העלייה הגדולה והקליטה בשנות החמישים והשישים

נמל חיפה, 1948

תא פח בנמל חיפה

חיפה, 1948. אנייה עגנה, ועולים מבולגריה יורדים ממנה אל הרציף. קרובים מחכים להם, אבל לפני החיבוק יש עוד תחנה: תא פח גדול, ועליו שלט באנגלית ובעברית, ״DISINFECTION DDT״ ו״חיטוי״. גברים בצד אחד, נשים בצד אחר.

אחרי התא יבואו ארוחה קלה, חיסון, תעודת זהות ומשאית שתיקח אותם למחנה עולים.

בשלוש וחצי השנים הראשונות של ישראל יגיעו אליה כ־688 אלף עולים, והיא מונה כ־650 אלף יהודים. מי יקלוט את כולם? ואיך זה נראה מצד העולים?

מקור: מה כתוב בשלט?

וילם ואן דה פול, נמל חיפה, 1948. הארכיון הלאומי של הולנד, פריט 255-1151

ה־DDT היה אז חומר הדברה מקובל נגד כינים. חוקרים מציינים שהמגפות אכן נבלמו, אבל נוהלי הבריאות היו לא פעם זרים וטראומטיים לעולים (דוידוביץ׳, סיידלמן ושוורץ).

• קראו את השלט. מה קורה בתא, ומה כתב הארכיון ההולנדי? בתא מחטאים ב־DDT, כפי שכתוב עליו באנגלית ובעברית. הארכיון ההולנדי תיאר אותו כ״שירותים ניידים״. כשיש סתירה בין כיתוב לתמונה, בודקים את התמונה עצמה.
• מה אפשר ללמוד מהתמונה, ומה אי אפשר? אפשר ללמוד שהחיטוי היה חלק קבוע מקבלת הפנים, ושקרובים חיכו לעולים ברציף. אי אפשר ללמוד מה הרגישו האנשים ומה קרה בתוך התא. לשם כך צריך עדויות.
• מי צילם, ולמי? צלם הולנדי שתיעד את ישראל ב־1948 ו־1949, ולא צלם של המדינה. אבל גם הוא בחר מה לצלם: את הרציף ולא את מה שבתוך התא.

המספרים

מדינה שמכפילה את עצמה

כ־688 אלף

במאי 1948 חיו בארץ כ־650 אלף יהודים. מהקמת המדינה ועד סוף 1951 עלו אליה כ־688 אלף איש: כ־100 אלף ב־1948, יותר מ־240 אלף ב־1949, כ־170 אלף ב־1950 וכ־174 אלף ב־1951. כעשרה אחוזים מהם עזבו בשנים שאחר כך. האוכלוסייה היהודית כמעט הוכפלה בשלוש וחצי שנים.

והמדינה הייתה אחרי מלחמה, עם מחסור חמור במטבע חוץ. חסרו דירות, מורים, רופאים, עבודה ולחם. בספרים קוראים לזה ״העלייה ההמונית״.

שאלה לבדיקה

מדוע נקראת העלייה של השנים 1948 עד 1951 ״העלייה ההמונית״?

התשובה: כי כ־688 אלף עולים הגיעו בשלוש וחצי שנים אל מדינה שחיו בה כ־650 אלף יהודים, והאוכלוסייה היהודית כמעט הוכפלה.. נכון. המספרים האלה, אחרי מלחמה ובמחסור חמור במטבע חוץ, הם שנתנו לעלייה את שמה.

שערים פתוחים

5 ביולי 1950

כל יהודי זכאי

ב־14 במאי 1948 הכריזה מגילת העצמאות שהמדינה ״תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות״. שנתיים אחר כך, ב־5 ביולי 1950, אישרה הכנסת פה אחד את חוק השבות. סעיף 1: ״כל יהודי זכאי לעלות ארצה״.

זה הרעיון של קיבוץ גלויות: המדינה אינה בוחרת מי יבוא. הכנסת קבעה את ההצבעה ל־20 בתמוז, יום פטירתו של הרצל. אבל מי יבנה בתים ויפרנס את כולם?

מקור: שני משפטים שפתחו את השערים

מגילת העצמאות: ״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות.״

חוק השבות, סעיף 1: ״כל יהודי זכאי לעלות ארצה.״

שני מסמכים רשמיים: הצהרה וחוק. שניהם מדברים על זכות.

• מי מחליט אם יהודי יעלה? היהודי עצמו. החוק אינו מתנה את הזכות בגיל, בבריאות או במקצוע. תנאים נוספו רק ב־1954: פעולה נגד העם היהודי, סכנה לבריאות הציבור או לביטחון המדינה, או עבר פלילי מסוכן.
• מה לא כתוב בהם? אין בהם מילה על דיור, עבודה ומימון. הזכות לעלות ניתנה לפני שנבנתה היכולת לקלוט.
• מי היה צריך לממש את הזכות? הסוכנות היהודית והממשלה. הסוכנות הביאה את העולים והפעילה את המחנות והמעברות; הממשלה אחראית לדיור, לעבודה, לחינוך ולבריאות. החלוקה ביניהן עוררה ויכוחים. וגם מדינות שמנעו יציאה קבעו מי יוכל לעלות.

שאלה לבדיקה

מה קובע סעיף 1 לחוק השבות, ומתי התקבל החוק?

התשובה: ״כל יהודי זכאי לעלות ארצה״; 5 ביולי 1950.. נכון. החוק התקבל בכנסת פה אחד, והוא ממשיך את מגילת העצמאות, שדיברה על קיבוץ גלויות.

עליית הצלה

מטוסים מעדן ומבגדאד

למה עלו? בגלל הציונות והמשיכה אל המדינה החדשה, מצוקת ניצולי השואה, ובארצות האסלאם גם סכנה, מצוקה כלכלית ולאומיות ערבית מתגברת (על כך בשיעור ״סוף האימפריות ויהודי ארצות האסלאם״). רבים הגיעו בעליית הצלה: עלייה מהירה, בלי סלקציה, של מי שנחשבו בסכנה, כמו ניצולי שואה ממחנות העקורים ומקפריסין ויהודים שנסגר בפניהם השער. ב״מבצע מרבד הקסמים״ (16 בדצמבר 1948 עד 24 בספטמבר 1950) הוטסו כ־49 אלף יהודי תימן דרך מחנה בעדן. ב״מבצע עזרא ונחמיה״ הוטסו, בעיקר ב־1951, כ־120 עד 130 אלף יהודי עיראק, אחרי שעיראק התירה ב־1950 לעזוב בתנאי שיוותרו על אזרחותם, ובמרץ 1951 הקפיאה את רכושם.

ההצלה הייתה אמיתית. אבל ההגעה לארץ הייתה רק ההתחלה: עכשיו צריך היה לספק לכולם גג.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש הממשלה.

נובמבר 1951

מאז הקמת המדינה עלו יותר מ־600 אלף איש. בין 220 ל־250 אלף מהם חיים במעברות, באוהלים ובפחונים, והחורף מתקרב. הכסף חסר, וגם מטבע החוץ.

בהנהלת הסוכנות ובממשלה נאבקים על קצב העלייה. בעיראק, בצפון אפריקה ובמזרח אירופה יש יהודים שרוצים לעלות. יש הדורשים לצמצם: רק צעירים, בריאים ובעלי מקצוע. חוק השבות מדבר על כל יהודי.

מה אתם מחליטים?

• שערים פתוחים: כל יהודי שרוצה לעלות יעלה, ונבנה תוך כדי תנועה. כנראה עוד מאות אלפי עולים בתוך שנים אחדות, אל מדינה שאין בה דיור, מטבע חוץ ועבודה לכולם: יותר אוהלים, יותר מחלות, וחורף קשה בהרבה. מצד שני, יהודים בסכנה לא יצטרכו לחכות, והחוק יישאר חי כפי שנכתב.
• עוצרים כל עלייה, חוץ ממצבי חירום, עד שנסגור את המעברות. כנראה שהמעברות יתרוקנו מהר יותר ותהיה הפוגה בקליטה. אבל זה סותר את חוק השבות ואת מגילת העצמאות, והשערים עלולים להיסגר בפני יהודים שעוד אפשר להציל, ובמדינות כמו עיראק החלון ממילא נסגר.
• עלייה סלקטיבית: מגבילים את סוג העולים ולא את הרעיון. מי שאינו בסכנה צריך להיות בריא, צעיר ובעל מקצוע; עליית הצלה נמשכת בלי הגבלה. כנראה פחות עומס וכסף לקליטת מי שכבר כאן. אבל מי שאינו עומד בקריטריונים, כמו משפחות מורחבות, מבוגרים וחולים, יישאר מאחור, ועולים ממדינות כמו מרוקו ירגישו שמעלים אותם ״במשורה״.

מה קרה בפועל

עלייה סלקטיבית: מגבילים את סוג העולים ולא את הרעיון. מי שאינו בסכנה צריך להיות בריא, צעיר ובעל מקצוע; עליית הצלה נמשכת בלי הגבלה.

כך החליטה הנהלת הסוכנות בנובמבר 1951, וממשלת ישראל אימצה את המדיניות: עלייה סלקטיבית לפי בריאות, גיל (עד 35, בצפון אפריקה) ומקצוע, עם פטור לעליית הצלה. העלייה צנחה: כ־23 אלף ב־1952 וכ־10 אלף ב־1953.

החוקר אבי פיקאר מסביר את התפנית בחשש לגורל הכלכלה של ״בניין הלאום״, ולדעתו גם בחשש שרבבות עולים מצפון אפריקה ישנו את הצביון הדמוגרפי־תרבותי, האירופי, של המדינה. הוא קורא לזה ״סולידריות מתנשאת״. מה היה חלקו האישי של בן־גוריון בהחלטה, המקורות שבדקנו אינם מפרטים.

אחרי ההחלטה

ריסון, ועלייה בחשאי

כ־23 אלף

ב־1952 עלו כ־23 אלף איש, וב־1953 כ־10 אלף, לעומת כ־174 אלף ב־1951. לא רק המדיניות הסבירה זאת: עיראק סגרה את שעריה, ומאגר הניצולים ויהודי ארצות ערב שנחשבו בסכנה כמעט אזל.

אחר כך העלייה גדלה שוב, כעלייה מבוקרת עם מכסות: כ־166 אלף איש ב־1955 עד 1957, כ־62% מהם מצפון אפריקה; ועוד כ־50 אלף יהודים יצאו מפולין בשנים 1956 עד 1960. אחרי שמרוקו קיבלה עצמאות ב־1956 נאסרה היציאה, ומאז היא נעשתה בחשאי, בארגון המוסד ו״המסגרת״. בינואר 1961 טבעה ספינת המעפילים ״אגוז״, ו־44 מנוסעיה נספו. אחר כך הסכים חסן השני, בהסכם חשאי, ל״מבצע יכין״ (28 בנובמבר 1961 עד 1964): כ־90 אלף יהודים.

שאלה לבדיקה

מה קבעה ההחלטה על ״עלייה סלקטיבית״ בנובמבר 1951?

התשובה: קריטריונים של בריאות, גיל ומקצוע, עם פטור לעליית הצלה.. נכון. היא נועדה לדלל את מספר העולים, והמספרים צנחו ל־23 אלף ב־1952 ול־10 אלף ב־1953.

אוהלים, פחונים ותלושים

פתרון ראשון

בתים של אחרים

הפתרון המהיר הראשון היה בתים ריקים. אחרי מלחמת 1948 עמדו נטושים בתים ערביים, שתושביהם ברחו או גורשו (על כך בשיעור על בעיית הפליטים). כ־100 אלף עולים התיישבו בבתים כאלה ביפו, ברמלה, בלוד, בעכו ובבאר שבע, וגם בחיפה ובירושלים. בתמונה מרססים ב־DDT בית בבאר שבע לפני שעולים נכנסים אליו.

כשהבתים אזלו, באו מחנות עולים באתרי צבא בריטי לשעבר. הגדול שבהם, שער העלייה בחיפה, נפתח במרץ 1949 לחמשת אלפים עד שישה אלפים איש בבת אחת. הסוכנות היהודית דאגה בו למזון ולדיור. כל עולה אמור היה לעבור בו חמישה ימים של בדיקות, אבל בפועל שהה בו לרוב עשרה ימים ויותר.

מאי 1950

המעברה

ב־1950 כבר נגמר המקום במחנות. במרץ הציע לוי אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות, לפרק את המחנות ולפזר את העולים, ובמאי קמה אחת המעברות הראשונות, בכסלון שבהרי ירושלים, ל־150 משפחות.

מעברה היא לא מחנה: המשפחה צריכה להתפרנס בעצמה. קודם אוהל, אחר כך צריף בד, פח או אסבסט, לפעמים בלי מים בבית ובלי חשמל. העבודה היא יעור ועבודות דחק של הממשלה. בסוף 1951 חיו ב־120 עד 130 מעברות בין 220 ל־250 אלף איש (האומדנים נבדלים), 75 עד 80 אחוזים מהם יוצאי ארצות האסלאם. האחרונות נסגרו בראשית שנות ה־60.

צנע

תלושים ופנקסים

ב־26 באפריל 1949 החליטה הממשלה על קיצוב. משטר הצנע נועד לחלק מחסור בשווה: מי שיש לו כסף לא יקנה הכול, ומי שאין לו לא ירעב. כל אזרח נרשם בחנות מכולת אחת ובפנקס נקודות. לחם, סוכר, שמן, גבינה, ביצים ובשר חולקו בכמויות קבועות, ואחר כך גם נעליים ובגדים. את הקיצוב ניהל משרד האספקה והקיצוב בראשות דב יוסף.

אבל נולד שוק שחור, ועד פברואר 1950 נפתחו כ־5,000 תיקים נגד סוחריו. חלק מהציבור לא הבין למה הוא מצטמצם בגלל העולים, ועולים מכרו תלושים. הצנע נחלש ב־1953, צומצם ל־15 מוצרים ב־1956 ובוטל ב־1959.

שאלה לבדיקה

מה ההבדל המרכזי בין מחנה עולים למעברה?

התשובה: במחנה הסוכנות דאגה למזון ולדיור; במעברה המשפחה אמורה להתפרנס בעצמה.. נכון. במעברה, מ־1950, התגוררו המשפחות באוהלים ובפחונים, והתפרנסו לרוב מעבודות דחק.

מיתוס

העולים הגיעו אל מדינה שהייתה מוכנה לקלוט אותם.

האמת

לא. הקליטה נעשתה תוך כדי תנועה, בתנאי מחסור. המדינה יצאה זה עתה ממלחמה, יתרות המטבע שלה הוקפאו כשהבריטים יצאו, וההכנסות מיצוא כיסו פחות משליש מההוצאות על יבוא. המעברות, שנועדו להיות פתרון זמני, נשארו לפעמים עשר שנים.

הראיות

ב־1950 כבר היו המחנות ואמצעי הדיור מנוצלים עד תום, ולכן הוקמו המעברות. בין 1948 ל־1955 הגיעו יותר מ־110 אלף עולים שכושר עבודתם מוגבל או אפסי, כ־15% מהעולים. ההכרזה על קיבוץ גלויות קדמה ליכולת לקלוט.

לפזר את העם

תוכנית שרון

ערים חדשות, רחוק מהים

ב־1951 פרסמה מחלקת התכנון במשרד ראש הממשלה, בראשות אריה שרון, את תוכנית המתאר הארצית הראשונה. מטרתה: פיזור האוכלוסין. אז חיו כשני שלישים מהיהודים בערים הגדולות; לפי התוכנית רק כ־45%. השאר יתיישבו ב־24 אזורי תכנון, במושבים ובעיירות חדשות בגליל ובנגב.

כך קמו עיירות הפיתוח. בית שמש הייתה הראשונה (1950). קריית שמונה, בית שאן ושדרות צמחו ממעברות; ערד הוקמה ב־1960 וכרמיאל ב־1964. מ־1954 נשלחו עולים, בעיקר ממרוקו ומתוניסיה, ישר מהאנייה אל העיירה, ב״מבצע מהאנייה לכפר״. ההיגיון: גבול מאויש, אדמה מיושבת, פחות צפיפות בערים. המחיר: עיירות שנבנו בחיפזון, בלי מספיק תעשייה, ועולים שנשארו בלי עבודה.

נקודת החלטה

אתם פקיד במחלקת התכנון של ממשלת ישראל.

1951

אתם מתכננים איפה ייבנו הבתים לעולים. בתל אביב ובחיפה יש עבודה, בתי ספר ובתי חולים, אבל הן כבר צפופות. בגליל ובנגב יש אדמה ריקה וגבול ארוך, אבל אין כבישים, מים ועבודה.

קל לבנות שם שיכונים מהר. קשה להקים מפעלים. אתם יודעים שרוב העולים הם בני עיר ולא חקלאים.

מה אתם ממליצים?

• לשכן את רוב העולים ליד הערים הגדולות, שם יש עבודה. כנראה העולים ימצאו עבודה מהר יותר ויהיו קרובים לבתי ספר ולרופאים. אבל הצפיפות בערים תגדל, ואזורי הגבול בגליל ובנגב יישארו ריקים. דמי השכירות והמחירים בערים יעלו.
• לפזר: עיירות חדשות בגליל ובנגב, ושיכון גם בלי עבודה מובטחת. כנראה יותר בתים מהר, יישוב של אזורים ריקים וחיזוק הגבולות. אבל עבודה, כבישים ובתי ספר יאחרו, ורבים ימצאו עצמם מובטלים בעיירה מרוחקת. חלקם יעזבו בחזרה אל הערים.
• קודם מפעלים ותשתית, ואז אנשים. בינתיים העולים נשארים במעברות. כנראה עיירות עם בסיס כלכלי טוב יותר. אבל המעברות יישארו מלאות עוד שנים, בתנאים הקשים שלהן, ואת המחיר ישלמו מי שמחכים באוהלים ובפחונים.

מה קרה בפועל

לפזר: עיירות חדשות בגליל ובנגב, ושיכון גם בלי עבודה מובטחת.

אתם בוחרים בפיזור, וכך נעשה: תוכנית שרון קבעה שרק כ־45% מהיהודים יגורו בערים הגדולות, וקמו עיירות פיתוח. אבל המפעלים לא תמיד הגיעו אחרי האנשים: בעיירות רבות האבטלה הייתה גבוהה, ועולים רבים עזבו אל הערים.

המדינה ראתה בפיזור צורך לאומי: ביטחון, ישוב אדמה ריקה והקלה על הערים. מבקרים טוענים שהתוכנית שירתה גם את שליטת המדינה בעולים, ושעולי ארצות האסלאם הופנו לפריפריה במיוחד. במאמר מ־2005 מצאה החוקרת א׳ חזום (Khazzoom) קשר מובהק בין מוצא עדתי להפניה לעיירות פיתוח.

שאלה לבדיקה

מה היו המטרות של ״פיזור האוכלוסין״ בתוכנית שרון, ומה היה מחירו בפועל?

התשובה: להקל על הצפיפות בערים, ליישב את הגליל והנגב ולחזק את הגבולות. המחיר: עיירות שנבנו בחיפזון, בלי מספיק תעשייה, ועולים שנשארו בלי עבודה.. נכון. המדינה ראתה בפיזור צורך לאומי של ביטחון, ישוב אדמה ריקה והקלה על הערים, אבל המפעלים לא תמיד הגיעו אחרי האנשים.

בישוב החקלאי

מושבי עולים

בן־גוריון דרש מתנועות הקיבוצים לקלוט עולים. הן סירבו: אי אפשר לכפות חיי שיתוף, וצריך הכשרה. הן הציעו כאלף עולים בשנה, מעט מדי. תנועת המושבים הסכימה, וכך קמו מושבי עולים: יישובים חקלאיים שרוב תושביהם עולים מאותה ארץ, למשל תימן, עיראק וצפון אפריקה.

לוי אשכול ראה בכך פתרון גם לאדמה השוממה וגם לאדם. אבל רוב העולים היו בני עיר בלי ניסיון חקלאי, ולפעמים גויסו ישר מהמעברה בלי שהבינו את משמעות ההחלטה. חלקם עזבו; אחרים עשו מהמושב בית. יש הרואים בו אחת מדרכי הקליטה המוצלחות ביותר.

נקודת החלטה

אתם משפחה מקזבלנקה: זוג, שלושה ילדים וסבתא.

1955, נמל חיפה

לפני ההפלגה עברתם בדיקה של שליחי הסוכנות: גיל, בריאות ומקצוע. עכשיו, בנמל חיפה, פקיד הסוכנות מציע לכם מקום בעיירה חדשה בנגב: בית קטן של קבע, ועבודה שאינה ברורה. הוא אומר שזה המקום שיש.

קרובים שלכם גרים בצריפון במעברה ליד חיפה. אפשר להצטרף אליהם בינתיים, אבל בלי הבטחה לבית קבע. הנגב רחוק.

מה אתם עושים?

• מקבלים את המקום בעיירה ונוסעים אליו. כנראה יהיה לכם בית קבע וקהילה של עולים כמוכם. אבל עבודה קבועה בסביבה לא תהיה, ומי שמחכה לעבודה עובד בעבודות דחק. הילדים ילמדו בבתי ספר צפופים, ורבים מהעולים לעיירות כאלה יעזבו בהמשך.
• מסרבים ועוברים אל הקרובים במעברה ליד חיפה. כנראה תהיו קרובים לעבודה בעיר ולקהילה מוכרת, אבל תחיו עוד שנים בצריפון בלי בית קבע. ואין ודאות שהסוכנות תסייע למי שסירב.
• נוסעים לעיירה, ואם אין עבודה, עוברים לעיר. כנראה כך נהגו רבים. אבל מעבר לעיר בלי דירה ובלי מקום עבודה מוביל לא פעם חזרה למעברה או לשכונת עוני.

מה קרה בפועל

מקבלים את המקום בעיירה ונוסעים אליו.

כמו רבים בשנים 1954 עד 1956, אתם נוסעים אל העיירה. במבצע ״מהאנייה לכפר״ הועברו עולים ישר אל עיירות הפיתוח; באותן שנים הוקמו כשבע עיירות חדשות והורחבו אחת־עשרה. בעיירות רבות היו אבטלה ועבודות דחק, וחלק מהעולים עזבו.

אבי פיקאר מצביע על מימון דל לקליטה: כ־60 אלף מתוך כ־100 אלף יהודים שנרשמו לעלייה ממרוקו ב־1956 נשארו בלי מענה. במקרים רבים לא הייתה לעולים בחירה אמיתית: הסוכנות קבעה לאן יישלחו. ההיסטוריונים חלוקים אם זו הייתה מדיניות פיזור לכל, או הדרה מכוונת של עולי ארצות האסלאם מהערים.

מיתוס

כל עולי ארצות ערב טופלו באותה דרך.

האמת

לא. המסלולים היו שונים: יהודי תימן ועיראק הוטסו בעליית הצלה, בלי סלקציה. יהודי מרוקו ותוניסיה עברו בשנות החמישים סלקציה לפי גיל, בריאות ומקצוע, ואז נשלחו ישר לעיירות. גם הדיור והעבודה שקיבלו העולים השתנו לפי התקופה ולפי ארץ המוצא.

הראיות

כמחצית מהעולים ב־1948 עד 1951 באו מאסיה ומאפריקה, אבל הם היו 75% עד 80% מדיירי המעברות; אשכנזים רבים גרו גם הם במעברות. דבורה הכהן, בספרה ״עולים בסערה״, בוחנת איך קבוצות שונות (ניצולי שואה, יהודי מזרח אירופה, יהודי עיראק ותימן) זכו ליחס שונה.

שאלה לבדיקה

איזה משפט מדויק על האופן שבו טופלו עולי ארצות ערב בשנות החמישים?

התשובה: יהודי תימן ועיראק הוטסו בלי סלקציה, ואילו יהודי מרוקו ותוניסיה עברו בשנות החמישים סלקציה לפי גיל, בריאות ומקצוע ונשלחו ישר לעיירות.. נכון. המסלולים נבדלו לפי ארץ המוצא ולפי התקופה, ולכן אי אפשר לדבר על ״יחס אחד לכולם״.

כור היתוך

הרעיון

עם אחד מהרבה קהילות

העולים הגיעו בשפות ומנהגים רבים, ובן־גוריון רצה עם אחד. כור היתוך, או מיזוג גלויות, היה שם הרעיון: מוסדות המדינה ימזגו את כולם לישראלים חדשים. בית הספר היה אחד מהם. ״בית־הספר היסודי הוא כור־המצרף הנאמן, אם כי אולי לא מספיק, של האומה״, אמר בן־גוריון בנאום לגדנ״ע ב־29 בנובמבר 1951 [לאמת]. עוד כלים: הצבא, ששירתו בו צעירים מכל הקהילות יחד, וגדנ״ע; האולפן ללימוד עברית למבוגרים (אולפן עציון נפתח ב־1949 בירושלים); ועברות שמות: ב־1950 הוקמה ועדה לשמות עבריים, ובן־גוריון הורה לקצינים בצה״ל לאמץ שמות עבריים.

אבל מי קבע מהי תרבות ״ישראלית״? מבקרי הרעיון טוענים שהדרישה להיפרד מהמסורת, מהשפה ומהשם הופנתה בעיקר אל עולי ארצות האסלאם, והעבירה להם מסר שתרבותם נחותה. מגיניו ראו בו הכרח: להפוך קהילות זרות זו לזו לעם. גם בן־גוריון התלונן באותו נאום שמי שעולה מעיראק ״נעשה יהודי עיראקי, והדגש הוא על עיראק״ (כפי שהדברים מצוטטים בוויקיפדיה העברית; הנוסח לא נבדק במקור).

נקודת החלטה

אתם מנהל או מנהלת של בית ספר במעברה.

חורף 1952

בכיתה עשרות ילדים: מעיראק, מפולין, מתימן ומרוקו. הם מדברים ערבית, יידיש, רומנית וצרפתית, ורק מעטים יודעים עברית. הכיתות בצריפון, והמורים חדשים וללא ניסיון.

משרד החינוך דורש: עברית בלבד, תוכנית אחידה, שמות עבריים. הורים רבים רוצים שילדיהם ילמדו גם תורה ומסורת.

איך אתם מלמדים?

• עברית בלבד מהיום הראשון, בכיתות רגילות, כמו שהמשרד דורש. כנראה הילדים ילמדו עברית מהר וישתלבו. אבל חלקם ישתקו שבועות, יתביישו בשפת הבית ויתרחקו מהוריהם, שאינם מבינים את השפה החדשה.
• כיתה נפרדת לחודשים הראשונים, עברית מדוברת, ואז שילוב. כנראה עברית טובה יותר, בלי להשתיק ילדים. אבל חסרים מורים וחדרים, ויש חשש שהילדים יישארו מופרדים ויסומנו כ״עולים״.
• גם שפת הבית, עם מורה שמדבר אותה, ומעבר הדרגתי לעברית. כנראה הילדים יבינו ויקבלו כבוד, והקשר עם ההורים יישמר. אבל המשרד יתנגד, אין מורים שמדברים את כל השפות, והילדים יגיעו לעברית מאוחר יותר.

מה קרה בפועל

עברית בלבד מהיום הראשון, בכיתות רגילות, כמו שהמשרד דורש.

זו הייתה המדיניות: עברית כשפת לימוד ותוכנית משותפת, כדי שבית הספר יהיה כור היתוך. חוק לימוד חובה מ־1949 חייב ילדים לבוא לבית הספר, וב־1953 החליף חוק החינוך הממלכתי את שיטת הזרמים המפלגתיים. אנחנו לא יודעים כמה מנהלים חרגו מהמדיניות.

בן־גוריון ראה בבית הספר כור־מצרף של האומה. בפועל הכריע לא פעם המחסור: העלייה ההמונית אילצה לגייס מורים בחופזה. מבקרי הגישה טוענים שהיא טיפחה פער בין תרבות ״מתקדמת״ לתרבות ״נחשלת״.

מחיר

הילדים שנעלמו

אחת הפרשות הכואבות של התקופה היא היעלמות ילדים. משפחות, בעיקר יוצאי תימן, מספרות שבין 1948 ל־1954 נלקחו מהן תינוקות ופעוטות לבית חולים או לבית תינוקות במחנה ובמעברה, ונמסר להן שהילד מת, בלי גופה, בלי תעודת פטירה ובלי קבר. רבים חושדים שחלק מהילדים נמסרו לאימוץ, בארץ ובחו״ל.

שלוש ועדות בדקו. ועדת בהלול־מינקובסקי (1967 עד 1968) בדקה 342 מקרים וקבעה ש־316 מהילדים מתו. ועדת שלגי פעלה בין 1988 ל־1994. הוועדה הממלכתית, בראשות השופט כהן ואחר כך קדמי (1995 עד 2001), בדקה 1,033 ילדים: לפי הדיווחים על הדוח, ל־972 יש תיעוד של מוות, חמישה תינוקות נמצאו חיים, ובמקרים של 56 ילדים לא נקבע מה קרה. היא לא מצאה תוכנית ממלכתית לחטיפות, אבל לא שללה ״מסירה מזדמנת לאימוץ״ במקרים בודדים.

המשפחות ומבקרי הוועדות (למשל בועז סנג׳רו) טוענים שהוועדות הסתמכו על תיעוד של מוסדות שאולי התרשלו, וחסרה בהן ״אפיסטמולוגיה של חשד״. ב־2016 החליטה הממשלה לפתוח את חומרי הוועדות לעיון הציבור. הפרשה נשארת שנויה במחלוקת.

שאלה לבדיקה

מה טענו מבקרי ״כור ההיתוך״, ומה טענו מגיניו?

התשובה: מבקריו טענו שהדרישה להיפרד מהשפה, מהמסורת ומהשם הופנתה בעיקר אל עולי ארצות האסלאם והעבירה להם מסר שתרבותם נחותה; מגיניו ראו בו הכרח להפוך קהילות זרות זו לזו לעם אחד.. נכון. שני הצדדים מסכימים שהיה כאן ניסיון לייצר עם אחד, והם חלוקים בשאלה מי קבע מהי תרבות ״ישראלית״ ומה המחיר.

החשבון עם גרמניה

1951

מי ישלם על הקליטה?

הקליטה עלתה ביוקר. ב־1951 הגישה ישראל לארבע המעצמות תביעה לפיצויים מגרמניה: כ־1.5 מיליארד דולר, לפי חישוב של כ־3,000 דולר לקליטת כל אחד מכ־500 אלף ניצולים. המעצמות לא הגיבו. ב־27 בספטמבר 1951 הצהיר קנצלר גרמניה המערבית, קונרד אדנאואר, בפרלמנט שלו, שהוא מוכן לדבר.

בישראל זו הייתה שאלה כואבת: האם מדברים עם גרמניה שנים ספורות אחרי השואה, ובשביל כסף?

מקור: מה אמר הקנצלר

״בשם העם הגרמני בוצעו פשעים שאין לתארם, והם מחייבים תיקון מוסרי וחומרי.״ (בתרגום חופשי; במקור: ״Im Namen des deutschen Volkes sind aber unsagbare Verbrechen begangen worden, die zur moralischen und materiellen Wiedergutmachung verpflichten״)

הצהרה של ראש ממשלה בפרלמנט, ולא חוזה. היא פותחת דלת, ואינה מתחייבת לסכום.

• מי מדבר, ובשם מי? הקנצלר, ״בשם העם הגרמני״. הוא מודה בפשעים, אבל אומר ״פשעים״ ולא מי ביצע אותם.
• מה הוא מבטיח, ומה לא? הוא מדבר על ״תיקון מוסרי וחומרי״, ובמשפט הבא מוכן לדבר עם נציגי היהדות ומדינת ישראל. הוא אינו נוקב בסכום. את הסכום קבע משא ומתן.
• למה קשה לישראלים לשמוע את זה? כי אצל רבים השיחה עם גרמניה, אפילו על כסף, נראית כמחילה. מנחם בגין התנגד גם מפני שהסכום אינו משקף את הרכוש שנשדד. אחרים אמרו שהכסף נחוץ לקליטת הניצולים.

נקודת החלטה

אתם שר בממשלת ישראל.

דצמבר 1951

הקליטה יקרה, ומטבע החוץ אוזל. הצנע לא פתר את המחסור, ותביעת ישראל לארבע המעצמות לא נענתה. עכשיו אדנאואר מצהיר שהוא מוכן לדבר, ובן־גוריון רוצה משא ומתן ישיר.

אתם יודעים שמנחם בגין וחלק גדול מהציבור קוראים לזה משא ומתן עם הרוצחים, ושהכנסת תתפוצץ. בקרוב תהיה הצבעה.

מה אתם מצביעים בממשלה?

• לדחות מגע ישיר עם גרמניה, גם אם אין כסף: דם אינו למכירה. כנראה הממשלה תשמור על עמדה מוסרית ברורה ותימנע מקרע. אבל המחסור יחמיר: פחות כסף לקליטה, והצנע יימשך עוד שנים. הציבור ימשיך להתווכח על זה.
• לנהל משא ומתן ישיר כדי לממן את קליטת הניצולים. כנראה סכום גדול מגרמניה שיעזור לכלכלה. אבל גם מהומות, האשמות בבגידה ובמחילה, וקרע בציבור.
• לדרוש מהמעצמות או מארגונים יהודיים לנהל את המשא ומתן, בלי מגע ישיר. כנראה פחות פגיעה מוסרית. אבל זה כבר נוסה: המעצמות לא ענו על התביעה, ובלי נציגי ישראל ליד השולחן תהיה פחות השפעה על הסכום.

מה קרה בפועל

לנהל משא ומתן ישיר כדי לממן את קליטת הניצולים.

הממשלה החליטה לנהל משא ומתן ישיר. ב־7 בינואר 1952 הפגינו בכיכר ציון בירושלים כ־15 אלף איש, בראשות בגין, והמפגינים הגיעו לכנסת וזרקו אבנים. ב־9 בינואר אישרה הכנסת, ברוב של 61 מול 50, את הסמכת הממשלה לנהל משא ומתן. ב־10 בספטמבר 1952 נחתם בלוקסמבורג הסכם השילומים: 3 מיליארד מארק לישראל ו־450 מיליון לוועידת התביעות.

בן־גוריון טען שאסור שהרוצחים יהיו גם יורשים, ושהכסף נחוץ לקליטת הניצולים. בגין התנגד משני טעמים: הנוסח נראה כמחילה, והסכום אינו משקף את שווי הרכוש שנשדד. זו הייתה אחת המחלוקות החריפות בתולדות המדינה.

שאלה לבדיקה

מה אירע ב־9 בינואר 1952?

התשובה: הכנסת אישרה, ברוב של 61 מול 50, משא ומתן ישיר עם גרמניה.. נכון. זה היה אחרי הפגנה סוערת בכיכר ציון שהגיעה עד הכנסת.

אחרי

מה עשו בכסף

הכסף הגיע בעיקר כסחורות: כ־30% לדלק, כ־17% לכ־50 אוניות, והשאר לציוד ולחומרי גלם, כולל מכונות לכ־1,300 מפעלים. המדינה סגרה חוב גדול במטבע חוץ ועברה ל״מדיניות הכלכלית החדשה״. ב־1953 הוקל הצנע.

לפי בנק ישראל, השילומים תרמו כ־15% מצמיחת התוצר בשנים ההן ויצרו כ־45 אלף מקומות עבודה. הבנק הוסיף שישראל כנראה יכלה להשיג את הכסף גם במקום אחר.

מחאה

יולי 1959

ואדי סאליב

ואדי סאליב הייתה שכונה ערבית בחיפה שתושביה עזבו ב־1948. עולים התיישבו בבתיה, ובשנות החמישים גרו בה יותר ויותר יוצאי צפון אפריקה, רבים מהם מובטלים או בעבודות דחק. בערב 8 ביולי 1959 נורה ברגליו יעקב אלקריף, סבל מהשכונה, כשהמשטרה הוזעקה אליו לבית קפה אחרי קטטה. שמועה שמת הובילה למחרת להפגנה: אבנים, מכוניות בוערות בהדר הכרמל, והתקפות על מועדוני מפא״י וההסתדרות. ב־11 ביולי פרצו מהומות גם בטבריה, בבאר שבע ובמגדל העמק. 13 שוטרים ושני מפגינים נפצעו, ועשרות נעצרו.

הממשלה מינתה ועדת חקירה בראשות השופט משה עציוני. לפי ויקיפדיה העברית היא קבעה שהמהומות החלו מעצמן, כביטוי הזדהות עם אלקריף; שהסיבות העמוקות היו דיור ותברואה גרועים, אבטלה ועבודות דחק ותחושת קיפוח; ושאין הפליה מכוונת של מוסדות המדינה, אך יש הפליה ברמות הנמוכות [לאמת]. כמה חודשים אחר כך זכתה מפא״י בניצחון הגדול ביותר בתולדותיה, ורשימה של יוצאי מרוקו בראשות דוד בן־הרוש לא עברה את אחוז החסימה.

מקור: שני קולות מאותו שבוע

דוד בן־הרוש, יושב ראש ועד ״ליכוד יוצאי צפון אפריקה״ בוואדי סאליב, לעיתונאי של ״מעריב״: ״צעקות אלו אינן מכוונות רק לכתובת המשטרה. זוהי הצטברות של המרירות שלנו, עולי מרוקו המקופחים.״

״יומן העורך״ ב״מעריב״: ״אבק שריפה טמון בשכונת העוני, וביחוד כשהעוני מלווה הרגשת קיפוח וחשד של הפליה עדתית […].״

שתי עדויות מאותו שבוע: מנהיג מקומי ועורך העיתון. שתיהן מגיעות אלינו דרך ״מעריב״ ואחר כך דרך מאמר מחקר.

• מי מדבר, ובשם מי? דוד בן־הרוש, ראש ועד של יוצאי צפון אפריקה בשכונה, מדבר בשם עולי מרוקו. אנחנו שומעים אותו דרך עיתונאי: הציטוט נבחר.
• במה הוא רואה את מקור הצעקה? לא רק בירי אחד של המשטרה. הוא מדבר על מרירות שהצטברה, על קיפוח. כלומר, הירי היה הניצוץ ולא הסיבה, לפי דבריו.
• מה אומר העורך, ומה הוא נזהר לא לומר? הוא מכנה את השכונה ״אבק שריפה״ ומזהיר מהזנחה. אבל הוא כותב ״חשד של הפליה עדתית״, ולא קובע שהייתה הפליה.

שאלה לבדיקה

מה מראים שני הציטוטים מ״מעריב״ מיולי 1959 על הסיבות למהומות בוואדי סאליב?

התשובה: שניהם רואים בירי רק את הניצוץ: בן־הרוש מדבר על מרירות מצטברת של עולי מרוקו, והעורך על שכונת עוני כ״אבק שריפה״ שבה יש חשד להפליה.. נכון. שני הקולות מצביעים על רקע עמוק של קיפוח ועוני, ורק העורך נזהר לכתוב ״חשד״ ולא להכריע שהייתה הפליה.

אחרי

המעברות נסגרות, והפנתרים קמים

אחרי ואדי סאליב הוגדלו תקציבי פינוי המעברות, ובראשית שנות ה־60 נסגרו האחרונות: הצריף האחרון במעברת תל חנן נהרס ב־4 במרץ 1964. בעשור הזה הגיעו עוד גלי עלייה, בעיקר ממרוקו (מבצע יכין) ומרומניה. במבט לאחור, העולים היו כוח העבודה של המדינה הצעירה: הם יישבו את הגליל והנגב, עבדו ביעור, בחקלאות, בבנייה ובתעשייה ושירתו בצה״ל, וקמו מאות יישובים ומפעלים. אפרים קישון עשה על המעברה את הסרט ״סאלח שבתי״ (1964), סאטירה שהייתה מועמדת לאוסקר.

ב־1971 קמה בשכונת מוסררה בירושלים קבוצה של צעירים ממוצא מרוקאי, הפנתרים השחורים. בהפגנה ב־18 במאי 1971 יצאו אלפים לרחוב, והיו עימותים עם המשטרה. ראש הממשלה גולדה מאיר אמרה עליהם שהם ״לא נחמדים״. הם החזירו את הבעיה העדתית לסדר היום הציבורי.

מהצהרה ועד סגירת המעברות

• 14 במאי 1948 מגילת העצמאות: ״פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות״.
• דצמבר 1948 מתחיל מבצע מרבד הקסמים: כ־49 אלף יהודי תימן עד ספטמבר 1950.
• 26 באפריל 1949 הממשלה מחליטה על קיצוב: מתחיל משטר הצנע.
• מאי 1950 קמה אחת המעברות הראשונות.
• 5 ביולי 1950 הכנסת מאשרת את חוק השבות.
• 1951 מבצע עזרא ונחמיה; בסוף השנה חיים במעברות 220 עד 250 אלף איש.
• נובמבר 1951 החלטה על עלייה סלקטיבית.
• 9 בינואר 1952 הכנסת מאשרת, 61 מול 50, משא ומתן עם גרמניה.
• 10 בספטמבר 1952 הסכם השילומים נחתם בלוקסמבורג.
• 1954 עד 1956 ״מהאנייה לכפר״: עולים נשלחים ישר לעיירות פיתוח.
• יולי 1959 אירועי ואדי סאליב. באותה שנה בוטל הצנע.
• 28 בנובמבר 1961 מתחיל מבצע יכין: כ־90 אלף יהודי מרוקו עד 1964.
• 4 במרץ 1964 נהרס הצריף האחרון במעברת תל חנן.
• 1971 הפנתרים השחורים בירושלים.

כישלון, הצלחה או הפליה?

איך להעריך את קליטת העלייה ההמונית, ומה גרם לפערים בין העדות?

• הגישה הציונית־לאומית: שמואל נח אייזנשטדט, ״קליטת העלייה״ (1952); יצחק משה עמנואל, ״הפער״ (1968) הפערים נובעים בעיקר מהרקע התרבותי של העולים מארצות האסלאם, והם יצטמצמו בהדרגה ב״כור ההיתוך״. המדינה הצליחה לבלום מגפות ורעב, להכפיל את אוכלוסייתה וליישב אזורים חדשים. (העמדה מתוארת לפי ביקורת הספרים של אביעד מורנו; הספרים עצמם לא נבדקו.)
• הגישה הביקורתית: שלמה סבירסקי, ״לא נחשלים אלא מנוחשלים״ (1981); אלה שוחט (1999); חנן חבר, יהודה שנהב ופנינה מוצפי־הלר, ״מזרחים בישראל״ (2002) הפערים נוצרו בפועל על ידי מדיניות: ההפניה למעברות ולעיירות הפיתוח, החינוך, התלות במוסדות מפא״י ותחושת העליונות התרבותית של מעצבי המדיניות, בני אירופה. אי־שוויון עדתי הוא חלק מהפרויקט הציוני ולא סטייה ממנו. יש מי שהגדיר את מדיניות כור ההיתוך עצמה ככישלון: כך קרא משה ליסק לספרו על העלייה הגדולה. (לפי ביקורת הספרים של מורנו; הספרים עצמם לא נבדקו.)
• אבי פיקאר, ״עולים במשורה״ (2013) מעצבי מדיניות הסלקציה בשנים 1951 עד 1956 היו קרועים בין שני חלקי האתוס הציוני: הצלת יהודים ובניין הלאום. הוא מכנה זאת ״סולידריות מתנשאת״: דאגה לעולים, מתוך ראייה אוריינטליסטית צרה וחשש לצביון האירופי של המדינה. לדבריו המדיניות השתנתה כשהרגישו שהעולים במצוקה ממשית, סמוך לעצמאות מרוקו ותוניסיה ב־1956. (לפי ביקורת הספרים של מורנו; הספר עצמו לא נבדק.)

האם אפשר להיות גם הצלחה וגם הפליה? המדינה קלטה כמעט שבע מאות אלף איש בשלוש שנים וחצי, בלי מגפות המוניות, והפערים העדתיים נמשכו עשרות שנים. אילו עדויות ונתונים הייתם רוצים לראות כדי להכריע: אבטלה לפי עדה, מקומות בבתי ספר תיכוניים, עדויות מהמעברות?

ושאלה נוספת: האם ההבחנה ״אשכנזים ומזרחים״ מספיקה כדי להבין את התקופה, אם גם אשכנזים רבים גרו במעברות, ואם יוצאי תימן, עיראק ומרוקו קיבלו יחס שונה?

חידון והכנה לבגרות

שאלה לבדיקה

איזו עלייה נחשבת ״עליית הצלה״?

התשובה: הטסת יהודי עיראק במבצע עזרא ונחמיה.. נכון. יהודי עיראק נחשבו בסכנה והשער נסגר בפניהם, ולכן הם הוטסו בלי סלקציה.

שאלה לבדיקה

מה קבעה ועדת עציוני בעקבות אירועי ואדי סאליב?

התשובה: הסיבות העמוקות הן דיור ותברואה גרועים, אבטלה ותחושת קיפוח; אין הפליה מכוונת של המוסדות, אך יש הפליה ברמות הנמוכות.. נכון, לפי תיאור הממצאים. הוועדה הכירה בקיפוח, אבל דחתה טענה להפליה מכוונת בדרג הגבוה.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• מעברה יישוב זמני לעולים מ־1950, של אוהלים ופחונים, שבו המשפחה צריכה להתפרנס בעצמה; חיו בו בשיא 220 עד 250 אלף איש, ונסגר בראשית שנות ה־60.
• פיזור האוכלוסין מדיניות מ־1951 (תוכנית שרון) לפזר את היהודים מהערים הגדולות אל הגליל והנגב, בעיירות פיתוח ובמושבים.
• כור היתוך מדיניות שביקשה לאחד את העולים בשפה, בתרבות ובשירות משותפים, ומבקריה אומרים שדרשה מעולי ארצות האסלאם לוותר על תרבותם.

שאלה

הציגו קושי אחד של הקולטים וקושי אחד של הנקלטים בקליטת העלייה ההמונית בשנות החמישים, והסבירו כיצד התמודדו עם כל אחד מהם מדינת ישראל והעולים.

תשובה לדוגמה

קושי של הקולטים: מחסור בדיור, בעבודה ובמטבע חוץ. בשלוש וחצי השנים הראשונות עלו כ־688 אלף איש אל מדינה של כ־650 אלף יהודים, שיצאה זה עתה ממלחמת העצמאות.

התמודדות המדינה: בתחילה שיכנו עולים בבתים נטושים ובמחנות עולים כמו שער העלייה (1949), ואחר כך הקימו מעברות (מ־1950). בהמשך בנו שיכונים, עיירות פיתוח ומושבי עולים לפי תוכנית שרון (1951) לפיזור האוכלוסין. כדי לחלק את המחסור הונהג משטר צנע (1949 עד 1959). בנובמבר 1951 הוחלט על עלייה סלקטיבית, והכסף מהסכם השילומים (1952) איפשר להקל את הצנע.

קושי של הנקלטים: חיים במעברה, באוהלים ובפחונים, עם תברואה גרועה, אבטלה ועבודות דחק, וגם בזלזול. מדיניות כור היתוך דרשה מהעולים, בעיקר מיוצאי ארצות האסלאם, להיפרד משפת הבית, מהמסורת ולפעמים מהשם.

התמודדות העולים: למדו עברית באולפן ובבית הספר, התיישבו במושבים ובעיירות, עבדו בעבודות דחק ועזבו כשלא מצאו עבודה. כשלא נענו, מחו: ואדי סאליב (יולי 1959) והפנתרים השחורים (1971) החזירו את הבעיה העדתית לסדר היום.

סיכום: המדינה קלטה המונים בלי מגפות ויישבה אזורים חדשים, אבל במחיר של פערים עדתיים.

מונחים

• חוק השבות חוק מ־5 ביולי 1950, שסעיף 1 בו קובע: ״כל יהודי זכאי לעלות ארצה״. ב־1954 נוספו תנאים (סכנה לבריאות הציבור, לביטחון המדינה או לשלום הציבור), וב־1970 הוגדר בו מיהו יהודי.
• קיבוץ גלויות הרעיון הציוני שיהודי התפוצות יתכנסו בארץ ישראל. הוא מופיע במגילת העצמאות, שקבעה שהמדינה ״תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות״.
• עליית הצלה עלייה מהירה, בלי סלקציה, של יהודים שנחשבו בסכנה או שהשער נסגר בפניהם, למשל מתימן (מבצע מרבד הקסמים) ומעיראק (מבצע עזרא ונחמיה).
• עלייה מבוקרת עלייה שבה ישראל והסוכנות קובעות את קצבה ואת הרכבה, למשל במכסות ובקריטריונים של בריאות, גיל ומקצוע, כמו בצפון אפריקה מנובמבר 1951.
• עלייה חשאית עלייה שנעשית בסתר, בלי אישור המדינה שממנה יוצאים, כמו מרוקו אחרי 1956, בארגון המוסד ו״המסגרת״, וגם מבצע יכין (1961 עד 1964), שנעשה בהסכם חשאי.
• מחנה עולים מחנה קליטה זמני, בעיקר באתרי צבא בריטי לשעבר, שבו הסוכנות היהודית דאגה לעולים למזון ולדיור. הגדול שבהם היה שער העלייה בחיפה (מרץ 1949).
• מעברה יישוב זמני לעולים, מ־1950, ובו אוהלים, פחונים וצריפונים. בניגוד למחנה, המשפחה צריכה להתפרנס בעצמה. בסוף 1951 חיו במעברות בין 220 ל־250 אלף איש; האחרונות נסגרו בראשית שנות ה־60.
• צנע משטר קיצוב של מזון, ואחר כך גם של נעליים ובגדים, מ־1949 עד 1959. הוא נועד לחלק מחסור בשווה, ונוהל במשרד האספקה והקיצוב בראשות דב יוסף.
• פיזור האוכלוסין מדיניות מ־1951 (תוכנית שרון) לפזר את היהודים מהערים הגדולות אל הגליל והנגב, כדי להקל על הצפיפות, ליישב שטחים ריקים ולחזק את הגבולות.
• עיירת פיתוח יישוב עירוני בפריפריה, בעיקר בגליל ובנגב, שהוקם בשנות החמישים והשישים כדי לקלוט עולים ולפזר את האוכלוסין, למשל קריית שמונה, שדרות, דימונה, אופקים וערד.
• כור היתוך מדיניות בן־גוריון ומוסדות המדינה ליצור מהעולים עם אחד, עם שפה, תרבות ושירות צבאי משותפים (מיזוג גלויות). מבקריה אומרים שדרשה מהעולים, ובעיקר מיוצאי ארצות האסלאם, לוותר על תרבותם.
• הסכם השילומים הסכם בין ישראל לגרמניה המערבית, שנחתם בלוקסמבורג ב־10 בספטמבר 1952: 3 מיליארד מארק לישראל ו־450 מיליון לוועידת התביעות, בעיקר בסחורות ובשירותים.
• זרח ורהפטיג חבר כנסת מהפועל המזרחי, שיזם את חוק השבות ותמך בו.
• לוי אשכול ראש מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית, שהציע לפרק את המחנות ולפזר את העולים.
• דב יוסף השר שניהל את הקיצוב ומשרד האספקה בשנות הצנע.
• אריה שרון ראש מחלקת התכנון במשרד ראש הממשלה, שהוביל את תוכנית המתאר הארצית הראשונה.
• מנחם בגין מנהיג ימין שהתנגד למשא ומתן עם גרמניה ולהסכם השילומים, והוביל הפגנה נגדו.
• קונרד אדנאואר קנצלר גרמניה המערבית, שהצהיר בפרלמנט שלו שהוא מוכן לדבר על פיצויים.
• חסן השני מלך מרוקו, שהסכים בהסכם חשאי ליציאת יהודים ממרוקו במבצע יכין.
• ואדי סאליב שכונה ערבית בחיפה שתושביה עזבו במלחמה. בשנות החמישים פרצו בה מהומות.
• אהרן דולב עיתונאי של מעריב, שסיקר את המהומות בוואדי סאליב.
• אפרים קישון במאי וסופר סאטירה ישראלי. עשה על המעברה את הסרט סאלח שבתי.
• יעקב אלקריף תושב ואדי סאליב שנורה ברגליו אחרי קטטה. שמועה שמת הובילה להפגנה.
• מבצע מרבד הקסמים מבצע עליית הצלה שהטיס יהודי תימן דרך מחנה בעדן לארץ.
• מבצע עזרא ונחמיה מבצע עליית הצלה שהטיס את יהודי עיראק, אחרי שעיראק הקפיאה את רכושם.
• מבצע יכין יציאה חשאית של כ־90 אלף יהודים ממרוקו, לפי הסכם חשאי עם המלך.
• מהאנייה לכפר מבצע שהעביר עולים ישר מהאנייה אל עיירות הפיתוח.
• תל חנן מעברה שבה נהרס הצריף האחרון, סימן לסוף המעברות.
• הפנתרים השחורים קבוצה של צעירים ממוצא מרוקאי בשכונת מוסררה בירושלים, שהחזירה את הבעיה העדתית לסדר היום.
• מפא״י מפלגת פועלי ארץ ישראל, המפלגה הגדולה בשנות המדינה הראשונות.
• ההסתדרות ארגון העובדים הכללי בישראל, שמועדוניו הותקפו במהומות בחיפה.
• גדנ״ע גדודי הנוער, הכשרה צבאית לבני נוער לפני גיוס.
• אולפן קורס אינטנסיבי ללימוד עברית למבוגרים, כמו אולפן עציון בירושלים.
• לוקסמבורג עיר במדינה קטנה במערב אירופה, שבה נחתם הסכם השילומים עם גרמניה.
• בהלול־מינקובסקי ועדה מוקדמת שבדקה את היעלמות הילדים, וקבעה ש־316 מהם מתו.
• DDT חומר הדברה שהיה מקובל אז נגד כינים. עולים עברו בו חיטוי.
• שמואל נח אייזנשטדט סוציולוג שישב בוועדת עציוני אחרי מהומות ואדי סאליב, וראה בפערים תוצאה של הרקע התרבותי.

מקורות

• מגילת העצמאות, 14 במאי 1948 (נוסח: ויקיטקסט)
• חוק השבות, התש״י־1950 (נוסח: ויקיטקסט)
• Konrad Adenauer, Regierungserklärung vor dem Deutschen Bundestag, 27.9.1951 (zitiert nach de.wikipedia.org, ״Luxemburger Abkommen״)
• Agreement between the State of Israel and the Federal Republic of Germany, Luxembourg, 10 September 1952, UN Treaty Series, vol. 162, no. 2137
• מעריב, 10 ו־12 ביולי 1959 (כפי שהם מובאים במאמרה של שטרסמן־שפירא, להלן)
• טל שטרסמן־שפירא, ״אירועי ואדי סאליב והפערים העדתיים בישראל: כתבי מעריב מסקרים (יולי–אוגוסט 1959)״, קשר 43 (קיץ 2012)
• דבורה הכהן, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1948–1953 (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1994); באנגלית: Immigrants in Turmoil: Mass Immigration to Israel and Its Repercussions in the 1950s and After (Syracuse University Press, 2003)
• משה ליסק, העלייה הגדולה בשנות החמישים: כישלונו של כור ההיתוך (מוסד ביאליק, 1999)
• אבי פיקאר, עולים במשורה: מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1951–1956 (שדה בוקר: מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות, 2013); נקרא דרך ביקורת הספרים: אביעד מורנו, ״גישות שונות לחקר העליות מארצות האסלאם״, ישראל 25 (2018), עמ׳ 295 ואילך
• תום שגב, 1949: הישראלים הראשונים (דומינו, 1984); באנגלית: 1949: The First Israelis (Free Press, 1986)
• מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות, 1952–1948 (ירושלים: יד יצחק בן־צבי, 1986)
• Jonathan Kaplan, ״The Mass Migration to Israel of the 1950s״, The Jewish Agency for Israel (נתוני העלייה 1948–1951)
• Nadav Davidovitch, Rhona Seidelman & Shifra Shvarts, ״Contested Bodies: Medicine, Public Health and Mass Immigration to Israel in the 1950s״, Hagar
• Rhona D. Seidelman, Under Quarantine: Immigrants and Disease at Israel's Gate (Rutgers University Press, 2020)
• Esther Meir-Glitzenstein, ״Operation Magic Carpet: Constructing the Myth of the Magical Immigration of Yemenite Jews to Israel״, Israel Studies 16(3) (2011)
• בועז סנג׳רו, ״באין חשד אין חקירה אמיתית: דוח ועדת החקירה הממלכתית בעניין פרשת היעלמותם של ילדים מבין עולי תימן״, תיאוריה וביקורת 21 (2002)
• Frederick Honig, ״The Reparations Agreement between Israel and the Federal Republic of Germany״, American Journal of International Law 48(4) (1954)
• ערכים בוויקיפדיה העברית: ״מעברה״, ״העלייה ההמונית״, ״הסכם השילומים״, ״תקופת הצנע״, ״עיירת פיתוח״, ״תוכנית שרון״, ״מושב עולים״, ״שער העלייה״, ״אירועי ואדי סאליב״, ״פרשת ילדי תימן״ (נבדקו באוקטובר 2026; קריאה של הערכים עצמם, בלי בדיקת כל מקור שבהם)

קרדיט תמונות

• וילם ואן דה פול, נמל חיפה, 1948. הארכיון הלאומי של הולנד (Nationaal Archief), פריט 255-1151 · CC0 · דף המקור
• פריץ כהן, 26 באוגוסט 1950. לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D862-017) · Public domain · דף המקור
• צלם לא ידוע, 1 ביוני 1949. לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D257-014) · Public domain · דף המקור
• וילם ואן דה פול, מחנה סנט לוקאס, חיפה, 1948–1949. הארכיון הלאומי של הולנד, פריט 255-1174 · CC0 · דף המקור
• פריץ כהן, מחנה עין שמר, 1950. לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D200-127) · Public domain · דף המקור
• שלום שטרסברג, 4 במרץ 1964. ארכיון עיריית נשר · Shalom Strassberg · CC BY-SA 3.0 · דף המקור