רדיפת היהודים בגרמניה, 1933–1939

אפריל–מאי 1933: הצעדים הראשונים

תעודה אחת

9 במרץ 1939, מינכן. בלשכת המשטרה מקבל גבר בן 57 תעודת זהות חדשה. על התעודה מוטבעת האות J, ״יהודי״, ולשמו הוסיפו בכפייה שם שלא היה לו מעולם: ישראל.

קוראים לו הוגו ארלנגר. הוא יליד אוגסבורג, סוכן מסחרי של בגדי גברים וציוד ספורט, ובמלחמת העולם הראשונה התנדב לצבא הגרמני. בנובמבר 1938 ישב חודש במחנה דכאו. הוא שוחרר, כנראה בזכות עברו כחייל, ואשתו הקתולית הגנה עליו. הוא שרד ומת ב־1964.

איך מגיעים לתעודה כזאת? השיעור הזה הולך בדרך אליה, שנה אחר שנה, עד פרוץ המלחמה ב־1939: מה אסרו, מה לקחו ואיך ניסו האנשים לצאת. הוא נשען על מסמכים ועל קולות של בני התקופה. אין בו ניקוד ואין בו החלטות לקבל, ואפשר לעצור בכל רגע.

רקע

יהודי גרמניה

523,000

בינואר 1933 חיו בגרמניה כ־523,000 יהודים, פחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה; כשליש מהם בברלין. הם היו סוחרים ובעלי חנויות, רופאים ועורכי דין, פקידים ופועלים, ורבים ראו בעצמם גרמנים ״בני הדת היהודית״. יותר מ־100,000 מהם שירתו בצבא במלחמת העולם הראשונה.

ב־30 בינואר 1933 מונה אדולף היטלר לקנצלר. מפלגתו הנאצית קבעה כבר בתוכניתה מ־1920 שרק חבר ״העם״ יכול להיות אזרח, ושיהודי אינו חבר בעם. השאלה הייתה באיזה קצב ובאילו דרכים יהפכו המילים למעשים.

1 באפריל 1933

החרם

שבת, 1 באפריל 1933, עשר בבוקר. אנשי ה־SA עומדים בכניסות של חנויות בבעלות יהודית ושל משרדי רופאים ועורכי דין. על אלפי דלתות וחלונות נצבע מגן דוד צהוב־שחור, והשלטים קוראים: ״גרמנים, הגנו על עצמכם! אל תקנו אצל יהודים!״. המשטרה כמעט שאינה מתערבת.

ויקטור קלמפרר, פרופסור לשפות ולספרויות רומאניות בדרזדן, כתב ביומנו בערב החרם: ״החרם מתחיל מחר. שלטים צהובים, שומרים בכניסה״ (בתרגום חופשי, מן התרגום האנגלי של מרטין צ׳למרס).

החרם נמשך יום אחד. גרמנים רבים התעלמו ממנו והמשיכו לקנות בחנויות היהודיות, והפעולה נפסקה מהר. אבל הנאצים לא נסוגו: הם עברו מן הרחוב אל החוק.

שאלה לבדיקה

איך הסתיים החרם על עסקים יהודיים ב־1 באפריל 1933?

התשובה: החרם נמשך יום אחד, גרמנים רבים התעלמו ממנו, והנאצים עברו מן הרחוב אל החוק.. נכון. רבים המשיכו לקנות בחנויות היהודיות והפעולה נפסקה מהר, אבל הרדיפה נמשכה בדרך אחרת: בחקיקה.

מקור: החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, 7 באפריל 1933

סעיף 3(1): ״פקידים שאינם ממוצא ארי יפרשו; פקידי כבוד יורחקו ממעמדם.״

סעיף 3(2): ״הסעיף הקודם אינו חל על פקידים שכבר היו בשירות ב־1 באוגוסט 1914, או שלחמו בחזית במלחמת העולם למען הרייך הגרמני או בעלות בריתו, או שאביהם או בנם נהרגו במלחמת העולם.״

החוק פורסם שישה ימים אחרי החרם. מי ש״אינו ארי״ יצא משירות המדינה: פקידים, שופטים, מורים ומרצים באוניברסיטאות. פסקת הארים היא הפעם הראשונה שבה חוק של המשטר הנאצי מבחין בין ״ארים״ ל״לא־ארים״.

• מי הוחרג מן החוק, ולמה זה מרגיע? ותיקי השירות מאוגוסט 1914, לוחמי החזית ובני משפחה של נופלים. מי שנלחם למען גרמניה נראה בטוח, ולכן רבים האמינו שהרדיפה תיעצר. אבל ב־1935 בוטל החריג: לפי התקנה הראשונה לחוק אזרחות הרייך פרשו כל הפקידים היהודים בסוף 1935.
• איזו מילה חסרה בחוק? המילה ״יהודי״. החוק מדבר על ״ארים״ ולא מגדיר אותם. ההגדרה באה בתקנה מ־11 באפריל: די בהורה אחד או בסב או סבתא אחד שאינם ארים, ובמיוחד יהודים. בשלב הזה ההגדרה רחבה; ב־1935 תבוא הגדרה חדשה ומדויקת יותר למיהו יהודי.

אפריל–מאי 1933

שלט, תלמידים, ספרים

אחרי החרם והחוק נסגרו דלתות נוספות. ד״ר ורנר ליבנטל, עורך דין ונוטריון בשנברג שבברלין, ראה ב־1933 את שלט המשרד שלו נצבע בשחור בידי הנאצים. ב־6 ביולי 1933 נאסר עליו לעסוק במקצועו. הוא הסיר את השלט ועזב ב־1939 לארץ ישראל; בתו חנה שמרה אותו.

ב־25 באפריל 1933 הוגבלה כניסתם של תלמידים יהודים לבתי ספר ולאוניברסיטאות. ב־10 במאי שרפו סטודנטים נאצים, בתמיכת השלטון, ספרים ביותר מעשרים ערים אוניברסיטאיות. הגדולה בשריפות הייתה בכיכר האופרה בברלין. נאספו שם כ־40,000 איש ונשרפו כ־20,000 ספרים של סופרים יהודים ושל מתנגדי המשטר, כמו זיגמונד פרויד, שטפן צווייג ופרנץ ורפל. שר התעמולה יוזף גבלס אמר: ״תם עידן האינטלקטואליזם היהודי המופרז״ (בתרגום חופשי).

1933–1935: להחזיק מעמד, ונירנברג

מקור: ״שאו אותו בגאווה, את הטלאי הצהוב״

״1 באפריל 1933 יכול להיות יום של התעוררות יהודית ושל לידה מחדש יהודית. אם היהודים ירצו בכך. אם הם בוגרים ויש בהם גדלות. [...] הכוונה היא לסמן אותנו כאות קלון. אנחנו נקבל אותו ונהפוך אותו לאות כבוד. [...] יהודים, שאו את מגן דוד ועטו אותו בגאווה!״

״יידישה רונדשאו״ היה עיתון הציונים בגרמניה. רוברט וולטש ערך אותו מ־1919 עד 1938, ואז עלה לארץ ישראל. ״הטלאי הצהוב״ הוא המגן דוד הצהוב על שלטי החרם. וולטש כותב גם, בביקורת קשה, שיהודים שהסתירו את יהדותם נושאים חלק באשמה.

• מה מבקש וולטש מקוראיו, ומאיזה מחנה הוא כותב? הוא מבקש מן היהודים לא להסתתר אלא להכיר בזהותם ולשאת את הסמל בגאווה. הוא כותב כציוני, ולכן ביקורתו על המתבוללים חריפה; יהודים שדגלו בהשתלבות ראו את הדברים אחרת.
• מה אפשר ללמוד מן המאמר על הלך הרוח ביום שאחרי החרם? העיתון עדיין יוצא לאור בגלוי, והעורך מדבר על ״התעוררות״ ועל כוח הרצון. הוא כותב כמי שמאמין שעוד אפשר לעמוד מול המשבר, ואינו יכול לדעת מה צפוי.

שאלה לבדיקה

מה מבקש רוברט וולטש מקוראיו ב״יידישה רונדשאו״, ב־4 באפריל 1933?

התשובה: להפוך את הסימון לאות כבוד: לא להסתתר, אלא לשאת את מגן דוד בגאווה.. נכון. וולטש, עורך עיתון הציונים בגרמניה, כותב שיקבלו את אות הקלון ויהפכו אותו לאות כבוד. הוא כותב כציוני, ולכן ביקורתו על מי שהסתירו את יהדותם חריפה.

ספטמבר 1933

הנציגות

ב־17 בספטמבר 1933 הקימו יהודי גרמניה גוף משותף, נציגות הרייך של יהודי גרמניה, ובו ציונים ויהודים ליברליים. בראשו עמד הרב ליאו בק, ולצדו אוטו הירש. הנציגות פתחה בתי ספר יהודיים, סעדה עניים, הכשירה צעירים למקצועות חדשים ועזרה למי שרצה להגר.

בק הבין, לפי מכון ליאו בק בלונדון, כבר באביב 1933 שההיסטוריה בת אלף השנים של יהודי גרמניה הגיעה לסופה. ובכל זאת סירב להציל את עצמו, ונשבע להיות ״היהודי האחרון״ שיעזוב. ב־1935 כתב תפילה לקהילתו: ״אנו כורעים לפני אלוהים, ועומדים זקופים לפני בני אדם״ (בתרגום חופשי). ב־1943 נשלח לתרזיינשטט; הוא שרד, ומת בלונדון ב־1956.

ב־1933 עזבו את גרמניה כ־37,000 עד 38,000 יהודים, בעיקר למדינות שכנות. בשנים 1934–1936 ירד המספר: המשטר נראה יציב יותר, וארצות רבות לא רצו לקלוט.

15 בספטמבר 1935

נירנברג

בקיץ 1935 התפרץ גל חדש של אלימות וחרמות נגד יהודים, בעיקר ביוזמת אנשי המפלגה. הכלכלה ניזוקה, והמשטר רצה סדר. ב־8 באוגוסט הורה היטלר להפסיק את ״פעולות היחידים״ ולהסדיר את העניין בחוק (כך מתאר ההיסטוריון איאן קרשו).

ב־15 בספטמבר, בעצרת המפלגה בנירנברג, אישר הרייכסטאג פה אחד שני חוקים, שנוסחו בחופזה בימים שלפני כן. יחד עם תקנה מ־14 בנובמבר הם ידועים כחוקי נירנברג. חוק אזרחות הרייך קבע שרק מי שהוא ״בן דם גרמני או קרוב״ יהיה אזרח; יהודים הם נתינים בלבד, בלי זכות הצבעה ובלי משרה ציבורית. החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני אסר נישואים ויחסים מחוץ לנישואים בין יהודים ל״בני דם גרמני״, ואסר על יהודים להעסיק משרתות גרמניות מתחת לגיל 45.

מקור: חוקי נירנברג: עמוד מעיתון החוקים

החוק להגנת הדם, סעיף 1: ״נישואים בין יהודים לבין נתינים בני דם גרמני או קרוב אסורים. נישואים שנערכו בכל זאת בטלים, גם אם נערכו בחו״ל כדי לעקוף את החוק.״

סעיף 2: ״יחסים מחוץ לנישואים בין יהודים לבין נתינים בני דם גרמני או קרוב אסורים.״

התקנה הראשונה, 14 בנובמבר 1935, סעיף 5: ״יהודי הוא מי שירד לפחות משלושה סבים וסבתות שהיו יהודים מלאים מבחינת הגזע.״

עיתון החוקים של הרייך הדפיס את החוקים בגלוי, בעמוד המוצג כאן. התקנה הראשונה הגדירה מיהו יהודי, ויצרה גם קבוצה חדשה, מישלינגה: מי שיש לו סב אחד או שניים יהודים מלאים, ושאינו נחשב יהודי לפי הכללים. הם לא נחשבו לא גרמנים ולא יהודים.

• לפי איזה מבחן הוגדר אדם כיהודי? לפי הסבים והסבתות. החוק מדבר על ״גזע״, אבל סב או סבתא נחשבו ״יהודים מלאים״ אם השתייכו לקהילה הדתית. כדי להוכיח מוצא הביאו משפחות רישומי טבילה וקהילה ואפילו מצבות. לא הייתה בדיקת דם.
• למה פורסמו החוקים בגלוי, ומה הם משנים בחיי משפחה רגילה? חוק גלוי נראה מסודר ולגיטימי, ומחייב כל משרד ובית ספר לפעול לפיו. במשפחה: אסור להינשא בין יהודי ללא־יהודי, וחיי היומיום הפכו לשאלה של מוצא.

שאלה לבדיקה

מה השתנה בחוקי נירנברג, לעומת הצעדים של 1933?

התשובה: לראשונה הגדיר חוק מיהו יהודי והפך את כל יהודי גרמניה לנתינים בלי זכויות מדיניות.. נכון. ב־1933 הדרישה הייתה ״ארי״, בחוק על פקידים בלבד. ב־1935 הוגדר ״יהודי״ לכל מטרה, וכל הצווים שבאו אחר כך נשענו על ההגדרה.

משמעות

מה השתנה

מבחינת היהודים: לראשונה נקבע בחוק מיהו יהודי. הקובע לא היה אמונתו של האדם אלא אמונת סביו וסבתותיו, ולכן גם מי שהתנצר נכלל. כל הצווים שבאו אחר כך נשענו עליה. יהודי גרמניה, שהיו אזרחים, הפכו לנתינים. והמישלינגה, שרבים מהם ילדים של זוגות מעורבים, נותרו בין העולמות.

מבחינת המשטר: החוקים הפכו את האלימות הפרועה של הקיץ לרדיפה מסודרת ומלמעלה, והגשימו סעיפים מתוכנית המפלגה מ־1920, שלפיהם רק חבר העם הוא אזרח ויהודי אינו חבר בו. הם לא היו סוף הדרך אלא נקודת מוצא.

1936–1937: הפוגה מבוימת וחנק שקט

1936

המשחקים

ב־1 באוגוסט 1936 נפתחו בברלין המשחקים האולימפיים. כדי שלא יתחזק חרם עולמי, הורידו השלטונות לתקופת המשחקים את השלטים ״יהודים אינם רצויים״ ממקומות ציבוריים. הרדיפה לא פסקה, אך הוסתרה מעיני האורחים.

גרטל ברגמן, קופצת לגובה יהודייה מלאופהיים, הוצאה ב־1933 ממועדון הספורט שלה ומבית הספר הגבוה לחינוך גופני בברלין שבו התקבלה. ב־1934 נסעה לאנגליה וזכתה באליפות. ב־1936 הוחזרה לגרמניה בלחץ על משפחתה, ובסוף יוני השוותה את שיא גרמניה, 1.60 מטר. כשבועיים אחר כך קיבלה מכתב שהודחה מן הנבחרת בנימוק של הישגים נמוכים. נראה שהחזרתה נועדה להרגיע את דעת הקהל בעולם. ב־1937 היגרה לארצות הברית.

1933–1938

החנק הכלכלי

בראשית 1933 היו בגרמניה כ־100,000 עסקים בבעלות יהודים, כמחציתם חנויות קטנות. לאט לאט נסגרו רבים: לקוחות לא־יהודים הוזהרו מלקנות אצלם, בנקים צמצמו אשראי, ועל הבעלים הופעל לחץ למכור. זו האריזציה ה״מרצון״, כפי שכינו אותה הנאצים. הבעלים קיבלו לרוב 20% עד 30% משווי העסק. עד 1938 נסגרו או נמכרו כשני שלישים מהעסקים (USHMM).

הכסף נכנס לחשבון חסום, ומי שרצה להגר שילם מס יציאה גבוה והשאיר מאחור את רוב רכושו. נהנו מכך המדינה, שהכינה את הכלכלה למלחמה, וגם קונים לא־יהודים: סוחרים, בעלי מפעלים, בנקים ואנשים פרטיים. ב־26 באפריל 1938 חויבו יהודים לדווח על כל רכוש מעל 5,000 מארק.

שאלה לבדיקה

מהי האריזציה ה״מרצון״ של עסקים יהודיים, ומה קיבלו הבעלים לרוב?

התשובה: העברת עסקים לידי לא־יהודים בלחץ כלכלי ובמחיר נמוך; הבעלים קיבלו לרוב 20% עד 30% משווי העסק.. נכון. לקוחות הוזהרו מלקנות, בנקים צמצמו אשראי, ועל הבעלים הופעל לחץ למכור. הכסף נכנס לחשבון חסום, והקונים הרוויחו.

1938: שנה אחת, כמה מכות

12 במרץ 1938

אוסטריה

ב־12 במרץ 1938 נכנסו חיילים גרמנים לאוסטריה, וב־13 במרץ הוכרז האנשלוס. באוסטריה חיו כ־190,000 יהודים, רובם בווינה, ועליהם חלו מיד חוקי הרייך.

הרדיפה בווינה הייתה מהירה ופומבית. ברחובות הכריחו יהודים, גברים ונשים, לקרצף מן המדרכות בעזרת מברשות קטנות סיסמאות פרו־אוסטריות, לעיני צופים לועגים. בתים נבזזו, וראשי הקהילה נעצרו. בתוך שבועיים שמו קץ לחייהם יותר מ־200 יהודים בווינה (לפי בית אנה פרנק).

בקיץ 1938 הקים אדולף אייכמן בווינה את ״המשרד המרכזי להגירת יהודים״. מי שרצה לצאת עבר בו תור אחד: אגרות, רישום הרכוש ולעיתים החרמתו. עד ספטמבר 1939 יצאו מאוסטריה כ־117,000 יהודים.

אוגוסט–אוקטובר 1938

שם ואות

באוגוסט 1938 נקבע שיהודי שאין לו שם מרשימה רשמית של ״שמות יהודיים״ יוסיף לשמו ״ישראל״, אם הוא גבר, או ״שרה״, אם היא אישה, מ־1 בינואר 1939. ב־5 באוקטובר 1938 נקבע שבדרכוני יהודים תוטבע האות J באדום. כך אפשר היה לזהות יהודי בכל מעבר גבול ובכל משרד.

התעודה של הוגו ארלנגר, שפגשתם בראשית השיעור, היא מאותו סוג: שם שנכפה ואות שמסמנת.

6–15 ביולי 1938

אוויאן

אחרי האנשלוס חיפשו אלפי יהודים מקלט. נשיא ארצות הברית, פרנקלין רוזוולט, יזם ועידה בינלאומית. ב־6–15 ביולי 1938 נפגשו במלון רויאל, באוויאן שבצרפת, נציגי 32 מדינות: ועידת אוויאן. ארצות הברית הסכימה לצרף את המכסות של גרמניה ושל אוסטריה, כ־27,000 בשנה, אך לא להרחיבן. תומאס ווייט, נציג אוסטרליה, אמר: ״מכיוון שאין לנו בעיית גזע של ממש, איננו מעוניינים לייבא אחת״ (בתרגום חופשי). רק הרפובליקה הדומיניקנית הציעה לקלוט פליטים נוספים.

גולדה מאיר ישבה בוועידה כמשקיפה מטעם היישוב היהודי בארץ ישראל. הוועידה הקימה ועדה בין־ממשלתית לפליטים, שכמעט לא הייתה לה סמכות ותקציב, וכמעט שום מדינה לא שינתה את מדיניותה.

שאלה לבדיקה

מה הייתה התוצאה העיקרית של ועידת אוויאן, ביולי 1938?

התשובה: כמעט כל המדינות לא שינו את מדיניותן; רק הרפובליקה הדומיניקנית הציעה לקלוט פליטים נוספים.. נכון. נציגי 32 מדינות נפגשו ולא התחייבו התחייבות משותפת, ורק הרפובליקה הדומיניקנית הציעה לקלוט עוד.

27–29 באוקטובר 1938

גירוש לגבול

בסוף אוקטובר עצרה המשטרה הגרמנית, בפקודת היידריך, כ־17,000 יהודים בעלי אזרחות פולנית וגירשה אותם לגבול. פולין החליטה שאזרחיה שחיו שנים בחו״ל לא יוכלו לחזור בלי חותמת מיוחדת בדרכון, וגרמניה, שרצתה להיפטר מהם, מיהרה לגרש. הפולנים הכניסו כמה אלפים וסגרו את הגבול. אלפים נתקעו בשטח הפקר, ו־8,000 נשלחו לעיירה זבונשין; רובם נשארו שם כמעט שנה.

בין המגורשים הייתה משפחת גרינשפן, שבנה הרשל, בן 17, חי בפריז. ב־7 בנובמבר ירה הרשל בדיפלומט גרמני בשגרירות בפריז, ארנסט פום ראט, שמת ב־9 בנובמבר. לפי USHMM סביר שפעל מתוך זעם על גורל משפחתו.

9–10 בנובמבר 1938

הלילה

ב־9 בנובמבר בערב, אחרי שנודע על מותו של פום ראט, נשא גבלס נאום בפני בכירי המפלגה במינכן. בעקבותיו פעלו אנשי המפלגה וה־SA בכל גרמניה, באוסטריה ובחבל הסודטים: הם הציתו בתי כנסת וניפצו חלונות ראווה, ולצדם הצטרפו גם אזרחים רבים. ב־1:20 לפנות בוקר הורה היידריך למשטרה שלא להפריע. הפעולה הופסקה ברדיו אחר הצהריים של ה־10 בנובמבר.

נשרפו או נהרסו יותר מ־1,400 בתי כנסת, ואלפי חנויות ובתים נפגעו. מספר ההרוגים שנוי במחלוקת: הדיווחים הראשונים דיברו על 91, והיסטוריונים מעריכים מאות, ובהם מי שהתאבדו או מתו במעצר. כ־26,000 גברים יהודים נעצרו ונשלחו למחנות ריכוז בדכאו, בבוכנוולד ובזקסנהאוזן.

הלילה ידוע בשם ליל הבדולח: על שם רסיסי הזכוכית ברחובות.

מקור: מברק היידריך, 10 בנובמבר 1938, 1:20 לפנות בוקר

סעיף 1: ״יש לנקוט רק צעדים שאינם מסכנים חיי גרמנים או רכוש גרמני.״ בתי כנסת יישרפו רק אם אין סכנה לבתים סמוכים. עסקים ודירות של יהודים מותר להרוס, אך לא לבזוז. עסקים של לא־יהודים יש להגן עליהם.

סעיף 2: אם ההנחיות נשמרות, אין למנוע את ההפגנות; המשטרה רק מפקחת.

סעיף 5: יש לעצור כמה יהודים שבתי הכלא יכולים להכיל, ובעיקר עשירים; תחילה גברים בריאים ולא זקנים. להודיע מיד למחנות הריכוז.

היידריך כתב את המברק בעוד האלימות כבר התחילה ברחובות. הוא מופנה לאנשי המשטרה, ולא נועד לציבור, ונשמר בארכיונים (בקובץ מסמכי נירנברג: PS-3051).

• מה מורה היידריך למשטרה לגבי רכוש ולגבי בני אדם? שלא להפריע; להגן על רכוש של לא־יהודים ושל זרים; להרוס רכוש של יהודים אך לא לבזוז; ולעצור יהודים ולשלוח אותם למחנות. ההוראות מבחינות בין רכוש גרמני לרכוש יהודי.
• מה זה אומר על הטענה שהפוגרום פרץ מעצמו? ההוראות מפרטות מה מותר, מה אסור ומי נעצר. הן כתובות לפי תוכנית ומכוונות את המשטרה. לא מדובר בהתפרצות שבאה מאליה אלא בפעולה שהונחתה מלמעלה.

שאלה לבדיקה

מה מראה מברק היידריך מ־10 בנובמבר 1938?

התשובה: שהפוגרום הונחה מלמעלה: המשטרה קיבלה הוראות לא להפריע ולעצור יהודים.. נכון. ההוראות מפורטות, ונכתבו על ידי אחד מבכירי ה־SS בלילה שבו האלימות כבר החלה.

מיתוס

״ליל הבדולח היה התפרצות ספונטנית של זעם העם הגרמני.״

האמת

הלילה הונחה מלמעלה. גבלס נאם בערב ה־9 בנובמבר, והיידריך שלח למשטרה בשעה 1:20 הוראות מפורטות: לא להפריע, להגן על רכוש לא־יהודי ולעצור יהודים. הנאצים הציגו את האירוע כזעם עממי כדי להסיר מעצמם אחריות. רבים מהגרמנים לא השתתפו, וחלקם התנגדו לאלימות, אבל זה לא היה ספונטני.

הראיות

USHMM, ״Kristallnacht״; מברק היידריך, PS-3051 (יד ושם, 1981).

אחרי הלילה

קנס וצווים

ב־12 בנובמבר הודיע גרינג בשם היטלר שהיהודים ישלמו ״קנס כפרה״ של מיליארד רייכסמארק ויתקנו בעצמם את הנזק. תשלומי הביטוח שהגיעו להם הוחרמו. בחודש שאחר כך נאסר על יהודים להחזיק נשק, לנהל חנויות קמעונאיות, לקבל את רוב הסעד הציבורי וללמוד בבתי ספר ציבוריים. משרד המשפטים הורה שלא להגיש את רוב התיקים על נזקי הרכוש. ב־3 בדצמבר הוסדרה האריזציה הכפויה: על כל עסק יהודי מונה נאמן לא־יהודי שמכר אותו, ושכרו היה לעיתים קרוב למחיר המכירה.

כך נעשתה ההגירה בכפייה למדיניות ברורה, והטיפול ביהודים עבר לידי ה־SS. ב־24 בינואר 1939 הקים גרינג בברלין את ״משרד הרייך המרכזי להגירת יהודים״ בראשות ריינהרד היידריך, אחרי המשרד בווינה. כבר ב־1938 איבדו הקהילות היהודיות את מעמדן כתאגידים ציבוריים בחוק. ב־4 ביולי 1939 הוחלפה נציגות הרייך ב״אגודת יהודי הרייך״, שנכפתה על כל מי שהוגדר יהודי.

לצאת, אם אפשר

1933–1938

למה נשארו

רוב יהודי גרמניה לא עזבו בשנים 1933–1937. מה עצר אותם? ההיסטוריונית מריון קפלן, שבדקה יומנים ומכתבים של יהודים, מתארת רדיפה שבאה בצעדים לא סדירים ולא צפויים. יהודים ציפו לגרוע, אך לא ל״בלתי נתפס״. גרמניה הייתה ביתם, ורבים מהם שירתו בצבאה. ייתכן שהחריג ללוחמי החזית חיזק את התחושה שיש גבול.

ויקטור קלמפרר אולץ לפרוש מן האוניברסיטה בדרזדן ב־1 במאי 1935. ב־1938 עזבה את ביתו המשרתת, לפי החוק שאסר על יהודים להעסיק משרתות גרמניות, ובדצמבר מכר את מכוניתו, כי נאסר על יהודים לנהוג. הוא שקל להגר לארצות הברית, שבה חי אחיו, ונשאר. ביומנו תיעד הכול.

גם כסף ומכשולים עצרו: מי שיצא שילם מס יציאה כבד והשאיר את רוב רכושו, וארצות היעד הציבו מכסות. רבים מהנשארים היו מבוגרים.

שאלה לבדיקה

מה השתנה במדיניות ההגירה אחרי ליל הבדולח?

התשובה: ההגירה בכפייה נעשתה למדיניות ברורה, והטיפול ביהודים עבר לידי ה־SS, עם משרד מרכזי להגירה בראשות היידריך.. נכון. ב־24 בינואר 1939 הקים גרינג בברלין את המשרד המרכזי להגירת יהודים, בראשות ריינהרד היידריך, אחרי המשרד שקם בווינה.

הדרכים החוצה

סרטיפיקט, כסף וילדים

עד ספטמבר 1939 יצאו מגרמניה כ־282,000 יהודים ומאוסטריה כ־117,000: כ־95,000 לארצות הברית, כ־60,000 לארץ ישראל, כ־40,000 לבריטניה, כ־75,000 לאמריקה המרכזית והדרומית וכ־18,000 לשנגחאי שבסין הכבושה (אומדני USHMM).

לארץ ישראל נדרש ״סרטיפיקט״: אישור כניסה שמספרו נקבע בידי הממשלה הבריטית, ששלטה בה. מי שהחזיק הון של 1,000 לירות ארץ־ישראליות נכנס כ״בעל הון״; את סרטיפיקטי העבודה חילקה הסוכנות היהודית. ב־25 באוגוסט 1933 נחתם עם הנאצים הסכם ההעברה: עולים הפקידו כסף בגרמניה וקיבלו בארץ חלק ממנו תמורת סחורות גרמניות. כ־60,000 יהודים מגרמניה עלו לארץ עד 1939. מתנגדים טענו שההסכם פוגע בחרם העולמי על סחורות גרמניות.

עליית הנוער, שהקימה רחה פרייאר בברלין ב־30 בינואר 1933 והנהיגה בארץ הנרייטה סולד, העלתה עד פרוץ המלחמה כ־5,000 נערים, בלי הוריהם.

הילדים

ילדים בלי הורים

אחרי ליל הבדולח התירה בריטניה להכניס ילדים מתחת לגיל 17 בלי הוריהם. ב־2 בדצמבר 1938 הגיעה הרכבת הראשונה להארוויץ׳, עם כ־200 ילדים. עד מאי 1940 עשו את הדרך כ־10,000 ילדים, רובם יהודים מגרמניה, מאוסטריה, מצ׳כוסלובקיה ומפולין: הקינדרטרנספורט. הרכבת האחרונה מגרמניה יצאה ב־1 בספטמבר 1939, יום פרוץ המלחמה. ארגונים יהודיים בברלין ובווינה בחרו את הילדים, ובבריטניה ערבו אזרחים וארגונים לכל ילד. ההורים לא הורשו ללוות אותם.

דוריט אופנהיים נולדה בקאסל ב־8 בדצמבר 1931. ב־24 ביולי 1939, בגיל שבע, יצאה לבריטניה. הוריה, האנס וטרודי, גורשו לאושוויץ ונרצחו באוקטובר 1944; היא לא ראתה אותם שוב. אצל משפחת אנגלהרד ממינכן היה הסוף אחר: שלושת הילדים יצאו ב־1939, והוריהם, משה ורחל, הצליחו להגיע אחר כך לאנגליה, והמשפחה התאחדה.

מאי–יוני 1939

הספינה והספר הלבן

ב־13 במאי 1939 הפליגה מהמבורג לקובה הספינה סנט לואיס עם 937 נוסעים, כמעט כולם יהודים מגרמניה. רובם חיכו לוויזה לארצות הברית, וביקשו להמתין בקובה. כשהגיעה, ב־27 במאי, הרשתה קובה לרדת ל־28 בלבד, ובהם 22 יהודים בעלי ויזה לארצות הברית. נשיא קובה הורה לספינה לעזוב. ארצות הברית לא נתנה לנוסעים לרדת, ומחלקת המדינה השיבה שעליהם להמתין בתור.

ב־6 ביוני שבה הספינה לאירופה. ארגונים יהודיים השיגו כניסה לבריטניה (288 נוסעים), להולנד (181), לבלגיה (214) ולצרפת (224), וב־17 ביוני הגיעה הספינה לאנטוורפן. לפי USHMM נספו בשואה 254 מנוסעיה.

במאי 1939 פרסמה בריטניה גם את הספר הלבן לארץ ישראל: 75,000 עולים בחמש שנים, ואחר כך רק בהסכמת הערבים.

שאלה לבדיקה

במה שונים הקינדרטרנספורט ועליית הנוער?

התשובה: הקינדרטרנספורט הוציא ילדים לבריטניה אחרי ליל הבדולח, ועליית הנוער, שהוקמה כבר ב־30 בינואר 1933, העלתה נערים לארץ ישראל.. נכון. לבריטניה הגיעו כ־10,000 ילדים עד מאי 1940, ולארץ ישראל כ־5,000 נערים עד פרוץ המלחמה. בשתי הדרכים עזבו הילדים בלי הוריהם.

מיתוס

״יהודי גרמניה הלכו כצאן, ולא ניסו לעזוב.״

האמת

הם ניסו, בהיקף גדול. עד ספטמבר 1939 יצאו כ־282,000 יהודים מגרמניה וכ־117,000 מאוסטריה, ובשנים 1938–1940 הצליחו להימלט יותר מ־60% מיהודי גרמניה ואוסטריה. מה שעצר את האחרים היה לא חוסר רצון אלא מכסות, ויזות, מס יציאה והגבלות על כסף. בסוף יוני 1939 ביקשו כ־309,000 יהודים מגרמניה, מאוסטריה ומצ׳כוסלובקיה ויזה לארצות הברית, על כ־27,000 מקומות.

הראיות

USHMM, ״German Jewish Refugees, 1933–1939״; ״Emigration and the Evian Conference״.

מי ראה, מי עזר, מי סגר

הגרמנים

מי צפה, מי הצטרף, מי עזר

מה עשו הגרמנים? אין תשובה אחת. ב־1 באפריל 1933 רבים התעלמו מן החרם והמשיכו לקנות אצל יהודים. בנובמבר 1938 רבים הצטרפו, רבים צפו, ומיעוט עזר: בבוקר ה־10 בנובמבר עצר פקד משטרה בברלין, אוטו בלגרדט, מצית בבית הכנסת החדש ברחוב אורניינבורגר. הוא אמר שהבניין אתר היסטורי מוגן, וכך נתן לכבאים להיכנס ולכבות. (שנים יוחס המעשה למפקדו, וילהלם קרוצפלד.)

גרמנים רבים הסתייגו, אבל לרוב מן ההרס, ובמיוחד מפגיעה בבתי תפילה, ולא מעצם הרדיפה (USHMM). ובצד האחר: כשיהודים נאלצו למכור את עסקיהם, מי שקנה בזול היו לא רק בכירי המשטר אלא גם סוחרים, בנקאים ואנשים פרטיים.

מיתוס

״הגרמנים לא ידעו.״

האמת

מה שנעשה ליהודים בשנים 1933–1939 נעשה בגלוי: חרם באור יום, חוקים שפורסמו בעיתון החוקים, שריפת ספרים לפני אלפים, פוגרום ברחובות של ערים ועיירות. על הרדיפה לא היה צורך לנחש. השאלה מה ידעו הגרמנים על הרצח שבא אחר כך נפרדת, וההיסטוריונים חלוקים בה; היא אינה נושא השיעור הזה.

הראיות

USHMM: ״Boycott of Jewish Businesses״, ״Book Burning״, ״Kristallnacht״; Reichsgesetzblatt 1935, עמ׳ 1146.

שאלה לבדיקה

מה מראים החרם, חוקי נירנברג וליל הבדולח על הטענה ״הגרמנים לא ידעו״, לגבי הרדיפה בשנים 1933–1939?

התשובה: הרדיפה נעשתה בגלוי, ולכן אי אפשר לטעון שלא ידעו עליה; מה ידעו על הרצח שבא אחר כך היא שאלה נפרדת.. נכון. חרם באור יום, חוקים בעיתון החוקים, שריפת ספרים לפני אלפים ופוגרום ברחובות. השאלה על הרצח שבא אחר כך נפרדת, וההיסטוריונים חלוקים בה.

העולם

מה אמרו ומה עשו

אחרי ליל הבדולח גינו עיתונות ומנהיגים רבים בעולם את הפוגרום, ורוזוולט החזיר את שגרירו בברלין להתייעצויות. אבל הצעדים המעשיים היו מעטים: בסקר שנערך באותם ימים התנגדו 71% מן האמריקאים לשנות את מכסות ההגירה, וב־1939 לא זכתה הצעת ווגנר־רוג׳רס לקליטת 20,000 ילדי פליטים לתמיכת הסנאט (USHMM). בריטניה פתחה את שעריה לילדים, ולא למבוגרים.

ציר זמן, 1933–1939

• 30 בינואר 1933 היטלר מתמנה לקנצלר.
• 1 באפריל 1933 החרם על עסקים יהודיים.
• 7 באפריל 1933 חוק שיקום שירות המדינה: פיטורי ״לא־ארים״.
• 15 בספטמבר 1935 חוקי נירנברג (התקנה הראשונה: 14 בנובמבר).
• 1 באוגוסט 1936 פתיחת האולימפיאדה בברלין.
• 12 במרץ 1938 הצבא הגרמני נכנס לאוסטריה.
• 6–15 ביולי 1938 ועידת אוויאן.
• 5 באוקטובר 1938 האות J בדרכוני יהודים.
• 27–29 באוקטובר 1938 גירוש יהודי פולין לגבול.
• 9–10 בנובמבר 1938 ליל הבדולח. ב־12 בנובמבר: קנס של מיליארד מארק.
• 3 בדצמבר 1938 צו האריזציה הכפויה.
• 13 במאי – 17 ביוני 1939 מסע הספינה סנט לואיס.
• 4 ביולי 1939 אגודת יהודי הרייך נכפית על כל מי שהוגדר יהודי.
• 1 בספטמבר 1939 גרמניה פולשת לפולין. המלחמה פורצת.

למה לא עזבו, ולמה לא נפתחו השערים?

מה הכביד יותר על הצלתם של יהודי גרמניה עד 1939: ההחלטות והמצב של היהודים עצמם, או סגירתם של שערי המדינות שיכלו לקלוט אותם?

• מריון קפלן (Marion Kaplan) קפלן, שבנתה את ספרה על יומנים, מכתבים וזיכרונות של יהודים, מדגישה את חוסר הצפיות: הרדיפה באה בצעדים לא סדירים, והיהודים ציפו לגרוע אך לא ל״בלתי נתפס״. גרמניה הייתה ביתם, והמעבר ממעמד של אזרחים למעמד של מנודים נעשה בהדרגה. לדבריה רק האלימות הגדולה של נובמבר 1938 שינתה את התמונה, והיציאה הפכה אז לשטף. (לפי סקירות על ספרה Between Dignity and Despair; הספר עצמו לא נבדק.)
• דייוויד ווימן והנרי פיינגולד (David Wyman, Henry Feingold) ווימן, ב־Paper Walls, ופיינגולד, ב־The Politics of Rescue, מתמקדים בארצות הברית. לדעתם הצירוף של אנטישמיות, לאומנות מסתגרת, משבר כלכלי ובדלנות פוליטית הפך את קליטת הפליטים למשהו שמנהיגים לא יכלו להציע, וקשיים מנהליים בהוצאת ויזות הגדילו את הפער. רק ב־1939 התמלאה המכסה הגרמנית־אוסטרית. לפי פיינגולד ראה רוזוולט את עניין הפליטים בעיקר דרך הפוליטיקה הפנימית. (לפי תיאורים משניים של הספרים; הם עצמם לא נבדקו.)
• USHMM ומקורות נוספים: מדיניות הנאצים עצמה לפי USHMM הטיל המשטר מס יציאה הולך וגובר והגביל את העברת הכספים לחו״ל, כך שהיוצאים הגיעו לארצות היעד כמעט בלי רכוש. עד אוקטובר 1941 עודדה גרמניה הגירה רשמית, אך הפכה אותה לקשה וליקרה.

אלה אינן הסברים שוללים זה את זה, והמספרים מראים את כולם: ב־1933 עזבו כ־37,000, בשנים 1934–1937 כ־21,000 עד 25,000 בשנה (רק גרמניה), ב־1938 כ־36,000 עד 40,000, וב־1939 כ־77,000. הנשארים בסוף 1939 היו לרוב מבוגרים. שאלות לחשיבה: האם הייתה נקודה שבה אפשר היה לצאת בקלות? מי ״היה צריך״ להחליט, ומתי? ומה פירוש ״לדעת״ מה עומד לבוא?

בדיקת הבנה שקטה

שאלה לבדיקה

מה מסביר טוב יותר מדוע רוב יהודי גרמניה לא עזבו לפני 1938?

התשובה: רדיפה בצעדים לא סדירים, תחושת בית ומכשולים כמו מס יציאה ומכסות הגירה.. נכון. אלה הסברים שמופיעים אצל קפלן ובמקורות על המכשולים. אף אחד מהם אינו מספיק לבדו.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• חוקי נירנברג חוקים מ־15 בספטמבר 1935 ותקנה מ־14 בנובמבר 1935 ששללו מיהודי גרמניה אזרחות, אסרו נישואים ויחסים עם ״בני דם גרמני״ והגדירו בחוק מיהו יהודי.
• אריזציה העברת עסקים ונכסים של יהודים לידי לא־יהודים, בתחילה ״מרצון״ ובמחירים נמוכים, ומסתיו 1938 בכפייה.
• ליל הבדולח פוגרום מאורגן ב־9–10 בנובמבר 1938 בגרמניה, באוסטריה ובחבל הסודטים: בתי כנסת הועלו באש, כ־26,000 גברים יהודים נשלחו למחנות ריכוז, והוטל על היהודים קנס של מיליארד מארק.

שאלה

הציגו את שלבי הרדיפה של יהודי גרמניה בשנים 1933–1939, והסבירו מדוע נחשבות השנים 1935 ו־1938 לשנות מפנה בגורלם.

תשובה לדוגמה

שלב ראשון, 1933–1935: הדרה מן החיים הציבוריים והפחדה. ב־1 באפריל 1933 נערך חרם על עסקים יהודיים, ב־7 באפריל פיטר חוק שיקום שירות המדינה פקידים ״לא־ארים״, והוגבלו התלמידים היהודים. המטרה: להוציא את היהודים מהמשרות הציבוריות, להפחיד ולבדוק את תגובת הציבור. עדיין לא הוגדר בחוק מיהו יהודי.

1935, מפנה ראשון: חוקי נירנברג (15 בספטמבר) שללו מיהודים אזרחות ואסרו נישואים עם ״בני דם גרמני״, והתקנה מ־14 בנובמבר הגדירה יהודי לפי הסבים והסבתות. מבחינת המשטר: הרדיפה הפרועה של קיץ 1935 הפכה לחוק מסודר, שהגשים את תוכנית המפלגה מ־1920 ושימש בסיס לצווים הבאים. מבחינת היהודים: הם נותרו נתינים בלי זכויות, וההגדרה פגעה גם במתנצרים ובזוגות מעורבים.

שלב שני, 1936–1937: הפוגה בזמן האולימפיאדה, ובמקביל אריזציה ״מרצון״: מכירה או סגירה של עסקים יהודיים במחיר נמוך. המטרה: להוציא את היהודים מהכלכלה ולהחרים נכסים.

1938, מפנה שני: סיפוח אוסטריה (12 במרץ), רישום הרכוש (26 באפריל), הוספת ״ישראל״ ו״שרה״ והאות J בדרכונים, גירוש יהודי פולין, ולבסוף ליל הבדולח (9–10 בנובמבר): בתי כנסת נשרפו, כ־26,000 גברים נשלחו למחנות, ונגבה קנס של מיליארד מארק. אחריו הוסדרה האריזציה הכפויה, ילדים יהודים הוצאו מבתי הספר הציבוריים, והטיפול ביהודים עבר ל־SS (המשרד המרכזי להגירה, ינואר 1939). המטרה: הגירה בכפייה והחרמת הרכוש. עד ספטמבר 1939 יצאו כ־282,000 יהודים מגרמניה וכ־117,000 מאוסטריה, ורבים נתקעו מול שערים סגורים, כמו באוויאן ובפרשת סנט לואיס.

מונחים

• פסקת הארים סעיף בחוק מ־7 באפריל 1933 שהורה להוציא משירות המדינה ״פקידים שאינם ממוצא ארי״. החוק לא הגדיר את המונח; תקנה מ־11 באפריל קבעה שדי בהורה אחד או בסב או סבתא אחד ש״אינם ארים״, ובעיקר יהודים. ״ארי״ הוא מושג גזעני נאצי, בלי בסיס מדעי.
• נציגות הרייך של יהודי גרמניה ארגון גג שהקימו יהודי גרמניה ב־17 בספטמבר 1933, ובו ציונים ויהודים ליברליים, בראשות הרב ליאו בק. עסק בחינוך, בסעד, בהכשרה מקצועית ובהגירה. ב־4 ביולי 1939 הוחלף ב״אגודת יהודי הרייך״ (Reichsvereinigung), שנכפתה על כל מי שהוגדר יהודי.
• חוקי נירנברג חוק אזרחות הרייך והחוק להגנת הדם הגרמני והכבוד הגרמני מ־15 בספטמבר 1935, ועוד תקנה מ־14 בנובמבר 1935. הם הפכו יהודים לנתינים בלי זכויות מדיניות, אסרו נישואים ויחסים עם ״בני דם גרמני״ והגדירו מיהו יהודי.
• מישלינגה בלשון חוקי נירנברג: מי שאחד או שניים מסביו וסבתותיו היו ״יהודים מלאים״ ושלא נחשב יהודי. בפועל חילקו אותם ל״דרגה ראשונה״ (שני סבים או סבתות) ול״דרגה שנייה״ (אחד). הם לא נחשבו לא גרמנים ולא יהודים.
• אריזציה העברת עסקים ונכסים של יהודים לידי לא־יהודים. בתחילה ״מרצון״, בלחץ ובמחירים נמוכים, ומסתיו 1938 בכפייה ובפיקוח המדינה. ״אריזציה״ היא לשון הנאצים.
• אנשלוס סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית. חיילים גרמנים נכנסו ב־12 במרץ 1938, והסיפוח הוכרז ב־13 במרץ. כ־190,000 יהודים באוסטריה, רובם בווינה, נמצאו מיד תחת חוקי הרייך.
• ועידת אוויאן ועידה בינלאומית על פליטי גרמניה ואוסטריה, שנערכה ב־6–15 ביולי 1938 בעיר אוויאן שבצרפת ביוזמת נשיא ארצות הברית רוזוולט. נציגי 32 מדינות הביעו אהדה, ורק הרפובליקה הדומיניקנית הסכימה לקלוט פליטים נוספים.
• ליל הבדולח הפוגרום המאורגן של 9–10 בנובמבר 1938 בגרמניה, באוסטריה ובחבל הסודטים. השם בא מרסיסי זכוכית החלונות ברחובות. בגרמנית של ימינו קוראים לו לרוב ״פוגרום נובמבר״.
• מחנה ריכוז מחנה כליאה, בלי משפט, ליריבי המשטר ולקבוצות נרדפות, עם עבודת כפייה ותנאים קשים. דכאו נפתח במרץ 1933. אחרי ליל הבדולח נשלחו לדכאו, לבוכנוולד ולזקסנהאוזן כ־26,000 גברים יהודים, ורובם שוחררו אחרי שבועות אחדים.
• הסכם ההעברה (העברה) הסכם מ־25 באוגוסט 1933 בין ההסתדרות הציונית בגרמניה, הבנק האנגלו־פלשתינאי ומשרד הכלכלה של הרייך. עולה לארץ ישראל הפקיד כסף בגרמניה, ובכספו נקנו סחורות גרמניות שיוצאו לארץ. בארץ קיבל חלק גדול מערך רכושו. ההסכם עורר מחלוקת קשה בעולם היהודי.
• עליית הנוער ארגון שהעלה בני נוער לארץ ישראל, בלי הוריהם, ללימוד חקלאות ועברית בקיבוצים ובכפרי נוער. רחה פרייאר הקימה אותו בברלין ב־30 בינואר 1933, והנרייטה סולד עמדה בראשו בארץ. עד פרוץ המלחמה הגיעו כ־5,000 נערים.
• קינדרטרנספורט מבצע הצלה בשנים 1938–1940 שהביא כ־10,000 ילדים בלי הוריהם, רובם יהודים, מגרמניה, מאוסטריה, מצ׳כוסלובקיה ומפולין, לבריטניה. הרכבת הראשונה הגיעה להארוויץ׳ ב־2 בדצמבר 1938.
• דכאו מחנה ריכוז ליד מינכן. בנובמבר 1938, אחרי ליל הבדולח, נשלחו אליו גברים יהודים רבים.
• ליאו בק הרב שעמד בראש נציגות הרייך של יהודי גרמניה. נשבע להיות היהודי האחרון שיעזוב את גרמניה. ב־1943 נשלח לתרזיינשטט.
• יידישה רונדשאו עיתון הציונים בגרמניה. רוברט וולטש ערך אותו עד 1938, ואז עלה לארץ ישראל.
• יוזף גבלס שר התעמולה של המשטר הנאצי. בערב ה־9 בנובמבר נשא נאום בפני בכירי המפלגה במינכן, ואחריו פעלו אנשי המפלגה ברחבי גרמניה.
• ריינהרד היידריך קצין בכיר ב־SS, שעמד בראש משרד הרייך המרכזי להגירת יהודים. בליל הבדולח שלח למשטרה הוראות מפורטות.
• גרינג בכיר נאצי. אחרי ליל הבדולח הודיע בשם היטלר שהיהודים ישלמו קנס ענק ויתקנו בעצמם את הנזק.
• אדולף אייכמן קצין SS שהקים בווינה את המשרד המרכזי להגירת יהודים. מי שרצה לצאת עבר בו תור של אגרות ורישום רכוש.
• אגודת יהודי הרייך הגוף שהחליף את נציגות הרייך ב־1939, ושנכפה על כל מי שהוגדר יהודי.
• גרטל ברגמן קופצת לגובה יהודייה, שחזרה לגרמניה בלחץ על משפחתה לפני המשחקים האולימפיים ב־1936. אחר כך הודחה מהנבחרת והיגרה לארצות הברית.
• הלנה מאייר סייפת גרמנייה ממוצא יהודי חלקי. זכתה במדליית כסף בברלין, ועל הפודיום הצדיעה במחוות הנאצית.
• חבל הסודטים אזור בצ׳כוסלובקיה שבו חיו גרמנים רבים. סופח לגרמניה ב־1938.
• זבונשין עיירה בפולין, סמוך לגבול עם גרמניה. לשם נשלחו מגורשים מגרמניה, ורובם נשארו בה כמעט שנה.
• שנגחאי עיר בסין הכבושה, שאליה הגיעו פליטים יהודים מגרמניה ומאוסטריה.
• סנט לואיס ספינה ששטה ב־1939 מהמבורג לקובה עם נוסעים יהודים רבים מגרמניה. קובה וארצות הברית לא נתנו להם לרדת, והספינה חזרה לאירופה.
• הספר הלבן מסמך שפרסמה בריטניה ב־1939. הוא קבע מכסה של עולים לארץ ישראל לחמש שנים, ואחר כך רק בהסכמת הערבים.
• תרזיינשטט גטו ומחנה שהנאצים הקימו בצ׳כוסלובקיה הכבושה. אליו נשלחו יהודים רבים, ובהם הרב ליאו בק ב־1943.
• ארנסט פום ראט דיפלומט גרמני בשגרירות בפריז. נורה על ידי נער יהודי, הרשל גרינשפן, ומת ב־9 בנובמבר.
• הרשל גרינשפן נער יהודי בן 17 מפריז. משפחתו גורשה לגבול, ובנובמבר 1938 ירה בדיפלומט הגרמני ארנסט פום ראט.
• פוגרום התפרעות אלימה נגד יהודים, שבה מציתים בתי כנסת ומנפצים חנויות ובתים.
• ויקטור קלמפרר פרופסור לשפות רומאניות בדרזדן, שתיעד את הרדיפה ביומנו. נאלץ לפרוש מהאוניברסיטה ב־1935.
• סרטיפיקט אישור כניסה לארץ ישראל. מספרו נקבע בידי הממשלה הבריטית, ששלטה בארץ.
• מס יציאה מס שנדרש ממי שרצה לצאת מגרמניה. המס היה גבוה, ורבים השאירו מאחור את רוב רכושם.
• שריפת ספרים שריפה פומבית של ספרים. ב־1933 נשרפו ספרים של סופרים יהודים ושל מתנגדי המשטר, בברלין ובערים נוספות.

מקורות

• Gesetz zur Wiederherstellung des Berufsbeamtentums, 7.4.1933, Reichsgesetzblatt 1933, Teil I, S. 175. English translation: German History in Documents and Images (GHDI), ‘Law for the Restoration of the Professional Civil Service’.
• Robert Weltsch, ‘Tragt ihn mit Stolz, den gelben Fleck’, Jüdische Rundschau, no. 27, 4 April 1933. English translation (‘Wear it With Pride, the Yellow Badge’): Yad Vashem, Shoah Resource Center.
• Gesetz zum Schutze des deutschen Blutes und der deutschen Ehre, 15.9.1935, Reichsgesetzblatt 1935, Teil I, S. 1146. Text: de.wikisource.org.
• Reich Citizenship Law, 15.9.1935, and First Regulation, 14.11.1935 (Reichsgesetzblatt 1935, Teil I, S. 1146 and S. 1333). English: Nazi Conspiracy and Aggression, vol. IV (Washington: US Government Printing Office, 1946), docs. 1416-PS and 1417-PS; Avalon Project, Yale Law School; also GHDI.
• Reinhard Heydrich, urgent telegram to State Police offices and SA commands, 10 November 1938, 1:20 a.m. (Nuremberg doc. PS-3051). Yad Vashem, Documents on the Holocaust (Jerusalem, 1981), doc. 49; text on Jewish Virtual Library, ‘Kristallnacht Order’.
• Victor Klemperer, Ich will Zeugnis ablegen bis zum letzten: Tagebücher 1933–1945 (Berlin: Aufbau, 1995); English: I Will Bear Witness, 1933–1941, trans. Martin Chalmers (New York: Random House, 1998). The entry quoted on the eve of the boycott is as reproduced in English on Spartacus Educational, ‘Victor Klemperer’.
• United States Holocaust Memorial Museum, Holocaust Encyclopedia: ‘Boycott of Jewish Businesses’; ‘Book Burning’; ‘The Nuremberg Race Laws’; ‘Aryanization’.
• USHMM, Holocaust Encyclopedia: ‘Kristallnacht’; ‘Emigration and the Evian Conference’; ‘German Jewish Refugees, 1933–1939’.
• USHMM, Holocaust Encyclopedia: ‘Kindertransport, 1938–40’ (including the cases of Dorrith Oppenheim and the Engelhard children); ‘Voyage of the St. Louis’; ‘Vienna’.
• Anne Frank House, timeline: ‘The Anschluss: Germany occupies Austria’ (more than 200 Viennese Jews took their own lives in two weeks).
• Leo Baeck Institute London, page on Leo Baeck (his recognition in spring 1933 that the ‘thousand-year history of German Jewry’ had ended; his refusal to emigrate; the 1935 prayer).
• Hugo Erlanger (1881–1964): German Wikipedia, citing Wolfram Selig, Arisierung in München (2004), and Paul Hoser, ‘Thierschstraße 41. Der Untermieter Hitler, sein jüdischer Hausherr und ein Restitutionsproblem’, Vierteljahrshefte für Zeitgeschichte 65 (2017), 131–161. The original studies were not consulted.
• Werner Liebenthal’s nameplate: Wikimedia Commons file description (after Simone Ladwig-Winters and Rechtsanwaltskammer Berlin, Anwalt ohne Recht, 2007, p. 211); not independently checked.
• English Wikipedia (secondary; used for figures and attributions to historians, whose books were not consulted): ‘Nuremberg Laws’ (Kershaw, Longerich, Friedländer, Evans); ‘Évian Conference’; ‘Ha’avara Agreement’; ‘Youth Aliyah’; ‘Gretel Bergmann’; ‘Helene Mayer’; ‘1936 Summer Olympics’; ‘Polenaktion’; ‘The Holocaust in Austria’; ‘Kristallnacht’; ‘Reich Central Office for Jewish Emigration’; ‘Aryanization’.
• Wikipedia (German), ‘Reichsvereinigung der Juden in Deutschland’ (founded 4 July 1939 by the 10th Regulation to the Reich Citizenship Law; the Jewish communities lost their status as public corporations in 1938).
• Holocaust.cz, ‘Jews and Jewish organisations under the swastika’ (the Reichsvertretung and self-help; annual emigration figures).
• Marion A. Kaplan, Between Dignity and Despair: Jewish Life in Nazi Germany (New York: Oxford University Press, 1998). Her argument is quoted as reported in reviews; the book was not consulted.
• Saul Friedländer, Nazi Germany and the Jews, vol. 1: The Years of Persecution, 1933–1939 (New York: HarperCollins, 1997).
• Avraham Barkai, From Boycott to Annihilation: The Economic Struggle of German Jews, 1933–1943 (Hanover, NH: University Press of New England, 1989).
• David S. Wyman, Paper Walls: America and the Refugee Crisis, 1938–1941 (Amherst: University of Massachusetts Press, 1968); Henry L. Feingold, The Politics of Rescue: The Roosevelt Administration and the Holocaust, 1938–1944 (New Brunswick: Rutgers University Press, 1970). Their arguments are quoted as reported in secondary descriptions; the books were not consulted.
• Ian Kershaw, Hitler, 1889–1936: Hubris (London: Allen Lane, 1998) and Peter Longerich, Holocaust: The Nazi Persecution and Murder of the Jews (Oxford: Oxford University Press, 2010). Cited as reported in English Wikipedia (‘Nuremberg Laws’); the books were not consulted.
• משרד החינוך, הפיקוח על הוראת ההיסטוריה, אשנ״ב (המסמך הפדגוגי) להיסטוריה: פרק 2, ״טוטליטריות, אנטישמיות, מלחמת העולם השנייה והשואה״ (המעבר מדמוקרטיה לדיקטטורה נאצית; ״החרפת הצעדים נגד היהודים, ספטמבר 1935 – אוגוסט 1939״).

קרדיט תמונות

• קנקארטה (תעודת זהות) של הוגו ארלנגר, משטרת מינכן, 9 במרץ 1939. הצילום מתוך: סבן פליקס קלהוף, ״די ולט״, 13 במאי 2017 · Public domain · דף המקור
• גאורג פאהל, ״החרם הנאצי על עסקים יהודיים״, 1 באפריל 1933. Bundesarchiv, Bild 102-14468 · Georg Pahl · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• שלט המשרד של ורנר ליבנטל, ברלין־שנברג, 1933. צילום: אתן י. טל, 2014 · Etan J. Tal · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• Reichsgesetzblatt 1935, חלק א׳, עמ׳ 1146 (עיתון החוקים הרשמי של הרייך הגרמני) · Public domain · דף המקור
• מיירון טיילור בוועידת אוויאן, 1938. צלם לא ידוע. אוסף המוזיאון האמריקאי לזיכרון השואה (USHMM) · Public domain · דף המקור
• בית הכנסת ברחוב פזנשטראסה, ברלין, אחרי ליל הבדולח. Center for Jewish History, ניו יורק · Public domain · דף המקור