בן־גוריון: ארבע הכרעות שיצרו מדינה

נער מפלונסק

יפו, ספטמבר 1906

בספטמבר 1906 ירד מאונייה ביפו צעיר בן תשע־עשרה. הוא בא מפלונסק, עיירה קטנה ברוסיה של הצאר, שהיא היום בפולין. שמו היה דוד גרין. הוא לא בא לשלוט במשהו. הוא בא לעבוד באדמה ולבנות חברה יהודית שתעמוד על רגליה בעצמה.

ארבעים שנה אחר כך הוא יעמוד בחדר ויציג לחבריו שאלה שתכריע את עתיד המדינה. איך מחליטים החלטה כזאת? ומה עוד הכריע את דרכו בדרך אליה? השיעור הזה עוקב אחרי ארבע הכרעות שלו.

פלונסק, 1905

פועל לפני שהוא פוליטיקאי

דוד גרין גדל בפלונסק, שבה חיו יהודים, פולנים ורוסים. הוא הצטרף לפועלי ציון, תנועה סוציאליסטית־ציונית שחשבה שהיהודים צריכים לבנות את ארצם בעבודתם שלהם. בתמונה קבוצתית מ־1905 הוא יושב בשורה הקדמית, שלישי מימין, בין צעירים בבגדים כהים.

ב־1906 עלה לארץ ישראל. בהתחלה עבד כשכיר, ובאוקטובר 1907 עבר לסג׳רה בגליל, לפי הצעתו של שלמה זמך. החיים ביישוב, הקהילה היהודית בארץ ישראל, היו קשים. העבודה הייתה מעטה, והצעירים התווכחו על עבודה, על סוציאליזם ועל החברה שרצו לבנות.

1910–1915

שם חדש ונשיאה לגלות

ב־1910 לקח לעצמו את השם בן־גוריון, על שמו של יוסף בן־גוריון, דמות מן העבר היהודי. שם חדש היה סימן להתחלה חדשה: הוא כבר לא רק פועל אחד מני רבים.

באוקטובר 1912 נסע לקונסטנטינופול, בירת האימפריה העות׳מאנית, ללמוד משפטים באוניברסיטה. במרץ 1915 גירשו אותו השלטונות העות׳מאניים למצרים, והוא לא סיים את הלימודים. שנים אחר כך, ב־1935, הוא עמד בראש הנהלת הסוכנות היהודית, הגוף שייצג את היישוב מול הבריטים.

בין הספר הלבן להצבעה

מאי 1939

הספר הלבן

במאי 1939, כשמלחמה התקרבה לאירופה, פרסמה ממשלת בריטניה את הספר הלבן. היא הגבילה את העלייה היהודית לארץ ישראל ל־75,000 איש לחמש שנים. אחר כך תלויה העלייה בהסכמת הערבים בארץ, ובתוך עשר שנים אמורה הארץ להפוך למדינה עצמאית.

היישוב ראה בכך בגידה בהצהרת בלפור. חלק מהיהודים ענו בהעפלה, הברחת עולים בספינות ישנות ודחוסות, שנקראת העפלה. השאלה של המנהיגים הייתה קשה יותר: מה עושים כשבריטניה נלחמת גם בנאצים?

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, יושב־ראש ההנהלה של הסוכנות היהודית.

ירושלים, ספטמבר 1939

המלחמה פרצה לפני כמה ימים. בריטניה נלחמת בגרמניה, וצעירים ביישוב רוצים להילחם בנאצים. הספר הלבן עדיין בתוקף, וספינות ההעפלה ממשיכות לנסות להביא עולים.

בתנועה שלכם יש מי שרוצה להפסיק את המחאה עד שהמלחמה תסתיים. ויש מי שרוצה לפעול מיד, בזמן שהבריטים עסוקים באירופה. אתם צריכים להחליט מה היישוב עושה עכשיו.

מה אתם מציעים שהיישוב יעשה?

• להפסיק את ההעפלה ואת המחאה, ולחכות עד סוף המלחמה. כנראה שהבריטים ישמחו לשקט, והספר הלבן יישאר בתוקף כל אורך המלחמה. אבל היישוב יוותר על הלחץ שהפעיל על לונדון, ולקולו תהיה פחות השפעה על ההסדר שיבוא אחרי המלחמה.
• לסייע למאמץ המלחמתי של בריטניה, ולהילחם בספר הלבן במישור המדיני ובהעפלה. בריטניה תקבל את העזרה ותשאיר את הספר הלבן על כנו. המאבק ימשיך בלונדון ובים. כנראה שהיישוב יזכה לקצת הכרה בלונדון ויפסיד מעט, אבל הספר יישאר המדיניות הבריטית עד סוף המלחמה.
• לפתוח במרד מזוין נגד בריטניה עכשיו, בזמן שצבאה נלחם בגרמניה. לבריטניה יש גם את הכוח וגם את הרצון לדכא מרד כזה. היישוב ייחתך מהמאמץ המלחמתי שהוא רוצה להשתתף בו. כנראה שהמרד יכשל במהירות, ומי שישלם את המחיר הכבד יהיו הצעירים של היישוב.

מה קרה בפועל

לסייע למאמץ המלחמתי של בריטניה, ולהילחם בספר הלבן במישור המדיני ובהעפלה.

הוא בחר באפשרות השנייה. הסוכנות היהודית הציעה את עזרת היישוב למאמץ המלחמתי של בריטניה, ומתנדבים התגייסו ליחידות בריטיות. במקביל נמשכה ההעפלה, והמאבק המדיני נגד הספר הלבן נמשך.

לפי תיאור אחד, אמר משהו כמו: לעזור לצבא הבריטי כאילו לא היה ספר לבן, ולהילחם בספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה. מקורות אחרים מנסחים את הקו אחרת, ולכן הנוסח המדויק אינו ידוע.

לפי המקורות, בן־גוריון חשב שהיהודים צריכים שבריטניה תנצח, ושאפשר להילחם בספר הלבן בלי לוותר על המאבק בגרמניה. מתנגדים, ובהם האצ״ל, רצו להילחם בבריטים ישירות. זו הייתה בחירה מדינית, שנעשתה בידי הנהגה שהייתה לה מעט יכולת לפעול לבד.

מאי 1942

ביל״טמור, ומה שידעו בארץ

במאי 1942 התכנסו בניו יורק כ־600 צירים מ־18 מדינות, במלון ביל־טמור. התוכנית שאישרו קראה להפוך את ארץ ישראל לחבר־עמים יהודי, עם עלייה חופשית. בן־גוריון היה אחד הדמויות המובילות בכנס.

עד אז הגיעו לארץ ידיעות על הרצח ההמוני של יהודים באירופה. המנהיגים נדרשו להחליט עד כמה חשוב להציל יהודים באירופה לפני הדרישה למדינה, וכיצד ללחוץ על מדינה שנמצאת במלחמה שתפתח את שעריה. ההיסטוריונים עדיין מתווכחים על מה שהמנהיגים ידעו, ועל מה שיכלו לעשות.

1945–1947

מחתרת אחת, ואז האו״ם

ב־1945 התאחדו ההגנה, האצ״ל ולח״י לתנועת המרי העברי, מסע משותף נגד הבריטים. הם חבלו במסילות ובגשרים. ביולי 1946 פוצץ האצ״ל את מלון המלך דוד בירושלים, שבו היו משרדי הממשל הבריטי. נהרגו 91 אנשים.

אחרי הפיצוץ ביקש חיים ויצמן מהתנועה להפסיק. הסוכנות היהודית, שבן־גוריון עמד בראשה, תמכה בו. ההגנה קיבלה את ההחלטה בחוסר רצון, והאצ״ל ולח״י לא קיבלו אותה. התנועה חדלה לפעול באוגוסט 1946.

בפברואר 1947 העבירה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לאומות המאוחדות. במאי הוקמה ועדה של האו״ם שתבחן את הנושא. ב־29 בנובמבר 1947 הצביעה העצרת הכללית, 33 בעד, 13 נגד ו־10 נמנעים, בעד המלצה לחלק את הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית, עם איחוד כלכלי ומשטר מיוחד לירושלים. הסוכנות היהודית קיבלה את התוכנית. הוועד הערבי העליון דחה אותה. למחרת פרצו קרבות בכל הארץ.

להכריז או לחכות

אפריל–מאי 1948

סוף המנדט

באביב 1948 התכוננו הבריטים לעזוב. המנדט הבריטי היה אמור להסתיים בחצות ה־14 במאי. היישוב נלחם כבר חודשים, ומנהיגיו הקימו גוף זמני, מנהלת העם, שינהל את הענייינים ביום שבו יעזבו הבריטים.

ארצות הברית הציעה הפסקת אש בלחימה.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש מנהלת העם.

תל אביב, 12 במאי 1948, יומיים לפני סוף המנדט

צבאות ערביים צפויים להיכנס לארץ עם סוף המנדט. חברי מנהלת העם חלוקים. יש מי שרוצה לקבל את הצעת הפסקת האש האמריקאית ולדחות את הכרזת המדינה. יש מי שטוען שבלי הכרזה ליישוב לא יהיה שלטון שידבר בשמו, ולא תהיה לו זכות משפטית לבקש עזרה מהעולם.

ההצבעה נמצאת בידיים שלכם. עליכם להחליט מה מביאים להצבעה.

מה אתם מביאים להצבעה?

• לקבל את הצעת הפסקת האש האמריקאית ולדחות את ההכרזה. המנדט יסתיים בלי שלטון יהודי. כנראה שהלחימה תיעצר, אבל בתנאים שהצד השני עלול לא לכבד, והמדינה תידחה לשבועות או לחודשים. ההיסטוריונים מתווכחים אם דחייה כזאת הייתה ריאלית.
• להכריז על המדינה ב־14 במאי, עם סוף המנדט. כנראה שהמלחמה תתחיל מיד, מול צבאות שכבר נחזו. אבל למדינה החדשה תהיה ממשלה שיכולה לפעול, לגייס צבא ולדבר בשם עצמה מול העולם.
• להכריז על מדינה, אבל לשמור את ההודעה עד שתוסכם הפסקת אש. ההכרזה תאבד את כוחה. כנראה שהמדינות השכנות לא יתייחסו למדינה שלא הוכרזה בפומבי כאל מדינה, והאמריקאים יקבלו עוד זמן ללחוץ לדחייה. מדינה שלא הוכרזה בפומבי אין לה משקל משפטי רב.

מה קרה בפועל

להכריז על המדינה ב־14 במאי, עם סוף המנדט.

ב־12 במאי הצביעה מנהלת העם. עשרה מתוך שלושה־עשר חבריה נכחו. שישה הצביעו בעד הכרזת המדינה עם סוף המנדט, וארבעה נגד. חיים ויצמן, מדינאי הציונות הוותיק, מיוחס לו משפט חד על ההשהיה, שתוכנו: מה הם מחכים, הטיפשים? הציטוט מבוסס על מקור אחד בלבד, ולכן הנוסח העברי אינו מאומת.

ב־14 במאי, באולם מוזיאון תל אביב, הוכרזה המדינה.

תומכי ההכרזה טענו שסוף המנדט משאיר ואקום: בלי הכרזה ליישוב לא יהיה שלטון שידבר בשמו. ארבעת מתנגדיה העדיפו את הפסקת האש. ההיסטוריונים מתווכחים עד היום אם דחייה הייתה ריאלית בכלל, והמקורות שנקראו לשיעור הזה לא מכריעים בשאלה.

14 במאי 1948

ארבע בצהריים בתל אביב

16 דקות

זה היה יום שישי, ה׳ באייר תש״ח. בארבע אחר הצהריים קם בן־גוריון באולם של מוזיאון אמנות קטן ברחוב רוטשילד. הוא קרא את מגילת העצמאות בקול במשך כשש־עשרה דקות, וקול ישראל שידר את הקריאה בשידור חי.

התמונה מתעדת את החתימה. בן־גוריון רוכן מעל המגילה, משה שרת מחזיק בה, ואליעזר קפלן צופה. גם שם המדינה הוכרע בהצבעה. לפי תיאור אחד, השם ״ישראל״ זכה בשש קולות מול שלושה.

מקור: הכרזת העצמאות: השורות הראשונות

בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית.

ההכרזה מתחייבת לשוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל תושביה, בלי הבדל דת, גזע או מין.

ההכרזה נכתבה ונקראה בעברית. הנוסחים באנגלית הם תרגומים, והם שונים זה מזה, ולכן כדאי להשוות ביניהם לפני שסומכים על אחד מהם.

• מי מדבר בהכרזה, ועל איזה בסיס? הטקסט מדבר בשם העם היהודי. הוא נשען על הזכות ההיסטורית של העם היהודי ועל החלטת העצרת הכללית של האו״ם מ־1947. שאלו אם שני הבסיסים האלה נותנים סמכות מאותו סוג.
• מה ההכרזה מבטיחה לתושבי הארץ? שוויון זכויות חברתיות ומדיניות לכל התושבים, בלי הבדל דת, גזע או מין. היסטוריונים שאלו אחר כך עד כמה הבטחה זו נשמרה, במלחמה ואחריה.
• מה ההכרזה משמיטה? גבולות. הטקסט אינו אומר היכן עוברים גבולות המדינה, וזו הייתה השאלה שהמלחמה נסבה עליה.

מקור: בן־גוריון על ״צור ישראל״

לדבריו, כל אחד מאיתנו מאמין ב״צור ישראל״ כפי שהוא תופס אותו.

הוא ביקש שלא יעמידו את הביטוי הזה להצבעה.

שורת הסיום של ההכרזה, בעברית, אומרת שהחותמים חותמים ״בביטחון בצור ישראל״. הביטוי מקראי, ואפשר לקרוא אותו ביותר מדרך אחת. דבריו של בן־גוריון מלמדים שלא רצה לקבע את פירושו.

• למה מנהיג עשוי לסרב להעמיד ביטוי להצבעה? הצבעה הייתה מחייבת כל חבר לומר מה פירוש הביטוי. כנראה שהוא רצה נוסח שאנשים מאמונות שונות יוכלו כולם לחתום עליו. זו פרשנות, ולא דבר שהציטוט עצמו אומר.
• תרגום ה־JTA של שורת הסיום משנת 1948 אומר באנגלית ״With trust in Almighty God״. מה השתנה? תמונת הצור הפכה לאל, והקורא האנגלי שומע נוסחה דתית. המתרגם קובע מה הקורא ישמע, ולכן כדאי להשוות בין שני תרגומים לפני שסומכים על אחד מהם.

מיתוס

בן־גוריון הכריז על המדינה לבד, וכולם הסכימו.

האמת

הוא קרא את ההכרזה והכריז על המדינה בשם ההנהגה הזמנית. אבל ההחלטה לא הייתה שלו לבדו, והיא לא הייתה פה אחד. ב־12 במאי הצביעה מנהלת העם שש בעד הכרזת המדינה וארבע נגד, כשעשרה מתוך שלושה־עשר חבריה היו נוכחים.

הראיות

הספירה מבוססת על תיאור מפורט אחד של ההצבעה, ושמות המצביעים מופיעים רק במקור הזה, ולכן הם אינם מודפסים כאן. הכרזה שנקראה בקול של בן־גוריון נשארה בזיכרון, וההצבעה שקדמה לה פחות גלויה.

ספינה ושתי עיירות

יוני 1948

האונייה מצרפת

אונייה של האצ״ל בשם ״אלטלנה״ נשאה נשק ומתנדבים, ויצאה מצרפת ב־11 ביוני 1948. היא הגיעה לחוף ב־20 ביוני ועגנה מול כפר ויתקין, צפונית לתל אביב.

לדברי אנשי מנחם בגין, הנשק נועד ליחידות שלהם. בערב ה־21 ביוני הפליגה האונייה דרומה לכיוון תל אביב, ובסביבות חצות נתקעה ליד החוף.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

תל אביב, אחר הצהריים של 22 ביוני 1948

האונייה תקועה על החוף, במרחק קצר מהטיילת. נשק ולוחמים נמצאים על סיפונה, וצבאכם הזיז כוחות לאורך החוף. אנשי האצ״ל אומרים שהנשק מיועד ליחידות שלהם. אתם אומרים שלמדינה יהיה צבא אחד, ושלשלטון אחד תהיה הסמכות על כלי הנשק. הממשלה כבר אישרה ב־20 ביוני שימוש בכוח, אם יהיה צורך בכך.

איזו הוראה אתם נותנים?

• לנהל משא ומתן: לתת לאונייה לפרוק את הנשק בפיקוח הצבא, ולשלב אותו בצבא אחד. כנראה שהנשק יגיע לצבא בלי שפיכות דמים. אבל אנשי האצ״ל יישארו בכוח נפרד זמן מה, ושאלת מי מפקד על הכוחות החמושים תישאר פתוחה.
• לעצור את האונייה בים ולחכות עד שאנשיה ייכנעו. כנראה שיתקיים עימות ממושך, כשהנשק עדיין על הסיפון והחזית זקוקה לו. ייתכן שהאונייה תפרוק את מטענה במקום אחר.
• להורות לצבא לירות באונייה. כנראה שיתרחש קרב עקוב מדם על החוף, והמחתרת הנפרדת תיגמר. זה יוכיח שלמדינה יש את הסמכות הבלעדית על הנשק. המחיר יהיה חיים משני הצדדים ופילוג עמוק יותר בארץ.

מה קרה בפועל

להורות לצבא לירות באונייה.

ב־22 ביוני, בסביבות ארבע אחר הצהריים, פתח הצבא באש על האונייה. היא נפגעה, עלתה באש ונטשה. בן־גוריון הורה על הירי. מנחם בגין הורה לאנשיו לא להשיב אש, אבל הירי נמשך. נהרגו אנשי אצ״ל, ונפלו גם כמה חיילים. הסיכומים בתיעודים שונים, ולכן לא מודפס כאן סיכום אחד.

לפי בן־גוריון, מדינה לא יכולה להרשות לקבוצה חמושת לפרוק נשק מחוץ לשליטתה. מתנגדי הירי אמרו שאפשר היה להגיע להסדר במשא ומתן ושנשפך דם מיותר. יש ספרים שמציעים טענות חזקות יותר, ובהן שהמטרה הייתה להשמיד את אנשי בגין. הטענות הללו שנויות במחלוקת, ולכן השיעור אינו מאמץ אותן.

מקור: הספינה הבוערת, 22 ביוני 1948

צילום הלשכה לעיתונות הממשלתית, 22 ביוני 1948 (אוסף התצלומים הלאומי, D836-019)

הצילום צולם באותו יום מהטיילת של תל אביב. כיתוב הארכיון, באנגלית, מתאר את ההפגזה ואת שריפת אוניית האצ״ל ׳אלטלנה׳.

• מי צילם את התמונה, ולמי? צלם של הלשכה לעיתונות הממשלתית, זרוע של המדינה. תמונה ממשלתית היא תיעוד, וגם בחירה במה שהמדינה רוצה שיראו.
• הכיתוב קורא לאונייה ״של האצ״ל״. מה המילים האלה אומרות לכם? ״אצ״ל״ הוא השם העברי של האצ״ל. הכיתוב מזהה את הקבוצה ואת המעשה, ההפגזה, אבל לא אומר מי נתן את הפקודה. גם כיתובים הם חלק מהוויכוח.
• מה חסר בתמונה? האנשים שעל הסיפון, והקרב על החוף. אנשים על הטיילת נראים צופים, אבל התמונה לא יכולה להראות למה הם שם או מה הם חושבים.

אחרי השריפה

שאלה אחת נסגרה

הספינה בערה ליד החוף, ואחר כך נגררה החוצה וטבעה. הפרשה סגרה שאלה אחת למדינה הצעירה: אף קבוצה חמושת לא תשמור לעצמה נשק מחוץ לצבא. אם זו הייתה הדרך החכמה ביותר לסגור אותה, עדיין מתווכחים.

10–14 ביולי 1948

לוד ורמלה

כ־50,000–70,000

בשבועות שאחרי פרשת האונייה התקדם הצבא במרכז הארץ. ביולי 1948 כבש את לוד ואת רמלה, שתי עיירות עם אוכלוסייה ערבית גדולה. תושבי רמלה עזבו בין ה־10 ל־12 ביולי. ב־12 ביולי ניתנה פקודה לגבי לוד. לפי התרגום לאנגלית שמצוטט בדרך כלל, היא קובעת שתושבי לוד יגורשו במהירות, בלי התחשבות בגיל. הנוסח העברי המקורי לא אותר.

תושבי לוד יצאו בבוקר ה־13 ביולי, ורבים הלכו כשלושה ימים. הפקודה נחתמה על ידי יצחק רבין, שהיה ראש אגף המבצעים בהתקפה. ההערכות לגבי מספר האנשים שגורשו מלוד וממרמלה נעות בין כ־50,000 ל־70,000. אם בן־גוריון אישר את הגירוש, וכיצד, זו אחת השאלות השנויות במחלוקת ביותר במלחמת 1948.

תוכנן או מאולתר?

האם הגירושים של 1948 תוכננו, ומי אחראי לגירושים מלוד וברמלה?

• בני מוריס בספרו ״לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים, נבחנת מחדש״ (2004) הוא אינו מוצא מדיניות גירוש מרכזית. היחס לאוכלוסייה הערבית היה מאולתר, והחיילים הבינו אותו כגירוש. לדבריו, בן־גוריון ניהל אישית את הגירושים מלוד וברמלה.
• אפרים כרש בספרו ״זיוף ההיסטוריה הישראלית״ (1997) הוא טוען שחלק גדול יותר מהבריחה היה מרצון, ממה שמוריס ואחרים מודים בו. גירושים אכן התרחשו, במיוחד בלוד. הוא מבקר את ״ההיסטוריונים החדשים״ על שהציגו את הערבים כקורבנות.
• אילן פפה בספרו ״הטיהור האתני של פלסטין״ (2006) הוא טוען שהגירושים היו נרחבים וחלק מתוכנית מתוכננת, תוכנית ד׳, ומכנה אותם טיהור אתני.
• יואב גלבר בספרו על מלחמת 1948 ובעיית הפליטים הוא טוען שההסכמות של בן־גוריון עם שני שרים, בכור־שלום שיטרית ומשה שרת, מראות שלא התכוון לגירושים, ושנפנוף יד אינו פקודה ברורה. הוא מייחס את הגירושים לכוחותיו של יגאל אלון, בין השאר בשל המוניטין של אלון בשיטות של חורבן.

מה ייחשב כהוכחה להחלטה לגרש: פקודה כתובה, פקודה בעל פה, תנועת יד, או מדיניות שכל מפקד הבין? כל צד עונה על השאלה אחרת, וכל תשובה מובילה לפסק דין אחר על האיש שבראש. השיעור אינו מכריע בין הטיעונים.

עלייה וכסף מגרמניה

5 ביולי 1950

כל יהודי רשאי לבוא

ב־5 ביולי 1950 העבירה הכנסת את חוק השבות, שמעניק לכל יהודי את הזכות להתיישב בישראל. ההצבעה הייתה פה אחד, והתאריך נבחר כיום השנה למותו של הרצל. מאז 1948 הגיעו לארץ מאות אלפי עולים, רבים מהם ניצולי השואה שלא נותר להם דבר. המדינה נדרשה לשכן אותם, להאכיל אותם ולמצוא להם עבודה, ולכסף היה מעט מאוד.

ינואר 1952

הכסף מגרמניה

גרמניה הנאצית רצחה שישה מיליון יהודים. בתחילת שנות החמישים הודיעה ממשלת גרמניה המערבית שהיא מוכנה לשלם פיצוי, ובישראל נשאלה השאלה אם לנהל עמה משא ומתן. רבים לא יכלו לקבל כסף מגרמניה. אחרים טענו שהניצולים והמדינה הצעירה זכאים לו.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה.

ירושלים, ינואר 1952

גרמניה המערבית מוכנה לנהל משא ומתן על תשלומים. הכסף יעזור למדינה לקלוט את העולים, והוא יגיע גם לניצולים. רבים בארץ רואים בכל הסכם עם גרמניה בושה. מנהיג אופוזיציית חירות, מנחם בגין, מתכונן לדבר נגד ההסכם, והכנסת דנה אם לאשר את המשא ומתן.

מה אתם מציעים לכנסת?

• לאשר משא ומתן על שילומים עם גרמניה המערבית, לטובת המדינה ולטובת הניצולים. כנראה שהמדינה תקבל כסף וציוד לשיקום ולניצולים, במחיר של מחלוקת ציבורית קשה ושל התנגדות נמרצת. גרמניה תהפוך לנושא קבוע בפוליטיקה הישראלית.
• לדחות כל כסף וכל משא ומתן עם גרמניה. כנראה שהניצולים לא יקבלו דבר מגרמניה, המצב הכלכלי של המדינה יישאר קשה, ושאלת האחריות תישאר פתוחה. העיקרון נשמר, אבל המחיר נופל על אנשים רבים שזקוקים לעזרה.
• לקבל תשלומים רק לניצולים פרטיים, בהעברה ישירה, ולא לטובת המדינה. כנראה שהמשא ומתן יהיה קשה יותר, כי גרמניה לא תרצה לשלם בצורה כזאת. המדינה לא תקבל את הכסף שנחוץ לקליטת העולים, ומספר הניצולים שיגיע להם תשלום יהיה קטן יותר.

מה קרה בפועל

לאשר משא ומתן על שילומים עם גרמניה המערבית, לטובת המדינה ולטובת הניצולים.

הוא בחר באפשרות הראשונה. בינואר 1952 דנה הכנסת במשא ומתן, וכינוס גדול בכיכר ציון שבירושלים נגד ההסכם הפך להתפרעות: נזרקו אבנים ונשברו חלונות בכנסת. הממשלה המשיכה בדרכה. הסכם השילומים נחתם בלוקסמבורג ב־10 בספטמבר 1952, בידי משה שרת מטעם ישראל וקונרד אדנאואר מטעם גרמניה המערבית, ונכנס לתוקף במארס 1953.

בן־גוריון טען שהמדינה זקוקה לכסף כדי לקלוט את עוליה, ושהניצולים זכאים לו. בגין טען שמדובר בכסף דמים, ושקבלתו הופכת את המדינה לשותפה לפשע. שני הטיעונים נאמרו בפומבי, ועדיין מצטטים אותם. המקורות שנקראו לשיעור הזה אינם מראים כיצד התפלגו הציבור והכנסת, ולכן השיעור אינו נותן מספר.

מקור: בגין על ״כסף הדמים״

בגין כתב שזהו כסף דמים, ושרוב חברי הכנסת והציבור הרחב מתנגדים לו.

הודעתו של בגין נגד המשא ומתן עם גרמניה, מתוך ארכיון מרכז בגין. המשפט הוא טענה על דעת הקהל, לא מדידה שלה.

• מי מדבר, אל מי, ובאיזה תפקיד? בגין, מנהיג האופוזיציה של חירות, מדבר נגד מדיניות הממשלה בפומבי. ההודעה פונה לכנסת ולציבור כקהל.
• מה ״כסף דמים״ מניח? שהכסף הוא מחיר הרצח, ולכן קבלתו הופכת את המדינה לשותפה לפשע. הצד של הממשלה ענה שהכסף מגיע לניצולים ולמדינה שחייבת לקלוט אותם.
• הוא אומר שהרוב נגד המשא ומתן. איך אפשר לבדוק את הטענה? מחפשים ראיות מאותה תקופה, כמו סקרים, הצבעות או מכתבים, ולא רק את דברי הדובר. טענה על ״הרוב״ היא טענה על הציבור, ורק ראיות יכולות לבחון אותה.

פרישה וחזרה

סוף 1953

שדה בוקר

בסוף 1953 פרש בן־גוריון מראשות הממשלה ועבר לשדה בוקר, קיבוץ במדבר הנגב. הוא נשאר רחוק מן הממשלה יותר משנה.

1954–1955

פרשת לבון

ביולי 1954 הניחו סוכנים ישראלים פצצות במצרים. המטרות כללו את בית הדואר באלכסנדריה ואת ספריות שירות המידע האמריקאי באלכסנדריה ובקהיר. לפי התיאורים, המטרה הייתה לפגוע ביחסי מצרים עם המערב. אחד־עשר אנשים נעצרו, ושניים מהם התאבדו בכלא.

שר הביטחון, פנחס לבון, התפטר בפברואר 1955. בן־גוריון חזר למשרד הביטחון ב־21 בפברואר 1955, ובנובמבר שב לראשות הממשלה. לבון הכחיש שהורה על המבצע. ועדת חקירה מאוחרת מצאה שלא אישר את המבצע. מי הורה עליו עדיין שנוי במחלוקת.

אוקטובר 1956

סיני וסואץ

בסתיו 1956 פלשה ישראל לחצי האי סיני, יחד עם בריטניה וצרפת, שתקפו את מצרים בשל תעלת סואץ. בן־גוריון תמך במבצע. ההיסטוריה מכנה אותו משבר סואץ.

1960–1962

אייכמן

ב־11 במאי 1960 לכדו סוכנים ישראלים את אדולף אייכמן בבואנוס איירס. אייכמן היה קצין אס־אס שארגן את גירוש היהודים אל מחנות ההשמדה. במאי 1960 הודיע בן־גוריון לכנסת שאייכמן נמצא בישראל ויועמד למשפט. המשפט בירושלים הסתיים בגזר דין מוות בדצמבר 1961. אייכמן נתלה ברמלה בלילה שבין ה־31 במאי ל־1 ביוני 1962.

הסוף, והחשבון

1963–1973

אחרי הכול

ביוני 1963 התפטר בן־גוריון מראשות הממשלה ומשר הביטחון. ב־1970 פרש מהחיים הפוליטיים, אבל שמו נשאר בכל ויכוח על המדינה. הוא נפטר ב־1 בדצמבר 1973 ברמת גן, בגיל 87. הוא נקבר סמוך לשדה בוקר, במקום שהוא היום מדרשת בן־גוריון, ולא בתוך הקיבוץ עצמו.

מה בא אחרי כל הכרעה

• 1939 הספר הלבן נשאר המדיניות הבריטית עד סוף המלחמה. היישוב בוחר לסייע למאמץ המלחמתי ולהילחם בספר במישור המדיני ובהעפלה.
• 29 בנובמבר 1947 האו״ם ממליץ לחלק את הארץ. הסוכנות היהודית מקבלת את ההמלצה, הוועד הערבי העליון דוחה אותה, והקרבות פורצים למחרת.
• 12 במאי 1948 מנהלת העם מצביעה שש מול ארבע בעד הכרזת המדינה עם סוף המנדט.
• 14 במאי 1948 המגילה נקראת בתל אביב. המדינה קיימת, וצבאות שכנותיה נכנסים לארץ.
• 22 ביוני 1948 האונייה ״אלטלנה״ נורית מול תל אביב. הצבא מבסס את הסמכות הבלעדית על הנשק, ואנשי האצ״ל נהרגים.
• יולי 1948 לוד ורמלה מתרוקנות מרוב תושביהן הערבים, בעשרות אלפים. מי נתן את הפקודה נשאר שנוי במחלוקת.
• 5 ביולי 1950 חוק השבות פותח את העלייה לכל יהודי.
• 10 בספטמבר 1952 הסכם לוקסמבורג נחתם עם גרמניה המערבית. הוא ייכנס לתוקף במארס 1953.
• 1962 אייכמן נתלה ברמלה, אחרי משפט בירושלים שהסתיים בגזר דין מוות בדצמבר 1961.
• יוני 1963 בן־גוריון מתפטר מראשות הממשלה ומשר הביטחון.

שאלה לבדיקה

לפי הציטוט שנמסר בשיעור הזה, מה אמר בן־גוריון שהיישוב צריך לעשות בספטמבר 1939?

התשובה: לעזור לצבא הבריטי, ולהילחם בספר כאילו לא הייתה מלחמה.. נכון. זהו הקו כפי שמביא אחד התיעודים: לעזור לצבא כאילו לא היה ספר לבן, ולהילחם בספר כאילו לא הייתה מלחמה.

שאלה לבדיקה

איך הצביעה מנהלת העם ב־12 במאי 1948?

התשובה: שישה בעד הכרזת המדינה עם סוף המנדט, וארבעה נגד.. נכון. עשרה מתוך שלושה־עשר חברים היו נוכחים: שישה הצביעו בעד הכרזה, וארבעה נגד.

שאלה לבדיקה

איזו טענה על האונייה ״אלטלנה״ מתאימה למקורות שבשיעור?

התשובה: הממשלה התירה כוח ב־20 ביוני, ופקודת הירי הייתה של בן־גוריון.. נכון. ההחלטה מ־20 ביוני התירה שימוש בכוח, אם יהיה צורך בכך, ופקודת ההפגזה הייתה של בן־גוריון.

שאלה לבדיקה

איזו טענה על מגילת העצמאות נכונה?

התשובה: היא מבטיחה שוויון זכויות לכל התושבים.. נכון. הטקסט מבטיח שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, בלי הבדל דת, גזע או מין.

שאלה לבדיקה

למה היסטוריונים חלוקים בשאלת לוד ורמלה?

התשובה: המקורות חלוקים אם בן־גוריון הורה על הגירושים.. נכון. גרסאותיו של רבין שונות זו מזו, וההיסטוריונים חלוקים על תפקיד ההנהגה העליונה.

שאלה לבדיקה

מה קרה אחרי ההחלטה של הכנסת לנהל משא ומתן עם גרמניה המערבית?

התשובה: הסכם לוקסמבורג נחתם בספטמבר 1952.. נכון. ההסכם נחתם ב־10 בספטמבר 1952 ונכנס לתוקף במארס 1953.

מונחים

• היישוב הקהילה היהודית בארץ ישראל לפני קום המדינה. ב־1947 מנתה כ־600,000 איש.
• הסוכנות היהודית הגוף שייצג את היישוב ואת התנועה הציונית מול הבריטים, ואחר כך מול האו״ם. בן־גוריון עמד בראש הנהלתו מ־1935.
• הספר הלבן מסמך מדיניות בריטי ממאי 1939. הוא הגביל את העלייה ל־75,000 איש לחמש שנים, התנה את העלייה אחר כך בהסכמת הערבים, והבטיח עצמאות לארץ תוך עשר שנים. אין לבלבל אותו עם הספר הלבן של צ׳רצ׳יל מ־1922.
• העפלה הברחה בלתי חוקית של עולים לארץ, בניגוד למכסות הבריטיות, בדרך כלל בספינות ישנות וצפופות. מי שהגיעו בדרך זו נקראו מעפילים.
• תוכנית בילטמור התוכנית שאושרה בכנס בילטמור בניו יורק במאי 1942. היא דרשה להפוך את ארץ ישראל לחבר־עמים יהודי, עם עלייה חופשית.
• המנדט הבריטי השלטון הבריטי בארץ ישראל, שניתן לבריטניה בידי חבר הלאומים. הוא הסתיים בחצות ה־14 במאי 1948.
• תנועת המרי העברי מחתרת משותפת של ההגנה, האצ״ל ולח״י נגד הבריטים, מ־1945 עד אוגוסט 1946.
• האצ״ל הארגון הצבאי הלאומי, מחתרת שפרשה מההגנה ב־1931. מנהיגו ב־1948 היה מנחם בגין.
• אלטלנה אונייה של האצ״ל שהגיעה לחופי הארץ ביוני 1948 עם נשק ומתנדבים.
• מנהלת העם הגוף הזמני של היישוב, שניהל את ענייניו בסוף המנדט. בן־גוריון עמד בראשו.
• מגילת העצמאות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, שנקראה ב־14 במאי 1948 בתל אביב.
• הסכם השילומים ההסכם בין ישראל לגרמניה המערבית על שילומים, שנחתם בלוקסמבורג ב־10 בספטמבר 1952 ונכנס לתוקף במארס 1953.
• פועלי ציון תנועה סוציאליסטית־ציונית. לפי אמונתה, היהודים צריכים לבנות את ארצם בעבודתם שלהם.
• פלונסק עיירה קטנה ברוסיה של הצאר, שהיא היום בפולין. שם גדל דוד גרין, לימים בן־גוריון.
• סג׳רה מקום בגליל, שאליו עבר דוד גרין לעבוד בו.
• שלמה זמך האיש שהציע לדוד גרין לעבור לסג׳רה.
• קונסטנטינופול בירת האימפריה העות׳מאנית. היום נקראת איסטנבול.
• האימפריה העות׳מאנית אימפריה גדולה שבירתה קונסטנטינופול. שלטונותיה גירשו את דוד גרין למצרים ב־1915.
• הצהרת בלפור הודעה בריטית שתמכה בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. היישוב ראה בספר הלבן בגידה בה.
• ההגנה ארגון ההגנה של היישוב. ב־1945 התאחד עם האצ״ל ולח״י למאבק משותף נגד הבריטים.
• לח״י מחתרת יהודית שפעלה נגד הבריטים. ב־1945 התאחדה עם ההגנה והאצ״ל במאבק משותף.
• חיים ויצמן מדינאי ציוני ותיק. אחרי פיצוץ מלון המלך דוד ביקש מהתנועה להפסיק את פעולתה.
• מלון המלך דוד מלון בירושלים שבו היו משרדי הממשל הבריטי. האצ״ל פוצץ אותו ביולי 1946.
• משה שרת מנהיג ישראלי. החזיק את מגילת העצמאות בזמן החתימה, וחתם על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית.
• מנחם בגין מנהיג האצ״ל, ומנהיג אופוזיציית חירות שהתנגד להסכם עם גרמניה המערבית.
• יגאל אלון מפקד בכיר בצבא. טען מאוחר יותר שהירי הראשון באונייה היה ירי אזהרה, שפגע בה בטעות.
• כפר ויתקין כפר על חוף הים, צפונית לתל אביב. מולו עגנה אוניית האצ״ל ביוני 1948.
• יצחק רבין ראש אגף המבצעים בהתקפה. הוא חתם על הפקודה בעניין לוד.
• לוד עיר עם אוכלוסייה ערבית גדולה, שנכבשה ביולי 1948 יחד עם רמלה. רבים מתושביה גורשו.
• רמלה עיירה עם אוכלוסייה ערבית גדולה, שנכבשה יחד עם לוד. תושביה עזבו ביולי 1948.
• חוק השבות חוק שנותן לכל יהודי זכות להתיישב בישראל. הכנסת העבירה אותו ב־1950.
• קונרד אדנאואר מנהיג גרמניה המערבית, שחתם עם ישראל על הסכם השילומים ב־1952.
• אדולף אייכמן קצין אס־אס שארגן את גירוש היהודים אל מחנות ההשמדה. נלכד בבואנוס איירס ונתלה ב־1962.
• משבר סואץ המלחמה של 1956. ישראל פלשה לחצי האי סיני, ובריטניה וצרפת תקפו את מצרים בשל תעלת סואץ.
• פנחס לבון שר הביטחון שהתפטר ב־1955. ועדת חקירה מאוחרת מצאה שלא אישר את המבצע במצרים.
• שדה בוקר קיבוץ במדבר הנגב, שאליו עבר בן־גוריון אחרי שפרש מראשות הממשלה.
• קול ישראל תחנת השידור של המדינה. ב־14 במאי שידרה בשידור חי את קריאת מגילת העצמאות.

מקורות

• Declaration of the Establishment of the State of Israel, 14 May 1948. English texts as printed by The Times of Israel, and by the Jewish Telegraphic Agency (reprint of 16 May 1948)
• Menachem Begin, statement on the negotiations with Germany, January 1952 (Begin Heritage Center archive, English translation by the Center)
• David Ben-Gurion, remark on the ‘Rock of Israel’, as quoted by the Israeli Ministry of Foreign Affairs (the Ministry’s English translation)
• Government Press Office photographs, National Photo Collection of Israel: D662-049 (14 May 1948), D836-019 (22 June 1948), D508-115 (10 January 1952), D684-001 (1905); via Wikimedia Commons
• Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited (Cambridge: Cambridge University Press, 2004)
• Efraim Karsh, Fabricating Israeli History: The ‘New Historians’ (London: Frank Cass, 1997)
• Ilan Pappé, The Ethnic Cleansing of Palestine (Oxford: Oneworld, 2006)
• Yoav Gelber, a study of the 1948 war and the Palestinian refugee problem (exact title, publisher and year not verified)
• Tom Segev, The Seventh Million: The Israelis and the Holocaust (Hebrew original 1991; English translation New York: Hill and Wang, 1993)
• Dina Porat, An Entangled Leadership: The Yishuv and the Holocaust, 1939–1945 (Hebrew original, 1986)
• Tuvia Friling, Arrows in the Dark (2 vols., Madison: University of Wisconsin Press, 2005)
• Shabtai Teveth, Ben-Gurion and the Holocaust (New York: Harcourt Brace, 1996)
• English Wikipedia articles ‘David Ben-Gurion’, ‘Israeli Declaration of Independence’, ‘Altalena Affair’, ‘Palestinian expulsion from Lydda and Ramle’, ‘Lavon affair’ and ‘Capture of Adolf Eichmann’. Used to check dates and counts; the books they cite should be read before the figures are quoted elsewhere

קרדיט תמונות

• דוד בן־גוריון, 10 בינואר 1952. הלשכה לעיתונות הממשלתית (אוסף התצלומים הלאומי, D508-115) · Hans Pinn · Public domain · דף המקור
• בן־גוריון חותם על מגילת העצמאות, מוזיאון תל אביב, 14 במאי 1948. הלשכה לעיתונות הממשלתית (אוסף התצלומים הלאומי, D662-049) · Government Press Office (GPO), Israel · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• האונייה ״אלטלנה״ הבוערת, 22 ביוני 1948. הלשכה לעיתונות הממשלתית (אוסף התצלומים הלאומי, D836-019) · Government Press Office (GPO), Israel · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• דוד בן־גוריון, 10 בינואר 1952. הלשכה לעיתונות הממשלתית (אוסף התצלומים הלאומי, D508-115) · Hans Pinn · Public domain · דף המקור