מרד, עמידה והעומדים מן הצד

שני צדי החומה

קרוסלה ליד הגטו הבוער

הערה לפני שמתחילים: השיעור מדבר בגלוי על רדיפה ועל רצח, ועל אנשים שעזרו ועל אחרים שהסתכלו, הלשינו או רצחו. אין בו ניקוד, אין בו החלטות לקבל ואין בו תמונות של נרצחים. אפשר לעצור בכל רגע.

באפריל 1943, בימי מרד גטו ורשה, פעלה בכיכר קרשינסקי, בצד ה״ארי״ של העיר, קרוסלה של גן שעשועים. אנשים רכבו עליה סמוך לגטו הבוער. המשורר הפולני צ׳סלב מילוש ראה את המראה, ושיר שכתב אז, ״קמפו די פיורי״, מצמיד את בדידות הלוחמים היהודים לגורלו של ג׳ורדנו ברונו, שנשרף על המוקד ברומא ב־1600.

מילוש עצמו סייע בימי הכיבוש ליהודים להסתתר, ובשנת 1989 הכיר בו יד ושם כחסיד אומות העולם. בצד ה״ארי״ של החומה לא עמדו אנשים אחידים.

השיעור שואל שתי שאלות. מה עשו יהודים כדי לעמוד מול הרצח, בגטאות, ביערות ובמחנות? ומה עשו אחרים: שכנים, שלטונות מקומיים, כנסיות ומדינות?

שלוש קבוצות

מבצעים, קורבנות, עומדים מן הצד

ההיסטוריון ראול הילברג קרא ב־1992 לספרו על השואה ״מבצעים, קורבנות, עומדים מן הצד״ (Perpetrators, Victims, Bystanders). שלוש הקבוצות האלה הפכו למפה מוכרת.

אבל בכל קבוצה היו אנשים שעשו דברים שונים מאוד. הקורבנות לא רק סבלו: הם למדו, התפללו, הברחו, תיעדו ולחמו. ובין העומדים מן הצד היו מצילים, שותפים לרצח ורבים שלא עשו דבר. בסוף השיעור נשאל אם השם הזה מתאים.

להמשיך להיות בני אדם

עמידה

קידוש החיים

הרצח נעשה לפי תוכנית, אבל בגטאות המשיכו אנשים לחיות. התגובה הזאת נקראת עמידה. החוקר יהודה באואר הציע את המונח, והוא מתאר כל מאמץ לשמור על חיי קהילה ועל כבוד האדם מול ההשמדה: גם לחימה, אך לא רק אותה.

בדת: הרב קלונימוס קלמן שפירא, האדמו״ר מפיאסצנה, נשא דרשות מדי שבוע בגטו ורשה. כתבי היד נטמנו בארכיון רינגלבלום וניצלו, ופורסמו בישראל ב־1960 בשם ״אש קודש״. הרב יצחק ניסנבוים אמר בשנה הראשונה למלחמה, לפי נתן עק: ״זוהי שעה של קידוש החיים ולא של קידוש השם במוות.״ ובמחנה העבודה בסקז׳יסקו־קמיינה הכינו אסירים בסתר שופר לראש השנה ב־1943.

בתרבות ובתיעוד: בגטו וילנה פעלו מקהלה ותיאטרון. ״חטיבת הנייר״, קבוצת עובדי כפייה בהנהגת המשוררים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ׳רגינסקי, הבריחה ספרים ומסמכים של מכון ייוו״א שהגרמנים התכוונו לגרוס. לפי אומדנים הוצלו כשליש עד 40 אחוז מן הארכיון. בוורשה יסד עמנואל רינגלבלום ב־1940 את ארכיון ״עונג שבת״, שאסף יומנים, עדויות ומסמכים ונקבר בפחי חלב (על כך בשיעור על השואה). ובסעד ובחינוך: מטבחי מרק, ועדי בתים ובתי ספר חשאיים.

שאלה לבדיקה

השיעור משתמש במונח ״עמידה״ בעקבות החוקר יהודה באואר. מה הוא מתאר?

התשובה: כל מאמץ לשמור על חיי קהילה ועל כבוד האדם מול ההשמדה: בדת, בתרבות, בתיעוד, בסעד ובחינוך, ולצדם גם לחימה.. נכון. כך מגדיר באואר, והשיעור מביא דוגמאות: דרשות בגטו ורשה, מקהלה ותיאטרון בווילנה, ארכיונים שנקברו, מטבחי מרק ובתי ספר חשאיים.

הצלה

קשרניות ומסתור

צורה נוספת של התנגדות הייתה הצלה. הברחת מזון לגטו אפשרה לאנשים להוסיף על המנה הרשמית. ילדים הועברו לצד ה״ארי״ ונמסרו למשפחות ולמוסדות. בצרפת הצילו ארגונים יהודיים, ובהם ה־OSE (ארגון הסעד לילדים) והצופים היהודים, עד 12,000–15,000 ילדים, לפי USHMM.

את הגטאות חיברו זה לזה הקשרניות של תנועות הנוער הציוניות. הן נראו כפולניות, דיברו פולנית וחצו בניירות מזויפים. טוסיה אלטמן מ״השומר הצעיר״ הגיעה בדצמבר 1941 לגטו וילנה ונפגשה עם אבא קובנר. פרומקה פלוטניצקה מ״דרור״ הבריחה נשק לגטו ורשה בשקי תפוחי אדמה, ונפלה בלחימה בבנדין באוגוסט 1943.

גם הסירוב היה צורה של התנגדות: מי שלא התייצבו לגירוש ובחרו להסתתר במחבואים ובבונקרים.

וילנה: קריאה ודילמה

מקור: ״אל נלך כצאן לטבח״

״אל נלך כצאן לטבח! […] מבין 80,000 יהודי ׳ירושלים דליטא׳ נותרו רק 20,000. […] כל דרכי הגסטפו מובילות לפונאר, ופונאר פירושו מוות! […] היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. […] נכון, אנו חלשים וחסרי הגנה, אך התשובה היחידה לרוצח היא התנגדות! אחים, עדיף ליפול כלוחמים חופשיים מאשר לחיות בחסדי הרוצחים.״

קובנר, חבר ״השומר הצעיר״, הקריא את הכרוז בפגישה של חברי תנועות הנוער בגטו. עד סוף 1941 כבר נרצחו כ־40,000 יהודים בפונאר, ביער שליד וילנה (USHMM), ורבים בגטו לא ידעו על כך או לא האמינו. כעבור כשלושה שבועות, ב־21 בינואר 1942, הוקם בגטו הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO).

• מה הכרוז אומר על פונאר ועל היטלר, ומה היה נכון בדבריו? הוא קובע ש״פונאר״ הוא מקום רצח ולא מחנה ריכוז, ושהיטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. שני הדברים היו נכונים. ועידת ואנזה, שבה תיאמו פקידים גרמנים את התוכנית, נערכה רק ב־20 בינואר 1942.
• הביטוי ״כצאן לטבח״ מופיע כאן כקריאה לפעולה. איך משתמשים בו לפעמים אחר כך? לפעמים נאמר שיהודי אירופה ״הלכו כצאן לטבח״, כלומר שלא התנגדו. הכרוז, שנכתב בגטו עצמו, מראה שהיו שידעו וקראו להתנגד. אפשר לקרוא ציטוט בניגוד לכוונתו המקורית.
• הכרוז מדבר על 80,000 יהודים. איך בודקים נתון כזה? לפי USHMM חיו בווילנה באוקטובר 1939 יותר מ־55,000 יהודים, ובאו אליהם עוד 12,000 עד 15,000 פליטים. המספר בכרוז הוא אומדן של כותב בגטו. משווים לנתוני היסטוריונים, ולא פוסלים עדות בגלל סטייה כזו.

יולי 1943

מי יציל את הגטו?

הנהגת גטו וילנה, היודנראט, הייתה בידי יעקב גנס, מפקד המשטרה היהודית ואחר כך ראש הגטו. הוא האמין שעבודה וציות יצילו חלק מן הגטו, ושמותר להקריב מעטים כדי להציל רבים. ה־FPO, בפיקוד יצחק ויטנברג, קומוניסט, הכין בחשאי התקוממות; קובנר היה בין חברי המטה. היחסים בין גנס לארגון היו מתוחים, אך לפי הערך בוויקיפדיה האנגלית הוא גם העביר לו כסף מקופת הגטו.

ביולי 1943 דרשו הגרמנים מגנס למסור את ויטנברג. אנשי הארגון שיחררו אותו ממעצר. גנס הודיע לתושבים שהגרמנים יחריבו את הגטו אם המפקד לא יימסר, ולפי הערך בוויקיפדיה האנגלית תמכו בו רבים מן התושבים. ב־16 ביולי מסר ויטנברג את עצמו, ונמצא מת למחרת. לפי רוב התיאורים התאבד, אך העדויות סותרות.

ללוחמים לא נשארה ברירה טובה: להילחם בגטו, בלי תמיכת התושבים, או לצאת ליער. הם בחרו ביער. ב־24 ביולי יצאה הקבוצה הראשונה, וב־23 בספטמבר 1943 חוסל הגטו. קובנר הוביל קבוצה דרך הביוב אל היער.

מי צדק? ההיסטוריונים חלוקים.

שאלה לבדיקה

מה הרעיון המרכזי בכרוז של אבא קובנר בגטו וילנה, 1 בינואר 1942?

התשובה: שפונאר הוא מקום רצח, ושעל הנוער היהודי להתנגד ולא להיענות לגרמנים.. נכון. הכרוז קובע שכל דרכי הגסטפו מובילות לפונאר, ושהתשובה היחידה לרוצח היא התנגדות.

היודנראט: שיתוף פעולה או הצלה?

איך שופטים ראשי יודנראט, כמו יעקב גנס?

• חנה ארנדט וראול הילברג בספרה ״אייכמן בירושלים״ (1963) כתבה ארנדט שהנהגות יהודיות שיתפו פעולה עם הנאצים ״בדרך זו או אחרת, מסיבה זו או אחרת״, והעריכה שבלעדיהן היה מספר הקורבנות נמוך בהרבה. הילברג ראה במועצות היהודיות שותפות להשמדה, וקשר זאת בין היתר לעמדות ארוכות שנים של יהדות אירופה. עמדות אלה עוררו כעס: רבים ראו בהן השמצה של הנרצחים.
• ישעיהו טרונק בספרו ״Judenrat״ (1972) דחה טרונק את הטענה שהמועצות שיתפו פעולה בהשמדה. לפי סיכומו של מייקל ברנבוים, ההשמדה הייתה מעשה המכונה הנאצית לבדה. התנהגות ראשי המועצות לא הייתה אחידה: בלכווה, למשל, הצית ראש המועצה את מטה המועצה כדי לאותת על מרד.
• לוסי דווידוביץ׳, יצחק ארד, מייקל מארוס, ואדים אלטסקאן על גנס עצמו: דווידוביץ׳ כתבה שהכינוי ״משתף פעולה״ הוא ״בלבול סמנטי והצגה מוטעית של ההיסטוריה״; ארד כתב שגנס טעה בתפיסתו היסודית, אך מדיניותו הייתה היחידה שהציעה תקווה לשרוד; מארוס תיאר את הנהגתו כסמכותנית עד מאוד. אלטסקאן, מ־USHMM, טוען ששיפוט בדיעבד מוסיף מעט להבנה. (העמדות לפי סיכומי ערכים בוויקיפדיה האנגלית; הספרים עצמם לא נבדקו.)

האם אפשר לשפוט החלטה בלי לדעת מה ידע מי שקיבל אותה בזמנה? והאם ההבדל בין מי שביקשו להציל חלק לבין מי שביקשו להילחם הוא הבדל בין טעות לצדק, או בין שתי תפיסות של מצב שאין בו ברירה טובה? המקורות אינם מכריעים.

למה כל כך קשה להילחם?

החסמים

חמישה חסמים

בראשית 1943 היו ליהודים אקדחים ספורים מול צבא. יד ושם מסביר את קוטנן של המרידות במחסור בנשק, בבידוד ובסביבה עוינת. כך נראו החסמים:

ידיעה. הגרמנים הסתירו את הרצח וקראו לו ״העברה לעבודה במזרח״. קבוצות המחתרת הבינו את היקף הרצח רק אחרי שבוצעו הגירושים (יד ושם), ואז כבר נרצחו רבים מקרוביהם.

נשק. אקדח עלה כסף וקשרים בצד ה״ארי״. המחתרת הפולנית מסרה לאי״ל באוקטובר 1942 מעט אקדחים וחומר נפץ; את היתר ייצרו הלוחמים בעצמם.

בידוד וסביבה עוינת. הגטו היה סגור בחומה, ובצדה השני גרו אנשים שחלקם לא רצו להסתיר יהודים וחלקם הסגירו אותם. ביערות ליהודים לא היה לרוב על מי לסמוך, בגלל אנטישמיות רווחת ופחד מענישה (USHMM).

אחריות קולקטיבית. פעולה של יחידים סיכנה את כולם, כפי שראינו בווילנה.

משפחות. רוב תושבי הגטו היו ילדים, נשים וזקנים, ומי שיצא ליער נטש אותם. בוורשה, אחרי הגירוש הגדול, האשימו עצמם רבים מן הצעירים שנשארו על שלא התנגדו כשגירשו את משפחותיהם (יד ושם).

ובכל זאת, מסכם USHMM, היהודים ידעו שמרד לא יעצור את הגרמנים ושרק קומץ יגיע ליער. אם כן, על מה נלחמו?

מטרות

אם אי אפשר לנצח, על מה נלחמים?

בוורשה לא האמינו המורדים שינצחו. מארק אדלמן, סגן מפקד האי״ל, אמר שנים אחר כך שנלחמו כדי שהגרמנים לא יחליטו לבדם מתי ואיפה ימותו היהודים. נשמעו גם מטרות אחרות: למות כלוחמים חופשיים, כמו בכרוז של קובנר; לפגוע בגרמנים; להראות לפולנים ולעולם שיהודים נלחמים; ולהציל מעטים. אנשי האצ״י הניפו בכיכר מוראנובסקי דגל פולני ולצדו דגל יהודי, והדגלים נראו כמעט מכל חלקי העיר.

הדילמות היו קשות. האם להילחם בגטו, ולהסתכן בכך שהגרמנים יפגעו בכל התושבים? האם לברוח ליער ולהפקיר את מי שנשארו? האם לפעול בלי תקווה, או לחכות לגירוש האחרון? בווילנה בחרו הלוחמים ביער. בוורשה נשארו בגטו עד הסוף, ורק מעטים הצליחו לצאת דרך תעלות הביוב אל הצד ה״ארי״.

שאלה לבדיקה

איזה משפט מסביר נכון מדוע היה קשה כל כך לצאת למרד מזוין בגטאות?

התשובה: היה מחסור בנשק, בידוד וסביבה עוינת, ואחריות קולקטיבית שסיכנה את כל תושבי הגטו.. נכון. אלה החסמים שיד ושם וה־USHMM מציינים, ויחד איתם ההתלבטות בין גטו ליער ונטישת משפחות.

מיתוס

״לו היו כל היהודים נלחמים, היו מצילים את עצמם.״

האמת

בתנאים האלה, בלי נשק, בלי בעלי ברית ועם סביבה עוינת, לא היה סיכוי שלחימה תציל את רוב תושבי הגטו, וגם המורדים ידעו זאת. ההישגים של ההתנגדות היו אחרים: כבוד, עדות לעולם, והצלת מעטים שיצאו ליער.

הראיות

USHMM, ״Jewish Resistance״; יד ושם, ״Combat and Resistance״.

המרד, היער והצבא

ורשה

מדוע דווקא בני נוער?

בקיץ 1942 גירשו הגרמנים מגטו ורשה כ־265,000 איש לטרבלינקה. נשארו 55,000 עד 60,000, רובם בני נוער. את הארגון היהודי הלוחם הקימו נציגי שלוש תנועות נוער ציוניות, ״השומר הצעיר״, ״דרור״ ו״עקיבא״. אחר כך הצטרפו ״פועלי ציון״, הבונד והקומוניסטים. המפקד היה מרדכי אנילביץ׳ מ״השומר הצעיר״. אנשי בית״ר הקימו ארגון נפרד, הארגון הצבאי היהודי.

מדוע דווקא הם? העדויות תומכות בכמה סיבות. הצעירים היו הרוב בין מי שנשארו. תנועות הנוער פעלו במחתרת כבר מראשית הכיבוש, עם קשרניות בין הערים, ומהן קיבלו מידע אמין על הרצח. ורבים מן הצעירים חשו אשמה על שלא התנגדו כשגירשו את משפחותיהם. גם בווילנה ובביאליסטוק בלטו תנועות הנוער בהנהגת המרד.

מרד גטו ורשה היה, לפי יד ושם, המרד העממי הראשון בעיר בארצות הכיבוש הנאציות. ב־18 בינואר 1943 עצרו הלוחמים אקציה, ובעקבותיה התארגן רוב הגטו במחבואי תת־קרקע. מרידות אחרות היו קטנות יותר, אומר יד ושם, בגלל בידוד, מחסור בנשק וסביבה עוינת. אנשי הארמיה קריובה הפולנית סייעו מעט: חמישה מלוחמיה הצטרפו להגנת כיכר מוראנובסקי, ויחידות פולניות תקפו עמדות גרמניות מחוץ לחומה, אך לא הצליחו לפרוץ אותה.

התקוממויות יהודיות, 1942–1944

• 3 בספטמבר 1942 לכווה: כשנכנסו הגרמנים לחסל את הגטו הצית ראש המועצה היהודית את מטהה, והתושבים תקפו בגרזנים ובבקבוקי תבערה. כאלף נמלטו, וכ־90 שרדו את המלחמה.
• 18 בינואר 1943 ורשה: לוחמי האי״ל נלחמים בגירוש, והגרמנים עוצרים אותו אחרי ימים אחדים.
• 19 באפריל – 16 במאי 1943 מרד גטו ורשה, הגדול והארוך במרידות.
• 2 באוגוסט 1943 טרבלינקה: אסירים תופסים נשק ומציתים את המחנה. יותר מ־300 נמלטים, ורובם נתפסים ונהרגים.
• 16 באוגוסט 1943 ביאליסטוק: מאות לוחמים בהנהגת מרדכי טננבוים ודניאל מושקוביץ׳ נלחמים כמה ימים; עשרות נמלטים ליער.
• 1 בספטמבר 1943 וילנה: לוחמי ה־FPO מתעמתים עם הגרמנים, אך התושבים אינם נענים לקריאה להתקומם. ב־23 בספטמבר מחוסל הגטו.
• 14 באוקטובר 1943 סוביבור: כ־600 אסירים, בהנהגת אלכסנדר פצ׳רסקי, שבוי מלחמה יהודי סובייטי, וליאון פלדהנדלר, מתקוממים. 11 אנשי SS נהרגים וכ־300 נמלטים. המחנה נסגר.
• 7 באוקטובר 1944 אושוויץ־בירקנאו: אנשי הזונדרקומנדו מפוצצים אחת המשרפות, וכ־450 מהם נהרגים. הנשים שהבריחו להם אבק שריפה מבית חרושת הוצאו להורג אחר כך.

שאלה לבדיקה

מה מייחד את מרד גטו ורשה בין ההתקוממויות היהודיות, לפי השיעור?

התשובה: לפי יד ושם היה המרד העממי הראשון בעיר בארצות הכיבוש הנאציות, וגם הגדול והארוך שבמרידות: מ־19 באפריל עד 16 במאי 1943.. נכון. כך כתוב בצעד על ורשה ובציר הזמן. מרידות אחרות היו קטנות יותר, בגלל בידוד, מחסור בנשק וסביבה עוינת.

יערות וצבאות

לא רק בגטאות

אלפים מיהודי המזרח ברחו ליערות, ועד 20,000 לחמו כפרטיזנים (USHMM). מפורסמים האחים בילסקי: טוביה, זוס, אסאל ואהרן, שהקימו ב־1942 קבוצה ביער נליבוקי. היא הגיעה לשיא של 1,236 איש, רובם נשים, ילדים וזקנים, והייתה מחנה משפחות. טוביה העדיף, לדבריו, להציל זקנה יהודייה מלהרוג עשרה גרמנים. לוחמי ה־FPO הצטרפו ליחידות פרטיזנים ביערות רודניקי ונארוץ׳.

יהודים לחמו גם בצבאות בעלות הברית: כ־1.5 מיליון, לפי יד ושם. כ־500,000 בצבא האדום, כ־550,000 בצבא ארצות הברית, וכ־30,000 מארץ ישראל בצבא הבריטי. בספטמבר 1944 הוקמה חטיבה יהודית בת כ־5,000 חיילים, והיא לחמה באיטליה באביב 1945. ובצרפת, בבלגיה, באיטליה, בפולין וביוגוסלביה לחמו יהודים גם במחתרות.

מארץ ישראל

חנה סנש

חנה סנש נולדה ב־1921 בבודפשט, ועלתה ב־1939 לארץ ישראל. היא למדה בבית הספר החקלאי בנהלל, והצטרפה לקיבוץ שדות ים. ב־1943 התנדבה לצבא הבריטי. היא הייתה אחת מ־37 צנחני היישוב שנשלחו לאירופה הכבושה: מתוך 250 מתנדבים הוכשרו 110. תפקידם היה לארגן התנגדות, לסייע בהצלת טייסים של בעלות הברית, ולעזור ליהודים.

במרץ 1944 צנחה ביוגוסלביה. ב־2 במאי, כשהמתינה שם, כתבה את השיר ״אשרי הגפרור״. בתחילת יוני חצתה את הגבול להונגריה ונתפסה. היא נחקרה בעינויים במשך חודשים בבודפשט, ולא הסגירה את חבריה; גם אמה נעצרה. היא הועמדה לדין בבגידה והוצאה להורג בירייה ב־7 בנובמבר 1944, בת 23.

ב־1950 הובא ארונה להר הרצל, וב־1993 בוטל בהונגריה פסק הדין נגדה. הצנחנים לא שינו את מהלך ההשמדה: 12 מ־37 נתפסו, ו־7 הוצאו להורג. אך שיריה של סנש מושרים בישראל עד היום (USHMM).

השכנים: מי עזר ומי לא

המסגרת

שלושה דפוסים, וגורמים אחדים

תוכנית הלימודים מבחינה בשלושה דפוסי תגובה של אוכלוסיות הארצות הכבושות: משתפי פעולה עם הנאצים, עומדים מן הצד, והמעטים שסיכנו את עצמם כדי להציל. יד ושם מוסיף שרוב היחס נע בין אדישות לעוינות: הרוב צפה, חלק שיתפו פעולה, ורבים נהנו מנכסי היהודים.

מה קבע איך יתנהגו? מקומה של המדינה ב״סדר החדש״ ואופי הכיבוש; קיומה של מחתרת אנטי־נאצית; מספר היהודים ופיזורם; היחס אליהם לפני הכיבוש; והסכנה למצילים. ההבדלים גדולים: בדנמרק, באזורי הכיבוש האיטלקי ובבולגריה, אחרת מאשר בליטא או באוקראינה. ובפולין איימו הגרמנים בעונש מוות על כל מי שעוזר ליהודים.

שאלה לבדיקה

מה קבע, לפי השיעור, איך תנהג אוכלוסיית ארץ כבושה כלפי היהודים?

התשובה: כמה גורמים יחד: מקומה של הארץ ב״סדר החדש״ ואופי הכיבוש, קיומה של מחתרת אנטי־נאצית, מספר היהודים ופיזורם, היחס אליהם לפני הכיבוש, והסכנה למצילים.. נכון. לכן ההבדלים גדולים: בדנמרק, באזורי הכיבוש האיטלקי ובבולגריה התנהגו אחרת מאשר בליטא או באוקראינה.

חסידי אומות העולם

מי הם, וכמה

28,707

יד ושם מעניק את התואר לחסיד אומות העולם למי שסיכן חייו, חירותו או מעמדו כדי להציל יהודי או יותר, בלי תמורה, כשיש עדות של המוצל או מסמך חד־משמעי. הוועדה שקבעה את הקריטריונים הוקמה ב־1963. עד 1 בינואר 2024 הוכרו 28,707 איש. המספרים הגבוהים ביותר: פולין (7,318), הולנד (6,137), צרפת (4,303) ואוקראינה (2,713).

מיתוס

״מספר חסידי אומות העולם בכל מדינה מראה כמה עזרו שם ליהודים.״

האמת

יד ושם עצמו מזהיר מפני המסקנה הזאת. המספר משקף רק מקרים שהגיעו אליו, ברובם לפי בקשת הניצולים. ניצולים רבים לא פנו, אחרים מתו, ומי שחיו מאחורי מסך הברזל לא ידעו על התוכנית. רוב המקרים הם הצלות שהצליחו. ומדינות נבדלות במספר היהודים, במשטר הכיבוש ובסכנה. בדנמרק יש רק 22 חסידים, אף על פי שנעשתה שם אחת ההצלות המלאות ביותר.

הראיות

יד ושם, ״Names of Righteous by Country״ ו־״FAQ״.

פולין

בין זגוטה לסחטנים

בפולין הכבושה חיו כשלושה מיליון יהודים. ב־15 באוקטובר 1941 קבע המושל הגרמני הנס פרנק עונש מוות ליהודי שיצא מן הגטו ללא רשות, ולמי שמסתיר אותו. ובכל זאת הסתתרו בוורשה לבדה, בעזרת פולנים, עד 20,000 יהודים (USHMM).

ב־4 בדצמבר 1942 הוקמה ז׳גוטה, המועצה לעזרה ליהודים של המחתרת הפולנית. קדמה לה ועדה זמנית שהקימו בספטמבר הסופרת זופיה קוסאק־שצ׳וצקה והפעילה ונדה קרהלסקה. אירנה סנדלר ניהלה את מחלקת הילדים. האומדנים של מספר היהודים שזגוטה סייעה להם נעים בין אלפים בודדים לעשרות אלפים, והתקציב היה צנוע.

מול המצילים עמדו אחרים. שמלצוניקים סחטו יהודים שהסתתרו ואת מי שעזרו להם, או הסגירו אותם. ובכפרים נערך ״ציד יהודים״: לפי יאן גרבובסקי, במחוז שחקר, דומברובה טרנובסקה, נמסרו רוב היהודים שהסתתרו לגרמנים או למשטרה הפולנית בידי מקומיים. והכול קרה בו־זמנית. משפחת אולמה במרקובה הסתירה משפחה יהודית מלנצוט ושתי אחיות; בלילה שבין 23 ל־24 במרץ 1944 רצחו גרמנים אותם ואת משפחת אולמה כולה, שישה ילדים ואישה בחודש השביעי להריונה. יד ושם מעמיד את אולמה מול ידוובנה, שבה רצחו שכנים פולנים את שכניהם היהודים ב־10 ביולי 1941.

שאלה לבדיקה

מה מראים מספרי חסידי אומות העולם לפי מדינה?

התשובה: רק את המקרים המתועדים שהגיעו אל יד ושם, ולכן אינם מדד לכמות העזרה בכל מדינה.. נכון. יד ושם עצמו כותב כך, בגלל מי שלא פנו, מי שנפטרו, ומי שחיו מאחורי מסך הברזל.

מקור: ״אנו, קתולים־פולנים, מרימים קול״

״מי ששותק מול רצח נעשה שותף של הרוצח. מי שאינו מוקיע, מסכים. אנו, קתולים־פולנים, מרימים קול. רגשותינו כלפי היהודים לא השתנו. איננו חדלים לראות בהם אויבים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים של פולין. […] אך הידיעה הזאת אינה פוטרת אותנו מן החובה להוקיע את הפשע. איננו רוצים להיות פילטוסים.״

הכרוז הופץ בימי הגירוש הגדול מגטו ורשה. בספטמבר 1942 הקימה הכותבת ועמיתיה ועדה לעזרה ליהודים, שהפכה לזגוטה. קוסאק־שצ׳וצקה נעצרה ב־1943, ישבה באושוויץ ונידונה למוות; המחתרת הצילה אותה ב־1944. יד ושם הכיר בה כחסידת אומות עולם ב־1982. בציטוט הושמט משפט שמוסיף על הדעה הקדומה כלפי היהודים.

• מה הכותבת תובעת, ומה היא אומרת על יחסה ליהודים? היא תובעת מפולנים להוקיע את הרצח ולא לשתוק, כי שתיקה היא שותפות. ובאותו כרוז היא קובעת שהיהודים הם אויבי פולין. שני הדברים נכתבו יחד, בידי אדם שסיכן אחר כך את חייו כדי להציל יהודים.
• איך קוראים מקור שיש בו שני דברים שסותרים זה את זה? לא בוחרים רק את החצי הנוח. הכרוז מראה שאפשר להתנגד לרצח ולהחזיק בדעות אנטישמיות באותו זמן, ושעזרה ליהודים לא תמיד באה מאהדה. החוקרים רוברט צ׳רי ואנה־מריה אורלה־בוקובסקה כתבו שהיא לא טשטשה את דעותיה, ובכל זאת קראה להתערבות פעילה.

ידוובנה: מה קרה ומי אחראי?

מה היה חלקם של פולנים מקומיים בטבח ביהודי ידוובנה ב־10 ביולי 1941, ומה היה חלק הגרמנים?

• יאן ט׳ גרוס בספרו ״שכנים״ (בפולנית 2000, באנגלית 2001) טען גרוס שפולנים מקומיים רצחו את שכניהם היהודים, ורבים מהם נשרפו באסם, בלי כפייה גרמנית ישירה. הוא הסתמך על עדות הניצול שמול ורשטיין והעריך כ־1,600 קורבנות. הוא הכיר בכך שאי אפשר היה לבצע זאת בלי הסכמה גרמנית. מבקריו טענו שנשען יותר מדי על עדויות שנויות במחלוקת, בחר את הקשות שבהן, ולא הציב את הטבח בתוך מעשים גרמניים רחבים יותר.
• המכון לזיכרון הלאומי (IPN), 2000–2003 חקירת המכון, בראשות התובע רדוסלב איגנטייב, קבעה שלפחות 40 גברים פולנים ביצעו את הרצח, ושהגרמנים נושאים באחריות ״במובן הרחב״, כי נוכחותם הפסיבית של שוטריהם הייתה ״כמו הסכמה״. המכון מצא לפחות 340 קורבנות, וקרא למספר 1,600 ״בלתי סביר״. דריוש סטולה העריך ש־400 עד 800 סבירים הרבה יותר. החפירה ב־2001 נמשכה חמישה ימים בלבד, בשל התנגדות דתית, ולכן המספר אינו סופי. ב־10 ביולי 2001 ביקש נשיא פולין אלכסנדר קוואשנייבסקי סליחה בשם אלה מבין הפולנים שהפשע זעזע את מצפונם.
• מרק יאן חודקייביץ׳ וחוקרים נוספים בספרו מ־2005 טען חודקייביץ׳ שאנשי SS מלומז׳ה ארגנו את הטבח, והפחית את חלקם של פולנים. פיוטר ורובל מתח עליו ביקורת על ליקויים ועל מגמה פוליטית. פיטר סטכורה, בסקירה, הסכים עמו, ואנטוני פולונסקי וג׳ואנה מיכליץ׳ התנגדו לסקירה ולמסקנותיה. ידוובנה הייתה אחד מכ־23 מקומות באזור לומז׳ה וביאליסטוק שבהם פרעו בקיץ 1941. (העמדות לפי הערך ״Jedwabne pogrom״ בוויקיפדיה האנגלית; הספרים עצמם לא נבדקו.)

נקודה אחת מוסכמת על רוב החוקרים: ב־10 ביולי 1941 נרצחו יהודים בידוובנה, ואנשים מקומיים השתתפו בכך. נשארו שלוש שאלות: כמה נרצחו, מי הוביל ומה היה חלק הגרמנים. ושאלה רביעית, לא היסטורית בלבד: איך מספרים סיפור כזה בלי להשכיח את פולנים כמו משפחת אולמה?

מדינה אחר מדינה

דנמרק

לילה אחד באוקטובר

כ־7,200

בדנמרק חיו כ־7,500 יהודים, 0.2 אחוז מן האוכלוסייה, רובם אזרחים דנים. עד אוגוסט 1943 ניהלו הדנים את ענייניהם בעצמם, תחת כיבוש מתון יחסית: לא חייבו אותם לענוד טלאי צהוב או למסור רכוש. כשגברו החבלה וההתנגדות, התפטרה ממשלת דנמרק ב־29 באוגוסט 1943, והגרמנים הכריזו על מצב חירום.

ורנר בסט, הנציג הגרמני, הציע לגרש את היהודים, והיטלר אישר. אך בסט הדליף את התוכנית לנספח הגרמני גאורג דוקביץ׳, ודוקביץ׳ ואחרים הזהירו את הדנים, ואלה את הקהילה. בליל 1 באוקטובר 1943 מצאו השוטרים הגרמנים מעט יהודים: רובם הסתתרו אצל שכנים. המחתרת, דייגים ואזרחים רבים העבירו בתוך כחודש בסירות דייג כ־7,200 יהודים וכ־700 בני משפחה לא־יהודים לשוודיה הנייטרלית, שהסכימה לקלוט אותם. הגרמנים תפסו כ־470 וגירשו אותם לתרזינשטט, והדנים תבעו לדעת את מצבם. כ־120 יהודים דנים מתו, בתרזינשטט או בדרך לשוודיה.

שאלה לבדיקה

מה מסביר את הצלת יהודי דנמרק באוקטובר 1943?

התשובה: הדלפה מוקדמת של התוכנית, מחתרת, דייגים ואזרחים שהסתירו והעבירו יהודים, ושוודיה הנייטרלית והקרובה שהסכימה לקלוט אותם.. נכון. ועוד: קהילה קטנה ומשולבת, וכיבוש מתון עד אוגוסט 1943.

מיתוס

״המלך כריסטיאן העשירי ענד טלאי צהוב כדי להגן על היהודים.״

האמת

זה סיפור אגדי. בדנמרק מעולם לא חויבו היהודים לענוד טלאי, ולכן לא היה על המלך להצטרף אליהם. הסיפור משקף את התמיכה הגלויה של המלך בקהילה ואת התדמית של דנמרק כמדינה שהגנה על יהודיה.

הראיות

USHMM, ״Denmark״.

צרפת

וישי והוולודרום ד׳איב

בצרפת חיו ב־1940 כ־350,000 יהודים, פחות ממחציתם אזרחים. ממשלת וישי, בראשות פטן ולבל, חוקקה באוקטובר 1940 וביוני 1941 ״חוקי יהודים״ (Statut des Juifs), בדגם החוקים הגרמניים, שהוציאו יהודים מן החיים הציבוריים. ב־1941 הפקיעה גם נכסי יהודים.

ב־16 וב־17 ביולי 1942 עצרו אלפי שוטרים וז׳נדרמים צרפתים בפריז בין 12,884 ל־13,152 יהודים (הנתונים חלוקים), ובהם יותר מ־4,000 ילדים. הם הוחזקו בוולודרום ד׳איב, אצטדיון אופניים, ואחר כך נשלחו דרך מחנות לאושוויץ. בסך הכול נרצחו כ־77,000 יהודים שחיו בצרפת (USHMM). ובכל זאת שרדו כשלושה רבעים מיהודי המדינה, בין היתר בזכות שוטרים שעצמו עין, שכנים, ארגונים יהודיים וכנסיות.

בלה שמבון־סור־ליניון, כפר פרוטסטנטי ברמה במרכז הארץ, פעלו הכומר אנדרה טרוקמה ורעייתו מגדה, והכומר אדואר תייס. תושבי הרמה הסתירו בין 3,000 ל־5,000 פליטים, רובם יהודים (USHMM). יד ושם הכיר בכפר ב־1990. ההיסטוריונים מציינים שהייתה זו פעולה של אזור שלם, בסיוע ארגונים כמו OSE וקווייקרים.

עוד ארצות

הולנד, נורווגיה, איטליה

בהולנד נרשמו ב־1941 כ־160,000 יהודים, כולל ילידי נישואי תערובת. כ־107,000 גורשו ורק כ־5,200 מהם שבו, ופחות מרבע מיהודי הולנד שרדו. USHMM מייחס זאת לביורוקרטיה גרמנית יעילה, לשיתוף פעולה של פקידים ושוטרים הולנדים, ולנוף שקשה בו להימלט. ובכל זאת שבתו פועלי אמסטרדם ב־25 בפברואר 1941 במחאה על מעצר יהודים, ולפי הערך בוויקיפדיה האנגלית זו ״המחאה הציבורית הראשונה נגד הנאצים באירופה הכבושה״. בין 25,000 ל־30,000 יהודים הסתתרו, ושני שלישים מהם ניצלו.

בנורווגיה, שבה חיו כ־2,100 יהודים, עצרה המשטרה הנורווגית בליל 25–26 בנובמבר 1942 את יהודי אוסלו. האונייה ״דונאו״ הובילה אותם לגרמניה. כ־770 גורשו, ורק כ־34 שרדו. כ־1,000 נמלטו לשוודיה בעזרת המחתרת, ושוטרים נורווגים הזהירו חלקם. ב־2012 ביקש ראש הממשלה ינס סטולטנברג סליחה על חלק המשטרה בגירוש.

באיטליה חוקק המשטר הפשיסטי ב־1938 חוקי גזע, אך כוחות איטלקיים באזורי הכיבוש בצרפת, ביוון וביוגוסלביה סירבו בדרך כלל להסגיר יהודים. אחרי שגרמניה כבשה את איטליה בספטמבר 1943 גורשו כ־8,500 יהודים מאיטליה ומשטחים שבשליטתה, ויותר מ־40,000 שרדו.

שאלה לבדיקה

ממשלת וישי חוקקה ״חוקי יהודים״, ושוטרים צרפתים עצרו אלפי יהודים בפריז ביולי 1942. ובכל זאת שרדו כשלושה רבעים מיהודי צרפת. איך השיעור מסביר זאת?

התשובה: היו מי שעזרו: שוטרים שעצמו עין, שכנים, ארגונים יהודיים וכנסיות, וכפרים כמו לה שמבון־סור־ליניון שהסתירו פליטים.. נכון. ההיסטוריונים מדגישים שזו הייתה פעולה של אזור שלם, בסיוע ארגונים כמו OSE וקווייקרים. ועדיין, כ־77,000 יהודים שחיו בצרפת נרצחו.

השתתפות

ליטא, אוקראינה ורומניה

במקומות אחרים לא רק עמדו מן הצד אלא השתתפו. בליטא חיו כ־210,000 יהודים, ויותר מ־95 אחוז מהם נרצחו, רובם בין יוני לדצמבר 1941. בפוגרום בקובנה, בסוף יוני, נרצחו אלפי יהודים, והאומדנים נעים בין 1,500 ל־3,800. ביולי 1941 רצחו בפונאר 5,000 גברים יהודים אנשי האיינזצגרופן, יחידות ההרג הגרמניות, ועוזרים ליטאים (USHMM). ובכל זאת הוכרו 924 ליטאים כחסידי אומות העולם.

בלבוב רצחו לאומנים אוקראינים כ־4,000 יהודים בראשית יולי 1941, בעידוד גרמני, ובסוף החודש, ב״ימי פטליורה״, יותר מ־2,000 נוספים (USHMM). באוקראינה הוכרו 2,713 חסידי אומות העולם.

רומניה, בת בריתה של גרמניה, רצחה בעצמה. בפוגרום ביאשי, בסוף יוני 1941, נרצחו לפחות 4,000 יהודים, ויש אומדנים גבוהים בהרבה. בטרנסניסטריה, שהייתה בשליטה רומנית, נרצחו או מתו בין 1941 ל־1944 בין 150,000 ל־250,000 יהודים רומנים ואוקראינים (USHMM). ועם זאת סירב המנהיג יון אנטונסקו בסופו של דבר למסור יהודים לגרמנים.

בודפשט וסופיה

אותו קיץ, שני מקומות

ב־19 במרץ 1944 כבשה גרמניה את הונגריה. בין 15 במאי ל־9 ביולי גורשו כ־435,000 יהודים, בעיקר לאושוויץ, בסיוע נלהב של הז׳נדרמריה ההונגרית. ב־6 או 7 ביולי עצר השליט מיקלוש הורטי את הגירוש, בלחץ בעלות הברית, האפיפיור, נשיא ארצות הברית ומלך שוודיה. ב־9 ביולי הגיע לבודפשט ראול וולנברג, דיפלומט שוודי שנשלח ביוזמת מועצת הפליטים האמריקאית ובהסכמת משרד החוץ השוודי. הוא, קרל לוץ השווייצרי וג׳ורג׳ו פרלסקה האיטלקי העניקו ליהודים תעודות חסות. בראשית 1945 נותרו בבודפשט כ־119,000 יהודים. וולנברג נעלם ב־17 בינואר 1945, אחרי שנקרא למפקדה סובייטית. מה אירע לו אחר כך, ומתי, נשאר שנוי במחלוקת.

בבולגריה גירשו השלטונות במרץ 1943 לטרבלינקה 11,343 יהודים מן השטחים שקיבלו מן הגרמנים, תראקיה ומקדוניה, ושם נרצחו כמעט כולם. אך הגירוש המתוכנן של כ־48,000 יהודי בולגריה עצמה לא התבצע. סגן יושב ראש הפרלמנט דימיטר פשב ועוד 42 צירים מחו, אנשי כנסייה, המטרופוליטים קיריל וסטפן, פנו למלך, והמלך בוריס השלישי ביטל את התוכנית במאי. כ־19,000 יהודי סופיה הוגלו לפרובינציה.

מקור: תעודת חסות, בודפשט 1944

הנציגות המלכותית השוודית בבודפשט, 29 בספטמבר 1944. התעודה פורסמה בספר של Brinson, Kaczynski ו־Andreae (2017)

יוזפה פרנקל, ילידת 1864, קיבלה תעודה זו מן הנציגות השוודית. היא כתובה בגרמנית ובהונגרית. ראול וולנברג ועמיתיו הוציאו תעודות כאלה לאלפי יהודים, ושוודיה, שווייץ ומדינות נייטרליות נוספות הוציאו אותן לפי מכסות.

• מה התעודה אומרת על נושאה, ולמה נועדה? היא קובעת שנושאה ייסע לשוודיה במסגרת ״הרפטריאציה״ שאישר משרד החוץ השוודי, ושעד אז הוא ודירתו תחת חסות הנציגות. נועדה להגן על יהודי בודפשט מגירוש ומרוב ההגבלות, כל עוד כיבדו אותה הרשויות.
• מה אי אפשר ללמוד מתעודה כזאת? לא רואים אם כיבדו אותה, וזה היה תלוי ברצון הרשויות ובלחץ. ואי אפשר לדעת ממנה כמה ניצלו: ההערכות חלוקות, כי יש הסופרים מחזיקי תעודות ויש הסופרים גם דיירי בתי מחסה.

שאלה לבדיקה

מה אפשר ללמוד מתעודת החסות השוודית מבודפשט, 1944, ומה אי אפשר ללמוד ממנה?

התשובה: אפשר ללמוד שנועדה להגן על נושאה ועל דירתו כל עוד כיבדו אותה הרשויות. אי אפשר ללמוד אם כיבדו אותה, או כמה אנשים ניצלו בזכות תעודות כאלה.. נכון. התעודה מראה מה נועדה לעשות, אבל כיבודה היה תלוי ברצון הרשויות ובלחץ, וההערכות על מספר המוגנים חלוקות.

מבחוץ

כנסיות, בעלות הברית ומדינות נייטרליות

גם מי שלא היו במקום עמדו מול הרצח. מנהיגי כנסיות מחו בדנמרק, בנורווגיה, בצרפת ובבולגריה. האפיפיור פיוס ה־12 לא גינה בשמו את רצח היהודים. ב־16 באוקטובר 1943 אספו הגרמנים ברומא יותר מאלף יהודים ושלחו אותם לאושוויץ, והוא לא מחה בפומבי. מוסדות כנסייה רבים הסתירו יהודים. ההיסטוריונים חלוקים בשיקוליו.

בעלות הברית ידעו. ב־8 באוגוסט 1942 שלח גרהרט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בז׳נבה, מברק על תוכנית להשמיד את יהודי אירופה. ב־1943 פגש ינוש קרסקי, שליח הממשלה הפולנית הגולה, את הנשיא רוזוולט. ב־1944 הוקמה מועצת הפליטים האמריקאית. אך בעלות הברית נתנו קדימות לניצחון, ומאחר שלא היה להן גישה אל מי שנזקקו להצלה, מבצעי הצלה גדולים נבלמו (USHMM).

המדינות הנייטרליות פעלו אחרת זו מזו. שוודיה קלטה את יהודי דנמרק ושלחה את וולנברג. שווייץ, לפי ועדת ברז׳יה, דחתה בגבול בין 10,000 ל־24,000 פליטים יהודים, אך דיפלומט שווייצרי, לוץ, הגן על יהודי בודפשט.

״עומדים מן הצד״: מילה אחת או הרבה?

האם החלוקה של הילברג למבצעים, קורבנות ועומדים מן הצד מתארת נכון את אירופה הכבושה?

• ראול הילברג ב־1992 ארגן הילברג את ספרו סביב שלוש קבוצות. לפי USHMM משתמשים ב״עומדים מן הצד״ בשתי דרכים: מבחוץ, כמו בעלות הברית, מדינות נייטרליות, כנסיות וארגונים יהודיים; ומבפנים, אוכלוסיות שחיו קרוב לאירועים. השם הפך לשפה משותפת של הדיון.
• חוקרים שמבקרים את המונח לפי USHMM, מספר גדל של חוקרים טוענים שהמונח ״עומד מן הצד״ מיושן וצריך להיזנח, בגלל הרושם של פסיביות. אנשים הלשינו, רכשו רכוש יהודי בזול, השתתפו בגירושים וברצח, כמו בירי בברית המועצות, וכך היו מעורבים. ברשימת הקריאה של USHMM נמנים ויקטוריה בארנט (1999), יאן גרוס (״קציר זהב״, 2012) ומרי פולברוק (2012).

האם צריך מילה אחת לשכנים של כל כך הרבה סוגי התנהגות? ואיך קוראים למי שרכשו דירה של יהודים בלי שהרגו איש? ובמה אפשר להחליף את המונח: בתיאור של מה שנעשה, ולא בשם?

בדיקת הבנה שקטה

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• עמידה התנגדות יהודית שאינה רק לחימה: שמירה על חיי קהילה, דת, תרבות ועזרה הדדית, לצד התקוממות מזוינת והצלה.
• חסיד אומות העולם תואר של יד ושם למי שאינו יהודי וסיכן את חייו כדי להציל יהודים, בלי תמורה ובצירוף עדות או מסמך.
• דפוסי תגובה של האוכלוסייה משתפי פעולה עם הנאצים, עומדים מן הצד, והמעטים שהצילו יהודים.

שאלה

הציגו שתי דרכי התנגדות יהודית בשואה, והסבירו את יחס האוכלוסייה המקומית ליהודים באחת מארצות הכיבוש.

תשובה לדוגמה

דרך אחת היא התנגדות מזוינת. ב־19 באפריל 1943, ערב פסח, פרץ מרד גטו ורשה: כ־700 לוחמים של הארגון היהודי הלוחם, בפיקודו של מרדכי אנילביץ׳, ושל הארגון הצבאי היהודי נלחמו כמעט חודש מול כוח גרמני חזק מהם בהרבה. הם ידעו שלא ינצחו; הם ביקשו לבחור איך למות ולהשאיר עדות. מחסור בנשק, בידוד וסביבה עוינת הקשו על התקוממויות כאלה.

דרך שנייה היא עמידה רוחנית ותרבותית. עמנואל רינגלבלום יסד בגטו ורשה את ארכיון ״עונג שבת״ וקבר בפחי חלב מסמכים ועדויות; בגטאות פעלו מטבחי מרק, בתי ספר חשאיים, תפילה ותיאטרון.

בדנמרק התנהגה האוכלוסייה אחרת מרוב אירופה. עד אוגוסט 1943 הייתה בדנמרק ממשלה דנית ואוטונומיה, ולא חייבו יהודים בטלאי. הקהילה הקטנה (כ־7,500) הייתה משולבת. כשהודלפה תוכנית הגירוש, בזכות הנספח הגרמני דוקביץ׳, הסתירו הדנים יהודים והעבירו אותם בסירות דייג לשוודיה הנייטרלית, שהסכימה לקלוט אותם. כ־7,200 יהודים וכ־700 בני משפחה לא־יהודים ניצלו, וכ־470 נתפסו וגורשו לתרזינשטט.

הגורמים: כיבוש מתון עד 1943, מחתרת ומשטרה שסירבו לשתף פעולה, מספר יהודים קטן, קרבה לשוודיה, ועמדה ציבורית נגד רדיפתם. בהולנד, לעומת זאת, שיתוף פעולה של הפקידות והמשטרה והגיאוגרפיה הפתוחה הביאו לכך שפחות מרבע מיהודיה שרדו.

מונחים

• עמידה התנגדות יהודית לרצח שאינה רק לחימה: שמירה על חיים, על קהילה, על דת ועל תרבות, עזרה הדדית, ולצדן גם התקוממות מזוינת. את המונח הציע החוקר יהודה באואר, והוא משמש גם בתוכנית הלימודים.
• יודנראט ״מועצה יהודית״: ההנהגה היהודית שהקימו הגרמנים בגטו כדי שתבצע את פקודותיהם. ראשיה עמדו בפני דילמות קשות: משלוח יהודים, עבודה בגטו ותמיכה במחתרת.
• הארגון היהודי הלוחם (אי״ל) ארגון הלחימה של גטו ורשה, שהוקם ב־28 ביולי 1942 בידי תנועות נוער ומפלגות. מפקדו היה מרדכי אנילביץ׳. הארגון הצבאי היהודי (אצ״י), של תנועת בית״ר, פעל בנפרד.
• פרטיזנים לוחמים בלתי סדירים שפעלו ביערות ובשטחים כבושים נגד הגרמנים. עשרות אלפי יהודים הגיעו ליערות בלארוס ובאוקראינה, ועד 20,000 מהם לחמו (USHMM).
• מחנה משפחות מחנה ביער שבו חיו יהודים שאינם לוחמים, זקנים, נשים וילדים, בהגנת לוחמים יהודים. הידוע בהם הוא מחנה האחים בילסקי ביער נליבוקי.
• חסיד אומות העולם תואר של יד ושם למי שאינו יהודי וסיכן את חייו, את חירותו או את מעמדו כדי להציל יהודים, בלי לקבל תמורה. עד 1 בינואר 2024 הוכרו 28,707 איש.
• עומדים מן הצד הקבוצה השלישית בחלוקה של ראול הילברג, לצד המבצעים והקורבנות. בפועל נכללו בה מצילים, נהנים משלל היהודים, ורבים שלא עשו דבר.
• משתפי פעולה אנשים, מוסדות ושלטונות בארצות הכבושות ובארצות בנות ברית של גרמניה שסייעו לנאצים: בחקיקה, במעצרים, בגירוש וברצח.
• ז׳גוטה שם הצופן של המועצה לעזרה ליהודים, ארגון מחתרתי פולני שהוקם ב־4 בדצמבר 1942 לסייע ליהודים בכסף, במסמכים מזויפים ובמחסה, ובהם ילדים.
• שמלצוניקים בפולין הכבושה, אנשים שסחטו יהודים שהסתתרו ואת מי שעזרו להם, או הסגירו אותם לגרמנים תמורת כסף. השם בא מהמילה ״שמלץ״, שומן.
• היישוב הקהילה היהודית בארץ ישראל לפני הקמת המדינה.
• וישי העיר שבה ישבה ממשלת צרפת אחרי תבוסתה ב־1940, בראשות הרשל פטן ופייר לבל. הממשלה שיתפה פעולה עם גרמניה, ושמה הפך לשם המשטר.
• כיכר קרשינסקי כיכר בוורשה, בצד ה״ארי״ של העיר, מחוץ לגטו. בימי מרד הגטו עמדה בה קרוסלה של גן שעשועים.
• צ׳סלב מילוש משורר פולני שראה את המראה ליד הגטו הבוער וכתב את השיר ״קמפו די פיורי״. בימי הכיבוש סייע ליהודים להסתתר.
• קמפו די פיורי שיר של צ׳סלב מילוש. הוא מצמיד את בדידות הלוחמים היהודים לגורלו של פילוסוף איטלקי שנשרף על המוקד.
• ג׳ורדנו ברונו פילוסוף איטלקי שנשרף על המוקד ברומא.
• יד ושם מוסד הזיכרון לשואה בירושלים. הוא מתעד את השואה ומעניק את התואר חסיד אומות העולם.
• OSE ארגון יהודי לסעד ילדים. בצרפת סייע להציל ילדים יהודים בזמן השואה, יחד עם ארגונים נוספים.
• השומר הצעיר תנועת נוער ציונית. הקשרניות שלה חיברו בין הגטאות ועברו ביניהם בניירות מזויפים.
• אבא קובנר חבר השומר הצעיר ולוחם בגטו וילנה. הקריא כרוז בפגישת הנוער, ואחר כך הוביל קבוצה דרך הביוב אל היער.
• טוסיה אלטמן חברת השומר הצעיר. הגיעה לגטו וילנה ונפגשה שם עם אבא קובנר.
• פרומקה פלוטניצקה לוחמת מתנועת דרור. הבריחה נשק לגטו ורשה בשקי תפוחי אדמה, ונפלה בלחימה.
• גטו וילנה גטו יהודי בעיר וילנה. בו פעלו מקהלה ותיאטרון, ותנועות הנוער התארגנו במחתרת.
• ארכיון עונג שבת ארכיון סודי שאסף בגטו ורשה יומנים, עדויות ומסמכים. הוא נקבר בפחי חלב.
• עמנואל רינגלבלום יהודי בוורשה שיסד את ארכיון עונג שבת בגטו.
• מרדכי אנילביץ׳ מפקד הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, וחבר השומר הצעיר.
• קלונימוס קלמן שפירא אדמו״ר חסידי שנשא דרשות מדי שבוע בגטו ורשה. כתביו ניצלו ופורסמו אחר כך.
• מארק אדלמן סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה. שנים אחר כך הסביר למה נלחמו.
• יצחק ויטנברג קומוניסט שפיקד על הארגון הפרטיזני המאוחד בגטו וילנה. ב־1943 מסר את עצמו לגרמנים ונמצא מת למחרת.
• יעקב גנס מפקד המשטרה היהודית ואחר כך ראש גטו וילנה. האמין שעבודה וציות יצילו חלק מהגטו.
• פונאר יער ליד וילנה, שבו נרצחו יהודים רבים עד סוף 1941.
• חנה סנש צנחנית מהיישוב, שנשלחה לאירופה הכבושה. נתפסה בהונגריה והוצאה להורג.
• האחים בילסקי ארבעה אחים יהודים שהקימו ב־1942 קבוצת פרטיזנים ביער נליבוקי.
• נליבוקי יער שבו הקימו האחים בילסקי קבוצה גדולה של פרטיזנים, ובה משפחות רבות.
• אקציה פעולה של הגרמנים בגטו: איסוף יהודים לגירוש או להריגה.
• טרבלינקה מחנה השמדה בפולין, שאליו גורשו יהודים רבים מגטו ורשה.
• אושוויץ מחנה ריכוז והשמדה בפולין הכבושה, שאליו נשלחו יהודים רבים מכל אירופה.

מקורות

• Abba Kovner, proclamation “Let us not be led like sheep to the slaughter!”, Vilna ghetto, 1 January 1942. Moreshet Archive, D.1.4630. English translation: EHRI Documents, item 171.
• Zofia Kossak-Szczucka, “Protest”, leaflet of the Front Odrodzenia Polski, Warsaw, 11 August 1942 (some sources: 28 August). Polish text as reproduced in the DARIAH educational collection; discussed by the Jewish Historical Institute, Warsaw.
• Jacques Chirac, address at the commemoration of the Vél d’Hiv roundup, 16 July 1995 (extracts, in French, in a teaching document).
• Schutz-Pass of the Royal Swedish Legation in Budapest, 29 September 1944, for Josefa Frankel (Wikimedia Commons; reproduced in Brinson, Kaczynski, Andreae, Fleeing from the Führer, 2017, p. 184).
• Raul Hilberg, Perpetrators, Victims, Bystanders: The Jewish Catastrophe, 1933–1945 (New York: HarperCollins, 1992).
• Isaiah Trunk, Judenrat: The Jewish Councils in Eastern Europe under Nazi Occupation (New York: Macmillan, 1972).
• Hannah Arendt, Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil (New York: Viking Press, 1963).
• Jan T. Gross, Neighbors: The Destruction of the Jewish Community in Jedwabne, Poland (Princeton: Princeton University Press, 2001).
• Antony Polonsky and Joanna B. Michlic (eds.), The Neighbors Respond: The Controversy over the Jedwabne Massacre in Poland (Princeton: Princeton University Press, 2004).
• Paweł Machcewicz and Krzysztof Persak (eds.), Wokół Jedwabnego (Warsaw: Instytut Pamięci Narodowej, 2002).
• Jan Grabowski, Hunt for the Jews: Betrayal and Murder in German-Occupied Poland (Bloomington: Indiana University Press, 2013).
• Gunnar S. Paulsson, Secret City: The Hidden Jews of Warsaw, 1940–1945 (New Haven: Yale University Press, 2002).
• Victoria J. Barnett, Bystanders: Conscience and Complicity during the Holocaust (Westport: Greenwood Press, 1999).
• Michael R. Marrus and Robert O. Paxton, Vichy France and the Jews (New York: Basic Books, 1981).
• Nechama Tec, Defiance: The Bielski Partisans (New York: Oxford University Press, 1993).
• David E. Fishman, The Book Smugglers: Partisans, Poets, and the Race to Save Jewish Treasures from the Nazis (Lebanon, NH: ForeEdge, 2017).
• Tomasz Szarota, Karuzela na placu Krasińskich: studia i szkice z lat wojny i okupacji (2007), as cited in the English Wikipedia article on Krasiński Square.
• Nathan Eck, התועים בדרכי המוות (ירושלים, תש״ך), עמ׳ 37, כפי שמצוטט בערך ״יצחק ניסנבוים״ בוויקיפדיה העברית.
• United States Holocaust Memorial Museum, Holocaust Encyclopedia: “Jewish Resistance”, “Warsaw Ghetto Uprising”, “Bystanders”, “Rescue”, “Jewish Aid and Rescue”, “Righteous Among the Nations”, “Denmark”, “France”, “The Netherlands”, “Norway”, “Bulgaria”, “Italy”, “Romania”, “Lvov”, “The War Refugee Board”, “Jewish Parachutists from Palestine”.
• Yad Vashem, “Names of Righteous by Country” (as of 1 January 2024) and “FAQ” of the Righteous Among the Nations program.
• Yad Vashem, The Holocaust, “Combat and Resistance”: “Jewish Armed Resistance and Rebellions”, “Jewish Soldiers in the Allied Armies”, “Warsaw Ghetto Uprising”, “The Human Spirit in the Shadow of Death”.
• Yad Vashem, “Murder in Markowa: the Ulma family”, Righteous Among the Nations, featured story.
• English Wikipedia articles used for historians’ positions and details, checked against the encyclopedias above: “Judenrat”, “Jacob Gens”, “United Partisan Organization”, “Bielski partisans”, “Paper Brigade”, “Marek Edelman”, “Tosia Altman”, “Frumka Płotnicka”, “Jedwabne pogrom”, “Żegota”, “Szmalcownik”, “Polish Righteous Among the Nations”, “Jan Grabowski”, “The Holocaust in Bulgaria”, “The Holocaust in Hungary”, “Raoul Wallenberg”, “Februaristaking”, “The Holocaust in Norway”, “Lakhva Ghetto”, “Jewish resistance under Nazi rule”.
• Hebrew Wikipedia: “חנה סנש” and “אשרי הגפרור” (dates and places of the poems).

קרדיט תמונות

• סיימון בורצ׳ל, אנדרטת גיבורי הגטו, ורשה, 2019 · Simon Burchell · CC BY-SA 4.0 · דף המקור
• לשכת העיתונות הממשלתית, ישראל, 1961 · Public domain · דף המקור
• צלם לא ידוע, בסביבות 1944. מרכז ההנצחה לחנה סנש, באמצעות פרויקט פיקיוויקי ישראל · Public domain · דף המקור
• צלם לא ידוע, 1942. מתוך: Teresa Prekerowa, Konspiracyjna Rada Pomocy Żydom w Warszawie 1942–1945 (ורשה, 1982) · Public domain · דף המקור
• ינס צדרשיולד, סירת הדיג ״אליזבת״ בנמל דראור, 2026 · Jens Cederskjold · CC BY 4.0 · דף המקור
• הנציגות המלכותית השוודית בבודפשט, 1944. פורסמה אצל Brinson, Kaczynski ו־Andreae, ״Fleeing from the Führer״ (דרמשטאט, 2017), עמ׳ 184 · Public domain · דף המקור