ביברס ונפילת עכו, 1291

עבדים שנעשו סולטנים

תופים לפני עלות השחר

עכו, יום שישי, 18 במאי 1291, לפני עלות השחר. מחוץ לחומות מתחילים להלום בבת אחת התופים שעל גבי שלוש מאות גמלים. כך כותב אל־מקריזי, היסטוריון מצרי שחי כ־140 שנה אחר כך.

כבר שישה שבועות מטיח הסולטן אל־אשרף ח׳ליל אבנים בחומות. לפני הזריחה מתנופפים דגליו עליהן. בתוך שלושה חודשים עוזבים הפרנקים את חוף סוריה לתמיד.

מי שעשו זאת היו הממלוכים: חיילים שנקנו בנערותם כעבדים. איך שמו עבדים לשעבר קץ לכמעט מאתיים שנות מדינות צלבניות?

מי נגד מי, ומי מספר

שלוש מעצמות ועדיהן

הפרנקים, הנוצרים הלטינים, שלטו בערי החוף של סוריה וארץ ישראל מאז מסע הצלב הראשון; ב־1291 הייתה עכו בירתם. ביניהם היו המסדרים הצבאיים, נזירים לוחמים: הטמפלרים וההוספיטלרים. מולם עמדו הממלוכים, ומאחורי שני הצדדים, המונגולים.

על המצור האחרון יש לנו שני עדי ראייה פרנקים: ז׳אן דה וילייר, ראש ההוספיטלרים, שכתב ימים אחרי הנפילה, ו״הטמפלרי מצור״ (כלומר מן העיר צור), מזכירו של ראש הטמפלרים, שכתב כעשרים שנה אחר כך. הצד המוסלמי מגיע בעיקר מכותבי כרוניקות בקהיר.

רקע

נקנו כדי להיות חיילים

במאה ה־13 באו רוב הממלוכים מן הקיפצ׳אקים, שבטים טורקיים מן הערבות שמצפון לים השחור. אחרי שהפלישות המונגוליות פיזרו את עמם, מכרו סוחרים רבים מנעריהם לעבדות.

במצרים לימדו את הנערים את האסלאם, רכיבה, ירי בקשת ולחימה ברומח, ואז שחררו אותם. נאמנותם הייתה לאדון שקנה אותם ולחבריהם לאותו בית.

הסולטן אל־סאלח איוב, מבית צלאח א־דין, הקים מהם גדוד על אי בנילוס: ״הממלוכים הבחרים״, מן המילה ״בחר״, ים. אחד מהם היה טורקי גבוה, כחול עיניים, ושמו ביברס.

מקור: צלבן מסביר את הממלוכים

״...את עיקר האבירים שלהם הרכיבו מזרים, שסוחרים הביאו למכירה מארצות נכריות, ושאותם קנו ברצון רב ובמחיר גבוה. [...] את הילדים גידל הסולטן בביתו שלו עד שהחלו זקניהם לצמוח.״

ז׳ואנוויל, אביר צרפתי, היה שבוי של הממלוכים במצרים ב־1250. את זיכרונותיו הכתיב יותר מחמישים שנה אחר כך.

• ז׳ואנוויל מכנה אותם ״אבירים״, כמו את אבירי צרפת. למה? הוא מסביר שיטה זרה במילים שקוראיו מכירים. ההשוואה מסתירה את ההבדל העיקרי: האבירים האלה נקנו כעבדים.
• הוא כתב יותר מחמישים שנה אחרי מה שראה. במה אפשר לסמוך עליו? את קווי המתאר, שגם מקורות מוסלמיים מתארים. מה שלא ראה, כמו מוצא העבדים, נשאר אצלו מעורפל: ״ארצות נכריות״.

1250

המשמר הורג את הסולטן

ב־1249 פלש לואי התשיעי, מלך צרפת, למצרים. במנצורה, בפברואר 1250, נטבחו אביריו בסמטאות; אל־מקריזי מייחס את הניצחון לממלוכים הבחרים, ״בהנהגת ביברס״. באפריל נשבה לואי.

הסולטן החדש, טוראנשאה, החל למסור את משרות אביו לאנשיו. ב־2 במאי 1250 הרג אותו המשמר הבחרי, וביברס, לפי אל־מקריזי, היכה ראשון. ״מוטב שאנחנו נהרוג אותך, משאתה תהרוג אותנו!״ ענה המשמר, כותב ז׳ואנוויל.

מיתוס

הממלוכים היו ערבים.

האמת

רוב הממלוכים הראשונים היו טורקים קיפצ׳אקים; מאוחר יותר באו רבים מן הצ׳רקסים שבקווקז. על קלאוון כתב היסטוריון ב־1901 שהיה ״טורקי גמור, ודיבר מעט מאוד ערבית״. דוברי הערבית במצרים ובסוריה היו נתיניהם, לא צבאם, וכותבים ערבים כינו את מדינתם ״מדינת הטורקים״.

הראיות

ז׳ואנוויל; סטנלי לין־פול, ״תולדות מצרים בימי הביניים״ (1901), עמ׳ 263, 278.

המונגולים

1258–1260

סערה מן המזרח

בפברואר 1258 כבש הולאגו, נכדו של ג׳ינגיס חאן, את בגדאד. הח׳ליף העבאסי האחרון, הראש הסמלי של האסלאם הסוני, הוצא להורג.

ב־1260 נפלו חלב ודמשק. כמה מנוצרי המזרח קיבלו את המונגולים בברכה: הית׳ום הראשון, מלך ארמניה הקיליקית, ובוהמונד השישי, נסיך אנטיוכיה, רכבו איתם. לקהיר הגיעה דרישה: היכנעו.

הסולטן הממלוכי קוטוז הוציא את השליחים להורג. אז שמע הולאגו שהחאן הגדול מת, וחזר מזרחה עם רוב צבאו. בסוריה השאיר את כתבוגא עם כוח קטן יותר.

נקודת החלטה

אתם קוטוז, סולטן מצרים.

אוגוסט 1260, במישור עכו

אתם סולטן פחות משנה, והוצאתם להורג את שליחי הולאגו: עכשיו עליכם לנצח את צבאו או לאבד הכול. על החלוץ שלכם מפקד ביברס, אמיר בחרי ואיש מסוכן.

הדרך צפונה עוברת ליד עכו. לפרנקים שבה יש איתכם שביתת נשק, אבל אנטיוכיה וארמניה הצטרפו למונגולים. עכשיו יוצאים אליכם אדוני עכו עם מתנות, ומציעים לצאת איתכם למלחמה.

מה אתם עושים?

• לקבל: שאביריהם ירכבו איתכם תרוויחו אבירים משוריינים. אבל האמירים שלכם אינם סומכים עליהם, ופרנקים במחנה עלולים להחליף צד באמצע הקרב. וגם הניצחון יהיה משותף.
• להודות להם, ולבקש רק שבועת ניטרליות העורף שלכם שקט והצבא כולו שלכם. אם תנצחו, התהילה כולה שלכם. אבל אם הפרנקים יפרו את דברם, תיקלעו בין שני אויבים.
• לתקוף קודם את הפרנקים, כדי שלא יישאר אויב מאחור תאבדו שבועות ואנשים מול חומות חזקות בזמן שהמונגולים מתכנסים, ואולי תדחפו את פרנקי עכו לבקש עזרה מן המונגולים.

מה קרה בפועל

להודות להם, ולבקש רק שבועת ניטרליות

״הוא הודה להם, והשביע אותם לשמור במלחמה הזאת על ניטרליות גמורה,״ כותב אל־מקריזי (תרגום שלנו); הוא נשבע לתקוף אותם ראשונים אם יפגעו בצבאו. כותבים לטינים מספרים את ההפך: הסולטן ביקש עזרה, והפרנקים סירבו.

קוטוז היה צריך עורף שקט, לא בעלי ברית שאינו שולט בהם.

עין ג׳אלות: מי מול מי

יום שישי, 3 בספטמבר 1260

ליד עין ג׳אלות (מעיין חרוד), למרגלות הגלבוע

הצבא הממלוכי

• מפקדים: הסולטן קוטוז, ביברס, מפקד החלוץ
• כוחות: כ־15,000–20,000 (הערכות מודרניות); אין מספר אמין (מקורות התקופה)
• אבדות: לא ידוע (כל המקורות)

הצבא המונגולי

• מפקדים: כתבוגא, עם כוחות גאורגיים וארמניים ובעלי ברית סורים
• כוחות: כ־10,000–20,000 (הערכות מודרניות); 100,000, כמעט בוודאות מוגזם (כרוניקה ערבית מאוחרת (אל־יונייני))
• אבדות: כבדות; כתבוגא נהרג או הוצא להורג (הערכות מודרניות)

התוצאה: ניצחון ממלוכי. המונגולים נסו מזרחה, התארגנו מחדש ליד בית שאן והובסו שוב. בתוך ימים החזיקו הממלוכים בדמשק.

הכוח המונגולי היה מה שהולאגו השאיר מאחור, לא צבאו כולו.

הקרב בעין ג׳אלות

יום שישי, 3 בספטמבר 1260, מן הבוקר

הולאגו חזר מזרחה והשאיר בסוריה את כתבוגא עם כוח קטן יותר. הסולטן קוטוז הוציא להורג את שליחי המונגולים שדרשו כניעה, ועכשיו צבאו בא מן המערב אל עמק חרוד, למרגלות הגלבוע, לקראת המונגולים.

שחזור אחד, לפי אל־מקריזי (בתרגום הצרפתי של קטרמר, 1837) ולפי סיכומים מודרניים. הנוף שורטט לפי מפה מודרנית: המעיין (מעיין חרוד) למרגלותיו הצפוניים־מערביים של הגלבוע, גבעת המורה מצפון, ועמק חרוד שיורד מזרחה אל בית שאן. צפון למעלה; 5 ק״מ = 190 יחידות מפה.

מקום הצבאות, הסתתרות הכוח הממלוכי העיקרי, סדר ההתקפות ואיזה אגף נשבר: כל אלה משוערים. המקורות אומרים רק שהחלוץ של ביברס ״התקדם ונסוג חליפות״, שאחד מאגפי הסולטן נשבר, ושהמונגולים נסוגו אל בית שאן והובסו שוב. גם גודל הצבאות שנוי במחלוקת. הצבעים לפי הסדרה: הממלוכים באדום, המונגולים בכחול.

שלבי הקרב

• בוקר: שני צבאות בעמק המונגולים מגיעים ראשונים אל המעיין. הממלוכים באים מן המערב: ביברס בראש, והכוח העיקרי מאחור.
• ביברס מושך אותם ביברס ״מתקדם ונסוג חליפות״, כותב אל־מקריזי. המונגולים יוצאים אחריו מערבה.
• אגף נשבר; ״הו, אסלאם!״ אחד מאגפי הסולטן נשבר. קוטוז משליך את קסדתו ארצה, קורא ״הו, אסלאם!״ ומסתער.
• כתבוגא נופל; בריחה לבית שאן המרכז המונגולי מתמוטט וכתבוגא נהרג. המונגולים נמלטים מזרחה, ומובסים שוב ליד בית שאן.

האסטרטגיה

• הממלוכים: ביברס בראש החלוץ מתקדם ונסוג חליפות, ומושך את המונגולים מערבה, אל הכוח העיקרי שמאחוריו. המקורות אינם מוסרים את סדר הקרב המלא, ועמדת הכוח העיקרי היא הערכה בלבד.
• המונגולים: המקורות אינם אומרים מה תכנן כתבוגא. המונגולים מגיעים ראשונים אל המעיין ויוצאים מערבה אחרי ביברס. בכוחו של כתבוגא יש לוחמים גאורגים וארמנים ובעלי ברית סורים.

מה הכריע: ביברס משך את המונגולים מערבה, ואחד מאגפי הסולטן נשבר. קוטוז לא נסוג אלא הסתער, והמרכז המונגולי קרס. מה שהכריע היה ההסתערות דווקא ברגע שבו הקו נשבר.

אוקטובר 1260

סולטן שנולד ברצח

בדרך חזרה, באוקטובר 1260, נרצח קוטוז בידי קבוצה מאמיריו. ביברס היה בין הרוצחים, והצבא המליך אותו לסולטן באותו יום.

ביברס

ביברס

נער קיפצ׳אקי שנמכר לעבדות, נעשה סולטן מצרים וסוריה, ולקח מן הפרנקים מבצר אחר מבצר.

• נולד: בין 1223 ל־1232 בערך (המקורות חלוקים), ערבות הקיפצ׳אקים, מצפון לים השחור
• נפטר: 30 ביוני או 1 ביולי 1277 (המקורות חלוקים), דמשק, כנראה מרעל, בכוס שנועדה, לפי המסופר, למישהו אחר
• ניצחונות: מנצורה, 1250 (כקצין בחרי); עין ג׳אלות, 1260 (החלוץ); קיסריה וארסוף, 1265; צפת, 1266; יפו ואנטיוכיה, 1268; קראק דה שבלייה, 1271; אלביסטן, נגד המונגולים, 1277
• כישלונות: עכו: פשט עליה ב־1263, ולא כבש אותה מעולם; צי ששלח נגד קפריסין נשבר בסערה ליד לימסול, 1271

״אילו היית שם, היית עכשיו הרוג או שבוי, פצוע או נכה.״

1263–1271

מבצר אחר מבצר

כמעט בכל אביב יצא ביברס נגד הפרנקים. ב־1265 כבש את קיסריה ואת ארסוף והחריב אותן, כדי שאף צבא צלבני לא יוכל להשתמש בהן שוב. בצפת, ב־1266, נכנעו הטמפלרים תמורת הבטחה לחייהם; ״למרות הבטחתו״, כותב ההיסטוריון ו. ב. סטיבנסון, הוציא אותם ביברס להורג.

במאי 1268 כבש בסערה את אנטיוכיה, עיר צלבנית מזה 170 שנה; הכרוניקות מתארות טבח. ב־1271 נפל המבצר הגדול של ההוספיטלרים, קראק דה שבלייה.

מקור: סולטן כותב לנסיך שאיבד את עירו

״אילו ראית [...] את אביריך נרמסים תחת פרסות הסוסים! [...] את גבירותיך נקנות ונמכרות עם חפציך, ארבע בדינר! [...] המכתב הזה נושא לך בשורה טובה: הוא אומר לך שהאל שומר עליך כדי להאריך את ימיך, שהרי בימים האלה לא היית באנטיוכיה!״

בוהמונד שהה בטריפולי שבלבנון כשאנטיוכיה נפלה. המכתב נכתב בשם הסולטן, כנראה בידי ראש לשכת המכתבים שלו.

• למה לספר לנסיך המובס את כל זה? כדי להפחיד. המכתב הוא נשק: הוא מראה לבוהמונד, ולכל פרנקי ששמע עליו, מה עולה ההתנגדות לסולטן. זו תעמולה, לא דיווח.
• האם ״ארבע בדינר״ הוא ספירה של השבויות? לא. זה מחיר, ונועד להשפיל. על מספר ההרוגים והשבויים הוא אינו אומר דבר.

נקודת החלטה

אתם אדוארד, בנו הבכור של הנרי השלישי מלך אנגליה.

חורף 1270–1271, סיציליה

נטלתם את הצלב כדי להצטרף לדודכם בנישואין, לואי התשיעי מלך צרפת, אבל הוא מת ליד תוניס והצרפתים חוזרים הביתה.

אביכם חולה, ואנגליה קוראת לכם לחזור. יש לכם אולי אלף איש. ביברס לוקח מבצרים בכל אביב, והאילח׳אן אבאקא, השליט המונגולי של פרס, הבטיח עזרה נגדו.

מה אתם עושים?

• לחזור הביתה עם הצרפתים: אנגליה זקוקה ליורש נדר הצלב שלכם יישאר בלי מימוש, אבל היורש יהיה בבית כשיגיע הרגע. עכו תעמוד מול ביברס לבדה.
• להפליג לעכו עם האנשים שיש לכם אלף איש לא יביסו את הממלוכים. אבל בואכם עשוי להפוך את ביברס לזהיר יותר, ואולי תצליחו להביא את המונגולים למערכה.
• לחכות בסיציליה לאבירים נוספים ולמילה מן המונגולים צבא גדול יותר אולי ישיג יותר. אבל ייתכן שלא יבוא אף אביר נוסף, וכל חודש בסיציליה עולה כסף שאין לכם.

מה קרה בפועל

להפליג לעכו עם האנשים שיש לכם

אדוארד עלה לחוף בעכו ב־9 במאי 1271. ביברס, שעמד לתקוף את טריפולי, כרת איתה שלום. שליחי אדוארד הגיעו אל האילח׳אן, וכ־10,000 פרשים מונגולים פשטו עד חלב, ואז חזרו הביתה. באביב 1272 (ב־22 באפריל, לפי כמה כרוניקות) כרתה עכו שביתת נשק עם ביברס לעשר שנים.

מלחמה לא יכול היה לנצח, אבל זמן יכול היה לקנות: שביתת הנשק, שחודשה ב־1283, שמרה על עכו כמעט עשרים שנה. ביוני 1272 כמעט הרג אותו מתנקש; מי שלח אותו לא ידוע.

מיתוס

הפרנקים והמונגולים היו בעלי ברית קרובים נגד האסלאם.

האמת

היו מכתבים ושגרירויות רבים. ב־1260 אמנם רכבו אנטיוכיה וארמניה עם המונגולים, אבל עכו נשארה ניטרלית, ומונגולים וצלבנים מן המערב לא נלחמו מעולם במערכה משותפת בסוריה. המונגולים ציפו שבעלי בריתם ייכנעו להם; הפרנקים זכרו את בגדאד.

הראיות

היסטוריונים עדיין מתווכחים אם הייתה אי פעם ברית של ממש; רובם מתארים הצעות רבות, אבל לא מערכה משותפת אחת עם פרנקי עכו או עם המערב.

שביתת הנשק נשברת

1279–1289

קלאוון, הסולטן של אלף הדינרים

1,000 דינר

ב־1279 עלה לכס קלאוון, עוד טורקי קיפצ׳אקי, שנקנה תמורת אלף דינרים ולכן כונה ״אל־אלפי״, ״איש האלף״.

הוא הביס את המונגולים בחומס ב־1281 וחתם על שביתות נשק עם הפרנקים, ובהן עם עכו ב־1283, ובינתיים לקח את מבצריהם אחד אחד. באפריל 1289 כבש בסערה את טריפולי שבלבנון. בקהיר בנה בית חולים גדול, שטיפל בעשירים ובעניים בלי תשלום.

נקודת החלטה

אתם חברים במועצה שמנהלת את עכו.

אוגוסט–ספטמבר 1290, עכו

בחודש שעבר נחתו צלבנים חדשים מאיטליה, ששלח האפיפיור. הם טבחו באיכרים מוסלמים שהביאו את תוצרתם לשוק בחסות שביתת הנשק, וגם בכמה נוצרים סורים שנחשבו בעיניהם למוסלמים.

הסולטן קלאוון, שכבש את טריפולי לפני שנה, דורש שתסגירו לו את הרוצחים. אבל חומותיכם חזקות, ולדברי היסטוריון אחד אפילו אמיריו של הסולטן חששו מהן.

מה אתם עונים?

• להסגיר את הרוצחים לשפיטת הסולטן אולי שביתת הנשק תינצל. אבל הסגרת נוצרים לשליט מוסלמי תעורר זעם באירופה, והצלבנים החמושים עלולים להילחם בכם ברחובות.
• לשפוט ולהעניש אותם בעצמכם, ולשלם פיצויים נעשה צדק בלי כניעה. הסולטן אולי יקבל זאת, ואולי יאמר שזה מעט מדי. והאם תוכלו בכלל לעצור כל כך הרבה זרים חמושים?
• לסרב: הצלבנים זרים, ואינם כפופים לחוק שלכם זה תקין מבחינה משפטית, ואיש בעיר לא ייעלב. אבל בעיני הסולטן זו תשובה שאומרת ששביתת הנשק אינה מגינה על איש.

מה קרה בפועל

לסרב: הצלבנים זרים, ואינם כפופים לחוק שלכם

המועצה התפלגה. לבסוף שלחה לסולטן, ככל שהצליח לברר, כותב הטמפלרי מצור, ״שהצלבנים שעשו את המעשה היו זרים מעבר לים ולא בתחום שיפוטם״ (תרגום שלנו). קלאוון החל להכין עצים למכונות מצור. אמיר מוסלמי הזהיר את ראש הטמפלרים, אבל אדוני עכו לא האמינו.

״זה היה הדבר שבגללו נכבשה עכו,״ כתב הטמפלרי מצור (תרגום שלנו). מקורות אחרים מספרים את המקרה אחרת: סוחרים שנרצחו בעיר, מריבה על אישה, מהומת שיכורים. כך או כך, ההרג נתן לסולטן עילה חוקית למלחמה.

נובמבר 1290 – מרץ 1291

סולטן חדש, תוכנית ישנה

קלאוון מת לפני שיצא לדרך, בלילה שבין 10 ל־11 בנובמבר 1290. בנו אל־אשרף ח׳ליל ירש את הכס ואת התוכנית.

עכו שלחה לקהיר שליחים עם מתנות; ח׳ליל השליך אותם לכלא. לראש הטמפלרים כתב שהוא בא ״לתקן את העוולות שנעשו״ (תרגום שלנו). במרץ 1291 יצא הצבא מקהיר.

אל־אשרף ח׳ליל

בנו של קלאוון, שבמערכה אחת שם קץ למדינות הצלבניות ביבשה, ונרצח בידי אמיריו פחות משלוש שנים אחר כך.

• נולד: בין 1260 ל־1264 בערך (המקורות חלוקים)
• נפטר: דצמבר 1293, בדלתא של הנילוס, במסע ציד, נרצח בידי אמיריו
• ניצחונות: עכו, 1291; קלעת א־רום על נהר הפרת, 1292

״סולטן הסולטנים, מלך המלכים, אדון האדונים [...] האדיר, המפחיד, מייסר המורדים, מגרש הפרנקים והטטרים והארמנים.״

גיום דה בוז׳ה

אציל צרפתי שעמד בראש הטמפלרים שמונה־עשרה שנה; לדברי מזכירו הזהיר את עכו מפני הסערה. הוא מת מפצע שקיבל בהגנה עליה.

• נולד: בסביבות 1230 (לא ודאי), צרפת, למשפחת בוז׳ה
• נפטר: 18 במאי 1291, עכו, כידון שחדר מתחת לזרועו, במקום שהשריון לא כיסה
• ניצחונות: האזהרות לאדוני עכו ב־1290–1291, שלא האמינו לו
• כישלונות: גיחת הלילה נגד מכונות הסולטן, אפריל או מאי 1291; ההגנה על עכו, 1291

״אדונים, איני יכול עוד, כי מת אני; ראו את המכה.״

ארבעים ושלושה ימים

5 באפריל 1291

עיר של חומות

צליין שראה את עכו בסביבות 1283 מצא אותה ״משולשת בצורתה כמגן, ששתי צלעותיה פונות אל הים התיכון, והשלישית אל המישור שסביבה״ (בורכרד מהר ציון). בצד היבשה עמדה חומה כפולה, ומצפון לעיר העתיקה פרבר מוקף חומה, מונמוסר. בפנים חיו, לפי הטמפלרי מצור, 30,000 עד 40,000 נפש.

ביום חמישי, 5 באפריל 1291, חנה צבא הסולטן מול העיר ״מים אל ים״, כתב ראש ההוספיטלרים.

עכו: מי מול מי

5 באפריל – 28 במאי 1291

עכו ומישור עכו

מגיני עכו

• מפקדים: המלך הנרי השני מקפריסין (מ־4 במאי), ואחיו אמלריק, גיום דה בוז׳ה, ראש הטמפלרים, ז׳אן דה וילייר, ראש ההוספיטלרים, אוטו דה גרנסון וז׳אן דה גרילי
• כוחות: 700–800 פרשים וכ־14,000 רגלים, בעיר של 30,000–40,000 נפש (הטמפלרי מצור); 18,000 רגלים ו־900 אבירים; אחר כך 12,000 איש, מהם 800 אבירים (״על חורבן עכו״ (כרוניקה לטינית)); 200 אבירים ו־500 רגלים (התגבורת מקפריסין, לפי סטיבנסון (1907))
• אבדות: ״איבדנו מעט מעט את כל אחי מסדרנו״ (ז׳אן דה וילייר); יותר מ־10,000 נפש במצודת הטמפלרים בסוף (הטמפלרי מצור); 106,000 הרוגים ושבויים בעכו ובמקומות אחרים: יותר מדי לעיר של 30,000–40,000 (לודולף מזודהיים, כחמישים שנה אחר כך)

את ההרוגים והשבויים איש לא ספר.

הצבא הממלוכי

• מפקדים: הסולטן אל־אשרף ח׳ליל, אמיריו, עם צבאות מצרים וסוריה
• כוחות: יותר מ־70,000 פרשים ו־150,000 רגלים (הטמפלרי מצור, ״כך אומרים״); אין מספר לצבא; 92 מכונות קליעה (הכרוניקות הערביות)
• אבדות: חמישה אמירים ומספר לא ידוע של חיילים (אל־מקריזי); יותר מ־2,000 פרשים בקריסת מגדל הטמפלרים (הטמפלרי מצור)

לקנה מידה: לין־פול (1901) מונה אצל ביברס כ־12,000 חיילים סדירים, ואצל קלאוון כ־12,000 ממלוכים, מלבד המגויסים. 220,000 אינו מספר אמין.

התוצאה: ניצחון ממלוכי. העיר נכבשה בסערה ב־18 במאי ומצודת הטמפלרים נפלה ב־28 במאי.

כמעט כל מספר כאן הוא מספר רטורי.

אפריל – תחילת מאי

מכונות, מנהרות ופשיטת לילה

המכונות הטיחו אבנים יומם ולילה; הטמפלרי מצור מזכיר שתיים בשמן: ״הזועמת״ ו״המנצחת״. מאחורי מגני נצרים התקרבו הממלוכים עד החפיר, וחופרים חפרו מנהרות אל מתחת למגדלים.

בלילה מואר בירח יצא ראש הטמפלרים, גיום דה בוז׳ה, עם כ־300 איש לשרוף את מחיצת העץ של מכונה גדולה. האש לא הגיעה אל המטרה, הסוסים הסתבכו בחבלי האוהלים, ושמונה־עשר רוכבים אבדו.

ביום שישי, 4 במאי, הגיע המלך הצעיר הנרי השני מקפריסין עם תגבורת.

נקודת החלטה

אתם יושבים במועצת עכו, לצד המלך הצעיר הנרי.

ימים ספורים אחרי 4 במאי 1291, עכו

מכונות הסולטן שוברות את החומה החיצונית. שליחיכם חזרו מאוהלו. ״הבאתם לי את המפתחות?⁠״ שאל, והציע: ״אעשה לכם חסד, שתפנו לי רק את האבנים, ותישאו איתכם את כל השאר״ (תרגום שלנו).

אתם זוכרים את צפת, שם הובטחו חיים לחיל המצב וההבטחה הופרה.

מה אתם עונים?

• לקבל: לפנות את העיר בים עם כל מה שאפשר לשאת אם הסולטן יקיים את דברו, אלפים יחיו. אבל אין מספיק ספינות לכולם בבת אחת, והבטחה אפשר להפר כשהשערים כבר פתוחים. ובאירופה יקראו לכם בוגדים.
• לסרב, ולהחזיק בחומות החומות חזקות, ועזרה עוד עשויה לבוא בים. אבל אם ייפלו, העיר תיכבש בסערה, ולעיר שנכבשה בסערה אין תנאים.
• להרוויח זמן: לשלוח עוד שליחים, ובינתיים לבקש ספינות מקפריסין, מוונציה ומהאפיפיור כל יום עוזר. אבל הסולטן כבר השליך שליחים לכלא; עיכוב עלול רק להקשיח את תנאיו.

מה קרה בפועל

לסרב, ולהחזיק בחומות

השליחים סירבו: ״אנשי מעבר לים יחשבו אותנו לבוגדים״ (תרגום שלנו). בזמן השיחה נחתה אבן ממכונה פרנקית ליד אוהל הסולטן. הוא שלח יד אל חרבו; אמיר הרגיע אותו, והשליחים חזרו בחיים.

עכו הייתה הבירה האחרונה של הצלבנים, העיר שריצ׳רד לב הארי ופיליפ השני כבשו מחדש ב־1191; למסור אותה בלי קרב פירושו בושה. את ההצעה מכירים ממקור אחד בלבד, הטמפלרי מצור, ששמע עליה מן השליחים.

נקודת החלטה

אתם אל־אשרף ח׳ליל, סולטן מצרים וסוריה.

יום חמישי, 17 במאי 1291, המחנה מול עכו

אביכם רצה את העיר הזאת ומת לפני שיצא לדרך. אתמול בערב פרשו אנשיכם שקי חול על פני החפיר וכבשו את המגדל שלפני ״המגדל המקולל״.

היום סערה מחזירה אל החוף את הנשים והילדים שעלו על הספינות. חלק מאמיריכם חששו מן החומות מן ההתחלה. מחר יום שישי.

מה אתם מורים?

• הסתערות כללית מחר עם שחר אם תצליח, עכו שלכם ביום אחד ושמכם נקבע לדורות. אם תיכשל, מיטב אנשיכם ימותו בפרצה, והאמירים יזכרו מי שלח אותם.
• לחכות שהמנהרות והמכונות ירחיבו את הפרצות ימותו פחות מאנשיכם. אבל כל יום נותן לפרנקים זמן לבנות מחדש ולהביא ספינות, וצבאכם מאבד סבלנות.
• להציע תנאים פעם נוספת אולי העיר תפתח את שעריה בלי קרב. אבל הפרנקים כבר סירבו, והצעה שנייה עלולה להיראות כחולשה.

מה קרה בפועל

הסתערות כללית מחר עם שחר

״ביום שישי, השבעה־עשר בחודש, החליט הסולטן לצאת להסתערות כללית,״ כותב אל־מקריזי (תרגום שלנו; ה־17 בחודש המוסלמי, 18 במאי). לפני עלות השחר הלמו התופים, והממלוכים התקדמו ברגל מאחורי מגנים גדולים, עם משליכי אש וענני חצים.

המקורות אינם נותנים נימוק מלבד החלטתו. אבל סולטן צעיר וחדש היה זקוק לניצחון גדול כדי לקשור אליו את אמירי אביו, והמתנה הייתה מסכנת הכול: סערות, ספינות וספקות.

המצור על עכו

5 באפריל – 28 במאי 1291

באפריל 1291 חונה צבא הסולטן הממלוכי במישור מול עכו. לפי הטמפלרי מצור חיים בתוך חומותיה בין 30,000 ל־40,000 איש, ולפי המקורות תשעים ושתיים מכונות מוצבות מול החומות. כל קטע חומה נתון בידי מסדר או עדה משלהם.

שחזור אחד. קו החוף והנמל שורטטו לפי OpenStreetMap; צפון למעלה, ו־500 מטר = 135 יחידות מפה. מהלך המאורעות לפי הטמפלרי מצור (״מעשי הקפריסאים״), מכתבו של ז׳אן דה וילייר ואל־מקריזי. סדר הגזרות לפי תוכנית העיר של מרינו סנודו (בסביבות 1321), שהיא מסובבת בכ־45 מעלות: הטמפלרים בקצה הצפוני של חומת מונמוסר, ליד הים, ו״המגדל המקולל״ בפינה הצפונית־מזרחית של העיר העתיקה.

הממלוכים החריבו את העיר, והחומות שרואים היום הן עות׳מאניות; פינת החומה העות׳מאנית משמשת כאן תחליף למקום ״המגדל המקולל״. לא ידועים בוודאות: המקום המדויק של המגדל, הקו והעומק של חומות מונמוסר (הן משורטטות כאן בקירוב), איזה מסדר החזיק איזה קטע בחומת מונמוסר (יש מקורות שמזכירים שם את אבירי סנט לזרוס), מקום השערים, מקום המכונות, המחנות ואוהל הסולטן, ובאיזה שער פרצו הממלוכים ראשונים (״המגדל המקולל״ לפי הטמפלרי מצור, ״שער המלך הוגו״ לפי וילייר). על החומות ראו את מחקרו של ב״ז קדר (1997). הסיכות מסמנות שתיים מן המכונות שהטמפלרי מצור מזכיר בשמן.

שלבי הקרב

• 5–11 באפריל: הטבעת נסגרת צבא הסולטן חונה במישור, ותשעים ושתיים מכונות מוצבות מול החומות. כל קטע חומה בידי מסדר או עדה משלו.
• אפריל – תחילת מאי: מגני נצרים, מנהרות וגיחה מאחורי מגני נצרים מגיעים הממלוכים עד החפיר. כ־300 טמפלרים יוצאים בלילה לשרוף מכונה, ונכשלים.
• 4–16 במאי: הספינות של המלך, ״מגדל המלך״ המלך הנרי מגיע מקפריסין ב־4 במאי. ב־16 במאי ממלאים הממלוכים את החפיר בשקי חול וכובשים את ״מגדל המלך״, שלפני ״המגדל המקולל״.
• יום שישי, 18 במאי: ההסתערות לפני עלות השחר פורצים הממלוכים ליד ״המגדל המקולל״ ומתפשטים אל תוך העיר. גיום דה בוז׳ה נפצע פצע מוות ליד שער אנטוניוס הקדוש. ספינות לוקחות לקפריסין את מי שמצליח לעלות.
• 18–28 במאי: המגדל האחרון רק מצודת הטמפלרים על שפת הים עוד מחזיקה, ובה אלפי פליטים. ב־28 במאי קורס המגדל, שמתחתיו נחפרה מנהרה.

האסטרטגיה

• מגיני עכו: כל מסדר מחזיק את קטע החומה שלו. כדי לעצור את המכונות ששולחות אבנים יומם ולילה, יוצאים הטמפלרים בלילה, כ־300 איש, לשרוף את מחיצת העץ של מכונה גדולה.
• הממלוכים: הממלוכים מתקדמים צעד אחר צעד: מאחורי מגני נצרים עד החפיר, מנהרות תחת המגדלים ומכונות שמטיחות אבנים. אחר כך הם ממלאים את החפיר בשקי חול וכובשים את מגדל המלך. היכן פרצו ראשונה, המקורות חלוקים.

מה הכריע: החומות היו חזקות, אבל מה שהכריע היה מה שנעשה מתחתיהן: מנהרות תחת המגדלים וחפיר שמולא בשקי חול. חומה חזקה לא הספיקה נגד חופרים.

מקור: שני עדים, שני צדדים

ז׳אן דה וילייר, ראש ההוספיטלרים: ״אנחנו ואחינו עמדנו מולם בשער אנטוניוס הקדוש, ושם היו סרקינים רבים כל כך שאי אפשר היה לספור אותם.״

אל־מקריזי: ״השמש עוד לא עלתה מעל האופק, וכבר התנופפו דגלי האסלאם על חומות עכו.״

וילייר כתב תוך ימים, פצוע. אל־מקריזי כתב בקהיר כ־140 שנה אחר כך. ״סרקינים״ הוא הכינוי הלטיני למוסלמים.

• וילייר ניצל בספינה, בזמן שרוב אחיו מתו. למה הוא מדגיש כמה אויבים היו שם? לראש מסדר שניצל בזמן שאחיו מתו יש כל סיבה להדגיש כמה חסרת סיכוי הייתה המערכה. ״רבים מכדי לספור״ מגן עליו. זה כנראה גם נכון, אבל זה קולו של אדם שמסביר את עצמו.
• אל־מקריזי כתב 140 שנה אחר כך. למה בכל זאת לסמוך על התזמון שלו? היום והשעה שלו תואמים את המקורות הפרנקיים: יום שישי, לפני הזריחה. כששני צדדים עוינים מסכימים על פרט, הוא כנראה נכון.

18–28 במאי 1291

המגדל האחרון

המלך הנרי וראש ההוספיטלרים הפצוע נמלטו בספינות, וכך גם מי שיכלו לשלם או לפלס את דרכם לסיפון. רבים לא יכלו. המנצחים, כותב אל־מקריזי, הרגו ״מספר עצום״ ולקחו בשבי ״המון שלא ייספר של נשים וילדים״ (תרגום שלנו).

אלפים נדחקו אל מצודת הטמפלרים. המרשל של הטמפלרים יצא לשאת ולתת והוצא להורג עם אנשיו. ב־28 במאי קרס המגדל, והרג מגינים ותוקפים כאחד.

עד אוגוסט ננטשו או נכבשו צור, צידון, ביירות, טרטוס ועתלית. ״הנוצרים לא החזיקו בסוריה אף טפח של אדמה,״ כתב הטמפלרי מצור (תרגום שלנו).

מה נשאר

מקור: מכתב מירושלים, 1267

״ירושלים יותר חרבה מן הכול, וארץ יהודה יותר מן הגליל. ועם כל חורבנה היא טובה מאוד [...] כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם ייאספו עד מניין מתפללים בביתם בשבתות.״

הרמב״ן, מגדולי חכמי קטלוניה, עזב את ספרד אחרי ויכוח פומבי עם חכמים נוצרים בברצלונה. ב־1267 עלה לירושלים; אחר כך לימד בעכו.

• מי, לפי המכתב, רוקן את ירושלים מיהודיה? לא הפרנקים ולא הממלוכים, אלא, לפי המכתב, בואם של הטטרים, כנראה הפשיטה המונגולית של 1260. שבע שנים אחר כך נשארה שם משפחה אחת, שני אחים צבעים.
• מה יכול המכתב לספר לנו על יהודי עכו ב־1291? ישירות, כלום: הוא קודם לנפילה ב־24 שנה. אין לנו עד ראייה יהודי לנפילת עכו.

1291

האחרים שבעיר

עכו מעולם לא הייתה עיר של צלבנים בלבד. חיו בה נוצרים סורים ויוונים, ארמנים וקהילה יהודית עם חכמיה. מה עלה בגורל רובם במאי 1291 כמעט אינו ידוע: לא נמצא עד ראייה יהודי או נוצרי מזרחי לנפילה. מחקר מ־2021 על יהודי צפת וירושלים במאה ה־14, מאת מיכאל ארליך, קובע שהקהילה היהודית של עכו חדלה להתקיים, ושכמה מן הניצולים הגיעו לצפת ולירושלים.

בעיני המוסלמים, הניצחון חתם מלחמה של כמעט מאתיים שנה.

מיתוס

הטמפלרים נמחקו בעכו ב־1291.

האמת

המסדר שרד: האחים שנותרו בחרו ראש חדש בצידון ועברו לקפריסין. מי שהשמידו אותו היו נוצרים: פיליפ הרביעי מלך צרפת עצר את הטמפלרים ב־1307, האפיפיור פירק את המסדר ב־1312, וראש המסדר האחרון, ז׳אק דה מולה, נשרף בפריז ב־1314.

הראיות

הטמפלרי מצור, שכתב מקפריסין על מותו של דה מולה (״מעשי הקפריסאים״, סעיף 697).

מיתוס

כשעכו נפלה, הטמפלרים הטמינו אוצר אגדי שלא נמצא עד היום.

האמת

אף מקור שקראנו אינו מזכיר אוצר טמון. סיפור הכסף שהמקורות כן מספרים מתרחש בצרפת: הטמפלרי מצור כותב שגזבר המסדר הלווה למלך צרפת סכום ש״אומרים״ שהיה 400,000 פלורינים של זהב (״איני יודע אם היה פחות״), ופוטר על כך (תרגום שלנו). פיליפ הרביעי היה חייב כסף למסדר, והוא שהורה לעצור את אנשיו; היסטוריונים עדיין שואלים כמה משקל היה לחוב.

הראיות

״מעשי הקפריסאים״ (הטמפלרי מצור), סעיפים 501 ו־695.

מיתוס

נפילת עכו סיימה את מסעות הצלב.

האמת

היא סיימה את שלטון הפרנקים ביבשה, לא את רעיון מסע הצלב. אפיפיורים ומלכים תכננו עשרות שנים להשיב את הארץ הקדושה, מלכי קפריסין נשאו את התואר ״מלך ירושלים״, ומסעות צלב הוכרזו נגד העות׳מאנים עד המאה ה־16.

הראיות

סילביה שיין, ״Fideles Crucis״ (1991), על תוכניות ההשבה בשנים 1274–1314; נורמן האוסלי, ״מסעות הצלב המאוחרים, 1274–1580״ (1992).

אחרי עכו

• 1300–1302 בתקווה לעזרה מונגולית מחזיקים הקפריסאים והטמפלרים באי ארוד, מול חוף סוריה; ב־1302 הממלוכים משיבים אותו לידיהם.
• 1306–1310 ההוספיטלרים כובשים את רודוס.
• 1321 הוונציאני מרינו סנודו מגיש לאפיפיור תוכנית להשבת הארץ הקדושה, ובה מפת עכו.
• 1517 העות׳מאנים כובשים את מצרים ומסיימים את הסולטנות הממלוכית, ששלטה בארץ הקדושה מאז 1260.

מסעות הצלב בשישה שיעורים

• 1095–1099 קלרמון ומסע הצלב הראשון: נאום שאיש לא רשם, וירושלים שנכבשה בסערה ארבע שנים אחר כך.
• 1096 היהודים והמסע הצלבני הראשון: קהילות הריין מותקפות, ורבים מבניהן נהרגים.
• 1187 קרני חיטין: צלאח א־דין משמיד את צבא ממלכת ירושלים וכובש את העיר הקדושה.
• 1189–1192 ריצ׳רד וצלאח א־דין: מסע הצלב השלישי משיב את עכו ואת החוף, אבל לא את ירושלים.
• 1204 מסע הצלב הרביעי: צלבנים בוזזים את קונסטנטינופול, עיר נוצרית.
• 1250–1291 הממלוכים: חיילים־עבדים לשעבר מביסים את המונגולים ומגרשים את הפרנקים מן היבשה.

סוף הסדרה

מה נשאר?

מקריאתו של אורבן ב־1095 ועד נפילת עכו עברו כמעט מאתיים שנה. מה נשאר? מבצרי אבן. מסדר אחד ברודוס. ממלכה נוצרית בקפריסין. תוכניות שלא יצאו לדרך. ומדינה ממלוכית עד 1517.

ונשאר הזיכרון. בשנות ה־40 של המאה ה־19 התמלאו אולמות בארמון ורסאי בציורי מסעות צלב, כמו זה שבפתח השיעור. לכן נשאל תמיד: מי מספר, ולמה?

למה נפלו המדינות הצלבניות?

כוחה של המדינה הממלוכית, המריבות של הפרנקים, או אדישותה של אירופה?

• כוחה של המדינה הממלוכית מדינה שנבנתה למלחמה: כ־12,000 חיילים סדירים תחת ביברס, ועוד מגויסים; דואר מהיר; מדיניות של החרבת ערים שנכבשו, כדי שהצלבנים לא יוכלו להשתמש בהן שוב; תשעים ושתיים מכונות קליעה בעכו. מ־1265 ועד 1291 תקפו הסולטנים כמעט בכל שנה. לפי הגישה הזאת, שום אחדות פרנקית לא הייתה מצילה את החוף.
• המריבות של הפרנקים (הגישה הישנה) היסטוריונים ויקטוריאנים האשימו עיר מפולגת ואוהבת תענוגות: ״בעיר אחת היו שבע־עשרה רשויות עצמאיות״, כתבו ארצ׳ר וקינגספורד ב־1894. גנואזים נלחמו בוונציאנים ברחובות עכו ב־1256–1260, הטמפלרים וההוספיטלרים התחרו, והמלך ישב בקפריסין. ב־1290 המועצה אפילו לא הצליחה להסכים מה לענות לסולטן.
• אירופה לא באה ״בכל שלב בתולדות המושבות הצלבניות, עצם קיומן היה תלוי במידת התמיכה שקיבלו מן המערב,״ כתב ו. ב. סטיבנסון ב־1907, ובסוף המאה התמיכה הזאת ״הצטמקה כמעט לכלום״. מלכים ואפיפיורים נלחמו זה בזה; אראגון וסיציליה אף חתמו ב־1290 על הסכם עם קלאוון. אדוארד בא עם אלף איש; הצלבנים של 1290 הזיקו יותר משעזרו.

התשובות האלה אינן סותרות זו את זו. השאלה האמיתית היא כמה משקל היה לכל אחת, ועל כך ההיסטוריונים עדיין מתווכחים. ומה דעתכם: האם משהו שעשו הפרנקים אחרי 1260 היה יכול לשנות את הסוף?

מה אתם יודעים עכשיו?

שאלה לבדיקה

מי היו הממלוכים?

התשובה: חיילים שנקנו כנערים, רובם טורקים, אומנו ושוחררו. נכון. ״ממלוך״ פירושו ״נתון בבעלות״. ז׳ואנוויל, שראה אותם ב־1250, מתאר זרים שסוחרים הביאו ושהסולטן גידל בביתו.

שאלה לבדיקה

מה ביקש קוטוז מפרנקי עכו באוגוסט 1260, לפי אל־מקריזי?

התשובה: שיישבעו לשמור על ניטרליות. נכון. הוא הודה להם על הצעתם, השביע אותם לניטרליות גמורה, ואיים לתקוף אותם קודם אם יפגעו בצבאו.

שאלה לבדיקה

במכתבו לבוהמונד כותב ביברס על נשים שנמכרו ״ארבע בדינר״. מה המשפט הזה מלמד אותנו בעיקר?

התשובה: שהמכתב נועד להפחיד ולהשפיל. נכון. זו תעמולה: הסולטן מראה לנסיך, ולכל מי שישמע, מה עולה ההתנגדות לו.

שאלה לבדיקה

מה הוביל לכך שקלאוון ראה ב־1290 את שביתת הנשק כמופרת?

התשובה: צלבנים חדשים הרגו איכרים מוסלמים בחסות שביתת הנשק. נכון, לפי הטמפלרי מצור. מקורות אחרים מספרים פרטים אחרים, אבל רובם מסכימים שמוסלמים שהיו מוגנים בשביתת הנשק נהרגו, ושהסולטן לא הסתפק בתשובת עכו.

שאלה לבדיקה

איך ומתי נפלה עכו?

התשובה: בסערה ב־18 במאי; מצודת הטמפלרים החזיקה עד 28 במאי. נכון. מקורות פרנקיים ומוסלמיים מסכימים על יום שישי, 18 במאי, לפני הזריחה. המצודה נפלה עשרה ימים אחר כך.

שאלה לבדיקה

מי חיסל את מסדר הטמפלרים?

התשובה: מלך צרפת והאפיפיור, בשנים 1307–1314. נכון. פיליפ הרביעי עצר את הטמפלרים ב־1307, האפיפיור פירק את המסדר ב־1312, וז׳אק דה מולה נשרף ב־1314.

מונחים

• ממלוכים בערבית ״נתון בבעלות״, כלומר עבד: חיילים שנקנו בילדותם, רובם טורקים מן הערבות, גודלו כמוסלמים, אומנו למלחמה ושוחררו. מ־1250 שלטו מפקדיהם במצרים, ומ־1260 גם בסוריה.
• סולטן בערבית ״שלטון״: תוארו של שליט מוסלמי. הסולטנים הממלוכים שלטו ממצודת קהיר במצרים ובסוריה.
• אמיר בערבית ״מפקד״. אצל הממלוכים: קצין בכיר שפיקד על יחידה משלו של ממלוכים.
• פרנקים כך כינו המוסלמים והביזנטים את כל בני מערב אירופה (בערבית: אִפרַנג׳). בשיעור הזה: הנוצרים הלטינים של המדינות הצלבניות.
• מסדר צבאי אחווה של אבירים שנדרו נדרי נזירים (עוני, פרישות וציות) ונלחמו למען הכנסייה: הטמפלרים, ההוספיטלרים והאבירים הטבטונים. במזרח החזיקו מבצרים ועושר רב.
• ח׳ליף יורשו של הנביא מוחמד כראש הקהילה המוסלמית. הח׳ליפים העבאסים בבגדאד איבדו מזמן את כוחם הממשי; מ־1261 ישב ח׳ליף מאותה משפחה בקהיר, בחסות הסולטנים.
• אילח׳אן תוארם של הולאגו ויורשיו, השליטים המונגולים של פרס ועיראק.
• שביתת נשק הסכם להפסיק להילחם לזמן קצוב, לשנים, לחודשים ואף לימים ולשעות. בחסותה סחרו מוסלמים ונוצרים זה עם זה.
• מכונות קליעה מכונות מצור גדולות: קורה ארוכה על ציר. צוות אנשים או משקל נגד משכו מטה קצה אחד שלה, והקצה השני הטיח אבנים כבדות בחומות.
• מנהרות מנהרות שנחפרו מתחת לחומה או למגדל ונתמכו בקורות עץ. כשהציתו את הקורות, קרס מה שמעליהן.
• אל־מקריזי היסטוריון מצרי שכתב כ־140 שנה אחרי הנפילה. הוא העתיק הרבה מכותבים קודמים.
• אבן עבד אל־ט׳אהר ראש לשכת המכתבים של ביברס וקלאוון. ניסח את מכתבי הסולטנים וכתב ביוגרפיה רשמית של ביברס.
• אבו אל־פידא נסיך צעיר מחמה שנלחם בעכו וכתב בקצרה על מה שראה.
• ז׳ואנוויל אביר צרפתי שנשבה במצרים ב־1250. כתב את זיכרונותיו יותר מחמישים שנה אחר כך.
• בורכרד מהר ציון צליין שראה את עכו בסביבות 1283 ותיאר את צורתה: משולשת, כמו מגן.
• ביברס מפקד ממלוכי שהפך לסולטן. לקח מבצרים צלבניים כמעט בכל אביב.
• קלאוון סולטן ממלוכי שכבש את טריפולי ואת מבצרי הפרנקים אחד אחד. אביו של אל־אשרף ח׳ליל.
• אל־אשרף ח׳ליל בנו של קלאוון, סולטן שהוביל את הצבא שכבש את עכו בשנת 1291.
• קוטוז סולטן ממלוכי שהוציא להורג את שליחי הולאגו. נרצח בידי אמיריו ב־1260.
• קיפצ׳אקים שבטים טורקיים מן הערבות שמצפון לים השחור. רוב הממלוכים הראשונים באו מהם.
• צ׳רקסים עם מן הקווקז. בתקופה מאוחרת יותר באו משם רבים מן הממלוכים.
• דרהם מטבע כסף של העולם המוסלמי. לפי אל־מקריזי נמכרה נערה בחמישה דרהם.
• הולאגו נכדו של ג׳ינגיס חאן, מנהיג מונגולי. בפברואר 1258 כבש את בגדאד.
• ג׳ינגיס חאן מייסד האימפריה המונגולית וסבו של הולאגו.
• מונגולים עם של רוכבי ערבות מאסיה, שכבש ארצות רבות במזרח. בסוריה נלחמו בממלוכים.
• בגדאד בירת הח׳ליפים העבאסים, הראש הסמלי של האסלאם הסוני. נכבשה בידי הולאגו ב־1258.
• אנטיוכיה עיר צלבנית בצפון סוריה. ביברס כבש אותה במאי 1268, אחרי 170 שנות שלטון צלבני.
• קראק דה שבלייה המבצר הגדול של ההוספיטלרים בסוריה. נפל ב־1271.
• טמפלרים מסדר של נזירים לוחמים, ממסדרי הפרנקים הגדולים. האפיפיור פירק אותו ב־1312.
• הוספיטלרים מסדר של נזירים לוחמים, שנוסד כדי לטפל בחולים ובעניים.
• ז׳אן דה וילייר ראש ההוספיטלרים בזמן המצור על עכו. כתב על הנפילה ימים אחריה.
• גיום דה בוז׳ה ראש הטמפלרים בזמן המצור על עכו. מת ב־18 במאי, יום ההסתערות הכללית.
• עין ג׳אלות קרב שבו הביסו הממלוכים את המונגולים. אחריו קיבלו הממלוכים את סוריה.
• טמפלרי מצור כותב פרנקי, מזכירו של ראש הטמפלרים. כתב על המצור כעשרים שנה אחרי שקרה.
• רמב״ן חכם יהודי גדול מקטלוניה. ב־1267 עלה לירושלים, ואחר כך לימד בעכו.

מקורות

• Les Gestes des Chiprois (the part by the “Templar of Tyre”), ed. Gaston Raynaud (Geneva: Fick, 1887), §§ 480–513 and 693–697. Translations in this lesson are our own.
• Jean de Villiers, Master of the Hospital, letter to Guillaume de Villaret (May 1291), in J. Delaville Le Roulx, Cartulaire général de l’Ordre des Hospitaliers, vol. III (Paris, 1899), no. 4157. Our translation.
• al-Maqrizi, Kitab al-suluk, French trans. Étienne Quatremère, Histoire des sultans mamlouks de l’Égypte, vol. I (Paris, 1837–40) and vol. II part 1 (1842). Our English translation.
• Jean de Joinville, Life of Saint Louis, in Memoirs of the Crusades, trans. Frank T. Marzials (London: Dent, Everyman’s Library, 1908).
• Baibars to Bohemond VI (May 1268), in Stanley Lane-Poole, A History of Egypt in the Middle Ages (London: Methuen, 1901), pp. 268–269; also William of Tripoli as quoted there, p. 263.
• Nachmanides (Moses ben Nahman), letter to his son from Jerusalem, 9 Elul 5027 (1267), Hebrew text.
• Burchard of Mount Sion, A Description of the Holy Land (about 1283), trans. Aubrey Stewart (Palestine Pilgrims’ Text Society, vol. XII, 1896), ch. II.
• W. B. Stevenson, The Crusaders in the East (Cambridge: Cambridge University Press, 1907), ch. VI.
• T. A. Archer and C. L. Kingsford, The Crusades: The Story of the Latin Kingdom of Jerusalem (London: T. Fisher Unwin, 1894).
• Peter Thorau, The Lion of Egypt: Sultan Baybars I and the Near East in the Thirteenth Century, trans. P. M. Holt (London: Longman, 1992).
• Reuven Amitai-Preiss, Mongols and Mamluks: The Mamluk-Ilkhanid War, 1260–1281 (Cambridge: Cambridge University Press, 1995).
• John Masson Smith Jr., “ʿAyn Jālūt: Mamlūk Success or Mongol Failure?”, Harvard Journal of Asiatic Studies 44/2 (1984), 307–345.
• Sylvia Schein, Fideles Crucis: The Papacy, the West, and the Recovery of the Holy Land 1274–1314 (Oxford: Clarendon Press, 1991).
• Norman Housley, The Later Crusades, 1274–1580: From Lyons to Alcazar (Oxford: Oxford University Press, 1992).
• Benjamin Z. Kedar, “The Outer Walls of Frankish Acre”, ʿAtiqot 31 (1997), 157–180.
• Michael Ehrlich, “The Jewish communities of Safed and Jerusalem during the fourteenth century”, Journal of the Royal Asiatic Society 31/4 (2021), 711–720.
• Further reading: Roger Crowley, The Accursed Tower: The Fall of Acre and the End of the Crusades (New York: Basic Books, 2019); David Nicolle, Acre 1291: Bloody Sunset of the Crusader States (Oxford: Osprey, Campaign 154, 2005).

קרדיט תמונות

• דומיניק פאפטי, ״גיום דה קלרמון מגן על תלמאיס (עכו)״, 1845. ארמון ורסאי, אולמות מסעות הצלב · Public domain · דף המקור
• אימון ברומח, מיניאטורה בכתב יד של פורוסיה, מצרים או סוריה, בסביבות 1500. אוסף דייוויד, קופנהגן · Public domain · דף המקור
• הח׳ליף אל־מוסתעצם לפני הולאגו, מיניאטורה ב״שאהנשאהנאמה״ של אחמד תבריזי, פרס, 1398. הספרייה הבריטית, Or. 2780, דף 89 ע״ב · Public domain · דף המקור
• פלס של ביברס, דמשק, המאה ה־13. צילום: ז׳אן־מישל מולק, 2012 · Jean-Michel Moullec from Vern sur Seiche (35, Bretagne), France · CC BY 2.0 · דף המקור
• המצור על עכו בידי הסולטן הממלוכי אל־אשרף, מיניאטורה, צרפת, המאה ה־14. הספרייה העירונית של ליון, כתב יד 880, דף 342 ע״ב · Public domain · דף המקור
• מרינו סנודו טורסלו, תוכנית עכו, בסביבות 1321. ספריית בודליאן, אוקספורד, כתב יד Tanner 190, דף 207 (צילום מ־1944) · Public domain · דף המקור