בעיית הפליטים הפלסטינים: איך היא נוצרה

תצלום אחד, שאלות רבות

עגלות תינוק ברחוב ביפו

הערה לפני שמתחילים: השיעור עוסק בנושא כאוב ושנוי במחלוקת, בין העמים וגם בין ההיסטוריונים. אין בו ניקוד, אין בו החלטות לקבל ואין בו תמונות קשות. הוא מציג מה ידוע, מה אינו ידוע ומי טוען מה. אפשר לעצור בכל רגע.

ביפו, ב־1948, שתי נערות דוחפות ברחוב עגלות תינוק. אין בהן תינוקות: יש מזרנים, שמיכות וקופסאות. מאחוריהן עוד עגלה, ועוד אנשים בדרך.

הכיתוב בארכיון האו״ם אומר שהן עוזבות את העיר, והצלם אינו ידוע. מה שהתצלום מראה ברור: אנשים הולכים ולוקחים מה שאפשר לשאת. מה שהוא אינו מראה: למה הם הולכים, מי אמר להם, ולאן.

בין 1947 ל־1949 עזבו או גורשו מבתיהם כ־700 אלף ערבים תושבי הארץ, ורובם לא הורשו לשוב. השיעור הזה מסביר איך נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים: מי עזב ומתי, למה, מה החליטה ישראל אחר כך, ומה כותבים היסטוריונים בכל צד.

המספרים

כמה אנשים?

כ־700 אלף

המספר הזה מופיע בספרי הלימוד ובבחינות הבגרות, והוא אומדן. איש לא ספר את האנשים בשעה שהלכו. ועדת הפיוס של האו״ם העריכה ב־1950 כ־711,000 פליטים. בני מוריס, מההיסטוריונים החדשים, מעריך כ־700,000. אומדנים ישראליים מוקדמים היו נמוכים יותר, ואומדנים פלסטיניים גבוהים יותר (ראו ״להעמיק״).

בין 150,000 ל־160,000 ערבים נשארו בשטח שהפך לישראל, וכרבע מהם נעקרו מבתיהם בתוך המדינה. בחישוב גס, כארבעה מכל חמישה ערבים שחיו באזור הזה עזבו.

בספרי הלימוד מחלקים את הסיפור לשני שלבים: עד 15 במאי 1948, בשלב של קריסת החברה הפלסטינית בתוך מלחמת אזרחים; ואחרי כניסת צבאות ערב, כשהעזיבה התערבבה בגירוש. השיעור הולך לפי השלבים, ואחר כך שואל למה.

דצמבר 1947 – מרץ 1948: החברה שהתפוררה

השלב הראשון

מי עזב ראשון

בחודשים הראשונים אחרי החלטת החלוקה הלחימה הייתה של מחתרות ומתנדבים, בדרכים ובשולי הערים. שני הצדדים פגעו באזרחים. ובתוך אי־הסדר הזה התחילו אנשים לעזוב.

הראשונים היו בעלי אמצעים: סוחרים, בעלי מפעלים, משפחות מכובדות מחיפה, מיפו ומירושלים. הם שלחו נשים וילדים, ולפעמים יצאו בעצמם, לביירות, לקהיר, לעמאן או לשכם, כדי להגן על המשפחה ועל הרכוש. רבים חשבו שהעזיבה זמנית ושיחזרו כשצבאות ערב ינצחו. לפי אומדנים של אוג׳ין רוגאן (כ־75,000 בפברואר–מרץ) ושל בני מוריס (כ־100,000 מדצמבר עד מרץ), עזבו עד סוף מרץ 1948 בין 75,000 ל־100,000 איש.

מודיעין צה״ל כתב ביוני 1948 שהגורם הכלכלי פעל רק בשלבים הראשונים, כשהעשירים מיהרו להבטיח את רכושם ואת מפעליהם. ההיסטוריונים רואים בעזיבת האליטות והמעמד העירוני סימן להתפוררות החברה הפלסטינית, וגם גורם שהחריף אותה.

שאלה לבדיקה

מי היו הראשונים שעזבו בחודשים שאחרי החלטת החלוקה, ומה חשבו רבים מהם על העזיבה, לפי השיעור?

התשובה: בעלי אמצעים מהערים, ורבים מהם חשבו שהעזיבה זמנית. נכון. סוחרים, בעלי מפעלים ומשפחות מכובדות מחיפה, מיפו ומירושלים שלחו את בני משפחותיהם, ולפעמים יצאו בעצמם, כדי להגן על המשפחה ועל הרכוש. רבים חשבו שישובו כשצבאות ערב ינצחו.

ההנהגה

הנהגה בלי מדינה

לפלסטינים לא הייתה ממשלה משלהם ולא צבא אחד. במהלך המרד של 1936–1939 הוצא הוועד הערבי העליון אל מחוץ לחוק, ורבים ממנהיגיו גלו. המופתי חאג׳ אמין אל־חוסייני, ראש הוועד, ניהל את העניינים מגלות, בקהיר. בארץ פעלו ועדות מקומיות, מפקדים מקומיים ומתנדבים מבחוץ, ולא תמיד בתיאום ביניהם.

גם מוסדות הממשל נחלשו בחודשים האחרונים של המנדט. אניטה שפירא, שהקטע שלה הופיע בבחינת הבגרות, מתארת את השלב הראשון כהתמוטטות מערכות השלטון בחברה הפלסטינית וכאנרכיה.

ומדיניות ההנהגה לא הייתה עקבית. הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית והמפקדים המקומיים לא אמרו דבר אחד. מצד אחד ניסו לעצור את הבריחה בקנסות, באיומים ובתעמולה, בעיקר כדי למנוע עזיבה של צעירים בגיל גיוס, אבל בלי הצלחה. מצד שני פינו מפקדים לפעמים נשים וילדים ממקומות לחימה, ומנהיגים רבים הוציאו את משפחותיהם בעצמם. חלק מהפלסטינים ראו בזה אות שמוטב לעזוב. כשהתברר היקף הבריחה, מציין יואב גלבר, ניסו מדינות ערב והוועד לבלום אותה.

אפריל–מאי 1948: מתקפות וערים שהתרוקנו

מרץ–אפריל 1948

התוכנית והמתקפה

ב־10 במרץ 1948 נוסחה סופית תוכנית ד׳: תוכנית של ההגנה להבטיח את השטח שיועד למדינה היהודית ואת הדרכים אליו, לפני הפלישה הצפויה של צבאות ערב. באפריל התחיל השלב ההתקפי: מבצע נחשון פתח את הדרך לירושלים, ואחריו הוכרעו ערים ושכונות ערביות אחת אחרי השנייה.

היסטוריונים חלוקים מה אומרת התוכנית על כפרים ערביים שבדרכה: הגנה בלבד, מתווה לגירוש, או משהו ביניהם. את ארבע הקריאות אפשר לקרוא בשיעור ״1947–1948: מהחלוקה למדינה״. כאן בודקים מה קרה בפועל.

9 באפריל 1948

דיר יאסין

דיר יאסין היה כפר ערבי ליד ירושלים. לפי היסטוריונים רבים היה לו הסכם אי־התקפה עם שכניו היהודים. בבוקר 9 באפריל תקפו אותו לוחמי האצ״ל והלח״י, בסיוע ההגנה והפלמ״ח. בקרב, ובהמשכו, נהרגו תושבים, ובהם נשים וילדים.

ב־10 באפריל הכריז מפקד האצ״ל בירושלים על 254 הרוגים, והמספר חזר בעיתונות ובשידורים. היסטוריונים מעריכים היום כ־100 עד 120 (טווח ההערכות: 93–140). נציג הצלב האדום, ז׳אק דה רנייה, ביקר בכפר ב־11 באפריל ודיווח על מה שראה. ההגנה גינתה את הפעולה, והסוכנות היהודית שלחה לעבדאללה, מלך עבר הירדן, מכתב התנצלות. ארבעה ימים אחר כך, ב־13 באפריל, נהרגו 78 יהודים בשיירה לבית החולים הדסה.

החדשות עברו בין כפרים ועיירות. בני מוריס כתב ב־1988 שלדיר יאסין הייתה כנראה ההשפעה הממושכת ביותר מכל אירוע במלחמה על עזיבת הכפריים, ודוח המודיעין של צה״ל מ־1948 קורא לאירוע ״זרז מכריע״ לבהלה במרכז ובדרום. גם התעמולה פעלה: מנחם בגין כתב אחר כך שהאגדה על דיר יאסין הייתה שווה חצי תריסר גדודים לכוחות ישראל. ובראיון ל־BBC ב־1998 אמר חאזם נוסייבה, שהיה ב־1948 עורך חדשות בשירות השידור בירושלים, שפרסום התיאורים הקשים בידי הצד הערבי היה ״הטעות הגדולה שלנו״.

שאלה לבדיקה

מהי תוכנית ד׳, ומה אומר השיעור על המחלוקת סביבה?

התשובה: תוכנית של ההגנה להבטיח את שטח המדינה והדרכים אליו לפני הפלישה הצפויה; היסטוריונים חלוקים אם הייתה הגנה בלבד, מתווה לגירוש או משהו ביניהם. נכון. התוכנית נוסחה סופית ב־10 במרץ 1948, והשיעור מציג את שלוש הקריאות בלי להכריע ביניהן.

מיתוס

בדיר יאסין נהרגו 254 איש.

האמת

המספר 254 הוכרז ב־10 באפריל 1948 בידי מפקד האצ״ל בירושלים, והפיצו אותו גם יהודים וגם ערבים. מחקרים מאוחרים מעריכים כ־100 עד 120 הרוגים, וטווח ההערכות הוא 93–140. אין חולק שנהרגו נשים וילדים, ושהידיעה על האירוע הפחידה אלפים. הדיוק במספר אינו בא להקטין אלא להבין. כפי שעולה מדבריהם של בגין ושל נוסייבה, שהובאו למעלה, לשני הצדדים היה עניין בסיפור הקשה: האצ״ל ראה בו יתרון, ובצד הערבי היו שרצו לעורר בו את העולם הערבי.

הראיות

בני מוריס, ״ההיסטוריוגרפיה של דיר יאסין״, Journal of Israeli History, 2005; מת׳יו הוגן, ״The 1948 Massacre at Deir Yassin Revisited״, The Historian, 2001; יואב גלבר, קוממיות ונכבה (דביר, 2004).

אפריל–מאי 1948

ערים שהתרוקנו

אחרי דיר יאסין נפלה עיר אחר עיר. טבריה פונתה ב־18 באפריל, בסיוע כוחות בריטיים. חיפה נכבשה ב־21–22 באפריל. צפת ובית שאן נכבשו במאי. יפו הותקפה בידי האצ״ל ב־25 באפריל ונכנעה ב־13 במאי. עד 1 ביוני, לפי דוח שירות הידיעות של צה״ל, שלוש ערים ערביות התרוקנו לגמרי (טבריה, צפת ובית שאן), ובחיפה נשארו כ־5,000 ערבים וביפו כ־4,600.

חיפה היא המקרה שנחקר ביותר. ההיסטוריה הרשמית של ההגנה מתארת המון שפרץ לנמל, דחף את השוטרים ורץ לסירות, אחרי שההגנה ירתה בפגזי רגמה על השוק. המשלחת הבריטית דיווחה לאו״ם ב־26 באפריל שניסיונות להסדר נכשלו ושהערבים החליטו לפנות את העיר.

מי החליט? כאן ההיסטוריונים חלוקים. בני מוריס כותב שהמתקפה, וביחוד הרגמות, גרמה לבהלה. אפרים קרש כותב שהנהגה ערבית הורתה לפנות ושראשי הקהילה היהודית ניסו לשכנע ערבים להישאר. ואליד ח׳אלדי דוחה את טענת ההוראה. אילן פפה רואה בירי כוונה לגרש, ומוריס דוחה זאת.

יולי–נובמבר 1948: אחרי כניסת הצבאות

15 במאי 1948

השלב השני

ב־15 במאי 1948 נכנסו צבאות ערב. מכאן ואילך נלחמו גם מדינות, והעזיבה השתנתה: עוד פחד מהלחימה, פחד מנקמה, ובמקרים רבים פינוי וגירוש. דוח המודיעין מזכיר כגורמים את הפחד מפלישה ערבית ואת הפחד מנקמה יהודית אחרי התקפות ערביות.

בדרום, בחזית המצרית, התרוקנו כפרי הנגב כבר במאי, לפי הדוח, ושוב באוקטובר. הדוח מציין גם שתושבים חזרו לכפרים שפונו, ושהצבא נאלץ לא פעם, בלשונו, לגרש תושבים של כפר מסוים בשנית.

שאלה לבדיקה

מה אומר השיעור על המספר 254, שהופיע בדיווחים על דיר יאסין?

התשובה: הוא הוכרז ב־10 באפריל 1948 בידי מפקד האצ״ל בירושלים, ומחקרים מאוחרים מעריכים כ־100 עד 120 הרוגים; אין חולק שנהרגו נשים וילדים. נכון. הדיוק במספר אינו בא להקטין את מה שקרה אלא להבין אותו, והידיעה על האירוע הפחידה אלפים.

10–14 ביולי 1948

לוד ורמלה

במבצע דני כבשו כוחות ישראליים את לוד ורמלה, שתי ערים ערביות שחיו בהן יחד, לפי הערכות, 50,000 עד 70,000 איש, ובהם פליטים מהאזור. ב־12 ביולי נחתמה הוראה לגרש את תושבי לוד. מרמלה הוסעו רבים במשאיות ובאוטובוסים, ומלוד יצאו רבים ברגל, בקיץ, לכיוון קווי הלגיון הערבי. רובם לא חזרו.

מספר ההרוגים, חלקו של בן־גוריון בהחלטה והמחיר של הצעדה שנויים במחלוקת. אין ויכוח על כך שהתושבים הוצאו מבתיהם בכוח, ושרובם לא שבו.

אוקטובר–נובמבר 1948

הגליל, הנגב ושני כפרים

באוקטובר 1948 פתח צה״ל בשני מבצעים: יואב, בדרום, ב־15–22 באוקטובר, וחירם, בגליל, ב־29–31 באוקטובר. בשני האזורים התרוקנו כפרים נוספים, ובכמה מהם נהרגו אזרחים. מוריס מונה בגרסה המתוקנת של ספרו (2004) כשני תריסר מקרי הרג של אזרחים ושל שבויים במהלך המלחמה כולה.

איקרית וברעם, כפרים נוצריים בגליל העליון, נכנעו בלי קרב. בנובמבר ביקש הצבא מתושביהם לצאת לשבועיים, כי רצה לפנות רצועה לאורך הגבול עם לבנון. הובטח להם שישובו. הם לא שבו. ב־1951 פסק בג״ץ לטובת תושבי איקרית; הצבא פוצץ את בתי הכפר בדצמבר 1951, ואת ברעם ב־1953. מוריס כותב שהפינוי נעשה בלי ידיעת הממשלה ובלי אישורה, ואושר בדיעבד. הכנסייה באיקרית עומדת עד היום, ובני הכפר קוברים בה את מתיהם.

מקור: בדרך בגליל, סתיו 1948

Fred Csasznik, אוקטובר–נובמבר 1948; כפי שהתצלום מופיע בספרו של בני מוריס (1988). הכיתובים בוויקישיתוף: ״בדרכם מהגליל ללבנון״ ו״נאלצו לברוח מבתיהם״

תצלום מהגליל בסתיו 1948, שהופיע בספר מחקר על הפליטים. כמו כל תצלום, הוא מראה רגע אחד, והכיתוב הוא שנותן לו משמעות.

• מה רואים בתצלום, ומה אי אפשר לדעת ממנו? רואים אנשים הנושאים צרורות, ילדים ובהמות ומשאית ישנה בצד הדרך, בנוף הררי. לא רואים מי הם, מאיזה כפר, לאן הם הולכים ומה אמרו להם. התצלום אינו מראה למה.
• איך כיתובים שונים של אותו תצלום יוצרים משמעות שונה? ״בדרכם״ אומר שהם הולכים; ״נאלצו לברוח״ אומר שהכריחו אותם. שני הכיתובים לא באים מהתצלום אלא ממי שכתב אותם, ולכל אחד מהם יש עמדה. כדי להכריע צריך מסמכים: למשל הדוחות על אוקטובר 1948 ועדויות של התושבים.
• מי צילם, למי, ומה כדאי לבדוק? הצלם מוכר בשמו, אך הנסיבות אינן ידועות לנו. כדאי לבדוק באיזה כפר ובאיזה יום צולם, לאן הלכו האנשים, ומי פרסם את התצלום כשהוא מצורף לאיזה כיתוב.

שאלה לבדיקה

באיזה מקרה הובטח לתושבים שישובו לכפרם בתוך שבועיים, בג״ץ פסק לטובתם, ובכל זאת נהרס הכפר?

התשובה: איקרית וברעם. נכון. הכפרים הנוצריים בגליל העליון פונו בנובמבר 1948 לשבועיים, בג״ץ פסק לטובת התושבים ב־1951, והצבא פוצץ את איקרית ב־1951 ואת ברעם ב־1953.

גלי העזיבה

• דצמבר 1947 – מרץ 1948 העזיבה הראשונה: בעיקר אמידים ובני מעמד בינוני מהערים, כ־75,000 עד 100,000 איש.
• 9 באפריל 1948 דיר יאסין. הידיעות והסיפורים מתפשטים.
• 18–22 באפריל 1948 טבריה וחיפה מתרוקנות כמעט לגמרי.
• 25 באפריל – 13 במאי 1948 יפו מותקפת ונכנעת. במאי נכבשות גם צפת ובית שאן.
• 15 במאי 1948 צבאות ערב נכנסים: מתחיל השלב השני.
• 10–14 ביולי 1948 לוד ורמלה: גירוש של 50,000 עד 70,000 איש.
• 15–22 באוקטובר 1948 מבצע יואב בדרום: עוד כפרים מתרוקנים.
• 29–31 באוקטובר 1948 מבצע חירם בגליל. איקרית וברעם מפונות בנובמבר.
• 1949–1953 הסכמי שביתת הנשק. הצבא הורס את איקרית (1951) ואת ברעם (1953).

למה עזבו? מקור, מיתוס ושני סוגי גורמים

מקור: דוח שירות הידיעות של צה״ל, 30 ביוני 1948

״ללא ספק, פעולות האיבה היו הגורם העיקרי לתנועת האוכלוסייה. … אפשר לומר שלפחות 55% מכלל תנועת ההגירה נבעו מפעולותינו ומהשפעתן.״

״ההשפעה של ׳הפעולה הצבאית היהודית׳ (ההגנה והפורשים) על ההגירה הייתה מכרעת: כ־70% מהתושבים עזבו את קהילותיהם ונדדו בעקבות פעולות אלה.״

״בהשוואה לגורמים אחרים לא היה לגורם [ההוראות של מוסדות וכנופיות ערביים] משקל מכריע, והשפעתו היא כ־5% מהכפרים שפונו מסיבה זו.״

שירות הידיעות של צה״ל כתב את הדוח בהפוגה הראשונה, לשימוש פנימי: לא תעמולה לעולם, אלא ניסיון להבין מה קרה. בני מוריס מצא אותו בארכיון השומר הצעיר באמצע שנות ה־80 ופרסם עליו מאמר ב־1986. כותבי הדוח מזהירים שבנתונים יש טעות אפשרית של 10%–15%.

• מי כתב את הדוח, מתי ולמי? גוף מודיעין של הצד היהודי, בסוף יוני 1948, בהפוגה, לשימוש פנימי. זה מקור ראשוני חשוב לשאלה מה הצד היהודי עצמו הבין, אבל לא מקור מהצד הערבי. וכל סיווג של סיבה הוא שיפוט של הכותבים, לא ספירה מדויקת.
• מה הדוח אומר על הוראות ערביות לעזוב? כ־5% מהכפרים פונו בהוראות של מוסדות וכנופיות ערביים. הדוח כותב גם שהוועד הערבי העליון ניסה בשלבים הראשונים לעצור את הבריחה בקנסות ובאיומים, ולא הצליח. אין בו הוראה כללית לכל האוכלוסייה.
• מה הדוח אינו מכסה? רק את התקופה עד 1 ביוני 1948. אין בו את לוד ורמלה, את הגליל ואת הדרום באוקטובר, ואת מה שקרה אחר כך. וסיווג הסיבות אינו תמיד חד: מה נחשב ׳פעולה יהודית׳ ומה ׳פחד כללי׳ הוא שיפוט.

מיתוס

הפלסטינים עזבו כי רדיו ערבי והנהגתם הורו להם לעזוב.

האמת

הטענה הופיעה כבר ב־1948 בהסברים ישראליים. בדיקות מאוחרות לא מצאו הוראה כללית כזאת. העיתונאי ארסקין צ׳ילדרס עבר ב־1961 על רישומי האזנה לשידורי הרדיו הערביים מ־1948 ולא מצא שידור כזה. הוא מצא דווקא קריאות, ואף הוראות, להישאר במקום. ואליד ח׳אלדי כתב כך כבר ב־1959. גם בני מוריס ויואב גלבר, היסטוריונים ישראלים, לא מצאו הוראה כללית, ודוח מודיעין צה״ל מ־1948 מייחס רק כ־5% מהפינויים להוראות ערביות. אבל המציאות מורכבת יותר: היו פינויים מקומיים בהוראת מפקדים, ובחיפה, לפי מוריס וקרש, הייתה להנהגה הערבית המקומית יד בהחלטה לפנות, ואת זה ח׳אלדי דוחה. וקרש מביא גם מקרים אחרים שבהם לדעתו עודדה ההנהגה הערבית את הבריחה.

הראיות

ארסקין צ׳ילדרס, ״The Other Exodus״, The Spectator, 12 במאי 1961; ואליד ח׳אלדי, ״Why Did the Palestinians Leave?״, Middle East Forum, 1959; שירות הידיעות של צה״ל, 30.6.1948; בני מוריס (2004); יואב גלבר, קוממיות ונכבה (2004); אפרים קרש, Palestine Betrayed (2010).

שאלה לבדיקה

לפי דוח שירות הידיעות של צה״ל מ־30 ביוני 1948, מהו הגורם החשוב ביותר לעזיבה עד 1 ביוני?

התשובה: פעולות צבאיות של כוחות יהודיים, והשפעתן על יישובים סמוכים. נכון. הדוח מציב במקום הראשון ״פעולות עוינות ישירות״ של הצד היהודי, וקובע שלפחות 55% נבעו מפעולות ההגנה והשפעתן, וכ־15% מפעולות האצ״ל והלח״י.

בלשון הבחינה

שני סוגי גורמים

בבחינת הבגרות שואלים על גורמים הנובעים מהתנהלות הצד הערבי ועל גורמים הנובעים מהתנהלות הצד היהודי. הנה מה שההיסטוריונים שקראנו מסכימים עליו, פחות או יותר.

מצד ערב: התפוררות ההנהגה והמוסדות; עזיבת האליטות והמעמד העירוני; מדיניות מהוססת ובלתי עקבית של הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית והמפקדים המקומיים; וחברה שנכנסה למלחמה בלי הכנה.

מצד יהודי: מתקפות צבאיות על ערים וכפרים, כולל ירי רגמות, רמקולים ו״עצות ידידותיות״; הפחד שיצרו דיר יאסין והסיפורים עליו; גירוש מפורש בכמה מקומות (לוד ורמלה, איקרית וברעם); והחלטה שלא לאפשר לפליטים לחזור. בכמה מקומות, כמו נצרת, רוב התושבים נשארו.

בין כל אלה עומדת המלחמה עצמה: פחד, חוסר ביטחון והפגזות. מוריס מדגיש שהבעיה נולדה במלחמה ולא בתוכנית. פפה רואה בה תוצאה של תוכנית. גלבר ומוריס מוצאים שניהם גירושים אבל לא תוכנית־אב. את זה נבחן בדיון בסוף.

הדלת שנסגרה

קיץ 1948 – 1949

לא חוזרים

הפליטים ציפו לחזור, והמדינות הערביות דרשו זאת. אבל ביוני–יולי 1948, כשהמלחמה נמשכה, התגבשה בממשלה הזמנית של ישראל עמדה: אין להתיר שיבה בזמן המלחמה. היסטוריונים מזכירים כנימוקים את החשש מ״גיס חמישי״ של תושבים עוינים ואת הרצון במדינה עם רוב יהודי יציב. ב־7 באפריל 1949 אמר בן־גוריון לוועדת הפיוס של האו״ם שאפשר לדון בעניין רק במסגרת שלום, ושהפתרון האמיתי לדעתו הוא התיישבות הפליטים במדינות ערב, אם כי לא שלל קבלה של מספר מוגבל מהם.

ב־5 באוגוסט 1949, בוועידת לוזאן, הציעה ישראל לקבל 100,000 פליטים במסגרת הסדר כולל, בנוסף לערבים שכבר היו בה, כך שהאוכלוסייה הערבית תגיע ל־250,000 לכל היותר. הוועדה מצאה את ההצעה בלתי מספקת, והנציגים הערביים טענו שהיא נוגדת את החלטה 194. לא נחתם הסכם שלום, והפליטים נשארו מחוץ לישראל.

מגילת העצמאות קראה לערבים תושבי המדינה ליטול חלק בבניינה ״על יסוד אזרחות מלאה ושווה״. היא לא עסקה בפליטים שכבר עזבו.

מקור: מברנדוט להחלטה 194

ברנדוט, 16 בספטמבר 1948: ״יציאת ערביי פלשתינה נבעה מבהלה שיצרה הלחימה בקהילותיהם, משמועות על מעשי טרור ממשיים או לכאורה, או מגירוש. יהיה זה פגם בעקרונות הצדק היסודיים אם יימנע מהקורבנות התמימים האלה של הסכסוך לחזור לבתיהם בעוד מהגרים יהודים זורמים לפלשתינה.״

החלטה 194, סעיף 11, 11 בדצמבר 1948: ״פליטים המעוניינים לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר שיהיה מעשי, ויש לשלם פיצויים עבור רכוש מי שבוחרים שלא לשוב.״

ברנדוט, דיפלומט שוודי, נרצח בירושלים ב־17 בספטמבר 1948 בידי אנשי הלח״י, יום אחרי שחתם על הדוח. החלטה 194 התקבלה כשלושה חודשים אחר כך, ב־35 קולות מול 15 ו־8 נמנעים. ישראל עדיין לא הייתה חברה באו״ם.

• מה לפי ברנדוט גרם לעזיבה, ומה הוא דורש? הוא מונה שלוש סיבות: בהלה מהלחימה, שמועות על טרור ממשי או לכאורה, וגירוש. והוא דורש להכיר בזכות השיבה, ולא להתעלם מכך שהפליטים יהיו זקוקים גם לפיצוי ולהשתקמות. הוא אינו מחלק אחריות בין הצדדים.
• איך הצדדים קראו את אותו סעיף? הפלסטינים ומדינות ערב, שהצביעו נגד ההחלטה ואחר כך אימצו אותה, קוראים בה זכות שיבה. בן־גוריון הצביע בפני ועדת הפיוס על התנאי ״לחיות בשלום עם שכניהם״: כל עוד אין שלום אי אפשר לסמוך על הצהרות הפליטים, אמר. ישראל רואה בהחלטה המלצה.
• מה אינו כתוב, ואיזה כוח יש להחלטה? אין בה מספרים, אין לוח זמנים ואין גוף שיאכוף: עצרת האו״ם ממליצה בלבד. ״המועד המוקדם ביותר שיהיה מעשי״ אינו תאריך. והסעיף מציין גם פיצויים למי שבוחרים שלא לשוב.

שאלה לבדיקה

מה קובע סעיף 11 בהחלטה 194 של עצרת האו״ם מ־11 בדצמבר 1948?

התשובה: פליטים המעוניינים לשוב ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר שיהיה מעשי, ושמי שאינם חוזרים יקבלו פיצויים. נכון. זו המלצה מותנית, והצדדים נחלקו על פירושה כבר ב־1949: הפלסטינים קראו בה זכות שיבה, ובן־גוריון הצביע על התנאי של חיים בשלום.

1948–1953

הבתים הריקים

עם הפליטים נשארו בתיהם, חנויותיהם ושדותיהם. ב־21 ביוני 1948 חתם שר הביטחון, בן־גוריון, על תקנות שעת חירום בדבר נכסים נטושים; אחריהן באו תקנות בדצמבר 1948, ובמרץ 1950 חוק נכסי נפקדים. נכסי מי שהוגדרו ״נפקדים״, ערבים שעזבו אחרי 29 בנובמבר 1947 לארץ אויב או לחלקי הארץ שמחוץ לישראל, עברו לאפוטרופוס מטעם המדינה. בכך נשללה מהפליט כמעט כל דרך חוקית לקבל את רכושו בחזרה.

בבתים הריקים הושבו עולים חדשים וחיילים משוחררים. כפרים רבים נהרסו, בחלקם כדי שלא יהיה לאן לחזור, ובחלקם אוכלסו מחדש. ואליד ח׳אלדי מנה ב־1992 את הכפרים שהתרוקנו ב־1948, וקיבל 418. דיר יאסין עצמו אוכלס מחדש ב־1949, כשכונה בשם גבעת שאול ב׳, כפי שכותב תום שגב.

אחרי: מדינות, מחנות וזיכרון

1949–1950

לאן הלכו, ומי קלט

הפליטים הגיעו לאזורים שלא נכבשו: הגדה המערבית, שעברה לשלטון ירדן; רצועת עזה, שנשארה בשלטון צבאי מצרי; לבנון וסוריה; ומספרים קטנים יותר בירדן שממזרח לנהר ובמצרים. המצב המשפטי שלהם נקבע בידי ממשלות ערב, והיה שונה ממדינה למדינה. ירדן סיפחה את הגדה ב־1950 והעניקה אזרחות לרוב הפליטים. מצרים לא סיפחה את עזה ולא העניקה אזרחות לתושביה. סוריה העניקה זכויות כלכליות וחברתיות כמעט כמו לאזרחים, אך לא אזרחות. לבנון לא העניקה אזרחות לרובם, בגלל החשש מהפרת האיזון בין העדות; רק חלק מהנוצרים קיבלו.

מדינות ערב ראו בזה גם עניין פוליטי: אזרחות עלולה להיראות כוויתור על השיבה. יואב גלבר כותב שחוץ מירדן לא קלטו מדינות ערב את הפליטים. מנגד הן טענו שלפליטים זכות לחזור. לכל אחת היו גם שיקולים משלה, למשל האיזון העדתי בלבנון והשאיפה של המלך עבדאללה להרחיב את ממלכתו.

1948–היום

אונר״א והמחנות

בלי בתים ובלי פרנסה, ובחורף הראשון באוהלים. הסיוע הראשון הגיע ב־1948 מהצלב האדום ומארגוני סעד, ומגוף של האו״ם שהוקם בנובמבר 1948. ב־8 בדצמבר 1949 החליטה עצרת האו״ם בהחלטה 302 להקים את אונר״א, שהחלה לפעול ב־1 במאי 1950. היא מספקת מזון, חינוך ושירותי בריאות. המחנות עצמם הפכו עם השנים לשכונות בנויות.

אונר״א מגדירה פליט פלסטיני כמי שמקום מגוריו הרגיל היה פלשתינה בין יוני 1946 למאי 1948 ושאיבד בית ופרנסה. ההגדרה כוללת גם את צאצאיהם דרך האב, ולכן יותר מחמישה מיליון איש רשומים בה כיום.

שאלה לבדיקה

מדוע רשומים באונר״א היום יותר מחמישה מיליון איש, אף שהאומדנים של האו״ם בשנים 1949–1950 היו בסביבות 700 אלף?

התשובה: כי אונר״א מגדירה כפליט גם את צאצאיו של הפליט דרך האב, ולכן הרשומים כוללים דורות נוספים. נכון. ההגדרה של אונר״א כוללת את הצאצאים דרך האב, ולכן המספר הרשום גדל עם השנים.

מיתוס

כחמישה מיליון פלסטינים ברחו או גורשו ב־1948.

האמת

ב־1949 העריכו גופי האו״ם כ־700 אלף. המספר הרשום היום, יותר מחמישה מיליון, כולל צאצאים: אונר״א מרשמת גם את ילדיהם, נכדיהם ובני הדורות הבאים של הפליטים דרך האב. אין הסכמה אם צאצאים הם ״פליטים״. הפלסטינים והמדינות הערביות רואים בכך המשך של אותה זכות. מבקרים, ובהם עדי שוורץ ואיינת וילף בספרם ״מלחמת זכות השיבה״, טוענים שדרישה לשיבה של כל הצאצאים מרחיקה פתרון.

הראיות

ועדת הפיוס של האו״ם, דוח אוקטובר 1950; החלטה 302 (IV) של עצרת האו״ם, 8 בדצמבר 1949; עדי שוורץ ואיינת וילף, מלחמת זכות השיבה (כנרת זמורה־דביר, 2018).

צד שני של אותו זמן

גם יהודים עזבו

באותן שנים ובעשורים שאחריהן עזבו גם יהודים רבים את מדינות ערב: מעיראק, מתימן, ממצרים, ממרוקו, מלוב ועוד. לפי אומדן, כ־900,000 יהודים עזבו מדינות ערב ומדינות בעלות רוב מוסלמי במאה העשרים, וכ־650,000 מהם התיישבו בישראל. הסיבות היו שונות בכל ארץ, ורובם עזבו אחרי 1948.

ההיסטוריונים חלוקים אם לקרוא להם ״פליטים״, בהשוואה לפליטים הפלסטינים, או ״עולים״. כל גישה מדגישה גורמים אחרים: לחץ ופחד, או משיכתה של המדינה החדשה. השיעור ״סוף האימפריות ויהודי ארצות האסלאם״ עוסק בכך. כאן רק נציין שהמחלוקת על השם היא חלק מהמחלוקת על הפליטים הפלסטינים.

זיכרון

שני שמות לשנה אחת

הישראלים קוראים לשנה הזאת מלחמת העצמאות, ומציינים את יום העצמאות ב־5 באייר. הפלסטינים קוראים לה הנכבה, ומציינים את יום הנכבה ב־15 במאי; ב־1998, בשנתה החמישים, קבע אותו יאסר ערפאת רשמית. הנכבה אינה רק שנה: היא גם בתים, שמות של כפרים, מפתחות שנשמרו במשפחות ורשימות כפרים, כמו זו של ח׳אלדי.

בזיכרון הישראלי רווחה שנים רבות גרסה שהערבים עזבו מרצונם או בהוראת מנהיגיהם. מאז שנות ה־80, אחרי שנפתחו ארכיונים, התרחב הוויכוח, ותוכנית הבגרות מלמדת היום גם גירוש. ב־2011 התקבל ״חוק הנכבה״, המאפשר לשר האוצר לצמצם מימון ציבורי לגופים שמציינים את יום העצמאות כיום אבל.

שני הזיכרונות מתחילים בנקודות שונות. הסיפור הישראלי מתחיל לרוב בהחלטת החלוקה, בפלישה ובשואה. הסיפור הפלסטיני מתחיל לרוב ברגע שבו ביתם של אנשים נסגר מאחוריהם.

שאלה לבדיקה

במה נבדלות, לפי השיעור, נקודות ההתחלה של הסיפור הישראלי ושל הסיפור הפלסטיני על 1948?

התשובה: הסיפור הישראלי מתחיל לרוב בהחלטת החלוקה, בפלישה ובשואה; הסיפור הפלסטיני לרוב ברגע שבו ביתם של אנשים נסגר מאחוריהם. נכון. השיעור מציג את שתי נקודות ההתחלה זו לצד זו, בלי להכריע ביניהן.

הוויכוח על 1948

מה גרם לבעיית הפליטים, ואיך צריך לספר את הסיפור?

• הנרטיב הישראלי המסורתי: הצהרות רשמיות מ־1948 ואילך, וכותבים כמו ג׳ון קימחה ושבתי טבת המלחמה נכפתה על היישוב בידי מי שדחו את תוכנית החלוקה. הפליטים עזבו מרצונם או בהוראת מנהיגיהם, ושום תוכנית לא גירשה אותם. הבעיה תיפתר בשלום, ולא בשיבה. את הגרסה הזאת הגנו, בין השאר, קימחה בפולמוס ב־The Spectator ב־1961 וטבת במאמר ב־1990. כותבים מאוחרים יותר זהירים ממנה: אפילו גלבר דוחה את טענת ההוראה ברדיו.
• הנרטיב הפלסטיני: עארף אל־עארף, קונסטנטין זריק, ואליד ח׳אלדי, נור מסאלחה 1948 היא הנכבה: אסון שבו עם איבד את ארצו. הפליטים לא עזבו בהוראה ערבית, כפי שהראה ח׳אלדי ב־1959; הם נמלטו או גורשו מפני פעולות צבאיות יהודיות ומפני פחד, וסירוב ישראל לאפשר שיבה הפך את האובדן לקבוע. ח׳אלדי קרא לתוכנית ד׳ ״תוכנית אב לכיבוש פלסטין״; מסאלחה עקב אחרי רעיון ה״העברה״ במחשבה הציונית. זריק כתב כבר ב־1948 גם ביקורת על החברה ועל ממשלות ערב.
• ההיסטוריונים החדשים: שמחה פלפן, בני מוריס, אילן פפה, אבי שליים, תום שגב בשנות ה־80, אחרי שנפתחו ארכיונים, בדקו מחדש. מוריס (1988; מהדורה מתוקנת, 2004) לא מצא הוראות ערביות לעזוב וגם לא תוכנית־אב ציונית לגירוש: לדעתו הבעיה נולדה במלחמה, אך המתקפה היהודית הייתה הגורם הבודד החשוב ביותר, וגירושים היו. פפה רואה בתוכנית ד׳ מתווה לטיהור אתני (2006), ומוריס דוחה זאת. שליים סבור שהאחריות הישראלית גבוהה מכפי שמוריס מסיק. שגב תיאר ב־1949 את הקליטה של העולים ושל הרכוש הנטוש במדינה החדשה. פלפן טען כבר ב־1987 שהסיפור הישן הוא מיתוס.
• המבקרים המאוחרים: אפרים קרש, יואב גלבר, עדי שוורץ ואיינת וילף קרש (1997, 2010) טוען שההיסטוריונים החדשים קראו מסמכים בצורה מעוותת, ושההנהגה הערבית ומלחמה שהערבים פתחו בה הם הגורם המכריע. גלבר (2004) דוחה את טענת ההוראה הערבית ומתעד גירושים, אך מדגיש את המלחמה ואת התפוררות החברה הפלסטינית ואת ההחלטה היהודית שלא לאפשר שיבה בלי שלום. שוורץ ווילף (2018) עוסקים באיך הפכה דרישת השיבה לכלי במאבק.

איזו ראיה צריכה להכריע: הוראה כתובה, דוח פנימי, זיכרונות שנכתבו שנים אחר כך, הצהרת ממשלה, עד ראייה? מי כתב אותה, מתי ובשביל מי? גם היסטוריונים שחלוקים בחריפות עומדים על קרקע משותפת: גלבר ומוריס לא מצאו הוראה ערבית כללית לעזוב, ושניהם מתעדים גירושים. מה שנשאר פתוח הוא משקלם של הגורמים, ומה שהיה בכוונת המנהיגים. השיעור אינו מכריע: התחילו מהקרקע המשותפת, ושאלו מה נדרש כדי להכריע בכל שאלה שנותרה פתוחה.

בדיקה שקטה

שאלה לבדיקה

על מה מסכימים, לפי השיעור, היסטוריונים שחלוקים ביניהם, כמו יואב גלבר ובני מוריס?

התשובה: שלא נמצאה הוראה ערבית כללית לעזוב, ושבמקומות מסוימים גורשו אנשים. נכון. גלבר ומוריס חלוקים על משקלם של הגורמים ועל תוכנית ד׳, אבל שניהם לא מצאו הוראה כללית, ושניהם מתעדים גירושים, למשל בלוד וברמלה.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• קריסת החברה הפלסטינית התפוררות ההנהגה, המוסדות והכלכלה של ערביי הארץ בסוף המנדט, שהקלה על העזיבה.
• תוכנית ד׳ תוכנית של ההגנה מ־10 במרץ 1948 להבטחת השטח היהודי והדרכים אליו, שהיסטוריונים חלוקים אם כללה גירוש.
• החלטה 194 החלטת עצרת האו״ם מ־11 בדצמבר 1948, שממליצה לאפשר שיבה לפליטים הרוצים לחיות בשלום עם שכניהם, ופיצויים למי שאינם חוזרים; פירושה שנוי במחלוקת.

שאלה

הסבירו את הגורמים להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים: את הגורמים הנובעים מהתנהלות הצד הערבי, ואת הגורמים הנובעים מהתנהלות הצד היהודי. התייחסו לשני שלבי המלחמה.

תשובה לדוגמה

בעיית הפליטים הפלסטינים נוצרה במלחמת העצמאות: כ־700 אלף ערבים עזבו או גורשו מבתיהם בין 1947 ל־1949, וישראל לא אפשרה את שובם. ההיסטוריונים מבחינים בין השלב הראשון, עד 15 במאי 1948, ובין השלב השני, אחרי כניסת צבאות ערב.

מצד ערב, בשלב הראשון, הגורם המרכזי היה קריסת החברה הפלסטינית. ההנהגה והמוסדות התפוררו אחרי המרד של 1936–1939 ולקראת סוף המנדט, והאליטות והמעמד העירוני מחיפה, מיפו ומירושלים עזבו כבר בחורף 1947–1948. מדיניות הוועד הערבי העליון, הליגה הערבית והמפקדים המקומיים הייתה מהוססת ובלתי עקבית: הם ניסו לעצור את הבריחה, אבל מפקדים פינו נשים וילדים ומנהיגים הוציאו את משפחותיהם, וחלק מהפלסטינים ראו בכך עידוד לעזוב. הוראה ערבית כללית לעזוב לא נמצאה.

גם הצד היהודי השפיע: מתקפות ההגנה והאצ״ל באפריל–מאי 1948, ובהן מתקפות במסגרת תוכנית ד׳, על טבריה, חיפה, יפו וצפת גרמו לבהלה, והידיעות על דיר יאסין (9 באפריל 1948), ובהן מספר הרוגים מנופח, הפחידו כפריים ועירוניים. דוח מודיעין צה״ל מיוני 1948 מייחס כ־70% מהעזיבות לפעולות צבאיות יהודיות.

בשלב השני, אחרי 15 במאי, נוסף הפחד מהמלחמה ומנקמה, ובמקרים מסוימים היה גירוש מפורש: לוד ורמלה ביולי 1948, איקרית וברעם בנובמבר 1948. אחר כך החליטה ישראל שלא לאפשר שיבה, חוקקה ב־1950 את חוק נכסי נפקדים והרסה או אכלסה מחדש כפרים, וכך הפכה העזיבה הזמנית כביכול לבעיית פליטים קבועה.

לסיכום: הבעיה נוצרה מצירוף של קריסת החברה הערבית, מלחמה ופחד, פעולות צבאיות ולעתים גירוש, והחלטה מדינית שלא לאפשר שיבה. ההיסטוריונים חלוקים במשקל של כל גורם: גלבר מדגיש את המלחמה ואת התפוררות החברה הפלסטינית; מוריס מדגיש גם את המתקפות היהודיות; ושניהם לא מצאו תוכנית־אב לגירוש.

מונחים

• הנכבה ״האסון״ בערבית: השם שמעניקים הפלסטינים לאובדן ארצם ובתיהם ב־1948. המילה שימשה כבר ב־1948 בספרו של קונסטנטין זריק ״משמעות האסון״.
• תוכנית ד׳ תוכנית צבאית של ההגנה, שנוסחה סופית ב־10 במרץ 1948, להבטחת שטח המדינה שעמדה לקום ודרכי הגישה אליו לפני פלישה צפויה. היסטוריונים חלוקים אם כללה גירוש מתוכנן.
• הוועד הערבי העליון הגוף הפוליטי המרכזי של ערביי הארץ בימי המנדט, שהוקם ב־1936 בראשות המופתי חאג׳ אמין אל־חוסייני. הבריטים הוציאו אותו אל מחוץ לחוק ב־1937, ומנהיגיו ישבו בגלות.
• ועדת הפיוס של האו״ם ועדה של שלוש מדינות (ארצות הברית, צרפת וטורקיה) שהקימה החלטה 194 כדי לסייע בהסדר בין ישראל לבין מדינות ערב, ובכלל זה בשאלת הפליטים.
• החלטה 194 החלטת עצרת האו״ם מ־11 בדצמבר 1948, שהתקבלה ב־35 קולות מול 15 ו־8 נמנעים. סעיף 11 שלה עוסק בפליטים: שיבה ״במועד המוקדם ביותר שיהיה מעשי״ לרוצים בכך, ופיצויים.
• חוק נכסי נפקדים חוק שהכנסת קיבלה ב־1950. הוא העביר לאפוטרופוס מטעם המדינה את נכסיהם של ״נפקדים״: בעיקר ערבים שעזבו את בתיהם אחרי 29 בנובמבר 1947.
• אונר״א סוכנות הסעד והתעסוקה של האו״ם לפליטים פלסטינים. הוקמה בהחלטה 302 של עצרת האו״ם ב־8 בדצמבר 1949 והחלה לפעול ב־1 במאי 1950.
• ההיסטוריונים החדשים קבוצת היסטוריונים ישראלים, ובהם בני מוריס, אבי שליים, אילן פפה ותום שגב, שפרסמו בשנות ה־80 מחקרים על 1948 על סמך מסמכים שנפתחו בארכיונים, וערערו על הסיפור הישראלי המסורתי.
• האצ״ל והלח״י מחתרות יהודיות לאומניות שפרשו מההגנה ופעלו בנפרד. האצ״ל (ארגון צבאי לאומי) בראשות מנחם בגין; הלח״י (לוחמי חירות ישראל) הקיצונית מביניהן.
• בעיית הפליטים הפלסטינים כ־700 אלף ערבים תושבי הארץ שעזבו או גורשו מבתיהם בשנים 1947–1949 ולא הורשו לשוב. מספרם, סיבות העזיבה והאחריות לה שנויים במחלוקת.
• קריסת החברה הפלסטינית התפוררות ההנהגה, המוסדות והכלכלה של ערביי הארץ בחודשים האחרונים של המנדט, שהקלה על העזיבה. בספרי הלימוד זה הגורם המרכזי לשלב הראשון.
• זכות השיבה הטענה הפלסטינית שלפליטים ולצאצאיהם יש זכות לחזור לבתיהם. ישראל דוחה אותה ורואה בהחלטה 194 המלצה בלבד, המותנית בשלום.
• ברנדוט דיפלומט שוודי שניסה לתווך בין הצדדים. נרצח בירושלים ב־1948 בידי אנשי הלח״י.
• ועידת לוזאן כינוס דיפלומטי בעיר לוזאן שבשוויץ, שבו הציעה ישראל לקבל מספר מוגבל של פליטים.
• יוסף ויץ ראש מחלקת הקרקעות והייעור של הקרן הקיימת. ב־1948 הציע לבן־גוריון תוכנית נגד שיבת הערבים והריסת כפרים.
• דיר יאסין כפר ערבי ליד ירושלים שהותקף בידי לוחמי האצ״ל והלח״י, בסיוע ההגנה והפלמ״ח. נהרגו בו תושבים, ובהם נשים וילדים.
• טבריה עיר ערבית על שפת הכנרת. ב־1948 פונתה מתושביה, בסיוע כוחות בריטיים.
• צפת עיר בגליל. נכבשה ב־1948, ואחריה התרוקנה לגמרי מתושביה הערבים.
• בית שאן עיר בעמק הירדן. נכבשה ב־1948, ואחריה התרוקנה לגמרי מתושביה הערבים.
• לוד עיר ערבית במרכז הארץ, ליד רמלה. בקיץ 1948 כבשו אותה כוחות ישראליים במבצע דני, ורבים מתושביה נאלצו לצאת.
• רמלה עיר ערבית במרכז הארץ. בקיץ 1948 נכבשה במבצע דני, ורבים מתושביה נאלצו לעזוב.
• יאסר ערפאת מנהיג הפלסטינים, שעמד בראש אש״ף. ב־1998 קבע רשמית את יום הנכבה כיום ציון.
• אפרים קרש היסטוריון שחישב בעצמו את מספר הערבים שעזבו את הארץ במלחמה.
• בני מוריס היסטוריון ישראלי מזרם ההיסטוריונים החדשים, שחקר את עזיבת הערבים ב־1948.
• יואב גלבר היסטוריון ישראלי שחקר את עזיבת הערבים ב־1948. לדעתו ההחלטה בלוד הייתה של יגאל אלון.
• אניטה שפירא חוקרת שתיארה את השלב הראשון של העזיבה כהתמוטטות השלטון ואנרכיה.
• חאג׳ אמין אל־חוסייני מנהיג הערבים בארץ בתקופת המנדט, וראש הוועד הערבי העליון. ניהל את העניינים מגלות, בקהיר.
• גיס חמישי כינוי לתושבים שחיים בתוך מדינה ופועלים בסתר לטובת אויביה.
• מגילת העצמאות המסמך שהכריז על הקמת מדינת ישראל ב־1948. קרא לערבים שחיים במדינה לקחת חלק בבנייתה.
• הקרן הקיימת ארגון ציוני שרכש קרקעות בארץ ישראל ונטע בהן יערות.
• בג״ץ בית המשפט העליון של ישראל, שבודק החלטות של הרשויות.
• שירות הידיעות מערכת המודיעין של צה״ל. כתבה דוח פנימי על המלחמה, שלא נועד לתעמולה.
• הגדה המערבית החלק של ארץ ישראל שממזרח לישראל, שעבר לשלטון ירדן אחרי המלחמה.
• רצועת עזה אזור חוף צר בדרום הארץ. נשאר בשלטון צבאי מצרי אחרי המלחמה.
• ואליד ח׳אלדי היסטוריון שמנה את הכפרים שהתרוקנו ב־1948.

מקורות

• שירות הידיעות (מדור ערבי), ״הגירת ערביי ארץ ישראל בין 1 בדצמבר 1947 ל־1 ביוני 1948״ (Migration of Eretz Yisrael Arabs between December 1, 1947 and June 1, 1948), 30 June 1948, Hashomer Hatzair (Yad Yaari) Archive, file 95-35.27(3); English translation by the Akevot Institute, 2019.
• Folke Bernadotte, Progress Report of the United Nations Mediator on Palestine, 16 September 1948, UN document A/648 (Part One, section V, paragraph 6; conclusions, Part One, section VIII, paragraph 4(i)). Read via the Jewish Virtual Library and the UN speech that quotes it.
• United Nations General Assembly, Resolution 194 (III), 11 December 1948, paragraph 11; the text as quoted in the UN Conciliation Commission for Palestine, Historical Survey of Efforts to Secure the Implementation of Paragraph 11 of General Assembly Resolution 194 (III), working paper of the Secretariat, 1961, which also reports Ben-Gurion’s interview of 7 April 1949 and Israel’s proposal of 5 August 1949 at Lausanne.
• United Nations Palestine Commission, communications from the United Kingdom delegation on the situation in Haifa, 23 April and 26 April 1948 (A/AC.21/UK/123 and A/AC.21/UK/126).
• מגילת העצמאות, 14 במאי 1948 (הפנייה ל״בני העם הערבי תושבי מדינת ישראל״). Official English translation, Avalon Project, Yale Law School.
• חוק נכסי נפקדים, התש״י־1950 (ס״ח 37, עמ׳ 86), ותקנות שעת חירום (נכסי נטושים), התש״ח־1948 (21 ביוני 1948). Read through the summary in Hebrew Wikipedia, ״חוק נכסי נפקדים״; the Knesset text was not retrieved.
• משרד החינוך, בחינת בגרות בהיסטוריה, חורף תשע״ו (2016), שאלון 022116, שאלה 7: ״שביתת הנשק ובעיית הפליטים״ (קטע מאת אניטה שפירא), and the Ministry’s outline for the chapter ״המאבק על הקמת המדינה״ (pp. 14–17).
• Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited (Cambridge: Cambridge University Press, 2004; first edition 1988). Only parts and reports of it were read in this run.
• Benny Morris, “The Causes and Character of the Arab Exodus from Palestine: The Israel Defence Forces Intelligence Branch Analysis of June 1948”, Middle Eastern Studies 22:1 (1986), pp. 5–19; and “The Historiography of Deir Yassin”, Journal of Israeli History 24:1 (2005), pp. 79–107.
• יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב 1948 (אור יהודה: דביר, 2004). Gelber’s Hebrew study, named in the Ministry’s outline; read at second hand.
• Walid Khalidi, “Why Did the Palestinians Leave?”, Middle East Forum (Beirut), July 1959, and “Why Did the Palestinians Leave, Revisited”, Journal of Palestine Studies, 2005; Erskine B. Childers, “The Other Exodus”, The Spectator, 12 May 1961. Read at second hand.
• Ari Shavit, “Survival of the Fittest? An Interview with Benny Morris”, Haaretz, 8 January 2004 (Morris on the revised edition and on the number of massacres); and the review “No More Tears”, Middle East Report (MERIP), 2004.
• BBC, The Fifty Years War: Israel and the Arabs (1998), interview with Hazem Nusseibeh on Deir Yassin and the Arab broadcasts; read through the reports in Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited (2004), and Matthew Hogan, “The 1948 Massacre at Deir Yassin Revisited”, The Historian 63:2 (2001).
• Walid Khalidi (ed.), All That Remains: The Palestinian Villages Occupied and Depopulated by Israel in 1948 (Washington, DC: Institute for Palestine Studies, 1992).
• Efraim Karsh, Fabricating Israeli History: The ‘New Historians’ (London: Frank Cass, 1997) and Palestine Betrayed (New Haven: Yale University Press, 2010).
• Ilan Pappé, The Ethnic Cleansing of Palestine (Oxford: Oneworld, 2006); Avi Shlaim, “The Debate about 1948”, International Journal of Middle East Studies 27:3 (1995); Tom Segev, 1949: The First Israelis (New York: Free Press, 1986; Hebrew: 1949, הישראלים הראשונים, תל אביב: דומינו, 1984); Simha Flapan, The Birth of Israel: Myths and Realities (New York: Pantheon, 1987); Nur Masalha, The Expulsion of the Palestinians (Washington, DC: Institute for Palestine Studies, 1992); Shabtai Teveth, “The Palestine Arab Refugee Problem and Its Origins”, Middle Eastern Studies 26:2 (1990); Constantine Zurayk, The Meaning of the Disaster (Ma‘na al-Nakba, 1948; English translation, Beirut, 1956); Eugene Rogan, The Arabs: A History (Penguin, 2012).
• United Nations General Assembly, Resolution 302 (IV), 8 December 1949, establishing the United Nations Relief and Works Agency for Palestine Refugees in the Near East (UNRWA), which began work on 1 May 1950. Read through summaries; the text itself was not retrieved.
• אניטה שפירא, ככל עם ועם: ישראל 1881–2000 (ירושלים: מרכז זלמן שזר, תשע״ד); עדי שוורץ ואיינת וילף, מלחמת זכות השיבה (כנרת זמורה־דביר, 2018); Issa Khalaf, Politics in Palestine: Arab Factionalism and Social Disintegration, 1939–1948 (Albany: SUNY Press, 1991).
• English and Hebrew Wikipedia, read as finding aids for dates and for the historians’ positions, which the lesson attributes to the historians themselves: “1948 Palestinian expulsion and flight”, “List of estimates of the 1948 Palestinian expulsion and flight”, “Deir Yassin massacre”, “Transfer Committee”, “Iqrit”, “Kafr Bir’im”, “איקרית”, “Palestinian refugees”, “Nakba Day”, “Nakba Law”; the UN General Assembly Resolution 194 article.

קרדיט תמונות

• ארכיון האו״ם, צלם לא ידוע, 1948 (כפי שהתצלום מופיע בספר של אונר״א) · Public domain · דף המקור
• Bukvoed, הכנסייה הקתולית של איקרית, 19 בדצמבר 2020 · CC BY 4.0 · דף המקור
• Fred Csasznik, אוקטובר–נובמבר 1948; כפי שהתצלום מופיע בספרו של בני מוריס, The Birth of the Palestinian Refugee Problem (קיימברידג׳, 1988) · Public domain · דף המקור