סוף האימפריות ויהודי ארצות האסלאם

מטוס על המסלול

מטוס על המסלול

26 באוגוסט 1950. צלם של לשכת העיתונות הממשלתית מצלם מטוס דאק־4 של חברה אמריקנית. אל מדרגותיו עולים אנשים בבגדים רחבים, ולידן יושבות על האדמה משפחות עם צרורות וממתינות לתורן.

אלה יהודים מדרום חצי האי ערב, חלק ממבצע על כנפי נשרים. רבים מהם, כך מספרים, לא ראו מעולם מטוס. בין דצמבר 1948 לספטמבר 1950 הוטסו לישראל כ־49,000 איש, כמעט כל קהילת תימן.

תמונה אחת, ושאלה גדולה: מה גרם לקהילות שחיו מאות שנים בבגדאד, בקהיר, בקזבלנקה ובצנעא להתרוקן בתוך כעשרים שנה?

מבט על

כמיליון, ואחר כך כמעט אף אחד

כמיליון

ב־1948 חיו בארצות האסלאם כמיליון יהודים: כ־800 אלף בארצות ערב ועוד כ־200 אלף באיראן ובטורקיה (ההערכות נבדלות במקצת). בסוף שנות ה־60 נותרו בהן כ־200 אלף, ובעשורים שאחר כך עוד הרבה פחות. מעל 90% מהם עזבו.

רובם עלו לישראל. מיעוטם היגרו לצרפת, לאיטליה, לבריטניה ולארצות אחרות.

אין אירוע אחד שמסביר זאת. בעיראק היה חוק, בתימן גשר אווירי, במצרים מלחמה, במרוקו עצמאות ומשא ומתן חשאי, באלג׳יריה סוף השלטון הצרפתי. נבדוק כל אחד מהם, ואחר כך נשאל מה משותף.

קץ האימפריות

המושג

מהי דה־קולוניזציה?

דה־קולוניזציה היא תהליך שבו מושבות וארצות חסות של מעצמות אירופה הופכות למדינות עצמאיות. הזירה שלנו היא המזרח התיכון וצפון אפריקה, והתקופה: מ־1945 עד תחילת שנות ה־60.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חילקו בריטניה וצרפת את רוב המזרח התיכון הערבי במנדטים. תוניסיה ומרוקו היו ארצות חסות צרפתיות, אלג׳יריה נחשבה חלק מצרפת, ולוב הייתה מושבה איטלקית ואחרי 1943 נשלטה בידי בריטים וצרפתים.

מצרים (1922) ועיראק (1932) קיבלו עצמאות על הנייר, אך בריטניה השאירה בהן בסיסים והשפעה. העצמאות המלאה באה אחרי 1945.

שאלה לבדיקה

מהי דה־קולוניזציה, כפי שהשיעור מגדיר אותה?

התשובה: תהליך שבו מושבות וארצות חסות של מעצמות אירופה הופכות למדינות עצמאיות.. נכון. זו ההגדרה של השיעור. הזירה היא המזרח התיכון וצפון אפריקה, והתקופה מ־1945 עד תחילת שנות ה־60.

הגורמים

מדוע דווקא אז?

שלושה סוגי גורמים חברו אחרי המלחמה.

אידאולוגיים. רעיון החירות והלאומיות כבר חלחל לעמי המושבות. ארצות הברית וברית המועצות, שתי מעצמות העל, התנגדו לקולוניאליזם, ודעת הקהל בעולם חדלה לראות בשלטון זר דבר מובן מאליו.

כלכליים. המושבות הפסידו מרווחיותן, ואחרי מלחמת העולם השנייה היו בריטניה וצרפת במשבר כלכלי ובהריסות.

פוליטיים. יחסי הכוחות בעולם השתנו וה״מלחמה הקרה״ החלה. התנועות הלאומיות נאבקו, האו״ם החליט על עצמאות (כך בלוב, 1949), וב־1945 הוקמה הליגה הערבית.

גם שתי מלחמות העולם השפיעו: הראשונה פירקה את האימפריה העות׳מאנית, והשנייה הביסה את צרפת ב־1940 והחלישה את בריטניה.

המאפיינים

אין סיפור אחד

התהליך לא היה אחיד, אך אפשר לזהות דפוסים. הוא היה מורכב והדרגתי: הסכם, בסיסים, ורק אחר כך פינוי. המעצמות ניסו לשמור על האינטרסים שלהן: הנפט, תעלת סואץ, הבסיסים. המזרח התיכון הקדים את צפון אפריקה. ובכל מקום זה היה מאבק לאומי קלסי, של מפלגות ומנהיגים כמו נאצר במצרים ובורגיבה בתוניסיה.

והיה הבדל: הבריטים נטו לוותר בהסכמים, וצרפת נלחמה באלג׳יריה בין 1954 ל־1962 כדי להישאר.

התוצאה: מדינות ערביות עצמאיות חדשות, פאן־ערביות כרעיון מוביל, וגם משהו שהשיעור הזה עוסק בו: חסות המעצמות על המיעוטים נעלמה.

מן המנדטים לעצמאות

• 1922, 1932 מצרים ועיראק מקבלות עצמאות פורמלית; בריטניה שומרת בסיסים והשפעה.
• 1945 הליגה הערבית נוסדת בקהיר.
• 1946 הצרפתים מפנים כוחות מסוריה ומלבנון.
• 24 בדצמבר 1951 לוב עצמאית, אחרי החלטת האו״ם.
• 23 ביולי 1952 ״הקצינים החופשיים״ מפילים את המלך פארוק; נאצר יוביל את מצרים.
• מרץ 1956 מרוקו (2 במרץ) ותוניסיה (20 במרץ) עצמאיות.
• 26 ביולי 1956 נאצר מכריז על הלאמת תעלת סואץ; ב־29 באוקטובר פורצת מלחמת סיני.
• 1958 הרפובליקה הערבית המאוחדת קמה; מהפכה צבאית מסיימת את המלוכה בעיראק (14 ביולי).
• 5 ביולי 1962 אלג׳יריה עצמאית, אחרי מלחמה בת כשבע שנים וחצי.
• 30 בנובמבר 1967 בריטניה עוזבת את עדן; דרום תימן עצמאית.

שאלה לבדיקה

איזה מהגורמים שלהלן הוא גורם כלכלי שהביא לדה־קולוניזציה אחרי מלחמת העולם השנייה?

התשובה: ירידה ברווחיות המושבות והמשבר הכלכלי של בריטניה וצרפת.. נכון. זה גורם כלכלי: המושבות הפסידו מרווחיותן והמעצמות היו במשבר.

העולם שהיה, והסדק

לפני

ארבע קהילות

בעיראק חיו כ־135 אלף יהודים, רובם בבגדאד, וקהילתם ראתה את שורשיה בגלות בבל של המאה ה־6 לפנה״ס. הם דיברו ערבית בנוסח בגדאד ועסקו במסחר, בבנקאות, ברפואה ובמשרדי הממשלה.

בקהיר ובאלכסנדריה חיו כ־75–80 אלף יהודים: משפחות עשירות ובעלות קשרים בעולם, לצד עניים ברובע היהודי, ורבים בלי אזרחות מצרית.

במרוקו חיו כ־265 אלף יהודים, ובתוניסיה כ־105 אלף: חלקם במלאח הישן של פאס ובעיירות האטלס, וחלקם בקזבלנקה ובתוניס, ערים מודרניות שדיברו צרפתית.

בצנעא ובכפרי תימן חיו כ־45 אלף יהודים, צורפי כסף ואומנים, בחיי קהילה מסורתיים שנסמכו על התורה.

מעמד

מדימי לאזרח

במשך מאות שנים היו יהודים ונוצרים במדינות מוסלמיות דימים: מוגנים ובעלי שלטון עצמי בענייני קהילה, אבל נחותים בחוק ובמעמד, ובתשלום מס גולגולת. בתימן נשאר המצב כך עד העלייה.

בעת החדשה התמונה השתנתה. הרפורמות העות׳מאניות של המאה ה־19 ביטלו את הפערים בחוק. בעיראק ישבו יהודים בפרלמנט ובממשלה, וששון חסקל היה שר האוצר הראשון (1921–1925). בתמונה: המלך פייסל מבקר בקהילה היהודית בבגדאד ב־1925.

באלג׳יריה הלכה צרפת רחוק יותר. חוק כרמיה מ־24 באוקטובר 1870 הכריז: ״Les israélites indigènes des départements de l'Algérie sont déclarés citoyens français״ (״היהודים הילידים של מחוזות אלג׳יריה מוכרזים אזרחים צרפתים״, בתרגום חופשי). כ־35 אלף יהודים נעשו אזרחים צרפתים, והמוסלמים נשארו נתינים.

ובכל מקום פעלה כי״ח, שהקימה בתי ספר צרפתיים. יהודים רבים נעשו גשר לתרבות אירופה, ולפי היסטוריונים נתפסו בשל כך לא פעם כקרובים לשליט הזר.

מיתוס

״היהודים בארצות האסלאם חיו תמיד בשלום ובהרמוניה עם שכניהם.״ או להפך: ״הם חיו תמיד ברדיפה.״

האמת

שני הסיפורים פשטניים. היו מקומות ותקופות של שיתוף פעולה, כלכלה ותרבות משותפת, והיו אפליה, אלימות ופרעות. התמונה השתנתה מארץ לארץ ומעשור לעשור, ומעמד הדימי עצמו היה מעורב: הגנה ונחיתות יחד.

הראיות

בעיראק ישב יהודי בראש משרד האוצר, ואחר כך באה הפרהוד. ההיסטוריון מארק כהן, בספרו Under Crescent and Cross (1994), טען נגד שתי התמונות, ״תור הזהב״ וההיסטוריה הבכייתית. השאלות הנכונות: איפה, מתי, ומי מספר?

שאלה לבדיקה

מה עמדתו של ההיסטוריון מארק כהן, כפי שהשיעור מציג אותה?

התשובה: שנכון לדחות את שתי התמונות ולשאול איפה, מתי ומי מספר.. נכון. כהן טען נגד ״תור הזהב״ ונגד ההיסטוריה הבכייתית, והשיעור מסכם בשלוש השאלות: איפה, מתי ומי מספר.

הלאומיות

שאלה אחת על מיעוטים

במאה ה־20 צמחו בארצות ערב לאומיות מקומיות, מצרית, עיראקית, סורית, מרוקאית, ולצדן פאן־ערביות: הרעיון שכל הערבים הם אומה אחת. אחרי 1952 נעשה נאצר דובר בולט שלה, ו״קול הערבים״ מקהיר הגיע לכל בית. ב־1958 התאחדו מצרים וסוריה ל״רפובליקה הערבית המאוחדת״.

המדינות החדשות הפכו את הערבית לשפת החינוך והמדינה, ועם הזמן צמצמו את מקומה של התרבות הצרפתית והבריטית. זה פגע בעיקר ביהודים שלמדו צרפתית. הלאומיות הגדירה מי שייך לאומה, והיהודים נשאלו שאלה: האם הם חלק מהעם, או קרובים לשליט הזר ולציונות? רבים מיהודי עיראק ומצרים היו שותפים ללאומיות המקומית, בספרות, בעיתונות ובקומוניזם. אבל ככל שהסכסוך הסלים, השאלה נעשתה חדה יותר.

1941–1948

סימני אזהרה

האלימות באה בגלים. ב־1 וב־2 ביוני 1941, בחג שבועות ואחרי כישלון ההפיכה הפרו־גרמנית של רשיד עאלי, פרץ בבגדאד הפרהוד: המון תקף יהודים וחנויות. לפי הנתונים הרשמיים נהרגו כ־180 יהודים, ולפי אומדנים אחרים הרבה יותר. שכנים מוסלמים הגנו על משפחות יהודיות.

בנובמבר 1945 נהרגו בטריפולי יותר מ־140 יהודים. אחרי החלטת החלוקה באו״ם (29 בנובמבר 1947) באו פרעות בחלב ובעדן, שבה נהרגו יותר מ־80, וביוני 1948, באוג׳דה ובג׳ראדה שבמרוקו, כ־40 הרוגים.

ההיסטוריונים חלוקים אם הפרהוד היה נקודת מפנה. אורית באשקין מזהירה מ״פרהודיזציה״ של ההיסטוריה העיראקית: רוב היהודים עדיין ראו בעיראק את מולדתם.

1948

שני מעגלים

הקמת מדינת ישראל ומלחמת 1948 שינו הכול. אפשר להבין זאת בעזרת שני מעגלים: ה״מעגל הראשון״, הסכסוך בארץ ישראל עצמה בין יהודים לערבים, וה״מעגל השני״, מדינות ערב השכנות שפלשו ב־15 במאי 1948 [לאמת: ההגדרה המדויקת של המעגלים בספרי הלימוד]. הליגה הערבית והפאן־ערביות הפכו את הסכסוך לעניין של כל העולם הערבי, ובכל מדינה נשאלה השאלה מה דין היהודים שלה.

בעיראק הוכרזה הציונות כפשע (יולי 1948), כ־1,500 יהודים פוטרו ממשרות ממשלתיות, ושפיק עדס, סוחר עשיר בבצרה, נתלה ב־23 בספטמבר 1948 באשמת מכירת נשק לישראל. כמה היסטוריונים, בהם משה גת, מסיקים שהיה חף מפשע. במצרים נעצרו, לפי אומדנים שונים, בין אלף לשלושת אלפים יהודים, ופצצות ברובע היהודי בקהיר קטלו עשרות.

שאלה לבדיקה

ההיסטוריונים חלוקים אם הפרהוד (1941) היה נקודת מפנה. מה טוענת אורית באשקין, לפי השיעור?

התשובה: שאין להסביר את כל ההיסטוריה של יהודי עיראק דרך הפרהוד, כי רוב היהודים עדיין ראו בעיראק את מולדתם.. נכון. היא מזהירה מ״פרהודיזציה״ של ההיסטוריה העיראקית.

עיראק: מקרה לעומק

מרץ 1950

חוק לשנה

בעיראק חיו כ־135 אלף יהודים. אחרי 1948 הייתה היציאה לישראל אסורה, ובכל זאת מאות ברחו בחשאי דרך איראן.

בתחילת מרץ 1950 אישר הפרלמנט חוק לשנה אחת: יהודי שרוצה לעזוב לצמיתות רשאי, בתנאי שיוותר על אזרחותו העיראקית. לפי כמה תיאורים ציפו הרשויות שיעזבו רק כמה אלפי עניים. תאריכי האישור והפרסום נקובים במקורות בין 3 ל־9 במרץ.

נקרא מסמך אחד, ואחר כך נעמוד בנעלי משפחה בבגדאד.

מקור: ישראל לוועדת הפיוס: על הנכסים בעיראק

במרץ 1950 פורסמה בעיראק גזירה המתירה ליהודים לעזוב, בתנאי שעם קבלת היתר היציאה תפקע אזרחותם העיראקית. לא נרמז שהרישום יסכן את רכושם. […] כ־104,000 יהודים נרשמו ליציאה בשנה זו, כולם מתוך כוונה להתיישב בישראל. […] ב־10 במרץ 1951 הציגה ממשלת עיראק הצעת חוק להקפאת כל הנכסים של מי שאזרחותם פקעה.

זה מכתב מדיני, לא דוח ניטרלי. ישראל מודיעה שהיא תכלול את שווי הרכוש היהודי שהוקפא בעיראק בחשבון הפיצוי על רכוש ערבי שנעזב בישראל.

• מי כותב, מתי ולמי, ומה הוא רוצה? מנכ״ל משרד החוץ של ישראל, במרץ 1951, לוועדה של האו״ם שעסקה בפליטים הפלסטינים. הוא מוחה על החוק העיראקי ומציג את הרכוש היהודי כנגד הרכוש הערבי.
• מה המכתב אומר על הסיבה שבגללה נרשמו היהודים, ואיזה קול חסר? הוא אומר שנרשמו מחשש לביטחונם ובלי שום פעילות עוינת. חסר קולם של היהודים עצמם, וחסר תפקידם של שליחי התנועה הציונית וישראל, שהכותב מייצג.
• מה ההבדל בין החוק של 1950 לזה של 1951? ב־1950: יציאה תמורת ויתור על אזרחות, בלי התייחסות לרכוש. ב־1951 (10 במרץ): הקפאת נכסים, אפוטרופוס ממשלתי, ואלפי נרשמים נשארים בלי כסף.

נקודת החלטה

אתם משפחה יהודית בבגדאד.

אפריל 1950

אתם אב, אם, שלושה ילדים וסבא וסבתא. האב סוחר בדים בשוק. משפחתכם חיה בבגדאד מאות שנים, ואתם דוברים ערבית בבית ובחוץ.

מאז 1948 אתם מרגישים את הלחץ: פיטורין, מעצרים, ושפיק עדס שנתלה. החוק פורסם, ובקהילה מדברים על כך בכל בית. הפעילים של המחתרת הציונית ביקשו להמתין להוראות; ב־8 באפריל התפוצצה פצצה בבית קפה יהודי, ולפי התיאור המקובל הם הודיעו שאפשר להירשם. הרישום נפתח ב־10 באפריל.

אתם לא יודעים מה יקרה לרכושכם, ולא כמה זמן תמתינו ברשימה.

מה אתם עושים?

• נרשמים כבר בימים הראשונים. כנראה תהיו בתור הראשון, אבל בלי אזרחות ובלי דרך חזרה. תוכלו לנסות למכור רכוש לפני שמישהו ימנע זאת.
• ממתינים כמה חודשים ורואים. כנראה לא תאבדו את מקומכם, אבל הזמן פועל נגדכם: הרשימה מתארכת, והכללים עלולים להשתנות. בינתיים אתם נשארים בלי הגנה, והאווירה מחמירה.
• לא נרשמים: זה הבית שלנו. כנראה תישארו אזרחים בבית שלכם ובעסק שלכם, אבל בקהילה שמתרוקנת סביבכם. בשנים הבאות יהיו פחות ופחות יהודים ופחות הגנה.

מה קרה בפועל

נרשמים כבר בימים הראשונים.

רוב יהודי עיראק נרשמו. עד ספטמבר 1950 נרשמו כ־70,000 ועלו רק כ־10,000; עד מרץ 1951 נרשמו כ־104,000. בעיראק נותרו אלפים בודדים.

הסיבות היו שונות: חשש אחרי הפרהוד ואחרי משפט עדס, פיטורין, קריאה של פעילים ציוניים, זיקה דתית וקרובים בישראל. היסטוריונים חלוקים אם הפחד או הציונות היו העיקר (ראו הוויכוח בסוף). המשפחה כאן מורכבת מעדויות רבות, ואינה משפחה אחת מסוימת.

שאלה לבדיקה

מה קבע החוק העיראקי מ־1950?

התשובה: יהודי שרוצה לעזוב לצמיתות רשאי לעשות זאת אם יוותר על אזרחותו.. נכון. החוק היה זמני, לשנה, ותנאי היציאה היה ויתור על האזרחות.

נקודת החלטה

אתם דוד בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל.

ספטמבר 1950

מאות אלפי עולים כבר הגיעו, ורבים מהם עדיין באוהלים ובמחנות עולים. המטוסים מעטים, הכסף חסר, והצפיפות גדלה.

בעיראק נרשמו כ־70,000 יהודים, אבל עלו רק כ־10,000. הם בלי אזרחות ובלי דרך חזרה, ובבגדאד רוצים שייצאו מהר. בה בעת יהודים ממזרח אירופה עדיין יכולים לצאת לישראל, אבל המשטרים הקומוניסטיים עלולים לסגור את שעריהם. לפי אסתר מאיר־גליצנשטיין (2004, עמ׳ 204, כפי שמצוטט בוויקיפדיה), כך העריך בן־גוריון [לאמת: העמוד עצמו לא נקרא].

כמה מהר מעלים את יהודי עיראק?

• מאטים: נותנים עדיפות ליהודי מזרח אירופה, ומעלים את העיראקים בהדרגה. כנראה תקלו על הצפיפות בישראל ותנצלו חלון הזדמנויות במזרח אירופה. אבל אלפי נרשמים עיראקים ייתקעו בלי אזרחות ובלי פתרון, ובבגדאד עלול להתקשח המשטר.
• מאיצים: מזמינים מטוסים ומעלים את כולם מיד. כנראה תצילו אנשים מוקדם ותענו לרצון עיראק. אבל מערכת הקליטה, שכבר קשה, עלולה להתמוטט: מחנות עמוסים ואוצר ריק.
• מגבילים ובוחרים: מעלים רק מי שאפשר לקלוט. כנראה תפחיתו עלויות, אבל תפגעו בעיקרון שישראל קיימת לכל יהודי, ותשאירו אלפי נרשמים בלי מקום.

מה קרה בפועל

מאטים: נותנים עדיפות ליהודי מזרח אירופה, ומעלים את העיראקים בהדרגה.

בשלב הראשון האטה ממשלת ישראל, בין השאר מפני שהמטוסים והמקום חסרו. ב־10 במרץ 1951 הקפיאה עיראק את נכסי הנרשמים, ובישראל הוחלט להאיץ. עד תחילת 1952 הועלו כ־120,000 במבצע עזרא ונחמיה.

משה גת מציין שישראל הרוויחה מעמד מיקוח כשקיבלה פחות עולים ממה שבגדאד רצתה. מנגד, עיקרון חיסול גלויות וחוק השבות (1950) אמרו שישראל קיימת לכל יהודי. מצד אחד המחסור והצפיפות, ומצד שני העיקרון והמצב הקשה של יהודי עיראק.

אחרי

הקפאה, רימונים ושארית

ב־10 במרץ 1951 הוקפאו נכסי הנרשמים, והבנקים נסגרו. משם כבר לא היה זה רק חופש בחירה. בינואר 1951 נזרק רימון ליד בית הכנסת ״מסעודה שם־טוב״ בבגדאד, והיו הרוגים ופצועים; בינואר 1952 נתלו בבגדאד שני יהודים, חברי המחתרת הציונית. מי אחראי לפיצוצים? ההיסטוריונים חלוקים.

ב־27 בינואר 1969, אחרי עליית הבעת׳, נתלו בכיכר בבגדאד תשעה יהודים וחמישה אחרים באשמת ריגול לטובת ישראל. נותרו אז פחות מ־3,000 יהודים, ורובם עזבו בשנים שאחר כך.

תימן, מצרים ולוב

תימן

על כנפי נשרים

יהודי תימן חיו כדימים תחת האימאם. אחרי החלטת החלוקה פרצו בעדן, שהייתה בשלטון בריטי, פרעות: יותר מ־80 יהודים נהרגו. רבים נעו ברגל אל עדן ושוכנו שם במחנות, ובהם ״חאשד״.

הטיסות מעדן החלו בדצמבר 1948, והתרחבו ב־1949 אחרי שהאימאם אחמד התיר את היציאה. עד ספטמבר 1950 הוטסו כ־49,000 יהודים בכ־430 טיסות, במטוסים שנשכרו מחברות תעופה אמריקניות בכספי הג׳וינט. שם המבצע בא מהתנ״ך: ״על כנפי נשרים״.

למה יצאו? רבים ראו בכך גאולה. אבל טיודור פרפיט, חוקר תימן, סבור שההסבר המשיחי מוגזם, ומוסיף סיבות כלכליות ומדיניות.

שאלה לבדיקה

מה טוען טיודור פרפיט, חוקר תימן, על ההסבר ליציאת יהודי תימן?

התשובה: שההסבר המשיחי מוגזם, ושיש להוסיף לו סיבות כלכליות ומדיניות.. נכון. רבים ראו בעלייה גאולה, אבל לדעת פרפיט זה אינו ההסבר היחיד.

מקור: גבר עם צרורות על המסלול

פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית, 26 באוגוסט 1950 (D862-017)

צילום עיתונאי מהימים שבהם המדינה מתעדת את הקליטה. כיתוב הקובץ באנגלית: מטוס דאק־4 של Near East Air Transport במבצע ״מרבד הקסמים״.

• מי צילם, ולמי? צלם של גוף ממשלתי, שמפיץ תמונות של המדינה. התמונה מציגה את המבצע כהצלחה, ולא כחוויה של האנשים.
• מה רואים, ומה אי אפשר לדעת? אדם עם צרורות שמיכות ליד מטוס אמריקני. אי אפשר לדעת מה הוא חושב, למה יצא ומה השאיר. כדי לדעת צריך עדויות, כמו אלה שבפרקים הבאים.

מצרים

ממלחמה למלחמה

במצרים חיו כ־75–80 אלף יהודים, ורבים מהם לא היו אזרחים. ב־1954 ארגן המודיעין הצבאי של ישראל רשת של יהודים מצרים: פצצות במוסדות בריטיים ואמריקניים, כדי לטרפד את הסכם הפינוי הבריטי (״פרשת לבון״). הרשת נתפסה, ושניים מחבריה נתלו בינואר 1955.

ב־1956, אחרי מלחמת סואץ, הוכרזו היהודים, לפי תיאורים, כציונים ואויבי המדינה: כ־900 נעצרו, צווי גירוש הוצאו, נכסי לפחות 500 חברות הוחרמו, ורבים נאלצו לעזוב עם מזוודה אחת ובלי אזרחות. לפי אומדן המצוטט מספרו של מיכאל לסקייר, בין נובמבר 1956 לסוף 1958 עזבו כ־23,000–25,000.

מקור: עדות מאלכסנדריה

באחד הערבים הגיע המון עם מקלות וכל הבא ליד כדי להרוג את המשפחה כי שמעו שהם יהודים. השוער נשבע להם שאנחנו איטלקים ולכן הם רק קיללו, הקיפו את הוריי, אחיי ואותי, שהייתי תינוקת קטנה. למחרת ברחו הוריי, השאירו הכול – פנסיה, עבודה ובית, ועזבו את מצרים.

זו עדות שנכתבה כשישים שנה אחרי האירועים, בידי מי שהייתה תינוקת: היא מספרת מה שסיפרו לה. כותרת המאמר מראה את עמדתו.

• מה אפשר ללמוד מהעדות, ומה אי אפשר? אפשר ללמוד על הפחד, על הבריחה ועל אובדן הרכוש והעבודה. אי אפשר לדעת אם זה מייצג את כל יהודי מצרים, ומי שהייתה תינוקת לא ראתה בעצמה את מה שהיא מתארת.
• מה תפקיד השוער? הוא מצהיר שהמשפחה איטלקית וכך מציל אותה. מכאן שלא כל המצרים השתתפו באלימות, ושבעיני ההמון היהודים נחשבו קרובים לזרים.

שאלה לבדיקה

במה נבדלות העמדות של ג׳ואל בינין ושל מיכאל לסקייר בהסבר יציאת יהודי מצרים, כפי שהשיעור מציג אותן?

התשובה: בינין מדגיש את הציונות ואת פרשת לבון, ולסקייר את מדיניות הגירוש של 1956.. נכון. כך מוצגות העמדות בעומק ״האם זה גירוש?״. השיעור מציין שהנתונים על 1956 לקוחים ממאמר עמדה.

לוב ואחרות

גל אחרי גל

בלוב חיו כ־38–40 אלף יהודים. אחרי הפרעות של 1945 ושל יוני 1948, הותרה היציאה ב־1949, ובין 1948 ל־1951 עלו לישראל כ־31 אלף. אחרי מלחמת ששת הימים (1967), כשבטריפולי נהרגו 18, פינתה איטליה כ־6,000 יהודים לרומא, וב־1970 הולאם רכוש היוצאים.

בטורקיה, שלא הייתה מושבה, ובשנים האלה לא גורשו בה יהודים, עלו כ־34,500 (כמעט 40%) בין 1948 ל־1951: מצוקה כלכלית ומשיכת המדינה החדשה. התהליך נחשב מרצון.

המגרב

מרוקו

עצמאות, איסור, סירה

במרוקו, הקהילה הגדולה בעולם המוסלמי, חיו ב־1948 כ־265 אלף יהודים. ביוני 1948 נהרגו כ־40 בפרעות באוג׳דה ובג׳ראדה, ועד 1956 עלו בדרך חוקית כ־85,000.

ב־2 במרץ 1956 קיבלה מרוקו עצמאות מצרפת. הסולטאן מוחמד החמישי הבטיח שוויון, ויהודי, ליאון בנזקן, מונה לשר. אבל הפעילות הציונית נאסרה, שליחי הסוכנות נדרשו לעזוב, והעלייה לישראל נאסרה בפועל. הרשת החשאית ״המסגרת״ של המוסד לעלייה ב׳, הגוף שארגן קודם את ההעפלה, הוקמה בראשית 1956 [לאמת] וארגנה יציאה בלתי חוקית של כ־30,000 עד 1961.

ב־10 בינואר 1961 טבעה הספינה ״אגוז״ מול החוף: 44 עולים נספו (המקורות נבדלים בין 42 ל־46). אחרי האסון ועלייתו של חסן השני (26 בפברואר 1961) נערך משא ומתן חשאי, והוסכם על יציאה מאורגנת, מבצע יכין, 1961–1964: כ־90,000 עד 97,000 איש. מקורות מדווחים על תשלום לפי ראש; הסכומים שנויים במחלוקת. עד 1967 נותרו כ־50,000.

מקור: שליח עלייה כותב לטבנקין

[…] לו יכולתי לראות את אשר ראיתי ולשמוע את אשר שמעתי, היית מבין לאמונתי העמוקה בגולה זו. נסעתי, ביקרתי בערי השדה. ערים ועיירות. פה 500 יהודים. שם קהילה של אלפים. הייתי בבתים יהודיים פשוטים, בשבת, בפסח ובחול. עליתי לתורה, שוחחתי, ועל הכול שמעתי. כמה אהבה לארץ פועמת בלבים, כמה התמכרות למולדת. […] צמאי ידיעה, מלאי כמיהה.

הכותב הוא איש תנועה: שליח שבא לארגן עלייה, ושולח דיווח נלהב למנהיג. כשכתב, ב־1947, עוד לא הייתה מדינה.

• איזה גורם עלייה מדגיש הכותב? גורם משיכה: זיקה דתית והיסטורית לארץ ישראל. אין בקטע מילה על פחד או על לחץ.
• מדוע צריך לקרוא בזהירות? הוא שליח ציוני שפונה למנהיג כדי לשכנע שיש במי להשקיע. הוא מתאר מה שהוא רוצה לראות, ואינו מדבר בשם כל יהודי מרוקו.

שאלה לבדיקה

מדוע ראוי לקרוא בזהירות את מכתבו של שליח העלייה אפרים בן חיים מ־1947?

התשובה: הוא שליח ציוני שרוצה לשכנע את מנהיג הקיבוץ המאוחד שיש במי להשקיע; הוא מדגיש משיכה ולא פחד.. נכון. ראוי לשאול מי כותב, למי ולמה.

נקודת החלטה

אתם מנהיג קהילה יהודי בקזבלנקה.

קיץ 1956

מרוקו עצמאית מ־2 במרץ. הסולטאן מבטיח שוויון, ואחד משרי הממשלה יהודי. אתם בוגרי כי״ח ומדברים צרפתית, ועסקיכם בעיר.

אבל הפעילות הציונית נאסרה, שליחי הסוכנות נדרשו לעזוב, ואין היתרי יציאה לישראל. בצעירים בקהילה יש מי שנעלם בחשאי, ואנשי ״המסגרת״ מציעים לארגן יציאה בסירות. השר היהודי, לפי תזכיר של הוועד היהודי האמריקני מדצמבר 1956, תומך בזכות הפרט לצאת בלי לחץ ובלי תעמולה. בני הקהילה שואלים אתכם מה לעשות.

מה אתם מייעצים?

• להישאר ולהשתלב: זו המדינה שלנו, והמלך הבטיח שוויון. כנראה תחזקו את האמון בשלטון החדש ותקנו זמן. אבל אם המצב יחמיר, לא יהיה מי שיארגן יציאה בטוחה, ומי שירצה לעזוב ייצא בלי סיוע.
• להכיר בזכות הפרט לצאת, לצרפת, לקנדה או לישראל, ולהתנגד ליציאה המונית חשאית של גורמים זרים. כנראה תשמרו על יחסים טובים עם הממשלה, אבל הקהילה תישאר מפוצלת: צעירים ציוניים ימשיכו בחשאי, והיציאה תהיה מסוכנת ובלי חסות חוקית.
• לתמוך ברשת החשאית ולארגן יציאה המונית לישראל. כנראה תצילו חלק מהקהילה מהמתנה בלתי נגמרת, אבל תסכנו אנשים בסירות רעועות. אם הרשת תתגלה, תהיה פגיעה בכל מי שנשאר.

מה קרה בפועל

להכיר בזכות הפרט לצאת, לצרפת, לקנדה או לישראל, ולהתנגד ליציאה המונית חשאית של גורמים זרים.

המנהיגות הרשמית, ובהם השר ליאון בנזקן, העדיפה את הדרך האמצעית. בפועל נאסרה העלייה, והמוסד המשיך בחשאי: כ־30,000 יצאו בלי היתר עד 1961. אחרי אסון ״אגוז״ ובעלייתו של חסן השני נפתח המעבר ההמוני.

השלטונות חששו מהגירה המונית שתחזק את הסוכנות היהודית ואת ישראל, וגם מבריחת הון: לפי מיכאל לסקייר (1994), בימי מבצע יכין נאלצו להפסיק את היציאה כמה פעמים בגלל משיכות הון גדולות מהבנקים. המתח בין זכות הפרט לאינטרס המדינה ליווה את יהודי מרוקו עד שנות ה־60.

תוניסיה

בין צרפת לישראל

בתוניסיה, עצמאית מ־20 במרץ 1956, עזבו בין 1948 ל־1955 יותר מ־25,000. אחרי משבר ביזרטה (1961) ואחרי הפרעות ב־5 ביוני 1967, שבהן נשרף בית הכנסת הגדול בתוניס, עזבו אלפים נוספים, רובם לצרפת. מכ־105 אלף נותרו בראשית שנות ה־70 כ־10,000–12,000.

נקודת החלטה

אתם משפחה יהודית בקונסטנטין, אלג׳יריה.

יוני 1962

אתם אזרחים צרפתים שלושה דורות, מאז חוק כרמיה של 1870. אתם דוברים צרפתית, והילדים לומדים בבית ספר צרפתי.

המלחמה נמשכת מ־1954. ב־18 במרץ 1962 נחתמו הסכמי אוויאן, וב־1 ביולי יתקיים משאל עם על עצמאות. ארגון ה־OAS של המתיישבים הצרפתים מטיל אימה, וה־FLN מצהיר שכל תושבי אלג׳יריה יהיו שווים, אבל כבר נרצחו יהודים, בהם בקונסטנטין ב־1961 הזמר שיח׳ ריימון. אוניות יוצאות מדי יום לצרפת.

מה אתם עושים?

• עוברים עכשיו לצרפת, כאזרחים צרפתים, עם מה שאפשר לקחת. כנראה תגיעו עם מזוודות ובלי רכוש, אבל כאזרחים בעלי זכות להתיישב, ובקהילה יהודית צרפתית שתעזור. תאבדו בית ועסק.
• נשארים ומבקשים אזרחות אלג׳יראית. כנראה תישארו בעיר שבה נולדתם, אבל עם מעמד לא ברור וחשש שהמדינה החדשה תגדיר את עצמה כערבית־מוסלמית, בקהילה שנעלמת סביבכם.
• עולים לישראל. כנראה תהיו מעטים, ותצטרכו להסתגל לארץ חדשה, לשפה חדשה ולמעברה, אבל תהיו במדינה יהודית שמקבלת אתכם לפי חוק השבות.

מה קרה בפועל

עוברים עכשיו לצרפת, כאזרחים צרפתים, עם מה שאפשר לקחת.

מדצמבר 1961 עד סוף הקיץ של 1962 עזבו כ־110,000 עד 130,000 יהודים לצרפת (המקורות נבדלים), וכ־10,000 לישראל. ב־1963 נקבע שהאזרחות האלג׳יראית ניתנת אוטומטית רק למי שאביו וסבו מצד האב היו מוסלמים, ופחות מ־1,000 יהודים נשארו עד 1969.

ההיסטוריונים נותנים הסברים שונים: ז׳ואל אלוש־בנאיון מדגישה זהות צרפתית עמוקה, גדג׳ מדגיש פחד מחזרה למעמד של דימים, והוימן מדגיש את האלימות ואת היותם לכודים בין ה־OAS ל־FLN. אצל משפחות רבות הצטרפה לכך עובדה פשוטה: כאזרחי צרפת הייתה להם דרך פתוחה.

שאלה לבדיקה

מה היה מיוחד במעמדם של יהודי אלג׳יריה לעומת יהודי תוניסיה ומרוקו?

התשובה: חוק כרמיה (1870) העניק להם אזרחות צרפתית, ולכן ב־1962 רובם יצאו לצרפת.. נכון. האזרחות הצרפתית פתחה להם דרך לצרפת, והיא מסבירה מדוע רובם לא עלו לישראל.

אחרי: רכוש, זהות וציר זמן

רכוש ומספרים

מי פליט?

בסך הכול עזבו מארצות האסלאם, לפי ההערכות, כ־850,000 עד 900,000 יהודים, וכ־600,000 עד 650,000 מהם עלו לישראל. רכושם נעזב, הוקפא או הולאם, ואומדני שוויו רחבים מאוד: ממיליארדים בודדים ועד מאות מיליארדים. הנתונים חלוקים.

ב־1948 נעקרו או ברחו כ־700 אלף ערבים מארץ ישראל (ראו השיעור על בעיית הפליטים הפלסטינים). ב־1951 קשרה ישראל בין שני החשבונות, ובאותו מכתב כתבה שהמקרים אינם ניתנים להשוואה. יהודה שנהב טוען שהקשר נבע משיקול מדיני ושההשוואה בין שתי הקבוצות אינה מבוססת. אבי שליים אמר ב־2004: ״לא היינו פליטים במובן הצר של המילה״ (בתרגום חופשי). אחרים רואים בעקירת היהודים אי־צדק שדורש הכרה.

אין צורך להשוות כדי להבין: אלה שני סיפורים שונים עם הבדל מכריע. היהודים שיצאו נעשו אזרחי ישראל, צרפת ומדינות אחרות; הפליטים הפלסטינים נשארו, ברובם, בלי אזרחות. בכל אחד מהם יש אובדן.

זהות

מי הם ״מזרחים״?

עולי ארצות האסלאם נקראו בישראל בראשית ימיה ״עדות המזרח״, ומאוחר יותר מזרחים. תחת שם אחד באו קהילות שונות מאוד: יהודי בגדאד שדיברו ערבית, יהודי מרוקו שדיברו ערבית וצרפתית, יהודי תימן, יהודי לוב. מה שמאחד אותם הוא בעיקר ההגירה אל המדינה החדשה, והאופן שבו נקלטו בה.

מדינת ישראל ראתה בעלייתם חלק ממדיניות חיסול גלויות: כל יהודי רשאי לעלות, לפי חוק השבות (1950). ב־1950 הם הגיעו למחנות עולים ולמעברות. מה שקרה שם ואיך זה הפך לשאלה של זהות הוא נושא השיעור הבא: ״העלייה הגדולה והקליטה בשנות החמישים והשישים״.

מיתוס

״כולם עזבו מרצון, כציונים.״ או להפך: ״כולם גורשו.״

האמת

שני הסיפורים שגויים. בתימן ובלוב ובקהילות מסורתיות אחרות פעלו מניעים דתיים וציוניים חזקים, ובטורקיה, בשנים 1948–1951, לא היה גירוש. בעיראק ובמצרים נקבעו חוקים וצעדים שדחפו יהודים החוצה, ובאלג׳יריה האזרחות הצרפתית פתחה דרך אחרת לגמרי. בכל משפחה היה שילוב של פחד, תקווה ושיקול כלכלי.

הראיות

בטורקיה, שלא הייתה מושבה ושלא גורשו בה יהודים בשנים האלה, עלה כמעט 40% בין 1948 ל־1951. בעיראק התנה החוק את היציאה בוויתור על אזרחות. באלג׳יריה יצאו רוב היהודים לצרפת ולא לישראל. צריך לבדוק ארץ אחר ארץ.

שאלה לבדיקה

מה טוען יהודה שנהב על הקישור שעשתה ישראל ב־1951 בין הרכוש היהודי שנעזב בעיראק לבין הרכוש הערבי שנעזב בישראל?

התשובה: שהקישור נבע משיקול מדיני, ושההשוואה בין שתי הקבוצות אינה מבוססת.. נכון. זו עמדתו של שנהב, כפי שהשיעור מציג אותה.

יציאות, לפי שנים

• יוני 1941 פרהוד בבגדאד.
• נובמבר 1945 פרעות בטריפולי שבלוב.
• 1948 מלחמה, מעצרים ופיטורים; שפיק עדס נתלה.
• דצמבר 1948 – ספטמבר 1950 מבצע על כנפי נשרים: כ־49,000 יהודי תימן.
• 1950–1952 מבצע עזרא ונחמיה: כ־120,000 יהודי עיראק.
• 1948–1951 כ־31,000 יהודי לוב וכ־34,500 יהודי טורקיה עולים.
• 1956–1958 יהודי מצרים נעצרים, מגורשים או עוזבים: כ־23,000–25,000.
• 1961–1964 ״אגוז״ ומבצע יכין: כ־90,000 יהודי מרוקו.
• 1962 כ־110,000–130,000 יהודי אלג׳יריה לצרפת.
• 1967 אחרי מלחמת ששת הימים: פרעות בתוניסיה ובלוב, וגל אחרון ממרוקו.
• 27 בינואר 1969 תשעה יהודים נתלים בבגדאד.

ויכוח וחידון

מדוע עזבו? דחיפה, משיכה ובחירה

ההיסטוריונים מסכימים שרוב יהודי ארצות האסלאם עזבו תוך כשני עשורים. הם חלוקים מה משקלם של הגורמים. מה היה העיקרי?

• גורמי דחייה: מדיניות מדינות ערב, לאומיות ואפליה מוריס רומני, יליד לוב ופרופסור באוניברסיטת בן־גוריון, הציג בסוף שנות ה־70 את סוגיית יהודי ארצות ערב כ״סוגיה מוזנחת״ של עקורים. בת יאור, שאינה היסטוריונית אקדמית ועבודתה שנויה במחלוקת, מדגישה שמעמד הדימי היה מצב של אי־ביטחון ואפליה.
• גורמי משיכה ופעילות ציונית וישראלית אבאס שיבלאק (1986) ואבי שליים (2023) סבורים שהמחתרת הציונית בעיראק הפחידה יהודים כדי שיעזבו; שליים מסתמך על דוח משטרה עיראקי ועל עדות מ־2017. שלמה הלל, שפעל בעיראק מטעם המחתרת הציונית ואחר כך היה יושב ראש הכנסת, מספר בזיכרונותיו את סיפור המבצע מנקודת מבטו של שליח, ורואה בו הצלה [לאמת: עמדתו בספר]. יהודה שנהב מבקר את הסיפור הציוני על ״הצלה״ ומראה איך עיראק ויהודיה נעשו כלי בחשבון הרכוש מול הפליטים הפלסטינים. פרפיט (1996) מזהיר מהסבר משיחי יתר על המידה לעלייה מתימן, ומוסיף כלכלה ומדיניות.
• מורכבות, כלכלה ובחירה אישית אסתר מאיר־גליצנשטיין (2004) סבורה שההפצצות בבגדאד לא היו המניע המרכזי ליציאה, ומשה גת (1997) מסיק שלא היה קשר בין ההפצצות ליציאה, ושישראל לא הייתה זקוקה לפעולה כזאת. אורית באשקין (2012) מזהירה מ״פרהודיזציה״: רוב יהודי עיראק ראו במדינה מולדת עד שנות ה־40. לפי תיאור ההוצאה של ספרו, נורמן סטילמן עוסק בכוחות, באירועים ובאישים שעיצבו את הקהילות במאה וחמישים השנים האחרונות, ולדעתו שינו את היחסים בין יהודים לערבים ״יותר מכול מאז עליית האסלאם״ (בתרגום חופשי). אבי שליים אמר ב־2004: ״לא היינו פליטים במובן הצר של המילה״ (בתרגום חופשי), ובאותה עת ראה במשפחתו קורבן של הסכסוך.

אף גורם אחד אינו מסביר את כל המקרים: ארצות שונות, זמנים שונים, משפחות שונות. מה המשקל של הפחד, של המשיכה ושל הלחץ? ואיך מכריעים בין עדויות של יוצאים לעדויות של שליחים?

שאלה לבדיקה

מדוע שלח משרד החוץ של ישראל ב־1951 מכתב לוועדת הפיוס של האו״ם?

התשובה: כדי להודיע שישראל תכלול את שווי הרכוש היהודי שהוקפא בעיראק בחשבון הפיצוי על רכוש ערבי שנעזב בישראל.. נכון. זה העניין של המכתב: הקישור בין שני החשבונות.

שאלה לבדיקה

איזה משפט מתאר נכון את הקשר בין אסון ״אגוז״ (ינואר 1961) לבין מבצע יכין?

התשובה: אחרי האסון נערך משא ומתן חשאי בין ישראל למרוקו, והוסכם על יציאה מאורגנת של כ־90,000 עד 97,000 יהודים.. נכון. כך תיארו זאת המקורות שבשיעור.

הכנה לבגרות

מושגי מפתח

• דה־קולוניזציה תהליך שבו מושבות וארצות חסות של מעצמות אירופה הפכו למדינות עצמאיות, בעיקר בשנים 1945 עד תחילת שנות ה־60.
• פאן־ערביות הרעיון שכל הערבים הם אומה אחת, שראוי לאחד את מדינותיה ולעמוד יחד מול המעצמות וישראל; השיא היה בימי נאצר.
• גורמי דחייה וגורמי משיכה בהסבר ליציאת היהודים מארצות האסלאם: גורמי דחייה דחפו אותם לעזוב (לאומיות, אפליה, חוקים, אלימות), וגורמי משיכה משכו אותם (ציונות, זיקה דתית והיסטורית לארץ ישראל, מדינת ישראל).

שאלה

הסבירו שלושה גורמים שהביאו לכך שרוב יהודי ארצות האסלאם עזבו את מקומות מגוריהם בשנות ה־40, ה־50 וה־60. הדגימו כל גורם בעזרת ארץ אחת לפחות שלמדתם עליה.

תשובה לדוגמה

ב־1948 חיו בארצות האסלאם כמיליון יהודים, ובסוף שנות ה־60 נותרו כ־200 אלף. הסיבות מתחלקות לגורמי דחייה ולגורמי משיכה, ומשקלם שונה מארץ לארץ.

גורם ראשון: תהליך הדה־קולוניזציה והתחזקות הלאומיות הערבית. כשהמעצמות עזבו, איבדו היהודים את החסות, והמדינות החדשות הפכו ערביות ומוסלמיות בתרבותן ובשפתן. דוגמה: באלג׳יריה, שבה היהודים היו אזרחים צרפתים מאז חוק כרמיה (1870), הסתיים השלטון הצרפתי ב־1962, ובתוך חודשים עזבו לצרפת כ־110,000 עד 130,000 יהודים.

גורם שני: הסכסוך הערבי־ישראלי ומלחמת 1948, והפאן־ערביות והליגה הערבית שהפכו אותו לעניין כל־ערבי. בכל מדינה נחשדו היהודים בקשר לציונות. דוגמה: בעיראק הוכרזה הציונות פשע ב־1948, שפיק עדס נתלה, ב־1950 אושר חוק שהתיר ליהודים לעזוב תמורת ויתור על האזרחות, וב־1951 הוקפאו נכסי הנרשמים; כ־120,000 עזבו במבצע עזרא ונחמיה. במצרים אחרי מלחמת סואץ (1956) גורשו או עזבו כ־23,000 עד 25,000.

גורם שלישי: הציונות, הזיקה הדתית וההיסטורית לארץ ישראל ומדיניות קיבוץ הגלויות של ישראל, שמשכו יהודים. דוגמה: מתימן הוטסו כ־49,000 במבצע על כנפי נשרים (1948–1950), רבים מתוך אמונה משיחית; ובמרוקו ארגן המוסד לעלייה ב׳ רשת חשאית אחרי העצמאות (1956), ובמבצע יכין (1961–1964) עזבו כ־90,000.

סיכום: היציאה נבעה משילוב של דחיפה ומשיכה. ההיסטוריונים חלוקים במשקל של כל גורם, ולכן אי אפשר להסביר את כל המקרים בגורם אחד.

מונחים

• דה־קולוניזציה התהליך שבו מושבות וארצות חסות של מעצמות אירופה הפכו למדינות עצמאיות. בשיעור הזה: המזרח התיכון וצפון אפריקה, בעיקר בשנים 1945 עד תחילת שנות ה־60.
• מנדט משטר של חבר הלאומים אחרי מלחמת העולם הראשונה: בריטניה וצרפת ניהלו שטחים לשעבר של האימפריה העות׳מאנית (עיראק, ארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה ולבנון) עד שהפכו לעצמאיים. תוניסיה ומרוקו היו ארצות חסות צרפתיות ולא מנדטים.
• פאן־ערביות הרעיון שכל הערבים הם אומה אחת, ושראוי לאחד את מדינותיהם. השיא היה בימי נאצר, ובהם הרפובליקה הערבית המאוחדת של מצרים וסוריה (1958–1961).
• הליגה הערבית ארגון של מדינות ערב עצמאיות שנוסד בקהיר ב־1945. הוא תיאם מדיניות כלפי המעצמות, ובמיוחד כלפי הסכסוך על ארץ ישראל ואחר כך כלפי ישראל.
• דימי בן חסות: נתין לא־מוסלמי (יהודי או נוצרי) בארץ מוסלמית. הוא נהנה מהגנה ומשלטון עצמי בענייני קהילה, אך היה נחות בחוק ובמעמד ושילם מס גולגולת.
• כי״ח כל ישראל חברים (Alliance Israélite Universelle): ארגון יהודי צרפתי שנוסד בפריז ב־1860. הוא הקים רשת בתי ספר מודרניים בצרפתית, הראשון בטטואן (1862), ובהמשך בבגדאד (1864) ובמקומות נוספים.
• חוק כרמיה גזירה של ממשלת צרפת מ־24 באוקטובר 1870, על שם שר המשפטים אדולף כרמיה. היא העניקה אזרחות צרפתית לכ־35 אלף יהודי אלג׳יריה, אך לא למוסלמים. משטר וישי ביטל אותה ב־1940, והיא שוחזרה ב־1943.
• פרהוד פרעות ביהודי בגדאד ב־1 וב־2 ביוני 1941, אחרי כישלון ההפיכה הפרו־גרמנית ברשיד עאלי. לפי הנתונים הרשמיים נהרגו כ־180 יהודים, ולפי אומדנים אחרים הרבה יותר. בערבית: ״ביזה אלימה״.
• מבצע על כנפי נשרים העלאה אווירית של כ־49 אלף יהודי תימן לישראל, דרך עדן, בין דצמבר 1948 לספטמבר 1950. נקרא גם ״מרבד הקסמים״. השם נשען על הבטחת התנ״ך להשיב את ישראל ״על כנפי נשרים״.
• מבצע עזרא ונחמיה גשר אווירי שהעלה בשנים 1950–1952 כ־120 אלף יהודים מעיראק לישראל, תחילה דרך קפריסין. נקרא על שם מנהיגי שיבת ציון מבבל.
• חיסול גלויות מדיניות בן־גוריון וממשלות ישראל הראשונות: לקבץ אל המדינה את כל יהודי התפוצות (״קיבוץ גלויות״) ובכך לסיים את הגולה. חוק השבות (1950) העניק לכל יהודי זכות לעלות.
• מזרחים יהודים שבאו מארצות האסלאם, וצאצאיהם. בישראל כינו אותם בעבר ״עדות המזרח״. הקבוצה מגוונת מאוד, ויש מי שמעדיף שמות אחרים, כמו ״ספרדים״ או ״יהודים ערבים״.
• שפיק עדס סוחר עשיר מבצרה, בדרום עיראק, שנתלה ב־1948 באשמת מכירת נשק לישראל. חלק מההיסטוריונים סבורים שהיה חף מפשע.
• משה גת היסטוריון שחושב שהפצצות בבגדאד לא היו המניע המרכזי ליציאת יהודי עיראק. לדעתו, לאומנים עיראקים עמדו מאחוריהן.
• יהודה שנהב היסטוריון שכתב את הספר היהודים הערבים, ומעדיף את השם הזה ליהודי ארצות ערב.
• סידני זבלודוף מומחה לשיבת רכוש אחרי השואה. הוא העריך את ההפסדים של היוצאים בכ־700 מיליון דולר, במחירי התקופה.
• אורית באשקין היסטוריונית שמזהירה שלא לספר את ההיסטוריה העיראקית רק דרך הפרהוד. לדבריה, רוב היהודים עדיין ראו בעיראק את מולדתם.
• אבי שליים היסטוריון שסבור שהמחתרת הציונית עמדה מאחורי הפצצות בבגדאד. הוא מסתמך על דוח של המשטרה העיראקית.
• רשיד עאלי פוליטיקאי עיראקי שניסה ב־1941 הפיכה פרו־גרמנית ונכשל.
• מוחמד החמישי סולטן מרוקו. הבטיח שוויון כשמרוקו קיבלה עצמאות מצרפת ב־1956.
• חסן השני מלך מרוקו שעלה לשלטון ב־1961. אחרי עלייתו נערך משא ומתן חשאי על יציאה מאורגנת של יהודים.
• ליאון בנזקן יהודי שמונה לשר בממשלת מרוקו העצמאית. הוא היה חלק מהמנהיגות שהעדיפה את הדרך האמצעית.
• בורגיבה מנהיג התנועה הלאומית בתוניסיה, ונשיאה הראשון אחרי העצמאות.
• בצרה עיר נמל בדרום עיראק.
• עדן עיר נמל בדרום תימן, שהייתה בשלטון בריטי. ממנה הוטסו יהודי תימן לישראל.
• טריפולי עיר בלוב, שבה נהרגו ב־1945 יותר מ־140 יהודים.
• מלאח הרובע היהודי בעיר במגרב, כמו הרובע הישן בפאס שבמרוקו.
• מבצע יכין יציאה מאורגנת של יהודי מרוקו לישראל בשנים 1961–1964. יצאו בה כ־90,000 עד 97,000 איש.
• ג׳וינט ארגון סיוע יהודי אמריקני. הוא מימן את הטיסות מעדן לישראל.
• הסוכנות היהודית ארגון שעזר ליהודים לעלות לישראל. במרוקו נדרשו שליחיו לעזוב.
• חוק השבות חוק ישראלי מ־1950, שנותן לכל יהודי את הזכות לעלות לישראל ולקבל אזרחות.
• המחתרת הציונית קבוצה ציונית חשאית בעיראק, שהחזיקה נשק. ההיסטוריונים חלוקים מי זרק את הרימונים בבגדאד.
• האימפריה העות׳מאנית אימפריה גדולה ששלטה במזרח התיכון במשך מאות שנים, והתפרקה אחרי מלחמת העולם הראשונה.
• מס גולגולת מס מיוחד ששילמו יהודים ונוצרים תחת שלטון מוסלמי, כחלק ממעמד הדימי.
• מחנות עולים מחנות זמניים שבהם גרו עולים חדשים כשהגיעו לישראל.
• ביזרטה עיר נמל בתוניסיה. על שמה נקרא משבר ביזרטה של 1961.

מקורות

• United Nations Conciliation Commission for Palestine, document IS/60 (4 April 1951): letter of 29 March 1951 from Walter Eytan, Director-General of the Israel Ministry for Foreign Affairs, on the seizure of the property of Jews registered for emigration from Iraq (the English text; our Hebrew is a free translation)
• משרד החינוך, המזכירות הפדגוגית, הפיקוח על הוראת ההיסטוריה, ״תהליכי הדה־קולוניזציה והשפעתם על יהודי ארצות האסלאם״ (חומר הוראה: עדות מאלכסנדריה מתוך ע׳ שורק, תכלת 43, תשע״א; מכתבו של אפרים בן חיים לטבנקין, 22 ביוני 1947, מתוך ח׳ סעדון, עורך, מרוקו, 2004; שאלות בגרות)
• משרד החינוך, תכנית הלימודים בהיסטוריה לבגרות (מתווה), פרק 4 ״סוגיות בתולדות מדינת ישראל״: תהליך הדה־קולוניזציה, והשפעת גורמים שונים על גורל היהודים בארצות האסלאם, עמ׳ 18–20
• Décret n° 136 du 24 octobre 1870 (décret Crémieux), signed at Tours by Crémieux, Gambetta, Glais-Bizoin and Fourichon; article 1: « Les israélites indigènes des départements de l'Algérie sont déclarés citoyens français » (נוסח הסעיף כפי שהוא מצוטט בוויקיפדיה האנגלית ״Crémieux Decree״; מקור הגזירה עצמו לא נקרא)
• Government Press Office (Israel), National Photo Collection, photographs by Fritz Cohen, 26 August 1950, D859-118 and D862-017, via Wikimedia Commons
• Norman A. Stillman, The Jews of Arab Lands in Modern Times (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1991)
• Yehouda Shenhav, ״The Jews of Iraq, Zionist Ideology, and the Property of the Palestinian Refugees of 1948: An Anomaly of National Accounting״, International Journal of Middle East Studies 31 (1999)
• Yehouda Shenhav, The Arab Jews: A Postcolonial Reading of Nationalism, Religion, and Ethnicity (Stanford: Stanford University Press, 2006)
• Moshe Gat, The Jewish Exodus from Iraq, 1948–1951 (London: Frank Cass, 1997)
• Esther Meir-Glitzenstein, Zionism in an Arab Country: Jews in Iraq in the 1940s (London: Routledge, 2004) (עמדתה מובאת מסיכומים)
• Orit Bashkin, New Babylonians: A History of Jews in Modern Iraq (Stanford: Stanford University Press, 2012) (עמדתה מובאת מסיכומים)
• Abbas Shiblak, The Lure of Zion: The Case of the Iraqi Jews (London: Al Saqi, 1986) (עמדתו מובאת מסיכום בוויקיפדיה האנגלית, ״1950–1951 Baghdad bombings״; הספר עצמו לא נקרא)
• Avi Shlaim, Three Worlds: Memoirs of an Arab-Jew (London: Oneworld, 2023)
• Avi Shlaim, interview in the Palestine Chronicle, 14 May 2004, reprinted at History News Network, ״Avi Shlaim: An Israeli born in Iraq and now living in England״
• Shlomo Hillel, Operation Babylon (New York: Doubleday, 1987); בעברית: רוח קדים: בשליחות מחתרתית לארצות ערב (ירושלים: ספריית יהודה דקל, 1985)
• Michael M. Laskier, The Jews of Egypt, 1920–1970: In the Midst of Zionism, Anti-Semitism, and the Middle East Conflict (New York: New York University Press, 1992); and North African Jewry in the Twentieth Century (New York: NYU Press, 1994) (המספר 23,000–25,000 מצוטט במאמר של ליין ג׳וליוס ולא נבדק בספר עצמו; הספרים לא נקראו)
• Joel Beinin, The Dispersion of Egyptian Jewry: Culture, Politics, and the Formation of a Modern Diaspora (Berkeley: University of California Press, 1998) (עמדתו מובאת מצוטטת במאמר של ליין ג׳וליוס; הספר עצמו לא נקרא)
• Lyn Julius, ״The Suez Crisis and the Jews of Egypt״, Fathom Journal, Autumn 2017 (מאמר עמדה של פעילה למען הכרה ביהודי ארצות ערב כפליטים; ממנו נלקחו הנתונים על 1956)
• Tudor Parfitt, The Road to Redemption: The Jews of the Yemen, 1900–1950 (Leiden: Brill, 1996) (עמדתו מובאת מסיכום בוויקיפדיה האנגלית, ״Operation Magic Carpet (Yemen)״; הספר עצמו לא נקרא)
• Mark R. Cohen, Under Crescent and Cross: The Jews in the Middle Ages (Princeton: Princeton University Press, 1994)
• Bat Ye'or, The Dhimmi: Jews and Christians under Islam (Rutherford: Fairleigh Dickinson University Press, 1985) (נקרא בסיכום ובביקורות בוויקיפדיה האנגלית ״Bat Ye'or״; הספר עצמו לא נקרא)
• Maurice M. Roumani, The Case of the Jews from Arab Countries: A Neglected Issue (Tel Aviv: World Organization of Jews from Arab Countries, late 1970s); and The Jews of Libya: Coexistence, Persecution, Resettlement (Brighton: Sussex Academic Press, 2008)
• Daniel Pipes, review of Moshe Gat, The Jewish Exodus from Iraq, Middle East Quarterly 4:4 (Fall 1997)
• English Wikipedia, read for dates and counts that the other sources do not give, and cross-checked where it mattered: Jewish exodus from the Muslim world; Operation Ezra and Nehemiah; 1950–1951 Baghdad bombings; Farhud; Shafiq Ades; Sassoon Eskell; History of the Jews in Iraq / Egypt / Libya / Tunisia / Algeria / Turkey / Iran; Crémieux Decree; Operation Yachin; Leon Benzaquen; Lavon Affair; 1969 Baghdad hangings; Alliance Israélite Universelle (secondary)
• ויקיפדיה העברית והמכלול: מבצע עזרא ונחמיה; מבצע על כנפי נשרים; יהדות מרוקו; שלמה הלל (למספרים, לשמות ולבדיקה צולבת; משני)
• Edwin Black, ״The expulsion that backfired: When Iraq kicked out its Jews״, The Times of Israel, 31 May 2016 (היסטוריה פופולרית)

קרדיט תמונות

• פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D859-118), 26 באוגוסט 1950 · Public domain · דף המקור
• צלם: יו סקוט (לפי ויקישיתוף, ללא אימות), 1937; המקור: אלבום צנעא באתר alamree.net · Public domain · דף המקור
• צלם לא ידוע, 1925; המקור: dangoor.com, גיליון 77, גלריית תמונות · Public domain · דף המקור
• פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית, האוסף הלאומי לצילומים (D862-017), 26 באוגוסט 1950 · Public domain · דף המקור