מלחמת הירושה הספרדית, חלק א׳: עד בלנהיים

פתק על גב חשבון

שבע־עשרה שעות באוכף

ערב, 13 באוגוסט 1704, ליד הדנובה בבוואריה. עשן עולה מכפר בוער בשם בלינדהיים. גנרל ששבע־עשרה שעות לא ירד מהאוכף תולש דף מפנקס, כנראה של קצין אספקה, ועל גבו חשבון של בית מרזח, וכותב לאשתו: צבאה של המלכה זכה בניצחון מפואר.

בכרכרה שלו יושב שבוי, המרשל טאלאר, מפקד אחד מצבאותיו של לואי ה־14. בכפר עומדים כ־10,000 חיילים צרפתים להניח את נשקם. ב־61 שנותיו על הכס לא ראה לואי צבא צרפתי מושמד כך.

איך הגיע גנרל אנגלי להילחם בלב דרום גרמניה? הכול התחיל ארבע שנים קודם, ליד מיטתו של מלך גוסס במדריד.

ג׳ון צ׳רצ׳יל, הדוכס ממרלבורו

בנו של אציל כפרי עני, שעלה לגדולה בזכות קסם, תעוזה וחברותה של אשתו עם נסיכה, ושעליו נהוג לומר שמעולם לא הפסיד בקרב.

• נולד: 26 במאי 1650 (לפי הלוח האנגלי), אש האוס, דבון, אנגליה
• נפטר: 16 ביוני 1722 (לפי הלוח האנגלי), וינדזור לודג׳, אנגליה, אחרי כמה שבצים
• ניצחונות: סדג׳מור, 1685 (כסגן המפקד); השלנברג, 1704; בלנהיים, 1704 (עם אויגן); ראמיאי, 1706; אאודנארדה, 1708; מלפלקה, 1709, במחיר נורא
• כישלונות: פוטר ונכלא לזמן קצר במצודת לונדון, 1692; פוטר בידי המלכה אן, 1711

״אינני יכול לסיים את מכתבי בלי להתהדר ולספר לנשמתי היקרה, שבזיכרון האדם לא היה ניצחון גדול כזה.״

צוואה ומלחמה

רקע

ההבסבורג האחרון של ספרד

קרלוס השני, מלך ספרד, שנולד ב־1661 חולני ושברירי, היה האחרון בשושלת ההבסבורגים הספרדית; הספרדים כינו אותו ״המכושף״. הוא שלט באימפריה הגדולה בעולם: ספרד, שטחים עצומים באמריקה, הפיליפינים, נאפולי, סיציליה, מילאנו וארצות השפלה הספרדיות, בלגיה של היום. ילדים לא היו לו.

לואי ה־14 ולאופולד הראשון, הקיסר האוסטרי, היו שניהם בנים ובעלים של נסיכות ספרדיות, ושניהם תבעו את הירושה. כדי למנוע מלחמה חתמו לואי וויליאם השלישי, מלך אנגליה ומנהיג ההולנדים, על שני הסכמי חלוקה שחילקו אותה. את הספרדים איש לא שאל.

ב־2 באוקטובר 1700 חתם המלך הגוסס על צוואתו: הכול, בלי חלוקה, לנכדו של לואי, פיליפ דוכס אנז׳ו, בן 16; אם צרפת תסרב, הכול לבנו של לאופולד, הארכידוכס קרל. כעבור חודש מת.

נקודת החלטה

אתם לואי ה־14, מלך צרפת.

נובמבר 1700, בארמון פונטנבלו

שליח ממדריד הביא את הצוואה. המועצה המצומצמת שלכם, שמתכנסת בחדריה של מדאם דה מנטנון, אשתכם החשאית, חלוקה שניים מול שניים; בנכם, הדופן, מדבר בתוקף בעד הצוואה.

במרץ השנה חתמתם עם ויליאם השלישי על הסכם החלוקה השני: שטחים באיטליה לצרפת, ספרד לארכידוכס. אבל הקיסר לאופולד דוחה אותו ורוצה הכול. אם תדחו את הצוואה, ההצעה תעבור לווינה.

אם תקבלו, נכדכם יהיה מלך ספרד, אבל צרפת לא תרוויח שטח, ואנגליה וההולנדים עלולים לחשוש שיום אחד צרפת וספרד יהיו ממלכה אחת.

מה אתם עושים?

• לדבוק בהסכם החלוקה עם אנגליה וההולנדים על הנייר צרפת תקבל שטחים באיטליה. אבל הקיסר יילחם על הירושה כולה, הספרדים יתנגדו לחלוקת ארצם, ותצטרכו לכבוש את חלקכם לצד בעלי ברית פרוטסטנטים שאינכם סומכים עליהם. כנראה מלחמה בכל מקרה, והאימפריה הספרדית בידי אוסטריה.
• לקבל את הצוואה: נכדכם יהיה מלך ספרד בורבון במדריד, ואין עוד טבעת הבסבורגית סביב צרפת. אוסטריה בוודאי תילחם על איטליה. השאלה אם אנגליה וההולנדים יצטרפו אליה תלויה במה שתעשו מכאן והלאה.
• לקבל את הצוואה, ולעשות הכול כדי להרגיע את לונדון ואת האג פיליפ יוותר על זכותו לכתר צרפת, ההולנדים ישמרו על מבצריהם, ואתם לא תתערבו בענייני אנגליה. כנראה מעצמות הים ירטנו ויישארו מחוץ למלחמה, ואוסטריה תילחם כמעט לבדה.

מה קרה בפועל

לקבל את הצוואה: נכדכם יהיה מלך ספרד

לואי קיבל, וב־16 בנובמבר 1700 הציג את נכדו בוורסאי: ״רבותיי, הנה מלך ספרד,״ לפי סן־סימון. אנגליה וההולנדים הכירו בתחילה בנכדו של לואי כמלך ספרד, פליפה החמישי. אבל בתוך עשרה חודשים שמר לואי לפיליפ את מקומו בירושת כתר צרפת, שלח חיילים אל מבצרי המחסום שבהם ישבו ההולנדים, השיג לחברה צרפתית את חוזה סחר העבדים של ספרד, והכיר בבנו של ג׳יימס השני הגולה כמלך אנגליה.

לואי חשב שהקיסר יילחם בכל מקרה, והצוואה לפחות שמה את הספרדים לצדו. היסטוריונים רבים, ובהם ג׳ון לין, סבורים שקבלת הצוואה הייתה צעד סביר; המהלכים שבאו אחריה הם שהפכו מלחמה עם אוסטריה למלחמה עם חצי אירופה.

1701–1702

מירושה למלחמה

בלונדון ובהאג נראו מהלכיו של לואי כתוכנית אחת: צרפת וספרד בניהול ורסאי. בספטמבר 1701 חתמו אנגליה, הרפובליקה ההולנדית והקיסר על הברית הגדולה. מטרותיה היו מוגבלות: שטחי ספרד באיטליה לקיסר, חיץ להולנדים, והתחייבות שלצרפת ולספרד לא יהיה לעולם מלך אחד.

ויליאם השלישי מת במרץ 1702 וגיסתו אן עלתה לכס; במאי הכריזו בעלות הברית מלחמה. המצביאים הגדולים של לואי כבר לא היו בין החיים: טירן נהרג ב־1675, וקונדה מת ב־1686. דור חדש הוביל את צבאותיו: וילאר, ונדום, וילרואה וטאלאר.

1701–1702 · איטליה

הנסיך שלואי דחה

המהלומות הראשונות נפלו בצפון איטליה, שם פיקד מטעם הקיסר הנסיך אויגן מסבויה. הוא נולד בפריז, לואי סירב לתת לו פיקוד ב־1683, והוא הלך לשרת את בית הבסבורג; ב־1697 השמיד צבא עות׳מאני בזנטה.

ב־1701 חצה אויגן את האלפים בשבילי הרים, הביס את הצרפתים בקרפי והדף בקיארי את התקפתו של המרשל וילרואה על מחנהו. בפברואר 1702 התגנבו חייליו אל קרמונה דרך תעלת מים עתיקה ולקחו בשבי את וילרואה עצמו. גדודים אירים בשירות צרפת החזיקו בשערים, ואויגן נסוג עם שבויו. הצרפתים התלוצצו שהעיר ניצלה והגנרל אבד.

הנסיך אויגן מסבויה

נסיך נמוך וצנום מפריז, שלואי ה־14 דחה, ושנלחם 53 שנה למען ההבסבורגים נגד צרפת ונגד העות׳מאנים.

• נולד: 18 באוקטובר 1663, פריז
• נפטר: 21 באפריל 1736, וינה, בשנתו, בגיל 72
• ניצחונות: זנטה, 1697; קיארי, 1701; בלנהיים, 1704 (עם מרלבורו); טורינו, 1706; בלגרד, 1717
• כישלונות: לוצארה, 1702 (תיקו עקוב מדם); דנן, 1712

״מעולם לא ראיתי סוסים טובים יותר, מדים טובים יותר, חגורות וציוד משובחים יותר; אבל את כל אלה אפשר לקנות בכסף. יש במבטם של אנשיכם רוח שלא ראיתי מעודי אצל איש.״

הדוכס והדנובה

האנגלי

חייל בחצר המלוכה

ג׳ון צ׳רצ׳יל למד את מקצועו כנער משרת של ג׳יימס, הדוכס מיורק, וכקצין צעיר בצבאו של לואי ה־14 עצמו, תחת טירן. ב־1685 עזר לג׳יימס, שהיה כבר מלך, לנצח בסדג׳מור; ב־1688 נטש אותו לטובת ויליאם מאורנז׳, שהעניק לו את התואר רוזן מרלבורו ואחר כך פיטר אותו.

מזלו נשען על חברות. אשתו, שרה ג׳נינגס, הייתה חברתה הקרובה ביותר של הנסיכה אן; במכתביהן היו פשוט ״גברת מורלי״ ו״גברת פרימן״. כשאן עלתה לכס ב־1702 מינתה את מרלבורו לקפטן־גנרל, ואחר כך העניקה לו תואר דוכס. עם חברו גודולפין באוצר, היו בידיו אמון המלכה, הכסף והצבא.

אבל בפלנדריה אסרו עליו נציגי שדה הולנדים פעמיים להילחם. ב־1702–1703 כבש מבצרים, אבל לא נלחם בשום קרב גדול.

1702–1704

וינה בסכנה

ב־1702 הצטרף מקסימיליאן עמנואל, הנסיך הבוחר של בוואריה, ללואי בגלוי. בוואריה שוכנת על הדנובה, הדרך לווינה. ב־1703 הביסו צרפתים ובווארים, בפיקוד המרשל וילאר, צבא קיסרי ליד הכשטאט, ומורדים הונגרים פשטו כמעט עד שערי העיר. באביב 1704, כשצבאו הצרפתי של המרשל מרסין בבוואריה וונדום באיטליה, היה הקיסר מאוים משלושה צדדים. אם וינה תיפול, הברית הגדולה תיפול עמה.

נקודת החלטה

אתם ג׳ון צ׳רצ׳יל, הדוכס ממרלבורו.

אפריל 1704, האג

שליח הקיסר, הרוזן ורטיסלאב, מתחנן לעזרה: בלעדיה, וינה עלולה ליפול עוד הקיץ. אויגן מסכים. הצבא הקיסרי של הנסיך לודוויג מבאדן על הריין חלש מכדי להציל לבדו את בוואריה.

מולכם עומד הצבא הצרפתי החזק של המרשל וילרואה. ההולנדים חוששים לגבולם ברגע שתעזבו, ואישרו רק מסע על המוזל. בלונדון מאיימים ראשי מפלגת הטורים להפיל אתכם אם תיכשלו. הדנובה רחוקה כ־400 קילומטר.

לאן אתם מובילים את הצבא?

• להישאר בארצות השפלה ולכבוש עוד מבצרים על המאס זו הדרך הבטוחה, בשביל ההולנדים ובשביל הקריירה שלכם. אבל וינה תופקר לגורלה, ואם הקיסר יחתום על שלום, אנגליה וההולנדים יעמדו מול צרפת כמעט לבדם.
• לצאת למסע לאורך המוזל, אל תוך צרפת, כפי שאישרו ההולנדים איום על צרפת עצמה אולי ימשוך כוחות צרפתיים מבוואריה. אבל ההתקדמות בשטח הזרוע מבצרים תהיה איטית, וייתכן שהאיום לא יסיט אותם בזמן כדי להציל את וינה.
• לצעוד אל הדנובה, להתאחד עם באדן ועם אויגן, ולהוציא את בוואריה מהמלחמה אם זה יצליח, וינה ניצלת. אבל אתם משאירים את ההולנדים חשופים, מותחים את קווי האספקה לרוחב גרמניה, ומהמרים על הקריירה שלכם במסע אחד.

מה קרה בפועל

לצעוד אל הדנובה, להתאחד עם באדן ועם אויגן, ולהוציא את בוואריה מהמלחמה

מרלבורו צעד אל הדנובה בחסות תוכנית המוזל. וילרואה עקב אחריו במעלה הריין במקום לתקוף את ההולנדים, ובסוף יוני כבר עמד מרלבורו על הדנובה.

הוא כתב לגודולפין שידוע לו שהוא נוטל על עצמו אחריות כבדה, אבל שאחרת האימפריה תאבד. דייוויד צ׳נדלר משבח את התכנון; ההיסטוריון ההולנדי אולף ון נימווחן מדגיש שהצעידה הייתה תלויה בהסכמה, בכסף ובאספקה של ההולנדים.

מאי–יוני 1704

הצעידה אל הדנובה

400 ק״מ

ב־19 במאי 1704 יצא הצבא מבדבורג, ליד קלן: כ־21,000 איש, 16,000 מהם בריטים. בקובלנץ, במקום לפנות אל המוזל, חצה את הריין והמשיך דרומה, ובדרך הצטרפו פרוסים, חיילים מהנובר ומהסן, ודנים, עד שכ־40,000 איש הגיעו אל הדנובה.

סוד ההצלחה היה האספקה. קומיסרים רכבו לפני הצבא עם מזומנים וקנו לחם ומספוא; בהיידלברג חיכו נעליים חדשות לכל הצבא. הסרן רוברט פרקר, מהגדוד האירי המלכותי, זכר: ״בוודאי לא נערכה מעולם צעידה כזאת בסדר ובשיטתיות רבים יותר, ובפחות עייפות לאדם ולסוס.״

ב־10 ביוני נפגש מרלבורו לראשונה עם אויגן, והשניים נשארו ידידים כל חייהם. ב־22 ביוני התאחד הצבא עם באדן: כ־400 קילומטר בחמישה שבועות.

מיתוס

הצעידה אל הדנובה הייתה תוכנית סודית של מרלבורו לבדו, שהוסתרה מכולם, והוא הערים בה על ההולנדים.

האמת

את התוכנית עיצבו מרלבורו, ורטיסלאב, אויגן, היינסיוס וגודולפין. המלכה, הנסיך ג׳ורג׳ וקומץ מנהיגים הולנדים (היינסיוס, פאחל, הופ, ון סלינגלנדט) ידעו עליה מההתחלה; המדינות הכלליות אישרו רק מסע על המוזל. מה שהוסתר היה היעד, וגם זה לא לזמן רב: אחרי חציית הריין בקובלנץ ב־26 במאי ידעו הצרפתים שהיעד אינו המוזל, ובתחילת יוני ניחשו שהוא הדנובה.

הראיות

פרקר מודה שהסוד נשמר היטב: רק בהיידלברג ״ולא קודם לכן, נודע ברבים שכוונת הדוכס היא נגד הנסיך הבוחר מבוואריה״, ואפילו צ׳רלס, אחיו של מרלבורו, לא ידע. אבל הסוד הוסתר מהצבא, לא מקומץ המנהיגים שהיו צריכים להסכים.

השלנברג ושריפת בוואריה

2 ביולי 1704

גבעה מעל הדנובה

כדי להיכנס לבוואריה היו בעלות הברית צריכות מעבר על הדנובה. בדונאוורת היה גשר, ומעליה התנשאה גבעת השלנברג, ובראשה מבצר ישן ממלחמת שלושים השנים. הרוזן ד׳ארקו התבצר על הפסגה עם כ־12,000 חיילים בווארים וצרפתים.

מרלבורו ובאדן הסכימו לפקד לסירוגין, יום־יום, ו־2 ביולי היה יומו של מרלבורו. אנשיו צעדו מאז שלוש לפנות בוקר, אבל מצור היה נמשך שבועות וטאלאר כבר היה בדרך. מרלבורו תקף באותו ערב, לפני שהביצורים הושלמו.

השלנברג: מי מול מי

2 ביולי 1704, בערך משש עד תשע בערב

גבעת השלנברג מעל דונאוורת, על הדנובה

בעלות הברית

• מפקדים: מרלבורו, לודוויג וילהלם, המרקגרף מבאדן (הקיסריים), יוהאן וינאנד ון גור (נהרג)
• כוחות: כ־22,000 בקרב, ושאר הצבא מאחור (אומדן מודרני)
• אבדות: כ־6,000 הרוגים ופצועים (פרקר (1747)); כ־5,000 הרוגים ופצועים (אומדן מודרני)

בראש ההסתערות הלכו כ־6,000 אנשים נבחרים, כ־130 מכל גדוד.

בווארים וצרפתים

• מפקדים: הרוזן ז׳אן־בטיסט ד׳ארקו
• כוחות: 16,000 (פרקר); כ־12,000, ו־16 תותחים (אומדן מודרני)
• אבדות: 7,000 הרוגים, 2,000 טבועים, 3,000 שבויים (פרקר); כ־5,000 הרוגים, פצועים ושבויים, ורבים אחרים התפזרו (אומדן מודרני)

האבדות שמונה פרקר מסתכמות ב־12,000, כמעט כל הכוח המגן: ניפוח טיפוסי של מנצח.

התוצאה: ניצחון של בעלות הברית. הכוח של ד׳ארקו נשבר, העיר ננטשה, ובעלות הברית השיגו את המעבר אל בוואריה, במחיר כבד מאוד.

פרקר היה שם, אבל את הפסדי האויב מסר משמועות. ההיסטוריונים של היום (פוקנר, הולמס, ון נימווחן) נותנים מספרים נמוכים יותר.

ההסתערות על השלנברג

2 ביולי 1704, בערב

בעלות הברית צריכות לעבור את הדנובה כדי להיכנס לבוואריה. מעל הגשר בדונאוורת מתנשא השלנברג, גבעה ובראשה מבצר ישן, שעליה חופר הרוזן ד׳ארקו עם כ־12,000 בווארים וצרפתים. בעלות הברית מתכוננות לתקוף בערב, לפני שהביצורים הושלמו.

שחזור לפי המפה ההולנדית שהודפסה בהאג ב־1704 (בתמונה למעלה), לפי פני השטח של היום, ולפי התיאורים של פרקר, של דה לה קולוני, של ג׳. מ. טרוויליאן (1930) ושל ג׳יימס פוקנר (2004). הצפון למעלה. מהלך קווי הביצורים, גבול היער וגדת הדנובה של 1704 אינם ודאיים; השעות מעוגלות לחצי שעה.

שלבי הקרב

• התקרבות בערב בסביבות חמש, אחרי צעידה של כ־24 קילומטר, מתייצבות בעלות הברית סביב ברג, ממערב לנחל קאיבך, והתותחים שלהם פותחים באש. על הגבעה אנשי ד׳ארקו עדיין חופרים; הקו הצפוני עשוי רק מחבילות זרדים מכוסות בשכבת עפר דקה.
• שתי הסתערויות נכשלות בסביבות שש הטור של גור מטפס במדרון התלול אל הפינה שליד המבצר הישן. ליד הסוללה הוא נהדף, וגור נהרג. גם הסתערות שנייה נכשלת. כדי להחזיק את הצד הצפוני, ד׳ארקו מושך אנשים מהקו שבין המבצר לעיר.
• הפרצה של באדן בסביבות שבע וחצי חוצים הגרנדירים הקיסריים של באדן את הקאיבך ונכנסים אל הקו הכמעט ריק שבין המבצר לחומות העיר. באותו זמן שולח מרלבורו הסתערות שלישית על הקו הצפוני, ובה גם דרגונים שירדו מסוסיהם.
• אל הנהר המגינים, שהותקפו מהאגף ומהעורף, בורחים אל הדנובה; גשר הסירות שלהם נשבר ורבים טובעים. בעלות הברית השיגו את המעבר במחיר של כ־5,000 הרוגים ופצועים. דה לה קולוני, קצין צרפתי על הגבעה, כינה את שני הצדדים ״אולי החיילים האמיצים ביותר בעולם״.

האסטרטגיה

• צבא מרלבורו: מרלבורו תוקף באותו ערב, כי זה יומו בפיקוד; מצור היה לוקח שבועות, וטאלאר כבר בדרך. הוא שולח את טור גור במעלה המדרון התלול אל הפינה שליד המבצר, ואחר כך הסתערות שלישית על הקו הצפוני, עם דרגונים שירדו מסוסיהם.
• הקיסריים של באדן: מה התכוון באדן אינו ידוע. הגרנדירים הקיסריים חוצים את הקאיבך ונכנסים אל הקו הדליל שבין המבצר לחומות העיר, שממנו משך ד׳ארקו אנשים אל הצפון.
• בווארים וצרפתים: הרוזן ד׳ארקו מחזיק את הגבעה שמעל הגשר בדונאוורת, כדי לחסום את הדרך לבוואריה, ועובד על הביצורים בפסגה. הקו הצפוני עשוי עדיין רק מחבילות זרדים מכוסות עפר דק. כשההתקפה מגיעה לצפון, הוא מושך אנשים מהקו שבין המבצר לעיר.

מה הכריע: הקו היה דליל מדי: כדי להחזיק את הצפון נמשכו אנשים מהקו שבין המבצר לעיר, וגרנדירי באדן חצו את הקאיבך אל הפרצה. כשהמגינים הותקפו מהאגף ומהעורף, הם נסוגו אל הדנובה, וגשר הסירות נשבר, ורבים טבעו.

מקור: שריפת בוואריה

״שלחנו הבוקר 3,000 פרשים לעיר הבירה שלו, מינכן, עם פקודה לשרוף ולהחריב את כל הסביבה. זה כל כך מנוגד לטבעי, שרק הכרח מוחלט יכול היה להביא אותי להסכים לכך, כי האנשים המסכנים האלה סובלים בגלל השאפתנות של אדונם.״

אחרי השלנברג הסתגר הנסיך הבוחר באאוגסבורג והתמקח, בתקווה שטאלאר יגיע. כדי לכפות עליו הכרעה שרפו פרשי בעלות הברית כפרים ברחבי בוואריה: 372 עיירות, כפרים וחוות, ״כך אמרו״, כתב פרקר. טאלאר כתב ללואי ה־14 על ״מעשי אכזריות שאפילו הטורקים לא היו מוכנים לעשות״.

• מי נתן את הפקודה, ומי כותב כאילו הוא מצטער עליה? מרלבורו הסכים לה, ובכל זאת במכתב פרטי הוא מציג את עצמו כאדם עדין שנאלץ לכך מתוך הכרח. שני הדברים יכולים להיות נכונים; המכתב מראה גם איך רצה שאשתו תראה אותו.
• למה השווה טאלאר את בעלות הברית לטורקים? בעיני מלך צרפתי וקתולי סימלו הטורקים את האכזריות הגרועה מכולן: טאלאר בחר במילה החזקה ביותר שהייתה לו. אבל צבאותיו של לואי עצמו שרפו את חבל הפפאלץ שעל הריין: בפיקוד טירן ב־1674, ובאופן שיטתי הרבה יותר ב־1689.

אוגוסט 1704

שניים מול שלושה

בתחילת אוגוסט הצטרף טאלאר לנסיך הבוחר ולמרסין, ואויגן הגיע לדנובה עם כ־18,000 איש, ואילו באדן יצא עם 15,000 איש לצור על אינגולשטאדט; יש היסטוריונים הסבורים שמרלבורו ואויגן שמחו לראות אותו הולך.

ב־12 באוגוסט חנו הצרפתים והבווארים מאחורי נחל ביצתי, הנבל. ממגדל כנסייה בטאפהיים התבוננו מרלבורו ואויגן במחנה שלהם, ואף שהיו להם פחות חיילים ותותחים, החליטו לתקוף למחרת בבוקר.

בלנהיים, 13 באוגוסט 1704

13 באוגוסט, שחר

מתוך הערפל

בעלות הברית יצאו לדרך בשתיים או בשלוש לפנות בוקר, בחסות ערפל. שבויים סיפרו לטאלאר שבעלות הברית נסוגות לנרדלינגן; יש היסטוריונים החושדים שהשבויים נשלחו בכוונה כדי להיתפס. בסביבות שבע ירו תותחי האזעקה הצרפתיים: בעלות הברית נערכו לקרב.

שדה הקרב היה ברוחב של כמעט שישה קילומטרים. מימין לצרפתים ולבווארים זרמה הדנובה, ולידה בלינדהיים, שהאנגלים קראו לה בלנהיים; לפניהם זרם הנבל הביצתי; באמצע עמד אוברגלאוהיים, ומשמאל לוצינגן, למרגלות גבעות מיוערות. טאלאר החזיק באגף הימני, מרסין והנסיך הבוחר בשמאלי; מרלבורו עמד מול טאלאר, ואויגן מול השניים האחרים.

בלנהיים: מי מול מי

13 באוגוסט 1704, בערך משבע בבוקר עד תשע בערב

בין הדנובה לגבעות המיוערות, ליד הכפר בלינדהיים (בלנהיים), בוואריה

בעלות הברית

• מפקדים: ג׳ון צ׳רצ׳יל, הדוכס ממרלבורו, הנסיך אויגן מסבויה
• כוחות: 64 גדודים, 166 שוואדרונים (מרלבורו, דיווח למדינות הכלליות (אוגוסט 1704)); 64,560 (טאלאר, דיווח שכתב בשבי (ספטמבר 1704)); ״לפי החישוב 52,000״ (מילנר, סמל שצעד עם הצבא (1733)); כ־52,000, ו־66 תותחים (אומדן מודרני (צ׳נדלר, לין))
• אבדות: כ־12,500: 4,542 הרוגים ו־7,942 פצועים (מילנר (1733), ורוב ההיסטוריונים בעקבותיו)

באגף של מרלבורו היו כ־36,000 איש; באגף של אויגן (בכחול במפה) כ־16,000, חיילים קיסריים, פרוסים ודנים. רק חייל אחד מכל חמישה היה בריטי.

צרפת ובוואריה

• מפקדים: המרשל טאלאר (נשבה), המרשל מרסין, מקסימיליאן עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה
• כוחות: 60,000 (מילנר (1733)); 56,000 (קוקס (1818), מתוך כתבי מרלבורו); כ־56,000, ו־90 תותחים (אומדן מודרני)
• אבדות: ״לפחות 40,000 הרוגים, טבועים ושבויים״ (פרקר (1747)); ״למעלה מ־11,000 שבויים״ (מרלבורו, מכתב מ־18 באוגוסט); כ־27,000 הרוגים, פצועים ושבויים, מהם כ־14,000 שבויים; ועוד אלפים ערקו בנסיגה (אומדן מודרני)

בצבא של טאלאר היו כ־33,000 איש; אצל מרסין והנסיך הבוחר כ־23,000.

התוצאה: ניצחון מוחץ של בעלות הברית: הצבא של טאלאר הושמד והוא עצמו נשבה, ומרסין והנסיך הבוחר נמלטו מערבה. בוואריה יצאה מהמלחמה, ווינה ניצלה.

כולם ספרו גדודים ושוואדרונים וניחשו את גודלם, אבל היחידות היו חלשות יותר מכפי שנרשמו על הנייר, ולטאלאר, שהסביר את תבוסתו מן השבי, הייתה סיבה לנפח את מספרי האויב. רוב ההיסטוריונים מעריכים היום: כ־52,000 מול כ־56,000.

נקודת החלטה

אתם קאמי ד׳וסטן, המרשל טאלאר.

בוקר 13 באוגוסט 1704, מאחורי הנבל

ציפיתם שהאויב ייסוג; במקום זה הוא נערך מעבר לנבל. העמדה שלכם חזקה, בין הדנובה לגבעות מיוערות, מאחורי נחל ביצתי. אבל רבים מסוסיכם חולים, ורבים מהרגלים טירונים.

הנסיך הבוחר דוחק בכם להציב רגלים לאורך הנחל ולתפוס את האויב בביצה. אתם רואים הזדמנות גדולה יותר: לא רק להדוף אותו, אלא להשמיד אותו.

איך אתם מחזיקים את קו הנבל?

• לפרוס רגלים לאורך הנחל ולתפוס אותם בביצה הדרך הבטוחה לעצור אותם: מעטים יחצו ביצה תחת אש מקרוב. אבל במקרה הטוב האויב נהדף ולא מושמד, ואולי פשוט יסתלק.
• לעמוד הרחק, לתת להם לחצות, ואז להסתער בפרשים בזמן שהכפרים מכים באגפיהם אם זה יעבוד, האויב נלכד כשהביצה בגבו, ומושמד. אבל זה מחייב שהפרשים יכו ברגע הנכון, ושחיל מצב חזק בבלינדהיים ובאוברגלאוהיים לא יבלע את כל העתודות.
• לא להילחם כאן: לסגת ולתת לאויב לרעוב הזמן לטובתכם: בעלות הברית רחוקות מבסיסיהן, והסתיו מתקרב. אבל נסיגה מול צבא תוקף מסוכנת, ובוואריה תישאר פתוחה לשריפה.

מה קרה בפועל

לעמוד הרחק, לתת להם לחצות, ואז להסתער בפרשים בזמן שהכפרים מכים באגפיהם

טאלאר הציב את פרשיו הרחק מהנבל, ״כמעט חצי מייל אנגלי״, לדברי פרקר. לתוך בלינדהיים הכניס תשעה גדודים ושנים־עשר שוואדרונים של דרגונים שנלחמו ברגל, מאחורי מחסומים של עגלות. כשבעלות הברית תקפו, משך מפקד הכפר, המרקיז דה קלרמבו, את העתודה פנימה על דעת עצמו: עד אחר הצהריים נדחקו לכפר כ־27 גדודים, צפופים מכדי להילחם היטב, והמרכז נשאר בעיקר בידי פרשים.

על הנייר התוכנית הייתה טובה, אבל כל חלקיה היו צריכים לעבוד בבת אחת. פרקר מספר על ויכוח במגדל הכנסייה שבו טאלאר, ״צרפתי גאה ויהיר״, דחה את עצת הנסיך הבוחר; אבל פרקר שמע את הסיפור רק אחר כך. הדיווח של טאלאר האשים את קלרמבו, שטבע באותו ערב ולא יכול היה להשיב.

נקודת החלטה

אתם מרלבורו.

בערך אחת בצהריים, 13 באוגוסט 1704

ההתקפות שלכם על בלינדהיים נהדפו פעמיים, וההתקפה הראשונה של אויגן על לוצינגן נכשלה. בלינדהיים ואוברגלאוהיים דחוסות ברגלים צרפתים; ביניהן, על המדרון שמעבר לנחל, עומדים בעיקר פרשים.

המהנדסים שלכם תיקנו גשר אבן והניחו מעברים על פני הביצה. אבל מי שיחצה יעמוד כשהביצה מאחוריו ואוברגלאוהיים באגפו.

מה אתם עושים עכשיו?

• להמשיך להסתער על בלינדהיים כפרים מבוצרים ומלאים ברגלים הם היעד הקשה ביותר להסתערות. תאבדו אלפי חיילים, ואולי עדיין תיכשלו לפני רדת החשכה.
• לרתק את הכפרים בכוחות קטנים ולהעביר את עיקר הצבא במרכז אם המעבר יחזיק, הפרשים שלכם יכולים להכות במרכז הצרפתי החלש. אם האויב יתקוף כשאתם באמצע החצייה, אתם עלולים להידחק לתוך הביצה.
• להפסיק ולחכות להזדמנות טובה יותר לצבא שלכם חסר מזון, הוא רחוק מהבית, והאויב חזק יותר. המתנה עלולה להפוך לנסיגה, ולאובדן בוואריה למרות הכול.

מה קרה בפועל

לרתק את הכפרים בכוחות קטנים ולהעביר את עיקר הצבא במרכז

מרלבורו הורה לקאטס רק להעסיק את חיל המצב של בלינדהיים: כ־5,000 חיילים ריתקו פי שניים ממספרם. במרכז חצו אנשיו בארבעה קווים, רגלים, פרשים, פרשים ורגלים, כדי שהרגלים יגוננו על הפרשים. ליד אוברגלאוהיים כמעט נכשלה החצייה, עד שאויגן שלח פרשים.

הצרפתים הכניסו את הרגלים לכפרים והשאירו את הפרשים לבדם בשטח הפתוח שביניהם. צ׳נדלר רואה בהתקפה מופת של תזמון ושל שילוב פרשים, רגלים ותותחים; ג׳ון לין מוסיף שטעויות הצרפתים, וההתקפות היקרות של אויגן, הן שאפשרו אותה.

קרב בלנהיים

13 באוגוסט 1704, בערך משבע בבוקר עד תשע בערב

לפני עלות השחר של 13 באוגוסט 1704 יוצאים בעלות הברית בערפל לתקוף את הצבא הצרפתי והבווארי העומד מאחורי הנבל, נחל ביצתי בין הדנובה לגבעות מיוערות. טאלאר ציפה שהאויב ייסוג.

שחזור לפי מפת המטה של בעלות הברית ש״שורטטה במקום״ בידי ד׳איבואה, הקוורטירמייסטר הכללי של הצבא ההולנדי (האג, 1704), לפי מיקום הכפרים והנחלים היום, ולפי סידור הכוחות אצל ג׳יימס פוקנר (2004) וקורלי בארנט (1974). הצפון למעלה. מהלך הדנובה של 1704, שזרמה אז קרוב יותר לבלינדהיים, משוחזר. הקו המדויק של אויגן, מהלכו העליון של הנבל, גבול היערות והשעות אינם ודאיים.

שלבי הקרב

• הפתעה עם שחר החל משבע בבוקר בערך מגיעים טורי בעלות הברית ממזרח, והצרפתים נערכים מאחורי הנבל. שעות ארוכות יורים התותחים מעבר לנחל, בזמן שאויגן מתקדם בקושי מערבה בשטח קשה; הוא מוכן רק אחרי הצהריים.
• בלינדהיים ולוצינגן בערך באחת בצהריים תוקפים הבריטים וחיילי הסן של קאטס את בלינדהיים ונהדפים פעמיים; קלרמבו מושך את העתודה אל תוך הכפר. במערב נהדפת ההתקפה הראשונה של אויגן על לוצינגן.
• המרכז חוצה המרכז של מרלבורו חוצה את הנבל. ליד אוברגלאוהיים מנפצת החטיבה האירית שבשירות צרפת את ההתקפה של הולשטיין־בק, והפרשים של מרסין מאיימים על המעבר, עד שהקיראסירים הקיסריים של פוגר, ששלח אויגן, מגרשים אותם.
• הפריצה בסביבות חמש וחצי מסתערים כ־80 שוואדרונים של בעלות הברית במעלה המדרון. הפרשים של טאלאר נשברים, רבים נדחקים אל הדנובה, תשעת הגדודים שבמרכז נקצרים במקומם, וטאלאר נשבה. במערב כובש אויגן את לוצינגן, והנסיך הבוחר ומרסין נסוגים בסדר.
• צבא שנשבה בלינדהיים, מוקפת ובוערת, ואין ממנה דרך החוצה מלבד הנהר; קלרמבו טובע כשהוא מנסה לחצות אותו. בסביבות תשע בערב מסכימים הקצינים בכפר להיכנע, וכ־10,000 חיילים מניחים את נשקם.

האסטרטגיה

• צבא מרלבורו: מרלבורו מרתק את הכפרים בכוחות קטנים, ומעביר את עיקר צבאו במרכז, על הגשר האבן שתוקן ועל המעברים שהונחו על הביצה. בין הכפרים, על המדרון שמעבר לנחל, עומדים בעיקר פרשים צרפתיים, ואילו בבלינדהיים ובאוברגלאוהיים דחוסים רגלים. ההתקפה הישירה על הכפרים נהדפה פעמיים.
• האגף של אויגן: אויגן מתקדם מערבה בשטח שבור, מול מרסין והנסיך הבוחר, ותוקף את לוצינגן, והוא מוכן רק אחרי הצהריים. הוא שולח את הקיראסירים הקיסריים של פוגר לעזור במרכז. המסלול המדויק שלו אינו ודאי.
• צרפת ובוואריה: טאלאר מציב רגלים בבלינדהיים ובאוברגלאוהיים, ופרשים על המדרון ביניהם, ומרסין והנסיך הבוחר באגף השמאלי. הוא מתכוון לתת לאויב לחצות את הנבל, ואז לתקוף בפרשים בזמן שהכפרים מכים באגפיו. הוא רואה הזדמנות להשמיד את האויב, לא רק להדוף אותו.

מה הכריע: ההכרעה הגיעה במרכז: כשכ־80 שוואדרונים של בעלות הברית עלו במדרון, נשברו הפרשים הצרפתיים, נקצרו תשעת הגדודים במקומם, וטאלאר נשבה. בלינדהיים נותרה מוקפת ובוערת, ואין ממנה מוצא מלבד הנהר.

13 באוגוסט, לילה

הלילה שאחרי

בסביבות תשע בערב חתמו הקצינים בבלינדהיים על כניעה בתנאים. טאלאר, שנשבה בידי פרשים מהסן כשהפרשים שלו נשברו, יבלה שבע שנים כשבוי באנגליה.

לפי סן־סימון, לואי שמע את החדשות רק ב־21 באוגוסט. לפי שמועה שהגיעה לפרקר, אמר המלך שכבר שמע לא פעם על צבאות מובסים, אבל מעולם לא על צבא שנשבה כולו. זו שמועה בלבד, אבל היא לוכדת את ההלם.

מיתוס

בלנהיים היה ניצחון אנגלי.

האמת

מתוך כ־52,000 חיילי בעלות הברית, רק כאחד מכל חמישה היה בריטי. רובם היו חיילים גרמנים ודנים שקיבלו את שכרם מההולנדים ומאחרים, וגדודי הקיסר. האגף של אויגן ריתק 23,000 איש כל היום, קיראסירים קיסריים הצילו את המעבר ליד אוברגלאוהיים, ופרשים מהסן שבו את טאלאר. מרלבורו עצמו כתב שאילו הצלחתו של אויגן הייתה כגודל זכותו, ״היינו מסיימים את המלחמה בקרב של אותו יום״.

הראיות

מרלבורו לשרה, 14 באוגוסט 1704 (קוקס); סדרי הכוחות אצל צ׳נדלר ופוקנר. הגרמנים והצרפתים קוראים לקרב ״הכשטאט״.

מה שהשאירו המנצחים

מקור: פתק על גב חשבון

״אין לי זמן לומר יותר, רק לבקש שתמסרי את הכבוד שלי למלכה, ותודיעי לה שצבאה זכה בניצחון מפואר. מסייה טאלאר ועוד שני גנרלים נמצאים בכרכרה שלי, ואני רודף אחרי השאר.״

מרלבורו שרבט את השורות על פיסת נייר שנתלשה מפנקס, אולי של קומיסר, ו״על גבה חשבון של הוצאות בית מרזח״, כפי שציין קוקס. שלישו, הקולונל פארק, הביא אותה ללונדון. כנראה נשמרה בארכיון המשפחה, שעבר ב־1978 לספרייה הבריטית.

• של מי הצבא, לפי הפתק? ״צבאה״, של המלכה, לא שלו ולא של בעלות הברית. זה מחמיא לאן, שבידיה הייתה הקריירה שלו, וכבר הופך ניצחון של קואליציה לניצחון אנגלי.
• מה חסר בפתק? אויגן, ההולנדים, הגרמנים והדנים, וההרוגים. שימו לב מה בא קודם: המלכה, הניצחון, ומרשל בכרכרה שלו.

מקור: התמונה שהזמין המנצח

שטיח בלנהיים, מתוך ״שטיחי הניצחון״ שנארגו בבריסל בשביל מרלבורו בעשור השני של המאה ה־18, בתכנון למבר דה הונדט השני. ארמון בלנהיים

מרלבורו הזמין שטיחים על מערכותיו בשביל ארמונו החדש. כאן המרשל טאלאר, בליווי שני קצינים בריטים, נכנע לדוכס הרכוב על סוס לבן.

• מי שילם על התמונה, ומי עומד במרכזה? מרלבורו שילם, ומרלבורו במרכז, גבוה על סוס לבן, והמרשל המובס בא אליו. תמונה שהוזמנה מראה את מה שהמזמין רצה שיזכרו.
• מי חסר? הנסיך אויגן, שהיה שותף לפיקוד ולניצחון. השטיח הוא עדות לאופן שבו ראה מרלבורו את ניצחונו, לא לאופן שבו הושג.

1704–1705

סלע וארמון

בזמן שמרלבורו צעד אל בוואריה, צי אנגלי והולנדי בפיקוד האדמירל ג׳ורג׳ רוק הנחית חיילים בגיברלטר, והעיר נכנעה ב־4 באוגוסט 1704 ונתפסה בשמו של הארכידוכס קרל. בריטניה מחזיקה בה עד היום.

המלכה אן העניקה למרלבורו את אחוזת המלוכה וודסטוק, ליד אוקספורד, והכתר הבטיח לממן את בניית ביתו. ואנברו תכנן ארמון בממדים של אנדרטה, שנקרא על שם כפר בבוואריה; הבנייה החלה ב־1705, ריבים על כסף ליוו אותה, ובני הזוג מרלבורו השלימו אותה בעיקר על חשבונם.

אחרי בלנהיים

• אוגוסט–נובמבר 1704 הצרפתים נסוגים אל הריין ומאבדים בדרך אלפים נוספים בעריקה. העיר אולם נכנעת; לנדאו נופלת ב־23 בנובמבר.
• 7 בנובמבר 1704 הסכם אילברסהיים: בוואריה עוברת לשלטון צבאי אוסטרי; מקסימיליאן עמנואל חי בגלות עד שהשלום של 1714 מחזיר אותו.
• 1705 הקיסר החדש, יוזף הראשון, מעניק למרלבורו את הנסיכות הקטנה מינדלהיים; לאופולד הראשון עשה אותו לנסיך באימפריה כבר ב־1704. הבנייה של ארמון בלנהיים מתחילה.
• 1706–1714 עוד עשר שנות מלחמה: ראמיאי, טורינו, אאודנארדה, מלפלקה, ולבסוף שלום אוטרכט, בשיעור הבא.
• 1874 וינסטון צ׳רצ׳יל, צאצא של מרלבורו, נולד בארמון בלנהיים, שהוא מאז 1987 אתר מורשת עולמית של אונסק״ו.

עד כמה מכריע היה בלנהיים?

האם בלנהיים שינה את מהלך המלחמה ואת אירופה, או רק את שנת 1704?

• אדוארד קריזי (1851), וינסטון צ׳רצ׳יל (1933–1938), ג׳. מ. טרוויליאן (1930) נקודת מפנה בהיסטוריה העולמית. הקרב הציל את וינה ואת הברית הגדולה, הוציא את בוואריה מהמלחמה, ניפץ את מיתוס הצבא הצרפתי הבלתי מנוצח ופתח את הדרך לעלייתה של בריטניה כמעצמה. במילותיו של קריזי, בלי בלנהיים אולי הייתה כל אירופה סובלת עד היום מתוצאות כיבושים צרפתיים, רחבים ככיבושי אלכסנדר ועמידים ככיבושי הרומאים.
• ג׳ון א. לין (1999), ראסל פ. וייגלי (1991) מכריע לשנת 1704, לא למלחמה. הקרב הציל את וינה ואת הקואליציה, אבל לואי נלחם על שלום טוב, לא על שלטון באירופה, והמלחמה נמשכה עוד עשר שנים והסתיימה בתשישות ובפשרה. קרבות של התקופה הזאת הכריעו מלחמות לעיתים רחוקות.
• ג׳מל אוסטוולד (2000) ההכרעה אינה בקרב עצמו אלא במה שבא אחריו. ניצחון היה חשוב רק כשהמנצח יכול היה לנצל אותו במצורים, באספקה ובפוליטיקה. אחרי בלנהיים בעלות הברית יכלו; אחרי כמה מניצחונותיהן המאוחרים, לא.

איש אינו חולק על כך שבלנהיים הציל את הברית ב־1704. השאלה הפתוחה היא אם שינה את תוצאות המלחמה: בסופו של דבר פליפה החמישי נשאר מלך ספרד. השיעור הבא עוקב אחרי עשר השנים שהכריעו זאת.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

מה נקבע בצוואתו של קרלוס השני?

התשובה: המלוכה הספרדית כולה, בלי חלוקה, תעבור לפיליפ מאנז׳ו; אם צרפת תסרב, הכול יעבור לארכידוכס קרל.. נכון. הדאגה הראשונה של הספרדים הייתה לשמור על האימפריה שלמה, והם רצו שעוצמתה של צרפת תגן עליה.

שאלה לבדיקה

למה הייתה הצעידה של מרלבורו אל הדנובה הימור?

התשובה: היא השאירה את הרפובליקה ההולנדית חשופה לווילרואה, ומרלבורו הימר על הקריירה שלו כדי להציל את וינה, הרחק מבסיסיו.. נכון. ההולנדים אישרו מסע על המוזל, חברי מפלגת הטורים בבית רצו אותו קרוב לים, וכישלון היה הורס אותו.

שאלה לבדיקה

בשלנברג, איך פרצו בעלות הברית לבסוף אל תוך הביצורים?

התשובה: הגרנדירים הקיסריים של באדן נכנסו דרך הקטע החלש שבין המבצר לעיר, בזמן שהסתערות שלישית עברה את הקו הצפוני.. נכון. ד׳ארקו רוקן את הקטע הזה כדי לעצור את ההתקפות של מרלבורו בצפון.

שאלה לבדיקה

מה השתבש לצרפתים בבלינדהיים?

התשובה: כ־27 גדודים נדחסו לכפר, רותקו שם בידי כוח קטן בהרבה, והמרכז נשאר בעיקר בידי פרשים.. נכון. כ־5,000 חיילים של בעלות הברית ריתקו פי שניים ממספרם, וכשהמרכז נשבר, הכפר נלכד.

שאלה לבדיקה

הסרן פרקר מספר על ויכוח בין טאלאר לנסיך הבוחר במגדל הכנסייה של בלינדהיים. למה היסטוריון צריך להיזהר בו?

התשובה: פרקר עמד בצד השני של הנחל ושמע את הסיפור אחר כך; והוא גם לא אהב את טאלאר.. נכון. שמועה ועוינות יחד. היסטוריונים של היום מקבלים שהמפקדים חלקו זה על זה, אבל הפרטים והמילים הם של פרקר.

שאלה לבדיקה

האם בלנהיים היה ניצחון אנגלי?

התשובה: לא: זה היה ניצחון של קואליציה. רק כאחד מכל חמישה חיילים של בעלות הברית היה בריטי, והאגף הקיסרי, הפרוסי והדני של אויגן היה חיוני.. נכון. חיילים גרמנים, רבים מהם במימון הולנדי, היו רוב האגף של מרלבורו עצמו, והאגף של אויגן ריתק 23,000 איש כל היום.

מונחים

• הסכם חלוקה תוכנית שעליה הסכימו לואי ה־14 וויליאם השלישי, ב־1698 ושוב ב־1700, לחלק את הירושה הספרדית בין הטוענים לכתר, וכך למנוע מלחמה.
• הברית הגדולה הברית נגד לואי ה־14 שנחתמה בהאג בספטמבר 1701 בין אנגליה (מ־1707 בריטניה), הרפובליקה ההולנדית וקיסר האימפריה הרומית הקדושה. רוב מדינות גרמניה הצטרפו אליה, ומאוחר יותר גם פורטוגל וסבויה.
• מבצרי המחסום שרשרת מבצרים בארצות השפלה הספרדיות שבהם ישבו חיילי מצב הולנדים, כדי להגן על הרפובליקה ההולנדית מפני צרפת. בפברואר 1701 השתלטו עליהם חיילים צרפתים.
• נסיך בוחר אחד הנסיכים הגרמנים הבודדים שבחרו את קיסר האימפריה הרומית הקדושה. מקסימיליאן עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה, צידד בלואי ה־14 במלחמה הזאת.
• קפטן־גנרל המפקד העליון של הצבא האנגלי. המלכה אן מינתה את מרלבורו לתפקיד ב־1702, והוא החזיק בו עד 1711.
• נציגי שדה פוליטיקאים הולנדים שליוו את הצבא מטעם המדינות הכלליות, הפרלמנט ההולנדי. הם יכלו לאסור על המפקד לסכן את החיילים ההולנדים בקרב.
• קומיסר פקיד שקנה וסיפק לצבא מזון, מספוא וציוד. בצעידה אל הדנובה רכבו הקומיסרים לפני הצבא ושילמו במזומן.
• גדוד יחידת חיל הרגלים הבסיסית של התקופה: על הנייר 500 עד 700 איש, ולעיתים קרובות פחות אחרי חודשים של מסע.
• שוואדרון יחידת הפרשים הבסיסית של התקופה: על הנייר 120 עד 160 רוכבים.
• דרגונים חיילים שרכבו אל הקרב אך אומנו להילחם רגלית, במוסקטים. בבלינדהיים נלחמו שנים־עשר שוואדרונים של דרגונים צרפתים ברגל, מאחורי מחסומים.
• כניעה בתנאים כניעה לפי תנאים מוסכמים, שעליה חותמים הקצינים המפקדים. כך נכנע חיל המצב של בלינדהיים בסביבות תשע בערב, 13 באוגוסט 1704.
• אויגן מסבויה נסיך שנולד בפריז ושירת את בית הבסבורג. פיקד על חיילי הקיסר באיטליה ובדנובה, ונשאר ידידו של מרלבורו כל חייו.
• וילרואה מרשל צרפתי שפיקד על צבא לואי ה־14 באיטליה. ב־1702 נלקח בשבי בקרמונה.
• טאלאר מרשל צרפתי שנלכד בבלינדהיים ב־1704. הוא בילה שבע שנים כשבוי באנגליה.
• ונדום מפקד צרפתי מהדור החדש של לואי ה־14, שלחם באיטליה. הדור הזה בא אחרי טירן וקונדה.
• וילאר מרשל צרפתי מהדור החדש של לואי ה־14. ב־1703 הביס ליד הכשטאט צבא קיסרי.
• טירן מצביא צרפתי גדול של לואי ה־14, שנהרג ב־1675.
• קונדה מצביא גדול של לואי ה־14, שמת ב־1686.
• ארכידוכס תואר של נסיכי בית הבסבורג באוסטריה. הארכידוכס קרל היה המועמד של בעלות הברית לכתר ספרד.
• דופן היורש של כס צרפת. כאן הכוונה לבנו של לואי ה־14.
• מדאם דה מנטנון אשתו החשאית של לואי ה־14. המועצה הקטנה שלו התכנסה בחדריה.
• סן־סימון דוכס צרפתי שכתב זיכרונות מחצר לואי ה־14. הוא לא היה בבלינדהיים, וכתב על הקרב מרחוק.
• וולטר סופר ופילוסוף צרפתי. הוא ייחס ללואי ה־14 משפט מפורסם, שאולי לא אמר.
• מרקור גאלאן עיתון החצר הצרפתי. בנובמבר 1700 ייחס לשגריר ספרד את הרעיון שהפירנאים נעלמו.
• הכשטאט עיירה בבוואריה. ב־1703 הביסו בה הצרפתים והבווארים צבא קיסרי.
• השלנברג גבעה ליד דונאוורת, שעליה מבצר ישן ממלחמת שלושים השנים. מרלבורו תקף אותה ב־2 ביולי 1704.
• דונאוורת עיירה על הדנובה, עם גשר. ליד העיירה נמצאת הגבעה השלנברג.
• אינגולשטאדט עיר מבוצרת בבוואריה. באוגוסט יצא הנסיך באדן לצור עליה.
• גיברלטר עיר נמל ומבצר בקצה דרום ספרד. נכבש ב־1704, ובריטניה מחזיקה בו עד היום.
• פרקר קפטן בריטי מהגדוד האירי המלכותי. הוא ספר את המייל של מסע הצעידה ותיאר אותו.
• ורטיסלאב שליח הקיסר. הוא התחנן לעזרה, כי וינה עלולה ליפול בקיץ.
• סובייסקה בתו של המלך הפולני שהציל את וינה. אשתו של הנסיך הבוחר של בוואריה, שדחקה בו להחליף צד.
• אוברגלאוהיים כפר במרכז שדה הקרב בבלינדהיים. החצייה של צבא מרלבורו שם כמעט נכשלה, עד שאויגן שלח פרשים.
• קלרמבו המרקיז שפיקד על הכפר בלינדהיים. הוא משך את העתודה פנימה בעצמו, והכפר נדחס בחיילים.
• קיראסירים פרשים כבדים, שנשאו שריון לחזה. בקרב הצילו קיראסירים קיסריים את המעבר באוברגלאוהיים.
• טורים אחת משתי המפלגות הגדולות באנגליה. מנהיגיה איימו על מרלבורו אם יכשל.

מקורות

• Marlborough's letters to Sarah and the Blenheim note, in William Coxe, Memoirs of John, Duke of Marlborough, rev. John Wade, vol. I (London: H. G. Bohn, 1847), chs. XXIV–XXVII; first edition 1818–19
• Robert Parker, Memoirs of the Most Remarkable Military Transactions from the Year 1683 to 1718 (London: S. Austen and W. Frederick, 1747), pp. 94–111
• Jean-Martin de la Colonie, The Chronicles of an Old Campaigner, 1692–1717, trans. Walter C. Horsley (London: John Murray, 1904), pp. 180–190 (the Schellenberg)
• Louis de Rouvroy, duc de Saint-Simon, Memoirs of Louis XIV and His Court and of the Regency, trans. Bayle St John (1857), vol. 3 ch. XVIII (the will) and vol. 4 ch. XXIX (Blenheim)
• Marshal Tallard's report and letters of August–September 1704, in F. E. de Vault and J. J. G. Pelet (eds), Mémoires militaires relatifs à la succession d'Espagne sous Louis XIV, vol. IV (Paris, 1841); quoted here in Frank Taylor's translation (1921)
• John Millner, A Compendious Journal of all the Marches, Famous Battles, Sieges … (London, 1733), quoted in C. T. Atkinson (1921)
• Military Memoirs: Robert Parker and Comte de Mérode-Westerloo, The Marlborough Wars, ed. David Chandler (London: Longmans, 1968); original: Mémoires du feld-maréchal comte de Mérode-Westerloo, 2 vols (Brussels, 1840)
• Plan van de Attaque op het Retranchement van Schellenberg by Donauwaert (The Hague: Pieter Husson and Paulus Scheltus, 1704), Rijksmuseum, Amsterdam, RP-P-OB-83.180
• David Chandler, Marlborough as Military Commander (London: Batsford, 1973; repr. Staplehurst: Spellmount, 2003)
• James Falkner, Blenheim 1704: Marlborough's Greatest Victory (Barnsley: Pen & Sword, 2004)
• Charles Spencer, Blenheim: Battle for Europe (London: Weidenfeld & Nicolson, 2004)
• John A. Lynn, The Wars of Louis XIV, 1667–1714 (London and New York: Longman, 1999)
• Richard Holmes, Marlborough: England's Fragile Genius (London: HarperPress, 2008)
• Derek McKay, Prince Eugene of Savoy (London: Thames and Hudson, 1977)
• Henry Kamen, Philip V of Spain: The King Who Reigned Twice (New Haven and London: Yale University Press, 2001)
• Ophelia Field, The Favourite: Sarah, Duchess of Marlborough (London: Hodder & Stoughton, 2002)
• Olaf van Nimwegen, De Veertigjarige Oorlog 1672–1712: De strijd van de Nederlandse Republiek tegen het Franse expansionisme (Amsterdam: Prometheus, 2020)
• Correlli Barnett, Marlborough (London: Eyre Methuen, 1974)
• Winston S. Churchill, Marlborough: His Life and Times, 4 vols (London: Harrap, 1933–38)
• G. M. Trevelyan, England under Queen Anne, vol. I: Blenheim (London: Longmans, Green, 1930)
• Russell F. Weigley, The Age of Battles: The Quest for Decisive Warfare from Breitenfeld to Waterloo (Bloomington: Indiana University Press, 1991)
• Jamel Ostwald, "The 'Decisive' Battle of Ramillies, 1706: Prerequisites for Decisiveness in Early Modern Warfare", Journal of Military History 64:3 (2000), 649–677
• C. T. Atkinson, Marlborough and the Rise of the British Army (New York and London: Putnam, 1921)
• Frank Taylor, The Wars of Marlborough, 1702–1709, 2 vols (Oxford: Blackwell, 1921)
• Edward Creasy, The Fifteen Decisive Battles of the World (London: Richard Bentley, 1851), ch. XI

קרדיט תמונות

• ג׳ון ווטון, קרב בלנהיים, בערך 1742. המוזיאון הלאומי של הצבא, לונדון · Public domain · דף המקור
• על פי סר גודפרי נלר, ג׳ון צ׳רצ׳יל, הדוכס הראשון ממרלבורו. הגלריה הלאומית לדיוקנאות, לונדון · Public domain · דף המקור
• יאן קופצקי, הנסיך אויגן מסבויה, 1717. המוזיאון להיסטוריה צבאית, וינה · Public domain · דף המקור
• תוכנית ההתקפה על ביצורי השלנברג ליד דונאוורת, תחריט, האג: פיטר הוסון ופאולוס סכלטוס, 1704. רייקסמוזיאום, אמסטרדם · CC0 · דף המקור
• שטיח בלנהיים, תכנון: למבר דה הונדט השני, אריגה: יודוקוס דה ווס, בריסל. ארמון בלנהיים · Public domain · דף המקור
• ארמון בלנהיים, החזית הדרומית, 2016. צילום: DeFacto · CC BY-SA 4.0 · דף המקור