מלחמת ששת הימים, 1967

יום שני, 7:45

7:45, יום שני

יום שני, 5 ביוני 1967, 7:45 בבוקר. כמאתיים מטוסי קרב ישראליים, שהמריאו בשתיקת קשר וטסו נמוך מעל הים כדי להתחמק ממכ״מים, מופיעים בבת אחת מעל שדות התעופה של מצרים. המטוסים המצריים עומדים בשורות על המסלולים.

בתוך כשלוש שעות יושמד רוב חיל האוויר המצרי, ורובו על הקרקע. מבצע מוקד פותח מלחמה שתסתיים אחרי שישה ימים ותשנה את מפת המזרח התיכון.

ישראל תקפה ראשונה. האם הייתה לה ברירה? זו מלחמת ברירה או מלחמה שלא הייתה בה ברירה? ההיסטוריונים מתווכחים על כך עד היום, ובסוף השיעור תשקלו בעצמכם.

מבט על

שישה ימים, שלוש חזיתות

5–10 ביוני 1967

מצרים נלחמה בסיני ובעזה, ירדן בירושלים ובגדה המערבית, וסוריה ברמת הגולן. עיראק שלחה כוחות לירדן. בסוף המלחמה שלטה ישראל בסיני, ברצועת עזה, בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן, שטח גדול יותר מפי שלושה משטחה שלפני המלחמה.

השיעור עובר על הגורמים והנסיבות, על המהלך, על התוצאות ועל השפעותיהן. בכולם יש תפקיד גם למלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, וכך מדגיש גם משרד החינוך.

עשר שנים: מסיני 1956 עד סמוע

הדרום

עשר שנים שקטות בגבול מצרים

ב־1956 כבשה ישראל את סיני במבצע קדש, ובמרס 1957 נסוגה ממנה. בגבול ובשארם א־שייח׳ הוצב כוח חירום של האו״ם, כ־3,400 חיילים ב־1967, אבל רק בצד המצרי: ישראל סירבה לארח אותו בצדה. ישראל הצהירה שסגירת מיצרי טיראן, דרכה לים סוף, תהיה עילה למלחמה, וארצות הברית הצהירה על זכות השיט החופשי. עשר שנים נשאר הגבול עם מצרים שקט יחסית.

שאלה לבדיקה

מדוע כוח החירום של האו״ם הוצב רק בצד המצרי של הגבול עם ישראל?

התשובה: כי ישראל סירבה לארח אותו בצדה של הגבול.. נכון. כך כתוב בשיעור: אחרי נסיגתה מסיני ב־1957 סירבה ישראל לארח את הכוח, ולכן כ־3,400 החיילים שלו עמדו רק בצד המצרי.

הצפון

מים, פדאיון וקרבות אוויר

הגבול הסורי, שעבר לאורך אזורים מפורזים, היה מתוח שנים. ב־1964 הפעילה ישראל את המוביל הארצי, שמשך מים מהכנרת, וועידת הפסגה הערבית החליטה להטות את מקורות הירדן. ישראל תקפה את עבודות ההטיה ב־1965 וב־1966. ב־23 בפברואר 1966 תפסה את השלטון בדמשק חבורה רדיקלית של קציני הבעת׳, וסוריה תמכה בפת״ח ובארגוני פדאיון אחרים, שפעלו נגד ישראל מ־1965. ב־4 בנובמבר 1966 חתמו מצרים וסוריה על הסכם הגנה.

13 בנובמבר 1966 · 7 באפריל 1967

סמוע וקרב המיגים

מוקשים בדרום הר חברון הרגו שלושה חיילים ישראלים. ב־13 בנובמבר תקפו אלפי חיילים ישראלים, עם טנקים ומטוסים, את הכפר סמוע שבגדה המערבית, בשליטת ירדן. נהרגו קצין ישראלי אחד וירדנים רבים: לפי ירדן 3 אזרחים ו־16 חיילים, ולפי ישראל כ־50. מועצת הביטחון גינתה את ישראל, והמלך חוסיין, שמצרים וסוריה לעגו לו על חולשתו, נחלש. ב־7 באפריל 1967 התלקח קרב סביב טרקטור ישראלי באזור מפורז: חיל האוויר הפיל שישה מטוסי מיג־21 סוריים, חלקם מעל דמשק.

המלחמה הקרה

שני גושים בין הירדן לסואץ

ברית המועצות חימשה את מצרים ואת סוריה. ארצות הברית נמנעה מברית עם ישראל: אחרי סואץ לחצה עליה לסגת והגבילה מכירות נשק, ורק ב־1965 וב־1966 אישר הנשיא ג׳ונסון מכירת טנקים ומטוסי קרב. צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית של ישראל. כך כל משבר מקומי היה גם מבחן לשתי המעצמות: עד כמה ילכו אחרי בעלות בריתן.

שאלה לבדיקה

מה היו תוצאות פעולת סמוע ב־13 בנובמבר 1966?

התשובה: מועצת הביטחון גינתה את ישראל, והמלך חוסיין, שכבר לעגו לו על חולשתו, נחלש עוד.. נכון. הפעולה בגדה המערבית, שהייתה בשליטת ירדן, הביאה גינוי של ישראל ופגעה במעמדו של חוסיין.

מאי 1967: המדרון

13–19 במאי

דיווח כוזב, צבא בסיני, והאו״ם הולך

ב־13 במאי מסרו גורמים סובייטיים לקהיר ולדמשק מידע שישראל מרכזת כוחות גדולים על גבול סוריה. המידע היה שקרי, ובקהיר נודע לפחות לחלק מהמנהיגים שאין בו ממש. אבל מבקרי נאצר בעולם הערבי, ובהם חוסיין, לעגו לו שהוא מסתתר מאחורי כוח האו״ם. הוא פעל: ב־14 במאי החל להכניס כוחות לסיני, ב־16 במאי דרש להרחיק את כוח האו״ם מהגבול, וב־19 במאי הכוח נסוג, כשמזכ״ל האו״ם, או תאנט, נענה לדרישה. ישראל סירבה לארח את הכוח בצדה של הגבול.

שאלה לבדיקה

מה הייתה תרומת ברית המועצות להידרדרות במאי 1967?

התשובה: ב־13 במאי מסרה לקהיר ולדמשק מידע כוזב על ריכוז כוחות ישראליים על גבול סוריה.. נכון. המידע היה שקרי, ונאצר הגיב בהכנסת צבא לסיני.

נקודת החלטה

אתם גמאל עבד אל־נאצר, נשיא מצרים.

21–22 במאי 1967

כוח האו״ם עזב, צבא מצרי של כ־100,000 איש נכנס לסיני, וכוחות מצריים תפסו את שארם א־שייח׳, השולטת על מיצרי טיראן. בעולם הערבי מוחאים לכם כפיים. ארצות הברית וברית המועצות מבקשות זהירות, וישראל הצהירה כבר ב־1957 שסגירת המיצרים תהיה עילה למלחמה.

רבים בצבא ובעולם הערבי דורשים להמשיך. אם תעצרו עכשיו, יאמרו שנסוגתם באמצע.

מה אתם עושים?

• להישאר בסיני עם הצבא, בלי לסגור את המיצרים. כנראה המתח יישאר, אבל בלי עילה ברורה יהיה לישראל קשה יותר לתקוף, ולארצות הברית קל יותר לרסן אותה. המחיר: לעג על שעצרתם באמצע הדרך.
• לסגור את המיצרים לדגל ישראל ולמטענים אסטרטגיים. תשואות בעולם הערבי, אבל גם עילה שישראל הכריזה עליה מראש. כנראה תקרבו את המלחמה, וקשה יהיה לצאת מהמהלך בלי לאבד פנים.
• לדחות את ההכרזה ולהתייעץ קודם עם מוסקבה ועם וושינגטון. כנראה תרגיעו את המעצמות ותרוויחו זמן. אבל הדחייה תיראה כמורך לב בעיני מתחריכם בעולם הערבי, וייתכן שתאבדו את היוזמה.

מה קרה בפועל

לסגור את המיצרים לדגל ישראל ולמטענים אסטרטגיים.

אתם סוגרים. ב־22 במאי אתם מכריזים בנאום לכוחות המזוינים שהמיצרים סגורים לדגל ישראל ולמטענים אסטרטגיים, בתוקף מ־23 במאי. באותו יום קובעת ועדת השרים לענייני ביטחון בישראל שהסגירה היא עילת מלחמה.

היסטוריונים חלוקים מה רצה נאצר. אבא אבן, שר החוץ של ישראל, העריך שביקש ניצחון בלי מלחמה. אפרים קרש סבור שנקט צעדים שידע שיובילו למלחמה. נחזור לוויכוח בסוף השיעור.

מקור: נאצר מכריז על סגירת המפרץ

״הכוחות המזוינים תפסו אתמול את שארם א־שייח׳. זו קביעה של זכויותינו ושל ריבונותנו על מפרץ אקבה. [...] בשום פנים לא נאפשר לדגל הישראלי לעבור במפרץ אקבה. היהודים איימו במלחמה. אנו אומרים להם: ברוכים הבאים, אנו מוכנים למלחמה.״

נאום שנשא נאצר אחרי שפונה כוח האו״ם. הנוסח האנגלי הוא תרגום מערבית, ולא ראינו את המקור.

• מה הנאום קובע על ישראל ועל המיצרים? מצרים טוענת לריבונות על המפרץ וסוגרת אותו לדגל ישראל. בישראל ובמערב ראו במיצרים נתיב מים בין־לאומי.
• למי נועד הנאום, ומה תפקידו של המשפט האחרון? לחיילים ולציבור הערבי, בעת שנאצר מתחרה עם סוריה ועם ירדן על מנהיגות. ״ברוכים הבאים למלחמה״ הוא רטוריקה לקהל, אבל ישראל קראה בו איום.

שאלה לבדיקה

מדוע סגירת מיצרי טיראן הייתה חמורה כל כך בעיני ישראל?

התשובה: ישראל הצהירה ב־1957 שסגירתם תהיה עילת מלחמה, והם דרכה לים סוף.. נכון. זו הייתה הצהרה מוקדמת, ודרך נמל אילת.

30 במאי–4 ביוני

הטבעת נסגרת

ב־30 במאי טס המלך חוסיין לקהיר וחתם על הסכם הגנה עם נאצר, והצבא הירדני עבר לפיקוד הגנרל המצרי עבד אל־מונעם ריאד. חוסיין אמר שאחרי סמוע איבד הצבא את אמונו בו. ב־31 במאי הסכימה עיראק לשלוח כוחות לירדן. ישראל הייתה מוקפת בצבאות ערביים: מצרים בדרום, ירדן במזרח, סוריה בצפון.

תקופת ההמתנה

15 במאי–5 ביוני

שלושה שבועות של המתנה

ישראל גייסה מילואים: כ־5,000 איש ב־16 במאי, ועד 23 במאי כל המילואים, והמשק כמעט קפא. בתל אביב ובירושלים חפרו תעלות ומילאו שקי חול, ורבים חששו מהשמדה. ב־26 במאי שמע אבן בוושינגטון מג׳ונסון, בתרגום חופשי: ״ישראל לא תהיה לבד, אלא אם תחליט ללכת לבד״. ג׳ונסון ביקש שהות, והצבא לחץ. זו הייתה תקופת ההמתנה: פחד, גיוס ממושך ולחץ על ממשלה שנראתה מהססת.

28 במאי–1 ביוני

הממשלה מתרחבת

ב־28 במאי נשא ראש הממשלה לוי אשכול נאום ברדיו שבו גמגם, והדאגה גברה. עיתון ״הארץ״ כתב למחרת שאשכול ״אינו בנוי״ להיות גם ראש ממשלה וגם שר ביטחון (בתרגום חופשי). ב־1 ביוני הוקמה ממשלת אחדות לאומית: גח״ל, בראשות מנחם בגין, ורפ״י הצטרפו, ואשכול מסר את תיק הביטחון למשה דיין, שהיה הרמטכ״ל בשנים 1953–1958. לפי ארכיון צה״ל, המינוי העלה את המורל.

שאלה לבדיקה

מה אירע בממשלת ישראל ב־1 ביוני 1967?

התשובה: הוקמה ממשלת אחדות לאומית, ואשכול מסר את תיק הביטחון לדיין.. נכון. אחרי נאום הרדיו המגמגם של אשכול ואחרי הביקורת עליו הצטרפו לממשלה גח״ל ורפ״י, ולפי ארכיון צה״ל מינוי דיין העלה את המורל.

נקודת החלטה

אתם לוי אשכול, ראש הממשלה.

28 במאי–2 ביוני 1967

הצבא מגויס, המשק נפגע, ונאצר סגר את המיצרים. אלופים ושרים, ובהם יגאל אלון, דורשים לתקוף עכשיו. אבן חזר מוושינגטון: ג׳ונסון מבקש שישראל לא תפתח במלחמה, ושואף לפתור את המשבר באו״ם ובכוח ימי רב־לאומי שיפתח את המיצרים.

אין עדיין תמיכה אמריקאית ברורה, וברית המועצות עלולה להתערב.

מה אתם עושים?

• להורות על תקיפה מיידית, לפני שהמצרים מתחזקים. כנראה יתרון ההפתעה היה גדול יותר, אבל בלי הסכמת וושינגטון ישראל הייתה נתפסת כתוקפן, והתמיכה האמריקאית בפני ברית המועצות הייתה מוטלת בספק.
• להמתין עוד ימים מעטים ולנסות עד תום את הדיפלומטיה, כשהצבא מוכן. כנראה תקבלו את תמיכת וושינגטון או את שתיקתה, ותוכלו לומר שניסיתם הכול. המחיר: משק מושבת, ציבור מבוהל ואלופים זועמים, וסכנה שהמצרים ייערכו טוב יותר.
• להמתין ללא מועד, עד שהמעצמות יפתחו את המיצרים בכוח ימי. כנראה לא תתקפו עד שיתברר אם הכוח קיים, אבל התוכנית לא התממשה. ישראל הייתה נשארת מגויסת ומאוימת, ויתרונה הצבאי היה נשחק.

מה קרה בפועל

להמתין עוד ימים מעטים ולנסות עד תום את הדיפלומטיה, כשהצבא מוכן.

אתם ממתינים. ב־28 במאי אתם משכנעים את המתאספים, כמתואר בארכיון צה״ל (בתרגום חופשי): ״למצות את כל המאמצים המדיניים לפני שיוצאים למלחמה״. ב־2 ביוני הממשלה עדיין אינה מחליטה: רוב השרים מתנגדים למלחמה, ואתם מחכים לשובו של ראש המוסד, מאיר עמית, מוושינגטון.

אשכול רצה לדעת שארצות הברית לא תעמוד נגד ישראל, ושברית המועצות לא תתערב. ב־2 ביוני אמר, לפי פרסום על הפרוטוקולים, שניצחון צבאי לבדו לא יסיים את העניין, כי הערבים יישארו כאן. אלופים כועסים טענו שההמתנה מזיקה; מי שהגנו עליה ראו בה השקעה בלגיטימציה בין־לאומית.

4 ביוני

ההחלטה

ב־4 ביוני, אחרי דיון של שבע שעות, החליטה הממשלה ברוב גדול ״לנקוט פעולה צבאית שתביא לשחרור ישראל מטבעת החנק הצבאית המתהדקת והולכת סביבה״, והסמיכה את ראש הממשלה ואת שר הביטחון לקבוע את המועד. דיין אמר בישיבה, לפי הפרוטוקול כפי שפורסם, שהדבר המטומטם ביותר יהיה לבקש מישראל שלא תירה ראשונה. בערב קבע הרמטכ״ל רבין עם ראשי המטה את בוקר המחרת. ישראל תקפה, אפוא, ראשונה. האם הייתה זו מכה מקדימה מוצדקת? זו השאלה שנשארה.

מבצע מוקד וקרב סיני

5 ביוני

שמונים דקות

ב־7:45 הותקפו 11 שדות תעופה מצריים בגל הראשון, שנמשך עד 9:05. בהתקפה השתתפו כמאתיים מטוסים; רק כ־12 נשארו בבית להגן על שמי ישראל. בגלים הבאים הושלם המבצע. הערכות למספר המטוסים המצריים שהושמדו ביום הראשון נעות בין כ־280 ליותר מ־340, וישראל איבדה 19 מטוסים. בהמשך היום הושמד חיל האוויר הירדני, ונפגעו גם חילות האוויר של סוריה ושל עיראק. בלי כיסוי אווירי נלחם צבא מצרים בסיני בנחיתות קשה.

שאלה לבדיקה

איך הצליחה ישראל להשמיד את רוב חיל האוויר המצרי ב־5 ביוני?

התשובה: בהפתעה: מטוסים שטסו נמוך בשתיקת קשר תקפו מטוסים שעמדו על הקרקע.. נכון. המבצע נועד להפתיע, והשמיד את רוב המטוסים על הקרקע.

סיני: שלוש אוגדות מול מצרים

5–8 ביוני 1967

בבוקר 5 ביוני 1967, אחרי מכת חיל האוויר, ישראל שולטת בשמיים מעל סיני. שלוש אוגדות ישראליות עומדות על הגבול: טל מול רפיח, שרון מול אבו עגילה, ויופה בחולות שביניהם. ומולם המצרים: אוגדה ברפיח, אוגדה 2 באבו עגילה ועתודת שריון במרכז.

שחזור סכמטי לפי תיאורי הקרבות של ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון ושל ויקיפדיה האנגלית (הקרב באבו עגילה), על קו חוף, תעלה ויישובים לפי קואורדינטות מודרניות, בתיבה של כ־290 על 190 ק״מ. כל אוגדה מצוירת כגוש אחד. מיקומי האוגדות המצריות, ודרכו של יופה בחולות, משוערים; אוגדות מצריות אחרות בסיני אינן מופיעות. שארם א־שייח׳, שנכבשה ב־7 ביוני, מחוץ למפה. במחלוקת: אבדות הקרב באבו עגילה ומועד פקודת הנסיגה של עאמר.

שלבי הקרב

• שחר, 5 ביוני אחרי מוקד חיל האוויר שולט בשמיים. שלוש אוגדות ישראליות ניצבות על הגבול: טל מול רפיח, שרון מול אבו עגילה, ויופה בחולות שביניהן. מולן אוגדה מצרית 7 ברפיח, אוגדה 2 באבו עגילה, ועתודת שריון במרכז.
• 5 ביוני: רפיח ואום כתף טל פורץ ברפיח ובחאן יונס. בליל 5–6 ביוני פותח שרון בהפגזה כבדה בהתקפה על ביצורי אום כתף שליד אבו עגילה, בקרב קשה. יופה מתקדם בחולות שבין השניים.
• 6 ביוני: אל־עריש ואבו עגילה אל־עריש נכבשת, ובצהרי 6 ביוני נופלת אבו עגילה. אחרי נפילתה הורה עאמר, המצביא המצרי, על נסיגה כללית. אוגדת יופה חוסמת את צירי הנסיגה.
• 7–8 ביוני: המרדף הכוחות הישראליים רודפים את הנסוגים אל המעברים והתעלה: טל לאורך החוף, שרון ויופה אל מעברי המיתלה וג׳ידי. הנסיגה המצרית, בלי כיסוי אווירי, נפגעת קשה. ב־9 ביוני כל סיני בידי צה״ל.

האסטרטגיה

• ישראל: ישראל תוקפת בשלושה צירים. טל פורץ ברפיח ובחאן יונס. שרון מפגיז בכבדות, ובליל 5–6 ביוני מסתער על ביצורי אום כתף שליד אבו עגילה. יופה עובר בחולות שביניהם כדי לחסום את דרכי הנסיגה המצרית.
• מצרים: מצרים מחזיקה את הגבול: אוגדה 7 ברפיח, אוגדה 2 באבו עגילה, ועתודת שריון במרכז. התוכנית הכוללת שלה אינה מפורטת בתיאור הזה. אחרי נפילת אבו עגילה מורה עאמר על נסיגה כללית.

מה הכריע: מצרים נלחמה בסיני בלי כיסוי אווירי, אחרי מכת הבוקר על שדות התעופה שלה. כשנפלה אבו עגילה ונפתחה הנסיגה, חסם יופה את הדרכים, והנסוגים נפגעו קשה.

סיני, 5–8 ביוני 1967: מי מול מי

5–8 ביוני 1967; הקרב באום כתף: ליל 5–6 ביוני

צפון סיני ורצועת עזה

ישראל (פיקוד דרום)

• מפקדים: אלוף הפיקוד ישעיהו גביש; האוגדות: ישראל טל, אריאל שרון, אברהם יופה
• כוחות: כ־70,000 איש וכ־700 טנקים (אומדן מקובל, כפי שבוויקיפדיה האנגלית (בלי מקור מפורט)); כ־14,000 איש וכ־150 טנקים (אוגדת שרון) (אום כתף, ויקיפדיה האנגלית)
• אבדות: 776 הרוגים (ארכיון צה״ל, כל המלחמה וכל החזיתות); 40–42 הרוגים (אום כתף, מקורות סותרים)

אין נתון מקובל לאבדות ישראל בחזית סיני בלבד.

מצרים

• מפקדים: המרשל עבד אל־חכים עאמר, מפקד הכוחות המזוינים
• כוחות: כ־100,000 איש, כ־950 טנקים ויותר מ־1,000 תותחים בסיני (פולק (2002), כפי שמצוטט בוויקיפדיה האנגלית); כ־16,000 איש וכ־90 טנקי T-34 באוגדה 2 (אום כתף, ויקיפדיה האנגלית)
• אבדות: 9,800–15,000 הרוגים ונעדרים, 4,338 שבויים (כל המלחמה וכל החזיתות, ויקיפדיה האנגלית); כ־300 הרוגים ועד כ־2,000 נפגעים (אום כתף, מקורות סותרים)

גם כאן אין נתון לסיני בלבד; הערכות אחדות לכל המלחמה גבוהות בהרבה.

התוצאה: ישראל כבשה את עזה ואת סיני עד התעלה בין 5 ל־9 ביוני; רוב צבא מצרים בסיני נהרס או נסוג.

הנתונים הם אומדנים מאוחרים, ישראליים ומערביים; לא ראינו אומדנים רשמיים מצריים.

7–10 ביוני

סוף הקרבות בדרום

ב־7 ביוני נכבשה שארם א־שייח׳, ובצהרי היום הכריז דיין שמיצרי טיראן הם נתיב מים בין־לאומי. ב־8 ביוני קיבלה מצרים הפסקת אש. נאצר הודיע ב־9 ביוני בנאום בטלוויזיה שהוא מתפטר, אך הפגנות המוניות בקהיר הביאו אותו לחזור בו למחרת.

שאלה לבדיקה

איזו מסקנה נתמכת בנתוני הכוחות והקרבות בסיני?

התשובה: ישראל ניצחה אף שהצבא המצרי בסיני היה גדול יותר, בעיקר כי נלחם בלי כיסוי אווירי.. נכון. לפי הטבלה היו למצרים בסיני כ־100,000 איש וכ־950 טנקים, מול כ־70,000 איש וכ־700 טנקים ישראליים, ואחרי מבצע מוקד נלחם הצבא המצרי בנחיתות קשה.

ירושלים, הגדה והגולן

נקודת החלטה

אתם חוסיין, מלך ירדן.

5 ביוני 1967, בערך 10:30, עמאן

לפני כשעה שלח המצביא המצרי עאמר מברק: מצרים מנצחת, תקפו. הצבא שלכם נתון לפיקוד הגנרל המצרי ריאד, שפועל לפי מידע שקרי מקהיר. בבוקר החלו תותחי ירדן להפגיז בירושלים, והלגיון הירדני תפס את בית הנציב העליון של האו״ם.

עכשיו מגיעה הודעה מראש ממשלת ישראל, אשכול, באמצעות גנרל אודד בול, ראש משקיפי האו״ם: אם ירדן לא תצטרף, ישראל לא תפעל נגדה.

מה אתם עונים?

• לקבל את ההצעה ולעצור את האש: ירדן לא נכנסת למלחמה. כנראה תחסכו מהגדה ומירושלים קרב, ולישראל לא תהיה עילה לתקוף אתכם. אבל תיכנסו לעימות עם נאצר, עם ריאד ועם הציבור הפלסטיני, שרבים בו בטוחים שמצרים מנצחת, וייתכן שיסלקו אתכם מהכס.
• להמשיך בהפגזות ובתקיפות מוגבלות, בלי הסתערות עמוקה בשטח ישראל. כנראה תסתמכו על עזרה מצרית ועיראקית שלא תגיע, ותיתנו לישראל עילה לתקוף את הצבא הירדני. בלי הגנה אווירית הצבא יחלש במהירות.
• לפתוח בהתקפה רחבה בהתאם לתוכנית הפיקוד המצרי. כנראה תסכנו את כל צבאכם: הוא קטן מצה״ל, בלי כיסוי אווירי, ועם קווי אספקה ארוכים. הסבירות לנצח אפסית.

מה קרה בפועל

להמשיך בהפגזות ובתקיפות מוגבלות, בלי הסתערות עמוקה בשטח ישראל.

ירדן כבר הייתה בתוך הקרב. לפי הדיווחים השיב חוסיין שהקובייה כבר נפלה. בצהריים השמיד חיל האוויר הישראלי את חיל האוויר הירדני על הקרקע, ובתוך יומיים נפלה ירושלים המזרחית, ובהמשך כל הגדה.

ריאד פעל לפי מידע שקרי מקהיר, וחוסיין העיד שאחרי סמוע איבד הצבא את אמונו בו. אבי שלם, ביוגרף של חוסיין, סבור שהיו לו ברירות ושעשה שתי טעויות: העברת הצבא לפיקוד מצרי והכנסת כוחות עיראקיים.

5–6 ביוני

גבעת התחמושת

הצנחנים של מוטה גור, שהועברו מהדרום, ועמם חטיבות ירושלים והראל פרצו בליל 5–6 ביוני לשכונות הירדניות של ירושלים. בגבעת התחמושת, עמדה מבוצרת, נהרגו כ־36 ישראלים וכ־71 ירדנים בקרב של כמה שעות. ב־6 ביוני כיתרו הכוחות את העיר העתיקה, אבל דיין חשש מקרבות רחוב וממה שיאמר העולם על פגיעה באתרים קדושים.

נקודת החלטה

אתם משה דיין, שר הביטחון.

6 ביוני בערב עד 7 ביוני בבוקר, ירושלים

העיר העתיקה כמעט מכותרת, וצה״ל מנצח בכל החזיתות. ב־6 ביוני אמרתם לוועדת השרים: ״אני מציע לא להיכנס מחר לעיר העתיקה״. הצבא צריך להתקדם לשארם א־שייח׳, ואין צורך להסתבך בקרבות רחוב.

עכשיו אלוף פיקוד מרכז, עוזי נרקיס, דוחק בכם להיכנס, ובבוקר 7 ביוני מגיעה ידיעה שמועצת הביטחון עומדת לדרוש הפסקת אש. אם תחכו, אולי כבר לא תוכלו להיכנס.

מה אתם מורים?

• להשאיר את העיר העתיקה מכותרת ולהמתין להסדר מדיני. כנראה העיר העתיקה והכותל היו נשארים בידי ירדן כשהפסקת האש תיכנס לתוקף. בישראל היו יוצאים נגדכם, ושמא הצבא היה נכנס בלי הוראה.
• להורות להיכנס מיד בחי״ר בלבד, בלי שריון ובלי הפגזה של המתחם הקדוש. כנראה העיר העתיקה, הכותל והר הבית ייפלו בלי נזק רב לאתרים הקדושים, אבל תיאלצו להסביר בעולם המוסלמי ובאו״ם מה עשיתם.
• להורות להיכנס בכל הכוח, כולל ארטילריה ושריון, כדי לסיים מהר. כנראה תסיימו מהר יותר, אבל תסכנו את המסגדים והכנסיות ותעוררו את התגובה המוסלמית והבין־לאומית שחששתם ממנה.

מה קרה בפועל

להורות להיכנס מיד בחי״ר בלבד, בלי שריון ובלי הפגזה של המתחם הקדוש.

אתם מורים להיכנס, בלי שריון ובלי הפגזת המתחם. בבוקר 7 ביוני נכנסים הצנחנים דרך שער האריות, וגור מדווח בקשר: ״הר הבית בידינו״. בצהריים אתם מגיעים לעיר העתיקה ומורים להוריד את דגל ישראל שהונף על כיפת הסלע. היסטוריונים חלוקים אם פעלתם בלי החלטה חדשה של הממשלה או לפי הרשאה קודמת.

דיין התנגד לכיבוש מסיבות צבאיות, לא עקרוניות: כך עולה מפרוטוקול ועדת השרים של 6 ביוני (איתן שמיר, מרכז דיין, 2017). המשפט המיוחס לו, ״מי צריך את כל הוותיקן הזה״, נאמר לפי נרקיס בהקשר של הוראה שלא לתקוף את המתחם הקדוש. אחרי הכיבוש מסר דיין את ניהול הר הבית לווקף המוסלמי, וישראל נשארה אחראית לביטחון. בהמשך נקבע איסור על תפילת יהודים בהר.

שאלה לבדיקה

מה הייתה עמדת דיין ב־6 ביוני לגבי העיר העתיקה, ומה היה נימוקו?

התשובה: לא להיכנס עדיין, מנימוקים צבאיים: להמשיך לשארם א־שייח׳ ולהימנע מקרבות רחוב.. נכון, לפי פרוטוקול ועדת השרים של 6 ביוני.

מקור: הצנחנים והכותל

דוד רובינגר, 7 ביוני 1967, לשכת העיתונות הממשלתית

רובינגר צילם את התמונה ביום שבו נכנסו הצנחנים לעיר העתיקה, והיא נעשתה לסמל של המלחמה.

• מה הצלם בחר להראות, ומה השמיט? תקריב מלמטה על שלושה לוחמים מול קיר אבן. אין בתמונה עיר, קרב או אזרחים. הבחירה מדגישה התרגשות, לא מלחמה.
• אפשר ללמוד מהתמונה מה הם חשו? לא בוודאות: פניהם מורמות לקיר, אבל זו תמונה אחת. בישראל נתפסה כשחרור ירושלים; בעיני אחרים היא גם סימן להתחלת שליטה ישראלית במזרח העיר.

7–9 ביוני

כל הגדה

בצהריים 7 ביוני הגיעו לעיר העתיקה דיין, רבין ונרקיס. עד הערב שלט צה״ל כמעט בכל הגדה המערבית, כולל שכם וג׳נין; הצבא הירדני נסוג אל מעבר לירדן, ובין 7 ל־8 ביוני קיבלה ירדן הפסקת אש. ירדן איבדה כ־700 הרוגים לפי אומדן מקובל. בערב 10 ביוני החלה הריסת שכונת המוגרבים שלפני הכותל, כ־135 בתים לפי המקורות, ותושביה, לפחות 650 איש, פונו כדי לפנות רחבה.

9–10 ביוני

רמת הגולן

בארבעת הימים הראשונים הפגיזה סוריה את יישובי הגליל, אבל דיין התנגד לפתוח חזית נוספת, בין היתר מחשש מהתערבות סובייטית. בערב 8 ביוני לחצו נציגי קיבוצים בצפון על הממשלה. ב־9 ביוני, בשבע בבוקר, הודיע דיין לוועדת השרים שהורה לצבא לכבוש את הרמה. הצבא פרץ דרך ביצורים קשים, וב־10 ביוני נפלה קוניטרה. הפסקת האש נכנסה לתוקף בערב. סוריה איבדה בין כ־700 ל־2,500 הרוגים, לפי הערכות שונות.

שאלה לבדיקה

מה אפשר ללמוד מתמונת הצנחנים ליד הכותל, לפי הדיון במקור?

התשובה: הצלם בחר בתקריב על לוחמים מול קיר אבן, ולכן התמונה מדגישה התרגשות ולא מלחמה; בישראל ראו בה שחרור ירושלים, ואחרים ראו בה גם תחילת שליטה ישראלית במזרח העיר.. נכון. כך מוצגות בשיעור הבחירה של הצלם ושתי הקריאות של התמונה, והן מראות שהיא אינה רק תיעוד.

לדיון

תרומתו של אלי כהן

אלי כהן, סוכן המוסד בדמשק מ־1961, נתפס בינואר 1965 ונתלה שם ב־18 במאי 1965, שנתיים לפני המלחמה. מקובל שמסר מידע על צבא סוריה ועל מוצבי הגולן. מספרים שיעץ לסורים לשתול אקליפטוסים ליד המוצבים, והם שימשו את צה״ל לסימון. אין לכך אישור, ולפי ויקיפדיה העברית עצים כאלה לא יכלו לגדול תוך שנים ספורות. מומחי מודיעין סבורים שמידע על הביצורים היה זמין גם בצילום אוויר ובסיור. לכן גודל תרומתו לניצחון שנוי במחלוקת.

מקור: קוסיגין לג׳ונסון, 10 ביוני

״אם הדבר לא יתמלא, ייעשו הצעדים הנחוצים, לרבות צבאיים.״

קוסיגין מבקש מג׳ונסון לדרוש מישראל להפסיק את הלחימה בתוך שעות, כשצה״ל מתקדם ברמת הגולן. אחר כך הורה שר ההגנה האמריקאי לצי השישי לנוע למזרח הים התיכון, והמברק מתאר זאת כצעד זהירות. באותו יום ניתקה ברית המועצות יחסים עם ישראל.

• מה קוסיגין דורש, ואיך הוא מנסח את האיום? להפסיק את הלחימה בתוך שעות. האיום מנוסח זהיר: ״צעדים נחוצים״, בלי לומר מהם. כך אפשר להרתיע בלי להתחייב.
• למי נועד המסר, ומה הוא מראה על המלחמה הקרה? לג׳ונסון, וגם לבעלות בריתה הערביות של מוסקבה. מלחמה מקומית עלולה לגרור שתי מעצמות, ולכן הן שמרו על קו תקשורת ישיר.

מה נשאר מהמלחמה

תוצאות בטווח הקצר

מפה חדשה

כ־70,000 קמ״ר

ב־10 ביוני בערב נכנסה לתוקף הפסקת האש האחרונה. ישראל שלטה בסיני (כ־60,000 קמ״ר) וברצועת עזה, בגדה המערבית, במזרח ירושלים וברמת הגולן: כ־70,000 קמ״ר, ועמם כמיליון פלסטינים. ישראל איבדה כ־800 הרוגים (776 לפי ארכיון צה״ל). בצד הערבי נהרגו הרבה יותר: במצרים 10,000–15,000 לפי אומדנים מקובלים, בירדן כ־700, בסוריה בין כ־700 ל־2,500.

מאות אלפים ברחו או נעקרו: כ־280,000 עד 325,000 פלסטינים מהגדה ומעזה, וכ־80,000 עד 110,000 סורים מהגולן. ב־28 ביוני החילה ישראל את החוק שלה על מזרח ירושלים ועל שטח של כ־70 קמ״ר, ואת זה היא מכנה ״איחוד ירושלים״. העצרת הכללית של האו״ם קראה לבטל את הצעד, ומועצת הביטחון קבעה ב־1968 שהוא בטל.

שאלה לבדיקה

מה אפשר ללמוד מהודעת קוסיגין לג׳ונסון ב־10 ביוני על המלחמה הקרה?

התשובה: ברית המועצות ניסתה להרתיע בלי להתחייב, ושתי המעצמות שמרו על קו תקשורת ישיר כדי שמלחמה מקומית לא תגרור אותן.. נכון. הניסוח הזהיר מרתיע בלי להתחייב, והמסר נועד לג׳ונסון וגם לבעלות בריתה הערביות של מוסקבה.

מ־1967 עד 1969

• 10 ביוני 1967 ברית המועצות וכמה ממדינות הגוש המזרחי מנתקות יחסים עם ישראל.
• 19 ביוני 1967 לפי הגרסה המקובלת, הממשלה מחליטה להציע החזרת רוב השטחים ממצרים וסוריה תמורת שלום; ההצעה נדחית.
• 28 ביוני 1967 ישראל מחילה את חוקיה על מזרח ירושלים.
• יולי 1967–1970 מלחמת ההתשה בתעלה: מצרים מפרה את הפסקת האש, והלחימה נמשכת כשלוש שנים.
• אוגוסט–1 בספטמבר 1967 ועידת חרטום: ״שלושת הלאווים״.
• 1967 הממשלה מחליטה לחדש את היישוב כפר עציון, מהיישובים הראשונים בגדה המערבית אחרי המלחמה.
• 22 בנובמבר 1967 מועצת הביטחון מקבלת פה אחד את החלטה 242.
• 21 במרס 1968 קרב כראמה בירדן: פת״ח והצבא הירדני נלחמים בכוח ישראלי; אלפים מתגייסים לפת״ח.
• 1968 ג׳ונסון מאשר מכירת מטוסי פאנטום לישראל.
• פברואר 1969 יאסר ערפאת נבחר ליושב ראש אש״ף.

השפעות על ישראל

מה השתנה בישראל

ביטחוני: ישראל קיבלה עומק אסטרטגי: התעלה, הירדן והגולן החליפו את קווי שביתת הנשק. אבל נוצרה גם חזית חדשה: מלחמת ההתשה ופעולות הפדאיון מירדן.

כלכלי: המיתון שהחל ב־1966 והביא אבטלה של יותר מ־10% הסתיים, ואחריו בא גאות. הוצאות הביטחון גדלו, ופלסטינים מהשטחים החלו לעבוד בישראל. חוקרים חלוקים כמה מהיציאה מהמיתון נבעה מהמלחמה עצמה.

חברתי: התלהבות וביטחון, והתחזקות של ציונות דתית שראתה בניצחון נס והחלה לתמוך ב״ארץ ישראל השלמה״. התנועה למען ארץ ישראל השלמה קמה ב־1967 והקיפה אנשים משני עברי המפה הפוליטית.

פוליטי: ממשלת האחדות נמשכה, ובישראל התפתח ויכוח על עתיד השטחים. תוכנית אלון (יולי 1967) הציעה לספח את בקעת הירדן, מזרח ירושלים וגוש עציון ולהחזיר את אזורי ההר המאוכלסים; הממשלה לא אימצה אותה רשמית. ההתיישבות בשטחים החלה כבר ב־1967.

יחסי חוץ: ברית המועצות והגוש ניתקו יחסים; צרפת, שהטילה אמברגו נשק ב־2 ביוני, התרחקה; ארצות הברית נעשתה בת הברית העיקרית. ישראל נתפסה בעולם פחות כמדינה קטנה שנלחמת על קיומה, ויותר כמי ששולטת באוכלוסייה זרה.

הפלסטינים ומדינות ערב

אחרי התבוסה והכיבוש

הפלסטינים: כמיליון פלסטינים בגדה ובעזה היו תחת ממשל צבאי ישראלי, ורבים מהנעקרים היו פליטי 1948, שנעקרו בפעם השנייה. אחרי תבוסת צבאות ערב הסיקו רבים שאי אפשר להסתמך עליהם, והעבירו את הדגש לפעולה פלסטינית עצמאית. פת״ח גבר: אחרי כראמה, ב־21 במרס 1968, נרשמו אלפי מתנדבים, ובפברואר 1969 הוא השתלט על אש״ף.

מדינות ערב: נאצר הודיע על התפטרות ב־9 ביוני וחזר בו, והפאן־ערביות נחלשה. ברית המועצות חימשה מחדש את מצרים ואת סוריה, תעלת סואץ נסגרה עד 1975, ומצרים פתחה במלחמת התשה. בועידת חרטום הסכימו על ״שלושת הלאווים״, אבל גם על מאמץ מדיני להחזרת השטחים. בסוריה ניצח בהמשך חאפז אל־אסד בעימות הפנימי נגד סלאח ג׳דיד.

שאלה לבדיקה

מה קבעה ועידת חרטום ב־1 בספטמבר 1967?

התשובה: אין שלום, אין הכרה ואין משא ומתן עם ישראל, לצד מאמץ מדיני להחזרת השטחים.. נכון. אלה ״שלושת הלאווים״.

מקור: החלטה 242: ״שטחים״ או ״השטחים״?

״נסיגת כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון; סיום כל תביעה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה בריבונות, בשלמות הטריטוריאלית ובעצמאות המדינית של כל מדינה באזור, ובזכותה לחיות בשלום בגבולות מוכרים ובטוחים, חופשיים מאיומים ומפעולות כוח.״

החלטה שניסח לורד קרדון, השגריר הבריטי, אחרי שהוצעו חמש טיוטות. החלטה 242 נעשתה בסיס לכל מאמץ שלום אמריקאי שבא אחריה. ישראל וארצות ערב קראו אותה אחרת.

• איזו מילה חסרה בנוסח האנגלי, ולמה זה חשוב? אין ״the״ ואין ״all״ לפני ״territories״. ישראל טוענת שאין חובת נסיגה מכל השטחים; הערבים והסובייטים דרשו ״כל השטחים״. בנוסח הצרפתי נכתב des territoires, שמתרגמים ״מהשטחים״.
• מה נותנים זה לזה הצדדים לפי הנוסח, ומה לא נאמר? ישראל נוסגת, והערבים מסיימים את מצב הלוחמה ומכירים בזכותה של כל מדינה לחיות בשלום. ההחלטה אינה מזכירה פלסטינים בשמם, רק ״פתרון צודק לבעיית הפליטים״.

שאלה לבדיקה

איזה פרט בלשון החלטה 242 הוא מקור הוויכוח על משמעותה?

התשובה: הנוסח האנגלי אומר ״territories״ בלי ״the״ ובלי ״all״.. נכון. מכאן הוויכוח אם נדרשת נסיגה מכל השטחים או מחלקם.

מיתוסים, ויכוח וחידון

מיתוס

ישראל ניצחה כי הצבאות הערביים היו חסרי יכולת.

האמת

לא. מצרים הציבה בסיני כ־100,000 חיילים וכ־950 טנקים, והירדנים נלחמו בעקשנות בירושלים. ישראל ניצחה בעיקר בגלל העליונות האווירית מהשעות הראשונות, תכנון ואימונים מדוקדקים, ופיקוד ערבי מבולבל וחסר תיאום.

הראיות

באבו עגילה עמדה אוגדה מצרית של כ־16,000 איש בקרב שנמשך ליל שלם, ובגבעת התחמושת נהרגו כ־36 ישראלים וכ־71 ירדנים. מיכאל אורן כותב שישראל תכננה בקפידה, בעוד הצבאות הערביים סבלו מפקודות מבולבלות.

מיתוס

המלחמה פרצה בהפתעה, והייתה מלחמת הגנה בלבד.

האמת

לא. ישראל היא שהפתיעה: היא תקפה ראשונה ב־5 ביוני, אחרי שלושה שבועות של היערכות ואחרי החלטת ממשלה. תוכניות כמו ״קרדום״ ו״עצמון״ הוכנו כבר במאי. מצרים לא תקפה ראשונה, אבל סגרה את המיצרים והכניסה צבא לסיני. הנטייה לקרוא למלחמה ״הגנה״ או ״ברירה״ היא עצמה חלק מהוויכוח.

הראיות

מנחם בגין, נאום במכללה לביטחון לאומי, 8 באוגוסט 1982, בתרגום חופשי: ״ביוני 1967 שוב הייתה לנו ברירה. ריכוזי הצבא המצרי בסיני אינם מוכיחים שנאצר באמת עמד לתקוף אותנו. עלינו להיות כנים עם עצמנו. החלטנו לתקוף אותו״.

שאלה לבדיקה

איזה משפט על פתיחת המלחמה ב־5 ביוני 1967 מתאים למה שלמדתם?

התשובה: ישראל תקפה ראשונה, אחרי שלושה שבועות של היערכות ואחרי החלטת ממשלה, ומצרים סגרה את המיצרים והכניסה צבא לסיני.. נכון. כך מתוארת פתיחת המלחמה במיתוס: לא הפתעה ולא הגנה בלבד, ובלי להסתיר שגם מצרים עשתה צעדים חמורים.

מלחמת אין ברירה או מלחמת ברירה?

האם ישראל הייתה חייבת לצאת למלחמה ב־5 ביוני 1967?

• מי שרואים איום קיומי: הנהגת ישראל ב־1967, ואפרים קרש נאצר, בלי קשר לכוונותיו, סגר את המיצרים וגייס את העולם הערבי מול ישראל. סגירת המיצרים הייתה עילת מלחמה, צבאות ערביים הקיפו את המדינה, והמשק לא יכול היה לעמוד בגיוס ממושך: מזכר של ה־CIA מ־26 במאי העריך שישראל תצטרך להישאר מגויסת במחיר כלכלי כבד. אפרים קרש טוען שנאצר נקט בכוונה צעדים שידע שיובילו למלחמה. לפי גישה זו, מכה מקדימה הייתה צעד הגנה.
• מנחם בגין (1982), יצחק רבין (1968) וטום שגב בגין אמר ב־1982: ״החלטנו לתקוף אותו״; הוא השתמש בכך כדי להגן על מלחמת לבנון, לא כדי להאשים את 1967. רבין אמר ב־1968 ל־Le Monde, בתרגום חופשי, שאינו חושב שנאצר רצה במלחמה, ושהאוגדות ששלח לסיני לא הספיקו לפתיחת התקפה: ״הוא ידע את זה ואנחנו ידענו״. טום שגב, ב״1967״ (2005), כותב שמבחינה צבאית לא הייתה לישראל סכנה קיומית, אך חלקים גדולים בציבור פחדו מהשמדה, והפחד דחף את הממשלה למכה מקדימה.
• מיכאל אורן, Six Days of War (2002) לפי אורן, אף צד לא התכוון למלחמה הזאת. היא התפתחה משרשרת אירועים, בחלקם מקריים, בדומה למשבר יולי לפני מלחמת העולם הראשונה. מנהיגים ערבים התחרו זה בזה בלוחמנות, אף שמצרים לא רצתה במלחמה. ישראל תכננה בקפידה, בעוד הצבאות הערביים סבלו מפקודות מבולבלות. אורן עצמו ביקר את ספרו של שגב על שלא שקל מספיק את הפוליטיקה הערבית ואת התמיכה הצבאית הסובייטית.
• המלחמה הקרה: אורי בר־נוי, איזבלה גינור וגיא לרון בר־נוי סבור שברית המועצות לא התכוונה לעורר מלחמה, וששגיאות ואי־יכולת לרסן את בעלות בריתה הביאו אותה. גינור סבורה שהדיווח הכוזב של 13 במאי נועד בכוונה לגרור את ישראל לתקוף. גיא לרון (2017) מדגיש את חולשת המודיעין הסובייטי ואת תפקידו של המצביא המצרי עאמר; אורי בר־יוסף, בביקורת על הספר, האשים אותו בשגיאות עובדתיות. בכל מקרה, איש אינו חולק שהמעצמות היו חלק מהסיפור.

המחלוקת היא על שתי שאלות: מה רצה נאצר, ומה ידעה ישראל. נאצר סגר את המיצרים, אבל אולי לא רצה במלחמה. ישראל ראתה סכנה, אבל אולי לא קיומית. אפשר גם לדחות את ההבחנה עצמה: מלחמה יכולה להיות מוצדקת ולהיות מלחמת ברירה, כפי שביקש בגין לטעון, לפי הדיווחים על נאומו, על מלחמות 1956, 1967 ולבנון.

נסו לענות על שתי שאלות בנפרד: האם הייתה אפשרות סבירה אחרת? והאם ההחלטה הייתה מוצדקת? שאלות שונות, ותשובות שאינן חייבות להיות זהות.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• תקופת ההמתנה שלושת השבועות בין 15 במאי ל־5 ביוני 1967, שבהם ישראל הייתה מגויסת ומאוימת אך המשיכה במאמץ מדיני ולא תקפה.
• מיצרי טיראן הפתח שדרכו מגיעה ישראל לים סוף, שסגירתו ב־22–23 במאי 1967 הייתה בעיניה עילת מלחמה.
• החלטה 242 החלטה של מועצת הביטחון מ־22 בנובמבר 1967, שדרשה נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו ובתמורה סיום מצב הלוחמה והכרה בזכות כל מדינה לחיות בשלום.

שאלה

הסבירו את הגורמים והנסיבות שהובילו לפרוץ מלחמת ששת הימים, והציגו שתיים מתוצאותיה על מדינת ישראל.

תשובה לדוגמה

מלחמת ששת הימים (5–10 ביוני 1967) פרצה אחרי עשר שנים של שקט יחסי בגבול מצרים, בעקבות מתיחות בצפון ושרשרת צעדים במאי 1967. אבחין בין גורמים ארוכי טווח לנסיבות מיידיות.

ברקע: הסכסוך עם סוריה על האזורים המפורזים ועל מקורות הירדן, פעולות פת״ח ושאר הפדאיון מ־1965, פעולת סמוע ב־13 בנובמבר 1966 וקרב המיגים ב־7 באפריל 1967. גם המלחמה הקרה השפיעה: ברית המועצות חימשה את מצרים ואת סוריה, וארצות הברית וצרפת היו קרובות לישראל.

הנסיבות המיידיות: ב־13 במאי מסרה ברית המועצות מידע כוזב על ריכוז כוחות ישראליים על גבול סוריה. נאצר הכניס צבא לסיני (14 במאי), דרש את הוצאת כוח האו״ם (16–19 במאי) וסגר את מיצרי טיראן (22–23 במאי), שישראל הצהירה כבר ב־1957 שסגירתם תהיה עילת מלחמה. ב־30 במאי חתמו מצרים וירדן על הסכם הגנה, ועיראק שלחה כוחות. ישראל שהתה בתקופת ההמתנה, הרחיבה ב־1 ביוני את ממשלתה והעבירה את תיק הביטחון לדיין, והחליטה ב־4 ביוני לפעול. ב־5 ביוני פתחה במבצע מוקד.

תוצאה ראשונה: בשישה ימים כבשה ישראל את סיני, את רצועת עזה, את הגדה המערבית ומזרח ירושלים ואת רמת הגולן, כ־70,000 קמ״ר, ועמם כמיליון פלסטינים. ב־28 ביוני החילה על מזרח ירושלים את חוקיה.

תוצאה שנייה: החלטה 242 של מועצת הביטחון (22 בנובמבר 1967) דרשה נסיגה משטחים תמורת שלום, אך ועידת חרטום דחתה משא ומתן, ובישראל החל ויכוח על השטחים ועל ההתיישבות. יחסי החוץ השתנו גם הם: ברית המועצות ניתקה יחסים עם ישראל, וארצות הברית נעשתה בת בריתה העיקרית.

המלחמה לא נבעה אפוא מגורם אחד, אלא משילוב של מתיחות מקומית, שגיאות ותחרות בין המעצמות.

מונחים

• כוח החירום של האו״ם כוח שמירת שלום של האו״ם שהוצב ב־1956–1957 בצד המצרי של הגבול עם ישראל, ברצועת עזה ובשארם א־שייח׳ (UNEF). בסוף 1967 מנה כ־3,400 חיילים; ישראל סירבה לארח אותו בצדה של הגבול.
• מיצרי טיראן הפתח הצר בין סיני לחצי האי ערב אל מפרץ אילת, שבקצהו נמל אילת: דרכה של ישראל לים סוף. ב־1957 הצהירה ישראל שסגירתו תהיה עילה למלחמה.
• אזורים מפורזים שטחים לאורך הגבול הישראלי־סורי שנקבעו בהסכם שביתת הנשק ב־1949 כאזורים שלא ייכנס אליהם צבא. ישראל וסוריה התווכחו מי ריבון בהם ומי רשאי לעבד את אדמתם, ובמשך שנים היו שם עימותים.
• פת״ח ארגון לאומי פלסטיני שהוקם בערך ב־1959 וקרא למאבק מזוין לשחרור פלסטין. מ־1965 פעל נגד ישראל בחבלה ובהסתננות, ובפברואר 1969 השתלט על אש״ף.
• תקופת ההמתנה שלושת השבועות בין 15 במאי ל־5 ביוני 1967, שבהם ישראל הייתה מגויסת ומאוימת, אך המשיכה במאמץ מדיני ולא תקפה.
• ממשלת אחדות לאומית ממשלה שהוקמה ב־1 ביוני 1967 בהרחבת ממשלת אשכול: הצטרפו אליה גח״ל, בראשות מנחם בגין, ורפ״י, ומשה דיין נעשה שר הביטחון.
• מבצע מוקד ההתקפה האווירית הישראלית הפותחת של 5 ביוני 1967, שהשמידה בשעות הראשונות את רוב חיל האוויר המצרי, בעיקר על הקרקע.
• המלחמה הקרה העימות בין ארצות הברית לברית המועצות ובעלות בריתן, בקירוב בין 1947 ל־1991, בלי מלחמה ישירה ביניהן. במזרח התיכון תמכה ברית המועצות במצרים ובסוריה, וארצות הברית נעשתה בהדרגה בת בריתה של ישראל.
• מכה מקדימה תקיפה ראשונה בידי מי שמאמין שהאויב עומד לתקוף אותו ושאין זמן להמתין. השאלה אם ישראל פעלה כך ב־5 ביוני 1967 שנויה במחלוקת.
• החלטה 242 החלטה של מועצת הביטחון של האו״ם מ־22 בנובמבר 1967: נסיגה ישראלית משטחים שנכבשו בסכסוך האחרון, ובתמורה סיום מצב הלוחמה והכרה בזכותה של כל מדינה באזור לחיות בשלום בגבולות מוכרים. ראשיתו של העיקרון ״שטחים תמורת שלום״.
• ועידת חרטום ועידת פסגה ערבית שהסתיימה ב־1 בספטמבר 1967. החלטתה, ״אין שלום עם ישראל, אין הכרה בישראל ואין משא ומתן עמה״, ידועה כ״שלושת הלאווים״.
• מלחמת ברירה מלחמה שמדינה פותחת בה כשהייתה לה אפשרות סבירה להימנע ממנה. מולה עומדת ״מלחמת אין ברירה״, שנכפית על המדינה. ההבחנה נשמעה בישראל במיוחד ב־1982, בנאומו של מנחם בגין.
• שארם א־שייח׳ עיר בדרום סיני, השולטת על מיצרי טיראן. נכבשה בידי ישראל ב־7 ביוני.
• גוש עציון אזור התיישבותי בדרום הגדה המערבית, שתוכנית אלון הציעה לספח.
• תוכנית אלון תוכנית שהציע יגאל אלון ב־1967, לספח את בקעת הירדן ולהחזיר את אזורי ההר המאוכלסים. הממשלה לא אימצה אותה.
• יגאל אלון שר ישראלי שדרש לתקוף מיד במלחמה. אחר כך הציע את תוכנית אלון.
• לוי אשכול ראש ממשלת ישראל בתקופת המלחמה. ב־1 ביוני מסר את תיק הביטחון למשה דיין.
• משה דיין שר הביטחון מ־1 ביוני. בעבר היה הרמטכ״ל.
• מנחם בגין ראש מפלגת גח״ל. מפלגתו הצטרפה לממשלת האחדות ב־1 ביוני.
• קוסיגין ראש ממשלת ברית המועצות. ביקש מג׳ונסון לדרוש מישראל להפסיק את הלחימה.
• ג׳ונסון נשיא ארצות הברית בזמן המלחמה. ביקש מישראל לא לפתוח במלחמה.
• דין ראסק שר החוץ האמריקאי. אמר שארצות הברית רצתה נוסח מעורפל במקצת להחלטה 242.
• לורד קרדון השגריר הבריטי שניסח את החלטה 242.
• גונאר יארינג שליח האו״ם שמונה ב־23 בנובמבר, וכיהן עד 1973 בלי תוצאה.
• יוג׳ין רוסטו טען שההשמטה בנוסח החלטה 242 הייתה מכוונת.
• אלי כהן סוכן המוסד בדמשק, שנתפס ונתלה שם שנתיים לפני המלחמה. מקובל שמסר מידע על צבא סוריה.
• חאפז אל־אסד מנהיג סורי שניצח בעימות פנימי נגד סלאח ג׳דיד.
• מוטה גור מפקד צנחנים שפרצו לירושלים. בבוקר 7 ביוני נכנסו צנחניו לעיר העתיקה.
• עוזי נרקיס אלוף פיקוד מרכז. דחק להיכנס לעיר העתיקה.
• סמוע כפר בגדה המערבית, בשליטת ירדן. ישראל תקפה אותו ב־13 בנובמבר, ואחר כך נחלש מעמד המלך חוסיין.
• קוניטרה עיר ברמת הגולן. נפלה לידי צה״ל ב־10 ביוני.
• גבעת התחמושת עמדה מבוצרת בירושלים, שנכבשה בקרב של כמה שעות בתחילת המלחמה.
• שכונת המוגרבים שכונה סמוכה לכותל בירושלים. בערב 10 ביוני החלה הריסתה, ותושביה פונו.
• או תאנט מזכ״ל האו״ם, שנענה לדרישת נאצר להרחיק את כוח החירום מהגבול.

מקורות

• Message From Premier Kosygin to President Johnson, Moscow, 10 June 1967, 8:48 a.m., Foreign Relations of the United States, 1964–1968, vol. XIX, Arab-Israeli Crisis and War, 1967, doc. 243 (Washington: Department of State)
• Telegram From the Joint Chiefs of Staff to the Commander in Chief, US European Command (Lemnitzer), 10 June 1967 (Sixth Fleet movement), FRUS 1964–1968, vol. XIX, doc. 253
• Gamal Abdel Nasser, speech to the Egyptian armed forces, 22 May 1967 (“Closing of the Gulf of Aqaba”), English text, Jewish Virtual Library
• UN Security Council Resolution 242 (1967), 22 November 1967, Avalon Project, Yale Law School
• The Khartoum Resolutions, 1 September 1967, Avalon Project, Yale Law School
• ארכיון צה״ל ומערכת הביטחון, התערוכה ״מלחמת ששת הימים״ (מסמכים, פרוטוקולים והקלטות מתקופת ההמתנה והמלחמה), משרד הביטחון, 2017
• Menachem Begin, address at the National Defense College, 8 August 1982, in Israel’s Foreign Relations: Selected Documents, 1982–1984 (Israel Ministry of Foreign Affairs), doc. 55
• The Office of the Historian, U.S. Department of State, “The Arab-Israeli War of 1967”, Milestones: 1961–1968
• United Nations Peacekeeping, UNEF I (First United Nations Emergency Force), background
• Michael B. Oren, Six Days of War: June 1967 and the Making of the Modern Middle East (Oxford University Press, 2002)
• מיכאל אורן, ״מי רצה במלחמת ששת הימים?״, תכלת 7 (1999)
• Tom Segev, 1967: Israel, the War, and the Year That Transformed the Middle East (Metropolitan Books, 2007; Hebrew: 1967 והארץ שינתה את פניה, כתר, 2005)
• Avi Shlaim, The Iron Wall: Israel and the Arab World (W. W. Norton, 2000); Lion of Jordan: The Life of King Hussein in War and Peace (Allen Lane, 2007)
• Guy Laron, The Six-Day War: The Breaking of the Middle East (Yale University Press, 2017)
• Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948–1991 (University of Nebraska Press, 2002)
• Isabella Ginor, “The Cold War’s Longest Cover-Up: How and Why the USSR Instigated the 1967 war”, MERIA Journal, 2003; Uri Bar-Noi, CWIHP e-Dossier no. 8 (Woodrow Wilson Center)
• איתן שמיר, ״שורש משבר המגנומטרים בהר הבית: מדיניות ישראל בהר כפי שעוצבה על ידי משה דיין ב־1967״, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, 3 באוקטובר 2017
• עוזי נרקיס, אחת ירושלים (עם עובד, 1975); משה דיין, אבני דרך: אוטוביוגרפיה (עידנים ודביר, 1976)

קרדיט תמונות

• צלם לא ידוע, 5 ביוני 1967 (לפי הארכיון). לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D326-011) · Unknown author · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• צלם לא ידוע, 29 במאי 1967. לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D325-074) · Unknown author · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• דוד רובינגר, 5 ביוני 1967. לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D326-032) · David Rubinger · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• דוד רובינגר, 7 ביוני 1967. לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D327-047) · Public domain · דף המקור
• אילן ברונר, 7 ביוני 1967. לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D327-036) · Ilan Bruner (אילן ברונר) · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• Matankic, 2020 (על בסיס מפת מיקום של ישראל ו־OpenStreetMap) · CC BY-SA 4.0 · דף המקור