איך דמוקרטיה הפכה לדיקטטורה: גרמניה, 1919–1934

הלפידים והרעיון

לפידים בברלין

ברלין, ערב 30 בינואר 1933. אלפי אנשי SA ו־SS צועדים ברחובות עם לפידים בוערים, ובחלון בניין הקנצלר עומד אדם בן 43 ומביט בהם. אדולף היטלר נשבע אמונים באותו בוקר כקנצלר גרמניה.

לא הייתה הפיכה ולא ירה אף תותח. הנשיא פאול פון הינדנבורג, גיבור מלחמה בן 85, מינה אותו לפי החוקה. ושמונה־עשר חודשים אחר כך לא נשארו בגרמניה מפלגות מתחרות, איגודים עצמאיים, עיתונות בלי צנזורה או בחירות חופשיות. היטלר היה הפיהרר, ואיש לא יכול היה לעצור אותו.

איך דמוקרטיה בת ארבע־עשרה שנים נפלה בשנה וחצי? ומי עזר לנפילה הזאת, בקלפי, בחתימה או בשתיקה?

השאלה

מה נעקוב אחריו

נתחיל ברעיונות שהנאצים הביאו איתם. אחר כך נראה את הרפובליקה ואיך נפלה: בקלפי, בחדרים סגורים ובישיבה אחת של הפרלמנט. בסוף נראה משטר שמבקש לשלוט בכל דבר. בדרך תעמדו בנעליהם של בוחר, של נשיא, של צירים ושל מורה, עם מידע חלקי ובחירה קשה.

האידיאולוגיה הנאצית

תמונת עולם שלמה

האידיאולוגיה הנאצית הציעה תמונת עולם שלמה: למה גרמניה סובלת, מי אשם, ואיך ייראה העתיד המושלם.

בלבה עומדת תורת הגזע: האנושות מחולקת ל״גזעים״ בעלי ערך שונה, וה״גזע הארי״, ״גזע האדונים״, עומד בראשם והגרמנים נמנים עמו. המאבק בין הגזעים הוא מנוע ההיסטוריה.

את האויב הגדול ראו ביהודים. הם הציגו אותם כ״גזע״ מזיק והאשימו אותם בתבוסה ב־1918, בקומוניזם, בקפיטליזם ובאינפלציה. הנאצים לא המציאו את האנטישמיות: הם נשענו על דימויים ישנים, החריפו אותם והפכו אותם למרכז. ״הסדר החדש״ שחלמו עליו לא כלל יהודים, ולכן פתרון ״הבעיה היהודית״ היה בעיניהם תנאי לכל השאר.

את ה״גזע״ יש לאחד ב״קהילת עם״ (Volksgemeinschaft), בלי מעמדות ובלי מפלגות. מי שאינו ״בן הדם״ אינו חלק ממנה.

שאלה לבדיקה

תלמיד כותב: ״האנטישמיות היא המצאה של הנאצים״. מה מלמד השיעור על הטענה הזאת?

התשובה: הטענה אינה נכונה: הנאצים נשענו על דימויים ישנים, החריפו אותם והפכו אותם למרכז האידיאולוגיה.. נכון. כך מסכם הצעד ״תמונת עולם שלמה״: הנאצים לא המציאו את האנטישמיות, אבל הציגו את היהודים כ״גזע״ מזיק, האשימו אותם בתבוסה ב־1918, בקומוניזם, בקפיטליזם ובאינפלציה, ועשו מזה את לב תמונת העולם שלהם.

האידיאולוגיה הנאצית

פיהרר, מרחב ואויבים

עקרון הפיהרר. הפיהרר פרינציפ: כל הסמכות בידי מנהיג אחד, ורצונו הוא החוק. אין בחירות חופשיות ואין ביקורת. יש ציות מלמעלה למטה.

מרחב מחיה. מרחב מחיה: לגרמניה אין די אדמה, והיא תיקח אותה בכוח במזרח, מידי הרוסים והסלאבים.

לאומיות קיצונית. גרמניה הושפלה בהסכם ורסאי ועליה לקום. הנאצים אימצו את מיתוס ״הדקירה בגב״ והאשימו את ״פושעי נובמבר״, שחתמו על שביתת הנשק.

נגד דמוקרטיה וקומוניזם. שתיהן, לטענתם, ביטוי לחולשה ולניוון: הדמוקרטיה מחלקת קול שווה לכולם, והקומוניזם מדבר על מעמדות במקום על גזע. שתיהן עומדות בדרכו של ״הסדר החדש״.

כל זה הוא רעיון טוטליטרי: אין תחום חיים שהמנהיג והמדינה אינם שולטים בו.

מקור: ״אנו מפנים את המבט מזרחה״

״אנו, הנאציונל־סוציאליסטים, מציבים במודע קו תחתון מתחת לכיוון מדיניות החוץ של התקופה שלפני המלחמה. אנו ממשיכים מהמקום שבו נעצרנו לפני שש מאות שנה. אנו עוצרים את המסע הגרמני הנצחי דרומה ומערבה, ומפנים את המבט אל הארץ במזרח. […] כשאנו מדברים היום על אדמה באירופה, נוכל לחשוב בראש ובראשונה רק על רוסיה ועל מדינות הספר הכפופות לה.״

היטלר כתב את הכרך הראשון בכלא אחרי הפוטש הכושל של 1923. הוא יצא ב־1925, והשני ב־1926. הספר הוא שילוב של אוטוביוגרפיה, תעמולה והצהרת כוונות. מיליוני עותקים נדפסו עם השנים, אך לא כל מי שקנה אותו קרא אותו.

• מתי נכתב הטקסט, ומה היה כוחו של היטלר אז? ב־1926, אחרי הפוטש הכושל. ב־1928 קיבלו הנאצים 2.6% בלבד: תוכנית של מי שאין לו כוח.
• אילו עיקרים מהאידיאולוגיה מופיעים בקטע? מרחב מחיה: אדמה במזרח, בעיקר ברוסיה, על חשבון עמים אחרים. אין מילה על משא ומתן.
• האם אפשר להסיק מהספר מה היטלר עשה אחר כך? חלקית. היסטוריונים חלוקים אם הספר הוא תוכנית עבודה או הצהרת כוונות רחבה. מכל מקום, מי שקרא אותו ב־1933 יכול היה לדעת מה הוא חולם עליו.

שאלה לבדיקה

איזה עיקרון באידיאולוגיה הנאצית דרש לכבוש אדמה במזרח אירופה?

התשובה: מרחב מחיה. נכון. בקטע מ״מיין קמפף״ היטלר מפנה את המבט ל״ארץ במזרח״, ובראש ובראשונה לרוסיה.

רפובליקה בלי רפובליקנים

1918–1919

נולדה מהתבוסה

ב־9 בנובמבר 1918, כשהמלחמה אבדה, הוכרזה בברלין רפובליקה והקייזר וילהלם השני ברח להולנד. כעבור יומיים נחתם שביתת הנשק. את החוקה קיבלה האספה הלאומית ב־1919 בעיר ויימר, ומכאן שם הרפובליקה. החוקה הייתה דמוקרטית מאוד: הצבעה לגברים ולנשים מגיל 20, בחירות יחסיות, חופש דת ועיתונות.

אבל לרפובליקה הייתה ירושה כבדה. ב־28 ביוני 1919 נחתם הסכם ורסאי, ומנהיגי הרפובליקה חתמו עליו. רבים בגרמניה ראו בו עלבון, ושמעו שהצבא ״נדקר בגב״. השופטים, הקצינים, הפקידים והפרופסורים שנשארו בתפקידם עוד מימי הקייזר לא אהבו אותה. זו הייתה רפובליקה בלי מספיק רפובליקנים.

1923

שנת הכאוס

בינואר 1923 כבשו צרפת ובלגיה את אזור הרוהר, לב התעשייה הגרמנית, כי גרמניה פיגרה בתשלום פיצויים. הממשלה קראה לפועלים להפסיק לעבוד ושילמה להם בהדפסת כסף. המטבע התרסק: בנובמבר 1923 עלה דולר אחד כ־4.2 טריליון מרק. חסכונות של מעמד הביניים נמחקו.

בתוך הכאוס ניסה היטלר, ב־8–9 בנובמבר, להתחיל במינכן צעדה על ברלין. המשטרה ירתה, לפחות עשרים איש נהרגו, ארבעה מהם שוטרים, והפוטש נכשל. היטלר נשפט לחמש שנות מאסר, ריצה כשמונה חודשים בלנדסברג, וכתב שם את ספרו. המסקנה שלו: לא בכוח, אלא בקלפי ובדרך חוקית.

מיתוס

ההיפר־אינפלציה של 1923 היא שהביאה את הנאצים לשלטון.

האמת

לא. אחרי 1923 המטבע התייצב, ובשנים 1924–1929 חיה גרמניה בשגשוג יחסי. הנאצים נשארו מפלגה קטנה. הם זינקו רק אחרי המשבר הכלכלי של 1929. האינפלציה השאירה פחד ושחקה את אמון מעמד הביניים ברפובליקה, אבל היא לא הסיבה הישירה.

הראיות

בבחירות 20 במאי 1928 קיבלו הנאצים 2.6% מהקולות ו־12 צירים. בספטמבר 1930, כשהמשבר כבר היה בעיצומו, קיבלו 18.3%.

שאלה לבדיקה

תלמיד טוען: ״ההיפר־אינפלציה של 1923 היא שהביאה את הנאצים לשלטון״. איזו עובדה מהשיעור מראה שהטענה אינה מדויקת?

התשובה: ב־1928, חמש שנים אחרי, קיבלו הנאצים רק 2.6% מהקולות.. נכון. אחרי 1923 המטבע התייצב, ובשנים 1924–1929 חיה גרמניה בשגשוג יחסי והנאצים נשארו מפלגה קטנה. הם זינקו רק אחרי המשבר הכלכלי של 1929. האינפלציה שחקה את אמון מעמד הביניים ברפובליקה, אבל לא הייתה הסיבה הישירה.

1924–1929

השנים הטובות

אחרי נובמבר 1923 באה הקלה. מטבע חדש, הרנטנמארק, עצר את האינפלציה. שר החוץ גוסטב שטרזמן הסכים לתוכנית דוז (1924), שהביאה הלוואות אמריקאיות ופיצויים קלים יותר, חתם על הסכמי לוקרנו (1925) והכניס את גרמניה לחבר הלאומים (1926). התעשייה התאוששה, ובברלין פרחו האמנות והתיאטרון.

אבל השגשוג נשען על הלוואות מחוץ לארץ, והפוליטיקה נשארה שברירית: ממשלות קואליציה נפלו שוב ושוב. ב־3 באוקטובר 1929 מת שטרזמן. כעבור שלושה שבועות קרסה הבורסה בניו יורק.

המשבר והקלפיות

1929–1932

משבר וצווי חירום

המשבר הכלכלי העולמי פגע בגרמניה במיוחד, כי ההלוואות האמריקאיות נקראו לפירעון. מכ־1.3 מיליון מובטלים בקיץ 1929 עלה המספר ליותר מ־6 מיליון בתחילת 1932, כרבע מכוח העבודה.

במרץ 1930 התפרקה הקואליציה, והקנצלר היינריך ברינינג ממפלגת המרכז נשאר בלי רוב. הוא שלט באמצעות סעיף 48 לחוקה: הנשיא הינדנבורג חתם על צווי חירום בלי הפרלמנט. החוקה התירה זאת לשעת חירום, ומכאן הפך הדבר לשגרה, והפרלמנט הוזנח כבר לפני שהנאצים נכנסו לממשלה. בקיץ 1932 החליף את ברינינג פרנץ פון פפן.

שאלה לבדיקה

מה השתנה בדרך שבה נשלטה גרמניה מ־1930, עוד לפני שהנאצים נכנסו לממשלה?

התשובה: צווי חירום לפי סעיף 48, שנועדו לשעת חירום, הפכו לדרך שלטון רגילה, והפרלמנט הוזנח.. נכון. אחרי שהקואליציה התפרקה במרץ 1930 שלט ברינינג בצווים שהנשיא הינדנבורג חתם עליהם בלי הפרלמנט, והחריג הפך לשגרה. כך מלמד הצעד ״משבר וצווי חירום״.

המספרים

מעט, הרבה, ועוד

37.3% מהקולות

כך הצביעו הגרמנים לנאצים בבחירות לרייכסטאג:

1928: 2.6%, 12 צירים.

14 בספטמבר 1930: 18.3%, 107 צירים.

31 ביולי 1932: 37.3%, 230 צירים, המפלגה הגדולה ביותר.

6 בנובמבר 1932: 33.1%, 196 צירים. ירידה של יותר מארבעה אחוזים.

המפה מראה מי הוביל בכל מחוז בקיץ 1932. הנאצים הובילו ברוב המחוזות, הפרוטסטנטיים בעיקר. באזורים הקתוליים בריינוס, בבוואריה ובסילזיה העליונה המשיכו להוביל המרכז והמפלגה העממית הבווארית.

מקור: ״האיש של הכוח״: כרזה נאצית, 1932

״הנ.ס.ד.א.פ. לבדה: 11 מיליון. תומכי הינדנבורג יחד: 18 מיליון. תן גם אתה את קולך לאיש של הכוח: היטלר.״

בבחירות לנשיאות ב־13 במרץ 1932 קיבל היטלר כ־11.3 מיליון קולות והינדנבורג כ־18.7 מיליון. הכרזה הופכת את המספרים לעוצמה.

• מה עושה הכרזה במספרים? היא משווה 11 מיליון של תנועה אחת ל־18 מיליון של מחנה מפוצל. המסר: אנחנו מאוחדים והם נפרדים. אבל 18 מיליון הוא המספר הגדול יותר.
• איך מצוירים שני הצדדים? היטלר: דיוקן ענק בפרופיל נחוש, ומתחתיו ים של דגלים. מולו שורות של דמויות קטנות, חלקן בכובעים. חזון של כוח, לא ניתוח כלכלי.
• מה לא כתוב בכרזה? אין בה תוכנית: לא כתוב איך יפתרו את האבטלה, ואין מילה על יהודים או על מלחמה. יש הבטחה אחת: איש חזק.

הצד השני

שלושה חיצים

גם מחנה הרפובליקה פנה לבוחרים. הכרזה של הסוציאל־דמוקרטים מציגה שלושה אויבים: הכתר, כלומר הימין השמרני של פפן, צלב הקרס וכוכב הקומוניסטים. ״נגד פפן, היטלר, תלמן״. אבל ״נגד״ אינו תוכנית. והקומוניסטים, שראו בסוציאל־דמוקרטים ״פשיסטים חברתיים״, לא שיתפו איתם פעולה נגד היטלר. הרפובליקה הייתה מפוצלת, והנאצים נראו מאוחדים.

שאלה לבדיקה

מה אפשר ללמוד משתי כרזות הבחירות של 1932, הנאצית והסוציאל־דמוקרטית, על ההבדל בין שני המחנות?

התשובה: הנאצים הציגו מחנה מאוחד סביב איש חזק אחד, והסוציאל־דמוקרטים הציגו בעיקר ״נגד״ שלושה אויבים: הרפובליקה נראתה מפוצלת והנאצים מאוחדים.. נכון. הכרזה הנאצית מציעה הבטחה אחת, ״איש חזק״, והכרזה הסוציאל־דמוקרטית אומרת ״נגד פפן, היטלר, תלמן״, אבל ״נגד״ אינו תוכנית. הקומוניסטים לא שיתפו פעולה עם הסוציאל־דמוקרטים נגד היטלר.

נקודת החלטה

אתם בעלי חנות קטנה בעיירה פרוטסטנטית בצפון גרמניה.

יולי 1932, כמה שבועות לפני הבחירות לרייכסטאג

את החסכונות שלכם בלעה האינפלציה ב־1923. עכשיו הלקוחות קונים פחות, חנויות ברחוב נסגרו, ובכל משפחה יש מישהו בלי עבודה. הממשלה מחתימה צווי חירום, והפרלמנט כבר לא נשמע.

בעיתון אתם קוראים שהנאצים מבטיחים ״עבודה ולחם״ ושאנשי ה־SA נלחמים ברחובות בקומוניסטים. אתם יודעים גם שהם שונאים יהודים ורוצים לחסל את ״המערכת״.

למי אתם מצביעים?

• לנאצים. הם היחידים שמבטיחים שינוי של ממש. כנראה תרגישו שמישהו סוף סוף מדבר בשמכם. אבל זו מפלגה שאומרת בגלוי שתחסל את ״המערכת״, שונאת יהודים ומחזיקה מיליציה אלימה, וההבטחות הכלכליות שלה מעורפלות.
• לשמרנים של ה־DNVP, מפלגת הסדר והמסורת. כנראה תצביעו למפלגה מכובדת, אבל קטנה וחלשה (כ־6% ב־1932). שינוי מהיר ופתרון למשבר אין לצפות ממנה.
• לאחת המפלגות שתומכות ברפובליקה: הסוציאל־דמוקרטים, המרכז או הליברלים. כנראה תצביעו בעד המשך הדמוקרטיה, אבל גם בעד מי שנראים כמי שנכשלו בטיפול במשבר. פתרון מהיר איש מהם אינו מבטיח.
• לא מצביעים. כולם נראים אותו דבר. כנראה תחושה נפוצה, אבל דווקא בקלפי מוכרע מי יהיה הגדול. ב־1932 הצביעו בכל זאת יותר מ־80% מהגרמנים.

מה קרה בפועל

לנאצים. הם היחידים שמבטיחים שינוי של ממש.

ב־31 ביולי 1932 הצביעו לנאצים 13.7 מיליון גרמנים, 37.3% מהקולות, והם הפכו למפלגה הגדולה ביותר. בקרב בוחרים כמוכם, פרוטסטנטים מבני מעמד הביניים בעיירות, שיעור הנאצים היה גבוה מהממוצע. אבל 62.7% מהגרמנים לא הצביעו להם. הסוציאל־דמוקרטים והקומוניסטים קיבלו יחד כמעט 36%.

החוקר יורגן פלטר כינה את המפלגה הנאצית ״מפלגת עם של מחאה״: היא משכה בוחרים מכל המעמדות, בעיקר פרוטסטנטים מחוץ לערים הגדולות, עצמאים, איכרים וצעירים. לפי מחקרו קתולים ופועלים מאורגנים נשארו נאמנים למפלגותיהם, והמובטלים הצביעו יותר לקומוניסטים. רבים מהמצביעים לנאצים התכוונו למחאה ולא לדיקטטורה, אבל הצביעו למפלגה שאמרה במפורש שתחסל את הרפובליקה.

ינואר 1933

דצמבר 1932–ינואר 1933

חדרים סגורים

בבחירות נובמבר 1932 הפסידו הנאצים שני מיליון קולות, ונדמה היה שהגל חולף. אבל היטלר סירב להצטרף לממשלה בתור סגן, ואף ממשלה לא קיבלה רוב. פפן הודח, וב־3 בדצמבר מינה הינדנבורג את הגנרל קורט פון שלייכר לקנצלר. שלייכר ניסה לפצל את המפלגה הנאצית ולהישען על האיגודים ועל הצבא, ונכשל.

פפן, שרצה לנקום בשלייכר, נפגש בראשית ינואר 1933 עם היטלר בביתו של בנקאי בקלן. ההצעה: היטלר קנצלר בממשלה של שמרנים, ופפן סגנו. אנשי לשכת הנשיא ובנו אוסקר נטו להסכים. הינדנבורג, שב־13 באוגוסט 1932 סירב למסור להיטלר את מלוא השלטון, היסס.

נקודת החלטה

אתם פאול פון הינדנבורג, נשיא גרמניה, בן 85.

29 בינואר 1933, ברלין

אתמול התפטר שלייכר, אחרי שסירבתם לאפשר לו לפזר את הרייכסטאג ולדחות את הבחירות מעבר ל־60 הימים שהחוקה קובעת. נשבעתם לשמור על החוקה.

פפן מציע: היטלר קנצלר, אבל רק שלושה נאצים בממשלה של אחד־עשר שרים, והשאר שמרנים ופקידים. פפן סגן הקנצלר, והגנרל בלומברג, שבחרתם בעצמכם, שר ההגנה. ״נסגור אותו בפינה״, אומרים לכם.

הנאצים הפסידו קולות בנובמבר, אבל הם עדיין המפלגה הגדולה ביותר, ובלשכתכם חוששים ממלחמת אזרחים.

מה אתם עושים?

• ממנים את היטלר, בממשלה ששמרנים יבלמו אותו בה. כנראה יהיה רוב בפרלמנט ושקט זמני. אבל מי שמחזיק בקנצלרות ובמשרד הפנים של פרוסיה, שמפקד על המשטרה, מקבל כלים חזקים, ויש סיכון שהשותפים לא יצליחו לרסן אותו.
• מאשרים לשלייכר לפזר את הרייכסטאג ולדחות את הבחירות. כנראה השלטון יישאר בידי הצבא והנשיא ובלי היטלר, אבל תפרו בעצמכם את החוקה. הנאצים, הקומוניסטים והסוציאל־דמוקרטים יראו בכך הפיכה, ועלולה לפרוץ מלחמת אזרחים.
• ממנים ממשלה נשיאותית בלי נאצים וקובעים בחירות חדשות. כנראה גם הפעם לא יהיה רוב בפרלמנט, והממשלה תישאר תלויה בצווי חירום. אבל ייתכן שהנאצים ימשיכו לרדת, כפי שירדו בנובמבר, וייתכן שיעלו שוב.

מה קרה בפועל

ממנים את היטלר, בממשלה ששמרנים יבלמו אותו בה.

הינדנבורג בוחר באפשרות הראשונה. ב־30 בינואר 1933, בסביבות 11:30, נשבע היטלר. בממשלה שלושה נאצים: היטלר, פריק (הפנים) וגרינג (שר בלי תיק, ובפועל גם שר הפנים של פרוסיה, ובידיו המשטרה). השאר שמרנים ופקידים. פפן ותומכיו האמינו שירסנו אותו.

הינדנבורג לא אהב את היטלר, אבל פפן ובנו שכנעו אותו שהשותפים בממשלה יאזנו אותו. הנרי אשבי טרנר טוען שההחלטה נולדה מחשבון של קבוצה קטנה סביב הנשיא. אוטו מייסנר, ראש לשכת הנשיא, כתב בתצהיר ב־1945 שפפן ״שכנע״ אותו, אבל כתב זאת אחרי המלחמה, כשרבים מהמעורבים ביקשו להרחיק מעצמם אחריות. קראו תצהיר כזה בזהירות.

שאלה לבדיקה

ב־30 בינואר 1933 מינה הינדנבורג את היטלר לקנצלר, אף שלא אהב אותו. מדוע עשה זאת, לפי השיעור?

התשובה: כי פפן ובנו שכנעו אותו שממשלה עם שלושה נאצים בלבד מתוך אחד־עשר שרים תרסן את היטלר.. נכון. פפן, שרצה לנקום בשלייכר, הציע ממשלה של שמרנים ופקידים שבה היטלר קנצלר ופפן סגנו, ואנשי לשכת הנשיא ובנו אוסקר תמכו. פפן ותומכיו האמינו שירסנו אותו.

30 בינואר 1933

מהפכה בדרך חוקית

התעמולה הנאצית קראה לזה ״תפיסת השלטון״. אבל רבים מההיסטוריונים מעדיפים ״מסירת השלטון״: היטלר לא תפס דבר. הוא קיבל אותו מידי הנשיא, כמו כל קנצלר לפניו. זה היה יתרון גדול. הוא לא היה מורד אלא קנצלר, והצבא, הפקידות והמשטרה המשיכו לציית. כל צעד שעשה מכאן יכול היה להיראות חוקי.

מיתוס

היטלר נבחר לשלטון, והרוב בגרמניה בחר בו.

האמת

לא. היטלר מונה בידי הנשיא ולא נבחר. ואף פעם לא זכה ברוב בבחירות חופשיות: 37.3% ביולי 1932 ו־33.1% בנובמבר 1932, ובבחירות לנשיאות באפריל 1932 קיבל 36.8% מול 53.1% להינדנבורג. גם ב־5 במרץ 1933, אחרי טרור ושריפת הרייכסטאג, קיבלו הנאצים רק 43.9%. הדיקטטורה נבנתה בחקיקה, באיום ובהסכמה של אליטות, לא ברוב בקלפי.

הראיות

בבחירות החופשיות האחרונות, ב־6 בנובמבר 1932, הצביעו כשני שלישים מהגרמנים לא לנאצים.

שאלה לבדיקה

מדוע אי אפשר לומר שהיטלר ״נבחר לשלטון״ ב־1933?

התשובה: הוא מונה לקנצלר בידי הנשיא הינדנבורג, ומעולם לא זכה ברוב בבחירות חופשיות.. נכון. המינוי היה חוקי אך לא נבע מרוב בקלפי: הנאצים קיבלו 33.1% בבחירות החופשיות האחרונות.

חוק ההסמכה

27–28 בפברואר 1933

הרייכסטאג בוער

בלילה של 27 בפברואר 1933, ארבעה שבועות אחרי המינוי, פורצת שריפה בבניין הרייכסטאג. המשטרה עוצרת במקום את מרינוס ואן דר לובה, קומוניסט הולנדי צעיר. היטלר וגרינג מכריזים שזה האות למרד קומוניסטי. למחרת חותם הינדנבורג על ״הצו להגנת העם והמדינה״, על בסיס סעיף 48. הצו מבטל זכויות יסוד: החירות האישית, חסינות הבית, חשאיות הדואר, חופש הביטוי והעיתונות, חופש האסיפה וההתאגדות. אלפי קומוניסטים נעצרים, ובהם צירי ה־KPD. הצו נשאר בתוקף עד 1945.

מיתוס

שריפת הרייכסטאג הייתה בוודאי מזימה נאצית.

האמת

אין הוכחה מוחלטת, והיסטוריונים חלוקים. רוב החוקרים, ובהם איאן קרשו, סבורים שוואן דר לובה הצית לבדו. מיעוט, ובהם בנג׳מין הט (2014), טוען שהנאצים היו מעורבים. דבר אחד ברור: הנאצים ניצלו את השריפה מיד כדי להכריז על סכנה קומוניסטית ולהשתיק את האופוזיציה.

הראיות

ואן דר לובה נשפט בלייפציג, טען שפעל לבדו והוצא להורג ב־10 בינואר 1934. ארבעת הנאשמים האחרים, קומוניסטים, זוכו.

שאלה לבדיקה

מה נכון לומר על שריפת הרייכסטאג, לפי השיעור?

התשובה: רוב החוקרים סבורים שוואן דר לובה הצית לבדו, מיעוט חולק, והנאצים ניצלו אותה מיד נגד האופוזיציה.. נכון. בשאלה מי הצית היסטוריונים חלוקים, וקרשו נמנה עם הרוב ובנג׳מין הט עם המיעוט. מה שברור הוא השימוש: הצו להגנת העם והמדינה ביטל זכויות יסוד ואלפי קומוניסטים נעצרו.

5 ו־21 במרץ 1933

בחירות בצל הטרור

הבחירות החדשות נועדו להעניק לממשלה רוב. הקמפיין נערך בצל האלימות: אנשי SA פרצו לכינוסים, עיתוני האופוזיציה נסגרו, אלפים נעצרו. ב־5 במרץ 1933 קיבלו הנאצים 43.9% (288 צירים), לא רוב. רק יחד עם ה־DNVP (8%) הייתה לממשלה רוב. מושבי ה־KPD, 81 צירים, בוטלו בפועל.

ב־21 במרץ, ב״יום פוטסדם״, פתח היטלר את הפרלמנט בכנסייה בפוטסדם, ליד קברו של פרידריך הגדול, ולחץ את ידו של הינדנבורג בהשתחוויה. השמרנים ראו מנהיג צעיר שמכבד את המסורת.

מקור: חוק בחמישה סעיפים

״[1] חוקי הרייך יכולים להתקבל גם בידי ממשלת הרייך, ולא רק בדרך שקבעה החוקה. [2] חוקים אלה יכולים לסטות מהחוקה, אם אינם פוגעים בקיום הרייכסטאג והרייכסראט; זכויות הנשיא נשארות. […] [5] החוק יפקע ב־1 באפריל 1937, או אם הממשלה הנוכחית תוחלף בממשלה אחרת.״

הצירים אישרו את החוק ב־23 במרץ בבית האופרה קרול בברלין, כי הרייכסטאג נשרף. בכניסה ובאולם עמדו אנשי SA ו־SS.

• מה מאפשר החוק לממשלה? לחוקק בלי הפרלמנט, ואפילו לסטות מהחוקה. זה בדיוק מה שמגדיר דמוקרטיה: חקיקה בידי נבחרי הציבור.
• אילו מגבלות יש בו, ומה שוויין? הוא תקף ארבע שנים ויפקע אם הממשלה תוחלף. אבל היטלר שולט בממשלה, והחוק הוארך ב־1937 וב־1939.
• מה אומרת הכותרת, ומה היא מסתירה? ״להסרת מצוקת העם והרייך״: שם של חוק הצלה, לא של חוק שמבטל פרלמנט.

שאלה לבדיקה

מה אפשר חוק ההסמכה, שאושר ב־23 במרץ 1933, לממשלת היטלר?

התשובה: לחוקק חוקים בלי הפרלמנט, גם אם הם סוטים מהחוקה.. נכון. זה מה שאומרים סעיפים 1 ו־2 של החוק.

מקור: ״את הכבוד אי אפשר לקחת״

״את החירות ואת החיים אפשר לקחת מאיתנו, את הכבוד לא. […] אין חוק הסמכה שנותן לכם את הכוח להשמיד רעיונות שהם נצחיים ובלתי ניתנים להשמדה.״

ולס היה הנואם היחיד נגד החוק. 94 צירי ה־SPD הצביעו נגדו, ו־26 מחבריהם היו עצורים או במנוסה. היטלר ענה בכעס: ״גרמניה תהיה חופשית, אבל לא על ידיכם!״ (בתרגום חופשי). ולס ברח מגרמניה ומת בגלות, בפריז, ב־1939.

• מה ולס מנסה להציל, אם הוא יודע שהחוק יעבור? את הכבוד ואת העקרונות. הוא מדבר בשביל ההיסטוריה, לא בשביל ההצבעה.
• מה ההבדל בין ״חירות וחיים״ ל״כבוד״ בדבריו? הנאצים יכולים לקחת את החירות והחיים. את עמדתו הוא ישמור: גם בלי כוח אפשר להתנגד.
• איך ענה היטלר, ומה זה מלמד? ״גרמניה תהיה חופשית, אבל לא על ידיכם!״ הוא לא התווכח עם הרעיונות אלא איים.

נקודת החלטה

אתם ציר או צירה במפלגת המרכז הקתולית.

23 במרץ 1933, בית האופרה קרול, ברלין

בחוץ אנשי SS סוגרים את הבניין, ובאולם עומדים אנשי SA. ה־KPD לא כאן, וכמה סוציאל־דמוקרטים נעצרו. יו״ר מפלגתכם, הכומר לודוויג קאס, ניהל ימים של שיחות עם היטלר. אתמול סוכם: היטלר יכבד את זכויות הכנסייה, את בתי הספר הקתוליים ואת הפקידים הקתוליים. קאס אומר שהערבות תינתן בכתב, אבל המכתב עדיין ״מוקלד״.

הקנצלר לשעבר ברינינג מתנגד לחוק, אך מוכן לכפוף את עצמו להחלטת המפלגה. קאס טוען שצריך לתת לממשלה הזדמנות להחזיר את הסדר. אתם יודעים שהחוק נותן כוח בלי גבולות, ושהמחיר של ״לא״ עלול להיות כבד.

איך אתם מצביעים?

• בעד, אחרי ההבטחה של היטלר להגן על הכנסייה. כנראה תקבלו תקופה של יחס מכבד. אבל חוק שנותן כוח בלי גבולות אינו נעצר אצל הבטחות: אם היטלר לא יקיים אותן, לא יהיה מי שיכריח אותו.
• בעד, רק אם תקבלו את הערבות בכתב לפני ההצבעה. כנראה הדרישה תידחה בהבטחה בעל פה, או שההצבעה תתקיים בלעדיה. המושב נקבע להיום והלחץ באולם גובר. ייתכן שתיפגעו.
• נגד, יחד עם הסוציאל־דמוקרטים. כנראה החוק יעבור בכל זאת: לנאצים ול־DNVP יש כמעט רוב, והכללים שונו. אבל תצטרפו להתנגדות הפומבית היחידה, ותסתכנו בהשפלה, באיומים ובמעצר.

מה קרה בפועל

בעד, אחרי ההבטחה של היטלר להגן על הכנסייה.

מפלגת המרכז הצביעה בעד, 72 מתוך 73 צירים, וגם המפלגה העממית הבווארית. החוק עבר 444 מול 94, וכל המתנגדים היו מה־SPD. הערבות בכתב לא הגיעה. בתחילת יולי 1933 פירקה מפלגת המרכז את עצמה.

קאס ותומכיו קיוו ״לאלף״ את הנאצים בדרך חוקית, וחששו משלטון בלי כבלים. כמה צירים סיפרו אחר כך על איומים פיזיים. רבים מההיסטוריונים רואים בהצבעה טעות שנבעה מפחד ומתקווה: לא חיבה לנאצים אלא ניסיון ״להציל מה שאפשר״. הניסיון נכשל.

מהאחדה לפיהרר

מרץ–יולי 1933

האחדה: הכול תחת שליטה אחת

אחרי חוק ההסמכה התחילה האחדה: הנאצים הכניסו כל מוסד לאותו מסלול ושלטו בו.

המדינות. ב־31 במרץ וב־7 באפריל 1933 פוזרו הפרלמנטים של המדינות הגרמניות ונשלחו אליהן מושלי רייך. בינואר 1934 בוטלה ריבונותן.

הפקידות. ב־7 באפריל ״החוק להחזרת הפקידות המקצועית״ פיטר יהודים ופקידים ״לא אמינים פוליטית״. על רדיפת היהודים, ובהם יום החרם ב־1 באפריל, בשיעור ״רדיפת היהודים בגרמניה, 1933–1939״.

האיגודים. ב־2 במאי נכבשו משרדי האיגודים בידי אנשי SA, ובמקומם הוקמה ״חזית העבודה הגרמנית״.

המפלגות. ב־22 ביוני נאסרה ה־SPD. האחרות פירקו את עצמן, וב־14 ביולי נקבע בחוק שה־NSDAP היא המפלגה היחידה.

התרבות. ב־10 במאי נשרפו בכיכר האופרה בברלין ספרים של סופרים יהודים ושל מתנגדי המשטר.

הכול נעשה בחוק או בצו, ובלי התנגדות רצינית.

שאלה לבדיקה

איזה צעד נועד לחסל את האיגודים המקצועיים העצמאיים ב־1933?

התשובה: כיבוש משרדי האיגודים ב־2 במאי והקמת ״חזית העבודה הגרמנית״.. נכון. אנשי SA תפסו את המשרדים, והחזית הנאצית תפסה את מקומם.

נקודת החלטה

אתם מורים לגרמנית ולהיסטוריה בגימנסיה בעיירה פרוטסטנטית. אתם בני 38.

אפריל 1933

עד עכשיו הצבעתם למפלגה ליברלית, והנאצים אינם לפי טעמכם. בבית הספר משהו משתנה: המנהל הצטרף למפלגה, ועמיתים באים לישיבות עם סמל המפלגה בדש. בתחילת החודש פורסם חוק שמאפשר לפטר פקידים ״לא אמינים פוליטית״, והמורה היהודי בצוות כבר הוצא לחופשה.

בחדר המורים אומרים שמי שרוצה להצטרף למפלגה צריך למהר, לפני שיסגרו את שעריה. הצטרפות אינה מחייבת שנאה, אומרים, היא ״הוכחת נאמנות״.

מה אתם עושים?

• מצטרפים למפלגה הנאצית עכשיו, כדי להגן על המשרה. כנראה המשרה בטוחה והממונים מרוצים, אבל תיאלצו להשתתף בטקסים ובהכשרות של המפלגה. ההצטרפות היא חתימה פומבית על תמיכה במשטר.
• מצטרפים לארגוני המורים הרשמיים החדשים, אבל לא למפלגה. כנראה תישארו במקום בטוח יחסית, כי ארגון המורים נעשה בפועל חובה. אבל תתרגלו לשגרה החדשה, והצטרפות כזו נחשבת לשיתוף פעולה.
• נשארים מחוץ לכל ארגון ומשתדלים לא לבלוט. כנראה בהתחלה לא יקרה דבר. אבל מי שאינו מאורגן ייראה חשוד, ובהלשנה אחת של תלמיד או של עמית אפשר להיכנס לצרות.
• מוחים בגלוי על פיטורי עמיתכם היהודי. כנראה תיפגעו כמעט מיד: פיטורים לפי החוק החדש, חקירה ואולי מעצר. התנגדות כזו הייתה נדירה, כי סיכוייה להועיל נראו קלושים.

מה קרה בפועל

מצטרפים לארגוני המורים הרשמיים החדשים, אבל לא למפלגה.

מורים רבים נקלעו לארגון הרשמי. בינואר 1933 היו באיגוד המורים הנאצי (NSLB) כ־11,000 חברים, וב־1938 כ־300,000. ב־8 ביוני 1933 הוכרזה ״קהילת מחנכים גרמנית״ בהנהגתו, והאיגודים הקיימים הצטרפו אליה בלחץ. כשליש מהמורים היו גם חברי מפלגה.

כמעט לא קמה התנגדות בצוותי הוראה ובמשרדי ממשל. רבים התאימו את עצמם בהדרגה למציאות החדשה, חלקם מאמונה, רבים מפחד ועוד יותר מחשבון קריירה. המשטר נבנה על בסיס קיים, בהסכמת האליטות המקצועיות: פקידים, מורים, שופטים ואנשי צבא.

מרץ 1933

הקרבנות הראשונים

ב־22 במרץ 1933, יום לפני חוק ההסמכה, נפתח המחנה הראשון בדכאו ליד מינכן. היינריך הימלר, אז מפקד משטרת מינכן, הכריז עליו כמחנה לאסירים פוליטיים. במשך השנה נעצרו קומוניסטים, סוציאל־דמוקרטים ואחרים ב״מעצר מגן״ בלי משפט, בדכאו ובמחנות מאולתרים שהקימו אנשי SA ורשויות מקומיות. לפי אומדנים נעצרו בשנה הראשונה יותר מ־100,000 איש. רבים הושפלו ועונו, וחלקם נהרגו. ההפחדה פעלה: מי שחשב להתנגד ידע מה מצפה לו.

30 ביוני–2 ביולי 1934

ליל הסכינים הארוכות

בראש ה־SA עמד ארנסט רֶם, ובשורותיו שירתו כבר כשלושה מיליון איש, פי שלושים מצבא ורסאי בן 100,000. רֶם רצה שה־SA יהיו צבא העם ויבלעו את הצבא הישן. גנרלים ואנשי עסקים ראו בכך סכנה, וגם הינדנבורג דרש מהיטלר לרסן אותם. בלי הצבא לא יכול היה היטלר לשלוט.

בין 30 ביוני ל־2 ביולי הוציאו אנשי ה־SS והמשטרה להורג את רֶם ועשרות מאנשי ה־SA, ויריבים ישנים: הגנרל פון שלייכר ואשתו, גרגור שטראסר, ואדגר יונג, שכתב לפפן את נאומו במרבורג נגד הטרור. מספר ההרוגים אינו ידוע: הנתון הרשמי עמד על פחות ממאה, חוקרים מונים לפחות 85 בשמם, ויש אומדנים של מאות. ב־3 ביולי אישרה הממשלה את הרציחות בחוק, כ״הגנה עצמית של המדינה״, ובנאום ב־13 ביולי הכריז היטלר שהיה אז ״השופט העליון של העם הגרמני״ (בתרגום חופשי). הצבא, שהרוויח מהמבצע, לא מחה.

שאלה לבדיקה

מה קרה בליל הסכינים הארוכות, 30 ביוני עד 2 ביולי 1934?

התשובה: היטלר חיסל את הנהגת ה־SA ויריבים נוספים, והצבא לא מחה.. נכון. רֶם נורה, וגם שלייכר ושטראסר, והמעשה זכה לגיבוי חוקי למחרת.

2 באוגוסט 1934

הפיהרר והשבועה

ב־1 באוגוסט 1934 קיבלה הממשלה חוק: משרות הנשיא והקנצלר יתאחדו. למחרת מת הינדנבורג בן ה־86, והיטלר נעשה ״הפיהרר והקנצלר״: ראש המדינה, ראש הממשלה ומפקד הצבא.

באותו יום נשבעו החיילים שבועה חדשה, לא לחוקה אלא לאיש: ״אני נשבע בשם אלוהים בשבועה קדושה זו, כי אשמע בציות בלתי מותנה להיטלר, הפיהרר של הרייך והעם הגרמני, המפקד העליון של הצבא״ (בתרגום חופשי). היוזמה באה מהשר בלומברג ומהגנרל פון רייכנאו, לא מהיטלר. ב־19 באוגוסט אישר משאל עם את השינוי: 89.9% כן, אבל בלי חופש אמיתי להשיב לא.

צעד אחר צעד, 1933–1934

• 30 בינואר 1933 היטלר מונה לקנצלר, בממשלה של שמרנים ושלושה נאצים.
• 27–28 בפברואר שריפת הרייכסטאג, והצו להגנת העם והמדינה שמבטל זכויות יסוד.
• 5 במרץ בחירות בצל הטרור: 43.9% לנאצים.
• 22–23 במרץ נפתח דכאו, ובאותו שבוע חוק ההסמכה: 444 מול 94.
• 7 באפריל החוק להחזרת הפקידות המקצועית, ומושלי רייך במדינות.
• 2 ו־10 במאי כיבוש משרדי האיגודים והקמת חזית העבודה; שריפת הספרים.
• 22 ביוני–14 ביולי ה־SPD נאסרה, האחרות מתפרקות, והחוק קובע מדינת מפלגה אחת.
• 30 ביוני–2 ביולי 1934 ליל הסכינים הארוכות: חיסול רֶם, הנהגת ה־SA ויריבים.
• 2 באוגוסט 1934 מות הינדנבורג; היטלר פיהרר, והצבא נשבע לו אישית.

המשטר הטוטליטרי והעם

טוטליטריות

מפלגה אחת, מנהיג אחד, פחד

משטר טוטליטרי רוצה לשלוט בכל תחומי החיים. המשטר הנאצי עשה זאת בכמה דרכים.

מפלגה אחת ומנהיג אחד. ה־NSDAP הייתה המפלגה היחידה, והפיהרר ישב מעליה ומעל המדינה. סביבו נבנה פולחן: ״עם אחד, רייך אחד, פיהרר אחד״.

טרור. ה־SS של הימלר ניהל את מחנות הריכוז, ומ־1936 גם את כל המשטרה הגרמנית. ה־גסטפו, המשטרה החשאית, עצרה בלי משפט, והייתה קטנה יחסית. היא נשענה הרבה על הלשנות של אזרחים.

שאלה לבדיקה

סדרו מהמוקדם למאוחר: (א) שבועת החיילים להיטלר, (ב) שריפת הרייכסטאג, (ג) החוק שקבע שה־NSDAP היא המפלגה היחידה, (ד) חוק ההסמכה.

התשובה: ב, ד, ג, א. נכון. שריפת הרייכסטאג (27–28 בפברואר 1933), חוק ההסמכה (23 במרץ), החוק על מפלגה אחת (14 ביולי) ושבועת החיילים (2 באוגוסט 1934). כך מראה הציר ״צעד אחר צעד״.

תעמולה, חינוך ותרבות

גבלס והדור הצעיר

במרץ 1933 הוקם משרד התעמולה בראשות יוזף גבלס, והעיתונות והרדיו הוכפפו לו. ״מקלט העם״, רדיו זול, יצא ב־1933, ובין 1933 ל־1941 עלה שיעור משקי הבית עם רדיו מ־25% ל־65%. כינוסים וצעדות ענקיים הציגו ״עם אחד״. אחרי שריפת הספרים הוצגה ב־1937 תערוכה ״אמנות מנוונת״ שביזתה אמנים מודרניים.

בבתי הספר שונו ספרי הלימוד, והגזע נכנס לשיעורים. ״נוער היטלר״ גדל מכ־2.3 מיליון בסוף 1933 ליותר מחמישה מיליון בסוף 1936, ובאותה שנה הפך לגוף של המדינה. ב־1939 החברות בו נעשתה חובה לבני 10–18.

כלכלה

עבודה וחימוש

האבטלה, כ־6 מיליון בינואר 1933, ירדה לפי הנתונים הרשמיים לפחות ממיליון ב־1937. התעסוקה באה מחימוש, מעבודות ציבוריות ומגיוס החובה שהוחזר ב־1935. ״חזית העבודה״ החליפה את האיגודים: אין שביתות ואין משא ומתן. הנתונים הרשמיים אינם מספרים את כל הסיפור: חלק מהירידה נבע מגיוס לצבא ולשירות עבודה, ויהודים ונשים נדחקו אל מחוץ לשוק העבודה.

ובתוך החברה

הסכמה, פחד והתנגדות

איך הגיבו הגרמנים? ההיסטוריונים מתארים שלוש תגובות, ולעיתים שלוש בתוך אדם אחד.

הסכמה. רבים התלהבו: מהעבודה שחזרה, מהגאווה הלאומית, מההתנערות מכבלי ורסאי. משאלי העם נתנו אישור גדול, אך לא היו חופשיים. רוברט גלטלי טוען ב״לתמוך בהיטלר״ (2001) שהתמיכה הייתה אמיתית ורחבה, ושהטרור כוון בעיקר נגד מי שהוגדרו ״אויבים״.

פחד. מי שלא הסכים ידע על המעצרים והמחנות. הלשנה של שכן או של עמית הספיקה לפתוח תיק בגסטפו, וחלק גדול מהתיקים שבדק גלטלי נפתחו כך.

התנגדות. הייתה, אבל מעטה ומפוצלת: סוציאל־דמוקרטים וקומוניסטים במחתרת ובגלות, כמרים פרוטסטנטים ב״כנסייה המתוודה״ (הצהרת ברמן, 1934), ואנציקליקת האפיפיור ״בדאגה בוערת״ ב־1937. בהמשך: ג׳ורג׳ אלזר (1939), ״הוורד הלבן״ (1943) והקושרים של 20 ביולי 1944. היא לא עצרה את המשטר.

והצבא, הפקידות, התעשייה והאקדמיה? הם התאימו את עצמם בהדרגה ל״כללי המשחק החדשים״.

שאלה לבדיקה

לפי הנתונים הרשמיים ירדה האבטלה בגרמניה מכ־6 מיליון בינואר 1933 לפחות ממיליון ב־1937. מדוע אי אפשר לקרוא בנתונים האלה את כל הסיפור?

התשובה: כי חלק מהירידה נבע מגיוס לצבא ולשירות עבודה, ויהודים ונשים נדחקו אל מחוץ לשוק העבודה.. נכון. כך מסיים הצעד ״עבודה וחימוש״: הנתונים הרשמיים אינם מספרים את כל הסיפור, כי חלק מהירידה נבע מגיוס ומשירות עבודה, ויהודים ונשים נדחקו אל מחוץ לשוק העבודה.

מדוע נפלה הרפובליקה?

האם נפילת הדמוקרטיה הגרמנית הייתה בלתי נמנעת, ומי אחראי לה?

• קרל דיטריך ברכר, ״פירוק הרפובליקה של ויימר״ (1955) ברכר מתאר ״התפוררות של הכוח״: משנת 1930, כשברינינג שלט בצווי חירום, הפרלמנט הוזנח והרפובליקה הפכה בפועל לשלטון נשיאותי. בעיניו החוקה, שנתנה לנשיא סמכויות חירום רחבות, ואליטות שלא האמינו בדמוקרטיה, בצבא, בפקידות ובמשפט, פתחו את הדרך. לפי תפיסה זו המבנה כבר לא החזיק מעמד.
• הנרי אשבי טרנר, ״שלושים הימים של היטלר לשלטון״ (1996) טרנר טוען שעליית היטלר לא הייתה בלתי נמנעת: בסוף 1932 הנאצים נחלשו, וההחלטה למנות אותו נבעה מחשבון של קבוצה קטנה סביב הנשיא. לדעתו סוף הדמוקרטיה היה כנראה בלתי נמנע, אבל לא בהכרח לידי היטלר: שלטון צבאי בהנהגת שלייכר היה אפשרי.
• יורגן פלטר, ״בוחרי היטלר״ (1991) פלטר בוחן את הקולות: הנאצים פנו לכל המעמדות, אבל בעיקר לפרוטסטנטים, לעצמאים, לאיכרים ולצעירים, ופחות לקתולים ולפועלים מאורגנים. לפי מחקרו האבטלה לא הסבירה את הצלחתם כפי שמקובל לחשוב, והמובטלים הצביעו יותר לקומוניסטים. נפילת הרפובליקה אינה רק עניין של אליטות: גם מיליוני בוחרים הצביעו למפלגה אנטי־דמוקרטית.

שני דברים אינם שנויים במחלוקת: הנאצים לא זכו ברוב בבחירות חופשיות, והם עלו לשלטון בעזרת מי שחשבו שיוכלו לשלוט בהם. השאלה כמה מכך נבע ממבנה החוקה, כמה מהחלטות של בני אדם וכמה מבחירתם של מיליוני בוחרים נשארת פתוחה. אילו מההחלטות שעמדתם בהן בשיעור הייתה יכולה לשנות את התוצאה?

חידון ובגרות

שאלה לבדיקה

איזה שיעור קולות קיבלו הנאצים בבחירות ספטמבר 1930, אחרי 2.6% בלבד ב־1928?

התשובה: כ־18%. נכון: 18.3% ו־107 צירים. הזינוק בא אחרי המשבר הכלכלי של 1929.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• האחדה (Gleichschaltung) התהליך ב־1933–1934 שבו הנאצים הכפיפו את המדינות, המפלגות, האיגודים, העיתונות והארגונים האחרים לשליטתם.
• משטר טוטליטרי משטר של מפלגה אחת ומנהיג אחד שמבקש לשלוט בכל תחומי החיים בעזרת אידיאולוגיה, טרור ותעמולה.
• חוק ההסמכה חוק מ־23 במרץ 1933 שהעביר את סמכות החקיקה לממשלת היטלר ופתח את הדרך לדיקטטורה.

שאלה

הסבירו כיצד עברה גרמניה מדמוקרטיה לדיקטטורה טוטליטרית בין ינואר 1933 לאוגוסט 1934. התייחסו לשני המישורים, עיצוב מוסדות המדינה וגיוס תמיכת הציבור, והביאו לפחות שלוש דוגמאות.

תשובה לדוגמה

ב־30 בינואר 1933 מינה הנשיא הינדנבורג את היטלר לקנצלר בדרך חוקית, בממשלה שרוב חבריה שמרנים שקיוו לרסן אותו. היטלר, שמעולם לא זכה לרוב בבחירות חופשיות, השתמש בכלים חוקיים כדי לפרק את הדמוקרטיה מבפנים.

במישור המוסדות: אחרי שריפת הרייכסטאג (27 בפברואר) ביטל הצו להגנת העם והמדינה זכויות יסוד ואיפשר מעצרים בלי משפט. ב־23 במרץ אישר הרייכסטאג, בקולות 444 מול 94 ובאווירת איום, את חוק ההסמכה, ומאז חוקקה הממשלה בלי פרלמנט. בהאחדה פורקו פרלמנטים של המדינות, האיגודים (2 במאי) והמפלגות (22 ביוני–14 ביולי), והפקידות נוקתה מיהודים ומיריבים (7 באפריל). ב־30 ביוני 1934, בליל הסכינים הארוכות, חיסל היטלר את הנהגת ה־SA ויריבים, וכשמת הינדנבורג ב־2 באוגוסט איחד את משרות הנשיא והקנצלר והפך לפיהרר, והצבא נשבע לו אישית.

במישור הציבורי: הטרור, מחנות הריכוז הראשונים (דכאו, מרץ 1933), ה־SS והגסטפו הפחידו את המתנגדים. במקביל גייסו הנאצים תמיכה בתעמולה בהנהגת גבלס, בשליטה בעיתונות וברדיו, בחינוך ובתנועת הנוער, בפולחן הפיהרר ובירידה באבטלה. הצבא, הפקידות, התעשייה והאקדמיה התאימו את עצמם בהדרגה ל״כללי המשחק החדשים״.

כך הוקם משטר טוטליטרי: מפלגה אחת, מנהיג אחד, אידיאולוגיה שלטת וטרור, בלי חופש ביקורת. ההתנגדות הייתה מפוצלת וחלשה, והמעבר נעשה בהדרגה ובעטיפה של חוק.

מונחים

• תורת הגזע האמונה, שאין לה בסיס מדעי, שהאנושות מחולקת ל״גזעים״ בעלי ערך שונה, ושה״גזע הארי״ הוא העליון. היא עמדה בבסיס האנטישמיות הנאצית.
• מרחב מחיה Lebensraum: הדרישה הנאצית לכבוש אדמה במזרח אירופה, בעיקר בברית המועצות, בשביל ״הגזע הגרמני״.
• הפיהרר פרינציפ עקרון הפיהרר: כל הסמכות בידי מנהיג אחד שרצונו הוא החוק, והציות עובר מלמעלה למטה, במפלגה ובמדינה.
• טוטליטריות משטר שבו מפלגה אחת ומנהיג אחד, עם אידיאולוגיה רשמית, טרור ותעמולה, מבקשים לשלוט בכל תחומי החיים של האזרחים, גם במחשבותיהם.
• מיתוס ״הדקירה בגב״ הטענה שהצבא הגרמני לא הובס בשדה הקרב אלא נדקר בעורף בידי יהודים, סוציאליסטים וקומוניסטים. הינדנבורג ולודנדורף הפיצו אותה ב־1919, והיא הרעילה את היחס לרפובליקה.
• הסכם ורסאי הסכם השלום שנחתם ב־28 ביוני 1919: גרמניה איבדה שטחים, צבאה הוגבל ל־100,000 איש, והיא חויבה בפיצויים ובהודאה באשמת המלחמה. בגרמניה רבים ראו בו ״דיקטט״.
• סעיף 48 סעיף בחוקת ויימר שאיפשר לנשיא להוציא צווי חירום בלי הפרלמנט כשהסדר הציבורי בסכנה. מ־1930 הפך לדרך שלטון רגילה.
• חוק ההסמכה חוק מ־23 במרץ 1933, ״להסרת מצוקת העם והרייך״, שהעביר את סמכות החקיקה לממשלה ל־4 שנים. הוארך ב־1937 וב־1939.
• האחדה Gleichschaltung: התהליך ב־1933–1934 שבו הנאצים הכפיפו מדינות, מפלגות, איגודים, עיתונים וארגונים לשליטתם, בכוח החוק ובכוח האיום.
• אנשי ה־SA אנשי הסער, ״החולצות החומות״: המיליציה האלימה של המפלגה הנאצית. בתחילת 1934 מנתה יותר משלושה מיליון איש, ובליל הסכינים הארוכות נשברה.
• אנשי ה־SS ארגון עילית של המפלגה הנאצית בהנהגת היינריך הימלר. ניהל את מחנות הריכוז, ומ־1936 גם את המשטרה כולה, והיה כוח האימה המרכזי של המשטר.
• גסטפו המשטרה החשאית של המדינה הנאצית, שנוסדה ב־1933 בפרוסיה. עצרה בלי משפט, ונשענה הרבה על הלשנות של אזרחים.
• פאול פון הינדנבורג הנשיא הגרמני, גיבור מלחמה בן 85, שמינה את היטלר לקנצלר.
• פרנץ פון פפן קנצלר שמרני שהחליף את ברינינג ב־1932. פפן ותומכיו האמינו שירסנו את היטלר.
• היינריך ברינינג קנצלר ממפלגת המרכז, ששלט בעזרת סעיף 48 לחוקה בלי הפרלמנט.
• קורט פון שלייכר גנרל שהיה קנצלר לזמן קצר בסוף 1932, וניסה לפצל את המפלגה הנאצית.
• היינריך הימלר מפקד ה־SS. ניהל את מחנות הריכוז, ומ־1936 גם את כל המשטרה הגרמנית.
• יוזף גבלס ראש משרד התעמולה הנאצי, ששלט בעיתונות ובתעמולה.
• דכאו המחנה הראשון לאסירים פוליטיים, שנפתח ליד מינכן במרץ 1933.
• הרייכסטאג בית הנבחרים של גרמניה בברלין. השריפה שלו ב־1933 שימשה לדיכוי האופוזיציה.
• הרוהר אזור התעשייה הגדול של גרמניה, שצרפת ובלגיה כבשו ב־1923.
• גוסטב שטרזמן שר החוץ שעזר להחזיר את גרמניה לקהילת המדינות. מת ב־1929.
• לוקרנו הסכמים שנחתמו ב־1925. בשנה שאחריהם נכנסה גרמניה לחבר הלאומים.
• תוכנית דוז תוכנית שהקלה על תשלומי הפיצויים של גרמניה ב־1924, והביאה הלוואות מארצות הברית.
• לנדסברג הכלא שבו ריצה היטלר כשמונה חודשים אחרי הפוטש של 1923, וכתב שם את ספרו.
• פוטסדם עיר ליד ברלין, שבה נפתח הפרלמנט החדש ב־21 במרץ 1933, ליד קברו של פרידריך הגדול.
• לודוויג קאס כומר שהיה יו״ר מפלגת המרכז, וניהל שיחות עם היטלר לפני חוק ההסמכה.
• מפלגת המרכז מפלגה שהרבה מחבריה היו קתולים. הצביעה בעד חוק ההסמכה ופירקה את עצמה ביולי 1933.
• גרגור שטראסר יריב פנימי של היטלר שנרצח בסוף יוני 1934 בטבח נגד אנשי ה־SA.
• בלומברג שר ההגנה, שיזם את השבועה החדשה לאיש: להיטלר ולא לחוקה.
• גרינג שר בלי תיק בממשלה הנאצית, שהיה גם שר הפנים של פרוסיה ובידיו המשטרה.
• פריק שר הפנים של הרייך בממשלה שמונתה ב־30 בינואר 1933.
• נוער היטלר ארגון הנוער הנאצי. הפך לגוף של המדינה ב־1936, וחברות בו הפכה לחובה ב־1939.
• חזית העבודה הארגון הנאצי שהחליף את האיגודים המקצועיים. אין בו שביתות ומשא ומתן.
• הכנסייה המתוודה כנסייה של כמרים פרוטסטנטים שהתנגדה למשטר. הצהרת ברמן שלה הופיעה ב־1934.
• הרייכסראט בית הנבחרים של המדינות הגרמניות, שבוטל ב־14 בפברואר 1934.

מקורות

• Gesetz zur Behebung der Not von Volk und Reich (Ermächtigungsgesetz), 24. März 1933, Reichsgesetzblatt 1933 I, S. 141
• Otto Wels, Rede im Reichstag gegen das Ermächtigungsgesetz, 23. März 1933, in: Dokumente der deutschen Politik, Bd. 1 (Berlin 1935); German History in Documents and Images
• Otto Meissner, Minutes of the Second Meeting between Hitler and Hindenburg, 13 August 1932; and Meissner's affidavit of 28 November 1945; German History in Documents and Images
• Adolf Hitler, Mein Kampf, Bd. 1 (München 1925), Bd. 2 (München 1926)
• Programm der NSDAP (25-Punkte-Programm), München, 24. Februar 1920
• Verordnung des Reichspräsidenten zum Schutz von Volk und Staat, 28. Februar 1933 (Reichstagsbrandverordnung)
• Richard J. Evans, The Coming of the Third Reich (London: Penguin, 2003) and The Third Reich in Power (London: Penguin, 2005)
• Ian Kershaw, Hitler 1889–1936: Hubris (London: Allen Lane, 1998)
• Henry Ashby Turner Jr., Hitler's Thirty Days to Power: January 1933 (Reading, MA: Addison-Wesley, 1996)
• Karl Dietrich Bracher, Die Auflösung der Weimarer Republik: Eine Studie zum Problem des Machtverfalls in der Demokratie (Stuttgart: Ring-Verlag, 1955)
• Jürgen W. Falter, Hitlers Wähler (München: C. H. Beck, 1991)
• Robert Gellately, Backing Hitler: Consent and Coercion in Nazi Germany (Oxford: Oxford University Press, 2001)
• Benjamin Carter Hett, Burning the Reichstag: An Investigation into the Third Reich's Enduring Mystery (Oxford: Oxford University Press, 2014)
• מיכאל ירון, הוראת נושא השואה בשיעורי היסטוריה בחטיבה עליונה (ירושלים: יד ושם, 2004)
• Deutsches Historisches Museum, LeMO: Einparteienstaat; NSDAP
• Deutscher Bundestag, Kalenderblatt: Ermächtigungsgesetz, 23. März 1933
• משרד החינוך, הפיקוח על הוראת היסטוריה: פרק 2, טוטליטריות, אנטישמיות, מלחמת העולם השנייה והשואה (תוכנית הלימודים לבגרות)

קרדיט תמונות

• צלם לא ידוע, 30 בינואר 1933. הארכיון הפדרלי הגרמני (Bundesarchiv), Bild 102-02982A · Unknown author (Bundesarchiv) · CC BY-SA 3.0 · דף המקור
• מפה של Furfur (עיבוד של קובץ מאת Dove), 2017, על פי נתוני Statistisches Jahrbuch für das Deutsche Reich 1932 · Furfur (derived from a file by Dove) · CC BY 3.0 · דף המקור
• כרזת בחירות של ה־NSDAP, 1932. מוזיאון העיר מינכן; צילום: תומס קווין, 2014 · Thomas Quine · CC BY 2.0 · דף המקור
• כרזת ה־SPD, מו״ל ריכרד האושילדט, ברלין, אוקטובר 1932. הארכיון הממלכתי בפרייבורג (Landesarchiv Baden-Württemberg, Staatsarchiv Freiburg W 110/1 Nr. 0346) · CC BY 4.0 · דף המקור
• Reichsgesetzblatt 1933, חלק א׳, מס׳ 25, 24 במרץ 1933, עמ׳ 141 · Public domain · דף המקור
• היינריך קנירר, ״עם אחד, רייך אחד, פיהרר אחד!״, כרזה (דפוס קארל ורנר, רייכנבאך), על פי צילום של היינריך הופמן, בערך 1935–1938 · Public domain · דף המקור