המאבק בבריטים והעפלה, 1945–1947

שער נעול

חיפה, יולי 1947

נמל חיפה, יולי 1947. אונייה גדולה וישנה, שנבנתה לשייט נוסעים במפרץ אמריקני, עומדת ברציף. צדה פגוע וחלק מסיפונה מרוסק. חיילים בריטים חמושים עומדים על הרציף, וילדים יורדים אליו בזה אחר זה.

ארבעת אלפים וחמש מאות הנוסעים הם ניצולי שואה. הם לא יישארו בארץ ישראל: בריטניה תחזיר אותם לצרפת, ואם יסרבו לרדת שם, לגרמניה. כמה מחברי ועדה של האו״ם עומדים בנמל ורואים.

איך הגיעו עד כאן? שנתיים אחרי שנגמרה המלחמה ארץ ישראל עדיין בידי בריטניה, ושעריה סגורים. היישוב היהודי, כ־600,000 איש, יוצא נגד השלטון הזה בכל הדרכים: אוניות, התיישבות, דיפלומטיה ונשק. הוא אינו מסכים על דרכי המאבק, והוויכוח הזה הוא חלק מהסיפור.

מאי 1945

הניצחון שלא פתח את השערים

8 במאי 1945: גרמניה נכנעת. בחודשים הבאים מתברר ליהודי הארץ ממדי האסון באירופה, ובמחנות העקורים בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה מחכים הניצולים. בין 1945 ל־1952 יעברו שם יותר מ־250,000 יהודים שלא יכולים או לא רוצים לחזור לבתיהם.

והשער נעול. מדיניות בריטניה עדיין נקבעת לפי הספר הלבן של מאי 1939: 75,000 עולים בחמש שנים, ואחר כך עלייה רק בהסכמת הערבים. בקיץ 1945 כמעט אזלו האישורים שנותרו.

ביולי 1945 מנצחת בבחירות בבריטניה מפלגת הלייבור, והנהגת הציונים מקווה לשינוי. ב־25 באוגוסט היא מקבלת תשובה: משרד המושבות מודיע לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, שמכסת העלייה לא תוגדל.

מקור: כרזה מ־1939: ״סגירת שערי הארץ״

״הממשלה הבריטית מפרסמת הערב את הספר הלבן אשר תכנו: חיסול המדיניות של הקמת הבית הלאומי, סגירת שערי הארץ בפני המוני ישראל הנמלטים מתגרת ידיהם של עריצים […] הטלת מעמד של מיעוט מתמיד על הישוב והסגרתו בידי שלטון רוב ערבי אויב ופורע.״

הספר הלבן פורסם ב־17 במאי 1939. הכרזה, שנתלתה באותו ערב, קוראת לשביתה כללית ולעצרות מחאה. בלשון הספר הלבן עצמו: ״אין זה חלק ממדיניותה [של הממשלה] שפלשתינה תהפוך למדינה יהודית״ (בתרגום חופשי).

• מה בעיני הכרזה הדבר החמור ביותר בספר הלבן? סגירת שערי הארץ ״בפני המוני ישראל הנמלטים מתגרת ידיהם של עריצים״. זה נכתב במאי 1939, לפני המלחמה והשואה: כבר אז ידעו היהודים שיש מי שבורחים.
• איך מתוארים כאן הערבים, ומה זה אומר על הזמן שבו נכתבה הכרזה? ״שלטון רוב ערבי אויב ופורע״. זה לשון של מחאה, לא של תיאור. הכרזה נכתבה בסוף המרד הערבי של 1936–1939, ומבטאת את החשש להיות מיעוט בארץ.
• למה הכרזה של 1939 חשובה גם ללימוד על 1945? כי המסמך שבו נאבקה נשאר מדיניות בריטניה אחרי המלחמה. מי שהתנגד לו לפני השואה ראה בו, אחריה, שער שנסגר בפני הניצולים.

שאלה לבדיקה

מה קבע הספר הלבן של 1939 לגבי העלייה היהודית אחרי חמש השנים הראשונות?

התשובה: שלא תותר עלייה נוספת, אלא אם הערבים יסכימו לה. נכון. כך נאמר בו במפורש: ״אחרי תקופת חמש השנים לא תותר עלייה יהודית נוספת, אלא אם ערביי פלשתינה מוכנים להסכים לה״.

אוגוסט 1945 – אפריל 1946

טרומן מבקש, בווין מסרב

בקיץ 1945 שולח הנשיא האמריקני הארי טרומן את ארל הריסון לבדוק את מצב הפליטים היהודים. הריסון כותב, בתרגום חופשי: ״כפי שהדברים עומדים, נראה שאנו מתייחסים ליהודים כפי שהנאצים התייחסו אליהם, פרט לכך שאיננו מחסלים אותם״. ב־31 באוגוסט מבקש טרומן מראש ממשלת בריטניה, קלמנט אטלי, להתיר עלייה של עוד 100,000 איש.

בריטניה מסרבת: בגלל המצב בארץ, היא אומרת, אינה יכולה לאמץ את ההצעה. היא חוששת מתגובת העולם הערבי, שבו עוברים הנפט והדרך להודו, ותעלת סואץ נשארת חשובה לה. ב־13 בנובמבר 1945 מודיעות בריטניה וארצות הברית על ועדת חקירה משותפת: שישה בריטים ושישה אמריקנים.

ב־20 באפריל 1946 מגישה הוועדה דוח בהסכמה מלאה: לאשר מיד 100,000 אישורי עלייה; לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית; המנדט נמשך עד שיוחלט על חסות של האו״ם. טרומן מקבל רק את ה־100,000. בריטניה מתנה את הביצוע בסיוע צבאי וכלכלי אמריקני, ואמריקה מסרבת. הדרך הדיפלומטית נתקעת.

מי נלחם, ובמה

היישוב

הסוכנות, ההגנה והפורשים

ביישוב היהודי, כ־600,000 איש וכשליש מתושבי הארץ, יש שני מוקדי כוח. הראשון הוא היישוב המאורגן: הסוכנות היהודית, שבראשה עומד דוד בן־גוריון, והוועד הלאומי, שבראשו יצחק בן־צבי. הסוכנות מדברת בשם היישוב מול בריטניה ומול העולם, ובידיה צבא מחתרתי, ההגנה, ובו כוח המחץ שלה, הפלמ״ח, בפיקוד יגאל אלון.

השני הוא ״הפורשים״, האצ״ל והלח״י, שאינם מכירים בסמכות הסוכנות. האצ״ל, בפיקוד מנחם בגין, הכריז ב־1 בפברואר 1944 מרד בשלטון הבריטי. הלח״י, קיצוני ממנו, רצח ב־6 בנובמבר 1944 בקהיר את לורד מוין, השר הבריטי במזרח התיכון.

המחלוקת ביניהם עמוקה. היישוב המאורגן נוהג בהבלגה: להגן בלי לצאת להתקפה. אחרי רצח מוין פתחה ההגנה ב״סזון״ (עונת הציד): היא חטפה אנשי אצ״ל ומסרה מאות מהם לבריטים. בגין אסר על אנשיו להשיב באלימות, כדי למנוע מלחמת אחים, ועד מארס 1945 הסזון נפסק. כך נראה היישוב כשהמלחמה נגמרה: מפולג בשאלת האמצעים.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית.

תחילת אוקטובר 1945

אתם בני 58. הבריטים מסרבים לשנות את הספר הלבן, ואתם יודעים על מצבם של הניצולים במחנות. הנשיא טרומן ביקש 100,000 אישורים ולא קיבל כלום.

מפקדי ההגנה, משה סנה בראשם, מציעים לפתוח במאבק מזוין מוגבל נגד השלטון הבריטי: חבלה במסילות, בגשרים, בספינות משמר ובתחנות מכ״ם. האצ״ל והלח״י תוקפים את הבריטים, בהפסקות, מאז 1944 ובלי הסכמת הסוכנות. ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, מעדיף את הדרך המדינית והמתונה. ואם תבחרו להילחם, נשארת שאלה: לבד, או יחד עם מי שהסוכנות עצמה רדפה לפני פחות משנה?

מה אתם מאשרים?

• להישאר במאבק מדיני ובהעפלה, ולחכות לתוצאות השיחות בין בריטניה לארצות הברית כנראה שקט, אבל גם סיכון: כל עוד אין פעולה, האצ״ל והלח״י ימשיכו לבדם וישאבו את הנוער, והסוכנות תיראה חסרת אונים מול בריטניה.
• לאשר להגנה חבלה מוגבלת, לבדה, בלי האצ״ל והלח״י כנראה שליטה מלאה בהיקף ובגבולות. אבל האצ״ל והלח״י ימשיכו לפעול בלי כל תיאום, והסוכנות לא תוכל לרסן אותם.
• לאשר חבלה מוגבלת בפיקוד משותף עם האצ״ל והלח״י, ולהורות להימנע ככל האפשר מפגיעה בנפש מסגרת אחת לשלושת הארגונים, והסוכנות נשארת בעמדת השפעה. הסיכון: כל ארגון יפרש את ההגבלות בדרכו, והסוכנות תישא באחריות על מה שאינה שולטת בו.
• לתמוך במרד כולל נגד הבריטים כנראה עימות ישיר עם צבא בריטי גדול ופגיעה ביחסים עם ארצות הברית ועם הלייבור, שעדיין אפשר להשפיע עליהם. מרד כולל גם ידרוש לוחמים שאין ליישוב.

מה קרה בפועל

לאשר חבלה מוגבלת בפיקוד משותף עם האצ״ל והלח״י, ולהורות להימנע ככל האפשר מפגיעה בנפש

בתחילת אוקטובר כותב בן־גוריון לסנה, כפי שהמכתב מצוטט בוויקיפדיה העברית: ״אין לצמצם את התגובה בארץ בעלייה ובהתיישבות. מן ההכרח לנקוט בח׳ (חבלה) ובגמול. לא טרור אישי […] ויש להיזהר ככל האפשר מקורבנות אנושיים.״ בסוף החודש נחתם הסכם להקמת תנועת המרי העברי: פיקוד משותף של ההגנה (סנה וישראל גלילי), האצ״ל (בגין) והלח״י (נתן ילין־מור), ועל כולם ״ועדה X״ אזרחית של הסוכנות.

בן־גוריון ראה במאבק לחץ שנועד לשנות את המדיניות הבריטית, לצד העפלה והתיישבות ולא במקומן. אחר כך הבהיר שההגבלה על פגיעה בנפש היא הנחיה ולא איסור מוחלט. השיתוף העמיד את הגופים שהיישוב המאורגן רדף שנה קודם תחת פיקוד משותף. מדוע שינה היישוב את מדיניותו כלפי בריטניה? כי הספר הלבן נשאר בתוקף, הלייבור אכזב, ומצב הניצולים לא סבל דיחוי. החוקרים חלוקים מי החליט ומתי, כפי שנראה בהמשך.

שאלה לבדיקה

מה המליצה ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית בדוח שלה מאפריל 1946?

התשובה: לאשר מיד 100,000 אישורי עלייה, בלי להקים מדינה יהודית או מדינה ערבית. נכון. זו הייתה ההמלצה המרכזית של הוועדה, שהתקבלה פה אחד. טרומן קיבל רק את ה־100,000.

תנועת המרי העברי

אוקטובר 1945 – מאי 1946

מעתלית ועד שדות התעופה

הפעולה הראשונה, בלילה שבין 9 ל־10 באוקטובר 1945, היא הצלה ולא תקיפה: לוחמי הפלמ״ח, בפיקוד נחום שריג, חודרים למחנה המעצר בעתלית ומשחררים 208 מעפילים. בלילה שבין 31 באוקטובר ל־1 בנובמבר, ״ליל הרכבות״, הפלמ״ח פוגע במסילות ביותר מ־150 נקודות, האצ״ל תוקף את תחנת לוד והלח״י את בתי הזיקוק בחיפה.

בחודשים הבאים תוקפים האצ״ל והלח״י מטה משטרה בירושלים בדצמבר 1945, ובהתקפה זו נהרגים אנשי כוחות ביטחון, ושדות תעופה בפברואר 1946. ההגנה פועלת בהגבלה: גשרים, מסילות, ספינות משמר ותחנות מכ״ם, ובלי לפגוע באנשים ככל האפשר. מטרות התנועה: ללחוץ על בריטניה לבטל את הספר הלבן ולהתיר עלייה חופשית, ולפתוח את הדרך למדינה יהודית.

נקודת החלטה

אתם יגאל אלון, מפקד הפלמ״ח, בן 27.

יוני 1946

מתחילת השנה אתם ואנשי המטה מתכננים את ״ליל הגשרים״: פיצוץ של 11 גשרים שמחברים את הארץ ללבנון, לסוריה, לעבר הירדן ולמצרים. המטרה: לנתק לזמן קצר את קווי האספקה הבריטיים ולהראות שההגנה פועלת בכל הארץ. המבצע נדחה במאי, מטעמים מדיניים.

ב־12 ביוני נואם ארנסט בווין בכנס מפלגתו, וביישוב מבינים שהוא אינו מתכוון לאפשר את ה־100,000. הגשרים אינם שמורים בכבדות, והפקודה מהנהגת היישוב ברורה: לפגוע בגשרים ולא באנשים, ולוותר על ארבע מטרות שנאסרו. ההחלטה בידיכם.

מה אתם עושים?

• לדחות שוב, עד שתתברר התגובה האמריקנית לנאום הדחייה מקובלת על חלק מהנהגת היישוב, אבל הלחץ לפעול גובר. האצ״ל והלח״י ממשיכים לבד, ובפלמ״ח שואלים אם ההגנה נשארת בצד.
• לבצע הלילה את כל התוכנית: אחד־עשר גשרים בלילה אחד המכה המרשימה ביותר ביום אחד. המחיר האפשרי: מבצע מורכב, עם קבוצות רבות בשטח. אם אחת תיחשף, יהיו קורבנות.
• לצמצם לכמה גשרים בלבד פחות סיכון, אבל גם מסר חלש יותר. הבריטים יתקנו במהירות ויוכלו לטעון שהאיום קטן.

מה קרה בפועל

לבצע הלילה את כל התוכנית: אחד־עשר גשרים בלילה אחד

בלילה שבין 16 ל־17 ביוני 1946 מפוצצים לוחמי הפלמ״ח תשעה מתוך 11 הגשרים. בגשר אכזיב נחשפת הקבוצה, החומר מתפוצץ מוקדם, ו־14 לוחמים נהרגים. הנזק הבריטי מוערך בכרבע מיליון לירות. שנים־עשר ימים אחרי הלילה הזה מגיבים הבריטים ב״שבת השחורה״.

לפי ויקיפדיה העברית אלון הגה את הרעיון, ודב צסיס, קצין המבצעים, תכנן אותו; התזמון נקבע אחרי נאומו של בווין. מפקדת התנועה, בראשות סנה, אישרה פעולה בתנאים: הגשרים ולא האנשים. הפרשה מראה את הקושי: אפילו מבצע שתוכנן כדי למנוע קורבנות עלה בחיי 14 לוחמים.

29 ביוני 1946

השבת השחורה

הבריטים מגיבים בשבת, 29 ביוני 1946, במבצע ״אגאתה״: עוצר בכל הארץ, אלפי חיילים ופשיטות על משרדי הסוכנות ועל יישובים. נעצרים 2,718 איש, ובהם חברי הנהלת הסוכנות, משה שרת בהם, וכמעט מחצית מלוחמי הפלמ״ח. בן־גוריון, שהיה בפריז, נמלט ממעצר. ביגור נמצא מחסן נשק גדול, והמסמכים שנתפסו נלקחים למלון המלך דוד בירושלים.

ההגנה נצטוותה להתנגד בלי נשק, כדי למנוע שפיכות דמים, ויצמן קרא להימנע מתגמול. ארבעה יהודים נהרגו בחיפושים (ויקיפדיה העברית מונה יותר). בתנועת המרי מתכננים תגובה: פעולה נגד מלון המלך דוד, שהמסמכים נלקחו אליו. את הפעולה מבצע האצ״ל.

שאלה לבדיקה

איזה קשר היה בין השבת השחורה לבין הפעולה נגד מלון המלך דוד?

התשובה: בשבת השחורה נתפסו מסמכים ונלקחו למלון, ותנועת המרי תכננה תגובה נגדו; את הפעולה ביצע האצ״ל. נכון. המסמכים שנתפסו בשבת השחורה נלקחו למלון המלך דוד בירושלים, ולכן הוא נבחר ליעד.

מקור: מלון המלך דוד: מה אמרה הסוכנות

״הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי מביעות את אימתן מן הפשע הנבזי שביצעה כנופיה של פורעי חוק נועזים, שתקפה היום משרדי ממשלה בירושלים ושפכה את הדם התמים של פקידי ממשלה ושל אזרחים אחרים, בריטים, יהודים וערבים […] היישוב נקרא לקום נגד המעשים המתועבים האלה.״

ב־22 ביולי 1946, בשעה 12:37, התפוצצה פצצה באגף הדרומי של מלון המלך דוד בירושלים, שבו שכנו מזכירות ממשלת המנדט ומשרדי המטה הצבאי הבריטי. את הפעולה ביצע האצ״ל, בפיקוד מנחם בגין. נהרגו 91 איש: 28 בריטים, 41 ערבים, 17 יהודים ועוד חמישה אחרים. האצ״ל טען שהזהיר טלפונית כ־25 דקות מראש ושהבריטים לא פינו את המלון; הבריטים אמרו שאיש בעל סמכות לא קיבל אזהרה. ההגנה אישרה את הפעולה בעקרון, ביקשה לדחות אותה, ולטענתה ביטלה את האישור; האצ״ל טען שלא.

• מי אומר את הדברים, למי הם מופנים, ובמה הם מתמקדים? הסוכנות והוועד הלאומי, ביום הפיצוץ, אל היישוב. הן מתמקדות בקורבנות וקוראות ליישוב להיאבק ב״כנופיה״. הן אינן נוקבות בשם האצ״ל: ההודעה היא גם הפרדה פומבית של היישוב המאורגן מהפורשים.
• את מי ההודעה מונה בין הקורבנות, ומה בכך? ״בריטים, יהודים וערבים״. הסוכנות מדגישה שנפגעו אזרחים ואנשים שאינם חלק מהמאבק. זו ההבחנה שלה, ושל ההגנה, מהאצ״ל.
• הנוסח שבידינו הוא תזכיר שנשלח מניו־יורק למחרת. מה זה משנה לאופן שבו נקרא אותו? זה מקור שני: נוסח באנגלית, שנשלח לקהל אמריקני. הוא מראה איך הסוכנות רצתה להיראות בעיני העולם. את המקור המקורי לא בדקנו, ולכן התרגום שלנו הוא חופשי.

קיץ 1946

המרי מתפרק, והמחלוקת נשארת

אחרי מלון המלך דוד נשבר השיתוף. חיים ויצמן דורש מסנה להפסיק את הפעולות, והסוכנות מסכימה: ההגנה פורשת מהתנועה, והאצ״ל והלח״י ממשיכים לבדם. מה הביא לפירוק? השבת השחורה פגעה בהנהגה ובהגנה; פיצוץ המלון הראה מה עלול לקרות כשהפעולה אינה בשליטה; והסוכנות חששה לאבד את בריטניה ואת ארצות הברית, שעליהן נשענה מדינית.

מאחורי הפירוק עומדת מחלוקת. היישוב המאורגן, הסוכנות וההגנה, רצה מאבק מוגבל ובשליטה, לצד דיפלומטיה, העפלה והתיישבות; ביקש להימנע ככל האפשר מפגיעה בנפש; והחשוב ביותר, ראה את ההכרעה כשייכת למוסדות הנבחרים. האצ״ל והלח״י האמינו שרק מרד כולל יוציא את הבריטים, לא הכירו בסמכות הסוכנות ופגעו גם באנשים. הישגי המאבק המזוין היו חלקיים: נזק לתשתיות הבריטיות והוכחת יכולתו של היישוב, אבל לא שינוי מיידי של המדיניות הבריטית.

באוגוסט 1946 מתכנסת ההנהלה המורחבת של הסוכנות בפריז ומחליטה, בלי לפרסם, שאפשר לדון ב״מדינה יהודית בת־קיימא״ בחלק מהארץ. ההגנה עוברת ל״מאבק הצמוד״: מעט פעולות שנועדו להגן על ההעפלה, כמו תקיפת ספינות משמר ותחנות מכ״ם, עד אמצע 1947.

חזית נוספת

ההתיישבות: נקודות על המפה

המאבק לא היה רק בנשק. נקודת התיישבות חדשה יוצרת עובדה בשטח ומסמנת היכן יתבע היישוב מדינה. ב־6 באוקטובר 1946 הוקמו בנגב 11 נקודות חדשות, כדי לתבוע את הנגב כחלק ממדינה יהודית עתידית. כאשר בריטניה פינתה את ביריה שבגליל, ב־1946, אחרי שמצאה בה נשק, הקימו תושבי הסביבה את הנקודה מחדש, והבריטים נסוגו.

שאלה לבדיקה

מה קרה בעקבות פיצוץ מלון המלך דוד ב־22 ביולי 1946?

התשובה: ההגנה והסוכנות הפסיקו את השיתוף, ותנועת המרי העברי התפרקה, כשהאצ״ל והלח״י ממשיכים לבדם. נכון. היו גם שיקולים נוספים: השבת השחורה והפחד לאבד את התמיכה הבריטית והאמריקנית.

ההעפלה

מאוגוסט 1945

אוניות מול הצי

הגוף שמארגן את ההעפלה הוא המוסד לעלייה ב׳, זרוע של ההגנה בראשות שאול אביגור. הוא קונה אוניות ישנות, מצייד אותן ומפליג בהן מנמלי אירופה, ולוחמי הפלי״ם, זרוע הים של הפלמ״ח, מפקדים עליהן. מ־1945 עד מאי 1948 יוצאים 66 מסעות עם יותר מ־70,000 מעפילים. הקשיים בארגון: למצוא אוניות ולממן אותן (בעיקר בכספי ה״ג׳וינט״), להוציא אנשים מעבר לגבולות, ולהפליג באוניות ישנות וצפופות בים שהצי הבריטי מפקח עליו.

ההעפלה נועדה לשלושה דברים: להציל ולהביא יהודים; להפר בגלוי את הספר הלבן; ולהראות לעולם את הפליטים. הסיסמה: ״בוז לספר הלבן, עלייה חופשית, מדינה עברית״.

את ההעפלה לא עשה המוסד לבדו: הניצולים עצמם בחרו בארץ ישראל. רבים הגיעו ממזרח אירופה ב״בריחה״, הרשת שהוציאה יהודים אל מחנות העקורים במערב, ואחרי הפוגרום בקיילצה שבפולין, ב־4 ביולי 1946, שבו נהרגו 42 יהודים, הזרם גדל. במחנות הקימו בתי ספר, עיתונים וחוות הכשרה, והפגינו נגד מדיניות בריטניה.

נקודת החלטה

אתם צעירים בני 22, ניצולי שואה מפולין, במחנה עקורים בבוואריה. הדמות מורכבת: היא מבוססת על מה שידוע על ניצולים רבים, ואינה אדם אחד.

סתיו 1946

אתם ניצולים, והבית שלכם איננו. מי שחזר לפולין נתקל באנטישמיות ובבתים שאחרים יושבים בהם; ביולי נהרגו 42 יהודים בקיילצה. ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית ביקרה במחנות, ובסקר ששאלה את העקורים רובם הכריע: ארץ ישראל. אבל המכסה החוקית היא כ־1,500 אישורים בחודש, לכל מי שמחכה.

חבר מתנועת הנוער במחנה מספר שיש אונייה בדרך לנמל בדרום אירופה. אין לו תאריך, ואין ערובה: הבריטים עוצרים הרבה אוניות. מה אתם עושים?

מה אתם עושים?

• להמתין במחנה לאישור עלייה חוקי חוקי, ובטוח כאן ועכשיו. אבל 1,500 אישורים בחודש לכל המחנות פירושם המתנה של שנים, בחדר צפוף, בגרמניה.
• לנסות להגר לארצות הברית טרומן הורה לתת לעקורים עדיפות במכסות, אבל המכסות קטנות. חוק העקורים נחקק רק ביוני 1948. כנראה המתנה ארוכה גם כאן, ובלי ארץ ישראל.
• לחזור לפולין ולנסות לבנות שם חיים מי שחזרו מצאו לעיתים קרובות בתים שנתפסו ויחס עוין. אחרי קיילצה כבר קשה להאמין שיש עתיד כאן.
• לעלות על אונייה של המוסד לעלייה ב׳ סיכוי גדול שתיעצרו בים ותגורשו לקפריסין. ועדיין זו הדרך הישירה לארץ ישראל, ויש בה מטרה: לא להמתין.

מה קרה בפועל

לעלות על אונייה של המוסד לעלייה ב׳

רבים בחרו באונייה: יותר מ־70,000 עלו על אוניות המוסד בין 1945 ל־1948. כמעט כולם נתפסו, וכ־52,000 נשלחו לקפריסין. אחרים המתינו לאישור, היגרו או חזרו: לפי מוזיאון השואה האמריקני, מקרב העקורים היהודים הגיעו בסופו של דבר כ־136,000 לישראל, יותר מ־80,000 לארצות הברית וכ־20,000 לארצות אחרות.

בסקר שערכה ועדת החקירה בווינה, 98% מהעקורים היהודים העדיפו את ארץ ישראל (לפי ויקיפדיה האנגלית). לפי מוזיאון השואה האמריקני, בשנים 1945–1948 בחרו יותר ויותר ניצולים בארץ ישראל. מי שעלה על אונייה ידע שהסיכוי להיעצר גדול, ובחר בכך בכל זאת.

הצי הבריטי

מצור, עתלית וקפריסין

בריטניה משיבה במצור ימי: משחתות וספינות משמר מיירטות את האוניות, עולות עליהן ומובילות אותן לחיפה. התפוסים נכלאים בתחילה בעתלית ומשתחררים בהדרגה, על חשבון המכסה החודשית של כ־1,500 אישורים. ב־13 באוגוסט 1946, כשעתלית מתמלאת, מתחיל הגירוש לקפריסין. עד תחילת 1949 עוברים בה כ־52,000 עד 53,000 איש.

הבריטים קיוו שהקושי ייאש את המעפילים והמוסד. במקום זה הפכו רבות מהאוניות שנתפסו לידיעות בעיתונים, והיישוב שלח לאי מורים ועובדי סעד.

שאלה לבדיקה

מה עשו הבריטים, בדרך כלל, עם מעפילים שנתפסו בים?

התשובה: הביאו אותם לחיפה והחזיקו אותם בעתלית, ושחררו בהדרגה על חשבון המכסה החודשית; מאוגוסט 1946, כשעתלית התמלאה, גירשו אותם לקפריסין. נכון. זה סדר הדברים: מצור, חיפה, עתלית, ואחר כך קפריסין. עד תחילת 1949 עברו בקפריסין כ־52,000 עד 53,000 איש.

מיתוס

הבריטים עצרו כל אונייה של מעפילים, ולכן ההעפלה לא הועילה.

האמת

כמעט כל האוניות אכן נתפסו: רק 12 מסעות פרצו את המצור, עם 2,108 מעפילים, ואילו 66,170 נתפסו. אבל מי שנתפס לא נעלם: הם שוחררו לארץ ישראל בהדרגה, והאחרונים עלו בתחילת 1949. ההעפלה נמדדה גם בהשפעה: האוניות שנתפסו, ויציאת אירופה בראשן, הביאו את מצוקת הניצולים לעיתונים בעולם ולמבוכה בריטית. לפי פרופ׳ אביבה חלמיש תרומתה העיקרית הייתה ביישוב עצמו: איחוד סביב הנהגתו הנבחרת.

הראיות

אתר הפלי״ם: 66,170 נתפסו, לא כולל 1,014 שהורשו לעלות אחרי פרשת לה ספציה ו־1,136 שהגיעו אחרי 14 במאי 1948. משרד החינוך: מעל 52,000 גורשו לקפריסין. חלמיש, ״מערכות״ (2020), בסיכום שלנו: ההעפלה לא העלתה את מספר העולים מעבר למכסה החודשית, ובכל זאת אין בכך כישלון, כי מטרתה העיקרית הייתה מדינה יהודית.

יציאת אירופה

יולי 1947

מסע של שבוע

ב־11 ביולי 1947 מפליגה האונייה האמריקנית הישנה President Warfield מנמל סט שבדרום צרפת, עם 4,515 נוסעים, ביניהם מאות ילדים ובני נוער. על האונייה נכתב ״יציאת אירופה תש״ז״, והעולם יכנה אותה Exodus 1947. מפקד המבצע הוא יוסי הראל, וקברניט האונייה הוא יצחק (איק) אהרונוביץ׳, איש פלמ״ח.

ב־18 ביולי, כ־20 מייל ימי מחוף הארץ, עולים על האונייה נחתים בריטים. הנוסעים מתנגדים. שלושה נהרגים: סגן הקברניט ביל ברנשטיין ושניים מהנוסעים, ועשרות נפצעים. האונייה נגררת לחיפה, והנוסעים מועברים בכוח לשלוש אוניות גירוש, לעיני חברים בוועדת האו״ם. הבריטים אינם שולחים אותם לקפריסין: הם שולחים אותם בחזרה לצרפת, כדי להראות שאין עוד דרך.

נקודת החלטה

אתם נוסעים באחת משלוש אוניות הגירוש, ניצולי שואה שהגיעו ממחנות העקורים בגרמניה.

נמל פור־דה־בוק, צרפת, סוף יולי 1947

תשעה ימים אחרי שעזבתם את חיפה עוגנות האוניות בפור־דה־בוק, ליד מרסיי, על חוף דרום צרפת שממנו יצאתם. הסיפון צפוף, חם, והמים מועטים. הבריטים מורים לכם לרדת. הצרפתים מודיעים שלא יכריחו איש: רק מי שירצה.

אנשי ההגנה שעל האוניות קוראים להישאר. אנשים מתווכחים. רבים עייפים, חולים, ויש ילדים. אתם יודעים שהעולם מתבונן, ושבריטניה רוצה להראות שגירוש עובד. מה אתם עושים?

מה אתם עושים?

• לרדת בצרפת ולקבל מקלט כנראה קל ובטוח יותר. אבל בריטניה תראה בכך הוכחה שהגירוש עובד: מי שנתפס חוזר לאירופה. למוסד יהיה קשה לשכנע נוסעים הבאים להמשיך להפליג.
• להישאר על האוניות ולהודיע שלא ירדו אלא בארץ ישראל כנראה שבועות של חום ומחסור, ואולי שביתת רעב. המחיר כבד, אבל כל העולם מתבונן, ובריטניה תצטרך לפתור את הבעיה שיצרה.
• שנשים, ילדים וחולים ירדו, והאחרים יישארו מקטין סבל, אבל מפצל משפחות ומחליש את המחאה. הבריטים יציגו את הירידה של חלק כסימן להתפוררות.

מה קרה בפועל

להישאר על האוניות ולהודיע שלא ירדו אלא בארץ ישראל

הנוסעים מסרבים לרדת. הצרפתים מסרבים להוציא אותם בכוח, והבריטים אינם מצליחים לשכנע אותם. הנוסעים שובתים רעב 24 ימים, בחום קיצוני. ב־22 באוגוסט מפליגות האוניות להמבורג, שבאזור הכיבוש הבריטי בגרמניה, ובין 7 ל־8 בספטמבר החיילים מורידים את הנוסעים בכוח, בחבטות ובזרנוקי מים, אל מחנות ליד ליבק. עד 33 נפצעים. בעולם פורצות מחאות: עקורים במחנות באירופה שובתים רעב, ומפגינים משני עברי האוקיינוס.

אנשי ההגנה שעל הסיפון עודדו את הנוסעים להישאר, והנוסעים דחו גם הצעות לחלופות. בריטניה חששה מדעת הקהל, והצרפתים סירבו להפעיל כוח. לפי ויקיפדיה האנגלית, גרמניה הייתה השטח היחיד בשליטה בריטית שיכול היה לקלוט אותם מיד, והפקידים הבריטים צפו זעם ציבורי, אבל בחרו בה בכל זאת.

שאלה לבדיקה

למה שלחו הבריטים את נוסעי יציאת אירופה חזרה לצרפת ולא לקפריסין?

התשובה: כדי להראות שאין עוד דרך. נכון. כך נאמר בסיפור: הבריטים שלחו אותם בחזרה לצרפת, ולא לקפריסין, כדי להראות שאין עוד דרך.

מקור: חלון באונייה

הנס פין, נמל חיפה, 1947. אוסף פיקיוויקי ישראל

תצלום עיתונות. לפי הקטלוג, האונייה היא ״יציאת אירופה״. את הפרשה הביאו לעיני העולם גם דיווחיה של הכתבת רות גרובר, אבל איננו יודעים אם התצלום הזה פורסם בזמנו.

• מה רואים בחלון, ומה הרשת אומרת? ילדים ונערים צפופים, חלקם מחייכים ומנופפים. הרשת הופכת את האונייה למעין כלוב, וכך התצלום מעורר רחמים וגם כעס כלפי מי שסוגרים בפניהם את הדרך.
• מי נמצא בתמונה, ומי אינו? הנוסעים, ולא הבריטים. הצלם בחר מסגרת קרובה שמשאירה את הצבא מחוץ לפריים, והקורא נשאר עם הפנים של הנוסעים.
• איך תצלום כזה משרת את מטרת ההעפלה, ומה צריך לזכור כשקוראים אותו? ההעפלה רצתה שהעולם יראה פליטים ולא תוקפים; תצלום מדבר גם לאלה שלא יקראו מסמך מדיני. אבל כל תצלום הוא בחירה: צריך לשאול מה לא נכנס אליו.

אל האו״ם

פברואר 1947

בריטניה מוסרת את המפתח

אחרי שיחות לונדון, מספטמבר 1946 עד פברואר 1947, שבהן הציעה בריטניה חסות לחמש שנים ושני הצדדים דחו, מחליטה הממשלה ב־14 בפברואר 1947 להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו״ם. ב־18 בפברואר מודיע על כך שר החוץ בווין בבית הנבחרים. את הנימוק הוא פירט בנאום ב־25 בפברואר: ״אין להכחיש שהמנדט הכיל הבטחות סותרות״ (בתרגום חופשי).

מאחורי הנימוק עמדו, לפי החוקרים, שיקולי מדיניות פנים וחוץ: כ־100,000 חיילים ושוטרים בארץ, כלכלה מותשת אחרי המלחמה, לחץ אמריקני ודעת קהל בבריטניה. שתי טעויות נפוצות: תעלת סואץ נשארה חשובה לבריטניה גם אחרי עזיבת הודו, ולכן אין זה נכון שירידת חשיבותה גרמה להחלטה; ובריטניה גם לא נדרשה לאשרר מחדש את כתב המנדט מול האו״ם.

מאי – אוגוסט 1947

אונסקו״פ מגיעה

ב־15 במאי 1947 מקימה עצרת האו״ם את אונסקו״פ, ועדה של 11 מדינות, בלי המעצמות הגדולות. ביוני וביולי היא מסיירת בארץ ושומעת את נציגי היישוב היהודי. הוועד הערבי העליון, בראשות חאג׳ אמין אל־חוסייני, מחרים אותה: הוא דורש להפסיק לחלוטין את העלייה, לבטל את המנדט ואת הצהרת בלפור ולהקים בכל הארץ מדינה עצמאית, עם זכויות מיעוט ליהודים.

חברי הוועדה רואים בנמל חיפה את הנוסעים של יציאת אירופה, ובאוגוסט מבקרת משלחת מהם במחנות עקורים בגרמניה ובאוסטריה. בסוף אוגוסט הם מגישים דוח: כולם תומכים בסיום המנדט, ושבעה מהם מציעים חלוקה עם איחוד כלכלי. כאן מתחיל השיעור ״1947–1948: מהחלוקה למדינה״.

שאלה לבדיקה

במה נבדלה עמדת הוועד הערבי העליון מהצעתם של שבעה מחברי אונסקו״פ?

התשובה: הוועד, שחרם על הוועדה, דרש מדינה עצמאית אחת בכל הארץ ועצירת העלייה; שבעה מחברי אונסקו״פ הציעו חלוקה עם איחוד כלכלי. נכון. הוועד דרש להפסיק לחלוטין את העלייה ולהקים בכל הארץ מדינה עצמאית, עם זכויות מיעוט ליהודים. שבעה חברים הציעו חלוקה עם איחוד כלכלי.

יולי 1947

פרשת הסמלים

המאבק המזוין לא פסק. ב־4 במאי 1947 פרצו לוחמי האצ״ל לכלא עכו, ושלושה מהם נתפסו ונידונו למוות. ב־12 ביולי חטף האצ״ל בנתניה שני סמלים בריטים, קליפורד מרטין ומרווין פייס, כדי למנוע את התלייה. הסוכנות והרב הראשי ביקשו חנינה, אבל ב־29 ביולי תלו הבריטים את אבשלום חביב, מאיר נקר ויעקב וייס, והאצ״ל תלה את שני הסמלים. גופותיהם נמצאו ב־31 ביולי, ועל אחת מהן הוסתר מוקש. מוסדות היישוב גינו את ההרג. בבריטניה פרצו פרעות נגד יהודים, בעיקר בליברפול, ו״מנצ׳סטר גרדיאן״ כתב שהגיע הזמן לצאת.

מיתוס

היישוב היהודי היה מאוחד במאבק נגד הבריטים.

האמת

היישוב היה מאוחד נגד הספר הלבן, אבל לא באמצעים. שנה אחת לפני תנועת המרי רדפה ההגנה את האצ״ל. בתוך תנועת המרי נשבר השיתוף על שאלת הפיקוד והגבולות. ובסוכנות עצמה דרש ויצמן להפסיק את הפעולות, ויצחק בן־צבי, יושב ראש הוועד הלאומי, פחד שהטרור יפגע בציונות, ובדצמבר 1946 דרש צעדים חריפים נגדו. רוב היישוב תמך בשילוב מאבק צבאי ומדיני, והחילוק היה על גבולותיו ועל מי מחליט.

הראיות

אתר ״תולדות״ (מט״ח): ״רוב היישוב תמך בשילוב מאבק צבאי ומדיני״; בן־צבי חשש מהטרור. ויקיפדיה העברית: ויצמן דרש מסנה להפסיק את הפעולות.

מהספר הלבן ועד אונסקו״פ

• 31 באוגוסט 1945 טרומן מבקש מאטלי 100,000 אישורי עלייה.
• 9–10 באוקטובר 1945 הפלמ״ח משחרר 208 מעפילים מעתלית.
• 13 בנובמבר 1945 מוקמת ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית.
• 16–17 ביוני 1946 ליל הגשרים; ב־29 ביוני, השבת השחורה.
• 22 ביולי 1946 פיצוץ מלון המלך דוד; תנועת המרי מתפרקת בקיץ.
• 13 באוגוסט 1946 מתחיל הגירוש לקפריסין.
• 6 באוקטובר 1946 אחת־עשרה נקודות חדשות בנגב.
• 18 בפברואר 1947 בווין מודיע על העברת השאלה לאו״ם.
• 15 במאי 1947 מוקמת אונסקו״פ.
• 18 ביולי 1947 יציאת אירופה נתפסת מול חופי הארץ.
• 29–31 ביולי 1947 תליית שלושת אנשי האצ״ל ופרשת הסמלים.

שאלה לבדיקה

למה חטף האצ״ל שני סמלים בריטים ב־12 ביולי 1947?

התשובה: כדי למנוע את תליית שלושת לוחמי האצ״ל שנתפסו בפריצה לכלא עכו ונידונו למוות. נכון. הבריטים תלו את שלושת הלוחמים בכל זאת, ב־29 ביולי, והאצ״ל תלה את שני הסמלים.

ויכוח וחידון

מי הוציא את הבריטים?

מה היה משקלם של המאבק המזוין, של ההעפלה והדיפלומטיה ושל מצבה של בריטניה עצמה בהחלטה לעזוב את ארץ ישראל?

• בגין וכותבים שהתמקדו במחתרות מנחם בגין טען בספרו ״המרד״ שפרשת הסמלים הכריעה את הכף. ג׳. באוור בל כינה אותה ״הקש ששבר את גב המנדט״, והקולונל ארצ׳ר קאסט כתב ב־1949 שתליית שלושת אנשי האצ״ל ״עשתה יותר מכל דבר אחר״ להוצאת הבריטים. שר המושבות ארתור קריץ׳ ג׳ונס מנה אותה, ב־1961, כאחד מארבעה גורמים בהחלטת הקבינט בספטמבר 1947 להתפנות (כפי שהדברים מובאים בוויקיפדיה האנגלית). לפי גישה זו, המאבק המזוין העלה את מחיר השהייה בארץ ופגע באמונה הבריטית ביכולתם לשלוט בה.
• מי שמדגישים את ההעפלה ואת דעת הקהל לפי מוזיאון השואה האמריקני, המבוכה הציבורית של בריטניה אחרי יציאת אירופה ״מילאה תפקיד משמעותי״ בהטיית האהדה לצד היהודים (בתרגום חופשי). ויקיפדיה האנגלית, בהסתמך על בני מוריס (2001) ועל חוקרים נוספים, מציינת שהפרשה איחדה את היישוב עם הניצולים, העמיקה את האהדה בעולם וגייסה תמיכה במדינה יהודית. הנהגת היישוב המאורגן ראתה בהעפלה, בהתיישבות ובדיפלומטיה את הדרך העיקרית להכרעה.
• אלן ג׳ני ראבנדל ואביבה חלמיש ראבנדל (2010) מציינת שעבודות משנות ה־80 ייחסו את החלטת בריטניה ל״צורך כלכלי ותשישות גרידא״, ומוסיפה את שיקולי המלחמה הקרה והאינטרסים הבריטיים במזרח התיכון. חלמיש, על סמך מחקר בארכיונים הבריטיים, מסיקה שלמאבק היישוב, ובכלל זה ההעפלה, הייתה השפעה קטנה על החלטת בריטניה להעביר את השאלה לאו״ם ועל המלצות אונסקו״פ; לכל היותר חיזק מגמות קיימות. בווין עצמו אמר בפברואר 1947 שבמנדט הבטחות סותרות ושאין בידי בריטניה סמכות להכריע.

רוב החוקרים מצביעים על כמה גורמים יחד, וחלוקים על משקלם. יש גם שאלת עיתוי: ההעברה לאו״ם (14–18 בפברואר 1947) קדמה ליציאת אירופה ולפרשת הסמלים, ולכן מה שהשפיע על ההעברה אינו בהכרח מה שהשפיע על ההחלטה, בספטמבר 1947, להתפנות מהארץ. מה אפשר לומר על כל אחת מההחלטות האלה? ואילו מסמכים היו עוזרים לכם להכריע?

שאלה לבדיקה

מה היה ההבדל העיקרי בין עמדת הסוכנות וההגנה לעמדת האצ״ל והלח״י במאבק בבריטים?

התשובה: הסוכנות וההגנה רצו מאבק מוגבל בשליטת המוסדות הנבחרים, לצד דיפלומטיה והעפלה, והאצ״ל והלח״י רצו מרד כולל ולא הכירו בסמכות הסוכנות. נכון. זו עיקר המחלוקת: מי מחליט, אילו אמצעים, וכמה להימנע מפגיעה בנפש.

שאלה לבדיקה

איזו קביעה על ההעפלה אחרי מלחמת העולם השנייה מדויקת?

התשובה: רוב המעפילים נתפסו, כ־52,000 גורשו לקפריסין, אבל ההעפלה העלתה את מצוקת הניצולים לדיון בעולם. נכון. כמעט כל האוניות נתפסו, וזה לא הפך אותה לחסרת משמעות.

שאלה לבדיקה

מה נכון לגבי החלטת בריטניה בפברואר 1947 להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו״ם?

התשובה: היא התקבלה אחרי כישלון שיחות לונדון, ולפני פרשת יציאת אירופה ופרשת הסמלים. נכון. שתי הפרשות היו ביולי 1947, ולכן הן לא יכלו להסביר את ההחלטה מפברואר.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• תנועת המרי העברי מסגרת משותפת להגנה, לאצ״ל ולל״י לפעולה נגד השלטון הבריטי, מאוקטובר 1945 עד קיץ 1946, בפיקוד משותף ובפיקוח אזרחי של הסוכנות.
• העפלה עלייה בלתי חוקית לארץ ישראל בניגוד למכסות הספר הלבן, שאורגנה אחרי המלחמה בידי המוסד לעלייה ב׳ באוניות שהבריטים ניסו ליירט.
• הפורשים האצ״ל והלח״י, מחתרות שלא הכירו בסמכות הסוכנות ופעלו נגד הבריטים בשיטות קיצוניות מאלה של ההגנה.

שאלה

הסבירו באילו דרכים נאבק היישוב היהודי בשלטון הבריטי בשנים 1945–1947, והציגו את עיקר המחלוקת בין היישוב המאורגן לבין ״הפורשים״.

תשובה לדוגמה

אחרי מלחמת העולם השנייה נשאר הספר הלבן (1939) בתוקף. ממשלת הלייבור סירבה ב־1945 לבקשת הנשיא טרומן לאשר 100,000 אישורי עלייה, ולכן שינה היישוב את מדיניותו: מהסתמכות על בריטניה למאבק בה, בארבע זירות בו־זמנית.

הראשונה, המאבק המזוין: באוקטובר 1945 הוקמה תנועת המרי העברי, שאיחדה את ההגנה, האצ״ל והלח״י בפיקוד משותף ובפיקוח הסוכנות. היא שחררה 208 מעפילים מעתלית (10 באוקטובר 1945), פגעה במסילות ב״ליל הרכבות״ ופוצצה גשרים ב״ליל הגשרים״ (16–17 ביוני 1946). בריטניה השיבה ב״שבת השחורה״ (29 ביוני): 2,718 עצורים. אחרי פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ״ל (22 ביולי, 91 הרוגים) התפרקה התנועה, וההגנה עברה ל״מאבק הצמוד״.

השנייה, ההעפלה: בין 1945 ל־1948 הפליג המוסד לעלייה ב׳ ב־66 מסעות עם יותר מ־70,000 מעפילים, בעיקר ניצולי שואה. בריטניה הטילה מצור, עצרה את רובם ומאוגוסט 1946 גירשה לקפריסין כ־52,000 איש. בפרשת יציאת אירופה (יולי 1947) החזירה אלפי נוסעים לגרמניה, וכך הציגה את מצוקתם לעולם.

השלישית, ההתיישבות: ב־6 באוקטובר 1946 הוקמו 11 נקודות בנגב, כדי לתבוע אותו כחלק ממדינה יהודית עתידית. הרביעית, המאבק המדיני: ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית (אפריל 1946) והעברת השאלה לאו״ם (פברואר 1947).

המחלוקת עם ״הפורשים״: היישוב המאורגן, הסוכנות וההגנה, ראה במאבק המזוין כלי מוגבל לצד דיפלומטיה, העפלה והתיישבות, ביקש להימנע ככל האפשר מפגיעה בנפש, ודרש שהסמכות תישאר בידי המוסדות הנבחרים. האצ״ל והלח״י האמינו שרק מרד כולל יוציא את הבריטים, לא הכירו בסמכות הסוכנות ופעלו גם בדרכים שפגעו באנשים. כבר בסזון (1944–1945) רדפה ההגנה את האצ״ל.

מונחים

• הספר הלבן מסמך מדיניות בריטי מ־17 במאי 1939. הוא הגביל את העלייה היהודית ל־75,000 איש בחמש שנים ואחר כך התנה אותה בהסכמת הערבים, נתן לנציב העליון סמכות להגביל רכישת קרקעות ויעד עצמאות לפלשתינה בתוך עשר שנים. אין לבלבל אותו עם הספר הלבן של 1922.
• סרטיפיקט (אישור עלייה) היתר עלייה שהבריטים נתנו לפי מכסות. את המכסה חילקה הסוכנות היהודית בין המבקשים. מי שעלה בלי אישור נחשב ״עולה בלתי חוקי״.
• מחנות עקורים מחנות שהקימו בעלות הברית בגרמניה, באוסטריה ובאיטליה לפליטים שלא יכלו או לא רצו לחזור לארצותיהם. אחרי המלחמה חיו בהם מאות אלפי אנשים; בין 1945 ל־1952 עברו בהם יותר מ־250,000 יהודים, ניצולי שואה.
• הסוכנות היהודית והוועד הלאומי הסוכנות היהודית ייצגה את היישוב ואת התנועה הציונית מול הבריטים; בראש הנהלתה עמד מ־1935 דוד בן־גוריון. הוועד הלאומי, בראשות יצחק בן־צבי, היה הגוף הנבחר של יהודי הארץ ודאג לענייני פנים כמו חינוך ובריאות.
• ההגנה והפלמ״ח ההגנה הייתה הצבא המחתרתי של היישוב, כפוף למוסדותיו. הפלמ״ח (פלוגות המחץ), שהוקם במאי 1941, היה כוח המחץ שלה, ומ־1945 פיקד עליו יגאל אלון. הפלי״ם, שהוקם ב־1943, היה זרוע הים שלו.
• האצ״ל והלח״י שתי מחתרות שפרשו מהיישוב המאורגן ולא הכירו בסמכות הסוכנות. האצ״ל (הארגון הצבאי הלאומי) נוסד ב־1931, ומנחם בגין פיקד עליו מסוף 1943. הלח״י (לוחמי חירות ישראל), קיצוני יותר, פרש מהאצ״ל ב־1940. ביישוב כינו אותם ״הפורשים״.
• הבלגה מדיניות הריסון של ההנהגה המאורגנת: להגן ולא לצאת להתקפה או לתגמול. היא הוכרזה בימי המרד הערבי (1936–1939), והאצ״ל פרש ממנה ב־1937. ״הסזון״ (עונת הציד), נובמבר 1944–מארס 1945, היה פעולה של ההגנה נגד האצ״ל, שבה נמסרו מאות מחבריו לבריטים.
• תנועת המרי העברי מסגרת משותפת להגנה, לאצ״ל ולח״י במאבק בשלטון הבריטי, מאוקטובר 1945 עד קיץ 1946. מפקדה בת ארבעה: משה סנה וישראל גלילי מההגנה, מנחם בגין מהאצ״ל ונתן ילין־מור מהלח״י. ״ועדה X״ של הסוכנות פיקחה עליה.
• העפלה עלייה בלתי חוקית לארץ ישראל בניגוד למכסות הבריטיות, בעיקר באוניות ישנות; העולים נקראו מעפילים. את ההעפלה אחרי המלחמה ארגן ״המוסד לעלייה ב׳״, זרוע של ההגנה בראשות שאול אביגור, ואנשי הפלי״ם פיקדו על האוניות.
• מחנות קפריסין מחנות מעצר בריטיים באי קפריסין, שפעלו מאוגוסט 1946 עד תחילת 1949. הוחזקו בהם כ־52,000 עד 53,000 מעפילים, והם שוחררו בהדרגה לארץ ישראל לפי מכסה חודשית.
• ועדת החקירה האנגלו־אמריקנית ועדה של שישה בריטים ושישה אמריקנים שהוקמה ב־13 בנובמבר 1945. בדוח מ־20 באפריל 1946 המליצה פה אחד לאשר מיד 100,000 אישורי עלייה, ולא להקים מדינה יהודית ולא מדינה ערבית.
• אונסקו״פ ועדת האו״ם המיוחדת לענייני פלשתינה: ועדה של 11 מדינות שהוקמה ב־15 במאי 1947. בסוף אוגוסט 1947 המליצו כל חבריה לסיים את המנדט, ורובם לחלק את הארץ.
• ליל הגשרים המבצע שבו פוצצו לוחמי הפלמ״ח גשרים שמחברים את הארץ לשכנותיה. המטרה הייתה לנתק לזמן קצר את קווי האספקה הבריטיים.
• ליל הרכבות לילה של פעולות נגד הבריטים: הפלמ״ח פגע במסילות הרכבת בנקודות רבות, והאצ״ל תקף את תחנת לוד ולח״י את בתי הזיקוק בחיפה.
• השבת השחורה שבת ביוני 1946 שבה הטילו הבריטים עוצר בכל הארץ ועצרו אלפי איש, בתגובה לליל הגשרים.
• מבצע אגאתה המבצע הבריטי של יוני 1946: עוצר, פשיטות על משרדי הסוכנות ועל יישובים, ועצירה של אלפי איש.
• מלון המלך דוד מלון בירושלים שבו ישבו מזכירויות ממשלת המנדט והמטה הצבאי הבריטי. ביולי 1946 פוצצה בו פצצה של האצ״ל, ונהרגו 91 איש.
• פור־דה־בוק נמל בדרום צרפת, ליד מרסיי. הבריטים הובילו לשם את המעפילים של יציאת אירופה, והם סירבו לרדת.
• עתלית מחנה מעצר בחוף הארץ, שאליו הובאו מעפילים שנתפסו. כשהוא התמלא החלו לשלוח מהם לקפריסין.
• יציאת אירופה האונייה הישנה שהפליגה ב־1947 מצרפת עם ניצולי שואה לארץ ישראל. הבריטים עצרו אותה ליד החוף והחזירו את הנוסעים לאירופה.
• המוסד לעלייה ב׳ הגוף שארגן את ההעפלה כזרוע של ההגנה, בראשות שאול אביגור.
• הפלי״ם זרוע הים של הפלמ״ח. לוחמיה פיקדו על אוניות המעפילים.
• ג׳וינט ארגון יהודי מארצות הברית שסייע כלכלית ליהודים במצוקה. ההעפלה מומנה בעיקר מכספיו.
• הבריחה הרשת שהוציאה יהודים ממזרח אירופה אל מחנות העקורים במערב. היא גדלה אחרי הפוגרום בקיילצה.
• הפוגרום בקיילצה התקפה אלימה על יהודים בעיר קיילצה שבפולין, ביולי 1946. נהרגו בה 42 יהודים.
• הארי טרומן נשיא ארצות הברית בקיץ 1945. ביקש מבריטניה לאשר עלייה נוספת של 100,000 איש לארץ.
• קלמנט אטלי ראש ממשלת בריטניה אחרי הבחירות של 1945. טרומן ביקש ממנו לאשר עלייה נוספת, ובריטניה סירבה.
• חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית. הוא העדיף דרך מדינית ומתונה מול בריטניה.
• מפלגת הלייבור המפלגה שניצחה בבחירות בבריטניה ביולי 1945. הציונים קיוו שתשנה את המדיניות בארץ.
• משרד המושבות המשרד הבריטי שאחראי על ארץ ישראל. הוא הודיע לוויצמן שמכסת העלייה לא תוגדל.
• לורד מוין השר הבריטי במזרח התיכון, שנרצח בקהיר ב־1944 בידי הלח״י.
• הוועד הערבי העליון הארגון הפוליטי של הערבים בארץ. הוא דרש לבטל את המנדט ולהקים מדינה עצמאית בכל הארץ.
• חאג׳ אמין אל־חוסייני ראש הוועד הערבי העליון. הוא דרש לבטל את המנדט ואת הצהרת בלפור, ולהפסיק את העלייה.
• הצהרת בלפור הצהרה בריטית מתקופת מלחמת העולם הראשונה, שתמכה בבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
• הפורשים כינוי לאצ״ל ולח״י, שפרשו מהנהגת היישוב ולא הכירו בסמכות הסוכנות.
• הסזון השם שנתנה ההגנה לפעולה נגד אנשי האצ״ל אחרי רצח מוין, שפירושו עונת ציד. היא כללה חטיפות ומסירת אנשים לבריטים.
• רות גרובר כתבת שדיווחה על יציאת אירופה. דיווחיה הביאו את הפרשה לעיני העולם.

מקורות

• Palestine: Statement of Policy, Cmd. 6019 (London: H.M.S.O., May 1939), "The British White Paper of 1939", the Avalon Project, Yale Law School
• Harry S. Truman, letter to Prime Minister Clement Attlee, 31 August 1945, published in the New York Times, 13 November 1945; text at the Jewish Virtual Library
• Earl G. Harrison, Report to President Truman on the treatment of displaced Jews in the American zone of Germany (1945), Department of State Bulletin, vol. 13 (1945), p. 456
• Hansard, House of Commons, "Palestine (Government Policy)", 25 February 1947, speech of Foreign Secretary Ernest Bevin
• Memorandum of the American Zionist Emergency Council to chairmen of local emergency committees, 23 July 1946, quoting the statement of the Jewish Agency and the Jewish National Council on the King David Hotel bombing; Abba Hillel Silver Papers, MS-4787, American Jewish Archives
• כרזת "יום פקודה" של ועד הקהילה העברית בירושלים, 17 במאי 1939, צילום: מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית, אוסף מאטסון, ספריית הקונגרס (matpc.03892)
• אביבה חלמיש, "תרומת ההגנה למאבק הציוני 1945–1947", מערכות (אתר), 31 בדצמבר 2020
• Aviva Halamish, The Exodus Affair: Holocaust Survivors and the Struggle for Palestine (Syracuse University Press, 1998)
• Idith Zertal, From Catastrophe to Power: Holocaust Survivors and the Emergence of Israel (University of California Press, 1998)
• J. Bowyer Bell, Terror Out of Zion: Irgun Zvai Leumi, LEHI, and the Palestine Underground, 1929–1949 (New York: St. Martin's Press, 1977)
• Nicholas Bethell, The Palestine Triangle: The Struggle Between the British, the Jews and the Arabs, 1935–48 (London: André Deutsch, 1979)
• Menachem Begin, The Revolt: Story of the Irgun (New York: Henry Schuman, 1951)
• Ellen Jenny Ravndal, "Exit Britain: British Withdrawal from the Palestine Mandate in the Early Cold War, 1947–1948", Diplomacy & Statecraft 21:3 (2010), 416–433
• משרד החינוך, האגף להוראת היסטוריה, תוכנית הלימודים לבגרות בהיסטוריה (פרק 3: המאבק על הקמת המדינה)
• משרד החינוך, ההעפלה (תחומי דעת, מולדת חברה ואזרחות), אתר פוע״ה
• מתנועת המרי העברי למאבק בפורשים, אתר "תולדות" (מט״ח)
• Aliya Bet - Ha'apala, Palyam.org (Palyam veterans' association)
• United States Holocaust Memorial Museum, Holocaust Encyclopedia, "Exodus 1947" and "Displaced Persons"

קרדיט תמונות

• הנס פין, 18.7.1947. אוסף התצלומים הלאומי, לשכת העיתונות הממשלתית (D820-032) · Public domain · דף המקור
• ועד הקהילה העברית, ירושלים, 1939. צילום: מחלקת הצילום של המושבה האמריקנית, אוסף מאטסון, ספריית הקונגרס (matpc.03892) · Public domain · דף המקור
• צלם לא ידוע, 1946. ויקישיתוף · Public domain · דף המקור
• אוסף מאטסון (G. Eric and Edith Matson), ספריית הקונגרס, 1946 (matpc.21941) · Public domain · דף המקור
• צלם לא ידוע, 1947. פיקיוויקי ישראל · Public domain · דף המקור
• הנס פין, 1947. אוסף ישראל פרקר, פיקיוויקי ישראל · Public domain · דף המקור