מלחמת יום הכיפורים, 1973

יום הכיפורים, 14:00

אזעקה ביום הכיפורים

שבת, 6 באוקטובר 1973, יום הכיפורים. הכבישים ריקים, הרדיו שותק, ובבתי הכנסת מתפללים.

בסביבות 14:00 מתחילה אזעקה. מטוסים וארטילריה מצריים וסוריים פותחים באש על סיני ועל הגולן. תוך שעות חוצים אלפי חיילים מצרים את התעלה בסירות גומי, וטנקים סוריים מטפסים על הרמה. צה״ל, שנחשב בלתי מנוצח מאז 1967, נלחם על המצב.

איך הגיעו הצדדים לרגע הזה? מי ידע, ומה עשה עם הידיעה? ואיך התהפך הגלגל?

אחרי ששת הימים

רקע

ניצחון וקיפאון

ביוני 1967 כבשה ישראל את סיני עד תעלת סואץ, את הגולן, את עזה ואת יהודה ושומרון. בוועידת חרטום, בסוף אוגוסט, קבעו מדינות ערב: לא שלום, לא הכרה ולא משא ומתן עם ישראל. החלטה 242 של מועצת הביטחון (נובמבר 1967) דיברה על נסיגה משטחים שנכבשו בתמורה לשלום, והצדדים פירשו אותה אחרת. נוצר קיפאון, ״לא מלחמה ולא שלום״. בישראל חשבו שהמצב נוח: גבולות רחוקים מהערים, וערבים חלשים מכדי לתקוף.

ההתשה

קו בר־לב

מצרים לא השלימה עם התבוסה. מ־1967, ובעצימות גבוהה ממרץ 1969, היא מפגיזה את צה״ל על גדת התעלה במלחמת התשה. ישראל מפציצה עמוק במצרים, וב־1970 מתקדם אל התעלה מערך טילי נ״מ סובייטי, עם צוותים סובייטיים, ופוגע בחופש הפעולה של חיל האוויר. ב־8 באוגוסט 1970 נכנסת לתוקף הפסקת אש. בצד הישראלי עומד קו בר־לב: מעוזים מאחורי סוללת חול גבוהה, שאמורים לעכב את המצרים עד שיגיעו השריון והמילואים.

שאלה לבדיקה

מהו קו בר־לב, ומה היה אמור לעשות?

התשובה: שרשרת מעוזים על גדת התעלה המזרחית, מאחורי סוללת חול, שאמורה לעכב את המצרים עד שיגיעו השריון והמילואים.. נכון. הקו נבנה מ־1968 על שם הרמטכ״ל חיים בר־לב, ותפקידו היה לעכב את המתקפה ולא לעצור אותה לבדו.

סאדאת

הצעות שנדחות

ב־28 בספטמבר 1970 מת נאצר, ואנואר סאדאת ירש אותו; בישראל ראו בו מנהיג אפור. סאדאת ניסה קודם דרך מדינית: בפברואר 1971 הציע לפתוח מחדש את התעלה בתמורה לנסיגה מדורגת, והסכים בעקרון להצעת המתווך האו״מי גונאר ירינג לשלום. ישראל הסכימה לנסיגה חלקית בלבד, ולא לקווי 4 ביוני 1967. בפברואר 1973 העביר סאדאת הצעה נוספת דרך קיסינג׳ר, ושוב לא קרה דבר. ״שנת ההכרעה״ שהכריז, 1971, חלפה בלי מלחמה, והתסכול גבר.

המעצמות

המלחמה הקרה

המזרח התיכון הוא גם זירה של המלחמה הקרה: ברית המועצות מחמשת את מצרים ואת סוריה, וארצות הברית את ישראל. אבל בראשית שנות ה־70 שתי המעצמות מעדיפות רגיעה. ניקסון וברז׳נייב מדברים על הפגת המתיחות, ואיש אינו רוצה שהסכסוך יצית עימות ביניהן. הסובייטים אינם מספקים לסאדאת את כל מה שביקש, וביולי 1972 הוא מודיע על יציאת היועצים הסובייטיים. סאדאת מסיק: רק מלחמה תחזיר את הסכסוך לסדר היום של המעצמות.

נקודת החלטה

אתם אנואר סאדאת, נשיא מצרים.

אוקטובר 1972

שנתיים אחרי נאצר: ״שנת ההכרעה״ חלפה, ישראל אינה זזה, והמעצמות עסוקות ברגיעה. הכלכלה סובלת, והציבור כועס על ״לא מלחמה ולא שלום״.

שר המלחמה סאדק מתנגד לצליחה מוגבלת: לדעתו המחיר כבד ואי אפשר לעצור אחריה. הרמטכ״ל שאזלי תומך. לפניכם שתי תוכניות. ״גרניט״ שואפת לכבוש את סיני עד המעברים, מיתלה וגידי. ״המגדלים הגבוהים״ שואפת לחצות את התעלה בחמישה מקומות ולהחזיק רצועה של 10–15 ק״מ, בתוך הטווח של טילי הנ״מ. חיל האוויר המצרי חלש מהישראלי.

מה יהיה יעד המלחמה?

• יעד רחב: לכבוש את המעברים ולהכריע את צה״ל בסיני. כנראה שהצבא המצרי יצא מטווח הטילים ויהיה חשוף לחיל האוויר הישראלי, כמו ב־1967. הסיכוי לכישלון גבוה.
• יעד מוגבל: לחצות, להחזיק רצועה בתוך מטרית הטילים, ולנצל את ההלם לפתיחת משא ומתן. כנראה שהצבא יתמודד טוב יותר עם חיל האוויר. אבל אין ערובה שישראל תסכים לנסיגה, והכול תלוי במה שיקרה אחרי הצליחה.
• לוותר על מלחמה ולחפש הסדר מדיני דרך ארצות הברית. כנראה שהמצב יישאר כפי שהוא: ישראל כבר דחתה הצעות, והציבור המצרי לא יסבול זמן רב.

מה קרה בפועל

יעד מוגבל: לחצות, להחזיק רצועה בתוך מטרית הטילים, ולנצל את ההלם לפתיחת משא ומתן.

אתם בוחרים ביעד מוגבל. ב־24 באוקטובר 1972 אתם מודיעים לצמרת הצבא שאתם מתכוונים לצאת למלחמה גם בלי תמיכה סובייטית מלאה. סאדק מפוטר, ״המגדלים הגבוהים״ הופכת לתוכנית המרכזית, ובהמשך היא תיקרא ״מבצע בדר״.

לפי חוקרים, סאדאת שאף להישג מדיני ולא לניצחון צבאי. הציטוט המיוחס לו אומר שדי לחצות ולהחזיק ״אפילו עשרה סנטימטרים״ בסיני כדי לשנות את התמונה המדינית [לאמת]. לפי חלק מהמקורות הסתיר את מגבלת היעד מסוריה ומברית המועצות.

שאלה לבדיקה

מה היה יעד המלחמה של סאדאת, לפי חוקרים?

התשובה: הישג מדיני: לשבור את הקיפאון ולפתוח במשא ומתן באמצעות צליחה מוגבלת.. נכון. לכן בחר ב״המגדלים הגבוהים״: צליחה ורצועה של 10–15 ק״מ בתוך מטרית הטילים.

היערכות

תוכנית והטעיה

סאדאת מתאם עם הנשיא הסורי חאפז אל־אסד. באוגוסט 1973 נפגשים מפקדים סורים בחשאי עם המצרים באלכסנדריה, וסאדאת ואסד מחליטים על מלחמה באוקטובר; שעת הפתיחה, 14:00, נקבעת בפשרה. המצרים מטעים: תרגיל גדול בתעלה מ־1 באוקטובר, הודעה על שחרור מילואימניקים ואפשרות לקצינים לצאת לעומרה במכה. החיילים לומדים שמדובר במלחמה רק כשש שעות לפני הפתיחה. הסורים מתכננים לכבוש את הגולן כולו; המצרים רק רצועה צרה.

הקונספציה

ישראל

מה האמינו באמ״ן

אמ״ן, אגף המודיעין, מחזיק בשתי הנחות. הראשונה: מצרים לא תתקוף לפני שתקבל מטוסי קרב וטילים שיפגעו בשדות התעופה של ישראל ויבטלו את העליונות האווירית. השנייה: סוריה לא תתקוף בלי מצרים. יחד הן הקונספציה. מי שמאמין בהן מצפה להתרעה של כ־48 שעות לפני מלחמה, ובינתיים המעוזים והשריון הסדיר יחזיקו עד שיגיעו המילואים. בראש אמ״ן עומד האלוף אלי זעירא.

אזהרות

הסימנים

האזהרות אינן חסרות. באביב 1973 מתריע מקור של המוסד על מלחמה; צה״ל עובר לכוננות יקרה, והמלחמה לא פורצת. ב־13 בספטמבר מפילים מטוסי ישראל 12 מטוסים סוריים. ב־25 בספטמבר מזהיר המלך חוסיין, בפגישה חשאית, את גולדה מאיר. מ־1 באוקטובר מתנהל ״תרגיל״ מצרי גדול ליד התעלה, וב־4 באוקטובר מפנים הסובייטים את משפחותיהם מקהיר ומדמשק. אמ״ן מפרש כל סימן בנפרד, בהתאם לקונספציה. ב־5 באוקטובר נכתב במחלקת המחקר שלו: ״הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש את הלחימה היא נמוכה״. הרמטכ״ל אלעזר מכריז באותו יום על כוננות בצבא הסדיר, בלי לגייס מילואים.

שאלה לבדיקה

מהי ״הקונספציה״ שעליה התבססו אמ״ן והצמרת הישראלית ערב המלחמה?

התשובה: מצרים לא תתקוף בלי מענה לעליונות האווירית הישראלית, וסוריה לא תתקוף בלי מצרים.. נכון. שתי הנחות: על מצרים ועל סוריה.

מיתוס

ישראל הופתעה לגמרי: לא הייתה שום אזהרה.

האמת

זה לא נכון. היו אזהרות רבות, מהמוסד, מירדן, מהשטח ומהפינוי הסובייטי, וחלק מהקצינים ראו את הסכנה. הכישלון היה בפירוש הסימנים, בהחלטות ובתזמון: ההתרעה המכרעת הגיעה רק לפנות בוקר של 6 באוקטובר, ואמ״ן העריך שהמלחמה תתחיל בשקיעה. ההפתעה האמיתית הייתה בשעה (14:00), בהיקף ובדרכי הלחימה.

הראיות

לפי ועדת אגרנט, אמ״ן החזיק ידיעות מתריעות רבות אך העריך אותן לא נכון, בגלל הקונספציה.

המקור

מרואן, ״המלאך״

מקור אחד הפך לאגדה: אשרף מרואן, חתנו של נאצר ואיש לשכת סאדאת, שהמוסד כינה ״המלאך״. לפי הגרסה המקובלת, פנה לישראלים כבר ב־1969 וגויס ב־1970. בליל 5–6 באוקטובר פגש בלונדון את ראש המוסד צבי זמיר והזהיר שמלחמה תפרוץ עוד באותו יום. מי היה באמת? החוקר אורי בר־יוסף רואה בו את המרגל החשוב ביותר של ישראל. ראש אמ״ן זעירא טוען שהיה סוכן כפול שהטעה את ישראל. ב־2007 נמצא מרואן מת בלונדון, ומותו לא הוסבר. זו מחלוקת פתוחה, ואנחנו לא מכריעים בה.

שאלה לבדיקה

מדוע הטענה ״לא הייתה שום אזהרה״ אינה נכונה, לפי השיעור?

התשובה: כי הגיעו אזהרות רבות, והכישלון היה בפירוש הסימנים ובהחלטות ולא בהיעדר מידע.. נכון. היו אזהרות מהמוסד, מירדן, מהשטח ומהפינוי הסובייטי. ההפתעה האמיתית הייתה בשעה (14:00), בהיקף ובדרכי הלחימה.

בוקר יום הכיפורים

לפנות בוקר

הלילה האחרון

בליל 5–6 באוקטובר, אחרי הפגישה בלונדון, מגיעה לישראל הידיעה: מלחמה תפרוץ היום, בשקיעה, בשתי החזיתות. הרמטכ״ל אלעזר משתכנע. הוא דורש גיוס מילואים נרחב ותקיפה מקדימה: חיל האוויר ישמיד בצהריים את שדות התעופה הסוריים ואחר כך את טילי הנ״מ. שר הביטחון דיין מתנגד. בשעה 08:05 מתכנסת בלשכת ראש הממשלה בתל אביב ישיבה. גולדה מאיר מקשיבה לשניהם, ואז היא צריכה להחליט.

נקודת החלטה

אתם גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל.

6 באוקטובר 1973, 08:05

לפנות בוקר קיבלתם התרעה מהמוסד: בשקיעה יפתחו מצרים וסוריה במלחמה. ראש אמ״ן עדיין סבור שהסבירות נמוכה. הרמטכ״ל אלעזר דורש גיוס של 100,000–120,000 חיילי מילואים ותקיפה מקדימה בסוריה כבר בצהריים. שר הביטחון דיין מתנגד: הוא מוכן לגיוס קטן יותר, ״להגנה בלבד״, וחושש שישראל תיראה תוקפנית.

ב־1967 הכריעה תקיפה מקדימה את המלחמה. עכשיו ישראל תלויה בארצות הברית לנשק, וניקסון וקיסינג׳ר הזהירו אתכם לא לפתוח ראשונים. אתמול לא גייסתם מילואים, ושתי כוננות שווא בקיץ עלו הרבה כסף.

מה אתם מחליטים?

• לאשר תקיפה מקדימה בצהריים וגיוס רחב. ייתכן שחיל האוויר היה פוגע בחלק מהמטוסים והטילים הסוריים. אבל ארצות הברית עלולה הייתה לעכב את הסיוע, ולפי קיסינג׳ר ישראל לא הייתה מקבלת ממנה אפילו מסמר. וגם אין ודאות שהתקיפה הייתה מצליחה: הטילים היו מוסתרים.
• לדחות את התקיפה ולאשר מיד גיוס נרחב. ישראל לא תיראה כתוקפת, והסיוע האמריקאי יישאר פתוח. הגיוס יתחיל כבר בבוקר, אבל כשייפרצו הקרבות רוב כוחות המילואים עדיין לא יהיו בחזית.
• לדחות את התקיפה ולאשר רק גיוס מצומצם, להגנה (הצעת דיין). יגיעו פחות כוחות בימים הראשונים, והקו בגולן ובתעלה יהיה חלש עוד יותר.
• לא לתקוף ולא לגייס, ולחכות שיתברר מה קורה. המלחמה תפרוץ ב־14:00 ולא בשקיעה, והמילואים יגיעו רק אחרי יום. המחיר יהיה גבוה.

מה קרה בפועל

לדחות את התקיפה ולאשר מיד גיוס נרחב.

אתם מחליטים: אין תקיפה מקדימה, וגיוס בהיקף גדול מזה שדיין הסכים לו. בשעה 10:15 אתם אומרים לשגריר האמריקאי קנת קיטינג שישראל לא תפתח ראשונה. פקודת הגיוס מתעכבת כשעתיים, כי הרמטכ״ל ממתין להכרעתכם. כשמתחילה האזעקה, סביב 14:00, הממשלה עדיין מתכנסת.

לפי אברהם רבינוביץ׳ אמרה גולדה מאיר: ״אם נתקוף ראשונים, לא נקבל עזרה מאף אחד״ (בתרגום חופשי). התיאורים נבדלים בהיקף הגיוס: לפי רבינוביץ׳ היא אישרה את הצעת הרמטכ״ל, ולפי אחרים, היקף ביניים. היסטוריונים חלוקים אם תקיפה הייתה מועילה. בעדותה לוועדת אגרנט אמרה מאיר על הימים שלפני המלחמה: ״מדוע לא אמרתי רבותיי, אולי בכל זאת גיוס?״

מקור: ״לא נהיה הראשונים״

עד שלא יפתחו באש, גם אם אנו רואים ויודעים שכל התכונה הזאת הם מכינים לנו, לא נהיה אנו הראשונים הפותחים במלחמה.

פרוטוקול ממשלה שפורסם עשרות שנים אחרי האירועים, מרגע שבו ההתרעה כבר הייתה ידועה.

• איזה נימוק מציג דיין לכך שישראל לא תפתח באש? עניין של מעמד: ישראל צריכה להיראות כמי שהותקפה. הנימוק נשען על התלות בארצות הברית, ולא על שיקול צבאי.
• מה מלמדות המילים ״גם אם אנו רואים ויודעים״? שהמנהיגים ידעו שהאויב מתכונן. המחדל לא היה היעדר מידע גמור אלא ההכרעה שהתקבלה על סמך המידע.
• מה כדאי לבדוק לפני שמסתמכים על קטע כזה? מי אמר, מתי ובאיזה הקשר. זו אמירה אחת בישיבה אחת, ואנחנו מכירים אותה מעיתון. כדאי לקרוא את הפרוטוקול כולו.

שאלה לבדיקה

מדוע דחתה גולדה מאיר את התקיפה המקדימה ב־6 באוקטובר?

התשובה: כדי שישראל לא תיראה תוקפנית ותוכל להסתמך על סיוע אמריקאי.. נכון. ישראל הייתה תלויה בארצות הברית לנשק, וניקסון וקיסינג׳ר הזהירו אותה לא לפתוח ראשונה.

השבוע הראשון

6 באוקטובר

14:00: הצליחה

ב־14:00 תוקפים יותר מ־200 מטוסים מצריים מטרות בסיני, ואלפי תותחים יורים כ־53 דקות על קו בר־לב. אלפי חיילים חוצים את התעלה בסירות גומי, עם טילי נ״ט ורקטות נגד טנקים. מהנדסים פורצים את סוללות החול בעזרת משאבות מים חזקות, ובערב כבר נפרשים גשרים. בקו כ־450 חיילים, רובם מילואימניקים; רובם נהרגים או נשבים, ורק מעוז ״בודפסט״ בצפון, בפיקוד סרן מוטי אשכנזי, נשאר בידי ישראל עד סוף המלחמה. החטיבה הסדירה שבקו סופגת אבדות כבדות מהטילים, וחיל האוויר נתקל בטילי הנ״מ.

מקור: הצליחה בעדשה

צלם לא ידוע, אוקטובר 1973. מתוך חוברת של ה־CIA על המודיעין האמריקאי במלחמה

במצרים נחגגת הצליחה (״אל־עבור״) כניצחון; בישראל מדברים על המחדל. אותו אירוע, שני סיפורים.

• מה רואים בתמונה, ומה היא מלמדת על הצליחה? גשר פונטונים ועליו חיילים ורכבים. הצליחה נשענה על הנדסה ועל כוח אדם רב, לא רק על לוחמים בסירות; הגשרים איפשרו להעביר טנקים בתוך שעות.
• מי צילם, ולמה כדאי לפרסם צילום כזה? הצלם אינו ידוע. התצלום פורסם בחוברת של ה־CIA, ולכן ייתכן שנבחר להמחשה ולא כתיעוד של רגע מסוים.
• מה חסר בתצלום? אין בו קרב, ירי או אבדות, ואין תאריך או מקום מדויק. הוא מראה את המעבר ולא את מחירו.

הגולן

180 טנקים מול מאות

בגולן תוקפות שלוש דיוויזיות סוריות, ואחריהן שתי דיוויזיות שריון. מולן שתי חטיבות שריון ישראליות, 188 ו־7, עם כ־180 טנקים, מול כ־800 טנקים סוריים בגל הראשון. הצבא הסדיר נלחם לבדו כתשע שעות, עד שמגיעים המילואים. בדרום נפרצת חטיבה 188, ובלילה עוצר סגן צביקה גרינגולד, שהגיע בלי יחידה, טור סורי בטנק אחד. נראה שהסורים עלולים להגיע לגליל, ודיין מורה להכין את גשרי הירדן לפיצוץ. בצפון, ב״עמק הבכא״, מחזיקה חטיבה 7 בפיקוד אל״ם אביגדור (״יאנוש״) בן־גל, ובה גדוד 77 של סא״ל אביגדור קהלני. אחרי ארבעה ימים נעצרת המתקפה הסורית.

שאלה לבדיקה

מה מלמד התצלום של גשר הפונטונים על התעלה, ומה הוא אינו מלמד?

התשובה: שהצליחה נשענה על הנדסה ועל כוח אדם רב, אבל התצלום אינו מראה את הקרב ואת מחירו.. נכון. הוא מראה את המעבר, ולא את הלחימה, את האבדות או את הרגע המדויק.

8 באוקטובר

מתקפת הנגד נכשלת

ב־7 באוקטובר מגיעות אוגדות המילואים של אדן ושרון ומייצבות קו בלימה כ־10 ק״מ מזרחית לתעלה. למחרת יוצאת אוגדת אדן למתקפת נגד. אלוף הפיקוד גונן משנה את התוכנית על סמך דיווחים אופטימיים, וחלק מהכוח המתוכנן בלבד תוקף, בלי סיוע אווירי של ממש. הטנקים נכנסים לשטח הרג של טילי נ״ט, תותחים וטנקים, ותוך דקות אובדות עשרות מהם; עד הערב כמאה. ״זה לא הצבא המצרי של 1967״, אומר גונן, לפי רבינוביץ׳. הרמטכ״ל לומד רק בלילה עד כמה נכשלה המתקפה.

נקודת החלטה

אתם דוד אלעזר (״דדו״), הרמטכ״ל.

הלילה שבין 8 ל־9 באוקטובר 1973

מתקפת הנגד בדרום נכשלה, והמצרים מחזיקים ראשי גשר בעומק של כמה קילומטרים. בסיני נותרו לכם כ־400 טנקים. בצפון הסורים עדיין לא נדחו.

דיין פסימי. יש מי שמציע לסגת לקו עמוק יותר, ויש מי שדורש להתקיף שוב מיד. חיל האוויר מאבד מטוסים לטילים, וארצות הברית טרם החליטה על גשר אווירי. אתם יודעים שהטנקים המצריים מוגנים בטילים רק סמוך לתעלה.

מה אתם מחליטים לגבי סיני?

• להתקיף שוב מחר, בכל הכוחות, לפני שהמצרים יתבססו. כנראה שוב אבדות כבדות מול הטילים והארטילריה. אם תאבדו עוד מאות טנקים, לא יישארו כוחות להגן על סיני ועל הצפון.
• לעבור להגנה בסיני, לרכז את המאמץ בסוריה, ולחכות שהמצרים יתקדמו בעצמם. הצבא יוכל להתארגן, והחזית הסורית תיפתר קודם. הסיכון: המצרים יוכלו להרחיב את השטח ולתקוף מעמדה טובה יותר.
• לסגת לקו המעברים, במרכז סיני, כדי לקצר את הקווים. תחסכו כוח, אבל תוותרו על שטח ותיראו נסוגים, ממש לפני שיידונו קווי הפסקת האש.

מה קרה בפועל

לעבור להגנה בסיני, לרכז את המאמץ בסוריה, ולחכות שהמצרים יתקדמו בעצמם.

אתם בוחרים להגן. אחרי חצות, ב־9 באוקטובר, אתם קובעים שבסיני נעצרות הפעולות ההתקפיות עד שהסורים ינוטרלו. ב־10 באוקטובר מחליף חיים בר־לב את גונן כמפקד חזית הדרום. כשהמצרים מתקדמים ב־14 באוקטובר, הם פוגשים צבא שהתארגן מחדש.

אלעזר ביקש להימנע מכישלון נוסף ולשמור על כוח הטנקים. הצפון קודם, כי הסורים קרובים לריכוזי אוכלוסייה. באותו לילה אי אפשר היה לדעת אם המצרים יתקדמו או יישארו, וההחלטה התבררה כנכונה רק בדיעבד. ועדת אגרנט לא בחנה אותה, כי נקבע לה לעצור ב־8 באוקטובר.

המעצמות

שני גשרים אוויריים

בימים אלה נלחמות גם המעצמות. מ־9 באוקטובר ברית המועצות מטיסה ומשיטה ציוד לסוריה ולמצרים: אלפי טונות בכ־900 טיסות. ארצות הברית מהססת כמה ימים; בכירים בפנטגון ובמחלקת המדינה מתנגדים לסיוע גלוי. ב־12 באוקטובר מורה ניקסון להטיס ״כל מה שיכול לעוף״. מ־14 באוקטובר, במבצע ניקל גראס, נוחתים בישראל מטוסי מטען עמוסי טנקים, תחמושת וטילים, עד כ־22 אלף טון. הגשר האווירי לא החליף מיד את כל האבדות, אבל איפשר לצה״ל להשתמש בתחמושת ביד חופשית. שתי המעצמות הפכו לצד במלחמה, אף שלא לחמו זו בזו.

שאלה לבדיקה

מה החליט הרמטכ״ל אלעזר בלילה שבין 8 ל־9 באוקטובר לגבי סיני, ומדוע?

התשובה: לעבור להגנה בסיני ולרכז את המאמץ בסוריה, כדי לשמור על כוח הטנקים ולהימנע מכישלון נוסף.. נכון. אלעזר קבע שבסיני נעצרות הפעולות ההתקפיות עד שהסורים ינוטרלו, והצפון קודם כי הסורים קרובים לריכוזי אוכלוסייה.

ההיפוך

הגולן

ממשיכים לדמשק

ב־10 באוקטובר נדחקים הסורים לקו הפסקת האש הקודם. באותו יום דנים בצמרת אם לעצור או להמשיך. לפי רבינוביץ׳ מכריעה גולדה מאיר לחצות: אם המלחמה תיגמר כשישראל הפסידה שטח בסיני ולא הרוויחה בצפון, זו תהיה תבוסה. ב־11 באוקטובר נכנסים כוחות צה״ל לסוריה, ותוך ימים מגיעים כ־35 ק״מ מדמשק. כוחות עיראקיים וירדניים מצטרפים לסורים, והקו מתייצב.

סיני

14 באוקטובר: סאדאת משנה את היעד

בסיני נח הצבא המצרי בתוך מטרית הטילים. אבל סוריה, שנדחקת, מבקשת עזרה, וגם הסובייטים לוחצים. סאדאת ושר המלחמה איסמאעיל מחליטים להתקיף אל המעברים, נגד דעת שאזלי, שמזהיר שהשריון ייחשף. ב־14 באוקטובר יוצאים מאות טנקים מצריים אל מחוץ למטרייה ונעצרים בקרב שריון גדול: לפחות 250 טנקים מצריים נהרסים, ופחות מ־40 ישראליים נפגעים, וכמעט כולם מתוקנים. סאדאת עבר מיעד מוגבל ליעד רחב יותר, ושילם על כך.

נקודת החלטה

אתם חברי ממשלת ישראל.

14 באוקטובר 1973, ערב

מתקפת השריון המצרית נכשלה. ב־12 באוקטובר הסכמתם להפסקת אש במקום, וסאדאת סירב. ארצות הברית וברית המועצות לוחצות, והגשר האווירי רק החל. הרמטכ״ל מציג תוכנית: לחצות את התעלה בדוורסואר, צפונית לאגם המר הגדול, בתפר שבין שתי הארמיות המצריות, להשמיד טילי נ״מ בגדה המערבית ולאיים על עורף הצבא המצרי.

הסיכון גדול: הצליחה תיעשה בלילה אחד מול כוחות מצריים חזקים משני הצדדים, ואם תיכשל, יהיה זה אסון. ההמתנה תאפשר למצרים להתאושש, והפסקת האש מתקרבת.

האם לאשר את הצליחה?

• לאשר את הצליחה, כפי שהציע הרמטכ״ל. הסיכון גבוה, אבל אם הצליחה תצליח, צה״ל יאיים על העורף המצרי ויחליש את הכוחות במזרח התעלה, ולישראל יהיה קלף בהפסקת האש.
• לאשר רק פשיטה מוגבלת מעבר לתעלה, ולחזור. הסיכון קטן, וגם התועלת: אין הכרעה, והמצרים נשארים במזרח התעלה בלי איום ממשי.
• לא לחצות: להמשיך להגן ולהמתין להפסקת אש. המצרים נשארים עם הישג: צה״ל בסיני בלי הכרעה, והמשא ומתן יתחיל מהעמדות הקיימות.

מה קרה בפועל

לאשר את הצליחה, כפי שהציע הרמטכ״ל.

הממשלה מאשרת פה אחד. בלילה שבין 15 ל־16 באוקטובר חוצים צנחנים את התעלה בסירות גומי, ואחריהם טנקים על רפסודות. הקרב על הציר אל התעלה, ליד ״החווה הסינית״, יהיה אחד הקשים במלחמה. כשהציר נסגר, ביום שאחרי, מציע דיין לסגת, אבל גונן ובר־לב דוחים את ההצעה.

אלעזר הציג יתרונות צבאיים ומדיניים: קווי האספקה המצריים יאוימו והמערך במזרח יתערער. גולדה מאיר הגדירה את המטרה כהריסת עיקר כוחו של הצבא המצרי. אף אחד לא ידע אז שהמצרים יחשבו בתחילה שהצליחה היא הסחה, ולא יגיבו כראוי במשך יממה.

שאלה לבדיקה

מדוע החליט סאדאת ב־14 באוקטובר להוציא את הטנקים אל מחוץ למטרית הטילים?

התשובה: כדי להקל על סוריה שנדחקה, אחרי בקשת עזרה ולחץ סובייטי, אף שהרמטכ״ל שאזלי הזהיר שהשריון ייחשף.. נכון. סאדאת ושר המלחמה איסמאעיל החליטו להתקיף נגד דעת שאזלי. המתקפה נעצרה, ולפחות 250 טנקים מצריים נהרסו.

חזית התעלה: מי מול מי

6–24 באוקטובר 1973

תעלת סואץ וסיני

מצרים

• מפקדים: אנואר סאדאת, הנשיא, אחמד איסמאעיל עלי, שר המלחמה, סעד א־שאזלי, הרמטכ״ל
• כוחות: חמש דיוויזיות, כ־100,000 לוחמים, 1,350 טנקים, 2,000 תותחים (רבינוביץ׳, פתיחה); כ־90,000 איש ו־980 טנקים בשני ראשי הגשר (אומדן ל־8 באוקטובר)
• אבדות: לפחות 250 טנקים, יותר מ־1,000 הרוגים (14 באוקטובר (גאוריץ׳)); 118 טנקים הושמדו, 15 נתפסו (החווה הסינית); 5,000–15,000 הרוגים; 8,372 שבויים (כל המלחמה (אומדנים))

שאזלי התנגד למתקפה של 14 באוקטובר, ופוטר כשבועות אחדים אחרי המלחמה.

ישראל

• מפקדים: דוד אלעזר, הרמטכ״ל, חיים בר־לב, מפקד חזית הדרום מ־10 באוקטובר, אברהם אדן, אריאל שרון וכלמן מגן, מפקדי אוגדות
• כוחות: 450 לוחמים ב־16 מעוזים; 290 טנקים בכל סיני, מהם רק חטיבה אחת סמוך לתעלה (רבינוביץ׳, פתיחה); 700–750 טנקים בחזית סיני (14 באוקטובר)
• אבדות: 126 הרוגים ו־161 שבויים מתוך 441 (מעוזי הקו (ספירה אחת)); כ־300 הרוגים, 1,000 פצועים, 56 טנקים (החווה הסינית); פחות מ־40 טנקים נפגעו, כמעט כולם תוקנו (14 באוקטובר)

התוצאה: צה״ל פורץ לגדה המערבית ומכתר את הארמייה השלישית, אבל המצרים שומרים על רצועה במזרח התעלה. הפסקת האש נכנסת לתוקף ב־24 באוקטובר.

אין אומדן מוסכם של הכוחות והאבדות. הנתונים מובאים כפי שהם מופיעים בספרות ובערכי ויקיפדיה, בעיקר לפי רבינוביץ׳ וגאוריץ׳, ואת הצד המצרי אפשר לבדוק רק חלקית.

הצליחה של צה״ל בתעלת סואץ

14–24 באוקטובר 1973

14–24 באוקטובר 1973. אחרי כישלון התקפת השריון המצרית, מחזיקים המצרים שני ראשי גשר בסיני: ארמייה 2 בצפון וארמייה 3 בדרום. ביניהם, ליד האגם המר הגדול, נותר תפר צר, ושלוש אוגדות ישראליות מחכות ממזרח.

שחזור סכמטי לפי תיאורי אברהם רבינוביץ׳, חיים הרצוג וקנת פולק, כפי שהם מובאים בספרות ובערכי ויקיפדיה. המפה נשענת על קואורדינטות של המקומות העיקריים, אבל הקווים נעו כל הזמן. מיקומי הכוחות, מסלולי הצליחה וכביש קהיר–סואץ משוערים, והמפה אינה מתאימה למדידה.

שלבי הקרב

• 14 באוקטובר: המתקפה המצרית נעצרת אחרי כישלון התקפת השריון המצרית יש לצד המצרי שני ראשי גשר: ארמייה 2 בצפון וארמייה 3 בדרום. ביניהם, ליד האגם המר הגדול, נותר תפר צר. שלוש אוגדות ישראליות מחכות מזרחה.
• 15–16 באוקטובר: צנחנים חוצים בדוורסואר בלילה חוצים צנחנים בסירות גומי בתפר שבין שתי הארמיות המצריות. בו בזמן נלחמות חטיבות שריון על הציר אל התעלה ועל ״החווה הסינית״.
• 17–19 באוקטובר: גשרים ופריצה מערבה אחרי שהציר נפתח מונחים גשרים. אוגדת אדן עוברת למערב ופונה דרומה, אוגדת מגן חוצה אחריה, ואוגדת שרון דוחפת צפונה לכיוון איסמעיליה.
• 22–24 באוקטובר: הארמייה השלישית מכותרת למרות החלטה 338 ממשיכות הכוחות הישראליות דרומה, חותכות את כביש קהיר–סואץ ומגיעות למפרץ סואץ. ארמייה 3, שנותרה במזרח התעלה, נותקה מהעורף.

האסטרטגיה

• מצרים: סאדאת ושר המלחמה איסמאעיל החליטו להתקיף אל המעברים, כי סוריה נדחקת ומבקשת עזרה, וגם הסובייטים לוחצים. שאזלי הזהיר שהשריון ייחשף, אבל ההחלטה התקבלה נגד דעתו.
• ישראל: הרמטכ״ל מציג תוכנית לחצות בדוורסואר, צפונית לאגם המר הגדול, בתפר שבין שתי הארמיות המצריות: צנחנים בסירות גומי, ואחריהם שריון שפותח ציר ומניח גשרים. המטרה: להשמיד טילי נ״מ בגדה המערבית ולאיים על עורף המצרים. אחר כך אדן פונה דרומה ושרון דוחף צפונה.

מה הכריע: המפתח היה התפר: הצנחנים והשריון חצו בין שתי הארמיות, המצרים חשבו שזו הסחה והגיבו באיחור, ואדן ומגן חתכו את כביש קהיר–סואץ וכיתרו את הארמייה השלישית. הלקח: שני ראשי גשר מופרדים משאירים תפר פתוח ביניהם.

15–24 באוקטובר

החווה הסינית והכיתור

הצנחנים חוצים בלי התנגדות, אבל הציר אל התעלה נחסם בידי חי״ר מצרי ב״חווה הסינית״. שלושה ימים של קרב צמוד עולים לישראל בכ־300 הרוגים ו־56 טנקים, ולמצרים בלפחות 118 טנקים. המצרים, שחשבו שמדובר בהסחה, מגיבים באיחור. ב־22–23 באוקטובר חותכות אוגדות אדן ומגן את כביש קהיר–סואץ, והארמייה המצרית השלישית מכותרת.

שאלה לבדיקה

מה הסדר הנכון של שלבי הצליחה הישראלית אל הגדה המערבית?

התשובה: קודם צנחנים חוצים בסירות גומי, אחר כך מונחים גשרים ואוגדות עוברות למערב, ובסוף הארמייה השלישית מכותרת.. נכון. הצנחנים חצו בתפר שבין שתי הארמיות, אחריהם הגשרים והאוגדות, ובסוף אוגדות אדן ומגן חתכו את כביש קהיר–סואץ.

22–25 באוקטובר

הפסקת אש ומשבר בין המעצמות

ברית המועצות רואה שהצבא המצרי בסכנה, וארצות הברית רואה הזדמנות. ב־22 באוקטובר, אחרי נסיעת קיסינג׳ר למוסקבה, מאשרת מועצת הביטחון את החלטה 338: הפסקת אש, יישום החלטה 242 ופתיחת משא ומתן. בישראל היא נכנסת בשעה 18:52, אך הכוחות ממשיכים להתקדם ומכתרים את הארמייה השלישית. סאדאת מבקש כוחות של המעצמות. בלילה שבין 24 ל־25 באוקטובר שולח ברז׳נייב איום לניקסון, וארצות הברית מעלה את כוננותה ל־DEFCON 3. מצרים מוותרת על הבקשה, והמשבר נגמר. ב־25 באוקטובר מחליטה החלטה 340 על כוח או״ם, והפסקת האש מתייצבת.

מקור: איום מברז׳נייב

אם לא תוכלו לפעול יחד איתנו בעניין הזה, נצטרך לשקול בדחיפות צעדים הולמים מצדנו בלבד. איננו יכולים להרשות התנהגות שרירותית מצד ישראל.

בהודעה הציע ברז׳נייב לשלוח כוחות סובייטיים ואמריקאיים למצרים כדי לאכוף את הפסקת האש. ארצות הברית ראתה בכך איום.

• מה מציע ברז׳נייב לניקסון, ומה מאיים לעשות אם יסרב? הוא מציע לשלוח כוחות משותפים. אם ארצות הברית תסרב, ברית המועצות תשקול לפעול לבדה.
• את מי מאשים ברז׳נייב, ולמה דווקא בכך? את ישראל, שלדבריו מפרה את הפסקת האש. כך הוא מציג את המהלך הסובייטי כהגנה על ההסכם.
• מה אי אפשר ללמוד מהמקור הזה? מה ברז׳נייב התכוון לעשות בפועל. ידוע שהסובייטים העמידו כוחות בכוננות, אבל אחר כך החליטו להמתין.

מיתוס

ישראל הפסידה במלחמת יום הכיפורים.

האמת

זה פשטני. בתחילה ספגה ישראל מכה קשה: כמחצית מהאבדות נפלו בחמשת הימים הראשונים. אבל בסוף המלחמה עמדו כוחותיה כ־35 ק״מ מדמשק ו־101 ק״מ מקהיר, בגדה המערבית של התעלה, והארמייה המצרית השלישית הייתה מכותרת. מנגד, מצרים שמרה על רצועה במזרח התעלה, וסאדאת השיג יעדים מדיניים. במצרים זוכרים את המלחמה כניצחון.

הראיות

המחלוקת על השאלה ״מי ניצח?״ מוצגת בוויכוח שבסוף השיעור.

שאלה לבדיקה

איזו תוצאה הייתה למעורבות המעצמות במלחמה?

התשובה: ארצות הברית וברית המועצות שלחו גשרים אוויריים, ושתיהן ניסחו יחד את הפסקת האש.. נכון. הגשרים האוויריים והחלטה 338 מראים את המלחמה הקרה בפעולה.

אחרי המלחמה

המחיר

מי נפל

כ־2,650

הנתון הנפוץ הוא 2,656 חיילים ישראלים הרוגים, אבל מקורות נותנים בין כ־2,500 לכ־2,800. נפצעו יותר מ־7,000, ו־294 נפלו בשבי. כמחצית מהאבדות נפלו בחמשת הימים הראשונים. מספר ההרוגים הערבים אינו ידוע: האומדנים נעים בין כ־8,000 ל־18,500 הרוגים מצרים וסורים, ועוד כמה מאות עיראקים, ירדנים ומרוקאים.

חורף 1974

הזעם

בנובמבר 1973 מקימה הממשלה את ועדת אגרנט. ב־31 בדצמבר נערכות הבחירות שנדחו: המערך של גולדה מאיר יורד מ־56 ל־51 מנדטים אבל נשאר בשלטון, והליכוד החדש זוכה ב־39. בפברואר 1974 מתייצב מוטי אשכנזי, מפקד מעוז ״בודפסט״, מול משרד ראש הממשלה בירושלים ודורש את התפטרות דיין. מצטרפים אליו אלפים, ובהפגנה ב־24 במרץ כ־6,000. בישראל מדברים על המחדל, ושואלים מי אחראי.

נקודת החלטה

אתם חברי ועדת אגרנט.

מרץ 1974

הוועדה, בראשות נשיא בית המשפט העליון, שמעה עשרות עדים: הרמטכ״ל, ראש אמ״ן, אלופים, שר הביטחון וראש הממשלה. הממשלה הגדירה את תחום החקירה: המידע שהיה בידי ישראל, ההערכה, ההחלטות והיערכות הצבא עד עצירת האויב.

לדעתכם, אחריותם של שרים נתונה לכנסת ולבוחרים ולא לשופטים. מצד שני הציבור כועס, וההפגנות נמשכות. אתם יודעים שדיין וגולדה מאיר קיבלו את הערכת אמ״ן, ושהרמטכ״ל לא ידע שהאמצעים המיוחדים לא הופעלו.

מה אתם ממליצים?

• להמליץ על הרחקת בכירי הצבא והמודיעין שנמצאו אחראים, ולא לקבוע אחריות אישית לשרים. הרמטכ״ל וראש אמ״ן ייצאו, ובצבא יכעסו שהם משלמים לבדם. הציבור יזעם על כך שהדרג המדיני נשאר.
• להמליץ גם על אחריות אישית של שר הביטחון ושל ראש הממשלה, ועל התפטרותם. הוועדה תחרוג ממה שהוגדר לה ותיחשף לביקורת על שיקול פוליטי, אבל ייתכן שהממשלה תיפול מיד.
• להסתפק במסקנות מערכתיות על מבנה הצבא והמודיעין, בלי המלצות אישיות. איש לא יורחק, והציבור לא יקבל תשובה על מי האחראי. הוועדה תיחשב כמי שהתחמקה.

מה קרה בפועל

להמליץ על הרחקת בכירי הצבא והמודיעין שנמצאו אחראים, ולא לקבוע אחריות אישית לשרים.

הוועדה בוחרת באפשרות הראשונה. ב־1 באפריל 1974 היא ממליצה להרחיק את הרמטכ״ל אלעזר, את ראש אמ״ן זעירא ואת ראש מחלקת המחקר שלו, אריה שלו, ועוד קצינים, ואת אלוף פיקוד הדרום גונן מתפקידי שדה. לדיין נקבע שאינו נושא באחריות אישית, ועל התנהגות גולדה מאיר נאמר שהייתה ראויה.

הוועדה הסבירה שאחריות של שר היא פרלמנטרית, ולכן מחוץ לסמכותה, ושכל עוד שר מקבל את דעת יועציו הוא אינו נושא באחריות אישית. המבקרים טענו שהיא החמירה עם הצבא וטיהרה את הדרג המדיני. אלעזר התפטר, וב־11 באפריל 1974 גם גולדה מאיר. דיין, שהציע לפרוש פעמיים וסורב, עזב עם התפטרות הממשלה ולא כיהן בממשלת רבין.

שאלה לבדיקה

מה קבעה ועדת אגרנט בדוח הביניים (1 באפריל 1974)?

התשובה: היא המליצה להרחיק את הרמטכ״ל, את ראש אמ״ן ואחרים, ולא קבעה אחריות אישית לדיין ולגולדה מאיר.. נכון. הוועדה הטילה את האחריות על הצבא והמודיעין, ולא על השרים.

מקור: מי אחראי? שני נוסחים

״כל עוד הוא מקבל את דעת יועציו אין הוא נושא באחריות אישית.״

״איני מבין מדוע סברה הוועדה שהייתי צריך להסיק ב־5 באוקטובר שיש לגייס מילואים, ושר הביטחון לא יכול היה להגיע לאותה מסקנה, כשהיה לנו בדיוק אותו מידע ואיש במטה הכללי לא חשב על גיוס.״

בצילום: גולדה מאיר ומשה דיין, חמישה חודשים לפני הדוח. שני הציטוטים עוסקים בשאלה אחת: מי נושא באחריות, הצבא או הממשלה?

• איזה עיקרון קובעת הוועדה לגבי שר? שאם הוא מקבל את דעת יועציו המקצועיים אין לו אחריות אישית. האחריות להערכה נופלת על הצבא ועל המודיעין.
• מה הטיעון של אלעזר? שהוא ושר הביטחון ידעו אותו דבר, ולכן אי אפשר להטיל אחריות רק עליו.
• איך אפשר לבדוק את הטענה של אלעזר? בודקים אם איש מבכירי המטה הציע לגייס. מקורות אחרים מזכירים שב־30 בספטמבר דרשו ראשי אג״ם, ישראל טל ואברהם טמיר, לגייס אוגדות. לכן צריך לבדוק טענה של מי שמגן על עצמו.

דיפלומטיה

קיסינג׳ר בין הבירות

אחרי המלחמה מתחיל מזכיר המדינה האמריקאי קיסינג׳ר ב״דיפלומטיה בדילוגים״, נסיעות בין ירושלים, קהיר ודמשק. ב־28 באוקטובר נפגשים קצינים ישראליים ומצריים בקילומטר ה־101 בדרך קהיר–סואץ, בפעם הראשונה מאז 1949. ב־11 בנובמבר נחתם הסכם הפסקת אש: חילופי שבויים ואספקה לארמייה השלישית. ב־18 בינואר 1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות עם מצרים, וב־31 במאי עם סוריה. ארצות הברית נעשית המתווכת המרכזית, וברית המועצות נדחקת הצידה.

ישראל

מה השתנה בישראל

חברה. זעזוע ואובדן אמון בצמרת, תנועות מחאה, ותחושת הבלתי־מנוצחות נעלמת.

פוליטיקה. גולדה מאיר מתפטרת, ורבין מקים ממשלה ב־3 ביוני 1974. ב־17 במאי 1977 מנצח הליכוד בראשות בגין, ״המהפך״, ולראשונה השלטון עובר מהמערך.

ביטחון. צה״ל מתעצם בחדות ומתאים את הלחימה לטילי נ״ט ונ״מ, ובאמ״ן מוקמת מחלקה שתבקר את ההערכות (״איפכא מסתברא״).

כלכלה. הוצאות הביטחון זינקו, משבר הנפט העלה מחירים, והחוב גדל; המשבר הכלכלי של סוף שנות ה־70 נובע גם מכך.

יחסי חוץ. ישראל תלויה יותר בארצות הברית. מדינות רבות באפריקה מנתקות יחסים, ובאו״ם מוכרזת ב־1975 הציונות כגזענות. אבל נפתחת הדרך לשלום עם מצרים.

שאלה לבדיקה

איזה הסכם נחתם ב־18 בינואר 1974?

התשובה: הסכם הפרדת כוחות בין ישראל למצרים.. נכון. זה הסכם להרחקת הצבאות זה מזה, בתיווך אמריקאי.

ערב

מצרים, סוריה והנפט

מצרים. המלחמה נחשבת לניצחון שהחזיר את הכבוד, ו־6 באוקטובר נחגג בקהיר מדי שנה. סאדאת מנצל את המעמד: ב־1974 הוא פותח את המשק (״אינפיתאח״) ומתרחק מברית המועצות אל ארצות הברית.

סוריה. בהסכם ההפרדה של 31 במאי 1974 מקבלת בחזרה את קוניטרה וסביבתה, אבל נשארת במאבק עם ישראל.

נפט. ב־17 באוקטובר מצמצמות מדינות ערב מפיקות הנפט את התפוקה, ואחר כך מטילות אמברגו נפט על ארצות הברית. הוא נמשך עד מרץ 1974, ומחיר הנפט כמעט פי ארבעה. מדינות ערב גילו שיש להן נשק כלכלי.

ההמשך

מסאדאת בירושלים לשלום

בספטמבר 1975 נחתם הסכם ביניים נוסף עם מצרים. ב־19–21 בנובמבר 1977 מבקר סאדאת בירושלים ונואם בכנסת. בספטמבר 1978, בקמפ דייוויד, חותמים סאדאת, בגין והנשיא האמריקאי קרטר על מסגרת לשלום. ב־26 במרץ 1979 נחתם הסכם השלום, הראשון בין ישראל למדינה ערבית, וישראל נסוגה מסיני עד אפריל 1982. מצרים הושעתה מהליגה הערבית עד 1989, וסאדאת נרצח ב־6 באוקטובר 1981 במצעד לציון המלחמה.

מהניצחון לשלום

• 1969–1970 מלחמת ההתשה; הפסקת אש ב־8 באוגוסט 1970.
• 1971–1972 הצעות סאדאת נדחות; היועצים הסובייטיים יוצאים.
• 6 באוקטובר 1973 מצרים וסוריה פותחות במלחמה ב־14:00.
• 8–10 באוקטובר מתקפת הנגד בסיני נכשלת; הסורים נדחקים.
• 14–16 באוקטובר התקפת השריון המצרית נהדפת; צה״ל חוצה את התעלה.
• 22–25 באוקטובר החלטה 338, כיתור הארמייה השלישית, משבר בין המעצמות.
• 18 בינואר 1974 הסכם הפרדת כוחות עם מצרים.
• 1 באפריל 1974 דוח הביניים של ועדת אגרנט.
• 11 באפריל 1974 גולדה מאיר מתפטרת; ב־3 ביוני רבין מקים ממשלה.
• 31 במאי 1974 הסכם הפרדת כוחות עם סוריה.
• 17 במאי 1977 ״המהפך״: הליכוד מנצח בבחירות.
• 19–21 בנובמבר 1977 סאדאת בירושלים.
• 26 במרץ 1979 הסכם השלום בין ישראל למצרים.

שאלה לבדיקה

מהו אמברגו הנפט שהוטל באוקטובר 1973, ומה הייתה תוצאתו?

התשובה: החלטה של מדינות ערב מפיקות הנפט לצמצם את התפוקה ולהטיל חרם על ארצות הברית; מחיר הנפט כמעט פי ארבעה, ומדינות ערב גילו שיש להן נשק כלכלי.. נכון. החרם נמשך עד מרץ 1974.

ויכוח וחידון

מה היה הכישלון, ומי ניצח?

האם מלחמת יום הכיפורים הייתה בעיקר כישלון של מודיעין, של תפיסה, של מנהיגות, או הצלחה מדינית של סאדאת?

• ועדת אגרנט ואורי בר־יוסף: כישלון המודיעין אמ״ן החזיק ידיעות מתריעות רבות אך פירש אותן לא נכון בגלל הקונספציה, והוועדה המליצה להרחיק את ראשיו. בר־יוסף, בספרו ״הצופה שנרדם״, טוען שהמידע עצמו היה בידי ישראל, והכישלון היה בהערכה ובקשיחות מחשבתית.
• צבי לניר: ״הפתעה בסיסית״ בספרו משנת 1983 טען לניר שההפתעה לא נבעה מחוסר מידע, אלא ממערכת מושגים לא רלוונטית, כולל הדימוי העצמי של הישראלים מול הצבאות הערביים. לפי גישה זו מידע נוסף לא היה מועיל, ואחרי שפרצה המלחמה המערכת התקשתה להגיב.
• מבקרי הוועדה, ואלעזר: כישלון הדרג המדיני הוועדה פטרה את דיין, ואלעזר ואחרים טענו שאי אפשר להטיל אחריות על הצבא בלבד, כי הקונספציה הייתה גם של השרים. גיורא איילנד ביקר אחר כך את המלצת הוועדה לא להתחשב בכוונות האויב, וטען שהיא עיכבה את היערכות צה״ל במשך שנים.
• קיסינג׳ר ואחרים: ניצחון מדיני של סאדאת, או ניצחון ישראלי קיסינג׳ר כתב שאיש לא הבין בתחילה שסאדאת לא כיוון לניצחון אלא לשינוי בשיווי המשקל במשא ומתן (בתרגום חופשי). לפי גישה זו הוא השיג את יעדיו: פתח משא ומתן והחזיר את סיני בדרך מדינית. מנגד, חיים הרצוג ואחרים רואים בתוצאה הצבאית ניצחון ישראלי: צה״ל חצה את התעלה, כיתר ארמייה ועמד קרוב לקהיר ולדמשק.

בישראל קוראים לזה ״מחדל״, ולעתים גם ״ניצחון״; במצרים זה ״ניצחון אוקטובר״. שני הסיפורים נכונים כל אחד לגבי שלב אחר: תבוסת הפתיחה ותפנית הסיום. מה שנשאר פתוח: כמה מהכישלון היה של מי, והאם אפשר לנצח במדיניות אחרי שמפסידים בקרב.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• הקונספציה ההנחה של אמ״ן והצמרת הישראלית שמצרים לא תתקוף לפני שתקבל מענה לעליונות האווירית של ישראל, וסוריה לא תתקוף בלי מצרים.
• המלחמה הקרה ההתחרות בין ארצות הברית לברית המועצות; במלחמה תמכה הראשונה בישראל והשנייה במצרים ובסוריה, ושתיהן הגבילו את הלחימה והכתיבו את הפסקת האש.
• ועדת אגרנט ועדת חקירה ממלכתית שחקרה את ההיערכות למלחמה; בדוח הביניים (אפריל 1974) המליצה להרחיק את הרמטכ״ל ואת ראש אמ״ן, ולא הטילה אחריות אישית על שר הביטחון ועל ראש הממשלה.

שאלה

הסבירו מדוע נכשלה ישראל בהערכת האיום ערב מלחמת יום הכיפורים, והציגו שתי השפעות של המלחמה על מדינת ישראל.

תשובה לדוגמה

ערב המלחמה האמינו אמ״ן והצמרת ב״קונספציה״: מצרים לא תתקוף לפני שיהיה לה מענה לעליונות האווירית של ישראל, וסוריה לא תתקוף בלי מצרים. אחרי 1967 ראתה ישראל בערבים חלשים, וסמכה על התרעה של 48 שעות ועל קו בר־לב.

סימנים רבים סתרו זאת: אזהרת המלך חוסיין ב־25 בספטמבר, התרגיל המצרי, פינוי המשפחות הסובייטיות ב־4 באוקטובר והתרעת המקור ״המלאך״. אבל אמ״ן פירש כל סימן בנפרד, ב־5 באוקטובר העריך שהסבירות נמוכה, וכוננות השווא של 1973 החלישה את האמון באזהרות. המצרים גם הטעו בתרגיל ובשחרור מילואימניקים.

החלטות 6 באוקטובר החריפו את המצב: גולדה מאיר דחתה תקיפה מקדימה כדי לשמור על הסיוע האמריקאי, והגיוס התעכב. המלחמה פרצה ב־14:00 ולא בשקיעה.

השפעה אחת על ישראל היא פוליטית: ועדת אגרנט המליצה להרחיק את הרמטכ״ל ואת ראש אמ״ן, גולדה מאיר התפטרה באפריל 1974, ובמאי 1977 עלה הליכוד לשלטון.

השפעה שנייה היא מדינית: ישראל נעשתה תלויה יותר בארצות הברית, ואחרי הסכמי הפרדת הכוחות (1974) וביקור סאדאת בירושלים (1977) נחתם ב־1979 הסכם שלום עם מצרים.

מונחים

• הקונספציה ההנחה שעמדה בבסיס ההערכות של אמ״ן והצמרת הישראלית ערב המלחמה: מצרים לא תתקוף לפני שיהיה לה מענה לעליונות האווירית של ישראל, וסוריה לא תתקוף בלי מצרים. המונח התקבע בעקבות ועדת אגרנט.
• המחדל הכינוי הישראלי לכישלון ההתרעה וההיערכות לפני מלחמת יום הכיפורים ובימיה הראשונים, בצבא וגם בצמרת המדינית.
• אמ״ן אגף המודיעין של צה״ל, האחראי להערכת המודיעין הלאומית. ב־1973 עמד בראשו האלוף אלי זעירא.
• מלחמת ההתשה לחימה מוגבלת בין מצרים לישראל לאורך תעלת סואץ. היא התחילה אחרי ששת הימים, החריפה ממרץ 1969, והסתיימה בהפסקת אש ב־8 באוגוסט 1970.
• קו בר־לב שרשרת מעוזים שבנה צה״ל על גדת תעלת סואץ המזרחית מ־1968, מאחורי סוללת חול תלולה. הקו נקרא על שם הרמטכ״ל חיים בר־לב.
• המלחמה הקרה ההתחרות בין ארצות הברית לברית המועצות על השפעה בעולם, בלי מלחמה ישירה ביניהן. במזרח התיכון תמכה הראשונה בישראל והשנייה במצרים ובסוריה; בראשית שנות ה־70 הן שאפו להרגעה (״דטאנט״).
• תקיפה מקדימה מתקפה שמטרתה לסכל התקפה צפויה של האויב, כפי שעשתה ישראל בפתיחת מלחמת ששת הימים ב־5 ביוני 1967.
• מבצע ניקל גראס הגשר האווירי האמריקאי לישראל, מ־14 באוקטובר עד 14 בנובמבר 1973. מטוסי מטען של חיל האוויר האמריקאי הובילו כ־22 אלף טון ציוד.
• החלטה 338 החלטת מועצת הביטחון של האו״ם מ־22 באוקטובר 1973: הפסקת אש, יישום החלטה 242 ופתיחת משא ומתן. ארצות הברית וברית המועצות ניסחו אותה בהסכמה.
• ועדת אגרנט ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, שהוקמה בנובמבר 1973 כדי לחקור את ההיערכות למלחמה ואת ימיה הראשונים. דוח הביניים שלה פורסם ב־1 באפריל 1974.
• אמברגו הנפט החלטה של מדינות ערב מפיקות הנפט, באוקטובר 1973, לצמצם את תפוקת הנפט ולהטיל חרם על ארצות הברית ועל מדינות נוספות. החרם הוסר במרץ 1974, ומחיר הנפט כמעט פי ארבעה.
• הסכם הפרדת כוחות הסכם להרחקת הצבאות זה מזה בתיווך אמריקאי: עם מצרים ב־18 בינואר 1974 ועם סוריה ב־31 במאי 1974.
• סאדאת נשיא מצרים שירש את נאצר. החליט על מלחמה כדי להחזיר את הסכסוך לסדר היום של המעצמות.
• נאצר נשיא מצרים לפני סאדאת. מת ב־1970.
• חאפז אל־אסד נשיא סוריה. עם סאדאת החליט על מלחמה באוקטובר.
• סאדק שר המלחמה של מצרים. התנגד לצליחה מוגבלת ופוטר לפני המלחמה.
• שאזלי הרמטכ״ל של מצרים. תמך בצליחה מוגבלת, ואחר כך הזהיר שהשריון ייחשף.
• גונן אלוף פיקוד הדרום בצה״ל. מתקפת הנגד שלו בסיני נכשלה, ואחר כך הורחק מתפקידי שדה.
• דיין שר הביטחון של ישראל בזמן המלחמה. התנגד לתקיפה מקדימה.
• גולדה מאיר ראש הממשלה של ישראל בזמן המלחמה. נדרשה להכריע אם לתקוף קודם.
• קנת קיטינג השגריר האמריקאי בישראל. ישראל הודיעה לו שלא תפתח ראשונה.
• קיסינג׳ר מזכיר המדינה האמריקאי. אחרי המלחמה נסע בין ירושלים, קהיר ודמשק כדי לתווך.
• ברז׳נייב מנהיג ברית המועצות בזמן המלחמה.
• ניקסון נשיא ארצות הברית בזמן המלחמה.
• אלי זעירא ראש אגף המודיעין בזמן המלחמה, שהחזיק בקונספציה.
• אשרף מרואן חתנו של נאצר ואיש לשכת סאדאת. יש הרואים בו מרגל חשוב של ישראל, ויש הרואים בו סוכן כפול.
• צבי זמיר ראש המוסד בזמן המלחמה. נפגש בלונדון עם אשרף מרואן בליל 5–6 באוקטובר.
• המוסד שירות הביון של ישראל, שפועל מחוץ לארץ.
• דוורסואר מקום על התעלה, צפונית לאגם המר הגדול, שבו תכנן צה״ל לחצות את התעלה.
• אל־גמאסי גנרל מצרי שסיפר מדוע נבחר יום הפתיחה.
• רמדאן חודש הצום המוסלמי. התאריך של המלחמה חל ביום העשירי שלו.
• המגדלים הגבוהים תוכנית מצרית לחצות את התעלה בחמישה מקומות. בהמשך נקראה מבצע בדר.
• גרניט תוכנית מצרית לכבוש את סיני עד המעברים מיתלה וגידי.
• רבינוביץ׳ כותב ספר על מלחמת יום הכיפורים, שהשיעור מצטט ממנו.
• קוניטרה עיר בגולן, שחזרה לסוריה בהסכם ההפרדה של 1974.
• בודפסט מעוז ישראלי על קו בר־לב בסיני, שנשאר בידי ישראל עד סוף המלחמה.

מקורות

• United Nations Security Council, Resolution 338 (1973), 22 October 1973, Avalon Project, Yale Law School (נקרא; נוסח שלושת הסעיפים נבדק)
• Message from Soviet General Secretary Brezhnev to President Nixon, received 24 October 1973, 10 p.m., Foreign Relations of the United States, 1969–1976, vol. XXV, Arab-Israeli Crisis and War, 1973, document 267 (נקרא בדף המסמך; המשפטים המצוטטים נבדקו; במקור כתוב ״contigents״)
• ישיבת הממשלה ביום הכיפורים, 6 באוקטובר 1973, פרוטוקול בארכיון המדינה; הציטוט מדברי דיין כפי שפורסם באתר סרוגים, ״כך קיבלה הממשלה את ההודעה על פרוץ המלחמה״ (המקור עצמו לא נקרא)
• ועדת החקירה – מלחמת יום הכפורים: דין וחשבון (תל אביב: עם עובד, 1975), דוח הביניים מ־1 באפריל 1974; הציטוטים והמסקנות כפי שהם מובאים בוויקיפדיה (הדוח עצמו לא נקרא)
• עדות גולדה מאיר בפני ועדת אגרנט (הותרה לפרסום ב־2013), כפי שהיא מובאת בוויקיפדיה העברית, ערך ״גולדה מאיר״ (העדות עצמה לא נקראה)
• Saad el-Shazly, The Crossing of the Suez (San Francisco: American Mideast Research, 1980; מהדורה מתוקנת 2003), כפי שהוא מובא בוויקיפדיה (הספר לא נקרא)
• משרד החינוך, אגף מורשת: מתווה הלימודים בהיסטוריה, פרק 4 ״סוגיות בתולדות מדינת ישראל״ (מלחמת יום הכיפורים: הגורמים, ההפתעה, התוצאות, ההשפעות והמלחמה הקרה). נקרא בעמ׳ 18–21
• ויקיפדיה האנגלית, ערכים: Yom Kippur War; Operation Badr (1973); Bar Lev Line; Battle of the Chinese Farm; Operation Nickel Grass; Agranat Commission; Ashraf Marwan; David Elazar; 1973 oil crisis; Egypt–Russia relations. שימשו כעזר מנחה למספרים ולתאריכים, ונבדקו מול ערכים בעברית ומול מקורות אחרים (מקור משני)
• ויקיפדיה העברית, ערכים: מלחמת יום הכיפורים; ועדת אגרנט; גולדה מאיר; משה דיין; דוד אלעזר; מוטי אשכנזי; קו בר-לב; קרב עמק הבכא; מלחמת ההתשה; הנרי קיסינג'ר (מקור משני; לצורך שמות עבריים והצלבות)
• Middle East Eye, ״Israel and Egypt: Mossad reveals agent warned of Yom Kippur war ‘tomorrow’״ (על פרסום המוסד ב־2023 של חומרים על אשרף מרואן; מקור משני)
• Abraham Rabinovich, The Yom Kippur War: The Epic Encounter That Transformed the Middle East (New York: Schocken Books, 2004) (הספר עצמו לא נקרא; מצוטט דרך ערכי ויקיפדיה)
• Uri Bar-Joseph, The Watchman Fell Asleep: The Surprise of Yom Kippur and Its Sources (Albany: State University of New York Press, 2005); וכן The Angel: The Egyptian Spy Who Saved Israel (New York: HarperCollins, 2016) (הספרים לא נקראו)
• Chaim Herzog, The War of Atonement: The Inside Story of the Yom Kippur War (Boston: Little, Brown, 1975) (לא נקרא; מצוטט דרך ויקיפדיה)
• Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948–1991 (Lincoln: University of Nebraska Press, 2002) (לא נקרא; מצוטט דרך ויקיפדיה)
• George W. Gawrych, The 1973 Arab-Israeli War: The Albatross of Decisive Victory, Leavenworth Papers (Fort Leavenworth: Combat Studies Institute) (לא נקרא; מצוטט דרך ויקיפדיה)
• Henry Kissinger, Years of Upheaval (Boston: Little, Brown, 1982) (לא נקרא; הדברים על מטרת סאדאת כפי שהם מובאים בוויקיפדיה העברית)
• William B. Quandt, Peace Process: American Diplomacy and the Arab-Israeli Conflict since 1967 (Washington: Brookings Institution; Berkeley: University of California Press) (לא נקרא; מצוטט דרך ויקיפדיה)
• צבי לניר, ההפתעה הבסיסית: מודיעין במשבר (תל אביב, 1983) (לא נקרא; מצוטט דרך ויקיפדיה העברית)
• מוטי אשכנזי עם ברוך נבו ונורית אשכנזי, הערב בשש תפרוץ מלחמה (הקיבוץ המאוחד, 2003) (לא נקרא; מצוטט דרך ויקיפדיה העברית)
• איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון מלחמת יום הכיפורים (דביר, זמורה־ביתן, 2003) (לא נקרא; מצוטט דרך ויקיפדיה העברית)

קרדיט תמונות

• טום היימן, ״במחנה״, 1973. יחידת דובר צה״ל · טום היימן / Bamahane · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• צלם לא ידוע, אוקטובר 1973. מתוך חוברת ה־CIA ״President Nixon and the Role of Intelligence in the 1973 Arab-Israeli War״ · Public domain · דף המקור
• חיל האוויר של ארצות הברית, 1973 (פורסם ב־2008 במשרד ההיסטוריה של אגף התעבורה האווירית ה־60) · Public domain · דף המקור
• צלם ״במחנה״, 10 באוקטובר 1973. יחידת דובר צה״ל · Bamahane photographer · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• צלם לא ידוע, 5 בנובמבר 1973. מתוך חוברת ה־CIA ״President Nixon and the Role of Intelligence in the 1973 Arab-Israeli War״ · Public domain · דף המקור
• צלם לא ידוע, 17 בספטמבר 1978. הארכיון הלאומי של ארצות הברית (NARA) · Public domain · דף המקור