קיסר, חלק ג׳: מלחמת אזרחים, דיקטטורה ואידוס מרץ

שישים יום

עשרים ושלוש דקירות

רומא, 15 במרץ 44 לפנה״ס, לקראת הצהריים. גבר בן חמישים וחמש מתיישב על כיסא זהב בקוריה שבנה יריבו המת. כעבור דקות הוא שוכב למרגלות פסלו של אותו יריב, ובגופו 23 דקירות.

זהו גאיוס יוליוס קיסר. בחמש שנים של מלחמת אזרחים הוא ניצח בכל מערכה, חנן כמעט כל אויב שנפל בידיו, תיקן את לוח השנה והוכרז דיקטטור לכל החיים. ואז הרגו אותו האנשים שחנן. איך זה קרה?

רקע

נהר, חוק ומלחמה

אחרי שמונה שנים בגאליה, תקופת הפיקוד של קיסר עמדה להסתיים. אויביו, האופטימטים בהנהגת קאטו, ואיתם עכשיו פומפיוס, המצביא הגדול של הדור, התכוונו להעמיד אותו לדין ברגע שיחזור להיות אזרח פרטי. ״הם רצו בזה,״ אמר קיסר מאוחר יותר, בשדה פרסלוס.

ב־7 בינואר 49 לפנה״ס הכריז הסנאט על מצב חירום נגדו. ימים אחר כך חצה את הרוביקון, גבולה של איטליה, עם לגיון אחד בלבד; ללילה ההוא יש שיעור משלו.

גאיוס יוליוס קיסר

אריסטוקרט שקוע בחובות שכבש את גאליה, ניצח במלחמת אזרחים בשלוש יבשות, חנן את אויביו ונרצח בידיהם.

• נולד: יולי 100 לפנה״ס, רומא, למשפחת יוליוס הפטריקית
• נפטר: 15 במרץ 44 לפנה״ס, הקוריה של פומפיוס, רומא, נדקר בידי סנאטורים, חברי קשר של יותר משישים איש
• ניצחונות: אלסיה, 52 לפנה״ס; אילרדה, 49 לפנה״ס (בלי קרב); פרסלוס, 48 לפנה״ס; זלה, 47 לפנה״ס; תאפסוס, 46 לפנה״ס; מונדה, 45 לפנה״ס
• כישלונות: גרגוביה, 52 לפנה״ס; דיראכיום, 48 לפנה״ס

״באתי, ראיתי, ניצחתי.״

נקודת החלטה

אתם גנאיוס פומפיוס מגנוס, פומפיוס הגדול.

ינואר–פברואר 49 לפנה״ס, בדרום איטליה

קיסר חצה את הרוביקון ודוהר דרומה. עיר אחר עיר פותחת לו את שעריה. פעם התרברבתם שבכל מקום באיטליה שבו תרקעו ברגל יצמחו צבאות. עכשיו סנאטור אחד מבקש מכם לרקוע.

באיטליה יש לכם שני לגיונות ששירתו תחת קיסר עד לפני שנה, וטירונים. הצבא הטוב ביותר שלכם, שבעה לגיונות, נמצא בספרד. אבל המזרח חב לכם עשרים שנה של טובות, והצי בידיכם.

מה אתם עושים?

• לעמוד ולהילחם באיטליה בכוחות שיש לכם בהתחלה תשמרו על רומא ועל כבודכם. אבל להציב טירונים ולגיונות שנאמנים לקיסר מול הוותיקים שלו זה הימור: חיל מצב שלם עלול לעבור צד, וקרב אחד אבוד יכול לגמור את המלחמה בתוך שבוע.
• לעזוב את איטליה ליוון, לגייס את המזרח ולנתק את איטליה בעזרת הצי תצילו את הצבא, תרוויחו זמן ותזכו בעושר המזרח. אבל תשאירו לקיסר את רומא, את האוצר ואת המראה של ממשלה חוקית, ותצאו כנמלטים.
• לנסות להגיע לצבא הוותיקים שלכם בספרד תתאחדו עם החיילים הטובים ביותר שלכם. אבל ביבשה קיסר עומד ביניכם לבין ספרד, ההפלגה ארוכה, ומשאבי המזרח יישארו בלי שימוש.
• לנהל משא ומתן: שניכם תוותרו על צבאותיכם אולי זה היה עוצר את המלחמה. אבל קאטו והקונסולים כבר דחו הצעה כזאת, והייתם נשארים לבד מול קיסר בפוליטיקה של רומא.

מה קרה בפועל

לעזוב את איטליה ליוון, לגייס את המזרח ולנתק את איטליה בעזרת הצי

פומפיוס עזב את רומא ב־17 בינואר, והקונסולים נמלטו בחיפזון כזה שהשאירו מאחור את אוצר המדינה. בקורפיניום עברו לצד של קיסר כשלושים קוהורטות שפומפיוס לא בא לחלץ. ב־17 במרץ הפליג פומפיוס מברונדיסיום (ברינדיזי) ליוון. איטליה אבדה בתוך כשישים יום, בלי קרב.

קיקרו כתב שפומפיוס נוקט את המדיניות של תמיסטוקלס: מי ששולט בים, שולט באימפריה. רוב ההיסטוריונים רואים בזה אסטרטגיה נבונה שגבתה מחיר פוליטי כבד: מגיני הרפובליקה נראו עכשיו כפליטים, וקיסר, ברומא, נראה כמו הממשלה.

נקודת החלטה

אתם גאיוס יוליוס קיסר.

פברואר 49 לפנה״ס, קורפיניום, הבוקר שאחרי כניעתה

קורפיניום נכנעה. בידיכם דומיטיוס אהנוברבוס, שהסנאט מינה להחליף אתכם בגאליה, עוד סנאטורים ואנשים עשירים ממעמד הפרשים, וקופת המלחמה שלהם.

כל מי שעבר את גיל ארבעים זוכר את ניצחונו של סולה ב־82: רשימות של נידונים בפורום, ופרס על כל ראש. איטליה מחכה לראות אם אתם סולה חדש.

מה אתם עושים בשבויים?

• להוציא להורג או להגלות את המנהיגים, כמו שסולה היה עושה אויבים מסוכנים ייעלמו. אבל כל ניטרלי באיטליה יסיק שאתם סולה חדש, ויילחם בכם מפחד.
• להחזיק בהם כבני ערובה למשא ומתן עם פומפיוס אולי תרוויחו קלפי מיקוח. אבל כל שבוי הופך לטענה נגדכם, והערים שעוד לא בחרו צד יראו בכם סוהר.
• לשחרר את כולם, ולהחזיר להם את הכסף הניטרלים והערים יירגעו. אבל האנשים ששחררתם חופשיים להילחם בכם שוב.

מה קרה בפועל

לשחרר את כולם, ולהחזיר להם את הכסף

קיסר שחרר את כולם בלי פגע, ואף החזיר את הכסף הציבורי שדומיטיוס הביא. הרחמים הפכו למדיניות מוצהרת, החנינה שלו, והוא דבק בה באילרדה, בפרסלוס ואחריהן. דומיטיוס נלחם בו שוב; ברוטוס וקסיוס, שקיסר חנן ב־48, יעמדו בראש רוצחיו.

זמן קצר אחר כך, במכתב שסוכניו הפיצו, כינה קיסר את זה ״דרך חדשה לנצח״. היו בזה רחמים וחשבון גם יחד, ומלכוד שרומאים גאים הרגישו מיד: כדי לחון אדם, צריך להיות לך הכוח לשפוט אותו.

49 לפנה״ס

צבא בלי מנהיג

קיסר לא רדף אחרי פומפיוס. הוא פנה מערבה, ״אל צבא בלי מנהיג״, כפי שאמר לידידיו, כדי לחזור אחר כך ״אל מנהיג בלי צבא״.

באילרדה (ליידה) שבספרד, בקיץ 49, הוא גבר בתמרונים על מצביאיו של פומפיוס, ניתק אותם ממקורות המים ואילץ אותם להיכנע בלי קרב גדול. שוב שחרר אותם. אבל באפריקה נפל הקצין שלו, קוריו, למלכודת של יובה מלך נומידיה, ונהרג עם כמעט כל צבאו.

יוון: החומה והמישור

אביב–קיץ 48 לפנה״ס

לכתר צבא גדול יותר

בינואר 48 חמק קיסר אל מעבר לים האדריאטי עם שבעה לגיונות, מתחת לאפו של הצי של פומפיוס; באפריל הביא אנטוניוס עוד ארבעה. ליד דיראכיום (דורס שבאלבניה) ניסה קיסר משהו מוזר: עם פחות חיילים, הוא כיתר את הצבא הגדול יותר של פומפיוס בסוללות עפר באורך של יותר מ־20 ק״מ.

ואז פרץ פומפיוס ליד הים, היכן שהקו של קיסר עוד לא הושלם. ההתקפה הנגדית של קיסר התפרקה בבהלה: 960 חיילים אבדו, ורובם, כך הוא מודה, נרמסו בתעלות של עצמם. ״היום היו האויבים מנצחים,״ אמר לפי פלוטרכוס, ״אילו עמד בראשם מי שיודע לנצח.״ קיסר נסוג בחשאי אל פנים הארץ, אל תסליה.

אוגוסט 48 לפנה״ס

אגממנון, מלך המלכים

פומפיוס הלך בעקבות קיסר אל תסליה והתאחד עם חותנו, מטלוס סקיפיו, שהביא לגיונות מסוריה. התוכנית שלו הייתה להימנע מקרב ולתת לרעב לגמור את קיסר.

הסנאטורים במחנה שלו לא היו מוכנים לחכות. הם לעגו לו וכינו אותו ״אגממנון ומלך המלכים״, והם רבו ביניהם על משרותיו של קיסר עוד לפני הניצחון. ב־9 באוגוסט הוביל פומפיוס את צבאו אל המישור ליד פרסלוס העתיקה, וקיסר פנה לקרב.

פרסלוס: מי מול מי

9 באוגוסט 48 לפנה״ס, לפי הלוח הרומי, שהקדים אז את העונות

המישור שלאורך נהר אניפאוס, ליד פרסלוס העתיקה, תסליה (יוון)

צבא קיסר

• מפקדים: יוליוס קיסר (באגף ימין, עם הלגיון ה־10), גנאיוס דומיטיוס קלווינוס (מרכז), מרקוס אנטוניוס (אגף שמאל)
• כוחות: 80 קוהורטות, 22,000 איש; 1,000 פרשים (קיסר, מלחמת האזרחים); קצת פחות מ־30,000 רגלים, 1,000 פרשים (אוטרופיוס (המאה ה־4 לספירה)); כ־22,000 לגיונרים, 1,000 פרשים גאלים וגרמנים, ומעט חיילים קלים (אומדן מודרני)
• אבדות: 200 חיילים וכ־30 קנטוריונים (קיסר); 1,200 (אפיאנוס, בשם ״אחדים״)

אחרי שנים של מלחמה הלגיונות של קיסר היו רחוקים מן התקן: כ־275 איש בקוהורטה.

צבא פומפיוס והסנאט

• מפקדים: פומפיוס (באגף שמאל, לפי קיסר), מטלוס סקיפיו (מרכז), טיטוס לאביינוס (הפרשים)
• כוחות: 110 קוהורטות, 45,000 איש ועוד כ־2,000 ותיקים שגויסו מחדש; 7,000 פרשים (קיסר); 45,000 רגלים, 7,000 פרשים (פלוטרכוס); בין 36 ל־45 אלף לגיונרים, 5,000 עד 7,000 פרשים, וכמה אלפי קשתים וקלעים (אומדן מודרני)
• אבדות: כ־15,000 הרוגים, יותר מ־24,000 נכנעו (קיסר); לא יותר מ־6,000 חיילים (אסיניוס פוליו, קצין של קיסר שהיה בקרב (אצל פלוטרכוס))

התוצאה: ניצחון מכריע של קיסר. צבא פומפיוס מתפרק, והוא עצמו נמלט אל הים עם קומץ פרשים. רוב השורדים נכנעים למחרת וזוכים לחנינה.

קיסר הוא המנצח, ועד הראייה היחיד שתיאורו המלא שרד. הקצין שלו, פוליו, מנה 6,000 הרוגים מצד פומפיוס ולא 15,000, וייתכן שקיסר ניפח גם את גודל צבאו של פומפיוס.

קרב פרסלוס

9 באוגוסט 48 לפנה״ס, מן הבוקר עד הצהריים

ב־9 באוגוסט 48 לפנה״ס, בתסליה, פומפיוס יורד אל המישור ליד פרסלוס עם צבאו הגדול, כי הסנאטורים במחנהו לא מוכנים לחכות. לקיסר יש בערך חצי מספר החיילים. שני הצבאות נערכים זה מול זה, ופרשי פומפיוס עומדים באגף הפתוח.

שחזור מקובל אחד, לפי קיסר, ״מלחמת האזרחים״ 3.84–99, פרונטינוס 2.3.22 וג׳. ד. מורגן (1983), שממקם את הקרב מצפון לנהר אניפאוס, בין שני המחנות, ליד פרסלוס העתיקה. חוקרים אחרים ממקמים אותו מדרום לנהר, ליד העיר פרסלוס. קיסר מציב את פומפיוס באגף השמאלי שלו; פלוטרכוס מציב אותו בימני. המיקומים, המרחקים ורוחב החזיתות משוערים.

שלבי הקרב

• הקווים נערכים פומפיוס מעגן את אגף הימין שלו בנהר ומרכז את כל פרשיו באגף השמאלי, הפתוח. קיסר, עם חצי מספר החיילים, מדלל את שורותיו ומסתיר מאחורי אגף הימין שש קוהורטות: ״קו רביעי״.
• הלגיונות מסתערים פומפיוס מורה לחיל הרגלים שלו לעמוד במקום, כדי שהתוקפים יגיעו עייפים. הוותיקים של קיסר עוצרים באמצע הדרך, נושמים, ואז מסתערים. הקו של פומפיוס עומד איתן.
• הפרשים של לאביינוס תוקפים זו התוכנית של פומפיוס: 7,000 פרשים בפיקוד לאביינוס דוחקים לאחור את 1,000 הפרשים של קיסר ומתחילים להקיף את אגף הימין שלו.
• הקו הרביעי מכה קיסר נותן את האות. שש הקוהורטות המוסתרות מסתערות על הפרשים ומשתמשות בכידונים כחניתות. הפרשים בורחים אל ההרים, והקשתים והקלעים נטבחים.
• הקריסה הקוהורטות פונות אל גב אגף השמאל של פומפיוס, וקיסר שולח קדימה את הקו השלישי. צבא פומפיוס כולו נס. בצהריים המחנה נכבש, ופומפיוס נמלט אל הים.

האסטרטגיה

• צבא קיסר: קיסר מדלל את שורותיו ומסתיר שש קוהורטות מאחורי האגף הימני, ״הקו הרביעי״, כי הפרשים שלו מעטים מפרשי לאביינוס. כשהפרשים מקיפים את האגף, הקו הנסתר מסתער עליהם, ואז מכה בעורף השמאלי של פומפיוס.
• צבא פומפיוס: פומפיוס מעגן את הימין בנהר ומרכז את פרשיו באגף הפתוח, השמאלי לפי חשבונו של קיסר. הוא מורה לחיל הרגלים שלו לעמוד במקום, כדי שהתוקפים יגיעו עייפים. פרשי לאביינוס דוחקים אחורה את פרשי קיסר ומתחילים להקיף את האגף הימני של קיסר.

מה הכריע: מה שהכריע היה שש הקוהורטות המוסתרות: הן תקפו את הפרשים כשהקיפו את האגף, ואז הסתובבו אל עורף השמאל של פומפיוס. הקו השלישי נכנס, וכל צבא פומפיוס נס. בצהריים נכבש המחנה.

9 באוגוסט 48 לפנה״ס

״חוסו על אחיכם האזרחים״

פומפיוס רכב חזרה למחנה וישב באוהלו, המום. כשאנשי קיסר פרצו פנימה בצהריים, חמק דרך השער האחורי ודהר אל הים. המנצחים מצאו שולחנות ערוכים לסעודת ניצחון.

קיסר, כותב סווטוניוס, קרא לחייליו: ״חוסו על אחיכם האזרחים.״ למחרת בבוקר נכנעו כ־24,000 מאנשי פומפיוס, וקיסר חנן את כולם. בין אלה שכתבו לו וביקשו חנינה היה סנאטור צעיר שקיסר קיבל בשמחה גדולה: מרקוס יוניוס ברוטוס.

28 בספטמבר 48 לפנה״ס

מת אינו נושך

פומפיוס הפליג למצרים. המלך הנער, תלמי השלושה עשר, היה כבן שלוש־עשרה, ויועציו עשו חשבון: באיזה מצביא שיתמכו, השני יהיה אויבם. המורה של המלך, כך מספר פלוטרכוס, הכריע: מת אינו נושך.

ב־28 בספטמבר, כשפומפיוס קם לרדת מסירה קטנה אל החוף בפלוסיום, דקר אותו בגבו רומאי ששירת פעם תחתיו, ואשתו ראתה הכול מן הספינה. ימים אחר כך נחת קיסר באלכסנדריה, והביאו לו את ראשו של פומפיוס. הוא הפנה את מבטו ובכה; אם הדמעות היו אמיתיות, על כך התווכחו הרומאים כבר אז.

מצרים, פונטוס, אפריקה, ספרד

אלכסנדריה, 48–47 לפנה״ס

מלכה בשק מצעים

קיסר נשאר באלכסנדריה כדי ליישב סכסוך ולגבות חוב. כס המלוכה של מצרים הורש במשותף לתלמי השלושה עשר ולאחותו קלאופטרה, אז כבת 21, אבל אנשיו גירשו אותה. קיסר הודיע שישפוט ביניהם.

קלאופטרה לא יכלה לעבור דרך צבא אחיה, ולכן הגיעה בסירה עם רדת החשכה. לפי פלוטרכוס היא נשכבה בתוך שק מצעים, ואפולודורוס, אחד ממקורביה, נשא אותו פנימה אל קיסר. עד הבוקר היה לה בן ברית.

אז התקוממה העיר. במשך חודשים ישב קיסר, עם כ־4,000 איש, נצור ברובע הארמון. הוא שרף את הצי המצרי בנמל, וחולץ בידי צבא עזר מסוריה, ובו 3,000 לוחמים יהודים. במרץ 47 טבע תלמי בנילוס, וקלאופטרה שלטה כבת בריתה של רומא. באותו קיץ ילדה בן, קיסריון, ״קיסר הקטן״.

קלאופטרה השביעית

המלכה האחרונה של בית תלמי, שזכתה בקיסר כבן ברית באלכסנדריה וגרה בווילה שלו ברומא כשנרצח.

• נולד: 69 לפנה״ס, כנראה אלכסנדריה
• נפטר: אוגוסט 30 לפנה״ס, אלכסנדריה, התאבדה אחרי שאוקטביאנוס כבש את מצרים (בשיעור על אקטיום)
• ניצחונות: הוחזרה לכס המלוכה בעזרת קיסר, 47 לפנה״ס
• כישלונות: גורשה בידי חצר אחיה, 49–48 לפנה״ס; אקטיום, 31 לפנה״ס

״לשיחה איתה היה קסם שאי אפשר לעמוד בפניו.״

מיתוס

קיסר שרף את הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, ואיתה את רוב הידע של העולם העתיק.

האמת

קיסר הצית את הספינות המצריות בנמל. האש התפשטה אל המספנות ושרפה מחסנים שהיו בהם, כנראה, גם ספרים: אולי 40,000 מגילות. הספרייה עצמה המשיכה לפעול: סטרבון, שחי באלכסנדריה כעשרים שנה אחר כך, מתאר את המוסד שלה, המוזיאון, כפעיל. היא דעכה לאט, במשך מאות שנים.

הראיות

קיסר מזכיר רק את הספינות. סנקה, שמצטט ספר אבוד של ליוויוס, מונה 40,000 ספרים. פלוטרכוס ודיו, 150 ו־250 שנה אחר כך, כותבים ״הספרייה״, אף שהיוונית של דיו עשויה לתאר מחסני ספרים ליד הנמל. כותבים מאוחרים יותר ניפחו את ההפסד ל־700,000 מגילות, והסיפור שהכובשים הערבים שרפו אותה ב־642 לספירה מופיע לראשונה בסביבות 1200.

47 לפנה״ס

בא, ראה, ניצח

בזמן שקיסר היה לכוד באלכסנדריה, פרנקס, בנו של מיתרידטס, אויבה הוותיק של רומא, השתלט על פונטוס שלחוף הים השחור. בקיץ 47 השמיד קיסר את צבאו ליד זלה, בטורקיה של היום, בתוך כארבע שעות. הוא דיווח על כך בשלוש מילים: ״וני, וידי, ויקי״, ״באתי, ראיתי, ניצחתי״.

באיטליה מרדו בינתיים הוותיקים שלו ודרשו את שכרם. קיסר סיים את המרד, כותב סווטוניוס, במילה אחת: הוא קרא להם ״אזרחים״ ולא ״חיילים״.

אפריקה, 46 לפנה״ס

האיש שסירב לחנינה

תומכי פומפיוס התארגנו מחדש באפריקה בפיקוד מטלוס סקיפיו, עם המלך יובה ופיליו. ב־6 באפריל 46, בתאפסוס שבתוניסיה של היום, ריסק אותם קיסר; הוותיקים שלו טבחו אפילו באנשים שניסו להיכנע.

בעיר הנמל אוטיקה עזר קאטו, האויב העיקש ביותר של קיסר, לכל מי שרצה לברוח בים, קרא את הדיאלוג של אפלטון על הנשמה, ודקר את עצמו. הוא סירב לחיות בזכות החנינה של קיסר. ״קאטו,״ אמר קיסר לפי פלוטרכוס, ״אני מתרעם על מותך, כי אתה התרעמת על כך שאציל את חייך.״ במותו הפך קאטו לקדוש המעונה של הרפובליקה.

46–45 לפנה״ס

ארבעה טריומפים וקרב אחרון

בסוף קיץ 46 ראתה רומא ארבעה טריומפים בתוך חודש אחד: על גאליה, על מצרים, על פונטוס ועל אפריקה, ורשמית אף לא אחד על רומאים. ורקינגטוריקס, שנשבה באלסיה שש שנים קודם, הובל ברחובות והוצא להורג. על שלט של הטריומף על פונטוס נכתב: ״באתי, ראיתי, ניצחתי״. כל אזרח קיבל 400 ססטרטים, מהם 100 כפיצוי על העיכוב.

המלחמה עוד לא נגמרה. בניו של פומפיוס גייסו 13 לגיונות בספרד. במונדה, ב־17 במרץ 45, החל הקו של קיסר לסגת, והוא רץ קדימה ברגל כדי לעצור את חייליו ולהחזירם לקרב. ״הרבה פעמים נאבק על הניצחון,״ כותב פלוטרכוס, ״אבל עכשיו לראשונה על חייו.״ הוא ניצח, ולאביינוס, הקצין הוותיק שלו שעבר לצד האויב, נהרג. הטריומף על ספרד היה בגלוי טריומף על רומאים, והוא עורר טינה.

דיקטטור לכל החיים

46–44 לפנה״ס

לתקן את הזמן עצמו

קיסר היה עכשיו דיקטטור, לעשר שנים ומתחילת 44 לכל החיים. הוא הגדיל את הסנאט לכ־900 חברים ומילא אותו באנשיו, ובהם גאלים, וייסד מושבות לוותיקים ולעניים בקרתגו ובקורינתוס.

המפעל שהאריך ימים יותר מכל מפעליו היה לוח השנה. בשנה הרומית היו 355 ימים, והכוהנים, שהיו אמורים להוסיף חודשים מעוברים, עשו זאת ברשלנות כזאת שחגי הקציר נפלו הרבה לפני הקציר. כפונטיפקס מקסימוס, ובעצת האסטרונום סוסיגנס, האריך קיסר את שנת 46 לפנה״ס ל־445 ימים כדי להדביק את השמש. מ־1 בינואר 45 היו בשנה 365 ימים, ועוד יום בכל שנה רביעית: הלוח היוליאני.

הכיבודים זרמו: כיסא זהב, פסל בין פסלי המלכים הקדומים, התואר ״אבי המולדת״, וחודש הולדתו, קווינטיליס, שנקרא מעתה יוליוס: יולי. והוא המשיך לחון.

נקודת החלטה

אתם גאיוס יוליוס קיסר, דיקטטור לכל החיים.

15 בפברואר 44 לפנה״ס, חג הלופרקליה, בפורום

אתם יושבים על בימת הנואמים בפורום, על כיסא זהב, בבגדי ארגמן של מנצח. זה חג הלופרקליה, חג עתיק שבו צעירים רצים חצי עירומים ברחובות העיר. אחד הרצים, עמיתכם לקונסולוּת מרקוס אנטוניוס, מטפס אליכם ובידו נזר, הסרט הלבן של מלכי המזרח.

רומא שונאת את המילה ״מלך״ מאז שגירשה את מלכה האחרון, ב־509 לפנה״ס. לפני שלושה שבועות, כשההמון קרא לכם ״רקס״, עניתם שאתם קיסר ולא רקס. בעוד חודש אתם יוצאים למלחמה בפרתיה, שעשויה להימשך שלוש שנים.

מה אתם עושים בנזר?

• לקבל את הנזר תהיו מה שרבים כבר חושבים שאתם. במזרח רגילים למלכים, ורבים מן העניים אולי יריעו. אבל האצולה תראה את הרפובליקה מבוטלת בגלוי, וחלק ממנה יראה בהריגתכם חובה.
• לסרב בפומבי, ולהישאר דיקטטור לכל החיים הקהל יריע לסירוב, ואולי השמועה תמות. אבל תחזיקו בכוח של מלך תחת שם אחר, ואויביכם יאמרו שכל המחזה בוים.
• לסרב, ולהניח את הדיקטטורה כמו שעשה סולה תזכו בכבוד ותרגיעו את הסנאט. אבל בלי הכוח, אויביכם יוכלו להעמיד אתכם לדין או להרוג אתכם, והרפורמות שלכם עלולות להתבטל.

מה קרה בפועל

לסרב בפומבי, ולהישאר דיקטטור לכל החיים

קיסר דחה את הנזר. קיקרו כותב שהעם נאנק כשהוצע ומחא כפיים לסירוב. קיסר שלח את הנזר ליופיטר שבקפיטול, המלך היחיד של רומא, ציווה לרשום את הסירוב בלוח הרשמי, ונשאר דיקטטור לכל החיים.

איש אינו יודע למה התכוון: מבחן לתגובת הקהל, שבוים יחד עם אנטוניוס, סירוב שנועד לקבור את השמועה, או רעיון של אנטוניוס עצמו. קסיוס דיו כתב שאנשים חשדו שקיסר רצה בתואר אבל ביקש שיכפו אותו עליו. כך או כך, איש לא נרגע: לדיקטטור לכל החיים כבר היה כוחו של מלך.

מרקוס יוניוס ברוטוס

סנאטור ופילוסוף שנלחם בקיסר, זכה ממנו בחנינה ובקידום, ואז עמד בראש רוצחיו בשם החירות.

• נולד: כנראה 85 לפנה״ס, רומא, כנראה
• נפטר: אוקטובר 42 לפנה״ס, פיליפי, מקדוניה, התאבד אחרי תבוסתו (בשיעור על אקטיום)
• ניצחונות: הקרב הראשון בפיליפי (באגף שלו), 42 לפנה״ס
• כישלונות: פרסלוס (בצד של פומפיוס), 48 לפנה״ס; הקרב השני בפיליפי, 42 לפנה״ס

״ברוטוס היה הקושר היחיד נגד קיסר שהניע אותו הזוהר, ומה שנראה לו כאצילות של המעשה.״

נקודת החלטה

אתם מרקוס יוניוס ברוטוס, פראיטור ברומא.

פברואר–מרץ 44 לפנה״ס, רומא

לפני ארבע שנים נלחמתם לצד פומפיוס בפרסלוס. קיסר חס על חייכם, חיפש את קרבתכם, מינה אתכם למושל ואחר כך לפראיטור, והבטיח לכם את הקונסולוּת. אמכם, סרוויליה, הייתה פעם אהובתו.

אבל דודכם וחותנכם קאטו העדיף למות ולא לקבל את חנינתו, ומשפחתכם מתייחסת לברוטוס שגירש את המלך האחרון של רומא. בכל בוקר מחכים פתקים על כיסא הפראיטור שלכם: ״אתה ישן, ברוטוס.״ קסיוס מבקש שתצטרפו לקשר.

מה אתם עושים?

• להצטרף, ולתת לקשר את שמכם הקשר יקבל את מה שחסר לו: אדם שכולם מאמינים ביושרו. אבל אתם תהיו הרוצחים של מיטיבכם, וחיילי קיסר וההמון אינם בצד שלכם.
• לסרב, להישאר נאמנים ולחכות לקונסולוּת תהיו בטוחים, עשירים וקונסולים ב־41. אבל תשרתו מלך בכל דבר מלבד השם, ואחרים אולי יכו גם בלעדיכם.
• להזהיר את קיסר קיסר יהיה אסיר תודה, ואולי מוגן. אבל חבריכם ימותו, ואתם תפתחו בטיהור שיהרוס את מדיניות החנינה שלו.

מה קרה בפועל

להצטרף, ולתת לקשר את שמכם

ברוטוס הצטרף. עם קסיוס ועם דקימוס ברוטוס, אחד הגנרלים של קיסר עצמו, עמד בראש קשר של יותר משישים איש, רבים מהם אנשי פומפיוס שקיסר חנן. על דבר אחד עמד: רק קיסר ימות. הריגת אנטוניוס, טען, תהפוך צדק להפיכה של כנופיה. אנטוניוס נשאר בחיים.

כבר הכותבים העתיקים חלקו על המניעים: אפיאנוס ודיו מדגישים קנאה וגאווה פגועה, ואילו אנטוניוס עצמו, לפי פלוטרכוס, האמין שרק ברוטוס פעל מתוך אמונה. בעיני אציל רומי, לחיות בחסדי אדון היה סוג של עבדות.

15 במרץ 44 לפנה״ס

אידוס מרץ

היו אזהרות, או כך לפחות מספרים. החוזה ספורינה הזהיר את קיסר מפני סכנה שתבוא לא יאוחר מאידוס של מרץ. באותו בוקר התלוצץ קיסר שהאידוס הגיעו; ספורינה השיב, כותב סווטוניוס, שהם אמנם הגיעו, אבל עוד לא עברו.

הסנאט התכנס בקוריה של פומפיוס, אולם הצמוד לתיאטרון שבנה. בחוץ העסיק טרבוניוס את אנטוניוס בשיחה. בפנים משך טיליוס קימבר את הטוגה מכתפי קיסר: זה היה האות. קסקה היכה ראשון, בצוואר. ואז באו הפגיונות מכל צד, והקושרים פצעו זה את זה בדוחק.

קיסר משך את הטוגה על ראשו ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס. בגופו היו 23 פצעים; לדעת הרופא אנטיסטיוס, רק אחד מהם היה קטלני. הסנאטורים נמלטו, והגופה שכבה שם לבד זמן מה, עד ששלושה עבדים נשאו אותה הביתה.

מיתוס

המילים האחרונות של קיסר היו ״גם אתה, ברוטוס?״ (״אט טו, ברוטה?״).

האמת

אף מקור עתיק אינו מביא את המילים האלה. סווטוניוס כותב שקיסר מת בלי לומר מילה, רק נאנק במכה הראשונה, ומוסיף ש״יש שכתבו״ שאמר לברוטוס ביוונית ״קאי סו, טקנון?״: ״גם אתה, ילדי?״. קסיוס דיו קובע שהמוות בשתיקה הוא הגרסה הנכונה ביותר.

הראיות

שייקספיר, ״יוליוס קיסר״, מערכה 3, הוצג לראשונה ב־1599: ״גם אתה, ברוטוס? אם כך, נפול, קיסר!״ שייקספיר לא המציא את המשפט (הוא מופיע כבר במחזה אנגלי שנדפס ב־1595), וקבע את הרצח בקפיטול; הוא קרה באולם של פומפיוס, בשדה מרס.

מרץ 44 לפנה״ס

העריצות חיה

הרוצחים צעדו אל הקפיטול עם פגיונות מונפים וקראו לעם לחירות. העם לא בא. ב־17 במרץ אישר הסנאט פשרה: הרוצחים לא ייענשו, אבל מעשי קיסר יעמדו בתוקפם.

אז נקראה הצוואה: 300 ססטרטים לכל אזרח, ויורש: נכד אחותו, גאיוס אוקטביוס, בן 18, שאומץ כבנו. בהלוויה ציווה אנטוניוס להקריא את הכיבודים שהעניק הסנאט לקיסר, ואת שבועת הסנאטורים לשמור על חייו. ההמון שרף את הגופה בלב הפורום על מדורה של ספסלים, ורץ עם לפידים אל בתי הרוצחים.

בתוך שבועות עזבו ברוטוס וקסיוס את רומא, וקלאופטרה הפליגה הביתה. קיקרו כתב: ״העריצות חיה, אף שהעריץ מת!״

איך אנחנו יודעים?

מקור: קיסר מתאר את הקרב שלו

״אבל אנשינו, כשניתן האות, הסתערו קדימה עם הכידונים מוכנים להטלה; וכשראו שאנשי פומפיוס אינם רצים לקראתם, ריסנו מעצמם את מהירותם, כי למדו מניסיון ומקרבות קודמים, ונעצרו כמעט באמצע הדרך, כדי שלא יגיעו אל האויב כשכוחם אזל...״

קיסר כותב על עצמו בגוף שלישי, ״קיסר״, ועל חייליו ״אנשינו״.

• למה שמצביא יכתוב על עצמו ״קיסר״ ולא ״אני״? כך זה נשמע כמו דוח ניטרלי ולא כמו זיכרונות. הסגנון היבש הוא חלק מן הטיעון: הוא מזמין אתכם לסמוך עליו.
• קיסר כותב שאיבד 200 איש. הקצין שלו עצמו, פוליו, מונה 6,000 הרוגים בצד של פומפיוס, לא 15,000. מה זה מלמד על מספרים של מנצח? המנצח מעגל למעלה את אבדות האויב ולמטה את שלו. כשיש עד בלתי תלוי, בודקים מולו; כשאין, המספר הוא טענה.

מקור: ״דרך חדשה לנצח״

״הבה נראה אם במתינות נוכל לכבוש את כל הלבבות ולהבטיח ניצחון בר קיימא, שהרי אחרים לא הצליחו באכזריותם להימלט מן השנאה ולהחזיק בניצחונם זמן רב, מלבד לוקיוס סולה, שאין בכוונתי ללכת בדרכו. זוהי דרך חדשה לנצח: לחזק את מעמדנו ברחמים ובנדיבות.״

נכתב לשני סוכניו ברומא כשבועיים אחרי קורפיניום. הם העתיקו אותו לקיקרו, וקיקרו שלח אותו לחברו אטיקוס.

• זה מכתב פרטי. או שלא? סוכניו העתיקו אותו לקיקרו, האיש הפטפטן ביותר ברומא. זו הצהרת מדיניות בלבוש של פתק אישי.
• רחמים ״כדי לחזק את מעמדנו״: זה טיעון מוסרי או אסטרטגי? שניהם, בגלוי. ושימו לב מי מחליט את מי לחון: החונן. בעיני סנאטור גאה, מחילה מאדם השווה לו הייתה השפלה.

מקור: דוח הרופא

״כשראה שהוא מוקף מכל צד בפגיונות שלופים, עטף את ראשו בגלימתו... וכך נדקר בעשרים ושלוש דקירות, בלי להוציא מילה, רק אנחה אחת במכה הראשונה... ומכל הפצעים הרבים, לדעת הרופא אנטיסטיוס, לא היה אף אחד קטלני מלבד השני, בחזה.״

סווטוניוס, מזכירו של הקיסר אדריאנוס, כתב כ־165 שנה אחרי הרצח, עם גישה לארכיונים הקיסריים.

• אילו מילים מראות שסווטוניוס שוקל את מקורותיו? ״לדעת הרופא אנטיסטיוס״. הוא נותן שם של מומחה במקום להכריע בעצמו, ובמקום אחר מסמן סיפור מפוקפק במילים ״יש שכתבו״.
• רק פצע אחד מתוך 23 היה קטלני. מה זה מלמד על ההתקפה? רבות מן המכות היו פרועות או סמליות: כל קושר רצה חלק במעשה, והם אף פצעו זה את זה.

מקור: רצח על מטבע

״ברוטוס הטביע על המטבעות שהוציא את דמותו שלו, כובע ושני פגיונות, והראה בכך ובכתובת שהוא וקסיוס שחררו את המולדת.״

על הדינר הזה: ראשו של ברוטוס, ובצד השני כובע בין שני פגיונות והאותיות EID MAR, ״באידוס של מרץ״. הוא נטבע במזרח, כנראה כדי לשלם לחייליו.

• מה פירוש הכובע? עבד ששוחרר קיבל כובע לבד, ״פילאוס״. הרוצחים טוענים ששחררו את רומא; הפגיונות מראים איך.
• ברוטוס שם את פניו על המטבע. מי היה הרומאי החי הראשון שעשה זאת? קיסר, ב־44 לפנה״ס, על מטבעות כמו זה שבכרטיס שלו. ״המשחרר״ העתיק את ההרגל המלכותי ביותר של העריץ.

מה צמח מזה

האיש שחנן, והיורש שלא

• 44 לפנה״ס קווינטיליס נקרא מעתה יוליוס: יולי. שביט זורח שבעה ימים, והרומאים רואים בו את נשמת קיסר.
• 43 לפנה״ס אנטוניוס, אוקטביאנוס ולפידוס מפרסמים רשימות נידונים, כמו סולה. קיקרו נרצח. החנינה של קיסר נזנחת.
• 42 לפנה״ס קיסר מוכרז אל. בפיליפי מובסים ברוטוס וקסיוס ושמים קץ לחייהם.
• 31–30 לפנה״ס אקטיום: אוקטביאנוס מביס את אנטוניוס ואת קלאופטרה (בשיעור הבא).
• 29 לפנה״ס מקדש ליוליוס האלוהי נחנך בפורום, במקום שבו נשרפה גופתו.
• 27 לפנה״ס אוקטביאנוס נעשה אוגוסטוס ושולט לבדו, מאחורי חזית של רפובליקה, עד מותו ב־14 לספירה.
• 1582 האפיפיור גרגוריוס ה־13 מתקן את הלוח היוליאני.
• מאות שנים אחר כך שמו הופך לתואר: ״קייזר״ בגרמנית, ״צאר״ ברוסית, ״קיסר״ בעברית.

מלך, או קברן של הרפובליקה?

האם קיסר הרס רפובליקה מתפקדת, או קבר רפובליקה שכבר מתה?

• תאודור מומזן, ״תולדות רומא״ (1856) קיסר היה גאון יוצר שהחליף ביודעין אצולה רקובה במלוכה עממית, שמשרתת את כל האזרחים ואת תושבי הפרובינקיות. הוא צדק, והרצח שלו היה טעות טרגית.
• כריסטיאן מאייר, ״קיסר״ (1982) הרפובליקה הייתה ב״משבר בלי חלופה״: כולם ראו שהיא נכשלת, ואיש לא יכול היה לדמיין משהו אחר במקומה. קיסר היה מבריק אבל עמד מחוץ למערכת: הוא ידע לזכות בכוח, אך לא הייתה לו תוכנית לסדר חדש. לכן האצילים לא יכלו לקבל אותו, וגם לא להחליף אותו.
• אריך גרואן, ״הדור האחרון של הרפובליקה הרומית״ (1974) מוסדות הרפובליקה עוד פעלו בשנות ה־50 לפנה״ס. היא לא נידונה לכליה בגלל ריקבון ארוך; מלחמת האזרחים שפרצה ב־49 היא שהרסה אותה. הרפובליקה נפלה בגלל המלחמה, ולא המלחמה פרצה משום שהרפובליקה נפלה.

והאם רצה קיסר בכתר? שטפן ויינשטוק טען שתכנן מלוכה אלוהית בסגנון המזרח; אליזבת רוסון פקפקה בכך, וכבר פלוטרכוס כותב שחלק גדול מן הכיבודים נכפו עליו בידי חנפנים ואויבים. אין לנו מילה אחת של קיסר על מה שהתכוון לבנות אחרי פרתיה. סווטוניוס מביא את הדעה שרווחה בימיו: שהשתמש בכוחו לרעה ונהרג בצדק. אבל גם הוא מונה, לצדה, את גדולתו.

לסיום

הנבואה של קיסר

קיסר נהג לומר, כותב סווטוניוס, שאם יקרה לו משהו, לא יהיה שקט למדינה, והיא תצלול למלחמת אזרחים בתנאים גרועים בהרבה. הוא צדק. הרוצחים רצו להחזיר את הרפובליקה ופתחו עוד שלוש־עשרה שנים של מלחמה. האיש שחנן את אויביו נרצח בידי אנשים שחנן; יורשו, שפתח ברשימות של נידונים, מת במיטתו אחרי יותר מארבעים שנה של שלטון יחיד.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה עזב פומפיוס את איטליה ב־49 לפנה״ס בלי קרב?

התשובה: כדי להציל את צבאו, ולהילחם בקיסר בעזרת המזרח והצי. נכון. קיקרו קרא לזה התוכנית של תמיסטוקלס: מי ששולט בים, שולט באימפריה. המחיר היה פוליטי: רומא נשארה בידי קיסר.

שאלה לבדיקה

מה עשה קאטו באוטיקה, ולמה?

התשובה: התאבד, כדי לא לחיות בזכות החנינה של קיסר. נכון. בעיניו, לקבל חנינה פירושו להכיר בכך שלקיסר יש זכות לשפוט. מותו הפך אותו לקדוש המעונה של הרפובליקה.

שאלה לבדיקה

מה עצר בפרסלוס את 7,000 הפרשים של לאביינוס?

התשובה: שש קוהורטות שקיסר הסתיר מאחורי אגף הימין שלו. נכון. ה״קו הרביעי״ הסתער על הפרשים, ואחר כך פנה אל גבו של אגף השמאל של פומפיוס.

שאלה לבדיקה

מה באמת נשרף באלכסנדריה ב־48 לפנה״ס?

התשובה: ספינות, מספנות ומחסנים ליד הנמל, ואולי 40,000 ספרים; הספרייה המשיכה לפעול. נכון. סטרבון, שחי בעיר כעשרים שנה אחר כך, מתאר את המוזיאון כפעיל. הספרייה דעכה לאט, במשך מאות שנים.

שאלה לבדיקה

למה הסירוב של קיסר לנזר בלופרקליה לא הרגיע את אויביו?

התשובה: כי כדיקטטור לכל החיים כבר היה לו כוחו של מלך, בלי התואר. נכון. וכמה כותבים חשדו שהמחזה כולו בוים עם אנטוניוס.

שאלה לבדיקה

מאיפה מגיעות המילים ״אט טו, ברוטה?״

התשובה: ממחזה של שייקספיר, 1599. נכון. שום מקור עתיק אינו מביא אותן. סווטוניוס מביא, כשמועה, מילים ביוונית: ״קאי סו, טקנון?״.

מונחים

• לגיון היחידה הגדולה של הצבא הרומי: בתקן כ־4,800 חיילים רגלים, בעשר קוהורטות. לגיונות ותיקים של קיסר היו לעתים קרובות קטנים בהרבה מן התקן.
• קוהורטה עשירית הלגיון, כ־480 איש בתקן. בפרסלוס היו בקוהורטות של קיסר בממוצע פחות מ־300.
• אופטימטים ״הטובים ביותר״: הסנאטורים השמרנים, ובראשם קאטו, שהגנו על שלטון הסנאט ושראו בקיסר סכנה לרפובליקה.
• חנינה (קלמנטיה) המדיניות של קיסר לחון רומאים שהובסו ולהשאיר להם את רכושם. אוהדיו ראו בה רחמים; אויביו ראו בה חסד של אדון כלפי נתיניו.
• דיקטטור משרת חירום רומית: איש אחד עם סמכות עליונה, לשישה חודשים לכל היותר. קיסר נעשה דיקטטור לעשר שנים ב־46 לפנה״ס ולכל החיים בתחילת 44.
• טריומף תהלוכת ניצחון ברחובות רומא באישור הסנאט: המצביא רכב במרכבה, ולפניו שבויים ושלל. ניתנה על ניצחון על אויב זר, לא על רומאים.
• הלוח היוליאני לוח השנה של קיסר, מ־1 בינואר 45 לפנה״ס: 365 ימים ויום נוסף בכל שנה רביעית. הלוח הגרגוריאני שלנו הוא תיקון שלו מ־1582.
• פונטיפקס מקסימוס ראש הכוהנים של רומא, שהיה אחראי גם ללוח השנה. קיסר נבחר למשרה ב־63 לפנה״ס והחזיק בה עד מותו.
• אידוס היום שבאמצע החודש הרומי: ה־15 במרץ, במאי, ביולי ובאוקטובר, וה־13 בשאר החודשים.
• קוריה אולם ישיבות של הסנאט. ב־44 לפנה״ס בית הסנאט שבפורום היה בבנייה מחדש, והסנאט התכנס בקוריה של פומפיוס, אולם צמוד לתיאטרון שבנה.
• נזר (דיאדמה) סרט לבן שנקשר סביב הראש: סמלם של המלכים ההלניסטיים במזרח, ובעיני רומאים סימן מובהק למלוכה.
• דינר מטבע הכסף הרגיל של רומא. מצביאים טבעו דינרים כדי לשלם לחייליהם, והשתמשו בהם גם כדי לספר לחיילים מי הם.
• סולה מצביא רומי שניצח במלחמת אזרחים ב־82 לפנה״ס, ופרסם רשימות של אנשים שנידונו למוות.
• קאטו סנאטור רומי נחוש, אויבו העיקש ביותר של קיסר. הוא בחר במוות ולא בחנינה שלו.
• דומיטיוס אהנוברבוס מצביא רומי שהסנאט מינה להחליף את קיסר בגאליה. קיסר שחרר אותו אחרי שנפל בידיו בקורפיניום, והוא נלחם בו שוב.
• מטלוס סקיפיו מצביא רומי, חותנו של פומפיוס. הוא הביא לגיונות מסוריה, ואחר כך הוביל את תומכי פומפיוס באפריקה.
• יובה מלך נומידיה, בצפון אפריקה. הוא תמך בפומפיוס ונלחם נגד קיסר.
• קוריו קצין של קיסר, שנלכד במלכודת של יובה באפריקה ונהרג יחד עם כמעט כל צבאו.
• לאביינוס קצין ותיק של קיסר, שעבר לצד האויב ונהרג במונדה.
• קסקה אחד הקושרים שרצחו את קיסר. הוא היכה ראשון, בצוואר.
• ספורינה חוזה שהזהיר את קיסר מפני סכנה, לא יאוחר מהאידוס של מרץ.
• אוגוסטוס היורש של קיסר, שנקרא קודם גאיוס אוקטביוס. הוא הפך לשליט היחיד הראשון של רומא.
• תלמי השלושה עשר מלך מצרים הנער, שירש את המלוכה יחד עם אחותו קלאופטרה. אנשיו גירשו אותה.
• יוסף בן מתתיהו היסטוריון יהודי שכתב ברומא כ־140 שנה אחרי האירועים במצרים.
• פלוטרכוס כותב מאוחר, שכתב על חייהם של אישים רומאים ויוונים. הרבה מהסיפורים על קיסר מגיעים ממנו.
• סווטוניוס כותב רומי שכתב על חייהם של קיסרים, כ־165 שנה אחרי הרצח. היה מזכירו של אדריאנוס.
• קסיוס דיו כותב מאוחר. לפי דיו, קלאופטרה כבשה את קיסר ביופייה ובדיבורה, בלי שום תחבולה.
• ורקינגטוריקס מנהיג הגאלים שמרד בקיסר. נשבה באלסיה, הובל ברחובות רומא והוצא להורג.
• פרסלוס מישור בתסליה, שבו ניצח קיסר את פומפיוס ב־48 לפנה״ס.
• דיראכיום עיר נמל באלבניה של היום, שנקראת גם דורס. שם ניסה קיסר לכתר את צבא פומפיוס, וספג אבדות כבדות.
• תאפסוס עיר בתוניסיה של היום. ב־46 לפנה״ס ריסק שם קיסר את תומכי פומפיוס.
• מונדה מקום בספרד, שבו ניצח קיסר את צבאם של בניו של פומפיוס ב־45 לפנה״ס.
• תסליה אזור בצפון יוון. קיסר נסוג אליו, ופומפיוס הלך בעקבותיו לפני הקרב בפרסלוס.
• סנאט המועצה העליונה של רומא, שבה ישבו אנשים בכירים ומשפיעים. ב־49 לפנה״ס הכריז הסנאט מצב חירום נגד קיסר.
• טוגה בגד רומי ארוך ועטוף, שאזרחים רומאים לבשו בטקסים ובאירועים רשמיים.
• פרוסקריפציה רשימה פומבית של אנשים שנידונו למוות. מי שהרג אחד מהם קיבל פרס.
• הפורום הכיכר המרכזית של רומא, שבה נשאו נאומים ונערכו טקסים ומשפטים.

מקורות

• Caesar, Civil War 1.1–3.112 (esp. 1.15–28, 3.41–99, 3.102–112), trans. W. A. McDevitte and W. S. Bohn (London, 1851; New York: Harper & Brothers, 1869)
• [Caesar], Alexandrian War 1–33, 65–78; African War 79–98; Spanish War 27–31
• Cicero, Letters to Atticus 9.7C, 9.10, 10.8, 11.6, 14.9, trans. E. O. Winstedt (Loeb, 1913–1918)
• Cicero, Second Philippic 84–91, trans. C. D. Yonge (London: George Bell & Sons, 1903)
• Suetonius, Life of the Deified Julius 30–89, trans. J. C. Rolfe (Loeb, 1914)
• Plutarch, Caesar 35–69; Pompey 57–80; Brutus 5–20, 29; Cato the Younger 66–72; Antony 11–14, 27, trans. B. Perrin (Loeb, 1916–1920)
• Appian, Civil Wars 2.35–148, trans. H. White (Loeb, 1913)
• Cassius Dio, Roman History 41–44 and 47.25, trans. E. Cary (Loeb, 1916–1917)
• Frontinus, Stratagems 2.3.22, trans. C. E. Bennett (Loeb, 1925)
• Josephus, Jewish Antiquities 14.127–144, trans. W. Whiston (1737)
• Seneca, On Tranquillity of Mind 9.5; Strabo, Geography 17.1.8; Pliny, Natural History 18.211; Eutropius 6.19–25
• William Shakespeare, Julius Caesar (first performed 1599; printed 1623), 1.2 and 3.1
• Adrian Goldsworthy, Caesar: Life of a Colossus (New Haven: Yale University Press, 2006)
• Christian Meier, Caesar, trans. David McLintock (London: HarperCollins, 1995; German ed. Berlin: Severin und Siedler, 1982)
• Matthias Gelzer, Caesar: Politician and Statesman, trans. Peter Needham (Oxford: Blackwell, 1968)
• Ronald Syme, The Roman Revolution (Oxford: Clarendon Press, 1939)
• Erich S. Gruen, The Last Generation of the Roman Republic (Berkeley: University of California Press, 1974)
• Theodor Mommsen, Römische Geschichte, vol. III (Leipzig: Weidmann, 1856); English trans. W. P. Dickson, The History of Rome (1862–1866)
• Elizabeth Rawson, ‘Caesar: civil war and dictatorship’, in J. A. Crook, A. Lintott and E. Rawson (eds), The Cambridge Ancient History, 2nd ed., vol. IX (Cambridge University Press, 1994), 424–467
• Stefan Weinstock, Divus Julius (Oxford: Clarendon Press, 1971)
• Robin Seager, Pompey the Great: A Political Biography, 2nd ed. (Oxford: Blackwell, 2002)
• Barry Strauss, The Death of Caesar: The Story of History’s Most Famous Assassination (New York: Simon & Schuster, 2015)
• Kathryn Tempest, Brutus: The Noble Conspirator (New Haven: Yale University Press, 2017)
• Duane W. Roller, Cleopatra: A Biography (Oxford University Press, 2010)
• Denis Feeney, Caesar’s Calendar: Ancient Time and the Beginnings of History (Berkeley: University of California Press, 2007)
• Melissa Barden Dowling, Clemency and Cruelty in the Roman World (Ann Arbor: University of Michigan Press, 2006)
• Roger S. Bagnall, ‘Alexandria: Library of Dreams’, Proceedings of the American Philosophical Society 146.4 (2002), 348–362
• J. D. Morgan, ‘Palaepharsalus: the battle and the town’, American Journal of Archaeology 87 (1983), 23–54
• M. H. Crawford, Roman Republican Coinage (Cambridge University Press, 1974), nos. 480 and 508/3

קרדיט תמונות

• ז׳אן־לאון ז׳רום, ״מות קיסר״, 1859–1867. מוזיאון וולטרס, בולטימור · Public domain · דף המקור
• דינר של יוליוס קיסר, רומא, 44 לפנה״ס (המטביע ל. אמיליוס בוקה). אוסף וינקלס. צילום: אנדרו מקייב · Andrew McCabe · CC BY 2.0 · דף המקור
• ראש של קלאופטרה השביעית, בערך 40–30 לפנה״ס. אוסף העתיקות, המוזיאון הישן (אלטס מוזאום), ברלין. צילום: ריצ׳רד מורטל · Richard Mortel (edited by Neoclassicism Enthusiast) · CC BY 2.0 · דף המקור
• דינר של ברוטוס (המטביע ל. פלאיטוריוס קסטיאנוס), 43–42 לפנה״ס, הצד הקדמי. קבינט המטבעות, המוזיאונים הממלכתיים של ברלין. צילום: ריינהרד זצ׳בסקי · Public domain · דף המקור
• לארגו די טורה ארג׳נטינה, רומא, מבט מדרום, 2009. צילום: מתיאס קאבל · Matthias Kabel · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• דינר של ברוטוס (המטביע ל. פלאיטוריוס קסטיאנוס), 43–42 לפנה״ס. קבינט המטבעות, המוזיאונים הממלכתיים של ברלין. צילום: ריינהרד זצ׳בסקי · Public domain · דף המקור