המלחמה הפונית השלישית: קרתגו נחרבת

העיר הבוערת

מצביא בוכה

אביב 146 לפנה״ס. מצביא רומי עומד על גבעה מעל עיר בוערת. שישה ימים ושישה לילות נלחמו חייליו בית אחר בית במעלה רחובותיה של קרתגו. עכשיו האש מתפשטת.

המצביא הוא סקיפיו אמיליאנוס, כבן 38. לצדו עומד ידידו ומורו לשעבר, ההיסטוריון היווני פוליביוס. סקיפיו מביט, בוכה ומצטט שורה מהומרוס על חורבן טרויה. ואז הוא אומר דבר מוזר: הוא חושש שיום אחד יקרה אותו דבר לרומא.

שלוש שנים קודם לכן מסרה קרתגו לרומא את כל נשקה בלי קרב. איך זה נגמר באש? וכמה ממה ששמעתם, על מלח ועל סיסמה לטינית מפורסמת, באמת קרה?

העדים שלנו

ידיד של המנצח

כמעט כל מה שאנחנו יודעים על המלחמה הזאת בא מהצד המנצח. פוליביוס היה שם: מדינאי יווני שנלקח לרומא כבן ערובה ב־167 לפנה״ס, נעשה מורו וידידו הקרוב של סקיפיו הצעיר והתלווה אליו לאפריקה. הוא כתב את ספרו לקוראים יוונים, והעריץ את סקיפיו.

מהפרקים שכתב פוליביוס על השנים האלה שרדו רק קטעים. את הסיפור המלא ביותר כתב אפיאנוס, יווני מאלכסנדריה שחי כ־290 שנה אחרי המלחמה והלך בעקבות פוליביוס מקרוב. שום תיאור פוני לא שרד. כשקרתגי מדבר בשיעור הזה, יווני או רומאי שם את המילים בפיו.

פובליוס קורנליוס סקיפיו אמיליאנוס

בנו של מצביא, שאומץ אל המשפחה המפורסמת ביותר ברומא; החריב את קרתגו ובכה בשעה שעשה זאת.

• נולד: 185 או 184 לפנה״ס, רומא, בנו של המצביא לוקיוס אמיליוס פאולוס
• נפטר: 129 לפנה״ס, רומא, בביתו, נמצא מת במיטתו בבוקר; השמועות על רצח לא הוכחו
• ניצחונות: פידנה, 168 לפנה״ס, כבן 17, בצבא אביו; קרתגו, 146 לפנה״ס; נומנטיה, 133 לפנה״ס
• כישלונות: נפריס, 149 לפנה״ס: התקפת הקונסול נכשלה; סקיפיו, אז טריבון, חילץ את הקוהורטות הלכודות

״אתם דומים יותר לשודדים מאשר לחיילים.״

עשירה שוב

רקע

חמישים שנה אחרי זאמה

כפי שראינו בשיעור הקודם, השלום של 201 לפנה״ס השאיר לקרתגו את העיר ואת אדמותיה החקלאיות, בצפון תוניסיה של היום, אבל לקח ממנה את הצי, את הפילים ואת האימפריה. היא נדרשה לשלם לרומא 10,000 כיכרות כסף במשך חמישים שנה, ונאסר עליה לצאת למלחמה, אפילו באפריקה, בלי רשות רומא.

קרתגו התאוששה מהר. אפיאנוס כותב שבשנות השלום היא ״גדלה מאוד באוכלוסייה ובעושר, בזכות פוריות אדמתה ורווחי המסחר שלה״. ב־191 לפנה״ס היא הציעה לשלם את כל החוב בבת אחת. רומא סירבה והעדיפה את התשלומים השנתיים. ארכאולוגים מצאו את הבתים החדשים של השנים האלה על מורדות הבירסה, גבעת המצודה.

רקע

המלך הזקן מעבר לגבול

הבעיה האמיתית הייתה מעבר לגבול. מסיניסה, מלך הנומידים, נלחם לצד רומא בזאמה, והסכם השלום התיר לו לתבוע כל אדמה שהייתה פעם של אבותיו. במשך חמישים שנה השתמש בסעיף הזה כדי לנגוס בשטחי קרתגו; בכל פעם פנתה קרתגו לרומא, והפסידה.

פוליביוס, שאינו אויב של רומא, כותב בגלוי מדוע: הקרתגים ״תמיד יצאו וידם על התחתונה ברומא, לא משום שהצדק לא היה איתם, אלא משום שהשופטים היו משוכנעים שטובתם שלהם מחייבת לפסוק נגדם״.

ב־150 לפנה״ס, כשמסיניסה צר על אחת מעריה, אבדה לקרתגו הסבלנות. היא שלחה צבא של כ־25,000 איש בפיקוד מצביא בשם עזרובעל. סקיפיו הצעיר, שהגיע לאפריקה בשליחות צבאית, צפה בקרב מגבעה ״כמו שצופים במחזה בתיאטרון״. הקרתגים נלכדו, הורעבו ונטבחו בשעה שנכנעו. וגרוע מזה: קרתגו יצאה למלחמה בלי רשות רומא.

מרקוס פורקיוס קאטו, ״הזקן״

בן איכרים שהפך לשומר המוסר של רומא, והקדיש את שנותיו האחרונות לדרישה להחריב את קרתגו.

• נולד: 234 לפנה״ס, טוסקולום, ליד רומא, למשפחת איכרים
• נפטר: 149 לפנה״ס, רומא, כבן 85, בשנה הראשונה של המלחמה שדרש
• ניצחונות: מסע בספרד כקונסול, 195 לפנה״ס; תרמופילאי, 191 לפנה״ס: הוביל את האיגוף סביב האויב; לחץ להחריב את קרתגו, 153–149 לפנה״ס; ב־149 יצאה רומא למלחמה
• כישלונות: מת לפני שקרתגו נפלה

״לדעתי, יש להחריב את קרתגו.״

מקור: תאנה מקרתגו

״…מספרים שקאטו דאג להפיל בסנאט תאנה לובית, כשניער את קפלי הטוגה שלו, וכשהסנאטורים התפעלו מגודלה ומיופייה, אמר שהארץ שבה צמחה רחוקה מרומא שלושה ימי שיט בלבד.״

״פובליוס סקיפיו נסיקה, לעומתו, כשנקרא להצביע, סיים תמיד את דבריו בהצהרה: ׳לדעתי, יש לחוס על קרתגו׳.״

בסביבות 152 לפנה״ס עמד קאטו בראש משלחת לקרתגו וחזר מבוהל מעושרה וממחסני הנשק שלה. יריבו העיקרי, סקיפיו נסיקה, טען את ההפך, כותב פלוטרכוס: יריבה ״שאינה חזקה דיה לנצח את רומא, וגם אינה חלשה דיה כדי לזלזל בה״ תרסן את העם הרומי. היסטוריונים קוראים לרעיון הזה הפחד מקרתגו.

• פלוטרכוס כותב כ־250 שנה אחר כך ופותח ב״מספרים״. עד כמה אפשר להיות בטוחים שהתאנה באמת נפלה? לא מאוד: סיפורים כאלה נוטים להיקשר באנשים מפורסמים. גם פליניוס מספר אותו, בספר על עצי פרי. ובכל זאת ייתכן שהעיקר נכון: קרתגו הייתה קרובה, ועשירה.
• מה התאנה אמורה להוכיח? שקרתגו קרובה ומשגשגת: פרי טרי יכול להגיע לרומא בשלושה ימים, וכך גם צבא. זה טיעון שנשען על פחד, ומוצג בעזרת אביזר ולא בעזרת ראיה.
• קאטו ונסיקה מתווכחים שניהם על רומא: על ביטחונה ועל המשמעת שלה. מה חסר בשני הטיעונים? כל דבר שקרתגו עשתה בפועל לרומא. שניהם רואים בקרתגו אמצעי לצורכי רומא.

מיתוס

קאטו סיים כל נאום שלו במילים הלטיניות ״Carthago delenda est״, ״קרתגו חייבת להיחרב״.

האמת

קאטו כנראה אכן דרש שוב ושוב להחריב את קרתגו: כמה כותבים עתיקים אומרים זאת. אבל אף טקסט עתיק אינו מביא את שלוש המילים הלטיניות האלה. פלוטרכוס מוסר את הדרישה ביוונית; כותבים לטיניים מביאים אותה במילים שלהם. הסיסמה הקצרה, וגם הנוסח הארוך ״Ceterum censeo Carthaginem esse delendam״ (״ומלבד זאת, אני סבור שיש להחריב את קרתגו״), עוצבו בידי כותבים וספרי לימוד מודרניים.

הראיות

פלוטרכוס, ״חיי קאטו הזקן״ 27.1; פליניוס, ״תולדות הטבע״ 15.74; פלורוס 1.31.4. ראו C. E. Little, Classical Journal 29 (1934).

שלוש דרישות

נקודת החלטה

אתם סנאטור ברומא.

רומא, חורף 150–149 לפנה״ס

חדשות מאפריקה: קרתגו הפרה את ההסכם, נלחמה במסיניסה ואיבדה צבא שלם. שליחיה כבר כאן, ובאו להתנצל. הם דנו את המצביאים שלהם למוות, והם שואלים מה עליהם לעשות. ואוטיקה, שכנתה של קרתגו, הציעה זה עתה לרומא את הנמל שלה.

קאטו, עכשיו בן 84, אומר לכם כבר שנתיים שקרתגו עשירה, חמושה ורחוקה שלושה ימי שיט. סקיפיו נסיקה משיב שיריבה שומרת על המשמעת של רומא. מסיניסה בן 88; אם רומא לא תעשה דבר, הוא עלול לכבוש את קרתגו בעצמו ולהפוך לאדון אפריקה. והעולם היווני מסתכל איך רומא נוהגת באויב מובס.

איך אתם מצביעים?

• להצביע בעד מלחמה, עם פקודה להחריב את העיר קרתגו כנראה תימחץ: אין לה צי, והיא איבדה זה עתה צבא. אבל מלחמה בעיר שמתחננת לשלום צריכה עילה שהעולם יקבל, ועיר עשירה ומוקפת חומות עלולה שלא ליפול מהר.
• לקבל את ההתנצלות: לקנוס את קרתגו ולהשאיר אותה חלשה קרתגו שורדת כבת חסות מוחלשת, כפי שרוצה נסיקה. אבל היא נשארת עשירה וממורמרת, האזהרות של קאטו נמשכות, ומסיניסה עלול להמשיך לנגוס בה עד שיכבוש את העיר בעצמו.
• לדרוש מהקרתגים לעזוב את החוף ולגור בפנים הארץ קרתגו בלי נמלים לא תוכל לאיים על רומא מהים לעולם. אבל לא סביר שעם של יורדי ים יסכים לעקור את עצמו, והדרישה עלולה להוביל למלחמה בכל מקרה.
• לא להתערב, ולתת למסיניסה לטפל בקרתגו זה לא עולה לרומא דבר. אבל אם מסיניסה יכבוש את קרתגו, ממלכה נומידית שאפתנית, עם העושר והנמלים של קרתגו, תשכון מעבר לים מול סיציליה.

מה קרה בפועל

להצביע בעד מלחמה, עם פקודה להחריב את העיר

הסנאט הצביע בעד מלחמה. אפיאנוס כותב שהקונסולים הפליגו עם ״פקודות סודיות לא לחדול מהמלחמה עד שקרתגו תימחה עד היסוד״. אבל בגלוי רומא לא הכריזה על מטרה כזאת. את דרישותיה היא הציגה אחת אחרי השנייה.

פוליביוס כותב שהרומאים ״החליטו לפעול כך מזמן, אבל חיפשו הזדמנות מתאימה ועילה שתתקבל על דעת העמים האחרים״. המלחמה של קרתגו במסיניסה נתנה להם את העילה. למה הם רצו במלחמה, על כך מתווכחים עד היום; הוויכוח בסוף השיעור מציג את הדעות.

149 לפנה״ס

בני ערובה, ואחר כך נשק

שליחי קרתגו ברומא עשו את הדבר היחיד שנותר: הם הסגירו את עירם בכניעה ל״נאמנות״ רומא, ומסרו הכול לחסדה. הסנאט הבטיח לקרתגו את חירותה, את חוקיה ואת אדמתה, בתנאי שתוך 30 יום תשלח 300 ילדים ממשפחות אצילים כבני ערובה ותציית לקונסולים. פוליביוס מעיר שבהבטחה ״לא הוזכרה העיר״, ושהדבר ״עורר דאגה ותדהמה רבה״.

בני הערובה הפליגו, ואמהותיהם נאחזו בספינות. הקונסולים נחתו באוטיקה ונתנו את הפקודה השנייה: למסור את כל הנשק. קרתגו צייתה. לפי פוליביוס היא מסרה ״יותר ממאתיים אלף שריונים ואלפיים קטפולטות״. ואז זומנו שליחיה שוב לאוטיקה, לשמוע את הפקודה האחרונה.

נקודת החלטה

אתם אחד משליחי קרתגו.

המחנה הרומי באוטיקה, 149 לפנה״ס

עירכם מסרה לרומא 300 ילדים ואת כל הנשק שהיה לה. עכשיו הקונסול קנסורינוס קורא את הפקודה האחרונה של הסנאט: ״מסרו לנו את קרתגו, ולכו לאן שתרצו בתוך הארץ שלכם, במרחק של עשרה מילין לפחות מהים, כי החלטנו להחריב את עירכם עד היסוד.״

קרתגו עומדת על שפת הים יותר מ־600 שנה: הנמלים שלה, המקדשים שלה, קברי אבותיכם. קנסורינוס עונה לתחינותיכם בקרירות: ״אנחנו רואים בכם את קרתגו, לא באדמה ובבניינים שבהם אתם גרים.״ אין לכם נשק ואין לכם צי. מחוץ לחומות, למצביא הנידון עזרובעל יש עדיין כ־20,000 איש.

מה אתם ממליצים לעירכם?

• לציית: לנטוש את העיר ולעבור לפנים הארץ העם נשאר בחיים, ורומא אולי תקיים את הבטחתה לחירות ולחוקים. אבל קרתגו כעיר וכמעצמה ימית נגמרת לעולם, ותושביה מתחילים מחדש כאיכרים בעיר חדשה תחת עינה של רומא.
• לסרב, ולהגן על העיר בכל מה שאפשר לייצר בלי נשק, העיר תצטרך לחמש את עצמה יש מאין מאחורי חומותיה הגדולות. תבוסה פירושה כנראה מוות או עבדות לכל מי שבתוכה. אבל החומות חזקות, והרומאים לא באו מוכנים להסתערות.
• לבקש ארכה כדי לשלוח שוב שליחים לרומא זמן הוא הדבר היחיד שעוד אפשר להרוויח. לא סביר שהסנאט ישנה את דעתו, אבל כל שבוע מאפשר לעיר להתכונן בשקט, אם תחליט להילחם.

מה קרה בפועל

לסרב, ולהגן על העיר בכל מה שאפשר לייצר

כשהשליחים הביאו את הפקודה הביתה, העיר געשה מאבל ומזעם. אנשים שהמליצו להיכנע נקרעו לגזרים. באותו יום הכריזה מועצת העיר מלחמה, שחררה את העבדים כדי שיילחמו והחזירה את עזרובעל, המצביא שדנה למוות. הקונסולים סירבו לבקשת הפוגה, אבל המתינו, בטוחים שהעיר תיכנע.

לפי אפיאנוס, בעיני הקרתגים לעזוב את הים פירושו היה לאבד את כל מה שעשה אותם לקרתגים: את אליהם, את קברי אבותיהם ואת המסחר שלהם. וכך הפכו המקדשים לבתי מלאכה. בכל יום, כותב אפיאנוס, ייצרה העיר 100 מגינים, 300 חרבות ו־1,000 קליעים לקטפולטות, ״ולמיתרים, הנשים גזזו את שערן״.

שלוש שנות מצור

149–148 לפנה״ס

שנתיים של כישלונות

הקונסולים מניליוס וקנסורינוס ציפו למשימה קלה: עיר בלי נשק. הם מצאו מבצר. בצד היבשה חצתה חומה משולשת את מצר היבשה, רצועת האדמה שמחברת את קרתגו לאפריקה; לפי אפיאנוס, כל אחת מהחומות הייתה בגובה 45 רגל. כשאילי הניגוח של קנסורינוס פערו פרצה בחומה, הרומאים פרצו פנימה ונהדפו בידי אנשים חמושים באבנים ובאלות. קצין צעיר אחד שמר על הסדר בין חייליו וחיפה על הנסיגה: סקיפיו אמיליאנוס, אז טריבון צבאי.

קדחת פשטה במחנה הרומי. צבאו של עזרובעל החזיק במבצר נפריס, מעבר למפרץ, והדף התקפה רומית. ב־149 מת קאטו ברומא; ב־148 מת גם מסיניסה. בתוך קרתגו קיבל עזרובעל, הבואתרכוס, את הפיקוד, ויריבו הוכה למוות בספסלים באולם המועצה.

147 לפנה״ס

בחירת העם

בראשית 147 לפנה״ס היה העם הרומי כועס וחסר סבלנות. מכתבי החיילים הביתה שיבחו את הקצין הצעיר שהציל אנשים בפרצה ובנפריס. סקיפיו היה מועמד למשרה זוטרה, ובגיל 37 בערך היה צעיר מכדי להיות קונסול. העם בחר בו לקונסול בכל זאת, ונתן לו את אפריקה כתחום פיקודו. הסנאט נכנע.

הוא הגיע בזמן כדי לחלץ כוח רומי שנלכד בתוך קטע מוזנח של החומות, מעל צוקי הים. אחר כך פנה אל צבאו שלו, גירש את הסוחרים ואת נגררי המחנה, והחזיר את המשמעת.

עזרובעל, ה״בואתרכוס״

המצביא שהגן על קרתגו עד היום האחרון, ואז התחנן על חייו.

• נולד: לא ידוע, כנראה קרתגו
• נפטר: אחרי 146 לפנה״ס, לא ידוע, סקיפיו חס על חייו; שום מקור מהימן אינו מספר על סופו
• ניצחונות: נפריס, 149 לפנה״ס: הדף את הקונסול מניליוס
• כישלונות: מול מסיניסה, 150 לפנה״ס: צבאו הורעב והושמד; קרתגו, 146 לפנה״ס

״…לעולם לא יבוא היום שבו עזרובעל יראה בבת אחת את השמש ואת עירו עולה באש.״

נקודת החלטה

אתם סקיפיו אמיליאנוס, הקונסול.

מול קרתגו, אביב 147 לפנה״ס

שנתיים הסתערו צבאות רומא על קרתגו ונכשלו. החומה המשולשת בצד היבשה חזקה מכדי לכבוש אותה בהסתערות. ובכל זאת העיר עדיין אוכלת: מזון מוברח פנימה בים, מתחת לאף של ספינותיכם, וביבשה מן הכפרים, כל עוד בני בריתו של עזרובעל מחזיקים בנפריס.

יש לכם שנה אחת של פיקוד. אם תיכשלו, קונסול אחר יקבל את הצבא, ואת התהילה. עזרובעל רמז, באמצעות הנסיך הנומידי גולוסה, שהוא אולי מוכן לדבר.

איך תכבשו את קרתגו?

• להסתער מיד על חומת היבשה בכל הכוח אם זה יצליח, המלחמה תיגמר השנה, בפיקודכם. אבל אותה חומה כבר הביסה שני קונסולים, וכישלון עקוב מדם יסיים את הפיקוד שלכם ואת שמכם הטוב.
• לסגור את העיר ביבשה ובים, ולהרעיב אותה איטי אבל בטוח: עיר בגודל כזה לא תוכל להאכיל את עצמה זמן רב. אבל זה דורש עבודות עפר עצומות תחת אש, וחודשים שאולי אין לכם.
• להציע לעזרובעל תנאי כניעה זה עשוי להציל חיים רבים ולסיים את המלחמה מהר. אבל אנשי קרתגו יצטרכו להסכים, והסנאט רוצה שהעיר תיחרב, לא שיחוסו עליה.

מה קרה בפועל

לסגור את העיר ביבשה ובים, ולהרעיב אותה

סקיפיו בחר להרעיב את העיר, ובמקביל השאיר לעזרובעל הצעה פרטית פתוחה: חייו, חיי משפחתו ועשר כיכרות מהונו. עזרובעל סירב. בעשרים ימים ולילות חפרו אנשי סקיפיו ובנו קו ביצורים לרוחב מצר היבשה כולו, וניתקו את דרך היבשה. אחר כך פנה סקיפיו אל הים, והתחיל לבנות סוללה ימית מאבן כדי לחסום את הכניסה לנמלים.

פוליביוס, שהיה עם סקיפיו, מציג מצביא זהיר ולא מהמר; זכרו שהוא העריץ אותו. רוב ההיסטוריונים בני זמננו מסכימים שהמצור, יותר מהאומץ מול החומות, הכריע את המערכה.

המצור על קרתגו: מי מול מי

149–146 לפנה״ס

קרתגו, על חוף תוניסיה של היום

רומא

• מפקדים: מאניוס מניליוס ולוקיוס מרקיוס קנסורינוס, קונסולים, 149 לפנה״ס, לוקיוס קלפורניוס פיסו, 148 לפנה״ס, סקיפיו אמיליאנוס, עם גאיוס לאליוס, 147–146 לפנה״ס
• כוחות: 80,000 רגלים וכ־4,000 פרשים; 50 קווינקוורמות ו־100 ספינות מלחמה קטנות יותר (149 לפנה״ס) (אפיאנוס); כנראה הרבה פחות: שני צבאות קונסולריים, ארבעה לגיונות עם בני בריתם, אולי 40,000–50,000 (חישוב מודרני)
• אבדות: אין נתון כולל (המקורות העתיקים)

קרתגו

• מפקדים: עזרובעל הבואתרכוס, עזרובעל, נכדו של מסיניסה, מפקד העיר עד 148 לפנה״ס
• כוחות: 700,000 נפש בעיר (סטרבון (בערך 20 לספירה)); כמה מאות אלפים לכל היותר (אומדנים מודרניים); צבא שדה של 20,000, ואחר כך 30,000, בפיקוד עזרובעל (אפיאנוס); נשק שנמסר ב־149 לפנה״ס: יותר מ־200,000 שריונים ו־2,000 קטפולטות (פוליביוס)
• אבדות: 50,000 גברים ונשים יצאו מהבירסה ונכנעו (אפיאנוס); 25,000 נשים ו־30,000 גברים נכנעו (אורוסיוס (המאה ה־5 לספירה)); 36,000 גברים נכנעו (פלורוס (המאה ה־2 לספירה))

שום נתון קרתגי לא שרד. מי שנכנעו נמכרו לעבדות; מספר ההרוגים אינו ידוע.

התוצאה: קרתגו נכבשה בהסתערות באביב 146 לפנה״ס ונחרבה. אדמותיה הפכו לפרובינקיה הרומית אפריקה.

אפיאנוס כתב כמעט 300 שנה אחר כך, והמספרים שלו מנופחים לעתים קרובות; ה־700,000 של סטרבון הם הרבה יותר ממה שהעיר יכלה להכיל. רק רשימת הנשק של פוליביוס באה מכותב בן הזמן.

המצור על קרתגו

149–146 לפנה״ס

149–146 לפנה״ס. שני קונסולים רומיים מנסים לכבוש את קרתגו, שחומתה המשולשת חוצה את מצר היבשה. העיר עדיין יכולה לקבל מזון מהים ומהכפרים, וצבאו של עזרובעל מחזיק בנפריס. על הכף: גורלה של העיר.

שחזור אחד, לפי אפיאנוס, ״המלחמות הפוניות״ 95–131, שהולך בעקבות עד הראייה פוליביוס. הנמלים לפי החפירות של ה. ר. הרסט (1994), והעיר לפי ס. לנסל (1995). קו החוף וסבחת אריאנה הם של היום; חוף האגם מדרום לעיר משורטט מזרחה יותר מהיום, כפי שהיה כנראה, שהרי אפיאנוס מתאר רק לשון יבשה צרה בין האגם לים.

לא ודאי: תוואי החומה המשולשת ותוואי קווי המצור של סקיפיו (כאן לרוחב רצועת היבשה הצרה ביותר, כ־5 ק״מ ממערב לבירסה; אחרים משרטטים אותם קרוב יותר לעיר); היכן התחילה הסוללה והיכן נחפרה התעלה החדשה; מקומה של האגורה. כיווני הרוח של אפיאנוס אינם מתאימים לשטח. היחידות אינן בקנה מידה.

שלבי הקרב

• 149 לפנה״ס: הקונסולים נכשלים מניליוס תוקף את החומה המשולשת שחוצה את מצר היבשה, וקנסורינוס את הפינה החלשה ליד האגם. הוא פורץ פרצה בחומה, אבל הרומאים שפורצים פנימה נהדפים; סקיפיו, טריבון צבאי, מחפה על נסיגתם. ספינות אש קרתגיות כמעט משמידות את הצי הרומי. צבאו של עזרובעל ממתין בנפריס, כ־25–30 ק״מ משם.
• אביב–קיץ 147: מצר היבשה נסגר סקיפיו מחלץ תחילה כוח רומי שנלכד בתוך החומות, ואחר כך פושט על מגרה בלילה ונסוג. בעשרים ימים ולילות חופר צבאו תעלות לרוחב מצר היבשה כולו, כ־4.5 ק״מ, עם חומה ומגדל תצפית מול העיר. מעכשיו שום מזון אינו נכנס ביבשה.
• קיץ 147: הסוללה והתעלה החדשה כדי שספינות לא יחמקו פנימה, בונה סקיפיו סוללת אבן מלשון היבשה לעבר פתח הנמל. בסתר חופרים הקרתגים תעלה חדשה מנמל המלחמה ישר אל הים הפתוח ובונים ספינות מעצים ישנים. עם שחר יוצאות כחמישים טרירמות.
• סתיו 147: הרציף נכבש אחרי קרב ימי שנמשך עד הערב, הספינות הקרתגיות נדחקות בחזרה אל הרציף שמחוץ לחומת העיר. סקיפיו תוקף את הרציף; בלילה שוחים קרתגים עירומים אל מכונות המצור שלו ושורפים אותן. בסוף הוא כובש את הרציף, מקיף אותו בחומה ומציב עליו 4,000 איש. בחורף נופלת גם נפריס.
• אביב 146: שישה ימים עד הבירסה עזרובעל מצית את נמל הסוחרים. לאליוס מטפס על חומת נמל המלחמה, וסקיפיו כובש את האגורה שלידו. במעלה שלושה רחובות של בתים בני שש קומות נלחמים הרומאים מגג לגג שישה ימים ולילות. ביום השביעי יוצאים 50,000 איש מהבירסה ונכנעים.

האסטרטגיה

• הרומאים: הקונסולים הראשונים ניסו להסתער על החומה ולפרוץ אותה במהירות. כשההסתערות נהדפה, סקיפיו מנסה לחתוך את אספקת העיר משני צדדיה: תעלה לרוחב מצר היבשה כדי למנוע מזון מהיבשה, וסוללה שחוסמת את פתח הנמל, ואחר כך כיבוש הרציף והנמלים.
• הקרתגים: הקרתגים שולחים ספינות אש נגד הצי הרומי. בסתר נחפרת תעלה חדשה מנמל המלחמה אל הים הפתוח, ונבנות ספינות מעצים ישנים כדי לפרוץ החוצה. המזון ממשיך להגיע מהכפרים, כל עוד בני בריתו של עזרובעל מחזיקים בנפריס.

מה הכריע: סקיפיו ניצח קודם כול בחנק האספקה: התעלה לרוחב היבשה עצרה את המזון מהיבשה, הסוללה וכיבוש הרציף עצרו את הספינות, ונפריס נפלה בחורף. רק אחר כך הסתיימה הלחימה הקשה בין הבתים בכניעת הבירסה.

נקודת החלטה

אתם עזרובעל, מפקד קרתגו.

מקדש אשמון על הבירסה, אביב 146 לפנה״ס, היום השביעי

שישה ימים נלחמו הרומאים במעלה שלושת הרחובות שעולים מהנמלים אל המצודה, בית אחר בית. הבוקר הסכים סקיפיו לחוס על כל מי שיעזוב את הבירסה, מלבד עריקים, וכ־50,000 גברים ונשים יצאו.

נשארתם במקדש עם אשתכם, שני בניכם הקטנים וכ־900 עריקים רומאים, שיודעים שסקיפיו לא ירחם עליהם. נשבעתם פעמים רבות שלעולם לא תראו את השמש זורחת על קרתגו בלהבות. לפני שנה הציע לכם סקיפיו את חייכם.

מה אתם עושים?

• לקיים את השבועה: להישאר במקדש עד הסוף תמותו כפי שהבטחתם, ושמכם יהפוך לסיפור של התרסה. אשתכם וילדיכם ימותו איתכם.
• לחמוק החוצה לבד ולהיכנע לסקיפיו כנראה תחיו. אבל תפקירו את משפחתכם ואת האנשים שנלחמו לצדכם, ואת הסיפור יספרו אויביכם.
• לצאת ולנסות להתמקח על משפחתכם ועל העריקים סקיפיו כבר סירב לחוס על עריקים; לכל היותר תצליחו להציל את אשתכם ואת בניכם. וברגע שתצאו, העריקים אולי לא ימתינו לתוצאות המיקוח.

מה קרה בפועל

לחמוק החוצה לבד ולהיכנע לסקיפיו

עזרובעל חמק בסתר עם ענף זית והשתטח לרגלי סקיפיו. סקיפיו חס על חייו והציג אותו לפני העריקים, שהטיחו בו חרפות והציתו את המקדש סביבם. לפי אפיאנוס הופיעה אשתו של עזרובעל מעל הלהבות בבגדיה היפים ביותר, קיללה את בעלה כבוגד, הרגה את שני בניה, השליכה אותם לאש וקפצה אחריהם.

איננו יכולים לדעת מה חשב עזרובעל: שום קרתגי לא סיפר את סיפורו. פוליביוס, שהיה שם, בז לו כרברבן שערך משתאות בזמן שבני עמו גוועו ברעב. אפילו שמה של האישה אבד.

איך אנחנו יודעים?

מקור: מה אמרו היוונים

״היו שהצדיקו את מעשה הרומאים, ואמרו שנקטו צעדים נבונים ומדיניים כדי להגן על שלטונם.״

[אחרים אמרו:] ״…זה, אמרו, דומה יותר לתככים של עריץ מאשר לעקרונות של מדינה מתורבתת כמו רומא, ואין לתאר זאת בצדק אלא כדבר הקרוב מאוד לחילול הקודש ולבגידה.״

פוליביוס, שכתב אחרי 146 לפנה״ס, מוסר ארבע דעות ששמע ביוון על יחסה של רומא לקרתגו: שתיים בעד רומא ושתיים נגדה. המבקרים התלוננו שרומא הציגה את דרישותיה ״אחת אחת״, והסתירה את השאר. הוא אינו אומר באיזו דעה הוא מחזיק.

• פוליביוס היה ידידו של סקיפיו וחי ברומא שנים רבות. מדוע ייתכן שבחר לשים את הביקורת בפי אחרים? כך יכול היה לתעד את מה שהיוונים באמת אמרו, בלי לתקוף בעצמו את פטרוניו. לצטט ״אחרים״ בטוח יותר מלדבר בשם עצמך.
• הדעה האחרונה ברשימה שלו אומרת שרומא לא הפרה שום חוק, כי קרתגו נכנעה ל״נאמנות״ רומא. למה הסדר של הדעות עשוי להיות חשוב? למילה האחרונה יש לעתים קרובות משקל: היא עשויה לרמוז על דעתו של פוליביוס עצמו, ועדיין לתת למבקרים לדבר.
• אילו טיעונים עוסקים בכוח, אילו במוסר ואילו בחוק? ״צעדים נבונים ומדיניים״ עוסק בכוח ובביטחון; ״חילול הקודש ובגידה״ עוסק במוסר; ההגנה שקרתגו נכנעה מרצונה עוסקת בחוק.

מקור: דמעות על קרתגו

״סקיפיו, כשראה את המחזה הזה, הזיל דמעות, כך מסופר, וקונן בגלוי על גורלו של האויב.״ (אפיאנוס)

״סקיפיו פנה אליי מיד, אחז בידי ואמר: ׳רגע מפואר, פוליביוס; אבל יש בי חשש נורא שיום אחד ייגזר אותו גורל גם על ארצי שלי.׳״ (פוליביוס)

אצל אפיאנוס סקיפיו גם מצטט את ״האיליאדה״ של הומרוס: ״יבוא יום ותאבד טרויה הקדושה…״. אפיאנוס כתב כ־290 שנה אחר כך, אבל מציין שפוליביוס ״רשם זאת בדיוק כפי ששמע״.

• פוליביוס ראה את זה בעצמו. האם זה הופך את הסצנה לוודאית? סביר שסקיפיו אמר משהו כזה. אבל פוליביוס היה ידידו ומורו, והסצנה מציגה את סקיפיו כחכם וכאנושי בשעת הניצחון, בדיוק כפי שפוליביוס רצה שיזכרו אותו.
• על מי בוכה סקיפיו? במידה מסוימת על קרתגו, אבל בשתי הגרסאות בעיקר על רומא: הוא חושש שכל אימפריה, גם שלו, תיפול יום אחד. זו הגות על המזל, נושא אהוב על היוונים, יותר מאשר רחמים על האנשים שנמכרים לעבדות למרגלותיו.
• שתי הגרסאות שונות זו מזו. איזו מהן קרובה כנראה יותר למה שנאמר, ולמה? כנראה הקטע של פוליביוס, כי כתב אותו האיש ששמע את הדברים בעצמו. אבל הגרסה הארוכה של אפיאנוס, עם רשימת האימפריות שנפלו, באה כנראה גם היא מפוליביוס, אלא שלוטשה בדרך; קשה לדעת היכן נגמר האחד ומתחיל השני.

מקור: ילדי קרתגו

מצבה מהתופת של קרתגו, המאה ה־4 או ה־3 לפנה״ס. מוזיאון ברדו הלאומי, תוניס

כותבים יוונים ורומאים טענו שהקרתגים הקריבו ילדים לאליהם. דיודורוס, יווני שכתב בסביבות 30 לפנה״ס, מספר שבשעת משבר ב־310 לפנה״ס שרפה העיר 200 ילדים ממשפחות אצילים לפני פסל ברונזה. ליד הנמלים מצאו ארכאולוגים את התופת: אלפי כדים ובהם עצמות שרופות של תינוקות ושל גורי בעלי חיים, קבורים תחת אבנים כמו זו, מהמאה ה־8 לפנה״ס ועד 146 לפנה״ס.

• מי מספר לנו על הקרבת ילדים, ומתי? רק זרים: כותבים יוונים, רומאים ומאוחר יותר נוצרים, רבים מהם עוינים לקרתגו. שום טקסט קרתגי אינו מתאר זאת. זה לא הופך את הטענה לשקרית, אבל צריך לבחון אותה מול ראיות אחרות.
• החריטה מראה גבר אוחז בילד. מה זה יכול לומר? כוהן עם ילד שעומד להיות מוקרב, אב שמציג את ילדו לפני האלים, או תפילה לשלום ילד. התמונה לבדה אינה יכולה להכריע; חוקרים נוטים לפרש אותה לפי מה שהם כבר חושבים על התופת.
• מה יכולות העצמות להראות שטקסטים ותמונות אינם יכולים? את גיל הילדים. צוות אחד (2010) מצא שרבים מהם נולדו מתים או מתו סמוך ללידה, כמו בבית קברות; צוות אחר (2011) טען שרבים חיו שבועות, וזה מתאים להקרבה. חוקרים רבים חושבים כיום שהקרבה אכן התקיימה, לפחות לפעמים; השאלה לא הוכרעה.

אחרי קרתגו

146 לפנה״ס

אפר וקללה

146 לפנה״ס

ימים ארוכים בזזו החיילים את העיר. סקיפיו הזמין את ערי סיציליה לקחת בחזרה את הפסלים שקרתגו שדדה מהן דורות קודם לכן. הניצולים נמכרו לעבדות. כותבים מאוחרים מספרים שהאש בערה שבעה־עשר ימים.

עשרה סנאטורים הגיעו עם הוראות הסנאט: כל מה שעוד עומד ייהרס, איש לא יגור במקום, ומי שיבנה מחדש את הבירסה או את מגרה יהיה מקולל. אדמות קרתגו הפכו לפרובינקיה אפריקה, שנשלטה מאוטיקה. באותה שנה החריב צבא רומי אחר את קורינתוס, מן הערים הגדולות של יוון. סקיפיו חזר הביתה לטריומף וקיבל את הכינוי שזכה בו סבו המאמץ בזאמה: אפריקנוס.

מיתוס

אחרי שהחריבו את קרתגו, חרשו הרומאים את אדמתה וזרעו בה מלח, כדי ששום דבר לא יצמח בה לעולם.

האמת

שום כותב עתיק אינו מזכיר מלח. אפיאנוס מפרט מה החליט הסנאט: ליישר את ההריסות, לא לתת לאיש לגור שם, לקלל את מי שיבנה מחדש, ״אבל לא נאסר לעלות על האדמה״. מלח היה יקר, ושום צבא לא יכול היה להמליח שטח שלם. הסיפור מופיע לראשונה בספרים מהמאה ה־19, אולי בהשראת המקרא, שבו אבימלך הורס את שכם ״וַיִּזְרָעֶהָ מֶלַח״ (שופטים ט, מה). והאדמה לא מתה: בתוך 25 שנה שלחה רומא מתיישבים לעבד אותה.

הראיות

אפיאנוס, ״המלחמות הפוניות״ 135; קיקרו, ״על החוק החקלאי״ 1.5 ו־2.51. R. T. Ridley, Classical Philology 81 (1986).

אחרי האש

• 146 לפנה״ס אפריקה הופכת לפרובינקיה רומית; בני מסיניסה שומרים על נומידיה השכנה.
• 133 לפנה״ס סקיפיו מחריב את נומנטיה בספרד. ברומא נהרג בהתפרעות גיסו, הטריבון טיבריוס גרקכוס.
• 129 לפנה״ס סקיפיו נמצא מת במיטתו. השמועות על רצח לא הוכחו מעולם.
• 122 לפנה״ס גאיוס גרקכוס מייסד מושבה, יונוניה, על אדמת קרתגו. היא נכשלת מהר.
• 112–105 לפנה״ס מלחמה ביוגורתה, נכדו של מסיניסה. מצביא חדש, גאיוס מריוס, עושה לו שם: על כך בשיעור הבא.
• בערך 40 לפנה״ס ההיסטוריון סאלוסטיוס טוען שכאשר קרתגו נעלמה, איבדה רומא את הפחד ששמר על אחדותה, ושקעה בחמדנות ובמלחמת אזרחים.
• 29 לפנה״ס אוקטביאנוס, שבקרוב ייקרא אוגוסטוס, מגשים את תוכניתו של יוליוס קיסר ומייסד מושבה רומית במקום. קרתגו הרומית הופכת לאחת הערים הגדולות של מערב האימפריה.
• 439 ו־698 לספירה הוונדלים הופכים את קרתגו לבירתם; ב־698 היא נופלת בידי הערבים, ותוניס הסמוכה גדלה במקומה.
• 1985 לספירה ראשי העיר של רומא ושל קרתגו חותמים על הסכם שלום סמלי.

למה החריבה רומא את קרתגו?

קרתגו איבדה את הצי ואת האימפריה שלה חמישים שנה קודם לכן. למה רומא טרחה כל כך כדי למחות אותה?

• א. א. אסטין, ״סקיפיו אמיליאנוס״ (1967) ו״קאטו הקנסור״ (1978); א. מ. אקשטיין, ״אנרכיה ים־תיכונית״ (2006) פחד אמיתי. קרתגו שבה להיות עשירה, נמל המלחמה שלה נבנה מחדש, מחסני הנשק שלה היו עצומים, ומסיניסה היה כמעט בן תשעים: מלך נומידי ששולט בקרתגו עלול היה להיות גרוע מקרתגו עצמה. הדיווח של קאטו מהעיר הביע בהלה אמיתית, לא רק רטוריקה. אקשטיין מוסיף שבעולם שאין בו חוק בין מדינות, כל מעצמה נטתה להכות ביריבות אפשריות לפני שיתחזקו. רומא הייתה קשוחה, אבל לא יוצאת דופן.
• ו. ו. האריס, ״מלחמה ואימפריאליזם ברומא הרפובליקנית״ (1979) לא היה איום אמיתי. עיר עם עשר ספינות מלחמה ובלי בעלי ברית לא יכלה לסכן את רומא. האצילים הרומאים היו זקוקים למלחמות: לתהילה, לטריומפים, לשלל ולעבדים, ולקריירות שבנו עליהם. הפחד היה תירוץ. פוליביוס עצמו כותב שרומא החליטה מזמן ורק חיפשה עילה.
• בן קירנן, ״רצח העם הראשון: קרתגו, 146 לפנה״ס״ (2004) השמדה מתוכננת. הפקודות הסודיות להחריב את העיר, הדרישה לנטוש אותה והחורבן של 146 מעידים על כוונה להשמיד עם, וקירנן קורא לזה רצח העם הראשון. מבקריו משיבים ש־50,000 הניצולים נמכרו לעבדות ולא נרצחו, ושדברי קנסורינוס, ״אנחנו רואים בכם את קרתגו״, מראים שהמטרה הייתה העיר כמעצמה, לא תושביה.

האם קרתגו נחרבה כצעד ביטחוני מחושב, מתוך החמדנות הרגילה של אימפריה עתיקה, או כמשהו גרוע מזה? היוונים שפוליביוס מצטט התווכחו על כך כבר ב־146 לפנה״ס.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

ב־191 לפנה״ס הציעה קרתגו לשלם לרומא את כל חוב המלחמה שלה בבת אחת. מה קרה?

התשובה: רומא סירבה והעדיפה את התשלומים השנתיים. נכון. לפי ליוויוס, הסנאט סירב לקבל כסף לפני המועד, והתשלומים נמשכו חמישים שנה.

שאלה לבדיקה

מדוע הייתה למלחמה של קרתגו במסיניסה ב־150 לפנה״ס חשיבות כה רבה?

התשובה: הסכם השלום של 201 אסר על קרתגו לצאת למלחמה בלי רשות רומא, וכך קיבלה רומא את העילה שלה. נכון. פוליביוס כותב שרומא חיפשה מזמן עילה ״שתתקבל על דעת העמים האחרים״. הסכם שהופר היה עילה כזאת.

שאלה לבדיקה

מה הייתה הדרישה השלישית והאחרונה של רומא באוטיקה ב־149 לפנה״ס?

התשובה: לנטוש את העיר ולהתיישב עשרה מילין לפחות מהים. נכון. קנסורינוס הודיע שרומא ״החליטה להחריב את עירכם עד היסוד״. קרתגו סירבה והתכוננה להילחם.

שאלה לבדיקה

איך כבש סקיפיו לבסוף את קרתגו?

התשובה: הוא ניתק אותה ביבשה ובים, ואז הסתער על הנמלים ונלחם בדרכו עד הבירסה. נכון. קו הביצורים לרוחב מצר היבשה, הסוללה הימית וכיבוש הרציף הרעיבו את העיר; ההסתערות של אביב 146 באה דרך הנמלים.

שאלה לבדיקה

איזו טענה על המלח נכונה?

התשובה: שום כותב עתיק אינו אומר שהרומאים זרעו מלח; הסיפור מופיע במאה ה־19. נכון. אפיאנוס מתאר את הקללה על בנייה מחדש אבל לא מלח, ורומא שלחה מתיישבים לעבד את האדמה בתוך 25 שנה.

שאלה לבדיקה

סקיפיו בכה כשקרתגו בערה. לפי פוליביוס, ממה הוא חשש?

התשובה: שיום אחד ייפול אותו גורל על רומא. נכון. ״יום אחד ייגזר אותו גורל גם על ארצי שלי.״ הוא חשב על עלייתן ונפילתן של אימפריות.

מונחים

• פוני המילה הרומית לקרתגי, מ־Poeni, ״פיניקים״. את קרתגו ייסדו מתיישבים מצור, בלבנון של היום, ותושביה דיברו פונית, שפה קרובה לעברית.
• בירסה גבעת המצודה של קרתגו, כקילומטר מהנמלים. על ראשה עמד מקדש אשמון, אל המרפא.
• קותון נמל שנחפר ביבשה. בקרתגו: נמל המלחמה העגול, שהגיעו אליו רק דרך נמל הסוחרים, ובו סככות לספינות מלחמה לאורך שוליו ועל האי שבמרכזו.
• סוללה ימית סכר של אבנים כבדות שנבנה אל תוך הים. הסוללה של סקיפיו נועדה לחסום את הכניסה לנמלי קרתגו.
• כניעה ל״נאמנות״ רומא כניעה ״אל נאמנותה״ של רומא (deditio in fidem). העם הנכנע מסר את אדמתו, עריו, מקדשיו וקברי אבותיו, ורומא החליטה מה להחזיר לו. מבחינה משפטית לא נשאר לו על מה להתמקח.
• בואתרכוס התואר היווני שאפיאנוס נותן לעזרובעל: ״מפקד כוחות העזר״. התואר הפוני שמאחוריו אינו ידוע.
• תופת השם המקראי שנתנו ארכאולוגים למתחם קדוש בקרתגו. מהמאה ה־8 לפנה״ס ועד 146 לפנה״ס נקברו בו כדים עם עצמות שרופות של תינוקות ושל גורי בעלי חיים, תחת מצבות אבן.
• פרובינקיה שטח מחוץ לאיטליה שנשלט בידי מושל רומי ושילם מסים לרומא. אפריקה הפכה לפרובינקיה ב־146 לפנה״ס.
• הפחד מקרתגו בלטינית metus Punicus: הרעיון שיריב חזק שומר על רומא ממושמעת ומאוחדת. לפי פלוטרכוס טען זאת סקיפיו נסיקה בשנות ה־150 לפנה״ס, וההיסטוריון סאלוסטיוס הפך אותו למפורסם כעבור מאה שנה.
• קונסול אחד משני נושאי המשרה שנבחרו מדי שנה לעמוד בראש השלטון והצבאות של רומא. החוק קבע גיל מינימלי, כ־42, למועמדים.
• טריבון צבאי אחד משישה קצינים בכירים בכל לגיון רומי, לרוב צעיר ממשפחה אצילה בתחילת דרכו.
• טריומף תהלוכת ניצחון ברחובות רומא, שהסנאט העניק למצביא מנצח. לפניו הובלו השבויים והשלל.
• פוליביוס מדינאי והיסטוריון יווני, שנלקח לרומא כבן ערובה, ואחר כך היה מורהו וידידו של סקיפיו. כתב לקוראים יוונים.
• סקיפיו אמיליאנוס מצביא רומי שהחריב את קרתגו ב-146 לפנה״ס. פוליביוס היה מורהו וידידו הקרוב.
• סקיפיו נסיקה פוליטיקאי רומי שטען שקרתגו חזקה דיה כדי לשמור את רומא במשמעת.
• מסיניסה מלך הנומידים, שנלחם לצד רומא בזאמה ותבע לעצמו אדמות של קרתגו.
• נומידים שבטים ומלכות ברבריים בצפון אפריקה, שכנים של קרתגו.
• קאטו סנאטור רומי זקן, שדרש שוב ושוב להחריב את קרתגו.
• קנסורינוס קונסול רומי. הוא מסר לשליחי קרתגו את הפקודה האחרונה: לוותר על העיר ולהחריבה.
• מניליוס קונסול רומי, שהוביל את הצבא מול קרתגו יחד עם קנסורינוס.
• עזרובעל מצביא קרתגי. בזמן המצור הנהיג את העיר, ובסוף נכנע לסקיפיו.
• אפיאנוס היסטוריון יווני מאלכסנדריה, שכתב כ-290 שנה אחרי המלחמה, ועקב אחרי פוליביוס מקרוב.
• פלוטרכוס היסטוריון וביוגרף יווני, שכתב על חייהם של אישים רומיים ויוונים.
• דיודורוס היסטוריון יווני שכתב סביבות 30 לפנה״ס, וסיפר על שריפת ילדים בקרתגו.
• הומרוס משורר יווני עתיק, מחבר האיליאדה, שיר על מלחמת טרויה.
• סודה מילון ביזנטי, שבו נשמרו ערכים מכתביהם של יוונים עתיקים, ובהם פוליביוס.
• אוטיקה עיר על חוף הים, שכנתה של קרתגו. בשלב המלחמה הציעה לרומא את נמלה.
• נפריס מבצר של הקרתגים מעבר למפרץ, שבו החזיק צבא עזרובעל מול רומא.
• זאמה מקום קרב בצפון אפריקה, שבו ניצחה רומא. אחריו הגיע השלום של 201 לפנה״ס.
• קורינתוס עיר יוונית גדולה, שחרבה באותה שנה בידי צבא רומי.
• אבימלך דמות מקראית, שלפי הסיפור זרע מלח בעיר שכם.
• אוגוסטוס הקיסר הרומי הראשון. בזמנו נבנתה בקרתגו העיר הרומית החדשה.
• סנאט מועצה של אצילים ופוליטיקאים ברומא, שקבעה את המדיניות של העיר.
• Ceterum censeo משפט לטיני המיוחס לקאטו, שפירושו בערך: בנוסף לכך, יש להחריב את קרתגו. נוסחו המוכר נוצר בידי כותבים מודרניים.
• סרז׳ לנסל ארכיאולוג צרפתי שחפר בקרתגו מ-1974, ומצא שרידי החורבן של 146 לפנה״ס.

מקורות

• Appian, Punica (The Punic Wars) 67–136, trans. H. White, The Roman History of Appian of Alexandria (London: Macmillan, 1899)
• Polybius, Histories 31.21, 36.1–16, 38.7–8 and 38.19–22, trans. W. R. Paton, Polybius vol. VI (Loeb Classical Library, 1927)
• Plutarch, Life of Cato the Elder 26–27, trans. B. Perrin, Plutarch’s Lives vol. II (Loeb Classical Library, 1914)
• Pliny the Elder, Natural History 15.74–76, trans. J. Bostock and H. T. Riley (London: Bohn, 1855)
• Livy 36.4 and Periochae 47–51; Florus, Epitome 1.31–32; Orosius, Histories against the Pagans 4.22–23; Strabo, Geography 17.3.14–15; Diodorus Siculus 20.14; Sallust, Catiline 10 and Jugurtha 41; Cicero, On the Agrarian Law 1.5, 2.51
• A. E. Astin, Scipio Aemilianus (Oxford: Clarendon Press, 1967)
• A. E. Astin, Cato the Censor (Oxford: Clarendon Press, 1978)
• W. V. Harris, War and Imperialism in Republican Rome, 327–70 B.C. (Oxford: Clarendon Press, 1979)
• Serge Lancel, Carthage: A History, trans. A. Nevill (Oxford: Blackwell, 1995)
• Adrian Goldsworthy, The Punic Wars (London: Cassell, 2000)
• Richard Miles, Carthage Must Be Destroyed: The Rise and Fall of an Ancient Civilization (London: Allen Lane, 2010)
• Dexter Hoyos, Mastering the West: Rome and Carthage at War (Oxford: Oxford University Press, 2015)
• H. R. Hurst, Excavations at Carthage: The British Mission, vol. II.1, The Circular Harbour, North Side (Oxford: Oxford University Press for the British Academy, 1994)
• A. M. Eckstein, Mediterranean Anarchy, Interstate War, and the Rise of Rome (Berkeley: University of California Press, 2006)
• Ben Kiernan, ‘The First Genocide: Carthage, 146 BC’, Diogenes 51.3 (2004), 27–39
• R. T. Ridley, ‘To Be Taken with a Pinch of Salt: The Destruction of Carthage’, Classical Philology 81 (1986), 140–146
• C. E. Little, ‘The Authenticity and Form of Cato’s Saying “Carthago Delenda Est”’, Classical Journal 29 (1934), 429–435
• J. H. Schwartz, F. Houghton, R. Macchiarelli and L. Bondioli, ‘Skeletal Remains from Punic Carthage Do Not Support Systematic Sacrifice of Infants’, PLoS ONE 5.2 (2010), e9177
• P. Smith, G. Avishai, J. A. Greene and L. E. Stager, ‘Aging cremated infants: the problem of sacrifice at the tophet of Carthage’, Antiquity 85 (2011), 859–874

קרדיט תמונות

• הנמלים הפוניים בסלמבו, קרתגו, תוניסיה, 2010. צילום: Citizen59 · CC BY 3.0 · דף המקור
• פסל ברונזה של שליט, ״השליט מהתרמות״ (פרט), המאה ה־2 לפנה״ס. פלאצו מאסימו אלה טרמה, המוזיאון הלאומי הרומי, רומא. צילום: Prof. Mortel · CC BY 2.0 · דף המקור
• דיוקן גבר, ״הזקן מאוטריקולי״ כביכול, בערך 50 לפנה״ס, על חזה מודרני. אוסף טורלוניה, רומא. צילום: Sailko · CC BY 3.0 · דף המקור
• אדוארד ג׳ון פוינטר, ״הקטפולטה״, 1868. גלריית לינג, ניוקאסל · Public domain · דף המקור
• בתים פוניים ויסודות רומיים על גבעת הבירסה, קרתגו, 2003. צילום: ז׳אן־פייר דלברה · Jean-Pierre Dalbéra · CC BY 2.0 · דף המקור
• מצבת ״הכוהן עם הילד״, מהתופת של קרתגו, המאה ה־4 או ה־3 לפנה״ס. מוזיאון ברדו הלאומי, תוניס. צילום: פסקל רדיג · Pascal Radigue · CC BY-SA 3.0 · דף המקור