קסטרו, צ׳ה והמהפכה הקובנית

בחירות שלא התקיימו

הוואנה, 10 במרץ 1952

ב־10 במרץ 1952 הפיכה צבאית מביאה לשלטון בקובה את פולחנסיו בטיסטה. הבחירות שאמורות היו להתקיים ביוני מבוטלות.

התמונה שמעל השיעור מתוארכת בוויקישיתוף לינואר 1959, שבע שנים אחרי ההפיכה. בין שני התאריכים האלה עורך דין צעיר, פידל קסטרו, הוזמן להתמודד על מושב בקונגרס, והבחירות מעולם לא התקיימו. מה עושים כשהקלפי נסגר בפניכם?

רקע

חוקה מ־1940

קובה נשלטה לפי חוקה שנחקקה ב־1940. הבחירות היו חלק ממנה, ולכן ביטולן לא היה רק עניין של מועד. ההפיכה קבעה מי יושב בשלטון בלי קלפי, והסדר שהיה קודם לה לא חזר.

הנקודה הזאת חשובה לשאר השיעור: מי שרוצה לשנות את המשטר בקובה נאלץ לבחור בין דרך החוק לדרך אחרת.

השלטון של בטיסטה ענה למתנגדיו בכוח. ויקיפדיה מעריכה את מספר ההרוגים בתקופתו בין מאות ל־20,000, מציינת שחלק מההיסטוריונים חולקים על המספר הגבוה, ומצטטת בין השאר את ליליאן גררה (2012).

1952

מועמד בלי בחירות

יוני 1952

קסטרו עמד להתמודד על מושב בבית הנבחרים בבחירות של יוני 1952. ההנהגה הבכירה של המפלגה האורתודוכסית, שאליה השתייך, סירבה להעמיד אותו כמועמד. אבל חברי המפלגה מהשכונות העניות ביותר של הוואנה העמידו אותו בכל זאת.

הבחירות מעולם לא התקיימו. המסלול החוקי לתפקיד נסגר, והשאלה מה עושים עכשיו נשארה פתוחה.

מפה

קובה במבט אחד

שלושה מקומות יחזרו בשיעור. הוואנה, על חוף הצפון של האי, היא הבירה ומרכז השלטון. סנטיאגו דה קובה נמצאת במזרח האי. סיירה מאסטרה היא רכס הרים בדרום־מזרח, והחלק הזה של האי רחוק מהבירה.

קיץ 1953

נקודת החלטה

אתם פידל קסטרו, עורך דין שהוזמן להתמודד על מושב בקונגרס.

קובה, קיץ 1953, לפני 26 ביולי.

הבחירות של יוני 1952 בוטלו בהפיכה. המושב שהועמדתם לו לא ייתמלא בבחירות. אתם עורך דין, ויש לכם דרכים לפעול: לתבוע בבתי המשפט, לדבר בציבור, ולחכות לבחירות הבאות, אם יהיו כאלה.

יש לכם גם קבוצה קטנה של תומכים שרוצים לפעול. השלטון שולט בצבא, ולכל דרך יש מחיר.

מה אתם עושים?

• לתבוע את ההפיכה בבתי המשפט, לדבר בציבור, ולחכות לבחירות הבאות. מאבק משפטי וציבורי ארוך. הוא עשוי לזכות לאהדה, אבל משטר שביטל בחירה אחת יכול לבטל גם את הבאה. סביר שהתביעה תתעכב, ותישארו עורך דין בלי מושב.
• לבנות תנועה פוליטית בשקט, ולחכות לבחירה שאולי לא תבוא. ארגון איטי וסבלני. הוא שומר עליכם מחוץ לכלא זמן רב יותר, אבל נותן למשטר זמן לחזק את אחיזתו. תנועה כזאת עלולה להיסגר או להתפלג, וגורלה תלוי בשאלה אם הבחירה תבוא בכלל.
• לתקוף את מחנה מונקדה בסנטיאגו דה קובה ב־26 ביולי 1953, ולעורר מרד ברחבי האי. התקפה מפתיעה בכוח קטן. אם תצליח, היא עשויה להצית מרד ברחבי האי. אם תיכשל, המתקיפים יעמדו בפני מעצר, והמשטר יחפש בכל כוחו את המארגנים.

מה קרה בפועל

לתקוף את מחנה מונקדה בסנטיאגו דה קובה ב־26 ביולי 1953, ולעורר מרד ברחבי האי.

נבחרה הדרך השלישית. ב־26 ביולי 1953 תקפו 136 איש את מחנה מונקדה בסנטיאגו דה קובה, ו־24 נוספים תקפו את המחנה בבאיאמו באותו יום. ההתקפה נכשלה.

אחרי הקרבות הוצאו להורג שבויים: לפי ויקיפדיה, בהסתמך על ההיסטוריון אנטוניו רפאל דה לה קובה (2007), 42 במונקדה ו־10 בבאיאמו. זיכרונותיו של קסטרו, שמסר לעיתונאי איניסיו רמונה, נותנים 56 בשני המקומות יחד. המקורות אינם מסכימים על הסכום, והשיעור הזה לא מתאר איך מתו האנשים.

ההפיכה סגרה את הדרך החוקית, וזו נקודת המוצא של הסיפור. מה קיווה קסטרו שההתקפה עצמה תשיג, ועד כמה ציפה שתצית מרד רחב, זו שאלה שהמקורות לא מכריעים בה.

כדאי לזכור: כל אחת מהאפשרויות הייתה בחירה של אדם אמיתי, שלא ידע איך זה ייגמר.

26 ביולי 1953

שני מחנות באותו יום

שני מחנות צבא הותקפו באותו יום: מונקדה בסנטיאגו דה קובה ובאיאמו. בצד הממשלה נהרגו במונקדה 15 חיילים ו־3 שוטרים, לפי ויקיפדיה. בצד המורדים נהרגו 9 בקרב ונפצעו 11.

הקיר בתמונה עדיין נושא חורי כדורים, אבל לפי תיאור הקובץ הם שוחזרו אחרי מהפכת 1959, והצילום עצמו נעשה שנים רבות אחרי 1953.

1953

משפט וגזר דין

המשפט נפתח ב־21 בספטמבר 1953 בסנטיאגו דה קובה. קסטרו נעצר אחרי ההתקפה.

ב־16 באוקטובר נגזרו עליו 15 שנות מאסר. באותו יום נשא נאום ארוך לפני השופטים, והנאום הזה נודע לימים בשם ״ההיסטוריה תזכה אותי״. על התוכן והנוסח המודפס שלו תדברו בפרק הבא.

נאום ההגנה והחנינה

16 באוקטובר 1953

נאום לפני השופטים

בזמן שנגזר עליו גזר הדין נשא קסטרו נאום שנמשך, לפי ויקיפדיה, כשעתיים. ההיסטוריון אנטוניו רפאל דה לה קובה טוען שההקלטה שנשמרה ארוכה מכך.

הנאום עצמו הוא מקור היסטורי, אבל מסוג אחר מהמסמכים שבשיעור. איננו יכולים לדעת בוודאות מה נאמר מילה במילה, מפני שהנוסח המודפס שאנו קוראים כיום נכתב אחר כך, ודרך כתיבתו שנויה במחלוקת.

מיתוס

״ההיסטוריה תזכה אותי״ הוא הנוסח המדויק של מה שקסטרו אמר בבית המשפט.

האמת

הנוסח המודפס הופיע ב־1954. הדרך שבה נכתב אינה ברורה, והמקורות אינם מסכימים אם הוא תואם את הנאום שנישא בפועל.

הראיות

ויקיפדיה מספרת שהנאום נכתב בכלא והוברח החוצה דף אחר דף, ושהיידה סנטמריה פרסמה אותו. ההיסטוריון ביארקמן מצטט מכתב אחד בלבד על כוונת הכתיבה. שני התיאורים אינם זהים.

1954

מי הדפיס ואיך

הנוסח המודפס יצא לאור כחוברת בשנת 1954, והופץ בקובה. לפי ויקיפדיה הוא הודפס בסתר. לפי ההיסטוריון פיטר ביארקמן, הראיה היחידה הטובה לכתיבתו היא מכתב של קסטרו למלבה הרננדס, שבו הוא כותב שיכתוב אחד כזה.

כלומר, גם הכתיבה עצמה נשארת פתוחה לוויכוח. לכן לא נוכל להחליט לפי הנוסח המודפס בלבד מה נאמר בבית המשפט.

1955

חנינה

בשנת 1955 העביר הקונגרס חנינה כללית לאסירים פוליטיים. ויקיפדיה כותבת ש־30 מורדים כלואים שוחררו אחרי 22 חודשי מאסר. הערך על המחנה במונקדה אינו מזכיר את קסטרו בשמו במשפט הזה, אבל קסטרו היה בין המשוחררים.

החנינה לא הייתה ניצחון במשפט. היא שחררה אסירים בזכות חוק, לא בזכות זיכוי.

1955

מקסיקו

קסטרו יצא למקסיקו. בעיר מקסיקו, בשנת 1955, הוא פגש את ארנסטו ״צ׳ה״ גווארה, רופא ארגנטינאי שחי אז במקסיקו. לפי ויקיפדיה, הפגישה הראשונה הייתה ביוני 1955, ו״ראול קסטרו״, אחיו של פידל, הציג ביניהם.

הפגישה הזאת חשובה, כי גווארה הפך לאחד הקולות החשובים ביותר במהפכה. התפקיד שלו בהמשך הוא נושא לפרקים הבאים, וכדאי להבחין בין מה שקרה ב־1955 לבין מה שנוסף לסיפור מאוחר יותר.

היאכטה ושתי החזיתות

נובמבר–דצמבר 1956

גרנמה

ב־25 בנובמבר 1956, בטוקספאן במקסיקו, עלו 82 איש על היאכטה ״גרנמה״. הם נחתו ב־2 בדצמבר בפלאיה לאס קולורדאס, ליד ניקרו, באיחור של יומיים בגלל מזג האוויר.

היאכטה עצמה נשמרת היום במוזיאון המהפכה בהוואנה. התמונה שמעל מצולמת שם, כעשרות שנים אחרי ההפלגה, ולא בזמן הנחיתה.

5 בדצמבר 1956

אלגריה דה פיו

אחר הצהריים של 5 בדצמבר הותקפה הקבוצה ב״אלגריה דה פיו״, ורבים מהאנשים נהרגו או נתפסו. בתיבת המידע של הערך בוויקיפדיה מופיע מספר של 67 הרוגים, בהסתמך על מהדורה משנת 2022 של ״The Che Guevara Reader״. כשהקבוצה התפזרה, רק חלק מהאנשים הגיעו להרים.

מיתוס

רק שנים־עשר איש שרדו מהגרנמה והגיעו לסיירה מאסטרה.

האמת

ויקיפדיה מעדיפה את המספר של כ־12. אבל אותו ערך מביא רשימה של 21 שמות של ניצולים. המספרים אינם מסכימים, ולכן הספירה שנויה במחלוקת, ולא עובדה קבועה.

הראיות

עם 82 איש על הסיפון, 67 הרוגים באלגריה דה פיו ו־12 ניצולים, המספרים מגיעים ל־79 ולא ל־82. המקורות אינם מסבירים את ההפרש.

נקודת החלטה

אתם פידל קסטרו, במחנה שלכם בסיירה מאסטרה.

סיירה מאסטרה, פברואר 1957.

הקבוצה שלכם קטנה. מהנחיתה בדצמבר נשארו איתכם בהרים רק מעטים, ומספר הניצולים עצמו שנוי במחלוקת. מחוץ להרים כמעט אף אחד לא יודע שאתם עדיין נלחמים.

כתבה בעיתון היא מה שיכול להפוך את שמכם לידוע. הכתב הרברט מתיוס, מ״הניו יורק טיימס״, מבקש לבוא ולראיין אתכם. הוא יכתוב מה שיראה ויפרסם את זה בעיתון אמריקאי גדול.

מה אתם עושים עם הכתב?

• לסרב לכל כתב, ולהישאר מחוץ לעין הציבור. הקבוצה נשארת בלתי נראית. סביר שהגרסה של השלטון תישאר בלי מענה בעיתונים שמגיעים אליכם, ואתם מוותרים על הזדמנות לדבר.
• לאשר את הראיון בהרים, ולהסביר לכתב מי אתם ומה אתם רוצים. כתבה בעיתון זר תהפוך אתכם לדמות ציבורית מחוץ לקובה. הסיכון: הכתב עלול לחשוף את מיקומכם, והמשטר ילמד יותר על המחנה.
• לסרב לביקור, אבל לשלוח הצהרה כתובה דרך מתווך. הצהרה תגיע לעיתון, אבל כתב שלא פגש אתכם יוכל לתאר אתכם כרצונו, והקוראים לא יוכלו לשפוט אתכם מקרוב.

מה קרה בפועל

לאשר את הראיון בהרים, ולהסביר לכתב מי אתם ומה אתם רוצים.

נבחר הראיון. מתיוס ראיין את קסטרו בסיירה מאסטרה ב־17 בפברואר 1957, ומאמריו פורסמו ב״הניו יורק טיימס״ ב־24, 25 ו־26 בפברואר. לפי מסמך אמריקאי שנכתב שנים רבות אחר כך, מתיוס תיאר את קסטרו כמנהיג רפורמי שרצה להחזיר את חוקת 1940.

מה מתיוס ראה בדיוק, ועד כמה קיבל תמונה נכונה של כוח הקבוצה, שנוי במחלוקת. יש כותבים שטוענים שקסטרו הטעה אותו לגבי גודל הכוח, אבל המקורות שעמדו לרשות השיעור הזה לא מכריעים בכך.

המקורות מתעדים שהראיון התקיים, אבל לא את הנימוקים של קסטרו במילים שלו. לכן השאלה אם הראיון היה צעד נבון נשארת פתוחה.

שימו לב למה שכל אפשרות הייתה מאפשרת. ההסתרה שמרה על המחנה, אבל השאירה את הסיפור לאחרים. הראיון סיכן את המחנה, אבל נתן לו קול.

13 במרץ 1957

הארמון הנשיאותי

ב־13 במרץ 1957 פשטו חברי הדירקטוריו הרבולוציוני 13 במרץ על הארמון הנשיאותי בהוואנה. המנהיג שלהם, חוסה אנטוניו אצ׳ווריה, נהרג בחילופי ירי בתחנת רדיו בהוואנה.

הפעולה הזאת נפרדה מהמאבק בהרים. בעיר הייתה לה חזית משלה, עם מנהיגים ותוכנית משלה.

12 ביולי 1957

מניפסט סיירה מאסטרה

המניפסט שנחתם בסיירה מאסטרה מתוארך ל־12 ביולי 1957, אבל סוף הטקסט נושא תאריך של 28 ביולי. הוא נחתם בידי קסטרו, פליפה פאסוס וראול צ׳יבאס, ובו הובטחו בחירות כלליות תוך שנה, והעברת השלטון מיד למנצח.

זו הבטחה שתחזור בשיעור הזה. מי שקורא את המניפסט צריך לזכור שהוא נכתב במצב של מלחמה, ולא בזמן שלטון.

30 ביולי 1957

פרנק פאיס

ב־30 ביולי 1957 נהרג בסנטיאגו דה קובה פרנק פאיס, מתאם העבודה העירונית של תנועת 26 ביולי. המשטרה הסנטיאגואית ירתה בו ובראול פוחול. ויקיפדיה מציינת שהוא הוביל גם מרד של ארבעה ימים בסנטיאגו שהתחיל ב־30 בנובמבר 1956, כלומר בזמן שהגרנמה הפליגה.

ויקיפדיה מספרת גם שקבוצתו של פאיס התאחדה עם תנועת 26 ביולי לאחר שקסטרו שוחרר. יש כאן שתי חזיתות, והערך מציג אותן כתנועה אחת.

הרובים והבריחה

נקודת החלטה

אתם ויליאם פ. סנו, סגן עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני בין־אמריקה.

וושינגטון, מרץ 1958.

הממשלה הקובנית רכשה מארצות הברית 1,950 רובי גארנד. הממשלה נלחמת באופוזיציה מזוינת בהרים ובערים, ורובי הגארנד יחזקו את צבאה. השאלה, אם להמשיך במכירות, כבר הועברה לשר החוץ, ג׳ון פוסטר דאלס, ב־17 בינואר 1958.

בקונגרס נדון באותם ימים חוק הביטחון ההדדי. עליכם להמליץ על דרך פעולה.

מה אתם ממליצים לשר?

• להמשיך למכור נשק לממשלה כפי שנעשה עד עכשיו. הנשק ממשיך לזרום, וצבא הממשלה נשאר חזק. סביר שארצות הברית תיראה כספקית של המשטר בזמן המלחמה הזאת. הסיכון: מוניטין נפגע באזור, ותמיכה גלויה במשטר שמתמודד עם מרד.
• להשהות את המשלוחים לזמן מה, כצעד זמני. הפסקה זמנית. היא מביעה ספק בלי לשבור את הקשר באופן רשמי. הממשלה תכעס, אבל המדיניות תוכל להיבחן שוב בהמשך. סביר שההשהיה תימשך כל עוד נמשך הבירור.
• להשהות את המשלוחים, ולקשור את ההחלטה להצבעה על חוק הביטחון ההדדי בקונגרס. ההחלטה תהפוך לקלף מיקוח בקונגרס. סביר שתיראה כמשחק פוליטי, ותלויה בגורל החוק. אם החוק ייכשל, המדיניות עשויה להשתנות מסיבות שאינן קשורות לקובה כלל.

מה קרה בפועל

להשהות את המשלוחים לזמן מה, כצעד זמני.

נבחרה האפשרות השנייה. ב־14 במרץ 1958 השהה משרד החוץ זמנית משלוח של 1,950 רובי גארנד שרכשה הממשלה הקובנית, וביקש ממשרד ההגנה להפסיק משלוחי נשק נוספים. דאלס אישר את ההמלצה בראשי תיבות.

בהערה מ־26 במרץ כתב ג׳וזף נ. גרין לסנו שהשר אינו מאשר לקשור את ההחלטה להתקדמות חוק הביטחון ההדדי. כך נדחתה האפשרות השלישית.

המקורות שנבדקו לשיעור מסבירים מה נעשה, אבל לא מסבירים עד הסוף למה נבחרה השהיה זמנית דווקא. מה שברור הוא שהשר לא רצה לקשור את ההחלטה לדיון בקונגרס.

כדאי לשים לב לניסוח. המסמך לא מדבר על ״איסור״ או ״חרם״. הוא מדבר על השהיה זמנית של משלוח אחד, ולכן השאלה מה בדיוק הוחלט נשארת ברורה רק אם קוראים את הטקסט עצמו.

מקור: תזכיר על מכירות נשק לקובה

משרד החוץ כבר (ב־14 במרץ) השעה זמנית משלוח של 1,950 רובי גארנד שנרכשו על ידי הממשלה הקובנית.

זהו מסמך פנימי שנועד לשר. הוא נכתב כדי להחליט מה לומר לקונגרס ולציבור, ומתייחס להשהיה שנעשתה כבר ב־14 במרץ.

• מי כתב את המסמך, ולמי הוא נועד? סגן עוזר שר, לשר. לא לציבור ולא לממשלת קובה. הקוראים הם אנשים שצריכים להחליט מהר.
• למה כתוב ״השעה זמנית״? המילים מרמזות על הפסקה ולא על סיום. ניסוח כזה משאיר אפשרויות פתוחות, והוא גם קל יותר להגנה בפני הקונגרס. זו קריאה של המילים, לא הוכחה לכוונה.
• מה חסר במסמך? הוא לא אומר מה תעשה הממשלה בלי הרובים, ומה יקבלו המורדים מהמצב. זו תמונה של ההחלטה, לא של המלחמה. והמשפט עצמו לא משתמש במילה ״אמברגו״, שהיסטוריונים מאוחרים יותר השתמשו בה.

סוף דצמבר 1958

סנטה קלרה

קרב סנטה קלרה נמשך, לפי ויקיפדיה, מ־28 בדצמבר 1958 עד 1 בינואר 1959. טור מורדים בראשות צ׳ה גווארה יצא מקאיבריין ב־28 בדצמבר. לפי הערך, אנשיו השתמשו בטרקטורים מבית הספר לחקלאות של האוניברסיטה כדי להרים את המסילה, והרכבת המשוריינת של בטיסטה יצאה מהפסים.

ויקיפדיה אינה נותנת תאריך ליציאת הרכבת מהפסים. התאריך נשאר לא ברור, ולכן לא נקבע כאן.

מיתוס

צ׳ה גווארה הוביל את המהפכה.

האמת

קסטרו הוביל את הפיקוד הכללי של המהפכה. גווארה הועלה לתפקיד המפקד השני בפיקוד, והוביל את הטור שכבש את סנטה קלרה. הוא היה דמות מרכזית, אבל לא המנהיג.

הראיות

ערך הוויקיפדיה על גווארה. שאלו את עצמכם למה השם שלו נדבק למהפכה יותר משמו של המפקד הכללי.

24 בדצמבר 1958 – 1 בינואר 1959

היציאה של בטיסטה

ב־24 בדצמבר 1958 נפגש בטיסטה עם הקצין הצבאי אולוחיו קנטיו. ב־30 בדצמבר הודיעו לקסטרו על מה שנקבע. בטיסטה עזב, לפי ויקיפדיה, בסביבות השעה 3 לפנות בוקר ב־1 בינואר 1959, מ״מחנה קולומביה״ שבהוואנה, לכיוון הרפובליקה הדומיניקנית.

זמן מה לפני כן ההודעה על ההתפטרות כבר נשמעה. מה נאמר בה בדיוק, ומתי נקבעה, מופיע במקורות בצורה לא אחידה.

מיתוס

קסטרו הפיל את בטיסטה בכך שכבש את הוואנה.

האמת

בטיסטה עזב את הארץ לפני שקסטרו נכנס להוואנה. הפגישה עם קנטיו ב־24 בדצמבר וההודעה ב־30 בדצמבר קדמו לבריחה ב־1 בינואר 1959. קסטרו נכנס להוואנה ב־8 בינואר.

הראיות

ויקיפדיה, ערך ״ניצחון המהפכה״, נותנת את הסדר הזה. האתר History.com נותן את 1 בינואר כתאריך הבריחה. מה הכריע את התוצאה: סנטה קלרה, הצבא שהתפרק, או הגעתו של קסטרו לעיר? השאלה פתוחה, ותצטרכו להחליט.

הוואנה, והמדינה החדשה

מקור: הכניסה להוואנה

צילום שאת צלמו אינו ידוע. ויקישיתוף מייחס לו את התאריך 8 בינואר 1959 ומסמן אותו כנחלת הכלל. מקור הקובץ הוא חשבון ברשת חברתית, לא ארכיון.

קסטרו נכנס להוואנה ב־8 בינואר 1959. ויקיפדיה משתמשת בתאריך הזה בשני ערכים שונים, ואתרים אחרים נותנים 7 או 9 בינואר. השיעור הזה משתמש ב־8 בינואר.

• מה רואים בתמונה? ג׳יפ עמוס אנשים במדים נע לאט בתוך המון צפוף ברחוב רחב. גבר עם זקן ופנים מורמות מניף את זרועו, ומסביב נדחק קהל מכל הכיוונים.
• מי צילם, ומה לא נכנס לפריים? הצלם לא ידוע, ולכן אי אפשר לדעת למה צולם הרגע הזה או מה נשאר מחוצה לו. התמונה מראה רגע של חגיגה, לא את החודשים שקדמו לו או את מה שבא אחריו.
• למה תמונה כזאת חוזרת שוב ושוב? כי היא מספרת סיפור ברור: כניסה מנצחת. תמונה אחת הופכת לסמל, וזה מה שקורה לה מאז. כשתראו אותה בספר, שאלו מה היא מסמלת ומה היא משמיטה.

ינואר 1959

בתי הדין המהפכניים

בתוך ימים ספורים אחרי הכניסה לעיר, הממשלה החדשה העבירה ב־10 בינואר 1959 חוק שהכשיר את עונש המוות, ובתי הדין המהפכניים החלו לפעול וגזרו עונשי מוות. הבית הדין המהפכני הוא בית דין מיוחד, שפועל במהירות רבה יותר מבתי המשפט הרגילים. לפי ויקיפדיה, בתי הדין הללו הורכבו משניים או שלושה קציני צבא, יועץ משפטי ואזרח מקומי.

ויקיפדיה מספרת שגווארה ניהל את בית הכלא לה קבאניה מינואר עד יוני 1959, ומזכירה הוצאה להורג פומבית אחת שהורה עליה, של קולונל לשעבר בצבא, ב־7 בינואר 1959.

הקרקע והחשבון

נקודת החלטה

אתם פידל קסטרו, בראש הממשלה המהפכנית בהוואנה.

הוואנה, אביב 1959.

הבעלות על הקרקע בכפר היא שאלה מרכזית לממשלה החדשה. חלק מהאחזקות הגדולות שייכות לזרים, ובהם אמריקאים.

במניפסט של סיירה מאסטרה, מיולי 1957, חתמתם על הבטחה לבחירות כלליות תוך שנה. עכשיו עליכם להחליט אם להעביר חוק קרקעות מיד, או לחכות לבחירה שתכריע בו.

מה עושים עם הקרקע?

• להשאיר את הקרקע כמות שהיא, ולתת לבעלים להמשיך להחזיק בה. בעלי הקרקעות, ובהם הזרים, נשארים במקומם, והחקלאים ממשיכים לעבוד על אדמה שאינה שלהם. מי שציפה לשינוי יראה בממשלה חלשה. סביר שהמתח על הקרקע יימשך.
• לחוקק חוק שמגביל אחזקות גדולות ומעביר קרקע לחקלאים שעובדים אותה. החקלאים מקבלים קרקע, ובעלי האחזקות הגדולות, ובהם זרים, מפסידים. סביר שהחוק ייתפס כצעד נגד האינטרסים האמריקאיים, והמדינה תצטרך לנהל את ההעברה בעצמה.
• לדחות את החוק עד שייבחר גוף נבחר שיכריע בו. הבחירה תיתן לחוק לגיטימציה, אבל החקלאים ימתינו, והממשלה תצטרך להחזיק במצב הקיים בינתיים. סביר שההמתנה תהיה ארוכה, ותלויה במועד הבחירה.

מה קרה בפועל

לחוקק חוק שמגביל אחזקות גדולות ומעביר קרקע לחקלאים שעובדים אותה.

הממשלה הקובנית העבירה חוק רפורמה אגררית במאי 1959, ולפי ויקיפדיה הוא נכנס לתוקף ביוני. החוק הגביל כמה קרקע יכול להחזיק בעל קרקע אחד. המקורות חלוקים בגודל ההגבלה, ולכן השיעור לא נותן מספר.

המקורות שנבדקו לשיעור לא מתארים איך הגיבו בעלי הקרקע והחקלאים בחודשים שאחרי כן. המסמך האמריקאי בשלב הבא מתאר את ההחלטה מבחוץ.

המקורות מתעדים את החוק, אבל לא את תגובות בעלי הקרקע והחקלאים.

שאלו את עצמכם: מה הייתה עולה הדחייה, ומי היה משלם עליה?

מקור: החוק לרפורמה האגררית

ב־17 במאי הכריז קבינט הממשלה הקובנית על חוק רפורמה אגררית.

החוק עוסק ברפורמה אגררית. זו הערת עורך, שנכתבה מאוחר יותר על ידי היסטוריונים אמריקאים שסיכמו מסמכים. היא לא מסמך של 1959, ולכן היא מספרת מה נעשה, בלי לומר בדיוק איך חווה זאת מי שחי עם החוק.

• מי כתב את ההערה, ומאיזה מקום? היסטוריונים אמריקאים מאוחרים, שעבדו מתוך המסמכים של ממשלתם. הם לא כתבו בזמן אמת, והמבט שלהם הוא של מי שעקב אחרי ההשפעה על הרכוש האמריקאי.
• מה ההערה אומרת על מה שחוק כזה עושה? שום דבר מעבר לתאריך ולעובדה שהחוק הוכרז. מה הוא עשה לאדמה ולחקלאים, השאלה נשארת לכתובים אחרים.
• מי חסר בקטע הזה? בעלי הקרקעות, החקלאים, והפקידים הקובנים שניסחו את החוק. ההערה נכתבה מבחוץ, ולכן כדאי לחפש את הקול של מי שחי תחת החוק.

אוקטובר–דצמבר 1959

הובר מאטוס

הובר מאטוס, מפקד בכיר במהפכה, כתב מכתב התפטרות שתאריכו 19 באוקטובר 1959. קסטרו שלח את קמילו סיינפוגוס, מפקד בכיר נוסף, לעצור אותו תוך ימים אחדים. ב־15 בדצמבר 1959 נגזרו עליו 20 שנות מאסר, והוא שוחרר רק ב־1979.

המכתב עצמו לא מצוטט כאן. המילים שמיוחסות לקסטרו בוויכוח הזה שנויות במחלוקת, והשיעור אינו משתמש בהן.

17 באפריל 1961

מפרץ החזירים

יומיים לפני הנחיתה תקפו מטוסים שדות תעופה בקובה. בלילה של ה־17 באפריל 1961 נחתה בפלאיה חירון, במפרץ החזירים, ברגדה של גולים קובנים, ״ברגדה 2506״, שארצות הברית אימנה וסייעה לה.

ב־16 באפריל נשא קסטרו נאום בטקס הוקרה להרוגי ההפצצות מהאוויר. התקשורת הממלכתית הקובנית, שאינה עצמאית, מתארת את הנאום כרגע שבו הוכרזה המהפכה סוציאליסטית. אבל ויקיפדיה מזכירה נאום קודם, בסוף 1959, שדיבר על סוציאליזם, ולכן ההכרזה הראשונה שנויה במחלוקת.

2 בדצמבר 1961

מרקסיסט־לניניסט

בנאום מ־2 בדצמבר 1961 הכריז קסטרו שהוא מרקסיסט־לניניסט. אתר History.com והארכיון של marxists.org נותנים לנאום את התאריך הזה. ויקיפדיה מציינת שבשנת 1957 הסתיר קסטרו את השקפתו, ושב־1959 הכחיש שהוא קומוניסט.

כדאי לזכור את ההבחנה בין מה שאמר בזמן מסוים לבין מה שטען בתום הדרך. הוויכוח בשאלה מתי הפכה המהפכה לקומוניסטית מסתמך בדיוק על ההבחנה הזאת.

הוויכוח ושאלון הסיום

מה בא אחר כך

• 10 במרץ 1952 הפיכתו של בטיסטה. הבחירות של יוני מבוטלות.
• 26 ביולי 1953 ההתקפה על מונקדה ובאיאמו נכשלת. ״תנועת 26 ביולי״ נושאת את התאריך הזה כשם.
• 1955 חנינה לאסירים פוליטיים. קסטרו במקסיקו, ופוגש את גווארה.
• 2 בדצמבר 1956 הגרנמה נוחתת בחוף קובה, ורוב האנשים נהרגים או נתפסים בימים הבאים.
• 12 ביולי 1957 מניפסט סיירה מאסטרה מבטיח בחירות כלליות.
• 14 במרץ 1958 ארצות הברית משהה משלוח של 1,950 רובי גארנד לממשלת בטיסטה.
• 1 בינואר 1959 בטיסטה עוזב את קובה.
• יוני 1959 חוק הרפורמה האגררית נכנס לתוקף (3 ביוני, לפי ויקיפדיה). בדצמבר נגזרו 20 שנות מאסר על הובר מאטוס.
• 30 באוגוסט 1960 קובה הלאימה שלושה בתי זיקוק בבעלות אמריקאית.
• ינואר 1961 ארצות הברית מחמירה את האמברגו על קובה.
• 17 באפריל 1961 הפלישה למפרץ החזירים.
• 2 בדצמבר 1961 קסטרו מכריז שהוא מרקסיסט־לניניסט.

האם המהפכה הפכה לקומוניסטית מההתחלה?

האם קסטרו תכנן את הקומוניזם מההתחלה, או שהמהפכה נדחפה לשם בלחץ? המקורות מאפשרים את שתי הקריאות.

• קריאה אחת: התכנון מההתחלה לפי הקריאה הזאת קסטרו תכנן את המעבר לקומוניזם מההתחלה, והלחץ מבחוץ רק עיצב את הדרך.
• הקריאה האחרת: לחץ מבחוץ לפי הקריאה הזאת קסטרו לא תכנן את הקומוניזם מראש. המהפכה נדחפה לשם בעקבות העוינות של ארצות הברית.

השיעור הזה לא מכריע בין השניים. ספרים לקריאה לפני שתחליטו: יו תומאס (1971), לואיס א. פרז ג׳וניור, סמואל פארבר (2006) וליליאן גררה (2012). מה היה משנה את דעתכם: מה שקסטרו אמר ב־1957, ב־1959 וב־1961, או מה שארצות הברית עשתה בין 1958 ל־1961? ומה לא היה משנה אותה?

שאלה לבדיקה

באיזה תאריך ביטלה הפיכת בטיסטה את הבחירות של יוני 1952?

התשובה: 10 במרץ 1952. נכון. ההפיכה של 10 במרץ 1952 ביטלה את הבחירות של יוני.

שאלה לבדיקה

כמה איש עלו על היאכטה גרנמה בטוקספאן?

התשובה: 82. נכון. 82 איש עלו על הסיפון בטוקספאן ב־25 בנובמבר 1956.

שאלה לבדיקה

איפה נחתה הגרנמה ב־2 בדצמבר 1956?

התשובה: פלאיה לאס קולורדאס, ליד ניקרו. נכון. הנחיתה הייתה בפלאיה לאס קולורדאס, באיחור של יומיים בגלל מזג האוויר.

שאלה לבדיקה

באיזה תאריך השעתה ארצות הברית משלוח של 1,950 רובי גארנד לקובה?

התשובה: 14 במרץ 1958. נכון. משרד החוץ השעה את המשלוח ב־14 במרץ 1958.

שאלה לבדיקה

באיזה תאריך עזב בטיסטה את קובה?

התשובה: 1 בינואר 1959. נכון. בטיסטה עזב את מחנה קולומביה בסביבות השעה 3 לפנות בוקר, ב־1 בינואר 1959.

שאלה לבדיקה

באיזה תאריך הכריז קסטרו שהוא מרקסיסט־לניניסט?

התשובה: 2 בדצמבר 1961. נכון. לפי marxists.org ו־History.com, הנאום והכרזת המרקסיזם־לניניזם היו ב־2 בדצמבר 1961.

מונחים

• הפיכה השתלטות על השלטון בכוח, בידי קבוצה קטנה, לרוב צבאית, שלא דרך הליך חוקי.
• חנינה כללית חוק שמשחרר קבוצה של אסירים או פוטר אותם מעונש, בלי לבחון כל מקרה לגופו.
• מניפסט הצהרה פומבית של תנועה או של מנהיג, שמפרטת את מטרותיה ואת דרך הפעולה שלה.
• בית דין מהפכני בית דין מיוחד שמקים משטר חדש, והוא פועל מהר יותר מבתי המשפט הרגילים.
• אמברגו איסור רשמי על מסחר, או על מכירה של סחורה מסוימת, למדינה מסוימת.
• רפורמה אגררית חוק שמשנה את הבעלות על קרקעות חקלאיות, בדרך כלל על ידי הגבלת אחזקות גדולות והעברת אדמה לחקלאים.
• מרקסיזם־לניניזם גרסה של הקומוניזם שמבוססת על רעיונותיו של מרקס כפי שפירש אותם לנין: מפלגה מובילה, בעלות ציבורית על הכלכלה ושלטון מפלגה אחת.

מקורות

• Foreign Relations of the United States, 1955–1957, vol. VI, doc. 290 (editorial note on Herbert Matthews's interview with Castro)
• Foreign Relations of the United States, 1958–1960, vol. VI, doc. 41: memorandum from William P. Snow to John Foster Dulles, 24 March 1958
• Foreign Relations of the United States, 1958–1960, vol. VI, doc. 306 (editorial note, May–October 1959)
• Fidel Castro, History Will Absolve Me (speech at sentencing, 16 October 1953; printed 1954)
• Herbert L. Matthews, articles in The New York Times, 24, 25 and 26 February 1957
• Manifiesto de la Sierra Maestra, 12 July 1957 (closing line dated 28 July 1957), Spanish text
• Fidel Castro, speech of 2 December 1961, as dated by the marxists.org archive
• Hugh Thomas, Cuba (New York: Harper & Row, 1971)
• Louis A. Pérez Jr., Cuba: Between Reform and Revolution (New York: Oxford University Press)
• Samuel Farber, The Origins of the Cuban Revolution Reconsidered (Chapel Hill: University of North Carolina Press, 2006)
• Lillian Guerra, Visions of Power in Cuba: Revolution, Redemption, and Resistance, 1959–1971 (Chapel Hill: University of North Carolina Press, 2012)
• Wikipedia, "Attack on the Moncada Barracks"
• Wikipedia, "Landing of the Granma"
• History.com, "Castro declares himself a Marxist-Leninist"
• Wikipedia, "Fulgencio Batista" (citing Guerra 2012 and others)
• Wikipedia, "Che Guevara" (citing Castañeda 1998)

קרדיט תמונות

• כניסת פידל קסטרו להוואנה, 1959. צלם לא ידוע. נחלת הכלל בקובה: צילום שחלפו 25 שנה מיום שפורסם (תג PD-Cuba בוויקישיתוף) · Public domain · דף המקור
• חזית מחנה מונקדה, סנטיאגו דה קובה. צילום: Adam Jones · Adam Jones Adam63 · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• היאכטה גרנמה במוזיאון המהפכה, הוואנה, 2010. צילום: Catskingloves · CC BY-SA 3.0 · דף המקור