אלכסנדר מוקדון

רצח בתיאטרון

חתונה, תיאטרון, פגיון

שחר באייגאי, עיר המלכים הישנה של מקדון, 336 לפנה״ס. התיאטרון מלא עד אפס מקום. המלך פיליפוס השני חוגג את חתונת בתו. הוא נכנס לבדו, בגלימה לבנה, אחרי שציווה על שומרי הראש שלו להתרחק. הוא רוצה שהקהל יראה מלך שאינו צריך הגנה.

אחד משומרי הראש, אציל מקדוני בשם פאוסניאס, רץ קדימה ותוקע בו פגיון. פיליפוס נופל מת. עד מהרה מכריז הצבא על בנו אלכסנדר כמלך. הוא בן 20. בעוד 13 שנים גם הוא ימות, אדון של אימפריה מיוון ועד הודו.

השאלה

מי רצה במותו של פיליפוס?

פאוסניאס רץ אל הסוסים שחיכו לו, נתקל ונפל, ואנשיו של פיליפוס הרגו אותו במקום. מתים לא עונים על שאלות.

אריסטו, שהכיר את החצר, נתן מניע אישי: אנשיו של האציל אטלוס השפילו את פאוסניאס, ופיליפוס סירב להעניש אותו. אבל אטלוס היה גם דודה של אשתו הצעירה והחדשה של פיליפוס, ובמשתה החתונה רמז שאלכסנדר אינו יורש חוקי. לכן החשד נפל גם על אמו של אלכסנדר, אולימפיאס, ועל אלכסנדר עצמו. אלכסנדר האשים אחר כך את מלך פרס.

יהיה מי שיהיה מאחורי הרצח, המלך החדש פעל מהר. תוך חודשים מתו יריביו האפשריים לכס, ואטלוס ביניהם.

הצבא, המורה והסוס

הרקע

ממלכה בשולי יוון

מקדון שוכנת בצפון העולם היווני: ארץ של מלכים, פרשים ויערות. באתונה ראו בה ארץ חצי ברברית. כשפיליפוס עלה לשלטון ב־359 לפנה״ס, הממלכה הייתה במשבר: אחיו המלך נהרג זה עתה בקרב, יחד עם כ־4,000 מאנשיו.

פיליפוס בנה את הצבא מחדש. החיילים הרגליים שלו לחמו בפלנקס, חמושים בסריסה, רומח באורך של חמישה עד שישה מטרים. האויב פגש גדר של חודי ברזל. הפרשים הכבדים, פרשי הרעים, היו אצילים שרכבו וסעדו עם המלך. תוך 20 שנה הפך פיליפוס את מקדון לכוח החזק ביוון.

הנער

מורה וסוס

אלכסנדר נולד ב־356 לפנה״ס, בנם של פיליפוס ושל אולימפיאס, נסיכה מאפירוס. מגיל 13 בערך לימד אותו אריסטו. לפי פלוטרכוס, הוא שמר עותק של ה״איליאדה״ של הומרוס מתחת לכרית, ליד פגיון.

פלוטרכוס מספר גם על סוס פראי, בוקפלוס, שאיש לא הצליח לרכוב עליו. הנער שם לב שהסוס נבהל מהצל של עצמו, סובב אותו אל השמש ועלה עליו. מקדון, אמר פיליפוס, קטנה מדי לבן כזה.

בגיל 18 פיקד אלכסנדר על אחת מכנפות הצבא של אביו בקרב כירונאה (338 לפנה״ס), שבו ריסק פיליפוס את אתונה ואת תבאי. אחר כך איחד פיליפוס את ערי יוון בברית בהנהגתו, עם מטרה מוצהרת אחת: מלחמה בפרס.

אזהרה

אף אחד שהיה שם

0

זה מספר ספרי ההיסטוריה על אלכסנדר שנכתבו בחייו ושרדו. אנשים שצעדו איתו, כמו המצביא תלמי והמהנדס אריסטובולוס, כתבו עליו. הספרים שלהם אבדו.

התיאורים ששרדו נכתבו בידי דיודורוס, קורטיוס, פלוטרכוס, אריאנוס ויוסטינוס, שלוש עד חמש מאות שנה אחרי מותו של אלכסנדר. הם העתיקו מהספרים האבודים ובחרו מתוכם. מימי חייו שרדו מטבעות, כתובות וכמה לוחות חרס, אבל לא סיפור רציף. אז כשהשיעור הזה אומר ״המקורות״, הכוונה לכותבים שהיו רחוקים מאלכסנדר כמו שאנחנו רחוקים משייקספיר, ואפילו יותר.

מקור: ביוגרף מסביר את עצמו

״אינני כותב היסטוריה, אלא סיפורי חיים. במעשים המפוארים ביותר לא תמיד מתגלים מעלותיו או פגמיו של אדם. לפעמים דבר קטן, משפט או בדיחה, מגלה על אופיו יותר מקרבות שבהם נופלים אלפים…״

פלוטרכוס בא מכירונאה, העיר שבה נלחם אלכסנדר בגיל 18. את ״חיי אלכסנדר״ הציב בזוג עם ״חיי קיסר״.

• מה פלוטרכוס אומר שהוא לא עושה? כותב היסטוריה. הוא בוחר סיפורים קטנים שחושפים אופי. הסוס והצל, האיליאדה מתחת לכרית: בדיוק סיפורים כאלה.
• פלוטרכוס כתב כ־400 שנה אחרי אלכסנדר. מאיפה יכלו לבוא הסיפורים שלו? מספרים אבודים של אנשים שצעדו עם אלכסנדר, ומסיפורים שעברו מדור לדור. פלוטרכוס מזכיר לא פעם את מקורותיו ומודה כשהם חלוקים. קורא טוב שואל: של מי הסיפור הזה?

תבאי, ואחר כך אסיה

נקודת החלטה

אתם אלכסנדר, מלך מקדון.

סתיו 335 לפנה״ס, בתבאי

אתם מלך כבר שנה. בזמן שנלחמתם בשבטים הרחק בצפון, נפוצה שמועה שנהרגתם. תבאי, אחת הערים הגאות ביוון, מרדה וכיתרה את חיל המצב שלכם; אתונה הצביעה בעד תמיכה בה.

צעדתם דרומה במהירות מדהימה. הצעתם חנינה אם תבאי תמסור שניים ממנהיגיה. היא סירבה. עכשיו הצבא שלכם ובעלי בריתכם היוונים כבשו את העיר בסערה, והלחימה ברחובותיה הייתה אכזרית.

בין בעלי בריתכם נמצאים שכניה של תבאי, ששונאים אותה דורות. כל יוון מחכה לראות מה תעשו, ובקרוב אתם יוצאים לאסיה.

מה אתם עושים עם תבאי?

• לחון את העיר ולהעניש רק את מנהיגי המרד הייתם נראים נדיבים, ויוונים רבים היו נושמים לרווחה. אבל חיל מצב לא מנע את המרד הזה. תבאי שזכתה לחנינה עלולה למרוד שוב ברגע שתהיו רחוקים, באסיה.
• לחוס על העיר, אבל לקחת בני ערובה ולהכפיל את חיל המצב תבאי כנראה הייתה שקטה כל עוד בני הערובה בחיים. אבל אתם צריכים כל חייל למלחמה בפרס, וחיל מצב גדול ביוון הוא צבא שלא תוכלו לקחת איתכם.
• לתת לבעלי בריתכם היוונים, כחברי הברית, להכריע בגורל העיר זה ייראה חוקי: הברית שופטת חברה שהפרה את שבועתה. אבל בעלי הברית שנמצאים כאן הם אויביה הוותיקים של תבאי. כמעט בוודאות יבחרו בעונש הקשה ביותר, ואתם לא תצטרכו לגזור אותו בעצמכם.

מה קרה בפועל

לתת לבעלי בריתכם היוונים, כחברי הברית, להכריע בגורל העיר

לפי אריאנוס, אלכסנדר השאיר את ההחלטה לבעלי הברית שלחמו לצידו. הם הצביעו להחריב את תבאי עד היסוד ולמכור את תושביה ששרדו לעבדות. לפי המקורות נהרגו יותר מ־6,000 תבאים, וכ־30,000 נמכרו. אלכסנדר ציווה לחוס על המקדשים, על ביתו של המשורר פינדרוס ועל צאצאיו. אתונה מיהרה לשלוח לו ברכות.

פלוטרכוס כותב שאלכסנדר רצה להפחיד את היוונים, וזה ברובו הצליח: מלבד מרד של ספרטה ב־331 לפנה״ס, יוון נשארה שקטה מאחוריו. היסטוריונים רבים רואים בהצבעת בעלי הברית כיסוי נוח. פלוטרכוס מוסיף שאלכסנדר הצטער על כך אחר כך.

334–333 לפנה״ס

אל אסיה

באביב 334 לפנה״ס חצה אלכסנדר לאסיה עם 35,000 עד 40,000 איש בערך; המקורות נותנים מספרים שונים. לפניו השתרעה האימפריה הפרסית, המדינה הגדולה ביותר שהעולם ראה עד אז, ממצרים ומהים האגאי ועד נהר האינדוס.

הוא הביס צבא של מושלים פרסים ליד נהר הגרניקוס. באיסוס, ב־333 לפנה״ס, עמד מול מלך פרס בעצמו, דריווש השלישי, שהומלך באותה שנה כמו אלכסנדר. דריווש ברח משדה הקרב, והשאיר מאחור את מחנהו, את אמו, את אשתו ואת ילדיו.

מיתוס

בגורדיון פתר אלכסנדר את הקשר הבלתי אפשרי במכה נועזת אחת של חרבו.

האמת

בגורדיון, ב־333 לפנה״ס, עמדה עגלה עתיקה שהעול שלה נקשר בקשר של קליפת עץ; מי שיתיר אותו, אמר אורקל, ימלוך על אסיה. יש כותבים שאומרים שאלכסנדר חתך אותו. אריסטובולוס, שהיה שם, סיפר שהוא שלף את היתד שחיברה את העול למוט ושחרר אותו. אריאנוס מביא את שתי הגרסאות ומודה שאינו יכול לומר מה נכון.

הראיות

אריאנוס, ״האנבסיס״ 2.3; פלוטרכוס, ״חיי אלכסנדר״ 18. הציור, מ־1767, מראה את החרב, כי החרב יוצרת תמונה טובה יותר.

מקור: אלכסנדר מסתער

פסיפס אלכסנדר, בית הפאון בפומפיי, בערך 100 לפנה״ס; כנראה העתק של ציור יווני אבוד מסביבות 300 לפנה״ס

הרצפה הזאת, ברוחב של כמעט שישה מטרים ועשויה מיותר ממיליון אבנים זעירות, נמצאה בבית בפומפיי ב־1831. כאן מוצג רק אלכסנדר. בסצנה המלאה הוא מסתער משמאל, בלי קסדה, והרומח שלו חודר בפרש פרסי. מימין דריווש, במרכבתו, מושיט זרוע אל אנשיו שנפלו, והרכב מצליף בסוסים כדי לברוח.

• מי הגיבור, ואיך אפשר לדעת? אלכסנדר: רגוע, עיניו פקוחות לרווחה, דוהר ישר אל המלך בלי קסדה, ודריווש מסתובב לברוח. ובכל זאת דריווש מקבל תנועה אנושית: הוא מושיט יד אל אדם גוסס. המנצח מהולל; המפסיד אינו מפלצת.
• הרצפה הונחה יותר מ־200 שנה אחרי הקרב. אפשר לסמוך על הפרטים שלה? רק בזהירות. היא כנראה מעתיקה ציור יווני אבוד מסביבות 300 לפנה״ס; העתק יכול לשנות דברים, והמקור עצמו נועד לפאר. חוקרים עדיין מתווכחים אם היא מתארת את איסוס או את גאוגמלה.
• למה שרומאי ירצה את אלכסנדר על הרצפה שלו? כל מצביא רומאי מדד את עצמו מול אלכסנדר; סווטוניוס מספר שיוליוס קיסר נאנח מול פסל שלו, כי בגיל שבו אלכסנדר כבר כבש את העולם, הוא עוד לא עשה דבר. רצפה כזאת הפגינה טעם ושאפתנות: מקור מספר גם על בעליו.

ההצעה והאש

מקור: המלכה שהשתחוותה לאיש הלא נכון

פאולו ורונזה, ״משפחת דריווש לפני אלכסנדר״, 1565–1567. הגלריה הלאומית, לונדון

אחרי איסוס, כך מסופר, ביקר אלכסנדר את הנשים המלכותיות השבויות עם חברו הקרוב, הפייסטיון. הפייסטיון היה גבוה יותר, ולכן אמו של דריווש, סיסיגמביס, כרעה לפניו בטעות. אלכסנדר אמר לה שלא טעתה: גם הפייסטיון הוא אלכסנדר. אריאנוס מביא את הסיפור, אבל אינו יכול להעיד על אמיתותו.

• הסתכלו על הבגדים ועל הבניינים. איפה ומתי אנחנו? בוונציה של שנות ה־60 של המאה ה־16: שמלות משי, פנינים, שריון רנסנס, מעקה שיש, ואפילו קוף. ציורים של העבר כמעט תמיד מלבישים אותו בבגדי ההווה של הצייר.
• למה שמשפחת אצילים ונציאנית תרצה את הסיפור הזה על הקיר שלה? כי הוא מראה כובש אדיר שנוהג בנשים מובסות ברחמים ובאדיבות, מעלות שאציל ונציאני אהב לייחס לעצמו. הציור היה שייך במשך מאות שנים למשפחת פיזאני מוונציה, עד שהגלריה הלאומית בלונדון קנתה אותו ב־1857.
• מי מבין הגברים בשריון הוא אלכסנדר? זה לא ברור; צופים מתווכחים על כך זמן רב. הצעיר בבגדים האדומים עומד במרכז, אבל אולי זה הפייסטיון שמציג את מלכו. בלי שלט, אנחנו עלולים לחזור על הטעות של המלכה.

נקודת החלטה

אתם אלכסנדר.

332 לפנה״ס, במצור על צור

כבר חודשים אתם מטילים מצור על צור, עיר אי מול חופי לבנון של היום, ובונים סוללה בים אל חומותיה. בידיכם אסיה הקטנה ורוב חוף סוריה. משפחתו של דריווש שבויה אצלכם, ואתם נוהגים בה כבבני מלוכה.

שליחים מגיעים מדריווש. הוא מציע 10,000 כיכרות כסף כופר על משפחתו, את כל ארצותיו שממערב לנהר פרת, את ידה של בתו, וידידות. בידיו עדיין בבל, פרס והמזרח, והצבאות שאפשר לגייס שם.

פרמניון, המצביא המנוסה ביותר של אביכם, אומר שאילו היה אלכסנדר, היה מקבל את ההצעה.

מה אתם עונים?

• לקבל: חצי אימפריה, כלה מלכותית והון עתק, וסוף למלחמה כנראה השלום העשיר ביותר שמלך יווני כלשהו השיג אי פעם. אבל דריווש היה שומר את החצי המזרחי של האימפריה ואת חייליו, וכחותנכם הוא עוד יכול היה לחזור ולדרוש את השאר.
• לסרב: אתם רוצים את כל האימפריה, לא חלק ממנה המלחמה נמשכת. אתם עדיין צריכים לכבוש את צור, ואחר כך לצעוד עמוק לתוך אסיה, מול מלך שיודע עכשיו שלא תהיה עסקה.
• להמשיך במשא ומתן עד שתסיימו את המצור זה קונה זמן, אבל משדר היסוס. הקצינים שלכם והערים היווניות שצופות מהצד היו תוהים אם אפשר לקנות אתכם, ודריווש היה מרוויח חודשים לגייס צבא גדול יותר.

מה קרה בפועל

לסרב: אתם רוצים את כל האימפריה, לא חלק ממנה

אלכסנדר סירב. לפי אריאנוס, השיב שכל ארצו וכספו של דריווש כבר שלו, ושאם ירצה לשאת את בתו, יעשה זאת בלי לבקש רשות. ובגרסה של פלוטרכוס, פרמניון אמר שהיה מקבל את ההצעה אילו היה אלכסנדר. ״גם אני,״ ענה אלכסנדר, ״אילו הייתי פרמניון.״

המקורות חלוקים לגבי מועד ההצעה וגודלה. אלכסנדר כנראה האמין שיוכל לזכות בהכול, והוא הבטיח ליוונים נקמה, לא עסקה. שימו לב שהדו־שיח המפורסם מחמיא לאלכסנדר ומקטין את פרמניון, שאלכסנדר הוציא להורג שנתיים אחר כך. את הסיפורים כתבו המנצחים.

332–331 לפנה״ס

מצרים, ואז הקרב המכריע

צור נפלה אחרי שבעה חודשים. מצרים נכנעה בלי קרב, ועל חופה ייסד אלכסנדר את אלכסנדריה.

באוקטובר 331 לפנה״ס, ליד גאוגמלה שבצפון עיראק של היום, ריסק את הצבא הגדול האחרון של דריווש. בבל ושושן פתחו את שעריהן. ואז הגיעה פרספוליס, הלב הטקסי של מלכי פרס.

נקודת החלטה

אתם אלכסנדר.

אביב 330 לפנה״ס, פרספוליס

את החורף ביליתם בעיר הארמונות של מלכי פרס. באוצר שלה היו 120,000 כיכרות כסף וזהב, לפי המקורות. את אולמותיה בנו דריווש הראשון ובנו קסרקסס, שרבים מזהים עם אחשוורוש ממגילת אסתר: המלכים שפלשו ליוון לפני 150 שנה. צבאו של קסרקסס שרף את המקדשים על האקרופוליס של אתונה.

הבטחתם ליוונים נקמה על כך. אבל דריווש השלישי עדיין חי במזרח, והאצילים הפרסים שתצטרכו כדי למשול צופים איך תנהגו במונומנט הגדול ביותר של מלכיהם.

פרמניון מייעץ לכם לחוס עליו: למה להרוס את מה שעכשיו הוא רכושכם?

מה אתם עושים עם הארמון?

• לשרוף אותו: אות לכל יווני שמלחמת הנקמה הושלמה היוונים מקבלים את הסמל שלהם. הפרסים רואים כובש ולא מלך חדש, וקשה יותר לזכות בלב האצילים שלהם.
• לשמור עליו כמושב המלוכה שלכם, כמלך המלכים החדש אצילי פרס אולי היו מקבלים אתכם ביתר קלות. אבל היוונים בברית שלכם היו שואלים לאן נעלמה הנקמה שהובטחה להם, וחלק מהמקדונים שלכם היו רואים בכם מי שהופך לפרסי.
• לרוקן את האוצר ולהמשיך הלאה, ולהשאיר את הארמון עומד דרך ביניים מעשית. הכסף ממן את הצבא בכל מקרה, אבל לא היוונים ולא הפרסים מקבלים מסר ברור מי אתם.

מה קרה בפועל

לשרוף אותו: אות לכל יווני שמלחמת הנקמה הושלמה

לפני שעזב, הצית אלכסנדר את הארמון. המקורות חלוקים לגבי האופן. אריאנוס, שמסתמך על כותבים שהיו שם, מציג זאת כנקמה מתוכננת על שריפת אתונה בידי קסרקסס. פלוטרכוס, דיודורוס וקורטיוס מספרים על משתה שיכור, שבו האתונאית תאיס הסיתה את המסובים לשרוף את הארמון, ואלכסנדר השליך את הלפיד הראשון.

אריאנוס, שבדרך כלל מעריץ את אלכסנדר, כותב שזה לא היה נבון; קורטיוס, שאלכסנדר התחרט במהרה. ארכאולוגים מצאו בשנות ה־30 של המאה ה־20 את השרידים השרופים של האוצר והאולמות. מתוכננת או שיכורה, האש אמרה דבר אחד ליוונים ודבר אחר לפרסים.

רחוק יותר מכולם

נקודת החלטה

אתם אלכסנדר.

327 לפנה״ס, בבקטריה

דריווש מת, נרצח בידי אציליו, ואתם תובעים את כסאו. אתם שולטים במיליוני אנשים בעזרת צבא מקדוני של כמה עשרות אלפים. כדי למשול אתם צריכים את אצילי פרס, שיודעים איך האימפריה עובדת; כמה מהם כבר סטרפים שלכם. כדי לנצח בקרבות אתם צריכים את המקדונים.

בחצר הפרסית כולם משתחווים עמוק לפני המלך, מחווה שהיוונים קוראים לה פרוסקינסיס. בעיני הפרסים זה כבוד רגיל. בעיני היוונים והמקדונים זו מחווה ששמורה לאלים, ואדם חופשי לא עושה אותה לפני אדם אחר.

איך תמשלו?

• כמלך מקדוני: מקדונים בכל התפקידים הבכירים, מנהגים מקדוניים, בלי טקסים פרסיים הצבא היה מרוצה. אבל כמה אלפי קצינים לא יכולים לנהל אימפריה של מיליונים, ולאצילי פרס לא הייתה סיבה רבה לשרת שליט שרואה בהם נתינים כבושים. כנראה היו פורצות מרידות.
• לשלב: אצילים פרסים בתפקידים, חלק מהלבוש המלכותי הפרסי, והשתחוויה מכולם, גם מהמקדונים במשתה מנסים את ההשתחוויה. חלק מהמקדונים משתחווים, אחרים צוחקים, והיסטוריון החצר קליסתנס מסרב בגלוי. התוכנית לגבי המקדונים נגנזת בשקט.
• למשול בשני העמים בשתי דרכים: הפרסים משתחווים, המקדונים לא זה מונע עימות, בינתיים. אבל תנהלו חצר אחת עם שתי מערכות של כללים, וכל צד עלול לחשוד שהצד השני הוא המועדף עליכם.

מה קרה בפועל

לשלב: אצילים פרסים בתפקידים, חלק מהלבוש המלכותי הפרסי, והשתחוויה מכולם, גם מהמקדונים

אלכסנדר ניסה. אריאנוס ופלוטרכוס מתארים משתה שבו המסובים שתו, השתחוו וקיבלו נשיקה מהמלך. קליסתנס שתה, אבל לא השתחווה. אלכסנדר ויתר על הדרישה מהמקדונים, אבל לא על כעסו: זמן קצר אחר כך נעצר קליסתנס בעקבות קנוניה של נערי החצר, ומת במעצר. לפי תלמי הוצא להורג; לפי אריסטובולוס מת ממחלה, כבול בשלשלאות.

אלכסנדר היה זקוק לפרסים כדי למשול ולמקדונים כדי להילחם, וההשתחוויה עמדה בדיוק על הקו שביניהם. יש היסטוריונים שרואים כאן חזון של שותפות בין עמים, ואחרים כובש שרצה להיות יותר מבן אדם.

מקור: פנים לפי הזמנה

ראש של אלכסנדר מוקדון, שיש, התקופה ההלניסטית, כנראה בסביבות 300 לפנה״ס. המוזיאון לאמנות של קליבלנד

פלוטרכוס כותב שאלכסנדר רצה שרק הפסל ליסיפוס יפסל אותו, כי רק הוא תפס את הטיית הצוואר הקלה ואת ״המבט הנמס״ של עיניו. שום פסל מקורי של ליסיפוס לא שרד. ראשים כמו זה, שנחצבו כנראה במצרים אחרי מות אלכסנדר, מפיצים את המראה הרשמי הזה.

• ככה נראה אלכסנדר באמת? בחלקו, לכל היותר. שימו לב לשיער הסמיך והפרוע, לסיבוב הראש, לעיניים המורמות ולשפתיים הפשוקות. אלה סימנים של דיוקן רשמי, שחזר על עצמו מאות שנים. סגנון, לא תצלום.
• מי הרוויח מהפצת הפנים האלה? קודם אלכסנדר, ואחר כך יורשיו. תלמי, שליט מצרים, טבע את דיוקנו על מטבעותיו. אלכסנדר צעיר, נלהב ודמוי אל גרם לשלטונם להיראות כמו ירושה ממנו.
• מה הראש הזה משמיט? גיל, צלקות וכל דבר רגיל. אלכסנדר נפצע פעמים רבות; בהודו חדר חץ לחזהו. דיוקן אידאלי מראה מה שליט רצה להיות. גם זו עדות, מסוג אחר.

נקודת החלטה

אתם אלכסנדר.

326 לפנה״ס, על נהר ההיפאסיס (הביאס), בפנג׳אב של היום

הבסתם את המלך פורוס ואת פילי המלחמה שלו ליד נהר ההידספס. הצבא שלכם צועד כבר שמונה שנים. כבר שבועות שגשמי המונסון לא פוסקים: הבגדים בלויים, הנשק התבלה, פרסות הסוסים נשחקות.

מעבר לנהר, כך אומרים המודיעים שלכם, יש מדבר, ואחריו הגנגס וממלכה חזקה עם אלפי פילי מלחמה. אתם מאמינים שהאוקיינוס הגדול, קצה העולם, כבר לא רחוק.

החיילים אומרים שלא ימשיכו. לפי אריאנוס, במועצת הקצינים מדבר בשמם קוינוס, מהנאמנים שבמצביאיכם: האנשים מותשים, רבים מתו, והחיים רוצים לראות שוב את משפחותיהם.

מה אתם עושים?

• לפקוד על הצבא לחצות: מעולם לא הפסדתם בקרב, וקצה העולם קרוב הצבא אולי היה מציית, ואולי לא. להוביל אנשים מותשים וחסרי רצון אל ממלכה עם אלפי פילים פירושו סיכון למרד, או לאסון הרחק מכל עזרה.
• להמשיך עם מתנדבים, ולתת לכל מי שרוצה לחזור הביתה ללכת צבא קטן יותר, רחוק מהבית, מול הצבא הגדול ביותר בהודו, בלי הוותיקים הטובים ביותר שלכם. לפי אריאנוס, אלכסנדר אכן איים בכך, בתקווה שהבושה תשנה את דעתם. היא לא שינתה.
• להיכנע ולחזור הצבא שמח. אבל אתם צריכים למצוא דרך הביתה, ודרך לחזור בלי להיראות מובסים.

מה קרה בפועל

להיכנע ולחזור

אלכסנדר הסתגר באוהלו שלושה ימים, בתקווה שהצבא ישנה את דעתו. הצבא לא שינה. אז הקריב קורבנות לקראת החצייה, והסימנים, כותב אריאנוס, היו רעים. הוא הודיע על החזרה. החיילים בכו והריעו. לפני שעזב, ציווה לבנות על גדת הנהר שנים־עשר מזבחות ענקיים, לסמן את הנקודה הרחוקה ביותר במסעו.

אלכסנדר יכול היה לנצח כל אויב, אבל לא את הצבא שלו. הסימנים הרעים אפשרו לו לוותר בלי להיראות כמי שנכנע. הדרך הביתה, דרך מדבר גדרוסיה ב־325 לפנה״ס, עלתה בחיים רבים; כמה, המקורות אינם אומרים בבירור.

מוות בבבל, וחיים אחרי המוות

323 לפנה״ס

״המלך מת״

32

זה הגיל של אלכסנדר במותו. באביב 323 לפנה״ס חזר לבבל ותכנן מסעות חדשים. אחרי סדרת משתאות חלה בקדחת. מיום ליום נחלש, עד שלא יכול היה לדבר. ביוני 323 לפנה״ס מת.

אסטרונום בבלי, שרשם כל לילה את מה שראה בשמיים ואת החדשות, כתב על לוח חרס: ״המלך מת.״ זו אחת הרשומות המעטות מאוד על אלכסנדר שנכתבו בזמן אמת.

ממה הוא מת? הכותבים הקדומים מזכירים שתייה, קדחת ושמועות על הרעלה, שרובם פקפקו בהן; רופאים בני זמננו הציעו מלריה, טיפוס ועוד. גופתו, שנקברה באלכסנדריה, אבדה. כל תיאוריה היא ניחוש.

אחרי אלכסנדר

• 323 לפנה״ס כשנשאל מי יירש אותו, ענה אלכסנדר, כך מסופר: ״החזק ביותר.״ המצביאים שלו, הדיאדוכים, מחלקים ביניהם את האימפריה בשם אחיו למחצה ובשם בנו התינוק.
• 321 לפנה״ס תלמי, מושל מצרים, משתלט על גופת אלכסנדר ומביא אותה למצרים. גופת המלך היא תביעה לשלטון.
• בערך 310 לפנה״ס בנו של אלכסנדר, אלכסנדר הרביעי, כבן 13, נרצח יחד עם אמו בפקודת קסנדרוס, שליט מקדון. שושלתו של אלכסנדר נגמרת.
• בערך 305 לפנה״ס הדיאדוכים מכריזים על עצמם כמלכים. נוצרות שלוש ממלכות: בית תלמי במצרים, הסלווקים באסיה, ומאוחר יותר האנטיגונים במקדון.
• המאה ה־3 לפנה״ס באלכסנדריה מקימים התלמיים את הספרייה הגדולה, שמנסה לאסוף כל ספר בעולם, וחכמים יהודים מתרגמים שם את התורה ליוונית: תרגום השבעים. יוונית פשוטה ומשותפת, קוינה, מדוברת בפי פקידים, סוחרים ומלומדים ממצרים ועד אפגניסטן.
• 167 לפנה״ס ביהודה אוסר המלך הסלווקי אנטיוכוס הרביעי, צאצא של סלווקוס, אחד ממצביאי אלכסנדר, על קיום מצוות היהדות. מרד החשמונאים שפורץ בעקבות זאת נזכר עד היום בחנוכה.
• 30 לפנה״ס קליאופטרה השביעית, אחרונת בית תלמי, מתה, ומצרים הופכת לרומית. היוונית נשארת שפת מזרח הים התיכון; הברית החדשה תיכתב בה.

מיתוס

אלכסנדר בכה כי לא נותרו לו עוד עולמות לכבוש.

האמת

הסיפור הקדום אומר כמעט את ההפך. לפי פלוטרכוס, אלכסנדר בכה כששמע את הפילוסוף אנקסרכוס מדבר על מספר אינסופי של עולמות: יש כל כך הרבה עולמות, והוא עוד לא כבש אפילו אחד. הגרסה המוכרת, דמעות כי נגמרו העולמות, לא מופיעה באף מקור קדום שאנחנו מכירים. היא הופכת אזהרה מפני שאפתנות שאינה יודעת שובע להתרברבות.

הראיות

פלוטרכוס, ״על שלוות הנפש״ 466D, נכתב בסביבות 100 לספירה. אלכסנדר אפילו לא הגיע לגנגס.

״הגדול״, אבל בשביל מי?

האם אלכסנדר היה בעל חזון שחלם לאחד עמים, או כובש שאחרים שילמו על גדולתו?

• ויליאם טארן, ״אלכסנדר הגדול״ (1948) האלכסנדר של טארן הוא ג׳נטלמן וחולם. במשתה באופיס ב־324 לפנה״ס התפלל אלכסנדר להרמוניה ולשותפות בשלטון בין מקדונים לפרסים. טארן ראה בכך חזון של אחוות כל בני האדם, ורבים מהסיפורים האפלים פסל כהמצאות של אויבים.
• ארנסט בדיאן (מ־1958) ובריאן בוסוורת׳, ״כיבוש ואימפריה״ (1988) בדיאן פירק את ״אחוות בני האדם״ של טארן: התפילה באופיס עסקה בשני עמים שליטים שחולקים בשלטון, לא באנושות כולה. בוסוורת׳ הדגיש את המחיר: ערים שנחרבו, טבח במרכז אסיה ובהודו, ומלך שחשד יותר ויותר בחבריו שלו. האלכסנדר שלהם הוא מצביא מבריק ושליט יחיד אכזרי.
• פייר בריאן, והמבט מפרס בריאן, היסטוריון של האימפריה הפרסית, מסתכל מהצד השני. אלכסנדר שמר על חלק גדול מהשיטה הפרסית: המושלים, הדרכים והמסים. בריאן מכנה אותו, בכוונה מתגרה, ״האחרון שבמלכים האחמנים״. גם הזיכרון הפרסי חצוי: בכתבים זורואסטריים מאוחרים הוא ״אלכסנדר הארור״, ששרף ספרי קודש; באפוס הפרסי של פרדוסי, ״שאהנאמה״ (בערך 1010 לספירה), הוא הופך לאסכנדר, נסיך פרסי למחצה.

האם אדם אחד יכול להיות גם גאון צבאי וגם אסון? זיכרון של מי קובע מה פירוש ״גדול״: של החיילים שהלכו אחריו, של הערים שהחריב, או של העמים שדיברו יוונית אלף שנה אחריו?

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

למה אי אפשר לדעת בוודאות למה נשרף הארמון בפרספוליס?

התשובה: המקורות שלנו נכתבו מאות שנים אחר כך והם חלוקים: אריאנוס מתאר נקמה מתוכננת, אחרים משתה שיכור. נכון. שני הסיפורים באים מספרים מוקדמים שאבדו, והכותבים ששרדו בחרו בגרסאות שונות. הארכאולוגיה מאשרת את השריפה, לא את המניע.

שאלה לבדיקה

מה קרה לתבאי אחרי שמרדה ב־335 לפנה״ס?

התשובה: היא נהרסה עד היסוד אחרי הצבעה של בעלי בריתו של אלכסנדר, וכ־30,000 איש נמכרו לעבדות; ביתו של פינדרוס ניצל. נכון. הצבעת בעלי הברית העניקה להרס כיסוי חוקי, וביתו של המשורר שניצל הראה שאלכסנדר יודע גם לכבד את התרבות היוונית.

שאלה לבדיקה

על מה הציור של ורונזה, ״משפחת דריווש לפני אלכסנדר״, הוא העדות הטובה ביותר?

התשובה: איך ונציאני בשנות ה־60 של המאה ה־16 דמיין שליט אציל ורחום. נכון. המשי, הפנינים והארמון הוונציאני מראים את עולמו ואת ערכיו של הצייר. זו עדות מצוינת על ונציה, ועדות חלשה על איסוס.

שאלה לבדיקה

למה הסתיים מסעו של אלכסנדר מזרחה בנהר ההיפאסיס ב־326 לפנה״ס?

התשובה: החיילים המותשים שלו סירבו להמשיך, ואחרי שלושה ימים הוא נכנע. נכון. קוינוס דיבר בשם הצבא. אלכסנדר חיכה באוהלו, ואז השתמש בסימנים הרעים כסיבה לחזור.

שאלה לבדיקה

לפי פלוטרכוס, למה בכה אלכסנדר כששמע על ״עולמות״?

התשובה: כי יש אינספור עולמות, והוא עוד לא כבש אפילו אחד. נכון. פלוטרכוס משתמש בסיפור כדי להראות נפש שלעולם אינה שבעה.

שאלה לבדיקה

מה מאלה היה תוצאה מתמשכת של כיבושי אלכסנדר?

התשובה: היוונית הפכה לשפה משותפת ממצרים ועד אפגניסטן, ובה נכתבו אחר כך תרגום השבעים והברית החדשה. נכון. יוונית הקוינה האריכה ימים יותר מכל ממלכה שהקימו הדיאדוכים.

מונחים

• פלנקס גוש של חיילים רגליים שעומדים כתף אל כתף, בשורות רבות לעומק. הפלנקס של פיליפוס עמד לרוב ב־16 שורות וחומש בסריסה.
• סריסה הרומח המקדוני, באורך של חמישה עד שישה מטרים, שהוחזק בשתי ידיים. החודים של חמש השורות הראשונות בלטו לפני הפלנקס.
• פרשי הרעים הפרשים הכבדים של מלכי מקדון, בני משפחות אצולה. הם לחמו לצד המלך, ואלכסנדר בדרך כלל הוביל בעצמו את הסתערותם.
• ברית קורינתוס ברית הערים היווניות שהקים פיליפוס ב־337 לפנה״ס, אחרי כירונאה, ובראשה הוא עצמו. מטרתה המוצהרת: מלחמת נקמה בפרס.
• האימפריה הפרסית האימפריה של המלכים האחמנים, שייסד כורש הגדול בסביבות 550 לפנה״ס. בשיאה השתרעה ממצרים ומהים האגאי ועד נהר האינדוס.
• סטרפ מושל של מחוז באימפריה הפרסית. אלכסנדר שמר על השיטה, ולעתים קרובות השאיר בתפקיד אצילים פרסים.
• כיכר יחידת משקל וכסף. כיכר כסף שקלה כ־26 קילוגרם, כך ש־10,000 כיכרות היו כ־260 טונות של כסף.
• פרוסקינסיס ההשתחוויה העמוקה, לפעמים עד הקרקע, שהפרסים עשו לפני מלכם. היוונים חשבו שמחווה כזאת מגיעה רק לאלים.
• פלוטרכוס סופר וכוהן יווני (בערך 46 עד אחרי 119 לספירה) מכירונאה, מחבר ״חיי אישים מקבילים״. הוא כתב את ״חיי אלכסנדר״ כ־400 שנה אחרי מות אלכסנדר.
• אריאנוס היסטוריון יווני ופקיד רומאי (בערך 86–160 לספירה), שכתב את ״האנבסיס של אלכסנדר״, ההיסטוריה המפוכחת ביותר ששרדה, בעיקר על סמך הספרים האבודים של תלמי ושל אריסטובולוס.
• הדיאדוכים המצביאים של אלכסנדר (ביוונית: דיאדוכים, ״יורשים״), שנלחמו זה בזה על האימפריה שלו כ־40 שנה אחרי מותו, וייסדו את הממלכות שחילקו אותה ביניהן.
• קוינה יוונית ״משותפת״: היוונית הפשוטה שדוברה ברחבי מזרח הים התיכון והמזרח התיכון אחרי אלכסנדר. בה נכתבו תרגום השבעים והברית החדשה.
• פיליפוס השני מלך מקדון ואביו של אלכסנדר. הפך את מקדון לכוח החזק ביוון, ונרצח בחתונת בתו.
• אייגאי העיר המלכותית הישנה של מקדון, שבה נרצח פיליפוס. היום האתר נקרא ורגינה.
• מקדון ממלכה בצפון העולם היווני: ארץ של מלכים, פרשים ויערות. באתונה ראו בה ארץ חצי ברברית.
• פאוסניאס אציל מקדוני, מאנשי שומרי הראש של פיליפוס, שרצח אותו בתיאטרון. הוא נהרג באותו מקום.
• אטלוס אציל מקדוני, דודו של אשתו הצעירה של פיליפוס. בחתונה רמז שאלכסנדר אינו יורש חוקי, ותוך חודשים מת.
• אולימפיאס נסיכה מאפירוס, אשתו של פיליפוס ואמו של אלכסנדר. לפי פלוטרכוס, נפלה עליה רוב האשמה ברצח.
• אריסטו פילוסוף יווני, מורהו של אלכסנדר מגיל 13 בערך. בספרו ״פוליטיקה״ הוא הזכיר את הרצח.
• דיודורוס היסטוריון שכתב שלוש עד חמש מאות שנה אחרי אלכסנדר, והעתיק מספרים אבודים. לעתים הלך בעקבות מסורת ״הוולגטה״.
• קורטיוס היסטוריון שכתב על אלכסנדר מאות שנים אחרי מותו, ולעתים הלך בעקבות מסורת ״הוולגטה״.
• יוסטינוס היסטוריון מאוחר מאוד, שמספר שאולימפיאס הניחה כתר זהב על ראש הרוצח המת. רוב ההיסטוריונים רואים בכך רכילות עוינת.
• תלמי מצביא של אלכסנדר שכתב עליו, ואחר כך היה מלך מצרים. ספרו אבד, אבל אריאנוס השתמש בו.
• כירונאה עיר ביוון, שבה ריסק פיליפוס את אתונה ואת תבאי ב־338 לפנה״ס. אלכסנדר פיקד על אחת הכנפיים.
• תבאי עיר גאה ביוון שמרדה נגד אלכסנדר. בני בריתו החריבו אותה, ותושביה ששרדו נמכרו לעבדות.
• בוקפלוס סוס פראי שאיש לא הצליח לרכוב עליו, עד שאלכסנדר הצעיר רכב עליו. לפי פלוטרכוס, הוא נבהל מצלו.
• גרניקוס נהר באסיה הקטנה, שבו הביס אלכסנדר צבא של מושלים פרסים.
• איסוס מקום קרב ב־333 לפנה״ס, שבו עמד אלכסנדר מול דריווש השלישי בעצמו. דריווש ברח מהשדה ונטש את משפחתו.
• גאוגמלה מקום קרב בצפון עיראק של היום, שבו ריסק אלכסנדר את הצבא הגדול האחרון של דריווש ב־331 לפנה״ס.
• קשר הגורדי קשר על עגלה עתיקה בגורדיון. לפי נבואה, מי שיתיר אותו ימלוך על אסיה. יש אומרים שאלכסנדר חתך אותו.
• דריווש השלישי מלך פרס, שהפסיד לאלכסנדר באיסוס ובגאוגמלה. נרצח בידי אציליו ב־330 לפנה״ס, כשנמלט מזרחה.
• פרספוליס עיר הארמונות של מלכי פרס ומרכזם הטקסי. אלכסנדר הצית את ארמונה לפני שעזב.
• צור עיר אי מול חופי לבנון של היום. אלכסנדר הקיף אותה בסוללה, והיא נפלה אחרי שבעה חודשים.
• פרמניון המצביא המנוסה ביותר של פיליפוס. לדבריו, אילו היה אלכסנדר, היה מקבל את הצעת דריווש, ויעץ לחוס על פרספוליס.
• תאיס אתונאית שלפי כמה מקורות הסיתה את המסובים במשתה השיכור לשרוף את ארמון פרספוליס.
• הומרוס משורר יווני קדום, מחבר ה״איליאדה״ על מלחמת טרויה. לפי פלוטרכוס, אלכסנדר שמר עותק שלה מתחת לכרית.

מקורות

• Arrian, Anabasis of Alexander, trans. E. J. Chinnock (Hodder and Stoughton, 1884)
• Plutarch, Life of Alexander, trans. B. Perrin, Plutarch's Lives vol. VII (Loeb Classical Library, 1919)
• Plutarch, On Tranquillity of Mind 466D, Moralia vol. VI, trans. W. C. Helmbold (Loeb Classical Library, 1939)
• Diodorus Siculus, Library of History 16.91–94 and book 17
• Quintus Curtius Rufus, Histories of Alexander the Great, books 3–10
• Aristotle, Politics 5.10, 1311b
• Suetonius, Divus Iulius 7, trans. J. C. Rolfe (Loeb Classical Library, 1914)
• Josephus, Jewish Antiquities 11.329–339
• Babylonian Astronomical Diary for 323 BC, British Museum BM 45962; ed. A. J. Sachs and H. Hunger, Astronomical Diaries and Related Texts from Babylonia, vol. I (Austrian Academy of Sciences, 1988)
• W. W. Tarn, Alexander the Great, 2 vols (Cambridge University Press, 1948)
• E. Badian, ‘Alexander the Great and the Unity of Mankind’, Historia 7 (1958), 425–444
• A. B. Bosworth, Conquest and Empire: The Reign of Alexander the Great (Cambridge University Press, 1988)
• Pierre Briant, Alexander the Great and His Empire: A Short Introduction, trans. Amélie Kuhrt (Princeton University Press, 2010)
• Robin Lane Fox, Alexander the Great (Allen Lane, 1973)
• Paul Cartledge, Alexander the Great: The Hunt for a New Past (Macmillan, 2004)

קרדיט תמונות

• פסיפס אלכסנדר (פרט), בית הפאון, פומפיי, בערך 100 לפנה״ס. המוזיאון הארכאולוגי הלאומי, נאפולי · Public domain · דף המקור
• ראש של אלכסנדר מוקדון, שיש, התקופה ההלניסטית, כנראה בסביבות 300 לפנה״ס. המוזיאון לאמנות של קליבלנד · CC0 · דף המקור
• פאולו ורונזה, ״משפחת דריווש לפני אלכסנדר״, 1565–1567. הגלריה הלאומית, לונדון · Public domain · דף המקור