מלחמת העצמאות: מהלך המלחמה, צה״ל ושביתת הנשק

ירושלים נצורה

באר שבע, 21 באוקטובר 1948

בבוקר 21 באוקטובר 1948 רצים חיילים בין בתי באר שבע, ומעליהם חג מטוס קל. אחרי כמה שעות תיכנע העיר, ושער הנגב ייפתח. כמעט חמישה חודשים קודם לכן צה״ל עוד לא היה קיים: הוא נולד בפקודה ב־26 במאי, ובאותם ימים נכשלו שני ניסיונות לכבוש את לטרון, ויותר ממאה לוחמים נהרגו.

איך עוברים ממפלה לניצחון? והאם היה זה ניצחון של ״מעטים מול רבים״? בשיעור הזה תלכו אחרי המלחמה כולה, מדצמבר 1947 ועד הסכמי רודוס, ותשבו במקומם של מי שהיו צריכים להחליט.

תיקוף

שני שלבים, מלחמה אחת

תוכנית הלימודים מחלקת את המלחמה לשני שלבים. בשלב הראשון, מ־30 בנובמבר 1947 עד 14 במאי 1948, היישוב היהודי נלחם בערביי הארץ ובמתנדבים ערבים, ובריטניה עדיין שולטת בארץ. בשלב השני, מ־15 במאי 1948 עד 20 ביולי 1949, המדינה החדשה נלחמת בצבאות מדינות ערב, וההסכם עם סוריה סוגר אותו.

מה מייחד אותה? היא מלחמה על עצם קיומה של המדינה, והיא נקודת הפתיחה של הסכסוך הערבי־ישראלי, ולכן אין בה הבחנה בין חזית לעורף: אוטובוס בכביש לירושלים הוא חזית. נתוני הפתיחה של הצד היהודי קשים: אין תותחים כבדים, טנקים ומטוסים. והיא נגמרת בניצחון ישראלי במחיר כבד.

30 בנובמבר 1947 – מרץ 1948

הדרכים נסגרות

בשלב הראשון נלחמת ההגנה, ובראשה הפלמ״ח, במיליציות ערביות מקומיות, ב״צבא הג׳יהאד הקדוש״ של עבד אל־קאדר אל־חוסייני באזור ירושלים ובצבא ההצלה של פאוזי אל־קאוקג׳י, כמה אלפי מתנדבים שנכנסו מארצות ערב. הערבים רוצים למנוע את החלוקה, והיישוב רוצה לשרוד: להחזיק בכל יישוב ולשמור על הדרכים.

הדרכים הן העניין. בירושלים כ־100,000 יהודים, והכביש אליהם עובר בהרים ערביים. שיירות המזון נעות במשאיות מוגנות בלוחות פלדה, וכמעט כל שיירה נתקלת במארב. ב־31 במרץ מותקפת שיירה גדולה ליד חולדה, ובין 17 ל־22 לוחמים נהרגים, לפי המקורות. המנדט מסתיים בעוד שישה שבועות.

שאלה לבדיקה

מדוע הדרכים היו ״העניין״ בשלב הראשון של המלחמה, לפי השיעור?

התשובה: כי בירושלים חיו כ־100,000 יהודים, והכביש אליהם עבר בהרים ערביים, ושם כמעט כל שיירה נתקלה במארב. נכון. מי שחסם את הכביש יכול היה לנתק את העיר ממזון, ולכן שמירת הדרכים הייתה לב המאבק.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית והאחראי על ענייני הביטחון.

תל אביב, 1–2 באפריל 1948

אתמול נתקעה שיירת חולדה, וירושלים כמעט נצורה. כוחות ההגנה בנויים מחוליות קטנות הפזורות על פני הארץ, ועד כה לא רוכז מהם בדרך כלל יותר ממה שנדרש לאבטח שיירה. הכפרים הערביים שלאורך הדרך חוסמים אותה מן ההרים.

מטה ההגנה מציע לרכז כ־1,500 לוחמים, כוח שלא נראה כמותו, ולכבוש את הכפרים שלאורך הדרך כדי להעביר שיירות גדולות. אבל הכוח הזה יחסר בחזיתות אחרות, והבריטים עדיין שולטים בארץ ויכולים להפריע.

מה אתם מחליטים?

• לרכז כ־1,500 לוחמים ולכבוש את הכפרים לאורך הדרך כנראה הדרך היחידה לפרוץ את הכביש כל עוד המנדט נמשך. תסתכנו בחזיתות אחרות, תצטרכו להתחשב בבריטים, והדרך עלולה להיסגר שוב אחרי הפעולה.
• להמשיך בשיירות קטנות ובמשוריינים, ולשמור את הכוחות לשאר החזיתות כנראה ימשיכו ההפסדים בשיירות, וירושלים תישאר על סף רעב כשצבאות ערב ייכנסו בעוד שישה שבועות.
• לחכות לנשק מחוץ לארץ לפני שמסכנים כוח גדול אולי יגיע נשק, אבל לא ברור מתי, וירושלים אינה יכולה לחכות. כשהמנדט ייגמר, הכביש כולו יהיה בידי הערבים.

מה קרה בפועל

לרכז כ־1,500 לוחמים ולכבוש את הכפרים לאורך הדרך

ההגנה ריכזה כ־1,500 לוחמים, ובפועל עד כ־2,000, מגבעתי, מהפלמ״ח וממסגרות נוספות, בפיקודו של שמעון אבידן, ופתחה בראשית אפריל במבצע נחשון.

בעיני ההנהגה ירושלים הייתה נכס שאין לוותר עליו, ומטה ההגנה, בראשות ידין, תכנן את המבצע. לפי חוקרים זו הייתה הפעולה הגדולה הראשונה של ההגנה, בהיקף של כוחות רבים ולא בחוליות, וההחלטה פתחה את המעבר מהגנה להתקפה.

אפריל – מאי 1948

נחשון, והמעבר להתקפה

תוכנית ד׳, שנוסחה ב־10 במרץ, מעבירה את ההגנה מהגנה להתקפה, ונחשון הוא הראשון שבה. הקסטל, הגבעה המשקיפה על הכביש, נכבש בלילה שבין 2 ל־3 באפריל ועבר מיד ליד, ועבד אל־קאדר אל־חוסייני נהרג שם בלילה שבין 7 ל־8 באפריל. שלוש שיירות גדולות הגיעו לירושלים, כ־1,800 טונות מזון לפי אחד המקורות, אבל הדרך נחסמה שוב מיד.

אחר כך נופלות בידי כוחות יהודיים טבריה וחיפה באפריל, וצפת, בית שאן ויפו במאי. גוש עציון נופל ב־12–14 במאי, ובעיר העתיקה בירושלים נצורים היהודים. הבריטים עוזבים, והיישוב מחכה לצבאות שעומדים לפלוש. בני מוריס כותב שהנהגת היישוב חששה באמת מחזרה של השואה.

שאלה לבדיקה

מה אפשר לומר על מבצע נחשון?

התשובה: הוא נועד לפתוח את הדרך לירושלים ולהעביר שיירות גדולות; השיירות הגיעו, אבל הדרך נסגרה שוב. נכון. הוא היה הראשון בתוכנית ד׳, ובהמשך נסללה דרך בורמה.

15 במאי: הצבאות

15 במאי 1948

מי פלש, ולמה

ב־15 במאי נכנסים לארץ צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק, וכוח לבנוני קטן. הלגיון הערבי של עבר הירדן, בפיקוד קצינים בריטיים, נחשב לטוב שבהם, והצבא המצרי הוא הגדול בהם. ממשלות ערב אומרות שבאו להחזיר סדר, וביישוב רואים בכך ניסיון להשמיד את המדינה.

אבל מאחורי הנאומים אין תוכנית אחת ואין פיקוד אחד. המלך עבדאללה רוצה לספח את החלק הערבי של הארץ, ומשוחח על כך בחשאי עם מנהיגי הסוכנות. פארוק מלך מצרים רוצה לעכב אותו ולהשיג את הדרום, וסוריה ולבנון חוששות מעבדאללה.

15 במאי 1948: מי מול מי

15 במאי 1948 ובשבועות שאחריו

ארץ ישראל

היישוב וצה״ל (ההגנה, האצ״ל והלח״י)

• מפקדים: דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, יעקב דורי, הרמטכ״ל, יגאל ידין, ראש מחלקת המבצעים
• כוחות: 35,000 (אבי שליים); כ־26,000: 23,295 בהגנה, כ־2,500 באצ״ל וכ־500 בלח״י (בני מוריס (ליבת הלוחמים; כפי שמצוטט בוויקיפדיה העברית)); 29,677 (נתון בוויקיפדיה האנגלית, בלי ייחוס)
• אבדות: כ־6,000 בכל המלחמה (6,373): כ־4,000 חיילים והשאר אזרחים (הרישומים הישראליים)

לפי מוריס (כפי שמצוטט בוויקיפדיה האנגלית), כ־60% מלוחמי ההגנה היו חמושים ב־15 במאי. לא היו תותחים כבדים, טנקים ומטוסים.

צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה, עיראק ולבנון וצבא ההצלה

• מפקדים: אחמד עלי אל־מוואווי, חיל המשלוח המצרי, גלאב פאשא, הלגיון הערבי, פאוזי אל־קאוקג׳י, צבא ההצלה
• כוחות: 20,000–25,000 (אבי שליים); 23,500–26,500: מצרים כ־10,000, ירדן כ־4,500, עיראק כ־3,000, סוריה 3,000–6,000, צבא ההצלה כ־2,000, לבנון כ־1,000 (אומדן בוויקיפדיה האנגלית, בלי ייחוס); בספירת לוחמים בלבד, בצירוף כוחות העזר הפלסטיניים, היחס קרוב לשוויון (יואב גלבר)
• אבדות: 3,700–7,000 (ויקיפדיה האנגלית: צבאות ערב); 3,000–13,000, לוחמים ואזרחים יחד (ויקיפדיה האנגלית: ערבים פלסטינים)

הצבאות גדלו בהמשך: לפי ויקיפדיה האנגלית כ־10,000 עיראקים בהפוגה הראשונה, וכ־20,000 מצרים בהפוגה השנייה.

התוצאה: בתוך כשלושה שבועות נעצרה ההתקדמות הערבית ברוב החזיתות, אבל הלגיון החזיק בעיר העתיקה ובלטרון, ושני הצדדים הגיעו להפוגה הראשונה מותשים, ובכל אחד מהם התכוננו להתחמש.

המספרים נבדלים לפי מי נספר: לוחמים בלבד או גם כוחות עזר, ב־15 במאי או חודש אחר כך. גם מקורותיהם של חלק מהנתונים אינם ברורים, ולכן טבלה כזאת אומדנית בלבד.

החזיתות: ממאי 1948 עד מרץ 1949

15 במאי 1948 – 10 במרץ 1949

ב־15 במאי 1948 נכנסים לארץ צבאות מצרים, עבר הירדן, סוריה ועיראק, וכוח לבנוני קטן. הלגיון הערבי של עבר הירדן נחשב לטוב שבהם, והיישוב, שכוחותיו פזורים על פני יישובים, רואה בכך ניסיון להשמיד את המדינה. ממשלות ערב אומרות שבאו להחזיר סדר.

שחזור סכמטי של המלחמה כולה, לא של קרב אחד. המיקומים והחיצים משוערים ומראים את הצירים העיקריים בלבד: חטיבות רבות וכוחות קטנים אינם מופיעים. הרקע לפי מפות הארץ, והמהלכים לפי בני מוריס (2008), יואב גלבר (2004) וערכי ויקיפדיה על המבצעים.

שלבי הקרב

• 15 במאי: הצבאות נכנסים הלגיון חוצה את הירדן לעבר ירושלים והשפלה, המצרים נכנסים בשני צירים, בחוף ובכיוון באר שבע וחברון, העיראקים בעמק הירדן, הסורים דרומה מהגולן, ובגליל פועל צבא ההצלה. הכוחות היהודיים פזורים על פני יישובים.
• סוף מאי – יוני: ההתקדמות נעצרת יד מרדכי מעכבת את המצרים כחמישה ימים (19–24 במאי), ואחר כך הם נעצרים באשדוד (29 במאי). הסורים נבלמים בדגניה (20 במאי). העיראקים עוברים להגנה בשומרון. הרובע היהודי בעיר העתיקה נכנע ללגיון (28 במאי), והלגיון מחזיק בלטרון.
• הפוגה ועשרת הימים (יולי) אחרי ההפוגה הראשונה צה״ל תוקף: מבצע דני כובש את לוד ורמלה (11–12 ביולי) ומבצע דקל את נצרת (16 ביולי). בלטרון נכשלות שוב התקפות, והיא נשארת בידי הלגיון.
• אוקטובר: יואב וחירם ביואב (15–22 באוקטובר) נפרץ המערך המצרי: באר שבע נכנעת (21 באוקטובר), ועוד כוח מצרי נותר במצור בכיס פלוג׳ה. בחירם (28–31 באוקטובר) נכבש הגליל, וצבא ההצלה נדחק ללבנון.
• דצמבר 1948 – מרץ 1949: חורב ועובדה בחורב (22 בדצמבר – 7 בינואר) צה״ל נכנס לסיני, נסוג, ומצרים מסכימה לשיחות. בעובדה (5–10 במרץ 1949) הוא מגיע לאילת, כמעט בלי קרב, והלחימה נגמרת.

האסטרטגיה

• היישוב וצה״ל: היישוב והצה״ל, שכוחותיהם פזורים על יישובים, מעכבים את הכוחות הערביים בנקודות כמו יד מרדכי ודגניה. אחרי ההפוגה הראשונה הם תוקפים בזה אחר זה: מבצע דני בלוד וברמלה, דקל בנצרת, ואחר כך יואב בדרום וחירם בגליל.
• צבאות ערב וצבא ההצלה: אין תוכנית אחת ואין פיקוד אחד. מצרים מתקדמת בשני צירים, בחוף ובכיוון באר שבע וחברון. הלגיון חוצה את הירדן לעבר ירושלים והשפלה, העיראקים בעמק הירדן והסורים דרומה מהגולן. כל צבא הולך בציר שלו.

מה הכריע: צה״ל תקף חזית אחר חזית, ואילו צבאות ערב, בלי תוכנית אחת ובלי פיקוד אחד, לחמו כל אחד בציר משלו. הפיצול הזה הכריע את התוצאה.

שאלה לבדיקה

בטבלה ״מי מול מי״ מופיעים כמה מספרים שונים לכל צד. איך השיעור מסביר את ההבדלים?

התשובה: המספרים תלויים במי נספר (לוחמים בלבד או גם כוחות עזר) ובמועד (15 במאי או חודש אחר כך), וחלק מהמקורות אינם ברורים. נכון. ולכן הטבלה אומדנית בלבד: שליים וגלבר, למשל, סופרים אחרת ומגיעים לתמונות שונות.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

תל אביב, כשבוע אחרי הכרזת המדינה

הלגיון מחזיק בלטרון, והדרך היחידה לירושלים סגורה. מנהיגי העיר שולחים מברקים נואשים: אזלים המזון והמים, והעיר לא תחזיק מעמד יותר משבועיים, לפי אחת הגרסאות. בה בעת הצבא המצרי חודר מהדרום, ויד מרדכי נצורה.

יש לכם חטיבה שביעית חדשה, ובה עולים שהגיעו לא מזמן, ועוד גדוד של אלכסנדרוני: יחד יותר מ־2,000 איש, בנשק דל ובלי סיור מקדים. ידין מתנגד: הדרום קודם, כי אם תיפול יד מרדכי תיפתח הדרך לתל אביב.

מה אתם מורים?

• לתקוף את לטרון עכשיו, בחטיבה החדשה כנראה ההזדמנות היחידה לפתוח את הדרך מהר. אבל בכוח לא מאומן, בנשק דל ובלי מודיעין על הלגיון אתם מסתכנים בכישלון, ולא תוכלו להפנות את הכוח לדרום.
• לשלוח את הכוח לדרום, ולחזק את ירושלים בדרכים אחרות כנראה תחזקו את ההגנה על תל אביב, אבל ירושלים תישאר מנותקת, ואם תיפול, האחריות תהיה שלכם.
• לא לתקוף, ולחפש דרך עוקפת בהרי יהודה אפשר שתימצא דרך כזאת, ובאמת תיסלל כעבור ימים. אבל אתם עדיין לא יודעים שהיא אפשרית, והעיר עלולה לא להחזיק עד אז.
• לדחות את ההתקפה עד שהכוח יאומן ויצויד כנראה תקטינו את ההפסדים, אבל ירושלים עלולה להישבר ויד מרדכי תיפול לפני שהכוח יהיה מוכן.

מה קרה בפועל

לתקוף את לטרון עכשיו, בחטיבה החדשה

ב־24–25 במאי תקפו את לטרון כ־450 לוחמי אלכסנדרוני וכ־1,650 לוחמי חטיבה 7. ההתקפה התעכבה ביום והחלה בחשכה, והלוחמים, בלי מים ובלי חיפוי, נסוגו בשעות היום החמות: 72 הרוגים לפי ויקיפדיה האנגלית, ולפי אותו מקור חמישה הרוגים ללגיון. ניסיון שני, ב־30–31 במאי, נכשל גם הוא.

ירושלים הייתה בעיני בן־גוריון נכס מוסרי ופוליטי, וידין חשב שצריך להתמקד בדרום. בני מוריס מאשים את פיזור הכוח בכמה יעדים במקום תקיפת המצודה; ישראל בר (1955) האשים את הכשרת העולים; ארי יצחקי (שנות ה־80) האשים את בן־גוריון ואת המפקדים, לא את העולים.

מאי – יוני 1948

הדרך שלא עברה בלטרון

בלילה שבין 29 ל־30 במאי מאשרים ג׳יפים שאפשר לעקוף את לטרון בהרים, בשבילים שסיור רגלי של הפלמ״ח מצא ב־28 במאי. מהנדסים סוללים אותם, ודרך בורמה נפתחת לג׳יפים ב־10 ביוני, יום לפני ההפוגה. בימים שלאחר מכן עוברות בה משאיות, ובהמשך צינור מים. לטרון נשארת בידי הלגיון עד 1967.

בלילה שלפני ההפוגה נורה בטעות מיקי מרקוס, קולונל אמריקני יהודי שפיקד על החזית ושהיה לאלוף הראשון של צה״ל, כשלא ענה בסיסמה בעברית.

מקור: מפה: לטרון והדרך שעוקפת אותה

Ceedjee, 2009, על סמך ספרו של בני מוריס 1948 (הוצאת ייל, 2008), עמ׳ 288. השמות באנגלית.

אזור לוד–רמלה–לטרון ב־9 ביולי 1948, כולל דרך בורמה.

• מצאו את לטרון (העיגול השחור). לאילו כבישים היא צמודה? לכביש הראשי מתל אביב לירושלים ולכביש לרמאללה. מי שמחזיק בה חוסם את הדרך, ולכן רצה בן־גוריון לכבוש אותה.
• עקבו אחרי הקו האדום המקווקו שמדיר מוחיסין (Deir Muheizin) עד בית מחסיר (Beit Mahsir). מה הוא? דרך בורמה: כביש עוקף בהרים, דרומית ללטרון, שמחבר את השפלה לכביש לירושלים בלי לעבור בידי הלגיון.
• מה אי אפשר ללמוד מהמפה? את הלחימה: אין בה כוחות, חיצים או תאריכי קרבות. היא מציגה מקומות ודרכים ב־9 ביולי, חודש וחצי אחרי ההתקפות על לטרון, והיא מפה מאוחרת של חובב.

שאלה לבדיקה

איזה משפט מסביר נכון את ההתקפות על לטרון?

התשובה: בן־גוריון הורה לתקוף כדי לפתוח את הדרך לירושלים, וידין העדיף את הדרום; ההתקפות נכשלו, ובמקומן נסללה דרך בורמה. נכון.

צבא אחד

26 במאי 1948

הצבא נולד

ב־26 במאי 1948 חותם בן־גוריון על פקודה אחת שמקימה את צה״ל, וב־31 במאי יוצאת פקודת היום הראשונה שלו, והיום הזה נחגג כיום הקמתו. ההגנה הופכת לצבא ממלכתי, יעקב דורי הוא הרמטכ״ל הראשון, והחיילים נשבעים אמונים למדינה. הצבא גדל מהר: בין 26,000 ל־35,000 לוחמים בפלישה, ולפי ויקיפדיה האנגלית כ־88,000 חיילים בסוף השנה.

המגויסים החדשים הם בעיקר עולים, ובהם ניצולי שואה, שנשלחים לחזית כמעט מיד. מתנדבי חוץ לארץ מביאים ניסיון, בעיקר בחיל האוויר. ומצ׳כוסלובקיה מגיעים רובים, מקלעים ומטוסי קרב, כבר באביב ובמיוחד בהפוגה הראשונה, בניגוד לאמברגו של האו״ם.

מקור: הפקודה שהקימה את הצבא

מוקם בזה צבא־הגנה לישראל מורכב מחילות יבשה, מחיל ים ומחיל אויר. … כל אדם המשרת בצבא־הגנה לישראל חייב להשבע שבועת אמונים למדינת ישראל, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים. … אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא־הגנה לישראל.

שמונה סעיפים קצרים, שנים־עשר יום אחרי ההכרזה.

• מה אוסר הסעיף האחרון, ועל מי הוא חל בפועל? כל כוח מזוין מחוץ לצה״ל: האצ״ל, הלח״י, ובסופו של דבר גם מטה הפלמ״ח. הפקודה אינה מזכירה אותם בשם, אבל נותנת לבן־גוריון בסיס משפטי.
• למי נשבעים החיילים, ולמה זה חשוב? למדינה, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים, לא לארגון, למפלגה או למנהיג. זה המעבר מיישוב למדינה. שימו לב למילה ״לחוקתה״: חוקה עדיין לא הייתה.

שאלה לבדיקה

מה קבעה פקודת צבא־הגנה לישראל מ־26 במאי 1948?

התשובה: הקימה את צה״ל, חייבה את החיילים בשבועת אמונים ואסרה כל כוח מזוין אחר. נכון. שלושה סעיפים קצרים, שהיו הבסיס לפירוק המחתרות.

יוני 1948

המבחן הראשון: אלטלנה

בעשרים ביוני, באמצע ההפוגה האוסרת הכנסת נשק, מגיעה לחוף ליד כפר ויתקין אלטלנה, אוניית נשק של האצ״ל עם כ־900 מתנדבים. בגין רוצה חלק מהנשק ליחידות האצ״ל בצה״ל, ובן־גוריון וקציניו רואים בכך צבא בתוך צבא.

ב־22 ביוני מפגיז צה״ל את האונייה מול תל אביב: 16 לוחמי אצ״ל ושלושה חיילי צה״ל נהרגים, ובגין מורה להימנע מהשבת אש. אחר כך מוזגו לוחמי האצ״ל בצה״ל או פורקו. בירושלים, שלא הייתה חלק מהמדינה, המשיכו לפעול האצ״ל והלח״י עד ספטמבר, ורצח המגשר פולקה ברנדוט ב־17 בספטמבר בידי לח״י הוביל את הממשלה לפרק אותם. תוכנית הלימודים מכנה את הפרשה מקרה בוחן.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

תל אביב, סתיו 1948

צה״ל גדל פי כמה מאז מאי, אבל חטיבות הפלמ״ח שלו, הראל, יפתח והנגב, עדיין נשענות על מטה נפרד, שמפקדיו קשורים למפ״ם, המפלגה שמתנגדת לכם. כמה ימים לפני ההכרזה הורה המטה לאנשיו לקיים רק פקודות שאישר בעצמו, ואתם ביטלתם את ההוראה מיד. ביוני התעמתתם עם קצינים בכירים מאותה מפלגה, במה שנקרא אחר כך ״מרד האלופים״.

המטה הזה נלחם היטב, ומבצע גדול בדרום עומד להיפתח. אבל אתם רוצים צבא אחד, ממלכתי, בלי מטות מפלגתיים.

מה אתם מחליטים?

• להשאיר את מטה הפלמ״ח עד סוף המלחמה כנראה תמנעו עימות עם מפ״ם ותשמרו על המורל הקרבי. אבל תשאירו בצבא גוף עם נאמנות כפולה, והקמת צבא אחד תישאר חצי עבודה.
• לדחות את הפירוק עד אחרי הלחימה הגדולה בדרום אולי תרגיעו את הקצינים ותשמרו על רצף מבצעי. אבל תפקידו הפוליטי של המטה יישאר, והמבצע ייפתח כשהצבא עדיין מפוצל.
• לפרק את המטה עכשיו, ולשלב את חטיבות הפלמ״ח בצבא כרגיל כנראה תסיימו את המאבק הפנימי על הפיקוד, אבל סביר שרבים ממפקדי הפלמ״ח ילכו הביתה בעיצומה של מלחמה.

מה קרה בפועל

לפרק את המטה עכשיו, ולשלב את חטיבות הפלמ״ח בצבא כרגיל

בספטמבר הודיע בן־גוריון למפקדי הפלמ״ח שיתמזגו בצבא, וב־29 באוקטובר הורה הרמטכ״ל לפרק את המטה, החל מ־7 בנובמבר (התאריכים חלוקים בין המקורות). חטיבות הראל, יפתח והנגב נשארו כחטיבות צה״ל רגילות, אבל רבים ממפקדיהן עזבו.

מסמך הוראה באתר הפיקוח על ההיסטוריה מונה שלושה מניעים. מקצועי: צבא מאורגן עם דרגות ומטכ״ל, ולא ״פרטיזנקה״ כלשונו. פוליטי: פירוק האצ״ל, הלח״י והפלמ״ח נטרל את יריביו של בן־גוריון, ובהם אנשי מפ״ם. אי־אמון: למשל בהוראת המטה שלפני ההכרזה. המחיר, לפי אותו מסמך, היה פגיעה ברמת צה״ל, כי רבים ממפקדי הפלמ״ח עזבו.

הפוגות ומבצעים

יוני – ספטמבר 1948

הפוגה, עשרת הימים והפוגה

ההפוגה הראשונה, 11 ביוני – 8 ביולי, נקבעת בהחלטת האו״ם ונמשכת 28 ימים. היא אוסרת להכניס נשק ולוחמים, אבל שני הצדדים מפרים אותה: ישראל מביאה נשק מצ׳כוסלובקיה ומגייסת, ומצרים ועיראק מחזקות את כוחותיהן. ב־8 ביולי חוזרת הלחימה.

ב״עשרת הימים״, 8–18 ביולי, כובש מבצע דני את לוד, רמלה ושדה התעופה, ומבצע דקל את נצרת. לטרון נשארת בידי הלגיון, וב־18 ביולי מתחילה ההפוגה השנייה, שנמשכת עד אוקטובר.

שאלה לבדיקה

איך מסביר מסמך הוראה באתר הפיקוח על ההיסטוריה את פירוק מטה הפלמ״ח, ומה היה לפיו המחיר?

התשובה: שלושה מניעים: מקצועי (צבא מאורגן ולא ״פרטיזנקה״), פוליטי (נטרול יריבים) ואי־אמון; והמחיר היה שרבים ממפקדי הפלמ״ח עזבו. נכון. כך מתאר זאת המסמך, ותאריכי הפירוק עצמם חלוקים בין המקורות.

אוקטובר 1948

יואב וחירם

אחרי שהמצרים חוסמים שיירה לנגב, פורץ צה״ל בדרום ב־15–22 באוקטובר, במבצע יואב: באר שבע נכנעת ב־21 באוקטובר והדרך לנגב נפתחת. כוח מצרי של כ־4,000 איש, ובו קצין צעיר בשם גמאל עבד אל־נאצר, נותר במצור בכיס פלוג׳ה.

ב־28–31 באוקטובר פועל מבצע חירם בצפון: הגליל כולו נכבש בכ־60 שעות, צבא ההצלה נסוג ללבנון, והכוחות מגיעים עד הליטני. בן־גוריון מתיר להגיע עד הליטני בלבד, ואוסר להמשיך לביירות, לפי אחד המקורות מחשש לגינוי בין־לאומי.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון.

תל אביב, 30 בדצמבר 1948

במבצע חורב כוח של הפיקוד הדרומי, בפיקוד יגאל אלון, כבר בתוך סיני. הוא כבש את אום כתף ואת אבו עגילה, והמצרים נסוגים לעבר אל־עריש. אלון רוצה להתקיף את אל־עריש ולהקיף את הצבא המצרי ברצועת עזה, כדי לסיים את המלחמה.

אבל ב־29 בדצמבר קראה מועצת הביטחון להפסקת אש, ובריטניה דורשת נסיגה לגבול הבין־לאומי ומאיימת להפעיל את הסכם הברית שלה עם מצרים מ־1936. גם ארצות הברית מצטרפת לדרישה. מצרים עוד לא הסכימה לשיחות שביתת נשק, וידין מסרב לאשר את התקיפה.

מה אתם מורים?

• לאשר את ההתקפה על אל־עריש אולי הצלחה צבאית גדולה, שתסיים את המלחמה מול מצרים. אבל תסתכנו בעימות ישיר עם בריטניה, ואולי עם ארצות הברית, ובצל כבד על הדיפלומטיה של המדינה הצעירה.
• להישאר בעמדות בסיני, כקלף במשא ומתן אולי קלף מיקוח, אבל בריטניה כבר איימה, וסביר שתיאלצו לסגת בכל מקרה אחרי שכבר החרפתם את היחסים.
• לסגת מסיני אל הגבול, ולהמשיך ללחוץ על המצרים בגבול ובתוך שטח הארץ כנראה תשמרו על היחסים עם בריטניה ועם ארצות הברית, ותמשיכו לנסות להכריח את מצרים לשבת לשיחות בלי להפר את הגבול.
• לסגת ולעצור את הלחימה כולה תימנעו מכל עימות, אבל תוותרו על הלחץ האחרון על מצרים, וייתכן שהיא תסרב לשיחות.

מה קרה בפועל

לסגת מסיני אל הגבול, ולהמשיך ללחוץ על המצרים בגבול ובתוך שטח הארץ

בן־גוריון וידין סירבו לאשר את אל־עריש, והכוחות חזרו לגבול עד 2 בינואר 1949. ב־3 בינואר נערכה התקפה באזור רפיח, על הגבול. ב־6 בינואר הסכימה מצרים לשיחות, וב־7 בינואר נכנסה הפסקת אש לתוקף. ב־6–7 בינואר הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי חמישה מטוסים בריטיים, ובריטניה מחתה.

לפי ויקיפדיה העברית הורה בן־גוריון לסגת מפני שבריטניה איימה להתערב, ואלון ניסה לשכנע אותו שלא, בלי הצלחה. מוריס, לפי ויקיפדיה האנגלית, כותב שבזמן ההתקדמות לסיני כמעט לא היה לחץ בינלאומי, אולי כי לא היה ברור שמדובר בשטח מצרי. המקורות חלוקים אפוא בשאלה כמה היה הלחץ אמיתי.

מרץ 1949

עובדה: עד אילת

ב־5–10 במרץ 1949 פועל מבצע עובדה: הכוחות נעים דרומה כמעט בלי קרב. ב־10 במרץ, אחרי שהם מגיעים לאום רשרש, מונף שם דגל שנכתב בדיו, ומקובל לראות בכך את סוף המלחמה. הנגב כולו, עד אילת, בידי ישראל.

שאלה לבדיקה

מה קרה כשיגאל אלון רצה לתקוף את אל־עריש בסוף דצמבר 1948, ובמה חלוקים המקורות?

התשובה: ההתקפה לא אושרה והכוחות חזרו לגבול; לפי ויקיפדיה העברית משום שבריטניה איימה להתערב, ואילו מוריס כותב שהלחץ הבין־לאומי היה קטן, ולכן המקורות חלוקים כמה היה הלחץ אמיתי. נכון. המחלוקת היא על עוצמת הלחץ הבין־לאומי, לא על עצם הסירוב והנסיגה.

מהפוגה להפוגה, ומהפוגה להסכם

• 30 בנובמבר 1947 מתחילה מלחמת האזרחים: מארבים על הכבישים.
• 5–20 באפריל 1948 מבצע נחשון: הראשון מתוכנית ד׳.
• 15 במאי 1948 צבאות ערב נכנסים לארץ.
• 26 במאי 1948 פקודת צבא־הגנה לישראל.
• 11 ביוני – 8 ביולי ההפוגה הראשונה.
• 8–18 ביולי עשרת הימים: דני ודקל.
• 15–31 באוקטובר מבצעים יואב וחירם.
• 22 בדצמבר 1948 – 7 בינואר 1949 מבצע חורב ונסיגה מסיני.
• 24 בפברואר – 20 ביולי 1949 ארבעה הסכמי שביתת נשק.
• 10 במרץ 1949 עובדה: עד אילת.
• 11 במאי 1949 ישראל מתקבלת לאו״ם.

רודוס והקו הירוק

ינואר – יולי 1949

משא ומתן ברודוס

אחרי חורב מסכימה מצרים לשיחות, והן נפתחות ברודוס בינואר 1949, בהנחיית ראלף באנץ׳, שהחליף את ברנדוט שנרצח. המשלחת הישראלית כוללת דיפלומטים וקצינים, ובהם ולטר איתן, יגאל ידין ויצחק רבין. מצרים חותמת ב־24 בפברואר, לבנון ב־23 במרץ, ירדן ב־3 באפריל וסוריה ב־20 ביולי. עיראק לא חתמה: כוחותיה עזבו, והלגיון נטל את גזרתם.

מקור: הסכם שביתת נשק: מה הוא אומר על עצמו

הצדדים להסכם זה, בתגובה להחלטת מועצת הביטחון מ־16 בנובמבר 1948 הקוראת להם לנהל משא ומתן לשביתת נשק, כאמצעי זמני נוסף וכדי להקל את המעבר מההפוגה הנוכחית לשלום קבוע בפלשתינה …

מוכר גם ששום הוראה בהסכם זה לא תפגע בשום אופן בזכויות, בתביעות ובעמדות של אחד הצדדים בהסדר השלום הסופי של שאלת פלשתינה, שכן הוראות ההסכם מוכתבות אך ורק משיקולים צבאיים.

שני קטעים מאותו הסכם.

• מי יזם את המשא ומתן, ולמה ״אמצעי זמני״? מועצת הביטחון של האו״ם, בהחלטות מ־4 ומ־16 בנובמבר 1948, אחרי שההפוגות נשברו שוב ושוב. ״זמני״ משום שההסכם אמור להוביל לשלום, לא להחליף אותו.
• מה משמעות ״מוכתבות אך ורק משיקולים צבאיים״? זה הסכם צבאי: מפסיק אש ומסמן קווים, בלי להכריע בגבולות, בפליטים או בירושלים. לכן הקו נקרא ״קו שביתת נשק״ ולא גבול.
• מי לא חתם? הפלסטינים לא היו צד להסכמים, ועיראק לא חתמה.

שאלה לבדיקה

מה נכון לגבי הסכמי שביתת הנשק של 1949?

התשובה: נחתמו עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה בין פברואר ליולי 1949; הפלסטינים ועיראק לא היו צד. נכון.

מה נשאר על המפה

הקו הירוק

הקווים שנקבעו הם הקו הירוק. ישראל מחזיקה בכ־78% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית, לעומת כ־56% בתוכנית החלוקה. ירדן מחזיקה בהרי יהודה ושומרון (״הגדה המערבית״, שתספח ב־1950) ובמזרח ירושלים, כולל העיר העתיקה, וירושלים מחולקת בין שתי המדינות. מצרים מחזיקה ברצועת עזה. מדינה ערבית פלסטינית לא קמה.

ב־11 במאי 1949 מתקבלת ישראל לאו״ם, ב־37 קולות מול 12 ו־9 נמנעים. הסכמי שביתת הנשק אמורים להיות זמניים, והקו הירוק משמש בפועל גבול ישראל עד 1967.

אוכלוסיות מעורבות

מי נשאר בתוך הקו

בתוך הקו נשארו כ־160,000 ערבים, לפי אומדן האו״ם מ־1949, מוסלמים, נוצרים ודרוזים. הדרוזים היו חלוקים: רוב המנהיגים בגליל הגיעו להבנות עם ההגנה ולא הצטרפו למאבק נגד היישוב, אף ששכיב והאב, קצין סורי דרוזי, הקים גדוד של כ־500 איש בצבא ההצלה. הצ׳רקסים בכפר כמא וברייחאניה העדיפו ניטרליות. מאוחר יותר, לבקשת מנהיגי העדות, הוחל על הדרוזים שירות חובה בצה״ל ב־1956 ועל הצ׳רקסים ב־1958.

מה לא סופר כאן

הפליטים

הסיפור הזה חסר צד. בזמן המלחמה עזבו או גורשו מבתיהם כ־700,000 ערבים פלסטינים (האומדנים נעים בין 600,000 ל־760,000), וכמעט איש מהם לא חזר. איך זה קרה, ובמה חלוקים ההיסטוריונים, מסופר בשיעור ״בעיית הפליטים הפלסטינים: איך היא נוצרה״.

שאלה לבדיקה

מה היה מצב הארץ על המפה אחרי הסכמי שביתת הנשק, לפי השיעור?

התשובה: ישראל החזיקה בכ־78% מארץ ישראל המנדטורית, ירדן בהרי יהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, מצרים ברצועת עזה, ומדינה ערבית פלסטינית לא קמה. נכון. והקווים האלה, הקו הירוק, שימשו בפועל גבול ישראל עד 1967.

מחיר, ניצחון ומחלוקת

ניצחון במחיר כבד

כמה עלתה המלחמה

כ־1%

במלחמה נהרגו יותר מ־6,000 ישראלים, לפי הרישומים 6,373, כ־4,000 מהם חיילים והשאר אזרחים: כאחוז מכלל היהודים בארץ. בצד הערבי אין ספירה מהימנה, והאומדנים נעים בין כ־7,000 לכ־17,000, תלוי אם סופרים אזרחים ומתנדבים.

מיתוס

חמישה צבאות סדירים פלשו, והיישוב, בלי נשק וכמעט בלי חיילים, ניצח אותם בנס.

האמת

חצי נכון. בחודש הראשון היה לצבאות ערב יתרון בתותחנה, בשריון קל ובאוויר, ולצה״ל חסר נשק: לפי מוריס רק כ־60% מהלוחמים היו חמושים ב־15 במאי. אבל במספר הלוחמים לא היה פער נגד היישוב: לפי שליים 35,000 ישראלים מול 20,000–25,000 ערבים, ולפי גלבר היה היישוב עדיף ברוב המלחמה, חוץ מהחודש הראשון. בהפוגה הראשונה הגיע נשק מהגוש המזרחי, ואז, כדברי שליים, ניצח הצד החזק יותר, כמו ברוב המלחמות. וגם ״חמישה צבאות״ מגזים: צבא לבנון כמעט לא לחם, ועיראק שלחה בתחילה כ־3,000 חיילים.

הראיות

אבי שליים, “Israel’s ‘new history’ and the Palestinians”, 2009; יואב גלבר, קוממיות ונכבה, 2004; בני מוריס, כפי שמצוטט בוויקיפדיה האנגלית. התרגום שלנו.

מיתוס

צבאות ערב פעלו כגוש מאוחד, בפיקוד אחד ובתוכנית אחת להשמיד את ישראל.

האמת

לא. שליים מכנה את הקואליציה הערבית ״אחת הקואליציות המפולגות, הבלתי מאורגנות והרעועות בתולדות המלחמות״ (בתרגום חופשי). לא הייתה תוכנית משותפת ולא פיקוד אחד. עבדאללה רצה לספח, ופארוק רצה לעכב אותו; סוריה ולבנון חששו מעבדאללה; לבנון כמעט לא לחמה. הלגיון, הצבא היעיל ביותר לפי רוגן ושליים, התרכז בירושלים ובאזורים הערביים. וקנת׳ פולק כותב שצבאות ערב נכשלו גם בגלל פיקוד, הכשרה וחשיבה טקטית, לא רק בגלל המספרים.

הראיות

אבי שליים, 2009; אוג׳ין רוגן ואבי שליים (עורכים), The War for Palestine, 2001; קנת׳ פולק, Arabs at War, 2002. התרגום שלנו.

שאלה לבדיקה

איזה ניסוח מדויק יותר מ״ישראל ניצחה חמישה צבאות בלי כלום״?

התשובה: בתחילה חסר צה״ל נשק כבד, אבל במספר הלוחמים לא היה פער גדול נגדו; בהפוגה הראשונה הגיע נשק מצ׳כוסלובקיה, וצבאות ערב פעלו בלי פיקוד אחד. נכון. כך שליים וגלבר, בניסוחים שונים.

מי היה חזק יותר?

האם יישוב קטן ניצח צבאות רבים, או שהצד החזק יותר ניצח?

• הנרטיב המסורתי, ואפרים קרש בתחילת המלחמה היה כלי נשק אחד על כל שלושה לוחמים לפני שהגיע הנשק מצ׳כוסלובקיה, כותב קרש בספרו על 1948 מ־2002 (כפי שמצוטט בוויקיפדיה האנגלית). ההנהגה היהודית חששה באמת לקיומה, ומוריס וגלבר מסכימים על כך. קרש גם מבקר את ההיסטוריונים החדשים בספרו Fabricating Israeli History (1997), בטענה שהם מעוותים מסמכים.
• אבי שליים וההיסטוריונים החדשים ב־15 במאי היו לישראל 35,000 לוחמים מול 20,000–25,000 ערבים. הבעיה הייתה כוח אש ולא כוח אדם, ואחרי ההפוגה הראשונה, כשהגיע נשק מהגוש המזרחי, היה צה״ל לדבריו לא רק עדיף במספרים אלא גם בכוח אש. הקואליציה הערבית הייתה לדבריו אחת הקואליציות המפולגות בהיסטוריה. שליים מכנה את הסבב הראשון ״אכן מאבק הישרדות״.
• יואב גלבר היישוב היה עדיף בכוח אדם, בציוד, בלוגיסטיקה ובארגון ברוב המלחמה, חוץ מהחודש שאחרי הפלישה, שבו היה לצבאות ערב יתרון באוויר, בתותחנה וברכב קל. בספירת לוחמים בלבד, בצירוף כוחות העזר הפלסטיניים, היחס קרוב לשוויון. אבל היישוב חשש באמת לקיומו.
• קנת׳ פולק חוקר צבא אמריקני, שמתאר בספרו Arabs at War (2002) את ליקויי הפיקוד וההכשרה של צבאות ערב. לפי גישה זו הניצחון הישראלי נבע בחלקו מכישלון של היריב, ולא רק ממספרים ומנשק.

איזו ספירה הוגנת: לוחמים בלבד או גם כוחות עזר? ב־15 במאי או בכל המלחמה? גם החוקרים שחלוקים ביניהם מסכימים שהיישוב חשש באמת לקיומו, ושנשק לא היה לו בשפע בחודש הראשון. התחילו משם, ושאלו מה נדרש כדי להכריע בכל שאלה.

גורמי הניצחון

מה הכריע?

תוכנית הלימודים שואלת מה גרם לניצחון ״כנגד כל הסיכויים״. ההיסטוריונים נותנים משקל שונה לכל גורם, אבל כמה חוזרים אצל כולם. ארגון: צבא אחד ופיקוד אחד אחרי 26 במאי, מול קואליציה בלי פיקוד משותף. גיוס: יישוב שגייס את כולם, עולים ומתנדבים, ושרוב אנשיו ידעו שאין ברירה. נשק: ההפוגה הראשונה והאספקה מצ׳כוסלובקיה שינו את הכוח, ובעיקר את כוח האש.

פילוג ערבי: מטרות סותרות, וכשלי פיקוד. העולם: ארצות הברית וברית המועצות תמכו בחלוקה, ובריטניה עזבה. והכול נוצל במעבר מהגנה להתקפה, מתוכנית ד׳ ועד יואב, חירם וחורב.

חידון סיום

שאלה לבדיקה

איזה תיקוף של מלחמת העצמאות מופיע בתוכנית הלימודים?

התשובה: שלב ראשון: 30 בנובמבר 1947 – 14 במאי 1948. שלב שני: 15 במאי 1948 – 20 ביולי 1949. נכון. השלב הראשון נפתח למחרת החלטת האו״ם, והשני נסגר בהסכם עם סוריה.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• תוכנית ד׳ תוכנית של ההגנה מ־10 במרץ 1948 להבטחת שטח המדינה ודרכי הגישה אליו, שסימנה את המעבר מהגנה להתקפה.
• צבא ממלכתי צבא אחד, כפוף לשלטון הנבחר ולחוק, בלי כוחות מזוינים אחרים לצדו; כזה הקים בן־גוריון בפקודה מ־26 במאי 1948.
• הסכמי שביתת הנשק ארבעה הסכמים צבאיים ב־1949, עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, שקבעו קווי הפרדה (הקו הירוק) בלי לקבוע גבולות סופיים.

שאלה

הסבירו את הגורמים שהובילו לניצחון ישראל במלחמת העצמאות, והציגו את תוצאות המלחמה.

תשובה לדוגמה

הגורמים: ראשית, ארגון. ב־26 במאי 1948 הקים בן־גוריון את צה״ל בפקודה, אסר כל כוח מזוין אחר, ובסתיו פרק את האצ״ל, את הלח״י ואת מטה הפלמ״ח. שנית, גיוס: היישוב גייס את כולם, ועולים חדשים ומתנדבי מח״ל, כ־3,500, הצטרפו, וצה״ל גדל לכ־88,000 חיילים בסוף 1948.

שלישית, נשק: בהפוגה הראשונה, בניגוד לאמברגו של האו״ם, הגיעו נשק ומטוסי קרב מצ׳כוסלובקיה, וצה״ל קיבל יתרון בכוח האש. רביעית, פילוג ערבי: צבאות ערב לא פעלו לפי תוכנית אחת ופיקוד אחד. עבדאללה רצה לספח את הגדה, ומצרים רצתה לעכב אותו, ולבנון כמעט לא לחמה. חמישית, מעבר מהגנה להתקפה: תוכנית ד׳ ומבצע נחשון באפריל, ואחר כך דני, יואב, חירם וחורב.

התוצאות: מדצמבר 1947 עד מרץ 1949 נהרגו כ־6,000 ישראלים, כאחוז מהיישוב. בין פברואר ליולי 1949 נחתמו הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה, והקו הירוק היה גבול ישראל בפועל עד 1967. ישראל החזיקה בכ־78% מארץ ישראל המנדטורית, לעומת כ־56% בתוכנית החלוקה, וב־11 במאי 1949 התקבלה לאו״ם. רצועת עזה נשארה בידי מצרים והגדה המערבית ומזרח ירושלים בידי ירדן. מדינה ערבית פלסטינית לא קמה, ובעיית הפליטים נוצרה.

מונחים

• תוכנית ד׳ תוכנית של ההגנה, בנוסח סופי מ־10 במרץ 1948, להבטחת שטח המדינה שעמדה לקום ודרכי הגישה אליו לקראת פלישה צפויה. היסטוריונים חלוקים אם כללה גירוש מתוכנן.
• הפלמ״ח פלוגות המחץ של ההגנה, הכוח הסדיר של היישוב. ב־1948 היו בו שלוש חטיבות: הראל, יפתח והנגב. מפקדיו היו קרובים למפלגת מפ״ם.
• צבא ההצלה כוח מתנדבים ערבים שהקימה הליגה הערבית. נכנס לארץ בחורף 1948 בפיקודו של פאוזי אל־קאוקג׳י ופעל בעיקר בצפון.
• הלגיון הערבי צבא ממלכת עבר הירדן, בפיקוד קצינים בריטיים ובראשם ג׳ון באגוט גלאב (״גלאב פאשא״). נחשב לצבא הערבי המיומן ביותר במלחמה.
• דרך בורמה דרך עוקפת שנסללה בהרי יהודה בסוף מאי ובתחילת יוני 1948, כדי לעקוף את לטרון ולהעביר אספקה לירושלים. נקראה על שם דרך בורמה של מלחמת העולם השנייה.
• צה״ל צבא ההגנה לישראל, שהוקם בפקודה מ־26 במאי 1948. פקודת היום הראשונה שלו פורסמה ב־31 במאי, והוא נחגג כיום ההקמה.
• מח״ל מתנדבי חוץ לארץ: כ־3,500 עד 4,000 איש, רובם יהודים וחלקם לא יהודים, שהצטרפו ללחימה ב־1948, בעיקר בחיל האוויר.
• הפוגה הפסקת אש זמנית בפיקוח האו״ם, שאסרה גם הכנסת נשק ולוחמים. ההפוגה הראשונה: 11 ביוני – 8 ביולי 1948. השנייה: מ־18 ביולי עד אוקטובר.
• אלטלנה אוניית נשק של האצ״ל שהגיעה בהפוגה הראשונה, ב־20 ביוני 1948. צה״ל הפגיז אותה מול חוף תל אביב ב־22 ביוני; נהרגו 16 לוחמי אצ״ל ושלושה חיילי צה״ל, לפי רישומי הצבא.
• הסכמי שביתת הנשק ארבעה הסכמים צבאיים נפרדים ב־1949, עם מצרים, לבנון, ירדן וסוריה. הם הפסיקו את הלחימה וקבעו קווי הפרדה, בלי לקבוע גבולות סופיים ובלי להביא שלום.
• הקו הירוק קווי שביתת הנשק של 1949, בעיקר עם ירדן ומצרים. בפועל שימשו גבול ישראל עד 1967.
• ההיסטוריונים החדשים קבוצת חוקרים ישראלים, ובהם בני מוריס, אבי שליים, אילן פפה ושמחה פלפן, שפרסמו בסוף שנות ה־80 ספרים שערערו על הסיפור המסורתי של 1948, ובהם על מאזן הכוחות.
• לטרון מקום על הדרך לירושלים, שהחזיק בו הלגיון הערבי עד 1967.
• הקסטל גבעה שמשקיפה על הכביש לירושלים. נכבשה בלילה באפריל 1948 ועברה מיד ליד.
• חולדה כפר ליד הדרך לירושלים, שבו הותקפה ב־31 במרץ שיירה גדולה.
• גוש עציון מערך של יישובים יהודיים בהרי יהודה, שנפל במאי 1948.
• דגניה קיבוץ ליד הכנרת, שבו נעצרו הסורים ב־20 במאי 1948.
• מישמר הירדן יישוב ליד נהר הירדן שנפל בידי הסורים ונשאר בידם עד שביתת הנשק.
• רודוס אי יווני שבו נפתחו השיחות בין ישראל למדינות ערב, בינואר 1949.
• אום רשרש מקום בדרום הארץ, שבו הונף ב־10 במרץ 1949 דגל שנכתב בדיו. מקובל לראות בכך את סוף המלחמה.
• יעקב דורי הרמטכ״ל הראשון של צה״ל. הוא עמד בראש הצבא בשנת הקמתו.
• מיקי מרקוס קולונל אמריקני יהודי שפיקד על החזית. נורה בטעות בלילה שלפני ההפוגה, כשלא ענה בסיסמה בעברית.
• ראלף באנץ׳ דיפלומט אמריקאי שהנחה את השיחות ברודוס, אחרי שברנדוט נרצח.
• פולקה ברנדוט המגשר של האו״ם, שנרצח בירושלים בידי לח״י ב־17 בספטמבר.
• עבד אל־קאדר אל־חוסייני מנהיג ערבי פלסטיני שפיקד על מיליציות באזור ירושלים. נהרג בקרב על הקסטל באפריל 1948.
• פאוזי אל־קאוקג׳י מפקד צבא ההצלה, כוח של מתנדבים ערבים שנכנסו לארץ מארצות ערב.
• פארוק מלך מצרים בזמן המלחמה. רצה לעכב את עבדאללה ולהשיג את הדרום.
• עבדאללה מלך עבר הירדן. רצה לספח את החלק הערבי של הארץ, ושוחח על כך בחשאי עם מנהיגי הסוכנות.
• אביה S-199 מטוס קרב שהובא מצ׳כוסלובקיה לצה״ל. ארבעה מטוסים כאלה תקפו את הכוח המצרי ליד גשר אשדוד.
• לח״י ארגון מחתרתי יהודי קטן, שרצח את המגשר ברנדוט בירושלים בספטמבר 1948.
• תוכנית החלוקה תוכנית האו״ם מ־1947 לחלוקת ארץ ישראל המנדטורית לשתי מדינות, יהודית וערבית.
• המנדט הבריטי השלטון הבריטי בארץ ישראל, שהסתיים ב־14 במאי 1948.
• אזור מפורז אזור שבו אסור להחזיק כוחות צבא. לפי הסכמי שביתת הנשק נקבעו כמה כאלה.
• דרוזים עדה דתית ערבית. מ־1956 חל עליה שירות חובה בצה״ל, לבקשת מנהיגיה.
• צ׳רקסים עם מהקווקז שחי בכפרים בצפון הארץ. תושביו העדיפו להישאר ניטרליים במלחמה.
• מבצע נחשון מבצע ההגנה באפריל 1948, הראשון לפי תוכנית ד׳. מטרתו הייתה לפתוח את הדרך לירושלים.
• מבצע יואב מבצע צה״ל באוקטובר שפתח את הנגב, אחרי שבאר שבע נכנעה.

מקורות

• פקודת צבא־הגנה לישראל, תש״ח–1948, עיתון רשמי, תוספת א׳, עמ׳ 9 (הממשלה הזמנית, 26 במאי 1948)
• Egyptian–Israeli General Armistice Agreement, 24 February 1949
• Lebanese–Israeli General Armistice Agreement, 23 March 1949
• Jordanian–Israeli General Armistice Agreement, 3 April 1949
• Israeli–Syrian General Armistice Agreement, 20 July 1949
• Benny Morris, 1948: A History of the First Arab-Israeli War, Yale University Press, 2008 (בעברית: 1948: תולדות המלחמה הערבית־ישראלית הראשונה, עם עובד, 2010)
• יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב 1948, דביר, 2004 (באנגלית: Palestine 1948, Sussex Academic Press, 2001)
• Eugene L. Rogan and Avi Shlaim (eds.), The War for Palestine: Rewriting the History of 1948, Cambridge University Press, 2001 (2nd ed. 2007)
• Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948–1991, University of Nebraska Press, 2002
• Efraim Karsh, Fabricating Israeli History: The ״New Historians״, Frank Cass, 1997 (2nd ed. 2000)
• Avi Shlaim, “Israel’s ‘new history’ and the Palestinians”, openDemocracy, 2009 (הועלה מחדש ב־History News Network)
• משרד החינוך, תוכנית הלימודים בהיסטוריה לחטיבה העליונה: פרק 3, המאבק על הקמת המדינה
• אורנה כץ, ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והקמת צה״ל, מסמך הוראה באתר הפיקוח על לימודי ההיסטוריה, משרד החינוך
• Jewish Virtual Library, The Founding of the IDF
• ויקיפדיה האנגלית והעברית, ערכים על מלחמת 1948, מבצעי נחשון, יואב, חירם, חורב ועובדה, הקרבות על לטרון וקרב יד מרדכי (שימשו כמורי דרך, ולא כמקור לציטוט ישיר)

קרדיט תמונות

• הוגו מנדלסון, אוקטובר 1948. האוסף הלאומי לצילומים, לשכת העיתונות הממשלתית (D284-072) · Public domain · דף המקור
• הנס פין, 14 ביוני 1948. לשכת העיתונות הממשלתית · Public domain · דף המקור
• Ceedjee, 2009, על סמך ספרו של בני מוריס 1948 (הוצאת ייל, 2008), עמ׳ 288 · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• הנס פין, 22 ביוני 1948 · Public domain · דף המקור
• צלם לשכת העיתונות הממשלתית, ינואר 1949 (D773-063) · Public domain · דף המקור