יוון קמה: מהמרד ב־1821 ועד המדינה

מי הניף את הדגל?

הדגל שאיש לא ראה

כל ילד ביוון מכיר את התמונה: בישוף בגלימה מוזהבת מברך דגל לבן עם צלב כחול, ולוחמים בחצאיות לבנות מרימים יד ונשבעים. כך נראה, לפי המסורת, 25 במרץ 1821, יום פרוץ המרד.

אבל הציור צויר ב־1865, ארבעים וארבע שנים אחרי. ההיסטוריונים מזהירים שהתאריך והסצנה הם מסורת, והמרד פרץ בכמה מקומות ובכמה תאריכים.

סוחרים, כמרים, ימאים ולוחמי הרים חיו באימפריה העות׳מאנית בלי מדינה ובלי גבולות משלהם, וב־1832 כבר הייתה להם ממלכה. איך זה קרה? ומי באמת שחרר את יוון: היוונים או אירופה?

רומאים בלי מדינה

רקע

מילט, לא מדינה

1453

ב־1453 כבשו העות׳מאנים את קונסטנטינופול, ותוך עשורים אחדים שלטו כמעט בכל הבלקן. ״יוון״ לא הופיעה על שום מפה. האימפריה חילקה את נתיניה לפי דת, במילטים: הנוצרים האורתודוקסים היו ״מילט הרום״ ובראשו הפטריארך של קונסטנטינופול, שנשא בפני הסולטן באחריות לנאמנות בני עדתו ולמסיהם. בו היו יוונים, בולגרים, סרבים, רומנים ואלבנים.

הזהות הייתה דתית ולא לאומית. היוונים כינו את עצמם רומיוי, ״רומאים״, יורשי ביזנטיון, ולא ״הלנים״.

מי היו היוונים

ארבע קבוצות, ארבעה אינטרסים

הפנאריוטים מקונסטנטינופול היו מתורגמנים בכירים של הסולטן ונסיכי מולדובה וולכיה. הפטריארך והבישופים היו נאמנים לסולטן, כי כך נקבע מעמדם. בכפרי הפלופונסוס שלטו נכבדים מקומיים, ובהרים נדדו קלפטים וארמטולים, שהשלטון ראה בהם שודדים והעם שר עליהם כעל גיבורים. ובנמלים, באיים ובקהילות שבווינה, בטריאסט ובאודסה התעשרו סוחרים וקברניטים, במיוחד בימי מלחמות נפוליאון, כשעקפו מצורים והובילו תבואה.

לכל קבוצה היה אינטרס משלה, ואין מנהיג אחד מוסכם. נחזור לכך שוב ושוב.

שאלה לבדיקה

מהו ״מילט הרום״?

התשובה: הקהילה הנוצרית־אורתודוקסית באימפריה העות׳מאנית, בראשות הפטריארך של קונסטנטינופול. נכון. המילט הוא קהילה דתית, לא לאום: היו בו יוונים, בולגרים, סרבים ואחרים, ולכן הזהות הייתה דתית.

רעיונות חדשים

מ״רומאי״ ל״הלני״

כספי הסוחרים מימנו בתי ספר והדפסת ספרים ביוונית, וצעירים למדו בפריז, בווינה ובאיטליה. שם פגשו את ההשכלה, את המהפכה הצרפתית ואת הרומנטיקה, שהעריצה את יוון העתיקה. אדמאנטיוס קוראיס, רופא יליד איזמיר שחי בפריז, קרא ליוונים להיות ״הלנים״: יורשי פריקלס, אנשים משכילים וחופשיים בדעתם.

הכנסייה בלמה. ב־1798 הופץ נגד רעיונות המהפכה טקסט, ״הוראה אבהית״, שיוחס לפטריארך ירושלים, וקוראיס השיב עליו ב״הוראה אחים״. החילון נשאר חלש, והכנסייה נשארה כוח מרכזי.

מקור: שיר מלחמה מווינה

טוב יותר שעה אחת של חיים חופשיים מארבעים שנות עבדות וכלא.

ריגאס, יווני מתסליה שחי בווינה, כתב גם חוקה רפובליקנית לכל תושבי הבלקן. ב־1797 נעצר בטריאסט, נמסר לעות׳מאנים, וב־24 ביוני 1798 נחנק בבלגרד.

• למי פונה ריגאס? לא רק ליוונים. השיר והחוקה פונים גם לאלבנים, לבולגרים ואפילו למוסלמים שמתנגדים לסולטן. זו לא לאומיות יוונית צרה אלא רעיון של הנאורות: שחרור נתיני האימפריה.
• מה היה כוחו של טקסט כזה, ומה חסר לו? שיר פשוט שאפשר לשיר, ומותו של המחבר, שהפך אותו לסמל. אבל חסרו לו ארגון, כסף וכוח צבאי: עברו 23 שנה עד המרד. רעיון לבדו עוד אינו מרד.

1814–1820

אגודת הידידים

ב־1814 ייסדו באודסה שלושה יוונים צעירים, אנשי מסחר שלא השתייכו לאליטה, ניקולאוס סקופאס, עמנואיל קסנתוס ואתנסיוס צקאלוף, את פיליקי אטריה. החברים נקלטו בטקסי חניכה חשאיים, ועד 1821 הצטרפו אלפים: פנאריוטים, כמרים, סוחרים, קברניטים ומפקדי לוחמים.

אחרי שקאפודיסטריאס, שר החוץ הרוסי ממוצא יווני, סירב להנהיג אותה, קיבל ב־1820 את התפקיד אלכסנדר איפסילנטי, גנרל בצבא הצאר. חברים רבים האמינו שהצאר עומד מאחוריו, בלי שהצאר אישר זאת. ובאותה שנה מרד עלי פחה מיואנינה בסולטן, והסולטן שלח נגדו כוחות רבים. הרגע נראה מתאים.

שאלה לבדיקה

ריגאס פראיוס כתב ב־1797 שיר קרב וגם חוקה רפובליקנית. מה השיר והחוקה מראים על הרעיון שהוביל אותו?

התשובה: זה רעיון של הנאורות: שחרור כל נתיני האימפריה, ולא לאומיות יוונית צרה. נכון. ריגאס פנה לכל תושבי הבלקן המתנגדים לסולטן. לרעיון הזה חסרו עוד ארגון, כסף וכוח צבאי, ולכן עברו 23 שנה עד המרד.

1821: כמה התחלות

נקודת החלטה

אתם הנסיך אלכסנדר איפסילנטי, בן 28, גנרל בצבא הצאר וראש אגודת הידידים.

בסרביה הרוסית, ליד נהר הפרות, פברואר 1821

האגודה תכננה לפתוח במרד בפלופונסוס, אבל השמועות על האגודה כבר מגיעות לקונסטנטינופול. מעבר לנהר, בנסיכויות הדנוביות, שולטים נסיכים פנאריוטים, ובני הקהילה היוונית שם עשויים להצטרף.

אינכם יודעים אם הצאר, שבקונגרס בלייבאך עסוק בדיכוי מהפכה בנאפולי, יצטרף. קאפודיסטריאס מזהיר שהצאר לא יתמוך. מן הצד השני, הסולטן שלח כוחות רבים נגד עלי פחה, ועכשיו הזמן הנוח ביותר.

מה אתם עושים?

• לחצות את הפרות ולהכריז על מרד, ולקוות שרוסיה תצטרף סביר שתעוררו את אירופה כולה, והמרד ייצא לדרך לפני שהסולטן יתפוס את האגודה. אבל בנסיכויות האוכלוסייה המקומית לא תתלהב, צבא עות׳מאני יגיע, ואם הצאר לא יצטרף תישארו לבד.
• להמתין לתשובת הצאר ולא לפעול בלעדיה אתם שומרים על הקשר עם הצאר, אבל כל יום מגדיל את הסיכוי שהסולטן יגלה את האגודה. סביר שהצאר לא יאשר בכל מקרה, ובינתיים הפלופונסוס עלול להתפרץ בלעדיכם.
• להפליג לפלופונסוס ולהתחיל שם, בלב האוכלוסייה היוונית בפלופונסוס כבר מתארגנים לוחמים, והעות׳מאנים דלילים, אבל אתם רחוקים מגבול רוסיה, בלי צבא ובלי כסף, והמפקדים המקומיים אינם אוהבים שנסיך פנאריוטי יפקד עליהם.

מה קרה בפועל

לחצות את הפרות ולהכריז על מרד, ולקוות שרוסיה תצטרף

ב־6 במרץ 1821 (22 בפברואר לפי הלוח היוליאני) חצה איפסילנטי את הפרות והכריז ביאשי על מרד: ״הילחם למען האמונה והמולדת!״ הוא רמז שמעצמה גדולה תומכת בו. הצאר ויתר עליו, והפטריארך הוקיע אותו וחרם אותו. האיכרים הרומנים, שראו בפנאריוטים מדכאים, לא הצטרפו, וכמה מאות סטודנטים התגייסו ל״להקה הקדושה״. ב־19 ביוני 1821 הובסו בדרגשאני. איפסילנטי ברח לאוסטריה, ישב בכלא עד 1827 ומת בווינה ב־1828, בן 35.

איפסילנטי קיווה שרוסיה לא תוכל להישאר מנגד אחרי שהמרד יפרוץ. היסטוריונים רואים בכך הימור כושל. ובכל זאת, ידיעות על המרד בנסיכויות הגיעו לפלופונסוס באותם שבועות, וייתכן שהחישו את ההתקוממות שם.

מרץ–אוקטובר 1821

אש בפלופונסוס

בפלופונסוס פרץ המרד כמה שבועות אחר כך, בכמה מקומות. ב־29 במרץ הכריזו המאניוטים מלחמה, וב־4 באפריל נכנעו העות׳מאנים בקלמטה בלי קרב. בראש הלוחמים עמד תאודורוס קולוקוטרוניס, קלפט ולשעבר קצין בצבא הבריטי באיים היוניים. בשבועות הראשונים נרצחו אלפי מוסלמים בכפרים, ושרידיהם נמלטו לערים מבוצרות. ב־5 באוקטובר נפלה טריפוליצה, בירת הפלופונסוס העות׳מאני, והלוחמים טבחו בתושביה המוסלמים וביהודים.

אפריל 1821

פסחא בקונסטנטינופול

גם בקונסטנטינופול הגיבו מיד. הפטריארך גרגוריוס החמישי הוקיע את המרד, אבל ב־22 באפריל, יום הפסחא האורתודוקסי, תלו אותו העות׳מאנים בגלימותיו על שער הפטריארכיה, כי נשא באחריות לנתיניו. ההוצאה להורג זעזעה את הנוצרים באירופה ועוררה מחאות.

שאלה לבדיקה

מדוע נכשל איפסילנטי בנסיכויות הדנוביות?

התשובה: הצאר ויתר עליו, והאוכלוסייה המקומית, שראתה בפנאריוטים מדכאים, לא הצטרפה. נכון. הוא קיווה לעזרה רוסית שלא הגיעה, ולא היה לו בסיס מקומי.

מיתוס

המרד היווני התחיל ב־25 במרץ 1821, כשהבישוף גרמנוס הניף דגל במנזר אגיה לברה.

האמת

זו מסורת, לא תאריך מתועד. הלחימה התחילה כבר ב־6 במרץ בנסיכויות, ובפלופונסוס פרצה בכמה מקומות בין 29 במרץ ל־4 באפריל, כלומר בין 17 ל־23 במרץ בלוח היוליאני, שהיה נהוג ביוון ואיחר ב־12 ימים אחרי הלוח שלנו. 25 במרץ ביוליאני הוא 6 באפריל. גם מועד הטקס באגיה לברה שנוי במחלוקת: המקורות מזכירים תאריכים מאמצע מרץ ועד ה־25 בו. את 25 במרץ, יום הבשורה, קבעה ממשלת המלך אוטו כחג לאומי רק ב־1838, ואת הציור צייר ורייזאקיס ב־1865.

הראיות

כריסטינה קולורי, ״לחגוג את האומה: ימי שנה לאומיים ביוון במאה ה־19״ (2012).

אחים לנשק, אחים לריב

ינואר 1822

יוון על הנייר

בדצמבר 1821 התכנסה אסיפה לאומית בפיאדה, ליד אפידאורוס, ובה נכבדים, כמרים, בעלי אוניות ואנשי רוח. רוב המפקדים ואיפסילנטי לא היו שם. בינואר 1822 קיבלה האסיפה חוקה זמנית והכריזה, ״בפני אלוהים ובני אדם״ (בתרגום חופשי), על קיומה המדיני ועל עצמאותה של האומה היוונית. בראש הרשות המבצעת נבחר אלכסנדרוס מברוקורדאטוס, פנאריוטי משכיל.

המטרה הייתה ברורה: להפיל את השלטון העות׳מאני ולהקים מדינה יוונית. אבל על גבולותיה ועל צורתה, רפובליקה או ממלכה, לא הייתה הסכמה, וכל קבוצה רצתה את השלטון: מפקדי הפלופונסוס, נכבדי הכפרים, בעלי האוניות של הידרה וספצס והמשכילים שחזרו ממערב.

מאפייני המנהיגים

מי הנהיג?

המנהיגים באו מעולמות שונים. הפנאריוטים והמשכילים, כמו איפסילנטי ומברוקורדאטוס, דיברו על אומה, חוקה ועצמאות. הלחימה בפלופונסוס נוהלה בידי קלפטים ונכבדים, כמו קולוקוטרוניס; בים, בידי בעלי אוניות כמו קונדוריוטיס ומיאולי. כוחו של כל מנהיג בא ממקור אחר: חינוך, אדמות, אוניות או חרב. לכן היה קשה לוותר, ואיש מהם לא קיבל את מרותו של האחר.

שאלה לבדיקה

האסיפה בפיאדה הכריזה על עצמאות האומה היוונית, ובכל זאת לא קמה הנהגה מוסכמת אחת. מדוע?

התשובה: כל מנהיג שאב את כוחו ממקור אחר, חינוך, אדמות, אוניות או חרב, ואיש לא קיבל את מרות האחר. נכון. נוסף על כך לא הייתה הסכמה על גבולות המדינה ועל צורתה, רפובליקה או ממלכה, וכל קבוצה רצתה את השלטון.

אפריל 1822

כיוס

הסולטן ענה בנקמה. כיוס, אי עשיר ושקט שרוב תושביו לא יזמו מרד, נחתו עליו באביב 1822 לוחמים מסאמוס, וחלק מן התושבים הצטרפו אליהם. הצי העות׳מאני שחזר את השליטה. לפי הערכה מקובלת של דייוויד ברואר, מתוך 100,000 עד 120,000 יוונים באי נהרגו כ־25,000, כ־45,000 נמכרו לעבדות ורבים נמלטו; אחרים מעריכים את מספר ההרוגים ביותר מ־50,000. ב־18 ביוני 1822 הצית קונסטנטינוס קנריס ספינת אש בספינת הדגל העות׳מאנית, והאדמירל נהרג.

מקור: דלקרואה והאי שלא ראה

אז׳ן דלקרואה, ״סצנות מן הטבח בכיוס״, שמן על בד, 1824. מוזיאון הלובר

דלקרואה היה בן 26 ומעולם לא ביקר בכיוס. הציור הוצג בסלון של פריז ב־1824, ובסוף נרכש על ידי המדינה הצרפתית.

• מה רוצה הצייר שתרגישו, ואיך הוא עושה זאת? רחמים וזעם. בחזית אנשים חסרי הגנה, ביניהם ילדים, ומעליהם פרש עות׳מאני על סוס מתרומם, ובאופק האי בוער. אין כאן קרב, רק קורבנות ותוקף.
• מה אינו מופיע, ולמה זה חשוב? אין לוחם יווני, ואין זכר לטבח המוסלמים שהתרחש באותה שנה בפלופונסוס. זו תמונה של צד אחד, שנועדה לעורר אהדה בפריז. היא עדות לדעת הקהל הצרפתית ולא לפרטי הטבח.

תאודורוס קולוקוטרוניס

קלפט וקצין לשעבר בצבא הבריטי שהנהיג את הלוחמים בפלופונסוס, ובשלב מסוים נכלא בידי בני עמו.

• נולד: 1770, רמאבוני, מסניה, בפלופונסוס
• נפטר: פברואר 1843, אתונה
• ניצחונות: קלמטה וטריפוליצה, 1821; דרבנקיה, 1822: השמדת צבא דרמאלי
• כישלונות: מלחמות האזרחים, 1823–1825; נידון למוות ב־1834, וקיבל חנינה ב־1835

כשהחלטנו לעשות את המהפכה, לא חשבנו כמה אנחנו, ולא שאין לנו נשק.

שאלה לבדיקה

מה אפשר ללמוד מהציור ״הטבח בכיוס״ של דלקרואה?

התשובה: על דעת הקהל הפילהלנית בצרפת ב־1824, פחות על פרטי הטבח. נכון. דלקרואה לא היה בכיוס; הציור הוצג בסלון בפריז ומראה איך אירופה רצתה לראות את המלחמה.

נקודת החלטה

אתם גאורגיוס קונדוריוטיס, בעל אוניות מהידרה וראש ההנהגה של יוון המורדת.

נאפליון והידרה, אביב 1825

שנתיים נלחמו היוונים זה בזה, על השלטון ועל כספי ההלוואות הבריטיות. קולוקוטרוניס וחבריו מנכבדי הפלופונסוס הובסו, ובראשית 1825 הושלכו לכלא במנזר בהידרה. בנו פאנוס נהרג בלחימה.

ובסוף פברואר 1825 נחת איברהים פחה, בנו של שליט מצרים, במתוני, בראש צבא מאומן בשיטות אירופיות. הוא כובש מחוז אחר מחוז כמעט בלי התנגדות. הלוחמים בפלופונסוס לא ממהרים להתגייס לפקודת הממשלה, אבל הם שומעים בקולו של קולוקוטרוניס.

מה אתם עושים עם קולוקוטרוניס?

• להשאיר אותו ואת חבריו בכלא, ולשלוח לפלופונסוס לוחמים מרומלי ומהאיים אתם שומרים על שליטה, אבל סביר שלוחמי הפלופונסוס לא ילחמו תחת פיקוד זר, והיריבות הישנה תחליש אתכם מול איברהים. הסיכוי להאט אותו נמוך.
• לשחרר אותם בחנינה ולהחזיר לקולוקוטרוניס את הפיקוד בפלופונסוס אתם מחזירים לשטח את המפקד שהמקומיים שומעים לו, ומסכנים את מעמדכם מול יריב ותיק. סביר שיהיו פחות קרבות פתוחים ויותר לוחמת גרילה, והסיכוי להאט את איברהים עולה.
• לשחרר רק אותו, כיועץ בלי פיקוד אתם מצמצמים את הסיכון הפוליטי, אבל מפסידים בדיוק את מה שאתם צריכים ממנו: לוחמים שיצייתו לו. סביר שייראה כהחלטה חלשה, ולא תועיל.

מה קרה בפועל

לשחרר אותם בחנינה ולהחזיר לקולוקוטרוניס את הפיקוד בפלופונסוס

באביב 1825, כשאיברהים המשיך להתקדם, חנן הממשלה את האסירים והחזירה לקולוקוטרוניס את הפיקוד בפלופונסוס. הוא נמנע מקרב פתוח נגד הצבא המצרי, ופעל בגרילה ובאדמה חרוכה. איברהים כבש את טריפוליצה, אבל לא את נאפליון, מושב הממשלה.

הממשלה לא שינתה את דעתה על קולוקוטרוניס אלא נזקקה לו: לפי הקרן לעולם ההלניזם, הנכבדים שוחררו משום שרק הם יכלו לגייס את התושבים נגד איברהים. הסכסוך הפנימי לא נפתר אלא נדחה. ב־1834, בימי המלך אוטו, נידון קולוקוטרוניס עצמו למוות באשמת קשירת קשר.

אוהבי יוון

אירופה מגיבה

פילהלנים

באירופה לא שמעו על ״רומיוי״ אלא על יורשי אפלטון, והפילהלניזם פרץ בכוח. ועדות תמיכה קמו בלונדון (28 בפברואר 1823), בפריז, בז׳נבה ובגרמניה; משוררים כמו ביירון וויקטור הוגו כתבו, וציירים כמו דלקרואה ציירו. לפי אומדנים, יותר מאלף מתנדבים באו ללחום, ורבים התאכזבו ממה שמצאו. בריטניה נשארה ניטרלית, אבל הכירה ב־1823 ביוונים כצד לוחם, ובלונדון גויסו ב־1824 וב־1825 שתי הלוואות, שחלק ניכר מסכומן הנקוב לא הגיע ליוון.

מקור: ״כולנו יוונים״

כולנו יוונים. החוקים שלנו, הספרות שלנו, הדת שלנו, האמנויות שלנו, כולם שורשיהם ביוון.

שלי כתב זאת באיטליה, כשמונה חודשים אחרי תחילת המרד, והקדיש את המחזה לחברו הנסיך אלכסנדר מברוקורדאטוס. הוא מעולם לא ביקר ביוון.

• איזה קשר הוא רואה בין היוונים ובין אירופה, ומה היוונים חשבו על כך? קשר תרבותי: מה שאירופה חייבת ליוון העתיקה. הלוחמים עצמם הגדירו את עצמם לפי דתם, כנוצרים אורתודוקסים ו״רומיוי״, ולא כיורשי אפלטון. אירופה הציבה בפניהם דימוי שלא תמיד היה שלהם.
• איך הדימוי הזה עזר ליוונים, ואיך הכביד עליהם? עזר: כסף, מתנדבים ולחץ על ממשלות. הכביד: פילהלנים רבים התאכזבו כשפגשו איכרים, קפטנים ופוליטיקאים שלא דמו לפילוסופים, וחזרו הביתה.

שאלה לבדיקה

מדוע שחררו היוונים ב־1825 את קולוקוטרוניס מן הכלא?

התשובה: איברהים כבש את הפלופונסוס, ורק קולוקוטרוניס והנכבדים יכלו לגייס את הלוחמים המקומיים. נכון. מדובר בצורך צבאי, לא בסליחה: הסכסוך הפנימי נדחה ולא נפתר.

לורד ביירון

משורר בריטי מפורסם שנסע ליוון כדי לעזור למרד, ומת שם כשמונה חודשים אחר כך, בלי שנטל חלק בקרב.

• נולד: 22 בינואר 1788, לונדון
• נפטר: 19 באפריל 1824, מיסולונגי, מחום, אחרי שרופאיו הקיזו את דמו; בן 36
• ניצחונות: מימן את תיקון הצי היווני, כ־4,000 לירות; הפך את יוון לעניין אירופי
• כישלונות: לא הצליח לאחד את הסיעות היווניות; לא הגיע לקרב

הנה סביבי החרב, הדגל והשדה, תהילה ויוון.

נקודת החלטה

אתם ג׳ורג׳ גורדון, לורד ביירון, בן 35, המשורר המפורסם באירופה.

ג׳נובה, אביב 1823

אתם יושבים באיטליה, בגלות רצונית, בחובות ובשעמום. ועד פילהלני חדש בלונדון מזמין אתכם להצטרף אליו ולייצג אותו ביוון. אתם יודעים שהמרד נמשך כבר שנתיים, שהיו בו ניצחונות וטבח בכיוס, ושהיוונים מסוכסכים ביניהם.

אין לכם ניסיון צבאי, ובריאותכם רופפת. שמכם הוא הנכס הגדול ביותר של הוועד.

מה אתם עושים?

• להפליג ליוון בעצמכם, עם כסף ואנשים סביר ששמכם יביא תשומת לב ותרומות שאי אפשר להשיג בדרך אחרת. אבל תיתקלו בסיעות מסוכסכות ובאקלים קשה, ואין ביטחון שתצליחו לאחד אותן או שתשרדו.
• לתרום כסף ולכתוב למען יוון מאיטליה אתם חוסכים לעצמכם סכנות ומחלות, אבל התרומה קטנה יותר, והוועד מאבד את הדמות המושכת ביותר שלו.
• להישאר באיטליה: אתם משורר, לא לוחם אתם ממשיכים לכתוב ולחיות, והוועד בלונדון פועל בלעדיכם. סביר שהשפעתו תהיה קטנה בהרבה, אבל איש לא יצפה מכם ליותר.

מה קרה בפועל

להפליג ליוון בעצמכם, עם כסף ואנשים

ביירון הפליג מג׳נובה ב־16 ביולי 1823 ונחת בקפלוניה, באיים היוניים, בראשית אוגוסט. שם חיכה חודשים בעוד סיעות יווניות מתחרות על כספו; הוא מימן את הצי והכין תקיפה של מבצר נאפקטוס. ב־5 בינואר 1824 הגיע למיסולונגי, חלה בפברואר ומת ב־19 באפריל בלי שהשתתף בקרב.

ביירון התלונן שהיוונים עסוקים בסכסוכים יותר מאשר במלחמה, ובכל זאת בחר להישאר. מותו הפך אותו לסמל: סטתיס קליבאס, בסקירתו על ספרו של מארק מזואר, כותב שהוא ״הצית״ את דעת הקהל באירופה (בתרגום חופשי).

אפריל 1825 – אפריל 1826

העיר שנצורה שנה

מיסולונגי, עיר לגונה קטנה בצפון המפרץ, נצורה בפעם השלישית מאפריל 1825, בידי צבא עות׳מאני ואחר כך גם מצרי בפיקוד איברהים. הצי היווני כבר לא הצליח להביא אספקה. התושבים אכלו חיות ואחר כך אצות. בליל 22 באפריל 1826 ניסו לפרוץ את המצור לוחמים, נשים וילדים. רק כאלף ויותר הגיעו למקום מבטחים, רבים נהרגו או נשבו, ומי שנשארו בעיר פוצצו את מחסן אבק השריפה.

כך נולד סיפור יציאת מיסולונגי. הוא הגיע לאירופה כסמל, ודלקרואה צייר אותו כ״יוון על חורבות מיסולונגי״ (ראו בשיעור ״לאומיות: הרעיון ששינה את העולם״).

שאלה לבדיקה

מה תרם לורד ביירון למרד היווני?

התשובה: מימן את הצי ובעיקר הפך את יוון לעניין אירופי, ומותו הצית את דעת הקהל. נכון. הוא מת במיסולונגי ב־1824 מחום, בלי שנטל חלק בקרב, ובכל זאת מותו הפך אותו לסמל וחיזק את הפילהלניזם.

המעצמות מכריעות

1825–1827

על סף התבוסה

אחרי מיסולונגי נראה שהמרד גמור. איברהים שלט ברוב הפלופונסוס, וביוני 1827 נכנעה האקרופוליס של אתונה. גם הדיפלומטיה נראתה סגורה: מטרניך ראה במרד עוד מהפכה, כמו אלה שבנאפולי ובספרד, והצאר אלכסנדר הראשון, חבר בברית הקדושה, ניתק את עצמו מאיפסילנטי. אבל בדצמבר 1825 מת אלכסנדר, ועלה ניקולאי הראשון, חסר סבלנות כלפי הסולטן. בבריטניה ובצרפת תבעו עיתונים ופילהלנים עזרה, ונפוצה שמועה, שלא ברור עד כמה הייתה מבוססת, שאיברהים מתכנן לגרש את היוונים.

נקודת החלטה

אתם ג׳ורג׳ קנינג, שר החוץ של בריטניה.

לונדון, תחילת 1826

ב־1823 הכרתם ביוונים כצד לוחם, אבל בריטניה נשארה ניטרלית. עכשיו איברהים כובש את הפלופונסוס ומיסולונגי נצורה, והציבור והעיתונים דורשים לעזור. הצאר ניקולאי הראשון דורש מן הסולטן ויתורים ומאיים בכוח.

אתם חוששים שרוסיה תילחם לבדה בעות׳מאנים ותשלוט בבלקן. מן הצד השני, האימפריה העות׳מאנית היא חיץ מפני רוסיה, המלחמה פוגעת במסחר הבריטי בלבנט, ואין לכם חשק להילחם בסולטן.

מה תהיה מדיניות בריטניה?

• להישאר ניטרליים, ולהניח לרוסיה ולסולטן להסתדר בריטניה נשארת מחוץ למלחמה, אבל רוסיה עלולה לפעול לבד, לנצח את העות׳מאנים ולקבוע את גורל יוון והבלקן, ובלונדון יאבדו השפעה. הציבור יכעס.
• להציע ביחד עם רוסיה פשרה, יוון אוטונומית תחת ריבונות עות׳מאנית, ולהיות מוכנים לאכוף אותה אתם מחייבים את רוסיה לפעול איתכם ולא לבד, ומשיגים מקום ליד השולחן. אבל אתם מתחייבים ללחץ, ואולי לכוח, נגד האימפריה שרציתם לשמר.
• להכיר ביוון עצמאית ולעזור לה בגלוי אתם מתנגשים עם הסולטן וכנראה גם עם אוסטריה, בלי בעלות ברית ועם יוון שעדיין לא ניצחה. סיכון גדול, והפרלמנט כנראה לא יתמוך.

מה קרה בפועל

להציע ביחד עם רוסיה פשרה, יוון אוטונומית תחת ריבונות עות׳מאנית, ולהיות מוכנים לאכוף אותה

ב־4 באפריל 1826 חתם הדוכס מוולינגטון בשם בריטניה, בסנט פטרסבורג, על פרוטוקול עם רוסיה: יוון תהיה אוטונומית ותשלם מס לסולטן. אחרי שצרפת הצטרפה, נחתמה ב־6 ביולי 1827 אמנת לונדון של שלוש המעצמות, ובסעיף סודי הוסמכו מפקדי הציים לאכוף שביתת נשק בכוח. קנינג, שעמד אז בראש הממשלה, מת ב־8 באוגוסט 1827, לפני נאווארינו.

היסטוריונים מדגישים שקנינג רצה בעיקר למנוע מרוסיה לפעול לבד, ולכן ניתב אותה לפעולה משותפת. הוא רצה פשרה ולא יוון עצמאית: האמנה הציעה אוטונומיה בלבד.

1827–1830

נאווארינו ואחריו

הסולטן דחה את אמנת לונדון. ב־20 באוקטובר 1827 נכנסו הציים הבריטי, הצרפתי והרוסי למפרץ נאווארינו, שבו עמד הצי העות׳מאני־המצרי, כדי לאכוף שביתת נשק. מישהו ירה, והקרב פרץ: הצי העות׳מאני־המצרי הושמד כמעט כליל, ולבעלות הברית נהרגו 181 איש. הסולטן עוד החזיק צבא ביוון, אבל רוסיה הכריזה עליו מלחמה (אפריל 1828), חיל צרפתי נחת בפלופונסוס (אוגוסט 1828) ואיברהים פינה אותה. ב־14 בספטמבר 1829, בהסכם אדריאנופול, הסכים הסולטן להחלטות המעצמות, וב־3 בפברואר 1830 הכריזו המעצמות על יוון עצמאית.

שאלה לבדיקה

מה היה תפקידו של הקרב בנאווארינו (1827)?

התשובה: שלוש מעצמות השמידו את הצי העות׳מאני־המצרי, והתערבות חוץ הפכה למכריעה. נכון. בלי הקרב ובלי מלחמת רוסיה־טורקיה שבאה אחריו, סביר שהמרד היה נכשל.

1828–1833

נשיא נרצח, מלך מוצא

המושל הראשון, יואניס קאפודיסטריאס, שחזר מז׳נבה בינואר 1828, האמין שהיוונים אינם מוכנים לדמוקרטיה, ושלט בסמכותנות. הוא התעמת עם נכבדים ועם בעלי אוניות, וב־9 באוקטובר 1831 נרצח בנאפליון בידי קרובי משפחת מאורומיכליס. אחרי חודשי תוהו ובוהו קבעו המעצמות באמנת לונדון, ב־7 במאי 1832, שאוטו מבית וויטלסבאך, בן 17, יהיה מלך יוון, בערבותן של בריטניה, צרפת ורוסיה. הוא הגיע ב־1833 עם 3,500 חיילים בווארים, קתולי בארץ אורתודוקסית.

מיתוס

יוון שחררה את עצמה לבדה.

האמת

היוונים החזיקו מעמד שש שנים, וההחזקה הזאת אילצה את אירופה להתערב. אבל ב־1827 הם עמדו על סף תבוסה, ובלי נאווארינו, מלחמת רוסיה־טורקיה והחיל הצרפתי סביר שהמרד היה נכשל. גם ההפך נכון: המעצמות קבעו את הגבולות, את צורת המשטר ואפילו את המלך.

הראיות

סטתיס קליבאס, סקירה על ספרו של מארק מזואר, Literary Review, 2021, מייחס את ההצלחה ״במידה רבה״ להתערבות בין־לאומית (בתרגום חופשי); דייוויד ברואר, מלחמת העצמאות היוונית (2001).

מדינה קטנה, חלום גדול

גבולות

רק חלק מן היוונים

ממלכת 1832 כללה את הפלופונסוס, את יוון היבשתית עד קו ארטה־וולוס ואת הקיקלאדים. מחוצה לה נשארו רוב היוונים: בקונסטנטינופול ובאסיה הקטנה, בתסליה, באפירוס, במקדוניה, בתראקיה ובכרתים, ובאיים היוניים, שנשארו בשליטה בריטית עד 1864. גם הממלכה עצמה הייתה חלשה: מלך קתולי בן 17, פקידים בווארים, כנסייה שהוכרזה אוטוקפלית ב־1833 בלי הסכמת הפטריארכיה, וחוקה רק אחרי מרד ב־1843.

ב־1844 אמר יואניס קולטיס, מנהיג פוליטי ולימים ראש ממשלה, באסיפה הלאומית (כפי שמובא אצל מייקל ליולין סמית׳, בעיבוד שלנו) שהממלכה אינה כל יוון אלא רק חלקה הקטן והעני, ושיווני הוא גם מי שחי ביאנינה, בסלוניקי ובקונסטנטינופול. כך נולד הרעיון הגדול: להרחיב את המדינה עד שתכלול את כל היוונים. תסליה צורפה ב־1881, מקדוניה, אפירוס וכרתים ב־1912–1913, והחלום נשבר בתבוסה באסיה הקטנה ב־1922.

שאלה לבדיקה

ב־1832 קבעו המעצמות שאוטו מבוואריה יהיה מלך יוון. מה אומר הדבר על הטענה ״יוון שחררה את עצמה לבדה״?

התשובה: הוא מערער עליה: היוונים החזיקו מעמד, אבל המעצמות קבעו את הגבולות, את המשטר ואת המלך. נכון. עמידת היוונים במשך שש שנים אילצה את אירופה להתערב, אבל ההכרעה והתנאים היו בידי המעצמות.

סיכום

מה עזר ומה עיכב

עזרו: ארגון סודי (פיליקי אטריה) ותנועת השכלה שנתנו זהות ויעד; כוחות מקומיים חמושים, קלפטים, נכבדים וספנים, והרי הפלופונסוס; מרד עלי פחה, שהסיט את צבא הסולטן; הפילהלניזם ודעת הקהל באירופה; ולבסוף התערבות המעצמות.

עיכבו: פיצול חברתי ומדיני שהוביל למלחמות האזרחים; כנסייה שהיררכיה שלה התנגדה למרד; צבא מצרי מודרני; היעדר מדינה שתוביל; והתנגדות הברית הקדושה. הגורמים האלה השפיעו יחד: ההתערבות שהצילה את המרד קבעה גם את תנאיו.

השוואה

יוון מול איטליה וגרמניה

מה משותף: כל שלוש התנועות צמחו מן הנאורות, מן המהפכה הצרפתית ומן הרומנטיקה, והרעיונות הופצו בידי משכילים וסוחרים ולא בידי ההמונים. בכל שלוש היה לכוחות חוץ תפקיד: צרפת עזרה לאיטליה ב־1859; בגרמניה ניצחה פרוסיה בכוחות עצמה, אבל ניטרליות של רוסיה ובריטניה איפשרה זאת; ביוון הכריעה התערבות ישירה של שלוש מעצמות.

מה שונה: איטליה וגרמניה אחדו מדינות מפוצלות בהנהגת ממלכה חזקה, פיימונטה ופרוסיה, עם צבא, אוצר ודיפלומטיה. יוון נלחמה כדי להיפרד מאימפריה זרה, בלי מדינה שתוביל, ובין סיעות סוררות. הכנסייה האורתודוקסית פעלה פעם נגד המרד ופעם בעדו, ובאיטליה האפיפיור עמד בדרך לאיחוד. התוצאה: איטליה וגרמניה אחדו את רובם של בני הלאום, ויוון רק חלק קטן מהם. את שתי התנועות האחרות תמצאו בשיעורים ״איחוד איטליה״ ו״איחוד גרמניה״.

מ־1814 עד 1832

• 1814 באודסה נוסדת פיליקי אטריה.
• 6 במרץ 1821 איפסילנטי חוצה את הפרות; המרד בנסיכויות.
• מרץ–אפריל 1821 המרד בפלופונסוס; גרגוריוס החמישי נתלה (22 באפריל).
• ינואר 1822 אפידאורוס: חוקה זמנית והכרזת עצמאות.
• אפריל 1822 הטבח בכיוס.
• 1823–1825 מלחמות האזרחים היווניות.
• 19 באפריל 1824 ביירון מת במיסולונגי.
• פברואר 1825 איברהים נוחת בפלופונסוס.
• 22 באפריל 1826 יציאת מיסולונגי.
• 6 ביולי 1827 אמנת לונדון בין בריטניה, צרפת ורוסיה.
• 20 באוקטובר 1827 הקרב בנאווארינו.
• 3 בפברואר 1830 המעצמות מכריזות על יוון עצמאית.
• 7 במאי 1832 אוטו מבוואריה נקבע למלך יוון.

שאלה לבדיקה

במה שונה התנועה הלאומית היוונית מן האיטלקית ומן הגרמנית?

התשובה: יוון נלחמה כדי להיפרד מאימפריה זרה, ואילו איטליה וגרמניה אחדו מדינות מפוצלות בהנהגת ממלכה חזקה. נכון. זה ההבדל המרכזי, ולכן ביוון לא הייתה מדינה שתוביל, והמדינה שקמה כללה רק חלק מבני העם.

מה היה המרד של 1821?

האם היה זה מרד לאומי יווני, מרד נוצרים אורתודוקסים או מהפכה חברתית?

• קונסטנטינוס פפרגופולוס, ״תולדות העם ההלני״ (מ־1860) האומה היוונית ממשיכה בלי הפסק מימי קדם דרך ביזנטיון ועד ימיו. 1821 הוא יקיצה של אומה שתמיד הייתה קיימת, ולא יצירה חדשה.
• יאניס קורדאטוס, ״המשמעות החברתית של המהפכה היוונית של 1821״ (1924) מהפכה חברתית־בורגנית: מעמד הסוחרים נאבק בסדר הישן, והלאומיות והדת היו הצורה שבה התלבשו האינטרסים החברתיים.
• מארק מזואר, ״המהפכה היוונית״ (2021), כפי שתיאר סטתיס קליבאס הקבוצות היו שונות כל כך, פנאריוטים, כמרים, נכבדים, ספנים, קלפטים, עד ש״המהפכה יצרה עם״ מקבוצה לא אחידה (בתרגום חופשי), ולא הלכה אחרי עם שכבר היה קיים; והיא גם הייתה אירוע אירופי, לא רק יווני.

ההיסטוריונים מסכימים שהיו בה כל המרכיבים, ומתווכחים על המשקל של כל אחד. מי שמדגיש את הדת ישאל גם למה הפטריארך עצמו התנגד למרד. ומה הניע כל לוחם בנפרד: אמונה, אדמה, כסף, חירות או נקמה?

מה אתם יודעים עכשיו?

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• מילט קהילה דתית באימפריה העות׳מאנית שניהלה את ענייניה בעצמה בראשות מנהיגה הדתי; הנוצרים האורתודוקסים היו ״מילט הרום״.
• פיליקי אטריה אגודת סתר יוונית שנוסדה באודסה ב־1814 כדי להכין מרד נגד העות׳מאנים.
• פילהלניזם אהדה לעניין היווני באירופה ובארצות הברית, שהתבטאה בכסף, בכתיבה ובהתנדבות ללחום.

שאלה

הסבירו אילו גורמים יצרו את התנועה הלאומית היוונית, וכיצד הצליחה להשיג עצמאות עד 1832. התייחסו לגורמים מבית ומחוץ, לשלבי ההתפתחות ולמאפייני המנהיגים.

תשובה לדוגמה

עד 1821 לא הייתה ליוונים מדינה: הם חיו באימפריה העות׳מאנית, כחלק ממילט הרום האורתודוקסי שבראשו הפטריארך, והזהות הייתה בעיקר דתית.

הגורמים להיווצרות התנועה: (1) כלכלי־חברתי: סוחרים וספנים, בעיקר מן האיים ומן הקהילות ברוסיה ובמערב, התעשרו ומימנו בתי ספר; הפנאריוטים נהנו ממעמד בשלטון העות׳מאני; ולוחמי ההרים והנכבדים החזיקו כוח מקומי. (2) רעיוני: ההשכלה היוונית, קוראיס וריגאס פראיוס, בהשפעת הנאורות והמהפכה הצרפתית והרומנטיקה, חיברה את היוונים ליוון העתיקה וקראה לחירות. (3) ארגוני: ב־1814 הוקמה פיליקי אטריה, ומ־1820 עמד בראשה איפסילנטי.

שלבי ההתפתחות: מזהות תרבותית בידי אנשי רוח, דרך ארגון סודי, אל מרד בנסיכויות הדנוביות ובפלופונסוס ב־1821, אסיפה שהכריזה ב־1822 על עצמאות, ולבסוף פעולה צבאית ודיפלומטית. המנהיגים היו משכבות שונות: פנאריוטים ומשכילים, נכבדים, ספנים ומפקדי לוחמים, ולא היה ביניהם מנהיג אחד מוסכם.

גורמים מעכבים: הפיצול החברתי והמדיני, שהוביל למלחמות האזרחים ב־1823–1825; כוחו של הצבא העות׳מאני ושל איברהים המצרי; והתנגדות הברית הקדושה והצאר בתחילה. גורמים מסייעים: ארגון הסתר, הטבח בכיוס ונפילת מיסולונגי שעוררו את דעת הקהל, הפילהלניזם (ביירון, הלוואות), והתערבות המעצמות בנאווארינו ב־1827 ובמלחמת רוסיה־טורקיה ב־1828–1829.

התוצאה: ב־1830 הוכרה העצמאות, וב־1832 נקבע אוטו מבוואריה למלך בערבות המעצמות. המדינה כללה רק חלק מן היוונים, ולכן נולד ״הרעיון הגדול״.

מונחים

• מילט בשלטון העות׳מאני: קהילה דתית שניהלה בעצמה את ענייני הדת, החינוך והדין האישי שלה, תחת מנהיגה הדתי. הנוצרים האורתודוקסים, שמרביתם יוונים, היו ״מילט הרום״ ובראשם הפטריארך של קונסטנטינופול.
• רומיוי ״רומאים״ ביוונית: כך כינו את עצמם היוונים האורתודוקסים באימפריה העות׳מאנית, כיורשי האימפריה הרומית המזרחית (ביזנטיון). את השם ״הלנים״, יורשי יוון העתיקה, הפיצו רק משכילים בסוף המאה ה־18.
• פנאריוטים משפחות יווניות אמידות מרובע פנאר בקונסטנטינופול. הן סיפקו מתורגמנים בכירים לסולטן, ומראשית המאה ה־18 עד 1821 גם את נסיכי מולדובה וולכיה (הנסיכויות הדנוביות).
• נכבדים בעלי אדמות ממשפחות נוצריות מקומיות (בטורקית: קוג׳אבאשים), שגבו מסים בשם העות׳מאנים וייצגו את הכפרים בפני השלטון. בפלופונסוס הם החזיקו כוח כלכלי ופוליטי רב.
• קלפטים וארמטולים קלפטים: לוחמי הרים יוונים, שודדים בעיני העות׳מאנים וגיבורי שירי העם. ארמטולים: יחידות לוחמים נוצרים ששכר השלטון העות׳מאני לשמור על דרכי ההרים. רבים ממפקדי 1821 גדלו בעולמות האלה.
• ההשכלה היוונית זרם של מורים, אנשי רוח וסוחרים יוונים במאות ה־18 וה־19 שהפיץ את רעיונות הנאורות והמהפכה הצרפתית, הדפיס ספרים ביוונית וקרא לחזור אל תרבות יוון העתיקה. בין בולטיו: אדמאנטיוס קוראיס וריגאס פראיוס.
• פיליקי אטריה ״אגודת הידידים״: אגודת סתר יוונית שנוסדה באודסה ב־1814 כדי להכין מרד נגד העות׳מאנים. עד 1821 מנתה אלפי חברים, ובראשה עמד מ־1820 אלכסנדר איפסילנטי.
• הברית הקדושה ברית של רוסיה, אוסטריה ופרוסיה מ־1815, שנועדה לשמר את המשטרים המלוכניים ולדכא מהפכות. מטרניך, שר החוץ האוסטרי, ראה גם במרד היווני מהפכה מסוכנת.
• פילהלניזם ״אהבת יוון״: אהדה לעניין היווני באירופה ובארצות הברית, שהתבטאה בתרומות, בשירה ובציור, ובהתנדבות ללחום ביוון. הפילהלנים ראו ביוונים את יורשי יוון העתיקה.
• הרעיון הגדול (מגאלי אידאה) החזון היווני מאמצע המאה ה־19 עד 1922: לצרף למדינה את כל האזורים שחיים בהם יוונים, ובמרכזם קונסטנטינופול. התנפץ בתבוסה באסיה הקטנה.
• יואניס קאפודיסטריאס שר החוץ הרוסי ממוצא יווני, ולאחר מכן המושל הראשון של יוון. נרצח ב־1831.
• אלכסנדר איפסילנטי גנרל יווני בצבא הצאר, שעמד בראש הפיליקי אטריה. ב־1821 הכריז על מרד נגד העות׳מאנים ונכשל.
• תאודורוס קולוקוטרוניס קלפט לשעבר שהוביל את המורדים בפלופונסוס. לאחר מאבק פנימי הובס ונכלא ב־1825 במנזר בהידרה.
• גרגוריוס החמישי ראש הכנסייה היוונית-אורתודוקסית בקונסטנטינופול. הוקיע את המרד, וב־22 באפריל נתלה על ידי העות׳מאנים.
• איברהים פחה בנו של שליט מצרים, שהוביל לפלופונסוס צבא מאומן בשיטות אירופיות ב־1825.
• עלי פחה מיואנינה שליט עות׳מאני מאיואנינה, שמרד בסולטן ב־1820. מרדו הסיט את צבא הסולטן מן המרד היווני.
• מטרניך מדינאי אוסטרי מרכזי, שראה במרד היווני מהפכה נוספת שיש לדכא.
• קנינג ראש ממשלת בריטניה בשנת 1827. מת באוגוסט אותה שנה, לפני קרב נאווארינו.
• הדוכס מוולינגטון מפקד ומדינאי בריטי מפורסם. ב־1826 חתם בשם בריטניה, בסנט פטרסבורג, על פרוטוקול עם רוסיה.
• אוטו מבית וויטלסבאך נסיך מבווריה, בן 17, שנקבע ב־1832 למלך יוון. הגיע ליוון ב־1833 עם חיילים בווארים.
• יואניס קולטיס פוליטיקאי יווני שלימים היה ראש ממשלה. ב־1844 טען שהממלכה אינה כל יוון, וכך נולד הרעיון הגדול.
• ביירון משורר בריטי רומנטי שבא לתמוך במרד היווני. מת ב־19 באפריל 1824, בלי שהשתתף בקרב.
• כיוס אי יווני עשיר ושקט. בתגובה למרד נכבש מחדש ב־1822, ולפי הערכה מקובלת נהרגו בו כ־25,000 איש.
• הידרה אי יווני שבעליו האוניות תמכו במרד בים. במנזר שבו נכלא קולוקוטרוניס ב־1825.
• מיסולונגי עיר לגונה ביוון שנצורה שלוש פעמים. ב־1826 ניסו תושביה לפרוץ את המצור, ורבים נהרגו או נשבו.
• נאווארינו מפרץ ביוון שבו ב־1827 הושמד הצי העות׳מאני־המצרי בידי צי בריטי, צרפתי ורוסי.
• נאפליון עיר ביוון שהייתה מושב הממשלה. בה נרצח קאפודיסטריאס ב־1831.
• טריפוליצה עיר בפלופונסוס, בירת השלטון העות׳מאני שם. נפלה בידי המורדים ב־5 באוקטובר 1821, ואחריה נטבחו בה מוסלמים ויהודים.
• הסכם אדריאנופול הסכם שבו הסכים הסולטן ב־1829 להחלטות המעצמות לגבי יוון.
• אמנת לונדון הסכם בין שלוש המעצמות: בריטניה, צרפת ורוסיה. ב־1827 אפשר לכפות שביתת נשק, וב־1832 מינה מלך ליוון.
• הלוח היוליאני לוח השנה שנהג ביוון עד 1923. הוא איחר ב־12 ימים מהלוח שבו משתמשים היום.
• ריגאס יווני מתסליה שחי בווינה וכתב חוקה רפובליקנית לכל תושבי הבלקן. נמסר לעות׳מאנים ונחנק בבלגרד.
• קונסטנטינוס קנריס קברניט יווני שב־18 ביוני 1822 הצית ספינת אש בספינת הדגל העות׳מאנית, והאדמירל נהרג.
• אדמאנטיוס קוראיס רופא יווני מאיזמיר שחי בפריז. קרא ליוונים להיות הלנים, יורשי פריקלס.
• דלקרואה צייר צרפתי שציר את הטבח בכיוס ואת יציאת מיסולונגי, אף שמעולם לא ביקר בכיוס.

מקורות

• Ρήγας Βελεστινλής (Rigas Feraios), Θούριος και Νέα Πολιτική Διοίκησις των κατοίκων της Ρούμελης, της Μικράς Ασίας, των Μεσογείων Νήσων και της Βλαχομπογδανίας (Vienna, 1797)
• Alexandros Ypsilantis, proclamation «Μάχου υπέρ πίστεως και πατρίδος» (Iași, 24 February 1821, Old Style)
• Προσωρινόν Πολίτευμα της Ελλάδος and Declaration of Independence, First National Assembly at Epidaurus (1 January 1822, Old Style)
• Percy Bysshe Shelley, Hellas: A Lyrical Drama (London: C. and J. Ollier, 1822), Preface, dated Pisa, 1 November 1821
• Lord Byron, ‘On This Day I Complete My Thirty-Sixth Year’ (Missolonghi, 22 January 1824)
• Theodoros Kolokotronis, speech on the Pnyx, Athens, 8 October 1838, published in the newspaper Αιών, 13 November 1838
• Treaty for the Pacification of Greece (Treaty of London) between Britain, France and Russia, 6 July 1827, with its secret article
• Mark Mazower, The Greek Revolution: 1821 and the Making of Modern Europe (London: Allen Lane, 2021)
• David Brewer, The Greek War of Independence: The Struggle for Freedom from Ottoman Oppression and the Birth of the Modern Greek Nation (Woodstock, NY: Overlook Press, 2001)
• William St Clair, That Greece Might Still Be Free: The Philhellenes in the War of Independence (London: Oxford University Press, 1972)
• Konstantinos Paparrigopoulos, Ιστορία του Ελληνικού Έθνους (Athens, 1860–1874)
• Giannis Kordatos, Η κοινωνική σημασία της ελληνικής επαναστάσεως του 1821 (Athens, 1924)
• Michael Llewellyn Smith, Ionian Vision: Greece in Asia Minor 1919–1922 (London: Allen Lane, 1973)
• Stathis N. Kalyvas, ‘Freedom or Death’, review of Mark Mazower, The Greek Revolution, Literary Review (2021)
• Christina Koulouri, ‘Celebrating the nation: national anniversaries in Greece in the 19th century’, in Unseen Views of History: Texts Dedicated to Giannis Gianoulopoulos (Athens: Asini, 2012), pp. 181–210
• Foundation of the Hellenic World, ‘The Greek Revolution 1821–1833’ (Chronos), political developments: the civil conflicts and the release of Kolokotronis
• משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, הפיקוח על הוראת ההיסטוריה, מבנה הבחינה ונושאיה, פרק 1: הלאומיות בישראל ובעמים, ראשית הדרך עד 1920

קרדיט תמונות

• תיאודורוס ורייזאקיס, הבישוף גרמנוס מפטרס מברך את דגל המהפכה, שמן על בד, 1865. הגלריה הלאומית, אתונה · Public domain · דף המקור
• אז׳ן דלקרואה, סצנות מן הטבח בכיוס, שמן על בד, 1824. מוזיאון הלובר, פריז · Public domain · דף המקור
• דיוניסיוס צוקוס, תאודורוס קולוקוטרוניס, שמן על בד, 1853. המוזיאון ההיסטורי הלאומי, אתונה · Public domain · דף המקור
• תומאס פיליפס, לורד ביירון בלבוש אלבני, שמן על בד, 1813. אוסף האמנות הממשלתי של בריטניה · Public domain · דף המקור
• אמברואז לואי גרנרה, הקרב בנאווארינו, שמן על בד, בין 1827 ל־1830 בקירוב. ארמון ורסאי · Public domain · דף המקור
• מפת ההתרחבות הטריטוריאלית של יוון, 1832–1947. עיבוד עברי: Ori~, על פי המפה האנגלית בוויקישיתוף · User:Ori~ · CC BY-SA 3.0 · דף המקור