אדוארד, הנסיך השחור: קרסי, פואטייה ונאחרה

אביר מברונזה מוזהבת

״כמו שאתה, כך הייתי פעם״

קתדרלת קנטרברי. מאחורי סורג ברזל שוכב על קבר אביר מברונזה מוזהבת, ידיו צמודות בתפילה. סביבו רצות שורות בצרפתית שהוא עצמו בחר, אזהרה לכל עובר ושב: ״כמו שאתה עכשיו, כך הייתי פעם; כמו שאני עכשיו, כך תהיה.״

בימיו הוא היה החייל המפורסם ביותר באירופה. בגיל 16 נלחם בקרסי; בגיל 26 שבה את מלך צרפת; בגיל 36 ניצח בקרב בספרד. הוא מת בגיל 45, לפני אביו, ולא היה למלך מעולם. ואיש בימי חייו לא קרא לו ״הנסיך השחור״.

אדוארד מוודסטוק, ״הנסיך השחור״

האביר המהולל של דורו: ניצח בכל קרב גדול שבו לחם, ואיבד את הנסיכות שקיבל לשלוט בה.

• נולד: 15 ביוני 1330, ארמון וודסטוק, ליד אוקספורד; בנם הבכור של אדוארד השלישי ופיליפה מאנו
• נפטר: 8 ביוני 1376, ארמון וסטמינסטר, לונדון, ממחלה ממושכת שתקפה אותו כנראה במסע לספרד ב־1367
• ניצחונות: קרסי, 1346 (בחלוץ, בגיל 16); פואטייה, 1356; נאחרה, 1367; כיבוש לימוז׳ בסערה, 1370
• כישלונות: שום קרב; אבל את אקוויטניה איבד במלחמתו של שארל החמישי, 1369–1372

״הניצחון אינו תלוי בהמון האנשים, אלא באלוהים, השולח אותו לאן שירצה.״

מיתוס

קראו לו ״הנסיך השחור״ כי נלחם בשריון שחור.

האמת

איש לא קרא לו כך בימי חייו: הוא היה אדוארד מוודסטוק, או פשוט ״הנסיך״. הכינוי מופיע לראשונה בכתב בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־16, יותר מ־150 שנה אחרי מותו, והתפשט דרך כרוניקות מתקופת בית טיודור ודרך שייקספיר. אף מסמך מימיו אינו מזכיר שריון שחור.

הראיות

אולי ה״שחור״ בא מ״מגן השלום״ שלו, שחור ועליו שלוש נוצות יען לבנות, המופיע על דופנות הקבר; ואולי מהאימה שזרע בצרפת. ר׳ ברבר, 1978; צוואת הנסיך, 1376.

נולד למלחמה

רקע

ילד עם תארים

אדוארד נולד ב־15 ביוני 1330 בארמון וודסטוק, ליד אוקספורד. אביו, אדוארד השלישי, היה אז בן 17 בלבד. בגיל שש נעשה הילד לדוכס קורנוול, הדוכס הראשון באנגליה; בגיל 12, לנסיך מוויילס.

ב־1337 יצא אביו למלחמה בצרפת, מלחמת מאה השנים שהכרנו בשיעור הקודם: מאבק על גסקוניה, שמלכי אנגליה החזיקו בה כווסאלים של מלך צרפת, ועל תביעתו של אדוארד השלישי לכתר צרפת.

1346

בן 16 בקרסי

ביולי 1346 הסמיך אותו אביו לאביר על החוף בנורמנדי שבו נחת הצבא האנגלי. שישה שבועות אחר כך, בקרסי, פיקד הנער על החלוץ, לפחות להלכה, ולצדו לוחמים ותיקים. את הקרב סיפרנו בשיעור הקודם; כאן חשוב דבר אחד: הדרך שבה נלחמו האנגלים.

הלוחמים המשוריינים שלהם ירדו מהסוסים ועמדו בשורה, הקשתים חמושי הקשת הארוכה באגפים, והאויב בא אליהם. הנסיך למד זאת בגיל 16 ולא שכח לעולם. שנתיים אחר כך היה מאבירי מסדר הבירית הראשונים.

1355

הנסיך בגסקוניה

גסקוניה, סביב בורדו, הייתה כל מה שנשאר למלכי אנגליה מאדמותיהם הגדולות בצרפת, ארץ שהתעשרה ממסחר היין עם אנגליה. ב־1355 פגה ההפוגה, ואדוארד השלישי שלח לשם את בנו, בן 25, כנציבו.

לצדו רכבו רעיו הוותיקים: סר ג׳ון שנדוס, רוזני וורוויק וסולסברי, ואדונים גסקונים כמו ז׳אן דה גראיי, ״הקפטל דה בוש״. מולם עמד רוזן ארמניאק, נציבו של המלך ז׳אן השני בדרום.

נקודת החלטה

אתם אדוארד, הנסיך מוויילס, בן 25.

בורדו, תחילת אוקטובר 1355

יש לכם 5,000 עד 6,000 איש: לוחמים משוריינים וקשתים אנגלים, ואדונים גסקונים הרעבים לשלל.

מדרום־מזרח משתרע לנגדוק: טולוז, קרקסון, נרבון. המלחמה לא הגיעה לשם כבר דורות, והחבל משלם חלק גדול ממסי המלחמה של המלך ז׳אן. לערים יש חומות חזקות; לכם אין מכונות מצור, והחורף מתקרב.

מה אתם עושים?

• לצור על הערים שבידי הצרפתים בגבול גסקוניה, אחת אחת איטי ויקר. כל מצור עלול להימשך שבועות, וארמניאק יספיק לאסוף צבא ולחלץ את הנצורים. עד חג המולד אולי תכבשו כמה עיירות, במחיר אנשים שימותו ממחלות.
• לרכוב עמוק אל לנגדוק: לשרוף ולבזוז, אבל לא לצור על שום עיר אתם מכים במקום שבו צרפת עשירה ובלתי מוגנת. אם ארמניאק יצא להילחם, תפגשו אותו בשדה; אם לא, כל כפר שרוף יראה שהמלך ז׳אן אינו מסוגל להגן על נתיניו.
• להישאר בהגנה ולשמור על גבולות גסקוניה בטוח וזול. אבל האדונים הגסקונים באו בשביל שלל, וחלקם עלולים לחזור לצד הצרפתי. והמלחמה תוכרע במקום אחר, בלעדיכם.

מה קרה בפועל

לרכוב עמוק אל לנגדוק: לשרוף ולבזוז, אבל לא לצור על שום עיר

הנסיך רכב. בשמונה שבועות, מ־5 באוקטובר עד 2 בדצמבר 1355, עבר צבאו כאלף קילומטרים. הוא עבר ליד טולוז בלי לתקוף אותה, ושרף את העיר התחתית של קרקסון ואת זו של נרבון, סמוך לים התיכון, אף שהערים המבוצרות עמדו בפניו. מאות כפרים עלו באש. ארמניאק לא הציע קרב.

זו הייתה שֶׁבוֹשֶׁה: מלחמה בעושרו של האויב ובאמון של נתיניו במלך. סר ג׳ון וינגפילד, מקציני הנסיך, כתב הביתה שהאדמות שנשרפו הכניסו למלך צרפת יותר כסף למלחמותיו מחצי ממלכתו. בחורף שאחרי עברו אדונים מבוהלים מאזור הגבול לצד האנגלי. לאיכרי לנגדוק זה היה חורבן.

פואטייה

קיץ 1356

המלך יוצא למרדף

באוגוסט 1356 יצא הנסיך צפונה לפשיטה חדשה, בתקווה לחבור על הלואר אל דוכס לנקסטר. הגשרים על הנהר היו הרוסים או בשמירת הצרפתים, והוא פנה חזרה.

הפעם יצא אחריו מלך צרפת בעצמו, עם הצבא הגדול ביותר שצרפת גייסה מזה עשר שנים. ז׳אן השני חצה את הלואר בבלואה, נע מהר יותר מהאנגלים ועקף אותם. ב־17 בספטמבר כבר עמד בין הנסיך לבורדו, ליד פואטייה.

ז׳אן השני, מלך צרפת

מלך אמיץ שהמשיך להילחם כשצבאו נמלט, ובילה שנים כשבוי באנגליה.

• נולד: 16 באפריל 1319, ליד לה מאן; בנו של פיליפ השישי
• נפטר: 8 באפריל 1364, לונדון, ממחלה, בשבי, אחרי שחזר לאנגליה מרצונו כשאחד מבניו, שהיה בן ערובה, ברח
• ניצחונות: המצור על ברטיי, 1356
• כישלונות: פואטייה, 1356: נשבה

״למי אמסור את עצמי? איפה בן דודי, הנסיך מוויילס?״

נקודת החלטה

אתם הנסיך.

יום ראשון, 18 בספטמבר 1356, דרומית־מזרחית לפואטייה

הצבא הצרפתי גדול כנראה פי שניים משלכם. לאנשיכם חסרים מזון ומים, והעגלות כבדות משלל. אבל אתם מחזיקים בשטח טוב: משוכות, כרמים ויערות לפניכם, ונחל ביצתי, המיוסון, מאחוריכם ומשמאלכם.

יום ראשון. הקרדינל טליראן, שליח האפיפיור, רוכב בין המחנות. כבר הצעתם להחזיר את כיבושי הקיץ, לשחרר את שבוייכם ולא להילחם במלך צרפת שבע שנים. תשובתו של ז׳אן: אתם ומאה מאביריכם תסגירו את עצמכם.

מה אתם עושים?

• להסכים: להסגיר את עצמכם ומאה אבירים, כדי להציל את הצבא אנשיכם כנראה יחיו, אבל אתם תהיו השבוי היקר ביותר באירופה. אנגליה תשלם כופר אדיר, והמלחמה תיטה לטובת צרפת.
• לדבר כל היום בזמן שאנשיכם מתבצרים, ולהילחם רק בשטח שתבחרו אתם מרוויחים יום להעמיק תעלות ולחזק משוכות. אם הצרפתים יתקפו את העמדה, השטח יילחם בשבילכם. אם יחכו, הרעב יאלץ אתכם לזוז בקרוב.
• לחמוק בלילה אל מעבר למיוסון, עם השלל אולי תצליחו להימלט. אבל צבא שחוצה נחל בחושך, מפוזר לאורך עגלותיו, הוא הטרף הקל ביותר שיש. אם הצרפתים יתפסו אתכם באמצע החצייה, היום אבוד.

מה קרה בפועל

לדבר כל היום בזמן שאנשיכם מתבצרים, ולהילחם רק בשטח שתבחרו

הנסיך דיבר וחפר. השיחות נכשלו. ביום שני בבוקר, כשהמזון אוזל, החל להעביר את צבאו ואת עגלותיו אל מעבר למיוסון. חלק מהצרפתים ראו בזה בריחה, ותקפו.

חודש אחר כך כתב הנסיך שנע לאורך החזית הצרפתית, מוכן להילחם בשטח שנוח לו. נסיגה אמיתית או פיתיון? ההיסטוריונים מתווכחים עד היום. כך או כך, הצרפתים תקפו אותו במקום שבו בחר לעמוד.

פואטייה: מי מול מי

יום שני, 19 בספטמבר 1356

נואייה־מופרטווי, כ־8 עד 10 ק״מ דרומית־מזרחית לפואטייה

הצבא האנגלי־גסקוני

• מפקדים: אדוארד, הנסיך מוויילס, רוזני וורוויק, סולסברי, אוקספורד וסאפוק, סר ג׳ון שנדוס, ז׳אן דה גראיי, הקפטל דה בוש
• כוחות: 2,000 לוחמים משוריינים, 4,000 קשתים ו־1,500 אחרים (פרואסאר, דיווח הסיירים הצרפתים (אוסטאש דה ריבמון)); פחות מ־8,000 (פרואסאר, הסיכום שלו כמה שורות אחר כך); כ־6,000: כ־3,000 לוחמים משוריינים, 2,000 קשתים ו־1,000 רגלים גסקונים (אומדן מודרני (רוג׳רס; גרין))
• אבדות: קלות; אין ספירה מלאה (כל המקורות)

צבא מלך צרפת

• מפקדים: המלך ז׳אן השני, הדופן שארל, בן 18, דוכס אורליאן, אחי המלך, המרשלים קלרמון וד׳אודרהם
• כוחות: כ־20,000 לוחמים משוריינים, ועוד אחרים (פרואסאר, על צבא צרפת החוצה את הלואר); יותר מ־60,000, ובהם יותר מ־3,000 אבירים (פרואסאר, הסיכום שלו לפני הקרב); 14,000–16,000 (אומדן מודרני)
• אבדות: 3,000 הרוגים; 60 אדונים ויותר מ־1,000 אחרים בשבי (הכרוז של שנדוס); 5,000–6,000 הרוגים מכל הסוגים (פרואסאר); כ־2,400–2,500 לוחמים משוריינים הרוגים; בין 1,900 ל־3,000 בשבי (מחקר מודרני (רשימות הרוגים ושבויים))

בין ההרוגים: דוכס בורבון; מפקד הצבא (הקונסטבל), דוכס אתונה; וז׳ופרואה דה שרני, נושא האוריפלאם.

התוצאה: ניצחון אנגלי מוחץ. מלך צרפת ובנו פיליפ נופלים בשבי.

המספרים של פרואסאר אינם מתיישבים אפילו זה עם זה: בתוך עמודים ספורים יש לצרפתים 20,000 לוחמים משוריינים, ואחר כך 60,000 לוחמים. ההיסטוריונים נשענים על רשימות השכר האנגליות ועל רשימות ההרוגים והשבויים הצרפתים; רובם מקבלים יחס של אחד לשניים בערך.

קרב פואטייה

יום שני, 19 בספטמבר 1356, מהשחר ועד אחר הצהריים

הנסיך מוויילס עומד בפואטייה מאחורי משוכה ותעלה ארוכות, כשביצת המיוסון משמאלו ויער נואייה מימינו. הצבא הצרפתי גדול ממנו, כנראה פי שניים. עם שחר מתחילים האנגלים לזוז, והצרפתים סבורים שהם בורחים.

שחזור מקובל אחד, לפי ג׳פרי לה בייקר, פרואסאר ומכתב הנסיך, כפי שפירשו אותם א. ה. ברן (1955), ד. גרין (2002) ופ. הוסקינס (2011), והשטח נבדק מול מפות מודרניות. קו המשוכה, היקף הביצה והיערות, השאלה אם התנועה בבוקר הייתה נסיגה או תחבולה, והדרך שבה עקף הקפטל, כולם שנויים במחלוקת. גם מקום שביית המלך אינו ידוע בדיוק. המיקומים משוערים.

שלבי הקרב

• שחר: האנגלים מתחילים לזוז האנגלים עומדים מאחורי משוכה ותעלה ארוכות, ביצת המיוסון משמאלם ויער נואייה מימינם. עם שחר מתחילות העגלות והדיוויזיה של וורוויק לחצות את המעבר בנחל. הצרפתים, בארבע דיוויזיות זו מאחורי זו, חושבים שהאנגלים חומקים.
• הסתערות המרשלים המרשלים הצרפתים מסתערים עם כמה מאות פרשים נבחרים: קלרמון על הפרצה שבה הדרך חוצה את המשוכה, ד׳אודרהם על וורוויק שליד הביצה. הקשתים האנגלים יורים בסוסים מהצד. קלרמון נהרג וד׳אודרהם נשבה.
• הדיוויזיה של הדופן אחריהם מגיעה הדיוויזיה של הדופן, ברגל. כשעתיים היא נלחמת ליד המשוכה, הקרב הקשה ביותר של היום, עד שהיא נהדפת והדופן מובל מהשדה. הדיוויזיה של דוכס אורליאן נסוגה בלי להילחם כלל.
• התקפת המלך, ומכה מהאגף המלך ז׳אן מוביל קדימה את הדיוויזיה האחרונה והגדולה, תחת האוריפלאם. האנגלים העייפים עולים על הסוסים ומסתערים החוצה מן המשוכה. באותו רגע הקפטל דה בוש, שנשלח עם כוח רכוב קטן להקיף מאחורי יער נואייה, מסתער על אגף הצרפתים ועל גבם.
• המלך נשבה הדיוויזיה הצרפתית, לכודה בין שתי ההתקפות, נשברת. רבים בורחים לפואטייה, והעיר סוגרת בפניהם את שעריה. המלך ז׳אן מוקף ונכנע יחד עם בנו פיליפ.

האסטרטגיה

• צבא הנסיך: הנסיך מדבר עם הקרדינל טליראן, שליח האפיפיור, ובינתיים מתבצר עם אנשיו מאחורי המשוכה, ביצה משמאל ויער מימין. הוא רוצה שהצרפתים יבואו אליו ויילחמו על השטח שבחר, והקפטל נשלח לעקוף מאחורי היער. אם תנועת הבוקר הייתה נסיגה או תחבולה, ומה היה מסלולו של הקפטל, שנויים במחלוקת.
• צבא צרפת: הצרפתים, בארבע דיוויזיות זו מאחורי זו, סבורים שהאנגלים בורחים, ולכן מנסים לתפוס אותם. המרשלים מסתערים על הפרצה שבמשוכה ועל וורוויק ליד הביצה. אחריהם הדופן, ואחריו המלך שמוביל את הדיוויזיה הגדולה תחת האוריפלאם.

מה הכריע: הצרפתים תקפו דיוויזיה אחרי דיוויזיה אל הקו שהאנגלים החזיקו, והקשתים הפילו את הסוסים. הקפטל שהגיע מאחור תקף את האגף והעורף הצרפתי, והדיוויזיה האחרונה נלכדה בין שתי ההתקפות.

19 בספטמבר 1356

״איפה בן דודי, הנסיך?״

המלך ז׳אן נלחם ברגל, גרזן בידו, ובנו פיליפ בן ה־14 לצדו, עד שהאנשים סביבו נפלו. לפי סיפור מאוחר צעק הנער: ״אבא, היזהר מימין! אבא, היזהר משמאל!״ הצעקה אינה מופיעה אצל פרואסאר או אצל הכרוז של שנדוס; מקורה במסורת צרפתית מאוחרת.

אבירים נדחקו זה בזה כדי לשבות את המלך ולזכות בכופר. אצל פרואסאר שואל ז׳אן: ״למי אמסור את עצמי? איפה בן דודי, הנסיך מוויילס?״ הוא מסר את כפפת השריון הימנית שלו לדני דה מורבק, אביר שגורש מצרפת ושירת את האנגלים. בין 2,000 ל־3,000 לוחמים משוריינים צרפתים נשבו באותו יום; השלל הגדול מכולם היה המלך.

מקור: הנסיך משרת את המלך

״כל הזמן שירת הנסיך את המלך בכל הענווה שביכולתו, ולא הסכים לשבת אל שולחן המלך אף שהמלך הפציר בו, אלא אמר שאינו ראוי לשבת לשולחן אחד עם נסיך גדול כמו המלך.״

באותו ערב ערך הנסיך סעודה לשבוי המלכותי. פרואסאר, אז כבן 19 ובביתו בחבל אנו, כתב עליה שנים אחר כך, בעיקר לפי הכרוניקה של ז׳אן לה בל. התמונה, מעותק של הכרוניקות שצויר בסביבות 1413, מלבישה את כולם בשריון של אותם ימים מאוחרים.

• פרואסאר לא היה שם. ממי שמע, ובשביל מי כתב? אבירים וכרוזים משני הצדדים. הוא כתב בשביל חצרות ואצילים, ושנים שירת את מלכת אנגליה, אמו של הנסיך. אדיבות אצילית הייתה בדיוק מה שקוראיו רצו.
• גם ז׳אן לה בל, כרוניקן מבוגר יותר, מספר על הסעודה. האם זה הופך אותה לאמת? לא בהכרח: פרואסאר העתיק מלה בל, ולכן ייתכן שזה סיפור אחד שסופר פעמיים. הכרוז של שנדוס, שכתב בנפרד, מאשר רק את האדיבות: הנסיך בירך את המלך השבוי בחום והציע לעזור לו להסיר את שריונו. המילים ליד השולחן הן של פרואסאר.
• מה הרוויח הנסיך כשכיבד את שבויו? תהילה, ומלך רגוע. האדיבות הודיעה לאירופה שהמנצח הוא האביר המושלם, ושמרה על השבוי היקר ביותר באירופה שבע רצון. אבירות ואינטרס הצביעו לאותו כיוון.

נסיך אקוויטניה

1357–1360

מלך בשבי, ושלום

במאי 1357 רכב הנסיך אל לונדון לצד שבויו. צרפת, בלי מלך, נקלעה לתוהו ובוהו ולמרד איכרים עקוב מדם.

ב־1360, בהסכם ברטיני, הסכים אדוארד השלישי לוותר על תביעתו לכתר צרפת, ובתמורה קיבל את קאלה ואקוויטניה מוגדלת מאוד, בלי שום אדון צרפתי מעליה. הכופר של ז׳אן נקבע על שלושה מיליון אקו. אבל הסעיפים שבהם ויתר כל מלך על תביעותיו נדחו לטקס נפרד, שלא התקיים מעולם.

1361–1366

נישואים מאהבה וחצר מפוארת

באוקטובר 1361 התחתן הנסיך מאהבה, מעשה נדיר אצל יורש עצר. ג׳ואן מקנט הייתה בת דודו של אביו, אלמנה כבת 33 עם ילדים ועבר זוגי סוער; לנישואים נדרש היתר מהאפיפיור. ב־1362 מינה אותו אביו לנסיך אקוויטניה.

בבורדו ובאנגולם החזיקו השניים חצר מפוארת: ״תמיד ישבו אל שולחנו יותר משמונים אבירים, ופי ארבעה מזה נושאי כלים,״ כתב הכרוז של שנדוס. שם נולדו בניהם, אדוארד וריצ׳רד. חצר כזאת עולה כסף, ואקוויטניה שילמה.

1366

שני אחים, כתר אחד

מעבר לפירנאים, בקסטיליה, היו שני מלכים. פדרו הראשון, המלך החוקי, היה בעל ברית של אנגליה; אויביו כינו אותו ״פדרו האכזר״, והוא אכן הוציא להורג כמה מאחיו־למחצה ואצילים רבים. אח־למחצה אחר, אנריקה מטרסטמרה, רצה את הכתר.

ב־1366 פלש אנריקה עם הפלוגות החופשיות שמימנו צרפת ואראגון, ובראשן אביר ברטוני, ברטראן די גקלן. פדרו נמלט לבאיון שבגסקוניה האנגלית, לבקש את עזרת הנסיך.

נקודת החלטה

אתם נסיך אקוויטניה, בן 36.

בורדו, ספטמבר 1366

פדרו, המלך החוקי של קסטיליה ובעל בריתו של אביכם, גורש בידי אחיו־למחצה, שצרפת עומדת מאחוריו. אם אנריקה יישאר, ספינות המלחמה של קסטיליה, הטובות ביותר לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי, יפליגו בשירות צרפת.

לפדרו יש שם רע מאוד, ואין לו לא צבא ולא כסף. אבל הוא מבטיח לשלם לחייליכם ולתת לכם את ביסקאיה. אלפי חיילים מובטלים באקוויטניה מוכנים להישכר, ואביכם בעד המלחמה.

מה אתם עושים?

• לסרב: הריב של פדרו אינו שלכם, והוא אינו יכול לשלם אתם שומרים על כספכם ועל בריאותכם. אבל קסטיליה הופכת לבת ברית של צרפת, והצי שלה מצטרף לצרפתים.
• להחזיר את פדרו לכס בכוח, בהסכם שמחייב אותו לשלם לצבא מלחמה קצרה עשויה להחזיר בעל ברית לכס ולהרחיק את הצי של קסטיליה מידי צרפת. הכול תלוי בכך שפדרו יעמוד במילתו.
• להציע תיווך בין האחים זה כמעט לא עולה דבר, אבל אנריקה מנצח ואין לו שום סיבה לוותר על כתר. השיחות כנראה יימשכו בזמן שהוא מתבסס.

מה קרה בפועל

להחזיר את פדרו לכס בכוח, בהסכם שמחייב אותו לשלם לצבא

בהסכם ליבורן (ספטמבר 1366) התחייב הנסיך להחזיר את פדרו לכס, ופדרו הבטיח לשלם לצבא. בפברואר 1367 חצה הצבא את הפירנאים ברונסבו, בשלג וברוח מקפיאה.

פדרו היה המלך החוקי, ואנריקה גזלן שאויבת אנגליה מימנה: הלגיטימיות, הכבוד, מדיניות אביו והמלחמה בים הצביעו כולם לאותו כיוון. שמו כאכזר הגיע אלינו בעיקר דרך פרו לופס דה איילה, שלחם לצד אנריקה ושירת אחר כך את שושלתו.

נאחרה: מי מול מי

יום שבת, 3 באפריל 1367

המישור שממזרח לנאחרה, בדרך לנבארטה, בצפון קסטיליה (היום במחוז לה ריוחה, ספרד)

הנסיך ופדרו

• מפקדים: אדוארד, נסיך ויילס ואקוויטניה, פדרו הראשון, מלך קסטיליה, ג׳ון מגונט, דוכס לנקסטר, וסר ג׳ון שנדוס, הקפטל דה בוש
• כוחות: יותר מ־10,000 (פרו לופס דה איילה (לחם בצד השני)); כ־8,000–10,000 (אומדן מודרני (סאמפשן))
• אבדות: כ־40 פשוטי עם וארבעה אבירים (פרואסאר); קלות (אומדן מודרני)

עם הנסיך לחמו אנגלים, גסקונים, נווארים ושכירי חרב מהפלוגות, ולצדם קסטיליאנים נאמנים לפדרו.

אנריקה מטרסטמרה

• מפקדים: אנריקה מטרסטמרה, ברטראן די גקלן, המרשל ד׳אודרהם, דון טייו, אחי אנריקה
• כוחות: כ־4,500 לוחמים משוריינים, מלבד פרשים קלים ורגלים (פרו לופס דה איילה (לחם לצד אנריקה)); כ־80,000 (פרואסאר (לפי התרברבות שהוא שם בפי אנריקה)); יותר מ־30,000 בשלוש דיוויזיות (הכרוז של שנדוס, על היום עצמו); לא ידוע; כנראה שווה בערך לצבא הנסיך (וילאלון וקגיי) (אומדן מודרני)
• אבדות: כ־7,700 הרוגים בסך הכול, ובהם יותר מ־2,000 שטבעו; יותר מ־2,000 שבויים (הכרוז של שנדוס); 560 לוחמים משוריינים וכ־7,500 פשוטי עם, מלבד הטובעים (פרואסאר); כבדות; אין מספר מהימן (אומדן מודרני)

התוצאה: ניצחון מוחץ לנסיך. די גקלן ורבים מאצילי קסטיליה בשבי; אנריקה נמלט. פדרו חוזר לכס.

הכרוז רכב עם הנסיך ואיילה לחם לצד אנריקה: שניהם עדי ראייה, וכל אחד מהם נוטה לטובת הצד שלו. פרואסאר לא היה בספרד.

קרב נאחרה

יום שבת, 3 באפריל 1367, משחר הבוקר

הנסיך מוויילס יצא להשיב את פדרו, המלך החוקי של קסטיליה, לכסאו. אנריקה מטרסטמרה פרס את צבאו על המישור לרוחב הדרך, והנהר והגשר מאחוריו. לפני עלות השחר יוצא הנסיך מנבארטה.

שחזור לפי הכרוז של שנדוס, שרכב עם צבא הנסיך, ולפי פרו לופס דה איילה, שלחם לצד אנריקה, כפי שפירשו אותם ג׳. סאמפשן (1999) ול. ג׳. א. וילאלון וד. ג׳. קגיי (2017). הנהר, העיר והדרך לנבארטה מסומנים לפי מפות מודרניות. המקום המדויק של הקרב במישור שבין נאחרה לנבארטה אינו ידוע, וכך גם הכיוון שאליו פנה אנריקה בתחילה והדרך המדויקת של הנסיך. המיקומים משוערים.

שלבי הקרב

• מסע לילי אנריקה חצה את הנהר אל המישור ופרס את צבאו לרוחב הדרך, פניו למזרח, אל נבארטה, והנהר והגשר מאחוריו. לפני עלות השחר יוצא הנסיך מנבארטה, עוזב את הדרך ופונה צפונה אל הגבעות.
• שחר: הסיבוב וההתנגשות עם אור ראשון מופיע צבא הנסיך מצפון־מזרח. אנריקה מסובב את הקו שלו לעבר האיום. החלוץ של די גקלן, ברגל, נתקל בלנקסטר ובשנדוס פנים אל פנים. ״קדימה, הדגל!״ צועק הנסיך, לפי הכרוז.
• האגפים נשברים עוד לפני המגע מסתובבים הפרשים הקלים של דון טייו ובורחים בלי להכות מכה אחת. הקפטל פונה אל האגף החשוף של די גקלן, ובאגף השני מפילים הקשתים את פרשי אנריקה. אנריקה מנסה שלוש פעמים להשיב את אנשיו לקרב.
• הקריסה די גקלן, המרשל ד׳אודרהם ואצילים קסטיליאנים רבים מוקפים ונשבים. צבאו של אנריקה נשבר ובורח אל הגשר היחיד, ופרשי המאסף של הנסיך רודפים אחריו.
• הגשר על הגשר ובסמטאות נאחרה נוצר דוחק נורא, ורבים טובעים בנהר הגואה. ״אמרו שהנהר היה אדום מדם,״ כתב הכרוז. אנריקה נמלט; העיר נבזזת.

האסטרטגיה

• הנסיך ופדרו: הנסיך עוזב את הדרך לפני עלות השחר ופונה צפונה אל הגבעות, כדי להגיע אל אנריקה מן הצד ולא לאורך הדרך. מסלולו המדויק אינו ידוע. עמו לנקסטר ולשנדוס ברגל, והקפטל מוביל את הפרשים.
• אנריקה מטרסטמרה: אנריקה חוצה את הנהר אל המישור ופורש את צבאו לרוחב הדרך, כשהנהר והגשר מאחוריו. לאיזה כיוון פנה בתחילה אינו ידוע בוודאות. כשהנסיך מופיע מצפון־מזרח, הוא מסובב את קו הקרב אל האיום.

מה הכריע: הנסיך הופיע מן הצד, ואנריקה נאלץ לסובב את קו הקרב; הקשתים הפילו את הפרשים באגף אחד, והקפטל תקף את האגף החשוף של די גקלן. כשהקו נשבר, נשאר גשר אחד לנמלטים, ורבים טבעו.

1367–1369

הניצחון ההרסני

פדרו חזר להיות מלך, אבל לא שילם. כל הקיץ חיכה הצבא, בלי שכר ומוכה דיזנטריה. גם הנסיך חלה, ולא הבריא עוד. באוגוסט הוביל את שרידי צבאו חזרה מעבר לפירנאים, שקוע בחובות.

בין שבוייו היה די גקלן. אצל פרואסאר התגרה די גקלן בנסיך ואמר שבכל צרפת מדברים על כך שהוא מפחד לשחרר אותו; הנסיך נעלב וקבע במקום כופר של 100,000 פרנק, ודי גקלן תפס אותו במילתו. מלך צרפת ודוכס אנז׳ו עזרו לשלם.

אנריקה חזר לקסטיליה עוד לפני סוף השנה, ובמרץ 1369, במונטיאל, הרג את פדרו במו ידיו. הספינות של קסטיליה הצטרפו לצרפת, בדיוק כפי שהנסיך חשש.

המס והאש

נקודת החלטה

אתם נסיך אקוויטניה.

אנגולם, ינואר 1368

המלחמה בספרד השאירה אתכם שקועים בחובות. צריך לשלם לחיילים, פדרו לא שילם דבר, החצר שלכם היא המפוארת באירופה, ואתם חולים.

אספת המעמדות של אקוויטניה, אצילים, כמורה וערים, התכנסה באנגולם; היא כבר אישרה מסי אח בעבר. אבל האדונים הגדולים של הדרום, רוזן ארמניאק ואדון אלבּרה, כבר ממורמרים, ובפריז מחכה שארל החמישי להזדמנות.

מה אתם עושים?

• לבקש מהאספה מס אח לחמש שנים הכסף יכסה את החובות, והמס חוקי, כי האספה הצביעה עליו. אבל הוא נופל על כל משק בית, גם באדמותיהם של אדונים שכבר אינם אוהבים אתכם.
• לבקש מאביכם לשלם את החובות מאנגליה גם לאנגליה חסר כסף, והפרלמנט ישאל למה אקוויטניה אינה מממנת את עצמה. וזה יראה שאינכם מסוגלים לשלוט בנסיכות שלכם.
• לקצץ בהוצאות החצר ולפרוע את החובות לאט פחות פאר, פחות מתנות לאבירים שלכם, ונושים שיצטרכו לחכות. זה יעלה לכם באהדת אנשיכם, אבל לא ייתן לאויביכם עילה.

מה קרה בפועל

לבקש מהאספה מס אח לחמש שנים

האספה אישרה עשרה סו לכל בית, לחמש שנים. פרואסאר מספר שסר ג׳ון שנדוס התנגד. ארמניאק ואלבּרה סירבו לגבות את המס באדמותיהם והגישו ערעור לשארל החמישי בפריז, כריבון שלהם. שארל קיבל אותו.

ההיסטוריונים חלוקים בשאלת האשמה. ריצ׳רד ברבר ודייוויד גרין מדגישים שהמס היה חוקי ורגיל, ושארל החמישי הכין את הקרקע בקפידה; ג׳ונתן סאמפשן רואה כאן ממשל כבד יד, מאויש באנגלים, שהרחיק מעליו את אצולת הדרום. כך או כך, המס נתן לשארל את העילה המשפטית שלו.

1369–1370

״עם הקסדה על ראשנו״

בינואר 1369 זימן שארל החמישי את הנסיך לפריז, לענות על הערעורים כמו וסאל לפני אדונו. לפי פרואסאר השיב הנסיך: ״נבוא ברצון לפריז ביום שנקבע, מאחר שמלך צרפת שולח לקרוא לנו; אבל נבוא עם הקסדה על ראשנו, ועימנו שישים אלף איש.״

שוב הייתה מלחמה, אבל הנסיך היה חולה מכדי לרכוב. צבאות צרפתיים כבשו עיר אחרי עיר, ואדונים רבים החליפו צד. ביום האחרון של 1369 נפצע סר ג׳ון שנדוס פצע אנוש בהתכתשות.

19 בספטמבר 1370

לימוז׳

באוגוסט 1370 פתח הבישוף של לימוז׳, ידידו של הנסיך, את שערי העיר בפני אחיו של שארל החמישי. הנסיך ראה בזה בגידה אישית. נישא באלונקה, חולה מכדי לרכוב, צר על העיר; חופריו הפילו קטע מהחומה, וב־19 בספטמבר 1370, ארבע־עשרה שנה בדיוק אחרי פואטייה, נכבשה העיר בסערה ונבזזה.

מיתוס

כשכבש הנסיך את לימוז׳ ב־1370, הוא ציווה לטבוח 3,000 גברים, נשים וילדים.

האמת

המספר בא מפרואסאר, שכתב שנים אחר כך בשביל פטרונים מהצד הצרפתי. שאר העדויות מצביעות על אירוע קטן יותר: כרוניקה שנכתבה בלימוז׳ עצמה מונה כ־300 הרוגים, ומכתב שכתב הנסיך כמה ימים אחר כך, שפורסם רק ב־2023, מזכיר כ־200 אבירים ולוחמים משוריינים שנשבו. רוב ההיסטוריונים היום מעריכים את ההרוגים האזרחים בכ־300. זו עדיין הייתה ביזה אמיתית של עיר שנכבשה בסערה, שדיני המלחמה של אז התירו, וזעמו של הנסיך היה אמיתי.

הראיות

פרואסאר, כרוניקות, ספר ראשון, פרק 290; ר׳ ברבר (1978); ג׳. סאמפשן, Divided Houses (2009); מ׳ ג׳ונס (2017); ג׳. פפן (2023), שפרסם את מכתב הנסיך לגסטון פבוס.

מקור: שני תיאורים של בוקר אחד

פרואסאר: ״אז הייתם רואים בוזזים, זריזים לעשות רע, רצים בעיר והורגים גברים, נשים וילדים, כפי שנצטוו... יותר משלושת אלפים גברים, נשים וילדים הומתו באותו יום.״

הכרוז של שנדוס: ״היו שם... 300 לוחמים משוריינים טובים, מלבד אנשי העיר. אבל כולם נהרגו או נשבו בידי הנסיך האציל והמהולל.״

אין עדות שמי מהשניים היה בלימוז׳. פרואסאר כתב שנים אחר כך; הכרוז כתב כחמש־עשרה שנה אחר כך, שיר לכבוד הנסיך.

• לכל אחד מהכותבים הייתה סיבה לספר דווקא כך. מה הייתה הסיבה של כל אחד? הכרוז כתב לכבוד הנסיך, בשביל חצר בנו; לטבח לא היה בשיר מקום. פרואסאר, שכתב בשביל אדונים מהצד הצרפתי, אהב סצנות של אימה ורחמים. אף אחד מהם אינו ניטרלי.
• מה כל אחד מהם משמיט? הכרוז סופר רק חיילים, ״מלבד אנשי העיר״, שעל גורלם אינו אומר מילה. פרואסאר אינו נותן מקור ל־3,000 שלו, מספר עגול מהסוג שאהב.
• איך יכול היסטוריון להכריע ביניהם? מחפשים עד שלישי, ושוקלים גם את הנטייה שלו. כרוניקה של מנזר סן־מרסיאל מונה כ־300 הרוגים, אבל המנזר עמד בחציה של לימוז׳ שנשאר נאמן לנסיך. אחר כך משווים למסמכים כמו מכתב הנסיך על שבוייו.

1370–1376

השנים האחרונות

בסוף 1370 מת בנו הבכור של הנסיך, אדוארד, בן חמש. בינואר 1371 הפליג הנסיך לאנגליה עם ג׳ואן ועם בנם ריצ׳רד; ב־1372 החזיר את הנסיכות לאביו.

ב־1376 תקפו נציגי ״הפרלמנט הטוב״ את החוג המושחת שסביב המלך הזקן. רבים האמינו שהנסיך הגוסס עומד מאחוריהם; העדויות לכך עקיפות. ב־7 ביוני כתב את צוואתו, ולמחרת, ב־8 ביוני 1376, מת בווסטמינסטר, שבוע לפני יום הולדתו ה־46. בנו ריצ׳רד היה בן תשע.

מה שהשאיר אחריו

מקור: קבר שתכנן בעליו

״כמו שאתה עכשיו, כך הייתי פעם; כמו שאני עכשיו, כך תהיה... יופיי הגדול אבד כולו; בשרי נרקב כולו.״

הצוואה קבעה הכול: קבורה בקנטרברי, פסל בשריון מלא, מגני המלחמה והשלום שלו סביב הקבר, והשורות האלה, כתובות ברורות לעיני כול. מעל הקבר תלויים העתקים של הקסדה, הכפפות, המעיל והמגן.

• האם הנסיך כתב את השורות האלה? לא. הוא בחר אותן, אבל הן שיר צרפתי ישן יותר, אזהרת המת מתוך ״דיסציפלינה קלריקליס״ של פטרוס אלפונסי, יהודי מספרד שהתנצר ב־1106. אותן שורות כבר הופיעו על קבר של רוזן אנגלי ב־1304.
• הביטו בפסל, ואז קראו את השורות. אילו שני מסרים שולח הקבר? תהילה וענווה בבת אחת. האביר המוזהב אומר: זכרו את הלוחם. השורות אומרות: בשרי נרקב, וכך יהיה גם בשרכם. מנסיך נוצרי ציפו להראות את שניהם.
• בצוואתו ביקש להיקבר בקפלה במרתף הקתדרלה. איפה הוא שוכב? ליד מקדשו של תומאס בקט הקדוש, המקום הקדוש ביותר בקתדרלה, ולא במרתף. מי שקברו אותו החליטו שמגיע לו יותר: גם את הקבר קובעים מי שנשארו בחיים.

מה בא אחריו

• 1369 אנריקה הורג את פדרו; קסטיליה נעשית בת בריתה של צרפת, והמלחמה עם צרפת מתחדשת.
• 1369–1375 שארל החמישי ודי גקלן, שנמנעים מקרבות גדולים, כובשים מחדש את רוב אקוויטניה.
• 1372 ספינות קסטיליאניות מביסות צי אנגלי מול לה רושל.
• 1376 הנסיך מת, שנה לפני אביו.
• 1377 בנו עולה לכס כריצ׳רד השני, בן עשר.
• 1399 ריצ׳רד השני מודח בידי בן דודו הנרי הרביעי, בנו של ג׳ון מגונט. בנו של הנרי, הנרי החמישי, יחדש את המלחמה: על כך בשיעור הבא.

פרח האבירות, או חייל שנכשל כשליט?

האם הנסיך היה מצביא גדול שהובס בידי מחלה וחובות, או חייל מבריק שלא ידע למשול?

• ריצ׳רד ברבר, Edward, Prince of Wales and Aquitaine (1978) מפקד מבריק, נדיב ואדוק, שחי לפי אידיאל האבירות. את אקוויטניה הפילו החובות מספרד, המחלה והמלחמה המשפטית המתוחכמת של שארל החמישי, לא עריצות. לימוז׳ הייתה אירוע קטן בהרבה מכפי שתיאר פרואסאר.
• ג׳ונתן סאמפשן, Trial by Fire (1999) ו־Divided Houses (2009) מצביא שדה יוצא דופן ופוליטיקאי חלש. נאחרה הייתה ניצחון הרסני, והממשל האנגלי שהקים באקוויטניה הרחיק ממנו את אדוני הדרום, שהיו החשובים מכולם.
• דייוויד גרין, Edward the Black Prince: Power in Medieval Europe (2007) יש לבחון את הנסיך כדמות פוליטית, דרך משק הבית, הכסף והקשרים שלו. הוא נשען יותר מדי על פקידים אנגלים, אבל המשבר של 1368–1369 נוצר ברובו בפריז.

שלושתם מסכימים שהיה חייל מעולה. השאלה הפתוחה היא כמה אפשר להאשים שליט במשבר שהכין לו אויבו והחמירה מחלתו.

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

מתי התחילו לקרוא לאדוארד ״הנסיך השחור״?

התשובה: במאה ה־16, יותר מ־150 שנה אחרי מותו. נכון. בימי חייו היה ״הנסיך״ או אדוארד מוודסטוק. השם מופיע בכתב רק בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־16, ושייקספיר הפך אותו למפורסם.

שאלה לבדיקה

למה נועדה פשיטת 1355 אל לנגדוק?

התשובה: להרוס את הכנסותיו של מלך צרפת ולהראות שאינו יכול להגן על נתיניו. נכון. זו הייתה שבושה: מלחמה בעושר של האויב. וינגפילד התפאר שהאדמות שנשרפו הכניסו למלך צרפת, למימון מלחמותיו, יותר כסף משהכניס לו חצי ממלכתו.

שאלה לבדיקה

מה הכריע בסוף את קרב פואטייה?

התשובה: כוח רכוב קטן בפיקוד הקפטל דה בוש היכה באגף הצרפתי ובגבו, בזמן שהנסיך הסתער מלפנים. נכון. הדיוויזיה של המלך נתפסה בין שתי ההתקפות ונשברה.

שאלה לבדיקה

פרואסאר מתאר כיצד שירת הנסיך את המלך ז׳אן בסעודה. מה נכון לגבי הסיפור?

התשובה: את אדיבות הנסיך כלפי המלך השבוי מאשר גם הכרוז של שנדוס, אבל הסצנה ליד השולחן והנאומים הם מלאכתו של פרואסאר. נכון. עד נפרד, הכרוז, מאשר את האדיבות. את הסעודה עצמה מספרים ז׳אן לה בל ופרואסאר, שהעתיק ממנו; המילים הן של פרואסאר.

שאלה לבדיקה

למה קוראים לנאחרה ״ניצחון פירוס״?

התשובה: פדרו לא שילם, הצבא חלה, ותוך שנתיים אנריקה שוב היה מלך. נכון. הנסיך ניצח בקרב, ואיבד את בריאותו, את כספו ואת בעל בריתו.

שאלה לבדיקה

כמה אנשים נהרגו בלימוז׳ ב־1370?

התשובה: אי אפשר לדעת בוודאות; העדויות הטובות ביותר מצביעות על כ־300, ולא על ה־3,000 של פרואסאר. נכון. כרוניקה מקומית ומכתב של הנסיך מצביעים על אירוע קטן בהרבה, אף שהייתה זו ביזה אמיתית.

מונחים

• שֶׁבוֹשֶׁה בצרפתית ״רכיבה״ (chevauchée): פשיטה מהירה של צבא רכוב בשטח האויב, שבה שורפים, בוזזים וגובים כופר, בלי לעצור למצורים ארוכים. האנגלים השתמשו בה שוב ושוב במלחמת מאה השנים.
• לוחם משוריין לוחם בשריון מלא, אביר או נושא כלים, שיכול להילחם רכוב או רגלי. הלוחמים המשוריינים האנגלים ירדו בדרך כלל מסוסיהם ונלחמו ברגל, לצד הקשתים.
• קשת ארוכה קשת מעץ טקסוס, גבוהה כמעט כמו אדם. קשת מאומן יורה עשרה חצים בדקה ויותר. הקשתים האנגלים היו רובם פשוטי עם, שכירים בתשלום, ובמסעות רבים רכבו על סוסים.
• מסדר הבירית אחווה של 26 אבירים שייסד אדוארד השלישי בסביבות 1348; הנסיך היה מחבריה הראשונים. המסדר קיים עד היום.
• דופן התואר של בנו הבכור ויורשו של מלך צרפת, על שם מחוז דופינה. בפואטייה היה הדופן שארל, בן 18, לימים המלך שארל החמישי.
• אוריפלאם דגל המלחמה האדום של מלכי צרפת, שנשמר במנזר סן־דני. כשהונף, פירושו היה שלא לוקחים שבויים.
• כופר כסף ששולם כדי לשחרר שבוי מלחמה. אביר שבוי היה שווה יותר בחיים מאשר מת, ומלך שבוי היה שווה הון.
• הפלוגות החופשיות להקות של חיילים שנשארו בלי שכר אחרי ההפוגות בצרפת, חיו מביזה ומכרו את חרבם למי שישלם. ב־1366 הוביל ברטראן די גקלן רבים מהם לספרד.
• מס אח מס על כל משק בית (בצרפתית fouage, מ־feu, ״אש״). ב־1368 אישרה אספת אקוויטניה לנסיך עשרה סו לכל בית, במשך חמש שנים.
• ערעור תלונה של וסאל נגד אדונו, המוגשת לבית הדין של האדון שמעליו. לפי הסכם ברטיני הייתה אקוויטניה אמורה להשתחרר מריבונות צרפת, אבל מסמכי הוויתור לא הוחלפו מעולם, ולכן אצילי גסקוניה יכלו לערער אל מלך צרפת בפריז.
• פרואסאר ז׳אן פרואסאר (בערך 1337 – בערך 1405), כרוניקן מחבל אנו שחיבר את הכרוניקה המפורסמת ביותר של מלחמת מאה השנים. הוא אהב אבירות, המציא נאומים, וכתב את ספרו מחדש לכל פטרון חדש.
• הכרוז של שנדוס הכרוז של סר ג׳ון שנדוס, חברו הקרוב של הנסיך. כעשר שנים אחרי מות הנסיך כתב עליו שיר ארוך בצרפתית, כולו שבחים. ב־1367 רכב עם הצבא לספרד.
• קנטרברי עיר באנגליה, ובה קתדרלת קנטרברי. הנסיך נקבר שם בקבר ברונזה מוזהב.
• וודסטוק ארמון ליד אוקספורד, שבו נולד אדוארד ב־1330.
• דוכס קורנוול תואר באצולה האנגלית, שאדוארד קיבל בגיל שש. הוא נחשב הדוכס הראשון באנגליה.
• מלחמת מאה השנים מלחמה ממושכת בין אנגליה לצרפת, על גסקוניה ועל הכתר הצרפתי. התחילה ב־1337.
• גסקוניה אזור בדרום מערב צרפת, סביב בורדו. מלכי אנגליה החזיקו בו כווסאלים של מלך צרפת.
• קרסי קרב בצפון צרפת ב־1346, שבו הצבא האנגלי ניצח את הצרפתים.
• לנגדוק אזור בדרום צרפת, ובו טולוז וקרקסון. המלחמה לא הגיעה אליו דורות.
• קרקסון עיר מבוצרת בלנגדוק. ב־1355 שרף הנסיך את העיר התחתית שלה, והעיר המבוצרת החזיקה מעמד.
• ארמניאק רוזנות בדרום צרפת. רוזנה היה נציג מלך צרפת בדרום, ולא הציע קרב לנסיך.
• ג׳ון שנדוס אביר אנגלי, מיודדו הוותיק של הנסיך. נפצע פצע אנוש ב־1369.
• טליראן קרדינל ושליח האפיפיור, שניסה להביא שלום בין הנסיך למלך צרפת. השיחות נכשלו.
• מיוסון נחל ביצתי ליד פואטייה, שהצבא האנגלי חצה לפני הקרב.
• לימוז׳ עיר בצרפת. ב־1370 כבש אותה הנסיך וביזז אותה, אחרי שבישופה פתח את שעריה לאחיו של שארל החמישי.
• אספת המעמדות אספה של אצילים, כמורה וערים, שאישרה מסים. אספת אקוויטניה אישרה מס אח.
• שארל החמישי מלך צרפת שחיכה להזדמנות נגד הנסיך. צבאותיו כבשו עיר אחרי עיר.
• פדרו הראשון מלך קסטיליה החוקי ובעל בריתה של אנגליה. אויביו קראו לו פדרו האכזר.
• ברטראן די גקלן אביר ברטוני שהוביל את הפלוגות בצבא אנריקה. נשבה על ידי הנסיך, ואחר כך היה קונסטבל של צרפת.
• נאחרה קרב בספרד שבו ניצח הנסיך את אנריקה. לפי ההיסטוריונים, הניצחון עלה לו בבריאותו ובכספו.
• הסכם ליבורן הסכם מ־1366, שבו התחייב הנסיך להחזיר את פדרו לכס קסטיליה, ופדרו הבטיח לשלם לצבא.
• הסכם ברטיני הסכם מ־1360. אדוארד השלישי ויתר על תביעתו לכתר צרפת, וקיבל את קאלה ואקוויטניה.
• הפירנאים רכס הרים בין צרפת לספרד. הצבא האנגלי חצה אותו בשלג ב־1367.
• אדוארד השלישי מלך אנגליה, אביו של הנסיך. ב־1337 יצא למלחמה בצרפת.
• שייקספיר מחזאי אנגלי. הכינוי 'הנסיך השחור' התפשט גם דרך מחזותיו.
• בית טיודור שושלת מלכים שמלכה באנגליה אחרי מות הנסיך. כרוניקות מתקופתה הפיצו את הכינוי 'הנסיך השחור'.
• קאלה נמל בצפון צרפת, על תעלת למאנש. לפי הסכם ברטיני נמסר לאנגלים.

מקורות

• Jean Froissart, Chronicles, Book I (Poitiers, the supper), trans. John Bourchier, Lord Berners (1523–25), ed. G. C. Macaulay, in Chronicle and Romance (Harvard Classics 35, New York: P. F. Collier, 1910)
• Jean Froissart, Chronicles of England, France, Spain and the Adjoining Countries, trans. Thomas Johnes (1803–05; London, 1848 ed.), Book I (Nájera, the summons of 1369, Limoges, ch. 290)
• The Chandos Herald, La Vie du Prince Noir (c. 1385), trans. M. K. Pope and E. C. Lodge, Life of the Black Prince by the Herald of Sir John Chandos (Oxford: Clarendon Press, 1910)
• Edward, Prince of Wales, letter to the Mayor, Aldermen and Commonalty of London, Bordeaux, 22 October 1356, in N. H. Nicolas and E. Tyrrell (eds), A Chronicle of London from 1089 to 1483 (London, 1827)
• The will of Edward, Prince of Wales (7 June 1376) and the tomb inscription, printed with notes by F. Madden in A. P. Stanley, Historical Memorials of Canterbury (London: John Murray, 1855; later eds.)
• Geoffrey le Baker, Chronicon (c. 1357–60), trans. D. Preest, ed. R. Barber, The Chronicle of Geoffrey le Baker of Swinbrook (Woodbridge: Boydell, 2012)
• Pero López de Ayala, Crónica del rey don Pedro (late 14th century)
• Richard Barber, Edward, Prince of Wales and Aquitaine: A Biography of the Black Prince (London: Allen Lane, 1978; repr. Woodbridge: Boydell, 1996)
• Richard Barber (ed. and trans.), The Life and Campaigns of the Black Prince (London: Folio Society, 1979; Woodbridge: Boydell, 1986)
• David Green, The Battle of Poitiers 1356 (Stroud: Tempus, 2002)
• David Green, Edward the Black Prince: Power in Medieval Europe (Harlow: Pearson Longman, 2007)
• Marilyn Livingstone and Morgen Witzel, The Black Prince and the Capture of a King: Poitiers 1356 (Oxford and Philadelphia: Casemate, 2018)
• Peter Hoskins, In the Steps of the Black Prince: The Road to Poitiers, 1355–1356 (Woodbridge: Boydell, 2011)
• Clifford J. Rogers, War Cruel and Sharp: English Strategy under Edward III, 1327–1360 (Woodbridge: Boydell, 2000)
• Jonathan Sumption, The Hundred Years War II: Trial by Fire (London: Faber and Faber, 1999)
• Jonathan Sumption, The Hundred Years War III: Divided Houses (London: Faber and Faber, 2009)
• Michael Jones, The Black Prince (London: Head of Zeus, 2017)
• L. J. Andrew Villalon and Donald J. Kagay, To Win and Lose a Medieval Battle: Nájera (April 3, 1367), a Pyrrhic Victory for the Black Prince (Leiden: Brill, 2017)
• H. J. Hewitt, The Black Prince's Expedition of 1355–1357 (Manchester: Manchester University Press, 1958)
• Françoise Bériac-Lainé and Chris Given-Wilson, Les prisonniers de la bataille de Poitiers (Paris: Honoré Champion, 2002)
• A. H. Burne, The Crecy War (London: Eyre & Spottiswoode, 1955)
• Françoise Autrand, Charles V le Sage (Paris: Fayard, 1994)
• Guilhem Pépin, ‘The Sack of the “City” of Limoges (1370) Reconsidered in the Light of an Unknown Letter of the Black Prince’, Journal of Medieval Military History XXI (Woodbridge: Boydell, 2023), 161–180

קרדיט תמונות

• קבר הנסיך השחור, קתדרלת קנטרברי, אחרי 1376. צילום: ג׳וליאן פ. גאפוג, 2011 · Julian P Guffogg · CC BY-SA 2.0 · דף המקור
• פסל הקבר של הנסיך השחור, קתדרלת קנטרברי. צילום: פיטר טרימינג, 2014 · Peter Trimming · CC BY-SA 2.0 · דף המקור
• צייר פריזאי אלמוני, ז׳אן השני מלך צרפת, בערך 1350–1360. מוזיאון הלובר, פריז · Public domain · דף המקור
• מאסטר ז׳יאק, כרוניקות של פרואסאר, בערך 1412–1414. הספרייה העירונית של בזנסון, כתב יד 864, דף 172 · Public domain · דף המקור
• לואזה לידה, כרוניקות של פרואסאר, המאה ה־15. הספרייה הלאומית של צרפת, כתב יד Français 2643, דף 312 ע״ב · Public domain · דף המקור