג מסתער על הכפר, והגדודים של בעלות הברית שבתוכו נכנעים אחרי הפגזה.
• המנזר והמטען ויליאם מנסה לעמוד ליד המנזר של סן־ניקולא. הפרשים הספרדיים מסתערים נגד הצרפתים ונשברים. הצרפתים כובשים את המנזר וחלק גדול מהמטען, וויליאם נסוג אל פאי. קונדה עצמו מופל מסוסו, ובנו מציל אותו.
• הסתערויות על פאי הכוחות הקיסריים של דה סוש חוזרים ומצטרפים לוויליאם בפאי. קונדה מביא את החי״ר ומסתער על הכפר ועל המשוכות שלו, בחמש ובשבע בערב, ושוב. הצרפתים פורצים פנימה ונהדפים. רק בתשע מפסיק קונדה, והירי נמשך לאור הירח.
• לילה, ושני ניצחונות בלילה פורצת בהלה בשורות הצרפתיות. שני הצבאות נסוגים: קונדה לשארלרואה, ויליאם למונס. שניהם מכריזים על ניצחון.

האסטרטגיה

• הצבא הצרפתי: קונדה, שמשימתו בקיץ היא הגנה, רואה מן הגבעות את טורי בעלות הברית, ומחליט להכות במאסף שנשאר מאחור. הוא חוצה את הסאם במעבר רדוד ומנתץ את פרשי המאסף.
• בעלות הברית: בעלות הברית צועדות דרומה־מערבה לרוחב החזית, וסדר הטורים שנוי במחלוקת. כשהמאסף נפגע, ויליאם מנסה להחזיק את המנזר, ואחר כך נסוג לפאי, שם מצטרפים אליו הקיסריים של דה סוש.

מה הכריע: הצרפתים מחצו את המאסף מוקדם, אבל הגוף העיקרי של בעלות הברית לא נהרס: הקיסריים של דה סוש הצטרפו לוויליאם בפאי, וההתקפות הצרפתיות על הכפר נהדפו שוב ושוב. עם רדת הלילה נסוגו שני הצבאות.

1675

המערכה האחרונה

ביולי 1675 נהרג טירן מכדור תותח ליד זסבאך, ממזרח לריין, והמלך שלח את קונדה במקומו. הוא אילץ את המצביא הקיסרי ריימונדו מונטקוקולי להסיר את המצור מאגנו ומסאברן, והחזיק את הגבול. זו הייתה המערכה האחרונה שלו: בגיל 54, חולה בשיגדון, פרש לשנטילי.

שנטילי והזיכרון

1671–1686

חצר של סופרים

בשנטילי, עם גנים חדשים של לה נוטר, אירח קונדה את גדולי הסופרים של צרפת: מולייר, שקונדה תמך במחזהו ״טרטיף״ כשנאסר להצגה, רסין, בואלו, לה פונטן והבישוף בוסואה. ז׳אן דה לה ברייר היה המורה של נכדו.

באפריל 1671 בא המלך לשנטילי עם החצר, לביקור של פיוס. מנהל הסעודות של קונדה, ואטל, ראה שהצלי לא הספיק לכל השולחנות ושמשלוח הדגים מתעכב, ושלח יד בנפשו. ״איבדתי את כבודי״, אמר לפני כן, לפי מכתב של מאדאם דה סביניה, שלא הייתה שם ושמעה את הסיפור מאחרים.

1686–1687

מכתב אחרון

בדצמבר 1686 מיהר קונדה, זקן וחולה, אל פונטנבלו, אל מיטתה של אשת נכדו, בתו של המלך, שחלתה באבעבועות שחורות. היא החלימה; הוא מת שם ב־11 בדצמבר, בן 65. במכתב אחרון למלך הודה ב״שגיאות״ של אמצע חייו. כשהמכתב הוקרא, מספר בוסואה, המלך בכה.

במרץ 1687 נשא בוסואה את נאום ההספד בקתדרלת נוטרדאם.

מקור: בישוף מתאר את רוקרואה

״נותר עוד חיל הרגלים הנורא של צבא ספרד. גדודיו הגדולים והצפופים, כמו מגדלים, אבל מגדלים שיודעים לתקן את פרצותיהם, עמדו בלי לזוז בתוך מנוסת כל השאר... שלוש פעמים ניסה הנסיך הצעיר לפרוץ את הלוחמים הנועזים האלה, ושלוש פעמים נהדף.״

בוסואה, הבישוף של העיר מו והדרשן הגדול של החצר, היה קרוב לקונדה בשנותיו האחרונות. הוא דיבר 44 שנה אחרי רוקרואה.

• למה לתאר את האויב חזק כל כך? ככל שהאויב חזק יותר, המנצח גדול יותר. מגדלים שהודפים שלוש הסתערויות הופכים את הנסיך לגיבור אפי; בוסואה אף קורא לו ״אלכסנדר אחר״.
• אפשר לסמוך על הפרטים? בזהירות. בדרשה אנגיין ישן לפני הקרב שינה עמוקה כל כך, שהיה צריך להעיר את ״אלכסנדר האחר הזה״, בדיוק כפי שפלוטרכוס מספר על אלכסנדר לפני גאוגמלה: תבנית ספרותית, לא דיווח. בוסואה לא היה ברוקרואה, והוא דיבר 44 שנה אחר כך, לפני משפחתו של הנסיך.
• מה חסר? הפרונד ושש השנים בשירות ספרד מוזכרים רק ברמז, כ״שגיאות״ שהנסיך עצמו הודה בהן. נאום הספד משבח; הוא אינו חוקר.

מקור: הדפים החסרים

מישל קורניי הצעיר, ״חרטת קונדה הגדול״, בסביבות 1691

אחרי מות קונדה עיטר בנו את גלריית הקרבות בשנטילי בציורי הניצחונות של אביו. נשארה בעיה אחת: הניצחונות של השנים 1653–1659 הושגו בשירות ספרד. זה הפתרון של המשפחה.

• מה אתם רואים? קונדה בשריון רומי מושיט יד אל דמות התהילה ואל החצוצרה שלה. דמות ההיסטוריה, מכונפת, יושבת עם ספרה, דמות הזמן שוכבת לרגליה, ועל הקרקע דפים תלושים: מספר ההיסטוריה חסרים דפים.
• מי שילם על הציור, ולמה? בנו, בשביל גלריה של תהילת המשפחה. השנים הספרדיות מופיעות בו רק כדבר שיש להתחרט עליו ולמחוק אותו; הקריאה המקובלת: קונדה משתיק את התהילה. זו עדות לאופן שבו המשפחה רצתה שיזכרו אותו, לא למה שקרה, בדיוק כמו הדרשה של בוסואה.

מיתוס

רוקרואה שמה קץ לעוצמה הצבאית של ספרד.

האמת

ספרד המשיכה להילחם בצרפת עוד 16 שנה. היא החזיקה בליידה מול קונדה ב־1647, כבשה מחדש את ברצלונה ואת דנקרק ב־1652, והביסה את טירן בוולנסיין ב־1656, עם קונדה לצידה. רוב הפרשים הספרדיים נמלטו מרוקרואה. מה שרוקרואה שינתה היה המוניטין: התברר שאפשר לנצח את הטרסיוס בשדה פתוח. לשקיעת ספרד היו סיבות עמוקות יותר: חובות, המרידות בקטלוניה ובפורטוגל ב־1640, ואימפריה מתוחה מדי.

הראיות

הקרדינל דה רץ, שכתב בסביבות 1675, כ־30 שנה אחרי הקרב: ״קרב רוקרואה היה מכה כזאת לחי״ר הספרדי, שלא יכול היה להתאושש ממנה דור שלם.״ חוכמה שבדיעבד, בפי צרפתי. מול זה: פרקר (1972), סטרדלינג (1981), גונסלס דה לאון (2009).

מה השאיר אחריו

• 1643 רוקרואה מבססת את העוצרות בשבוע הראשון שלה; נסיך בן 21 הופך לגיבור לאומי.
• 1650–1653 הפרונד. לואי ה־14 הצעיר לומד שאציל גדול עם צבא משלו הוא סכנה.
• 1659 הסכם הפירנאים: צרפת מקבלת את רוסיון ואת רוב ארטואה, והחנינה לקונדה נכתבת בהסכם.
• מ־1661 לואי ה־14 שולט לבדו. מצביאים מפקדים רק בחסד המלך, והצבא נאמן לכתר.
• 1674–1675 סנף והמערכה האחרונה. תלמידו, הדוכס מלוקסמבורג, ינצח בקרבות הגדולים של שנות ה־90 של המאה ה־17.
• 1686–1691 מותו, ההספד של בוסואה וגלריית הקרבות בשנטילי קובעים את הגרסה של המשפחה.
• 1701 מלחמה חדשה פורצת, הפעם על כתר ספרד עצמו: השיעור הבא.
• 1898 מוזיאון קונדה נפתח בשנטילי, שהדוכס דומאל, היסטוריון המשפחה, הוריש לאנסטיטו דה פראנס.

מי היה קונדה הגדול?

גאון שהמרד שלו היה טעות טרגית, או נסיך שפעל למען ביתו?

• הדוכס דומאל, ״תולדות נסיכי קונדה״ (1863–1896) חייל והיסטוריון, ויורש שנטילי. בעיניו רוקרואה היא גאונות ונקודת מפנה, והפרונד היא טעות של נפש גדולה, שעליה התחרט וזכה לסליחה. הספר נשען על ארכיון המשפחה שהיה בבעלותו: עשיר מאוד, וגם מגויס.
• קטיה בגן, ״נסיכי קונדה״ (1999) בית קונדה היה בית נסיכי שניהל מעמד, אנשי חסות וכסף. המרד, הגלות בספרד והחזרה היו אסטרטגיות של משפחה גדולה; אחרי 1660 הפכו בני המשפחה לאנשי חצר ולפטרוני אמנות. ״הגיבור המתחרט״ הוא דימוי שהמשפחה בנתה.
• ג׳ון לין (1997, 1999) והיסטוריונים צבאיים מצביא מבריק ותוקפני, שחיפש קרבות בעידן שעבר למצורים ולמלחמת התשה, ושילם במחיר כבד בחיילים, כמו בסנף. התהילה של רוקרואה גדולה מהשפעתה: לשקיעת ספרד היו סיבות אחרות.

כמה מרוקרואה הייתה התוכנית של אנגיין, וכמה הרעיונות של גסיון והטעויות של מלו? והאם השירות בספרד היה בגידה לפי אמות המידה של המאה שלו? ההיסטוריונים עדיין חלוקים.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

מה הכריע את קרב רוקרואה?

התשובה: אנגיין דהר עם פרשיו מאחורי החי״ר הספרדי ותקף אותו מאחור. נכון. אחרי שניצח את הפרשים שמולו, הוא לא רדף אחריהם אלא פנה שמאלה, לרוחב העורף הספרדי, ושבר את הגדודים מאחור.

שאלה לבדיקה

איזו עובדה מפריכה את הטענה שרוקרואה שמה קץ לעוצמה הצבאית של ספרד?

התשובה: ספרד המשיכה להילחם עוד 16 שנה, וב־1656 הביסה את טירן בוולנסיין. נכון. צבא שספג מכה ניצח שוב בתוך שנים ספורות. רוקרואה פגעה במוניטין, לא חיסלה את הכוח.

שאלה לבדיקה

למה יצא קונדה למרד ב־1651?

התשובה: הוא חשש ממעצר שני בלי משפט, וראה במאזארן אויב של מעמדו. נכון. אחרי 13 חודשי כלא בלי משפט, ועם מאזארן עדיין מייעץ למלכה, הוא בחר להגן על מעמדו בכוח.

שאלה לבדיקה

איך חזר קונדה לשירות מלך צרפת?

התשובה: ספרד התעקשה על החנינה שלו בהסכם הפירנאים. נכון. החנינה והחזרת אחוזותיו היו תנאי ספרדי לשלום של 1659. הוא כרע ברך לפני המלך בינואר 1660.

שאלה לבדיקה

הציור ״חרטת קונדה הגדול״ הוא מקור טוב בעיקר ל...

התשובה: האופן שבו משפחתו רצתה שיזכרו את שנותיו בשירות ספרד. נכון. בנו הזמין אותו לגלריית התהילה של המשפחה, והשנים הספרדיות מוצגות בו כדפים שנתלשו מספר ההיסטוריה.

שאלה לבדיקה

איך נגמר קרב סנף ב־1674?

התשובה: אחרי יום עקוב מדם ולא מוכרע, שני הצדדים נסוגו ושניהם הכריזו על ניצחון. נכון. קונדה מחץ את המאסף, אבל ההסתערויות על פאי עלו באלפי חיילים, וצבא בעלות הברית שרד.

מונחים

• טרסיו יחידת חי״ר ספרדית של אנשי רומח ומוסקטרים שלחמו בגושים עמוקים. ״הטרסיוס הוותיקים״, שגויסו בספרד עצמה, נחשבו במשך יותר ממאה שנה לחי״ר הטוב באירופה.
• רומח ארוך רומח באורך חמישה עד שישה מטרים. גושי אנשי הרומח הגנו על המוסקטרים מפני הסתערות פרשים.
• מוסקטר חייל רגלי חמוש במוסקט, רובה כבד שנורה בעזרת פתיל בוער. הטעינה הייתה איטית, ולכן לחמו המוסקטרים לצד אנשי הרומח.
• שוואדרון יחידת הפרשים שהסתערה כגוש אחד, בדרך כלל ממאה עד מאתיים רוכבים.
• נסיך הדם צאצא של מלך צרפת בקו הזכרי, ולכן בעל זכות לרשת את הכתר. נסיכי הדם עמדו בראש האצולה, ומעליהם רק המלך ומשפחתו הקרובה.
• עוצרות שלטון בשמו של מלך ילד. אחרי מות לואי ה־13 ב־1643 משלה אן מאוסטריה, אמו של לואי ה־14, כעוצרת, והקרדינל מאזארן היה השר הראשי שלה.
• הפרונד גל המרידות בצרפת בשנים 1648–1653, נגד הקרדינל מאזארן ושלטון המלכה האם: קודם הפרלמנט של פריז, אחר כך הנסיכים הגדולים. השם בא מ״פרונד״, קלע שילדי פריז ירו בו אבנים.
• תנאי כבוד תנאי כניעה שמאפשרים לכוח מובס לצאת חופשי עם דגליו, נשקו ותופיו, כהכרה באומץ לבו.
• צבא פלנדריה צבא הקבע של ספרד בארצות השפלה הספרדיות, בערך בלגיה של היום. לחמו בו ספרדים, איטלקים, ולונים, בורגונדים וגרמנים.
• לטר דה קאשה צו חתום בחותם המלך שהורה לכלוא אדם בלי משפט. ב־1671 כלא קונדה עצמו את אשתו בצו כזה.
• נאום הספד דרשה חגיגית לזכר מת, שנישאה בכנסייה לפני משפחתו ולפני החצר. נאומי ההספד של הבישוף בוסואה נחשבים ליצירות מופת של הפרוזה הצרפתית.
• מנהל הסעודות האיש שניהל את המטבחים, השולחן והסעודות של בית אצולה גדול (בצרפתית: מֶטְר ד׳וֹטֶל).
• בית קונדה משפחה נסיכית צרפתית. בני הבית עמדו קרוב לכס המלכות, אחרי המלך ואחיו בלבד.
• רישלייה קרדינל צרפתי, השר החזק של לואי ה־13. הוא מת בדצמבר 1642.
• לואי ה־13 מלך צרפת. הוא מת במאי 1643 והשאיר בן בן ארבע.
• לואי ה־14 המלך שירש את לואי ה־13. הוא בנה מדינה שבה אף אחד לא החזיק בצבא משלו.
• מאזארן שר בכיר שניהל את צרפת בשם המלכה. הוא תכנן את מעצרם של הנסיכים.
• לופיטל מרשל צרפתי ותיק וזהיר. הוא יעץ לאנגיין להימנע מקרב גדול ברוקרואה.
• ז׳אן דה גסיון קצין פרשים צרפתי מנוסה. הוא הכיר את השטח ברוקרואה ודחף לקרב.
• פרנסיסקו דה מלו מושל ארצות השפלה הספרדיות. הוא פלש לצרפת וצר על רוקרואה.
• טיונוויל עיר בצפון־מזרח צרפת, שאנגיין כבש אחרי רוקרואה.
• פרייבורג עיר בדרום גרמניה. ב־1644 תקף שם קונדה צבא בווארי מבוצר בגבעות.
• נרדלינגן עיר בדרום גרמניה, שבה ניצח קונדה ב־1645.
• ליידה עיר בקטלוניה שבספרד. ב־1647 נכשל בה המצור של קונדה.
• לאנס עיירה בצפון צרפת. באוגוסט 1648 ניצח בה קונדה את הספרדים.
• בלנו מקום שבו ניצח קונדה צבא מלכותי באביב 1652.
• סנט־אנטואן פרבר של פריז, שבו לחם קונדה נגד טירן ב־1652.
• הבסטיליה מבצר ובית כלא בפריז. ב־1652 ירו תותחיו על הצבא המלכותי.
• בית עיריית פריז בניין העירייה של פריז. ב־1652 פרצו אליו תומכיו של קונדה, ונהרגו עשרות.
• ונסן טירה ליד פריז, שבה הוחזקו הנסיכים בכלא ב־1650.
• קומינז׳ קצין שליווה את הנסיכים לטירת ונסן אחרי מעצרם ב־1650.
• בורדו עיר נמל גדולה בדרום מערב צרפת. ב־1650 היא התקוממה למען קונדה.
• הישועים מסדר דתי קתולי, שחבריו ניהלו בתי ספר וחינכו צעירים.
• טירן מצביא צרפתי שהפך לגנרל של המלך. הוא נלחם בקונדה ובצבאות ספרד.
• סנף כפר שבו נערך קרב גדול במלחמת הולנד. שני הצדדים הכריזו בו על ניצחון.
• אילאו מקום קרב גדול שבו נלחם נפוליאון, ב־1807.
• נפוליאון מצביא וקיסר צרפתי. אחרי אילאו מיוחס לו משפט שמיוחס גם לקונדה.

מקורות

• Jacques-Bénigne Bossuet, Oraison funèbre de Louis de Bourbon, prince de Condé, prononcée à Notre-Dame le 10 mars 1687
• The Funeral Orations of Bossuet, pronounced at the interment of Henrietta, Duchess of Orleans, and Louis of Bourbon, Prince of Condé, anonymous translation, 2nd ed. (London: W. Clarke, 1800), pp. 29–33
• Memoirs of Madame de Motteville on Anne of Austria and her Court, trans. Katharine Prescott Wormeley, 3 vols (Boston: Hardy, Pratt & Co., 1902), I 77 and II 219–221
• Memoirs of Jean François Paul de Gondi, Cardinal de Retz, anonymous English translation (Project Gutenberg #3846)
• The Letters of Madame de Sévigné to her Daughter and Friends, ed. Mrs. Hale (Boston: Roberts Brothers, 1869), letters of 24 and 26 April 1671
• Pierre Lenet, Mémoires (written in the 1650s; first published 1729)
• Henri d’Orléans, duc d’Aumale, Histoire des princes de Condé pendant les XVIe et XVIIe siècles, vol. IV (Paris: Calmann Lévy, 1886)
• Katia Béguin, Les princes de Condé: rebelles, courtisans et mécènes dans la France du Grand Siècle (Seyssel: Champ Vallon, 1999)
• Bernard Pujo, Le Grand Condé (Paris: Albin Michel, 1995)
• John A. Lynn, Giant of the Grand Siècle: The French Army, 1610–1715 (Cambridge: Cambridge University Press, 1997)
• John A. Lynn, The Wars of Louis XIV, 1667–1714 (London: Longman, 1999)
• Geoffrey Parker, The Army of Flanders and the Spanish Road, 1567–1659 (Cambridge: Cambridge University Press, 1972; 2nd ed. 2004)
• Fernando González de León, The Road to Rocroi: Class, Culture and Command in the Spanish Army of Flanders, 1567–1659 (Leiden: Brill, 2009)
• Alberto Raúl Esteban Ribas, The Battle of Rocroi 1643: Clash of Seventeenth Century Superpowers (Warwick: Helion, 2022)
• R. A. Stradling, Europe and the Decline of Spain: A Study of the Spanish System, 1580–1720 (London: Allen & Unwin, 1981)
• Peter H. Wilson, Europe’s Tragedy: A History of the Thirty Years War (London: Allen Lane, 2009)
• Orest Ranum, The Fronde: A French Revolution, 1648–1652 (New York: Norton, 1993)
• Olaf van Nimwegen, The Dutch Army and the Military Revolutions, 1588–1688 (Woodbridge: Boydell, 2010)
• Louise M. Richter, Chantilly in History and Art (London: John Murray, 1913)

קרדיט תמונות

• סובר לה קונט, קרב רוקרואה (פרט), 1686–1694. גלריית הקרבות, טירת שנטילי (מוזיאון קונדה). צילום: Zairon · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• יוסטוס ואן אגמונט, דיוקן לואי דה בורבון, נסיך קונדה, הרבע השלישי של המאה ה־17 · Public domain · דף המקור
• ישראל סילבסטר, מבט על רוקרואה, בערך 1665. מוזיאון הלובר, מחלקת האמנות הגרפית · Public domain · דף המקור
• פיטר דה באיליו, דיוקן פרנסיסקו דה מלו, תחריט. רייקסמוזיאום, אמסטרדם · CC0 · דף המקור
• ניקולא קושן, ״הדגלים שנלקחו מן האויב בקרב רוקרואה״, תחריט, 1643. רייקסמוזיאום, אמסטרדם · CC0 · דף המקור
• מישל קורניי הצעיר, חרטת קונדה הגדול, בסביבות 1691. מוזיאון המאה הגדולה, סן־קלו · Public domain · דף המקור